ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין לא תעשה · מצוה רסד
מצרי. ואדומי עד שלשה מהביא. כתיב (בפרשת תצא) לא תתעב אדומי וגו' לא תתעב מצרי וגו' בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל השם. והנה שני הלאוין דלא תתעב לא מנה רבינו הגאון ז"ל ונטה בזה מדרך הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו שני לאוין אלו במנין הלאוין. וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנאום. ועכצ"ל דס"ל דאין בהנך קראי אזהרת לאו כלל. ואינם אלא שלילה בעלמא לומר דאע"פ שהרעו לנו ורבות צררונו. מ"מ אין צריך לתעבם לגמרי אלא דור שלשי מותר לבוא בקהל. ולא כעמוני ומואבי שנתרחקו ונתעבו עד עולם. וכבר תמהו קצת אחרונים ז"ל על כל מוני המצות שמנאום במנין הלאוין. דאיזו אזהרה שייכא בזה שלא לתעבם ולהרחיקם אחר שלשה דורות. אטו נהי' חייבים להתחתן עם המצרים והאדומים. וכבר נדחק בזה הרבה בחנוך (מצוה תקס"ג) עיי"ש. ודבריו תמוהים כמו שיתבאר לפנינו. ולכן ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאין בזה אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלשי יבוא להם בקהל הא דור ראשון ושני אסורים לבוא בקהל. אלא דלפ"ז הדבר תמוה לכאורה דכיון דבקרא דבנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל לא נזכרו בפירוש מצרי ואדומי. א"כ אין כאן אלא מצוה אחת ואמאי מנאן שתים. ואין לומר דכיון דקאי אדלעיל מיני' שנזכרו אדומי ומצרי בקרא קמא. ועלייהו כתב קרא הכא בנים אשר יולדו להם וגו'. הו"ל כאילו נפרטו בפירוש שניהם גם בהך קרא. זה ליתא דהרי לעיל בלאו דלא תדרוש שלומם וגו' אע"פ שנזכרו עמון ומואב לעיל מיני' ועלייהו קאי. אפי' הכי לא מנה אותו אלא בלאו אחד משום שלא נפרטו בהדיא בהך קרא וכמו שנתבאר לעיל. וא"כ כאן מאי שנא שמנאן שתי מצות. ועוד יש לתמוה טובא לכאורה דהרי כיון דמהך קרא דבנים אשר יולדו להם לא שמענו אלא לאו הבא מכלל עשה. ולאו הבא מכלל עשה קיי"ל דאינו אלא עשה. וכן מבואר בהדיא בכל דוכתי דאדומי ומצרי בדור ראשון ושני אין בהם אלא איסור עשה. כמבואר בפרק החולץ (יבמות מ"ט ע"א) ובפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ה ע"א) ובכתובות (פרק אלו נערות ל' ע"א) ובקידושין סו"פ האומר ס"ד ע"א. ס"ח ע"א) עיי"ש. וכן בכמה דוכתי בירושלמי כמו בפ"א דביכורים (הלכה ה') ובפ"ח דיבמות (ה"ב) ובפ"ד דקידושין (ה"א וה"ו) ובשאר דוכתי. ואין חולק בזה כלל. וכבר איתותב מאן דהוה בעי למימר דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא ולוקין עליו (בפ"ג דמכות י"ח ע"ב. ובפ"ג דזבחים ל"ד ע"א) עיי"ש. והדבר פשוט ומבואר בכולא תלמודא דלאו הבא מכלל עשה עשה. וא"כ היכי מנאן רבינו הגאון ז"ל כאן במנין הלאוין. והרי אין מקומן אלא במנין העשין והנה גם בכל שאר מוני המצת יש בזה מבוכה בלאוין הבאין מכלל עשין. שרובן לא מנאום כלל לא במנין הלאוין ולא במנין העשין. וקצת מהן מנו במנין העשין. ועכצ"ל דס"ל דאלו אינם לאוין הבמכ"ע אלא עשין גמורין. ועי' במש"כ בזה הרמב"ן ז"ל (בשורש ששי) ובאחרונים שם. ובפרט במה שהאריך בזה הר"ב דברי אמת (בקונטרס הלאוין) עיי"ש. אלא שהרשב"ץ ז"ל בזה"ר החליט למנות להבמכ"ע במנין העשין. ומנה הרבה מהן. אבל גם הוא השמיט הרבה. אבל למנותן במנין הלאוין הוא דבר מתמיה מאוד לכאורה. והבה"ג וסייעתו לא מנו כלל עשה דמצרי ואדומי בדור ראשון ושני. וכדרכם שאין מונים להבמכ"ע במנין המצות כמו הרמב"ם וסייעתו. אלא שראיתי באזהרות הר"א הזקן ז"ל במנין הלאוין שכתב וז"ל נפקדתי מתעוב מצרי ואדומי. ולפסול ראשוני עם הילד השני עיי"ש. ולפי הנראה לכאורה כוונתו למנות בזה שלש מצות. תרתי לאוי דלא תתעב מצרי ואדומי שמונה אותן בשני לאוין. וכשיטת הבה"ג שהוא ז"ל מההולכים בעקבותיו. והשלשית לאו הבמכ"ע דבנים אשר יולדו להם בדור שלשי יבואו בקהל ולא דור ראשון ושני. וא"כ גם הוא ז"ל מנה מצוה זו במנין הלאוין. וזו תמיהא כפולה. האחת שהוא אינו מונה כלל לאוין הבאין מכ"ע אפי' אותן שמנו הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וכדעת הבה"ג. ועוד דהו"ל למנותה במנין העשין דלאו הבמכ"ע עשה. ולא במנין הלאוין:
ולכן הי' נראה לכאורה לומר בדעת רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל בזה ע"פ משכ"ל דממה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל שני לאוין דלא תתעב אדומי ולא תתעב מצרי. מבואר ע"כ דס"ל דאינם לאוין כלל. ולא באו אלא לשלילה שאין צריך לתעבם כעמון ומואב. ונראה דגם הר"א הזקן נטה כאן מדרך הבה"ג. משום דהדבר תמוה באמת על איזה ענין באו לאוין אלו להזהיר. וכבר ראינו בזה מבוכה גדולה בראשונים ז"ל. דהרמב"ם (לאוין נ"ד) כתב וז"ל שהזהירנו מהרחיק זרע עשו אחר הכנסם בדת. ר"ל שאנחנו מוזהרין מלהרחיק חתנותם. והוא אמרו יתעלה לא תתעב אדומי דור שלשי וגו' עכ"ל. וכן כתב אח"כ בלאו דלא תתעב מצרי עיי"ש. ובמנין המצות הקצר שבריש חבורו הגדול כתב וז"ל שלא להרחיק זרע עשו מן הקהל אלא עד שלשה דורות וכו' עיי"ש. וברמזי המצות שבריש הלכות איסורי ביאה כתב (בסי' כ"ו כ"ז) וז"ל שלא להרחיק דור שלשי מצרי מלבוא בקהל וכו'. וכן הוא לשון הסמ"ג (לאוין קט"ו קט"ז) עיי"ש. וכל זה הוא סתום ואינו מובן ענין האזהרה כלל. וכבר הרגיש החינוך שם בזה וכתב וז"ל ואל תשמע מדברינו שנהי' מצווים להתחחן עם המצרים או עם האדומים אחר שלשה דורות. שאין כוונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמהם חלילה. והמשפחות המיוחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם. אבל ימנענו הכתוב מהרחיק חיתונם בטענת איסור. ויודיענו שאין בהם איסור כלל במי שירצה להתחתן בהם וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ ענין האזהרה הוא רק שלא להורות איסור מלהתחתן עמהם. והוא תמוה מאוד לענ"ד דמהיכא תיתי להורות איסור במה שלא אסרה תורה. עד שהוצרך הכתוב לאסור הוראה זו באזהרת לאו. וגם לא אשכחן איסור כזה בשום דוכתא. ואין רמז לאיסור זה כלל בכל התלמוד ולא בשאר דוכתי. והיותר תימא דהרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול אע"פ שבריש הלכות איסורי ביאה (ברמזי המצות שבריש הלכות אלו) הזכיר שני לאוין אלו כמשכ"ל. מ"מ בגוף חבורו בכל הלכות איסורי ביאה. ולא בכל חבורו לא הזכיר איסור זה שהזהיר עליו הכתוב בשני לאוין אלו כלל. וזה תמיהא גדולה בעיני. שאם הוא אזהרת לאו ע"כ שבא להזהיר על איזה ענין שלא לעשותו. והו"ל להביאו בהלכותיו. ולא להשמיט שני איסורים שנאסרו בתורה באזהרת לאו. וגם לא משמע הכי מסוגיא דפרק הערל (יבמות ע"ז ע"ב) דאמרינן התם בת מצרי שני שנשא בת ישראל מנ"ל דכשרה לכהונה וכו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל תימא מהיכא תיתי לה דתיפסל. אילימא מחלל ואלמנה. מה להנך שכן לאו. תאמר במצרי שכן עשה. ואור"י דאתי מחלל דחייבי עשה כגון בעולה לכה"ג וכראב"י דאמר יש חלל מחייבי עשה עכ"ל עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אכתי איכא למיפרך מה להנך שכן לא הזהיר עליהם הכתוב באזהרת לאו שלא להרחיקם. תאמר במצרי דור שלישי שהזהיר הכתוב באזהרת לאו שלא להרחיקו. לעולם אימא לך דכשרה. וכן קשה מדאמרינן האם לקמן בסמוך דמצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות אסורין ילפינן מעריות דלא אסרן הכתוב אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות. ופרכינן מה לעריות שכן כרת. וקאמר ממזר יוכיח. מה לממזר שכן אסור בקהל לעולם. עריות יוכיחו וחזר הדין וכו'. הצד השוה שבהן שאסורין ואחד זכרים ואחד נקבות. אף אני אביא מצרי ואדומי וכו'. ורבנן מחלל דחייבי עשה וכראב"י עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם וסייעתו האיכא למיפרך מה להנך שכן לא הזהיר הכתוב באזהרת לאו על הרחקתן. אבל מצרי ואדומי שהזהיר הכתוב עליהן בדור שלישי באזהרת לאו שלא להרחיקן לעולם אימא לך דנקבותיהן מותרות מיד. אלא ודאי גם במצרי ואדומי ליכא בזה אזהרת לאו. וכן משמע מדאמרינן בספרי (תצא פיסקא רנ"ב) ר"ש אומר מצרים טבעו ישראל בים. ואדומים קדמו את ישראל בחרב. ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות. ועמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל. אסרם הכתוב איסור עולם. ללמדך שהמחטיא את האדם קשה מן ההורגו עיי"ש. והשתא אם איתא. עדיפא טפי הו"ל לומר. דלא זו שלא אסרם אלא עד שלשה דורות. אלא שגם הזהיר עליהם באזהרת לאו שלא לתעבם ולהרחיקם אחר שני דורות מלהתחתן עמהם. אלא ודאי אין בזה אזהרת לאו. ולא עדיפי משאר גרים ושאר העמים. וכן יש להוכיח מסוגיא דפרק אלמנה לכה"ג (ס"ט ע"א) עיי"ש היטב ואין להאריך:
וראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שכתב במנין הלאוין וז"ל צבי הארץ לגור בבא מצרי ואדומי. כי גר היית בארץ ויוציא עליך דיבה. צל קורתי באת לגור וקבתיך בחבה. כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה לשני הלאוין דלא תתעב. וכ"כ המפרש מהר"מ מועטי ז"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל דלאוין אלו באו להזהיר שאם בא לגור בארץ ישראל שלא להרחיקו משם. וזהו שכתב קרא כי גר היית בארצו. ויש לו המשפט לומר לך כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. שאם לא כן תעשה יוציא עליך דיבה כי עם כפוי טובה אתה. וכן כוונת הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו שכתב וז"ל ולא תתעב מצרי בבוואו למגורים. ולא תתעב. אדומי בבואו להדומי עיי"ש. וכוונתו מבוארת כדברי הר"י אלברגלוני ז"ל. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' צ"ט ק') נדחק כדרכו לפרש דברי הרשב"ג ע"פ דעת הרמב"ם. וכתב דלמגורים הוא מלשון גירות. והדומי הוא רגלי השכינה. ודבריו תמוהים ורחוקים אבל פשוט דלמגורים הוא מלשון לגור בארץ. והדומי הוא ג"כ מלשון והארץ הדום רגלי. ודבריו דברים אחדים עם דברי הר"י אלברגלוני כמו בהרבה מקומות אחרים. וגם בעל נתיב מצותיך נדחק להסב דברי שניהם לדרך אחר. ואינו נראה כלל. והדבר פשוט דס"ל דלא תתעב ענין אחר הוא. ולא קאי אדלמטה. על בנים אשר יולדו להם וגו'. אלא אדלעיל מיני' קאי. דכתיב לא תדרוש שלומם וטובתם. שדרשו בספרי מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו יכול אף זה כן ת"ל וטובתם עיי"ש. ועל זה כתב קרא במצרי ואדומי לא תתעב וגו' כלומר אותם לא תרחיק מאהלך אבל עמך ישב וגו'. והנראה מדברי הר"י אלברגלוני והרשב"ג דאזהרות אלו קיימי אפי' על קודם שנתגיירו:
וראיתי להרשב"ש ז"ל בתשובותיו (סי' מ"ד) שכתב וז"ל מה ששאלו השלום מאדום ולא עשו אתם מלחמה. ועם סיחון ועוג עשו. לפי שדרכם היתה עליו והוא מיאן נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו. לפי שהוא אחיו והארץ נתנה לו ירושה והשם צוה לא תתעב אדומי. ואמרה תורה כי ארץ עשו נתתי לו ירושה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דאזהרת לא תתעב מצרי ואדומי היינו לענין שלא להתגרות אתם מלחמה ושלא לכבוש את ארצם. והיינו בהיותם בגיותם. שהרי כששאל ישראל שלום מאדום ולא רצו להלחם אתו הי' בגיותם. והנה בזה דבריו הם כדברי הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול. אלא דעיקר פירושו ללאוין דלא תתעב הוא נגד כל הראשונים ז"ל כולם. וגם נגד דברי אביו הרשב"ץ ז"ל בזה"ר. שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל. ולא אדע מדוע בחר לו דרך לעצמו ולא הזכיר מדעתם כלום. וכתב דבריו כדברי המוסכם ופשוט. והיותר תמוה בעיני כי לענין החילוק שבין אדום לסיחון לא הי' צריך ללאו דלא תתעב כלל. שהרי בהדיא כתיב קרא (בפרשת ואתחנן) אתם עוברים בגבול בני עשו וגו' ונשמרתם מאוד אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וגו'. הרי דכל מה שכתב הרשב"ש ז"ל מסברתו הוא מקרא מלא בתורה בהדיא. ולא משום לאו דלא תתעב. אלא בפירוש נצטוו על זה בלאו מיוחד. ולדעתי דברי הרשב"ש ז"ל אלו לקוחים מדברי הרמב"ן ז"ל (פרשת וישלח) שכתב על קרא דותמנע היתה פלגש וגו'. וז"ל והנה אנחנו נצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם ולא נקח את ארצם. והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר. כי הם הנקראים אדום על שמו. אבל בן הפלגש אינו בכלל בני עשו ולא עמהם בארצם הי'. ונצטוינו בו בהיפוך לתעב אותו ולמחות את שמו עכ"ל עיי"ש. והבין הרשב"ש ז"ל דמש"כ הרמב"ן ז"ל שנצטוינו בבני עשו שלא נתעב אותם ולא נקח את ארצם. חדא הוא. וסיפא פירושא דרישא הוא. כאילו אמר שלא נתעב אותם דהיינו שלא נקח את ארצם. אבל הדבר פשוט דאין זו כוונתו. ומש"כ שלא נתעב אותם ולא נקח את ארצם. שני דברים חלוקים הם. שלא נתעב אותם כדכתיב לא תתעב אדומי וגו'. ושלא נקח את ארצם כדכתיב אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם וגו'. דבשתי אזהרות הללו שנצטוינו על בני עשו אין עמלק בן הפלגש בכלל. שאינו בכלל אדום ולא בכלל בני עשו. שעליהם בלבד הוא שנאמרו שתי אזהרות אלו. וכמו שביאר הרמב"ן שם. ומש"כ בסוף דבריו שם דעל עמלק נצטוינו להיפוך לתעב אותו ולמחות שמו. אע"ג דלא מצינו שום מצוה לתעב אותו אלא למחות שמו וזכרו מתחת השמים. דהיינו להלחם עמו ולהשמידו מתחת השמים. וא"כ משמע לכאורה דלהרמב"ן ז"ל אזהרת לא תתעב היינו שלא להלחם עמהם כמש"כ הרשב"ש ז"ל. אבל ז"א דודאי דעת הרמב"ן ז"ל היינו כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל שאינו אלא אזהרה שלא להרחיקו מלהתחתן עמו אחר שלשה דורות משנתגייר. וכמפורש בהדיא בדבריו ז"ל (בפרשת תצא) בקרא דלא תדרוש שלומם עיי"ש. אלא דכיון שהוזהרנו למחות זכרו מתחת השמים. ממילא נמי יש בכלל זה שלא להתחתן עמו לעולם ושלא לקיימו בתוכנו לתת לו שארית בארץ. אלא דהדבר תמוה לדברי הרמב"ן ז"ל דהרי ודאי אין מצות מחיית עמלק אלא קודם שנתגייר. אבל משנתגייר הרי אמרו דמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ולאו דלא תתעב לאחר שנתגיירו מיירי לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ובכללם הרמב"ן ז"ל כמשכ"ל. והיאך כתב דעל עמלק נצטוינו להיפוך לתעב אותו. וא"כ נראה מזה כמו שהבין הרשב"ש ז"ל. ועי' ברמב"ם (פ"ו מהלכות מלכים ה"ד) ובראב"ד ובכ"מ שם ובמשכ"ל בשם הר"ב מגלת ספר וצ"ע ואכמ"ל בזה:
וראיתי בתרגום יונתן שתרגם על קרא דלא תתעב לא תרחקון אדומאה דאתי לאיתגיירא ארום אחוכון הוא. לא תרחקין מצראה דאתי לאתגיירא וכו'. מבואר דס"ל דהנך לאוין הם אזהרה שלא לדחות אדומי ומצרי שבאים אצלנו להתגייר. ועוברים בלאו כשלא רצו לקבלם. ולפ"ז נראה דגר מצרי ואדומי אין צריך לומר לו מה ראית שבאת להתגייר וכו'. ולהודיעו מקצת מצות קלות וחמורות. דמפרשינן טעמא (בפרק החולץ מ"ז ע"ב) משום דאי פריש נפרוש דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת עיי"ש. וא"כ במצרי ואדומי שאם יפרוש ע"י דבריהם עוברים בלאו דלא תתעב. אסור שמא יפרוש. וזה דבר תמוה דסתמא תניא התם הכי בכל הגרים. וכן איתא (בפ"א דמסכת גרים) בכל הגרים כולם. ומיהו קצת יש לדחות ולומר דכיון דלא משום שהוא מצרי או אדומי אומרים לו כן. אלא לכל הגרים מכל העמים. משום דקשים גרים לישראל כספחת. אין זה בכלל לאו דלא תתעב אפי' להת"י. אבל אין זה נכון. וגם קשה מדאמרינן בפי"ג דיבמות (ק"ט ע"ב) עיי"ש היטב. מיהו לפמש"כ התוס' שם (בד"ה רעה וכו') אתי שפיר עיי"ש ואין להאריך בזה:
עכ"פ חזינן מבוכה רבה בענין אזהרה זו. ולכן ס"ל להר"א הזקן ז"ל בזה דלא כדעת הבה"ג. ואין בזה אזהרת לאו אלא שלילה בעלמא הוא. וכדעת רבינו הגאון ז"ל. והנה יש לחקור במאי דקיי"ל דלאו הבא מכלל עשה עשה. אם נימא דהכי נמי עשה הבאה מכלל לאו הרי זה לאו. דכי היכי דאמרינן דלאו הבא מכלל עשה עשה. הרי דתולדת העשה אע"פ שהוא לאו יש לו דין עשה. הכי נמי עשה הבא מכלל לאו אית לן למימר דתולדת הלאו אע"פ שהוא עשה ע"פ ענינו. מ"מ תולדתו הרי הוא כמותו ויש לו תורת לאו. או דילמא לא שנא וכל שיש בו צד עשה אינו אלא עשה. ולענין מלקות לא קמיבעיא לי. דודאי לא לקי דלא דמי ללאו דחסימה. כיון דלפי ענינו וצורתו עשה הוא כי קא מיבעיא לי לשאר ענינים. כגון לדחות ל"ת או להיות נדחה מקמי עשה וכיו"ב. ולכאורה נראה ראי' דדין ל"ת יש לו מדאמרינן בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"א. ובפ"ק דקידושין הלכה ז') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות את שהוא בבל תאכל חמץ הרי הוא בקום אכול מצה. ונשים הואיל והן בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה. והא תנינן כל מ"ע שהז"ג האנשים חייבין והנשים פטורות. א"ר מונא חומר היא מצות עשה שהיא באה מכח ל"ת עיי"ש בפ"מ ובקה"ע שאין פירושם נכון כלל. אבל ראיתי למהר"י נגאר ז"ל (בל"ה למוד קצ"ד) שפירש דהכי פריך והא תנינן וכו'. וכיון דהאי היקישא הוא בא לסתור הכלל הזה. לית לן למידרשי' להך מילתא. כיון דבלא"ה איצטריך הך היקישא למילי אחריני. וכדאיתא בתלמודא דידן ובירושלמי (פרק כל שעה). ואימא אהני היקישא ואהני כללא. ועל זה משני רבי מונא חומר הוא מצות עשה שהיא באה מכח ל"ת. כלומר דמ"ע זו היא חמורה שהיא באה מכח שלילות הלאו. דפשטי' דקרא הכי קאמר לא תאכל עליו חמץ. אלא מהו שתאכל במקום החמץ. מצה. דליכא למיסר דבר הצריך למזון. וכיון שהוא חיוב השלילה א"כ הא בהא תליא. וקיום הלאו תלוי בעשה וכולה חדא מילתא היא. ודינה כל"ת ממש. ומיהו אי לאו היקישא ה"א דמ"מ אפשר לו בפירות וכיו"ב. ומשוה"כ איצטריך היקישא. ומ"מ אין כאן סתירת הכלל דהכא שאני עכ"ד עיי"ש. וא"כ מתבאר מדברי הירושלמי אלו דעשה הבאה מכלל לאו דינה כלאו. ואע"ג דהתם איצטריך להיקישא. היינו משום דהתם אין העשה מוכחת כ"כ ממשמעות הלאו אבל בעלמא ודאי כיון דהעשה נפקא ממשמעות הלאו דינה כלאו. ומה"ט נמי אע"ג דמהר"י נגאר ז"ל שם שפיר הוכיח דתלמודא דידן לא ס"ל בזה כהירושלמי שתהא מ"ע דמצה שאני משאר מ"ע עיי"ש בדבריו. מ"מ היינו דוקא בעשה דמצה. דאין העשה מוכחת כ"כ מתוך הלאו. ועוד דכיון דלאו דחמץ לאו גמור היא. ליכא למידק מיני' עשה למצה. די"ל חמץ אסור ומצה מותרת. אבל חיובא ומצוה לא שמענו. אבל בעיקר סברת הירושלמי בעלמא לא שמענו לתלמודא דידן דפליגא. וא"כ אית לן למימר דגם תלמודין הכי ס"ל:
ועוד נראה ראי' לפי מה שראיתי להרמ"ה ז"ל ביד רמה לסנהדרין (פרק חלק ק"ב ע"א) שהיתה לפניו הגירסא בגמרא שם כל שאינו עולה לרגל עובר בל"ת. וכתב על זה הרמ"ה ז"ל שם ולא ידענא מהיכא נפקא. ושוב כתב ואית דגרסי כל שאינו עולה לרגל עובר בעשה עיי"ש. וכן הוא בגירסא שלפנינו. אבל נראה דאין למחוק הגירסא הישנה שלפני הרמ"ה ז"ל. והכוונ' דכיון דאייתר קרא דלא יראו פני ריקם. דכתיב תלתא זימני. דייקינן מיני' ריקם לא יראו הא מלאים חייבים ליראות. ואע"ג דמאזהרת לאו ליכא למידק עשה. משום דאיכא למימר ריקם אסור הא מלאים מותר. אבל חיובא ליכא כמשכ"ל. היינו דוקא היכא דלא אייתר קרא ולגופי' איצטריך. משא"כ הכא דאייתר קרא. שפיר אית לן למימר דלהכי איצטריך למידק מיני' הא מלאים חייבים ליראות. וא"כ יש לנו עשה הבא מכלל לאו בחיוב עלי' לרגל. ושפיר קאמרינן דמי שאינו עולה לרגל עובר בלאו. והיינו מלבד העשה שבו עובר נמי בעשה הבאה מכלל לאו שדינה כלאו. ואין להקשות לפ"ז מדאמרינן (בפ"ק דחגיגה ד' ע"א) ת"ר זכור להוציא את הנשים וכו'. ופרכינן עלה למה לי קרא מ"ע שהז"ג היא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות. ומשני איצטריך. סד"א נילוף ראי' ראי' מהקהל וכו' עיי"ש. וכן הוא בפ"ק דקידושין (ל"ד ע"א) עיי"ש. והשתא מאי פריך. הרי כיון דלאו נמי איכא במצות ראי' הו"ל בכלל מאי דתנן (פ"ק דקידושין) כל מצות ל"ת בין שהז"ג ובין שלא הז"ג אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. דהא ליתא. דהרי בלא"ה אית בה ל"ת דלא יראו פני ריקם. ומאי פריך. הא איכא למימר דאיצטריך קרא דזכור להוציא את הנשים לגמרי ממצות ראי'. שאפי' נתראו פטורין מן הקרבן. ואינן עוברין בלאו דלא יראו פני ריקם. ולא תימא דנהי דפטורין ליראות. מ"מ כשבאו ליראות מיחייבי בקרבנן כאנשים. דהא אית בה לאו. ועכצ"ל דלהכי נמי לא צריך קרא. משום דקרא דלא יראו פני ריקם לא אתי אלא לפרש העשה דיראה. דכשבא לקיים עשה דראי' לא יראה בלא קרבן. וא"כ העשה היא עיקר. ומי שפטור מהעשה. ממילא הלאו נמי לית בי'. והילכך נשים שפטורות מהעשה משום דהו"ל מ"ע שהז"ג. ליתנייהו ג"כ בלאו. ולא צריך קרא למעוטינהו. וא"כ ממילא לא עדיפא העשה הבאה מכלל לאו דלא יראו מלאו דלא יראו גופי'. וכל הפטורין מעיקר העשה דראי' פטורין נמי ממילא מעשה זו. אע"פ שדינה כלאו. ושפיר פריך למה לי קרא. ובלא"ה נראה לפי מה שהעלו קצת אחרונים ז"ל ע"פ סוגיא דיבמות (פרק יש מותרות פ"ד ע"ב) וקידושין (סופ"ק ל"ה ע"א) ובריש פ"ק דתמורה דלאו שאין בו מעשה שהז"ג נמי נשים פטורות עיי"ש היטב. א"כ פריך התם שפיר מ"ע שהז"ג היא. משום דגם מצד עשה הבאה מכלל לאו דלא יראו פני ריקם אע"ג דחשיבא כלאו. מ"מ אין הנשים מתחייבות דהרי פשיטא דעכ"פ לא עדיף מלאו גמור שאין בו מעשה דאם הו"ל מצוה שהז"ג נשים פטורות. ואע"ג דבעשה דמצה הבא מכלל לאו דלא תאכלו עליו חמץ קאמר בירושלמי דיש לחייב נשים משום דהו"ל כלאו. אע"פ שאין בו מעשה. וכמשכ"ל. שאני התם דמ"מ עיקר הלאו דלא תאכל עליו חמץ דהעשה נפקא מיני' לאו שיש בו מעשה הוא. והילכך גם העשה דנפקא מכללו. כיון דעשה הבאה מכלל לאו הרי היא כלאו. איכא למימר דחשיבא כעיקר הלאו לענין שהנשים חייבות בו אע"ג דמצוה שהז"ג היא. אבל כאן דגם עיקר לאו דלא יראו פני ריקם הו"ל לאו שאין בו מעשה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות חגיגה) עיי"ש. פשיטא דהעשה דנפקא מכללו לא עדיפא מיני'. ואית לן למימר דהנשים פטורות ושפיר פריך התם. ומ"מ ודאי כל כיו"ב חשיב לאו. ואתי שפיר הגירסא הישנה דמי שאינו עולה לרגל עובר בלאו:
והשתא לפ"ז כיון דקראי דלא תתעב אדומי ולא תתעב מצרי אינם אלא שלילה. לומר שאין צריכין לתעב אותם בדור שלישי. וכדמסיים קרא בנים אשר יולדו להם בדור שלישי יבוא להם בקהל. א"כ שמעינן מהנך קראי עשה הבאה מכלל לאו לדור ראשון ושני שחייבין לתעבם. והו"ל כלאו לענין שמוזהרין שלא להתחתן עמהם עד דור שלישי. ומאי דקרינן בעלמא למצרי ואדומי בדור ראשון ושני חייבי עשה. היינו רק לענין מלקות דלענין זה ודאי לא חשיבי אלא כעשה. אבל לכל דבר בעלמא הו"ל כלאו. וא"כ אפשר לכאורה לומר דזו כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות שתי עשין אלו הבאין מכלל לאו דלא תתעב מצרי לא תתעב אדומי. דדינם כלאו ונמנין במנין הלאוין. וממילא ניחא שפיר מה שמנאן בשתי מצות. דהרי בכל אחת כתיב לאו מיוחד בפ"ע. ועפ"ז הי' נראה ג"כ דזו היא כוונת הר"א הזקן ז"ל במש"כ נפקדתי מתעוב מצרי ואדומי ולפסול ראשוני עם הילד השני. אלא דנראה להגיה בדבריו במקום ולפסול שצ"ל לפסול. וכוונתו שממה שהזהיר הכתוב על התיעוב של מצרי ואדומי שמענו אזהרה לפסול מצרי ואדומי בדור ראשון ושני. וכמש"כ דמדכתיב לא תתעב דור שלשי שמענו שחייבין לתעב דור ראשון ושני. והו"ל עשה הבאה מכלל לאו דהו"ל כלאו ונמנה במנין הלאוין. וא"כ גם הר"א הזקן לא מנה במנין הלאוין אלא פסול דדור ראשון ושני דאדומי ודמצרי בלבד. אבל לאוין דלא תתעב לא מנה משום דס"ל דאינם אזהרה אלא שלילה וכמו שנתבאר:
אמנם נראה דאי אפשר לומר כן. דהרי להדיא מבואר בירושלמי (פ"א מהלכות ביכורים הלכה ה'. ובפ"ח דיבמות ה"ב. ובפ"ד דקידושין ה"ו) דבאדומי ומצרי דור ראשון ושני ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה. דאמרינן התם רבי בא בשם רבי יוחנן ולד בוגרת כשר שהוא בל"ת שבא מכח עשה. והוא אשה בבתולי' יקח ולא בוגרת. וכל ל"ת שבא מכח עשה עשה הוא. התיב רבי הושעי' הרי דור שני של מצרי הרי הוא בל"ת שבא מכח עשה. (ואפי' הכי פסול) חזר רבי הושעי' ואמר לא דמי עשה שבישראל לעשה שבכהנים. עשה שבישראל אסור בכל. עשה שבכהנים אסור בכהנים ומותר בישראל עיי"ש. והשתא אם איתא דבמצרי ובאדומי דור ראשון ושני אית בהו עשה הבאה מכלל לאו. והרי היא כלאו. מאי פריך התם ממצרי לולד בוגרת. והא ולד בוגרת אינו אלא בלאו הבא מכלל עשה דאינו אלא כעשה. משא"כ מצרי שני שיש בו עשה הבאה מכלל לאו שהרי היא כלאו. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה חדא מתרתי. או דמצרי ואדומי בדור ראשון ושני אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה בלבד. והיינו משום דקרא דלא תתעב הו"ל אזהרת לאו כדעת הבה"ג והרמב"ם וסיעתם והילכך ליכא למידק מיני' עשה. משום דאיכא למימר בדור שלשי אסור לתעבם אבל בדור שני ושלשי מותר ומיהו חיובא ליכא. ואין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלשי יבוא להם בקהל. הא דור שני וראשון לא יבואו בקהל. אי דנימא דעשה הבאה מכלל לאו לא חמירא כלל מלאו הבא מכלל עשה. ותרוייהו אינן אלא כעשה ואין שום חילוק ביניהם וכן נראה להדיא מדברי הירושלמי (פ"ט דפסחים ה"ג) דעשה הבאה מכלל לאו הרי זו עשה עיי"ש היטב. וגם אין נראה להגיה בדברי הר"א הזקן ז"ל. ודבריו נראין כפשוטן שמנה לאו דלא תתעב אדומי ומצרי כדרכו ללכת בעקבי הבה"ג. וזהו שכתב נפקדתי מתעוב מצרי ואדומי וגם מנה לאו הבא מכלל עשה דנפק"ל מקרא דדור שלשי יבוא להם בקהל. וזש"כ ולפסול ראשוני עם הילד השני. כלומר עם הילדים מן הדור השני. וכן ראיתי להר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו. שאחר שמנה לאו דלא תתעב ופירשו לפי דרכו כמשכ"ל. והפסיק בינתים בשאר מצות אחרות כתב וז"ל קדושת הכשר מצרי ואדומי לשלש דורות להכניסו תחת חבלך. קרוב מצרית שניה בבואה עם אפרוחיה לחסות תחת צלך שלך תשלך את האם ואת הבנים תקח לך עכ"ל עיי"ש. והדבר מבואר דכוונתו בזה ללאו הבא מכלל עשה דדור שלשי יבוא בקהל. אבל דור שני לא יבוא בקהל. הרי שהם מונים לאו הבא מכלל עשה במנין הלאוין. והוא תמוה טובא לכאורה:
ולכן נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל והר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל דס"ל דמאי דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה היינו עשה רק לענין דאין דינו כלאו ללקות עליו. כדהוה ס"ל ללישנא קמא אליבא דרב (בפרק בתרא דמכות) ולריש לקיש (בפ"ג דזבחים שם). אלא דינו כעשה לענין מלקות. אבל ודאי לאו גמור הוא לכל שאר ענינים כלאו הניתק לעשה ולאו שאין בו מעשה ושאר לאוין שאין לוקין עליהם. דאע"פ שדינם כעשה לענין מלקות ולענין כפרה. כמבואר בפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) דתנן התם תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל"ת. ופרכינן בגמרא עלה השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא. ומשני אר"י הכי קאמר על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה עיי"ש. והרי דלאו הניתק לעשה לא חמיר לענין תשובה יותר מעשה. ומ"מ ודאי לכל דבר דינו כלאו גמור ונמנה במנין הלאוין. והכי נמי לאו הבא מכלל עשה אינו כעשה אלא לענין חומר עונשו. אבל לכל שאר ענינים שבתורה הו"ל לאו. וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ג (לאוין קט"ז) שכתב וז"ל ולאו הבא מכלל עשה הוא בעונש עשה ולא בעונש לאו עכ"ל עיי"ש. ואם לאו הבא מכלל עשה הו"ל עשה ממש לכל דבר ואיננו לאו כלל. מאי אשמעינן שהוא בעונש עשה ולא בעונש לאו. הרי כיון דהו"ל עשה פשיטא שאינו אלא בעונש של עשה ולא בענשו של לאו. אלא ודאי כדכתיבנא. דהו"ל לאו לכל דבר. אלא דלענין עונש אינו אלא בעונש עשה. כמו לאו הניתק לעשה דאין ענשו אלא כעשה כמבואר בפרק בתרא דיומא שם אע"ג דלאו גמור הוא. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ ריש פ"ג דמכות) שכתב וז"ל כל הלאוין הנזכרין בתורה נחלקי לשבעה חלקים. הששה אין חייבים עליהם מלקות. וחלק אחד חייבין עליו מלקות. ומה שאני אומר בכאן לאוין. ר"ל האזהרה בין שיהי' באחד מארבעה לשונות (של השמר פן אל ולא) או שיהי' אזהרה שהיא באה מכלל עשה כמו שנבאר. החלק הראשון מהם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו'. חלק שני לאו שניתן לתשלומין וכו'. והחלק השלשי לאו שאין בו מעשה וכו'. והחלק הרביעי לאו שניתק לעשה וכו'. החלק החמשי לאו הבא מכלל עשה. וכזה שנאמר בכה"ג והוא אשה בבתוליה יקח מלמד שאסור לו ליקח בעולה. כי לפי שלא נאמר בו לא יקח אם עבר ולקח בעולה אינו חייב מלקות כמו אם לקח אלמנה או גרושה או זונה או חללה. וכן אמרו במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם בדור שלשי יבא להם בקהל הודיע לנו שדור ראשון ודור שני לא יבא בקהל. ואם עבר אינו חייב מלקות לפי שלא נאמר בו לאו בפירוש. כמו שנאמר לא יבא ממזר וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה בהדיא מדבריו דהו"ל לאו גמור לכל דבר אלא שאין לוקין עליו משום שלא נאמר הלאו בפירוש. אבל מ"מ יש עליו תורת לאו והוא מכלל הלאוין שאין לוקין עליהם וחלק מהם. וכן נראה מדברי הה"מ (ריש פ"ב מהלכות מאכלות אסורות) שכתב דאע"ג דאין מזהירין מן הדין היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה עונשין ומזהירין מה"ד עיי"ש. וכבר הכריחו האחרונים ז"ל בכוונתו דדוקא היכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה. דסוף סוף לאו הוא אלא שאין לוקין עליו. אבל היכא דליכא אלא עשה ממש אין עונשין ואין מזהירין. כמש"כ מהר"י אלפאנדרי ז"ל במוצל מאש (ח"א סי' כ') ובשעה"מ (ריש פ"ב מהלכות מאכלות אסורות) עיי"ש. ובשאר אחרונים. וא"כ ע"כ מוכרח מזה דלאו הבא מכלל עשה אין עליו תורת עשה ממש אלא הוא מכלל הלאוין שאין לוקין עליהם ורק לענין זה בלבד הוא שאמרו לאו הבמכ"ע עשה. ועי' ג"כ בתרומת הדשן (סי' קכ"ה) עיי"ש היטב וכן מתבאר מדברי הירושלמי (בסנהדרין פרק ארבע מיתות ה"י) דאמרינן התם ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות (פי'. במנין מחייבי כריתות (שבריש פ"א דכריתות) שלא מנה אלא אוב לחוד ולא ידעוני). רבי חזקיה בשם ריש לקיש מפני שנכללו כולם בלאו אחד אל תפנו אל האובות ואל הידעונים וגו' רבי יוסא בשם ריש לקיש מפני שהוא בל"ת שבא מכח עשה. ופי' בפ"מ שם וז"ל קסבר הואיל דאל תפנה אצל האובות הוא דכתיב. לא קאי הלאו אלא על האובות. אבל ידעונים דכתיב בתרי' כלאו הבא מכח עשה הוא ולא הוי אלא עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא מזה דהא דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה. אין זה משום דבקרא כתיב לשון עשה והילכך יש עליו תורת עשה שהוא בא מכללו. דא"כ אין זה ענין לכאן כלל. דהרי כאן לאו הוא דכתיב בקרא ולא עשה. רק שאין הלאו מפורש בידעוני כמו באובות. אבל ענין הכתוב ודאי מוכיח דגם ידעוני הוא בכלל הלאו דרישא דקרא. אלא ודאי גם לאו הבא מכלל עשה לא אמרינן שאין לוקין עליו אלא משום שאין הלאו מפורש בהדיא בקרא. אבל מ"מ ודאי לאו הוא דהוי. כדמוכח מענינא דקרא. ולא קרי לי' עשה אלא לענין מלקות בלבד. והילכך שפיר קאמר דגם ידעוני הו"ל כל"ת שבא מכלל עשה. משום דגם בידעוני אין הלאו מפורש בהדיא בקרא. אע"ג דמקרא ודאי משמע דגם ידעוני בכלל לאו דאל תפנו מ"מ לא מתפרש בהדיא אלא באובות בלבד. והכי נמי בלאו הבא מכלל עשה ממשמעותא דקרא שמענו אזהרת לאו. אלא משום שאינו מפורש בהדיא בקרא אין לוקין עליו. ואע"ג דבירושלמי שם מסיק דלא כר"י בשם ר"ל אלא לאו דידעוני נמי חשיב כלאו גמור לכל דבר. היינו דוקא התם משום דשני פרטים שנאמרו בלאו אחד הו"ל כאילו נתפרש הלאו בהדיא בקרא בכל אחד מן הפרטים. אבל ודאי בעיקר סברתו ליכא מאן דפליג. דלענין מלקות בעינן שיהא הלאו מפורש בקרא. וזהו טעמא דלאו הבמכ"ע. דאע"ג דודאי לאו הוא כמשמעות הכתוב. מ"מ כיון שאינו מפורש בקרא אין לוקין עליו. דלא דמי ללאו דחסימה. ומדברי הירושלמי הללו נראה להדיא דה"ה ללאו הבא מכלל לאו שאין לוקין עליו מהאי טעמא וזה דלא כמש"כ התוס' יו"ט (בפ"ז דבכורות מ"ג) אליבא דהרמב"ם ז"ל עיי"ש ואכמ"ל בזה. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין רנ"ב רנ"ג) ועכ"פ מתבאר מזה דלהבמכ"ע הו"ל לאו ככל שאר לאוין שאין לוקין עליהם ואין עליו תורת עשה כלל:
וכן נראה מדאמרינן בירושלמי (פ"ג דדמאי סוף ה"א) כהנים המגבלין בטהרה לא יהיו מדוקדקין בחצרות של אוכלי שביעית. אית תנויי תני מדקדקין וכו'. מ"ד אין מדקדקין מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה. טבל בעון מיתה ושביעית בלא תעשה עיי"ש. וכבר נתקשו בזה האחרונים ז"ל איזה ל"ת יש באכילת פירות שביעית. דהרי ספיחי שביעית אינם אסורים באכילה אלא מדבריהם. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות שמיטה ה"ב) עיי"ש. ופירות שביעית לאחר זמן הביעור ליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה. כמבואר בפרק בתרא דיומא (פ"ג ע"א) עיי"ש בפירש"י וברמב"ם (ריש פ"ז מהלכות שמיטה). ואפי' פירות שביעית שע"י זריעה וקצירה בשנת השביעית נמי אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה אפי' למ"ד דאסורין מדאורייתא. והיינו מדדרשינן בספרא (פרשת בהר) מדכתיב והיתה שבת הארץ וגו' מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. כמו שפירש הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) עיי"ש. ופירות שביעית שלא הפקירן אפי' להסוברין שאיסורן מדאורייתא. נמי אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה. כמו שהכריח הראב"ד ז"ל בפירושו לספרא שם. דאע"ג דבספרא דריש לה מקרא דענבי נזירך לא תבצור. מ"מ ע"כ עיקר מילתא לא מהך קרא נפקא לן. אלא אקרא דוהיתה שבת הארץ וגו' הוא דסמיך עיי"ש ואע"ג דמדברי הר"ש משאנץ ז"ל משמע דס"ל דשמור יש בו לאו עיי"ש בדבריו. מ"מ הרי בלא"ה כבר הסכימו רוב הראשונים ז"ל דעיקר איסור שמור אינו אלא מדבריהם בעלמא. וגם בתוס' רי"ד בסוגיא דיומא שם כתב דשמור אין באיסור אכילתו אלא לאו הבא מכלל עשה עיי"ש. וגם בספיחי שביעית להסוברים דאיסור אכילתן מדאורייתא אין בהן איסור לאו. דהרי לא נפקא לן איסורן אלא מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואותנו. כמבואר בפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים נ"א ע"ב) עיי"ש ובמש"כ התוס' שם והר"ש (ריש פ"ט דשביעית). ואין זה לשון לאו לכ"ע. ואין זה ענין ללאו דלא ביערתי ממנו בטמא ולא אכלתי באוני ממנו וגו'. כמתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (בשורש שמיני) עיי"ש. ובודאי לא עדיף מלאו הבא מכלל עשה. וא"כ דברי הירושלמי אלו דאמרו דשביעית איסור אכילתו בל"ת תמוהים טובא. ומה שרצו לתרץ בזה קצת בגליון הירושלמי אינו נכון כלל. אבל נראה דמזה ראי' דלאו הבא מכלל עשה הו"ל לאו גמור לכל דבר אלא שאין לוקין עליו. ולפי זה שפיר י"ל דמה שאמרו בירושלמי דשביעית בל"ת. היינו פירות שביעית לאחר זמן הביעור דהו"ל בלאו הבמכ"ע. מדכתיב לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול. דדרשינן מיני' כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל ממה שבבית. כלה לחיה מן השדה אי אתה אוכל ממה שבבית. כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"ב ע"ב) ובנדה פרק בא סימן (נדה נ"א ע"ב) ובפ"ק דתענית (ו' ע"ב) ובספרא (פרשת בהר) עיי"ש. וכן השמור בשביעית לדעת הראב"ד ז"ל ותוס' רי"ד שהבאתי. דס"ל דהו"ל בלאו הבא מכלל עשה מקרא דוהיתה שבת הארץ וגו' מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור:
וכן נראה מדברי הירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) דאמרינן התם בעון קומי רבי איליא עד כדון בעשה. בל"ת מנין. ת"ל ובאת שמה והבאתם שמה. מה אנן קיימין אם בעשה הרי כבר אמור. אלא אם אינו ענין בעשה תניהו ענין בל"ת עיי"ש. והדברים תמוהים ואינם מובנים כלל לכאורה. דכיון דהך קרא הו"ל עשה איך אפשר ללמוד ממנו ל"ת משום דאייתר קרא ולא איצטריך לעשה. וכבר עמד בזה בקה"ע שם. ומה שרצה לתרץ בזה מלבד דאינו במשמע לשון הירושלמי. בלא"ה גם לפי דבריו לא תיקן כלום עיי"ש בדבריו ואין להאריך. ובפרט דלפ"מ שפירש הפ"מ שם אין התחלה לדבריו כלל. אבל נראה דדברי הירושלמי מבוארים כפשוטן. דהרי הדבר ידוע דמכלל עשה גמורה ליכא למידק לאו הבא מכלל עשה. כמבואר בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ד ע"ב) דאמרינן רמז ליבמה בחיי בעלה דאסורה מניין. סברא היא. מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא מכלל דבחיי בעלה אסורה. ודילמא לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות עיי"ש. הרי דכיון דקרא דיבמה יבא עליה הו"ל מצות עשה ליכא למידק מינה הא בחיי בעלה אסורה. משום דאיכא למימר לאחר מיתת בעלה מצוה. הא בחיי בעלה רשות אבל איסורא ליכא. והיינו משום דקרא לגופי' איצטריך לאשמעינן דלאחר מיתת בעלה איכא מצוה לייבם. ומדלא כתב קרא מצוה זו אלא לאחר מיתת בעלה ממילא אין לנו מצוה אלא לאחר מיתת בעלה. אבל בחיי הבעל לא שמענו מצוה. וא"כ אינו אלא רשות. אבל למידק מיני' איסורא בחיי בעלה אי אפשר. דהרי קרא לגופי' איצטריך למיכתב ולא לדיוקא אתי. וכיו"ב כתב הר"ן ז"ל (בב"מ פרק איזהו נשך (בבא מציעא ע' ע"ב)). הביאו בכ"מ (ריש פרק ה' מהלכות מלוה) עיי"ש. והא דאמרינן ביבמות שם (לקמן נ"ה ע"ב) יבמה לשוק מנ"ל. אי למ"ד לאו לאו. אי למ"ד עשה עשה. ופירש"י אי למ"ד עשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. הרי דדייקינן מהך קרא לאו הבא מכלל עשה אע"ג דאיצטריך לגופי' למצות עשה דיבום. כבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל שם. וז"ל ויש לי לעיין בהאי עשה. דילמא יבמה יבא עלי' מצוה ואחר רשות כדאמרינן לעיל. וי"ל אורעה כל הפרשה להוציא אחר. הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דהתם נמי אייתר קרא. דודאי אי לא הוה כתיב אלא מיעוטא דיבמה יבא עלי'. לא הוה שמעינן מיני' איסורא בלאו הבא מכלל עשה לאחר. משום דקרא לגופי' איצטריך. אלא דממילא נשמע דלאחר ליכא מצוה. דלא כתיבא מצוה אלא ביבמה לחוד ולא באחר. אלא דבכל אותה פרשה כולה איכא כמה מיעוטי למעט אחר. וכל היכא דאיכא יתורא בקרא שפיר דייקינן מיני' לאו הבא מכלל עשה. אע"ג דעיקר קרא במצות עשה כתיב דאיצטריך לגופי'. ועפ"ז יתבארו ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות יבום וחליצה הלכה י"ב) עיי"ש היטב ואין להאריך. ומיהו בלא"ה כבר דחה הרשב"א ז"ל דבריו שם (בפ"ק דיבמות י"א ע"א) עיי"ש בדבריו. וכן כל שאר הראשונים ז"ל שם לא ס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל שם:
ומה שפירש"י (בפ"ב דכתובות כ"ד ע"ב) דנשיאות כפים לזר הוא איסור עשה. מדכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. הרי דאע"ג דנשיאות כפים לכהנים מצות עשה ואיצטריך לגופי'. ואפי' הכי דייקינן מינה לאו הבא מכלל עשה לזרים. כבר חלקו על דבריו התוס' בשבת (פרק כל כתבי קי"ח ע"ב) בד"ה אילו עיי"ש. וכמו שביאר דבריהם לנכון הט"ז (באו"ח סי' תכ"ח סק"ב) עיי"ש. וכבר קדמו בעיקר דבריו המהרי"ט ז"ל (בראשונות סי' קמ"ט) עיי"ש בדבריו ובמש"כ על דבריו לעיל (עשין א'). וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והסמ"ג והטור שלא הביאו איסור זה דנשיאת כפים לזר אע"פ שמבואר הוא בגמרא שם. אלא ודאי ס"ל כדעת התוס' וכמו שביארו דבריהם המהרי"ט והט"ז דאין בה אלא איסור מוציא ש"ש לבטלה. והו"ל איסור עשה מקרא דאת ה' אלקיך תירא. וכבר הביאו כל הפוסקים איסור ברכה לבטלה. ושוב אין צורך להביאו לענין נשיאות כפים. וכבר הביא הר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"א סי' ט"ו) דעת ראשונים ז"ל החולקים על רש"י בזה וס"ל דליכא בזה אלא איסורא דרבנן משום ברכה לבטלה עיי"ש בדבריו. ומיהו גם דברי רש"י ז"ל אפשר ליישב ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל ביבמות שהבאתי לעיל. משום דגם בעשה דברכת כהנים אורעה כל הפרשה כולה למעט זרים. דבראש הפרשה כתיב אהרן ובניו וכתיב כה תברכו דמשמע אתם ולא זרים. כדפירש"י. וכתיב אמור להם דהיינו לכהנים כדדרשינן בסוטה (פרק אלו נאמרין ל"ח ע"א) עיי"ש. וכתיב ושמו את שמי וגו' והיינו כהנים. ועוד כמה מיעוטי. והילכך אע"ג דעיקר קרא במצות עשה כתיב. שפיר איכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה לזרים. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ עיקר הדבר ודאי מוכרח לכ"ע. דבעלמא כל היכא דקרא במצות עשה כתיב ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה. וכמבואר בסוגיא דיבמות שם. ועי' במש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש היטב. וכ"כ הר"ב פרי חדש (באו"ח סי' תע"א סק"ב) על מש"כ הרוקח (סי' ר"פ) דהאוכל מצה בע"פ עביד איסורא מדכתיב בערב תאכלו מצות. ומשמע דס"ל דאסור מדאורייתא. דהו"ל לאו הבא מכלל עשה. וכההיא דאמרינן (בפרק כל שעה) ואכלו את הבשר בלילה הזה. בלילה אין ביום לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. וליתא דהתם מייתר קרא אבל הכא דרשינן לי' לקובעו חובה בזה"ז או לטמא ושהי' בדרך רחוקה. כדאי' בפרק כל שעה ובסו"פ ערבי פסחים. וכן בירושלמי (דר"פ ע"פ) ליתא דרשא זו. וכ"כ הרמב"ם שאין איסור אכילת מצה בע"פ אלא מדבריהם. ולכן העיקר דהרוקח מדנפשי' אסמכי' אקרא עיי"ש בדבריו. ואף דמש"כ דהרוקח מדנפשי' כתב כן אינו כן. ואשתמיטתי' שדבריו נובעים מדברי הבה"ג (ריש פ"ב מהלכות פסח). והובא גם בהלכות פסחים לרבינו יצחק אבן גיאת ז"ל. וכ"כ בספר הפרדס לרש"י (סי' קכ"ט) עיי"ש. מ"מ עיקר דבריו ודאי נכונים היטב ומוכרחים דאסמכתא בעלמא הוא. משום דקרא למצות עשה כתיב ואיצטריך לגופי'. וליכא למשמע מיני' לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול ביום. דאיכא למימר בערב חובה וביום רשות. ולא דמי לההיא דסו"פ כל שעה דדריש מדכתיב בלילה הזה לאו הבא מכלל עשה לאוכל כזית צלי מבעוד יום. משום דהתם אייתר קרא להכי. והלכך אע"ג דעיקר הך קרא במצות עשה כתיב שפיר שמעינן מיני' לאו הבא מכלל עשה לאוכל ביום. ועי' בפי' מסכת כלה לראב"ן הירחי ז"ל (פ"א) עייש"ה:
איברא שראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' ת"ח) שכתב וז"ל צוה הקב"ה ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכו'. ואין אוכלין אותו אלא בלילה ולא ביום. דכתיב בלילה הזה בלילה ולא ביום. ואע"ג דאמר ר"ע הכי ור"א פליג עלי' ומיבעי לי' בלילה לגז"ש. מודה ר"א שאינו נאכל ביום. דכתיב בלילה. ותרתי משמע לי' מקרא עכ"ל עיי"ש. וכן כתבו בתוס' הרי"ח ותוס' הרא"ש ז"ל (בפ"ק דברכות ט' ע"א) דלר"א בן עזרי' הך דרשא דר"ע בלילה ולא ביום ממילא שמעינן לה. דלילה אתי למעוטי יום עיי"ש בדבריהם ז"ל. הרי לכאורה מבואר דס"ל דאפי' היכא דעיקר קרא במ"ע כתיב ולא אייתר. שמעינן מיני' שפיר לאו הבא מכלל עשה. אבל דבריהם תמוהים לכאורה. דהרי ודאי בכל כיו"ב כל כמה דלא אייתר קרא ליכא למידק מיני' איסורא ביום. די"ל בלילה מצוה וביום רשות. מיהו אפשר לומר דס"ל דבאכילת קדשים דמשולחן גבוה קא זכו. כיון דלא צוה הכתוב לאכול אלא בלילה ממילא לא זכו בהו מקמי הכי. וממילא איכא איסורא לאכול ביום. והכי משמע בפסחים (בפרק תמיד נשחט נ"ט ע"ב) עייש"ה. ועי' בפ"ב דביצה (כ"א ע"א) בתוס' ד"ה אבל. ובפ"ק דב"ק (י"ב ע"ב) בתוס' ד"ה ומחיים וכו' עייש"ה. ואע"ג דבסופ"ב דפסחים (מ"א ע"ב) מבואר דבאכילת הבשר ביום איכא לאו הבא מכלל עשה עיי"ש. איכא למימר דודאי היינו דוקא אליבא דר"ע דאייתר לי' קרא. אבל לראב"ע דלא אייתר קרא לית בה לאו הבמכ"ע. והרא"ם והרי"ח והרא"ש ז"ל לא באו אלא לומר דראב"ע נמי מודה דאיסורא מיהא איכא ביום. דממילא משמע וכמו שביארנו ואין להאריך. ועכ"פ ודאי הדבר מוכרח דבכל כיו"ב ליכא למידק לאו הבא מכלל עשה. כל כמה דלא אייתר קרא להכי:
וכן מבואר בסוגיא דפ"ג דזבחים (ל"ד ע"א) דאמרינן התם המעלה איברי חיה ר"י אמר עובר בעשה בהמה אין חיה לא. ור"ל אמר אינו עובר עליו בולא כלום ההוא למצוה. ופירש"י וז"ל ההוא למצוה בהמה מצוה להקריב וחיה רשות וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דכיון דקרא למצוה איצטריך ליכא למידק מיני' איסורא בלאו הבא מכלל עשה לאיברי חיה. אלא אמרינן דליכא מצוה אלא בבהמה. כיון דלא כתיב קרא אלא בבהמה. וא"כ איברי חיה אינם אלא רשות. ואפי' לר"י דאמר התם דבאיברי חיה עובר בלאו הבא מכלל עשה. היינו משום דס"ל דאייתר קרא להכי. וכמבואר התם בברייתא דמייתי מינה התם סייעתא לר"י ותיובתא לר"ל. דקתני אילו נאמר קרבן להשם בהמה. הייתי אומר חיה בכלל בהמה כענין שאמר וכו' ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה. יכול לא יביא ואם הביא כשר. הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר. ת"ל בקר וצאן (ופירש"י ז"ל תרי בקר וצאן כתיבי התם וכו' עיי"ש) בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה. הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו אל תביא לי אלא חטים והביא לו חטים ושעורים. שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו ופסול עיי"ש. הרי להדיא דדוקא משום דאייתר קרא להכי הוא דשמעינן לאו הבא מכלל עשה לאיברי חיה ופסול. אבל אי לאו דאייתר קרא לא הוה שמעינן מיני' איסורא אלא רשות ואינו כמעביר על דברי הכתוב אלא כמוסיף וכשר. ומאי דקתני בברייתא יכול לא יביא וכו'. היינו רק לומר יכול ליכא מצוה להביא. אבל איסורא ודאי ליכא בהכי. וכדמסיים וקתני למה זה דומה וכו' שאינו כמעביר על דבריו אלא כמוסיף וכו'. ולא אתי אלא לומר דה"א דנהי דליכא מצוה באיברי חיה. מ"מ איסורא נמי ליכא ואינו אלא רשות. דלא אייתר קרא. ולזה מסיק דליתא דודאי איכא יתורא בקרא ושמעינן מיני' לאו הבא מכלל עשה. והו"ל כמעביר על דבריו ופסול. הרי מבואר דעכ"פ לכ"ע מקרא דאיצטריך למצוה ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה אלא היכא דאייתר קרא להכי. ואין להקשות לפ"ז בההיא דאמרינן (בפרק בתרא דמכות י"ח ע"ב) אמר ר"ג אמר רב כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקת דמים לוקה. מאי טעמא דאמר קרא ואכלו אותם אשר כופר בהם. לאחר כפרה אין לפני כפרה לא ולאו הבא מכלל עשה לאו הוא וכו' עיי"ש. והשתא קשה לכאורה דכיון דהך קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם הו"ל מצות עשה. כמבואר בפסחים (פרק תמיד נשחט נ"ט ע"א) ובכל הסוגיא שם עיי"ש. והרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנו עשה זו דאכילת בשר קדשים במנין העשין מהך קרא. וא"כ היכי יליף מיני' לאו הבא מכלל עשה בלפני זריקת דמים. ודילמא לאחר כפרה מצוה הא לפני כפרה רשות. אבל לק"מ דמלבד די"ל דאדרבה גם מההיא דהתם מוכרח כמש"כ. דהרי התם פרכינן עלה מדתניא אותה תאכלו ולא בהמה אחרת תאכלו וכו'. ומסיק אלא אי אתמר הכי אתמר אמר ר"ג א"ר זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור. מ"ט דא"ק ואכלו אותם אשר כופר בהם. כל היכא דקרינן בי' ואכלו אותם וגו' קרינן בי' וזר לא יאכל וגו'. וכל היכא דלא קרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן בי' וזר לא יאכל עיי"ש. והשחא אם איתא דגם בכה"ג שמעינן לאו הבא מכלל עשה. א"כ נהי דאיתותב מברייתא במאי דהוה ס"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו. והוכרח לחזור בו דלא אמר רב לוקה אלא פטור אמר רב מ"מ לא הו"ל למיהדר בי' לגמרי מלישנא קמא. אלא הו"ל לומר דהכי קאמר רב כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקת דמים פטור דא"ק ואכלו אותם אשר כופר בהם. לאתר כפרה אין לפני כפרה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמשום דהך קרא הו"ל מצות עשה ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה כלל. ולא איצטריך רב לאשמעינן בכהן דפטור משום לאו זה. דפשיטא דהרי ליכא הכא מהך קרא שום לאו כלל. ואפי' איסורא בעלמא ליכא למשמע מיני'. ואע"ג דודאי אית בה איסורא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. כמבואר בסוגיא דהתם לעיל. ולדעת ר"י ז"ל (בתוס' שם) אפי' מלקות נמי אית בה מלאו זה עיי"ש. וכן דעת הרמב"ם (פי"א מהלכות מעה"ק) והסמ"ג (לאוין שכ"ו) עיי"ש. מ"מ מהך קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם דמייתי רב מיני'. אפי' איסורא בעלמא ליכא למידק מיני'. וכן מאי דקאמר רב בלישנא בתרא דזר פטור. היינו נמי דוקא מהך קרא דוכל זר לא יאכל. אבל מ"מ ודאי לוקה מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. כמש"כ הרמב"ם והסמ"ג שם עיי"ש. ולזה ע"כ הוכרח למיהדר בי' לגמרי ממאי דקאמר אליבא דרב בלישנא קמא. ולאוקמי מימרא דרב במילתא אחרינא לגמרי. ואין הכי נמי דהוה מצי למיפרך אלישנא קמא דרב מהאי טעמא דליכא הכא לאו הבמכ"ע כלל. אלא כיון דאשכח ברייתא דקתני בה בהדיא איפכא פריך מינה. וסוגיא כזו ממש איתא נמי בחולין (פרק בהמה המקשה ע"ד ע"ב). וכמש"כ התוס' שם (בד"ה חלבו דמאי) עיי"ש היטב. וא"כ אדרבה מסוגיא דהתם נמי מוכרח כמו שביארנו דמקרא דאיצטריך למצוה ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה. ובלא"ה לק"מ בסוגיא דהתם די"ל דאפי' ללישנא קמא דרב לא משמע לי' מהך קרא לאו הבא מכלל עשה לפני כפרה אלא משום דס"ל דאייתר הך קרא להכי. דלענין דאכילת כהנים היא מכלל הכפרה כבר נפק"ל מקרא דאותה נתן לכם לכפר וגו'. וכדתניא בספרא (פרשת שמיני) מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל ת"ל ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליכם וגו'. הא כיצד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים עיי"ש. והביאה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין פ"ט) עיי"ש. וגם עיקר מצות אכילת קדשים כבר נפק"ל מדכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל. כדפירש"י ז"ל בברכות (פרק שלשה שאכלו מ"ח ע"ב) בד"ה כי הוא יברך וכו' עיי"ש. ולדעת הבה"ג עיקר עשה דאכילת קדשים נפק"ל מדכתיב ואכלתם שם לפני השם אלקיכם וגו' בין בקדשים קלים בין בקדשי קדשים. וכ"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' שצ"ה) עיי"ש. וא"כ כולי' הך קרא דואכלו אתאשר כופר בהם אייתר למידרש מיני' לאו הבא מכלל עשה ללישנא קמא דרב. אבל בעלמא ודאי גם ללישנא קמא דרב בכל כיו"ב ליכא למידק לאו הבא מכלל עשה:
וכן מתבאר להדיא מסוגיא דעירובין (פרק בתרא צ"ו ע"א) ובפרק בתרא דר"ה (ל"ג ע"א) ובחולין (פרק כיסוי הדם פ"ה ע"א) דאיפליגו התם בסמיכת נשים. דלרבי יהודה נשים אין סומכות דכתיב דבר אל בני ישראל ולא בנות ישראל. ורבי יוסי ור"ש אומרים נשים סומכות רשות עיי"ש. ומבואר בסוגיא שם דאפי' לרבי יהודה אין לנו מהך קרא איסורא בסמיכת נשים. אלא דס"ל לרבי יהודה דכיון דשמעינן מדכתיב בני ישראל דלבנות ישראל לא נאמרה מצות סמיכה. ממילא אסורות לסמוך משום עבודה בקדשים שלא לצורך. או משום איסור בל תוסיף. כמבואר בפירש"י ובתוס' שם ושאר ראשונים שם עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דכיון דסמיכה הו"ל מצוה ס"ל לכ"ע דליכא למידק ממיעוטא דבני ישראל אלא רשות. לומר דלבנות ישראל לא נאמרה מצוה זו. אבל לומר שתהא הסמיכה אסורה לבנות ישראל בלאו הבא מכלל עשה. ליכא למ"ד. ועפ"ז נראה במה שנסתפק בפד"ר (בדרך מצותיך) בההיא דדרשינן והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן. אם עברו בנות אהרן והקטירו אם נימא דאדהדרינהו קרא לאיסורא קמא והו"ל כזר להתחייב מיתה. או נימא דלית בהו אלא לאו הבא מכלל עשה עיי"ש בדבריו. ולדידי אין בזה שום ספק כלל דלא שייך בזה לאו הבא מכלל עשה. וכן בכולהו הנך דדרשינן (בפ"ק דקידושין ל"ו ע"א) למעוטי נשים. הגשות וקמיצות ומליקות וקבלות עדכתיב בהו בני אהרן ולא בנות אהרן. כיון דהנך עבודות מצות נינהו בבני אהרן. ליכא למשמע מהך מיעוטא אלא לומר דבנות אהרן אינן בכלל מצות אלו אבל איסורא לא שמענו. וכיון דודאי הדבר פשוט בכל דוכתי דנשים פסולות לכולהו עבודות שבמקדש דבעו כהונה. ע"כ מוכרח לומר דהיינו משום דאמרינן דכיון דאימעיטו מכלל בני אהרן לענין שאין מצות אלו נוהגות בהן. ממילא הדרי לאיסורא קמא דהו"ל כזרים. וא"כ הן במיתה. ומיהו אפשר לומר דכיון דכמה קראי כתיבי אצל עבודת מקדש בני אהרן. א"כ איכא יתורא בקרא. ובכל כיו"ב שפיר שמעינן לאו הבא מכלל עשה אפי' מדיוקא דקרא דכתיב גבי מצוה וכמו שנתבאר. ונראה דזו היא כוונת התוס' (ריש פ"ב דזבחים ט"ז ע"א) בד"ה היכן מוזהר וכו' עיי"ש היטב:
ועכ"פ הדבר מבואר ומוכרח דלכ"ע מקרא דאיצטריך למצוה ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה. ותמיהני על הר"ב מג"א (בסי' קכ"ח סק"א) שהבין דלר"י דאמר בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות הו"ל לאו הבא מכלל עשה בסמיכת נשים עיי"ש. וזה ודאי לא יתכן כלל. דמלבד דהדבר מבואר ומוכרח דמקרא דאיצטריך למצותו ליכא למידק לאו הבא מכלל עשה ואין חולק בדבר כלל. בלא"ה בההוא ענינא גופי' בהנך סוגיות שהבאתי מבואר בהדיא דגם לרבי יהודה לית בה לאו הבמכ"ע. דאל"כ היכי מייתי מהך פלוגתא דר"י ור"י ור"ש לענין תפילין ולענין תקיעה עיי"ש בסוגיא ואין להאריך.. וכן מבואר בפירש"י (בפ"ב דפסחים כ"ב ע"א) בד"ה אותו אתה וכו' דמקרא דאיצטריך למצותו ליכא למידק מיני' לאו הבמכ"ע אפי' לרבי יהודה עיי"ש. וכן פשוט ומבואר בדוכתי טובא. כמו בכל הנך מיעוטי דדרשינן (בר"פ ראשית הגז) למעוטי שותפות נכרי או אפי' שותפות ישראל. לכל מר כדאית לי'. בראשית הגז ובמעשרות ובחלה ובבכור עיי"ש. וכי נימא דשותפין שנתנו ראשית הגז ומעשר וחלה ובכור עוברים בלאו הבמכ"ע. וכן מאי דממעטינן התם טלית שאולה מציצית ובתי כנסיות ממצות מעקה. נימא דאם הטיל ציצית לטלית שאולה ועשה מעקה לבית הכנסת עובר בלאו הבמכ"ע. וכן (בפרק שילוח הקן) בכל הנך דמעעטינן התם ממצות שילוח עיי"ש. וכי נימא דאם שלח עובר בלאו הבמכ"ע. ובפ"ב דשבת ובשאר דוכתי דממעטינן מדכתיב וראיתם אותו כסות לילה. פשיטא דאם הטיל ציצית לכסות לילה לא עבר בלאו הבמכ"ע. וכן הא דממעטינן (בר"פ לולב הגזול) מדכתיב ולקחתם לכם להוציא את השאול ואת הגזול. פשיטא דאם נטל שאול וגזול אע"פ שלא יצא י"ח לא עבר בלאו הבמכ"ע. והיינו משום דכולהו הנך קראי למצוה כתיבי. והילכך ליכא למידק מהנך מיעוטי אלא דליכא מצוה בהנך דאימעיטו ממשמעותא דקרא. אבל איסורא בלאו הבמכ"ע לא שמענו:
וראיתי בתשובות הגאונים שערי צדק (שער ראשון סי' מ"ז) שכתבו שם וז"ל חייבי עשה דאמור רבנן מאי נינהו. ואי מצרי ואדומי אינון אמאי קרו להו חייבי עשה. כך למדונו רבותינו חייבי עשה הן מצרי ואדומי. ולמה קורין אותן חייבי עשה. שמוזהרין אנו להכניסן בקהל שנאמר בנים אשר יולדו להם דור שלשי יבא להם בקהל השם. הרי כאן עשה עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים ונפלאים מאוד בתרתי. דמלבד דעיקר דבריהם ז"ל דס"ל דקרא דדור שלשי יבא להם בקהל הו"ל מצות עשה ממש בקום ועשה שחייבין להכניס דור שלשי של מצרי ואדומי בקהל. הוא דבר מתמיה מאוד. וכבר הבאתי דברי החינוך שכתב שחלילה לומר כן. והרי לפנינו דברי גאון ז"ל שאומר כן. ולפי הנראה נמשך הגאון בזה אחר לשון הספרי (תצא פיסקא רנ"ג) דקתני התם אמר ר"י גר מצרי הי' לי חבר ואמר אני גר מצרי נשוי גיורת מצרית אשיא לבני בת גיורת מצרית כדי שיהי' בן בני כשר לבוא בקהל לקיים מה שנאמר דור שלשי יבא להם בקהל עיי"ש. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. ומלשון לקיים מה שנאמר משמע דהו"ל מ"ע ממש שמוטלת חובה לקיימה. אבל ע"כ הך לישנא לאו דוקא הוא. דהרי אם איתא דמ"ע ממש היא אין המצוה אלא על כל ישראל להכניסו בקהל וכדברי גאון ז"ל גופי' שם. והיכי קתני אשיא לבני כדי שיהי' ב"ב כשר לבוא בקהל לקיים מה שנאמר וכו'. והרי לא אדידי' רמיא לקיים מצוה זו. ואפי' אם נדחוק לפרש דה"ק. כדי שיהי' ב"ב כשר לבוא בקהל ולקיים מה שנאמר וכו'. כלומר ושיהיה ראוי לקיים בו המצוה דור שלשי יבא להם בקהל. מי שחייב לקיימה. מ"מ ודאי הך לישנא לאו דוקא. וגם אפשר דלקיים מה שנאמר לא קאי אלא ארישא דקאמר אני נשוי גיורת מצרית אשיא לבני גיורת מצרית. ועלה הוא דקאמר לקיים מה שנאמר דור שלשי יבא הא דור ראשון ושני לא יבא. אבל ודאי ליכא שום מצוה להכניס שלשי בקהל. בלא"ה הדבר תמוה דאם איתא דדור שלשי יבא להם בקהל הו"ל מצות עשה ממש. א"כ הא דאמרינן בכל דוכתי בבבלי וירושלמי ובתוספתא ובספרא וספרי דמצרי ואדומי ביאתן בעבירה. וכן הא דאמרינן ביבמות (פרק החולץ מ"ט ע"א) ובכתובות (פ"ג כ"ט ע"ב) ובפ"ג דקידושין (ס"ד ע"א ס"ח ע"א) דרבי ישבב דאמר אליבא דר"ע כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר. גם מחייבי עשה דמצרי ואדומי הולד ממזר עיי"ש. ומנ"ל הא. והרי לית לן בקרא אלא מצות עשה להכניס דור שלשי בקהל. וא"כ אין לנו בדור ראשון ושני אלא דליכא בהו מצוה להכניסן בקהל אבל איסורא בלאו הבא מכלל עשה אין לנו. שהרי כבר נתבאר דמדיוקא דקרא דאיצטריך למצוה ליכא למידק מיני' לאו הבא מכלל עשה. ועוד דא"כ הא דיליף ר"ש (בספרי תצא) ובפרק הערל (יבמות ע"ז ע"ב) מדכתיב בנים למעט בנות שמותרות מיד עיי"ש. ומנ"ל הא. והא כיון דבנים בדור שלישי הוא דכתיב. א"כ אימא דלא מיעט קרא בנות אלא ממצוה בדור שלישי. לומר דדוקא בבנים איכא מצוה בדור שלשי להכניסן בקהל ולא בבנות. אבל ודאי בדור ראשון ודור שני אין חילוק בין זכרים לנקבות. ולכן נראה דעכצ"ל דט"ס הוא. וצ"ל שמוזהרין אנו מלהכניסן בקהל וכו'. וקאי על דור ראשון ודור שני. דמדכתיב דור שלשי יבא להם בקהל שמעינן דוקא דור שלשי יבא ולא קודם דור שלשי. הרי כאן עשה. דלאו הבא מכלל עשה עשה:
וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' מ') שכתב וז"ל והרמב"ן הוסיף בכאן מצוה אחרת. והיא שיהא (הפסח) נאכל לא ביום והאוכלו ביום עובר בעשה. והביא ראי' מפסחים שאמרו אכל כזית צלי מבעוד יום עובר בעשה. מ"ט ואכלו את הבשר בלילה הזה. בלילה אין ביום לא ולאו הבמכ"ע עשה. ואני מוסיף מצוה אחרת והיא לפרוש מאכילת חמץ כל שבעת ימי הפסח. וכן אמרו בגמרא דבני מערבא בפסחים. שבעת ימים תאכל עליו מצות אבל לא חמץ ולאו הבמכ"ע עשה וכו'. ושמא הוא דוחה אותו מפני התלמוד שלנו שהעלו (בסוף פסחים) שזה הפסוק הוא רשות. וכיון שהוא רשות לא בא ללמד שיהא איסור עשה באכילת חמץ. והרבה נראה בהפך שאילו היה עשה קבוע בעצמו לא היו דורשים ממנו לאו הבא מכלל עשה לאיסור חמץ. שכל עשה הקבוע בעצמו. לגופי' איצטריך ולא לדרשא. אלא מפני שהירושלמי הוא מסכים שהוא רשות דרשוהו לאיסור חמץ שיהא בעשה. ודומה לאוחה תאכלו וכו'. ואפי' בעשה קבוע דורשים לאו הבא מכלל עשה כמו אכילת כזית צלי ביום עכ"ל עיי"ש. הרי דמתחילה כתב ג"כ דמקרא דאיצטריך למצוה ליכא למידרש מיני' לאו הבמכ"ע. ודוקא מקרא דכתיב ברשות איכא למידרש מיני' לאו הבמכ"ע. אלא דבסוף דבריו חזר בו וכתב דאפי' מקרא דעשה קבוע דרשינן מיני' לאו המכ"ע. וזה תמוה דודאי העיקר כמש"כ בראשונה וכמו שנתבאר. ומה שהביא ראי' מאוכל כזית צלי ביום דאמרינן (סו"פ כ"ש) דעובר בלאו הבמכ"ע מדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה אע"ג דקרא בעשה קבוע כתיב. אין זו ראי' כלל. דהתם לא דרשו הכי אלא מדאייתר קרא להכי. וכמבואר בברייתא (סוף פסחים ק"כ ע"ב) דקאמר ר"ע א"כ מה ר"ל בלילה הזה. בלילה נאכל ולא ביום עיי"ש. הרי דרק מייתורא דקרא הוא דדריש לה. והיינו משום דכבר נפק"ל דאכילתו בלילה מדכתיב ואכלתם אותו בחפזון בשעת חפזון עיי"ש. אבל ודאי כל היכא דלא אייתר קרא ליכא למידרש מיני' לאו הבמכ"ע כל היכא דקרא כתיב בעשה קבועה. דהיינו במצות עשה. משום דלגופי' איצטריך וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל גופי' מעיקרא. וסבור הייתי לומר שיש השמטת תיבות בדבריו. וכצ"ל ואפי' בעשה קבוע היכא דאייתר קרא דורשים וכו'. אלא שראיתי בדבריו. בתשב"ץ (ח"א סי' קל"ט) דגם שם כתב ממש כמו הכא. וז"ל שם שכל עשה שהוא בעצמו מתקיים בקיום עשה אין מוצאין לאו מכללו. כמו שהוא מפורש בספרי המצות. וזו צריכה עיון שם. שאע"פ שמוציאין לאו מכללו דוקא לדונו בעשה. אבל שיהא דינו כלאו לא עכ"ל עיי"ש בדבריו. הרי דגם שם כתב תחלה דמקרא דאיצטריך למצות עשה ליכא למידרש לאו הבמכ"ע. ושוב חזר בו תכד"ד. ובלתי ספק היינו משום שהוקשה לו ההיא דאוכל כזית צלי מבעוד יום. ולכן דבריו ז"ל תמוהים אצלי. וגם בלא"ה דבריו בזה"ר שם תמוהים. דמה שרצה לומר דהירושלמי פליג אתלמודין. וס"ל דשבעת ימים תאכל מצות הוא חובה. זהו אי אפשר. דבהדיא מבואר בירושלמי (פ"ח דפסחים ה"א ובפ"ק דקידושין ה"ז) דהך קרא אינו אלא רשות כדס"ל לתלמודא דידן עיי"ש. וגם מה שתמה מה שלא מנה הרמב"ן לאו הבמכ"ע דשבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ. ג"כ לק"מ להרמב"ן ז"ל. שכבר כתב הרמב"ן ז"ל (סוף שורש ראשון) דכל שיש בענין לאו מפורש שוב אין לאו הבמכ"ע בא במנין עיי"ש בדבריו. וא"כ כאן דבלא"ה יש באכילת חמץ לאו מפירש שוב אין לאו הבמכ"ע דשבעת ימים תאכל מצות בא במנין. ואכ"מ להאריך בזה:
ועכ"פ הדבר פשוט ומבואר דמקרא דאיצטריך למצוה ע"כ ליכא למידרש מיני' לאו הבא מכלל עשה אם לא אייתר קרא להכי. והשתא עפ"ז מבוארים היטב דברי הירושלמי (דפ"ק דר"ה שם) דשפיר קאמר ת"ל ובאת שמה והבאתם שמה דהו"ל לאו הבא מכלל עשה. דמיד כשבאת אתה חייב להביא ולא אח"כ. אלא משום דהך קרא במצות עשה כתיב דליכא למשמע מיני' לאו הבמכ"ע כל כמה דלא אייתר קרא. לזה קאמר מה אנן קיימין אם בעשה. הרי כבר אמור. אלא אם אינו ענין בעשה תניהו ענין בל"ת. כלומר דכיון דלעשה לא צריך שכבר אמור. אייתר קרא למידרש מיני' לאו הבא מכלל עשה. כיון דלגופי' לא איצטריך וכמו שנתבאר והשתא א"כ מבואר להדיא מדברי הירושלמי אלו דלאו הבא מכ"ע הו"ל לאו גמור אלא שאין לוקין עליו. וכן מבואר בקידושין (פרק האומר ס"ח ע"א) דאמרינן התם. ראב"י אמר שאר עריות דלא תפסי קידושין בהו אתיא בק"ו מיבמה. ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין חייבי מיתות וחייבי כריתות לא כ"ש עיי"ש. וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל תמיהא מילתא דהא אמרינן ביבמות (מ"ט ע"ב) דרב סבר אין קידושין תופסין ביבמה. ודריש לא תהי' לא יהא בה הווייה ולית לי' לאו ביבמה אלא עשה מדכתיב יבמה יבא עליה ולא אחר והו"ל לאו הבא מכלל עשה. ושמואל דריש לא תהיה ללאו. וסבר דקידושין תוספין ביבמה. וא"כ הא דאמרינן הכא דאית בה לאו ולא תפסי בה קידושין. מני לא רב ולא שמואל. ואיכא למימר דלעולם כרב. ודאמרינן דיבמה שיש בה לאו אינו לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה. ופרכינן סתמא אליבא דרב וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה כבר נדחקו בתמיהא זו גם בתוס' ביבמות (סו"פ החולץ מ"ט ע"ב) והרמב"ן והרשב"א ז"ל בקידושין שם. ולא נראו דבריהם להריטב"א ז"ל. ולזה כתב דמאי דקאמר שיש בה לאו היינו לאו הבא מכלל עשה. ולדבריו צ"ל דהכי נמי מאי דאמרי' (בפ"ק דיבמות י"ד ע"א) דבני יבמה שנשאת לשוק בני חייבי לאוין נינהו. והכי קאמרינן התם בכולה סוגיא דהתם עיי"ש. וכן הא דקרי ליבמה לשוק חייבי לאוין בברייתא (דפרק האשה רבה (יבמות צ"ב ע"א)) ובשאר דוכתי. היינו רק משום דהו"ל לאו הבא מכלל עשה. הרי דבכל הני דוכתי קרי ללאו הבא מכלל עשה לאו סתם. וע"כ מוכרח מכל זה לומר דעיקרו לאו גמור הוא. ולא אמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו כעשה. והכי נמי מוכח מסוגיא דיבמות (סו"פ ר"ג נ"ג ע"א). דאמרינן התם הניחא לר"י דאמר כולה ביתא בלאו קאי. איצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין עיי"ש. וברמב"ן ורשב"א והריטב"א ז"ל שם נתקשו בזה ונדחקו הרבה לפי הגירסא שלפנינו לעיל (בפ"ק) דאינו אלא לאו הבמכ"ע עיי"ש בדבריהם. אבל לפי מה שנתבאר ניחא שפיר דלאו הבמכ"ע נמי בכלל חייבי לאוין נינהו וקרי להו לאו סתם:
וכן נראה שם לעיל (סו"פ החולץ מ"ט ע"א) דעלה דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע וכו'. אמרינן בגמרא שם מ"ט דר"ע. דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. כנף שראה אביו לא יגלה וס"ל כר"י דאמר באנוסת אביו הכתוב מדבר דהו"ל חייבי לאוין. וסמיך לי' לא יבא ממזר בקהל. אלמא מהני הוי ממזר. ולרבי סימאי דאמר אף שאר חייבי לאוין דשאר. ולרבי ישבב דמרבה אפי' חייבי עשה. נפקא להו מולא עיי"ש. זו היא גירסא שלפנינו אבל מדברי הריטב"א ז"ל שם מבואר דגירסא אחריתא היתה לפניו בגמרא שם שכתב וז"ל. נפק"ל מלא יבא. פי' דקרא קאמר בלשון לא יבא הוא ממזר. כלומר כל שאין לו ביאה בישראל ואפי' באיסור עשה. כגון מצרי ואדומי בדור ראשון ושני שהם לאו הבא מכלל עשה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דלפי גירסא שלפניו לא מקרא דלא יגלה נפק"ל אליבא דר"ע חייבי לאוין דלאו דשאר וחייבי עשה. אלא מקרא דלא יבא ממזר. ולפ"ז אינו מובן לכאורה היכי נפק"ל חייבי עשה מקרא דלא יבא. נהי דחייבי לאוין דלאו דשאר נפק"ל שפיר מהך קרא. כיון דעכ"פ אין להם ביאה בישראל. אבל אכתי אפשר לומר דדוקא הנך דאיסור ביאתן בישראל הוא באזהרת לאו. הוא דאיתרבו מקרא דלא יבא. ולא הנך דליכא בהו אלא עשה דהרי לא יבא הוא דכתיב דהו"ל אזהרת לאו. ואפי' את"ל דמלקות לא בעינן משום דבהך קרא מלקות לא כתיב בהדיא. ומשמע לי' דבכלל הך קרא כל שאין לו ביאה בישראל אפי' אותן שאין בהן מלקות. עכ"פ אזהרת לאו אית לן למימר דבעינן. כיון דבההוא קרא אזהרת לאו כתיבא בי' בהדיא. ועכצ"ל דחייבי עשה נמי כיון דיש בהו מיהת לאו הבמכ"ע שפיר קרינן בהו לא יבא. דלאו הבמכ"ע נמי תורת לאו עליו. ובכלל הך קרא נינהו. דכל שהוא בלא יבא הוא ממזר. ונראה דזו היא כוונת הריטב"א ז"ל במה שסיים וכתב שהם לאו הבמכ"ע ונראה דזו היא ג"כ כוונת הבה"ג (בהלכות עריות) שכתב וז"ל ולענין ממזר פליגי רבי יהושע ורבי עקיבא ושמעון התימני וכו'. ור"ע סבר אפי' מחייבי לאוין דתנן איזהו ממזר וכו'. במאי קמיפלגי. ר"ע ס"ל כר"י דאמר וכו'. איכא למאן דאמר כי משוי ר"ע ממזר. דוקא הוא דהו"ל מחייבי לאוין דשאר. ואיכא דאמר גמר מינה נמי לשאר חייבי לאוין וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוה דמאחר דנחית הבה"ג להביא כולהו תנאי דמפרשי מילתא דר"ע. אמאי לא מייתי נמי סברת רבי ישבב דגמר נמי מינה לחייבי עשה אבל עפמש"כ נראה דלבה"ג נמי היתה לפניו גירסת הרטיב"א ז"ל. וא"כ לרבי ישבב נמי לא מרבינן חייבי עשה. אלא משום דהו"ל לאו הבא מכלל עשה שיש לו ג"כ תורת לאו ובכלל לא יבא הוא. והילכך כייל להו לסברת רבי סימאי ורבי ישבב כחדא. וכתב דאיכא מ"ד דגמר מינה נמי לשאר לאוין. משום דגם לאו הבא מכלל עשה בכלל לאו הוא:
עוד נראה ראי' לזה מסוגיא (דפ"ק דתמורה) דפרכינן עלי' דרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי. והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא. והרי מקדיש תמימין לבדה"ב דאמר רחמנא נדבה תעשה אותו זה קדשי בדה"ב. ותנן המקדיש תמימין לבדה"ב אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי. תיובתא דרבא. אמר לך רבא וכו'. עיי"ש. ופירש"י וז"ל בל"ת כדאמרינן לקמן וידבר ה' אל משה לאמר לא אמור עכ"ל עיי"ש. וכוונתו משום דליכא בזה ל"ת אלא לאו הבמכ"ע. מדכתיב גבי בע"מ נדבה תעשה אותו זה בדה"ב. ודרשינן אותו אתה מתפיס לבדה"ב ואי אתה מתפיס תמימין לבדה"ב ולזה פירש"י דמתני' אתיא כר"י דאמר לקמן דכל שנאמר בריש הפרשה לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאו. והכא נמי כתיב בה לאמר והו"ל ל"ת. אלא דקשה טובא לפ"ז דהך ברייתא אתיא כרבי יהודה. א"כ עיקר הקושיא ליתא. דהרי לעיל פרכינן לאביי דאמר דאם עביד מהני מדתנן בבכור דאין לו פדיון אלמא לא מהני. ומשני שאני התם דא"ק הם בהוויותיהן יהו. ולרבא האי הם למה לי'. ללמד על בכור ומעשר שאם נתערב דמן בכל העולין שקרבין ע"ג המזבח. ואביי האי סברא מנ"ל נפק"ל מולקח מדם הפר ומדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז. דתניא ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהיו מעורבין ד"ר יאשי'. ורבא התם מזה בפ"ע ומזה בפ"ע וס"ל כרבי יונתן עיי"ש. ומבואר מזה דרבא דאמר לא מהני ע"כ לא מצי סבר אלא כרבי יונתן דאין מערבין לקרנות אבל רבי יאשיה דאמר דמערבין ע"כ כאביי ס"ל דאי עביד מהני. והשתא א"כ לפירש"י הדבר תמוה דקושיא מעיקרה ליתא. דהרי בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ב ע"ב) מבואר דרבי יהודה ס"ל דמערבין לקרנות עיי"ש. וא"כ ע"כ ס"ל דאי עביד מהני וכרבי יאשי'. וא"כ מאי פריך מהך ברייתא דאזלא אליבא דרבי יהודה עלי' דרבא. והרי בלא"ה שמעינן לי' לר"י דס"ל דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. ולהכי שפיר קתני בהך ברייתא דהמקדיש תמימין לבדה"ב מה שעשה עשוי. אבל לרבא דס"ל כרבי יונתן אין הכי נמי דלא עשה כלום. ועכצ"ל דודאי משמע לי'. לתלמודא דהך ברייתא אליבא דכ"ע אתיא וליכא מאן דפליג עלה. משום דגם לרבנן דפליגי עלי' דר"י שפיר שייך למיתני בה שעובר בל"ת. דאע"ג דלרבנן ליכא במתפיס תמימין לבדה"ב אלא לאו הבא מכלל עשה. מ"מ לאו הבמכ"ע נמי ל"ת הוא אע"פ שאין לוקין עליו:
ואדרבה עפ"ז נראה דהך ברייתא לא אתיא אלא כרבנן ולא כר"י. לפי מאי דקתני בתוספתא (פ"א דתמורה) המקדיש תמימין לבדה"ב חייב בעשה ול"ת דברי ר"י. וחכ"א אינו חייב אלא משם לאו אחד בלבד. כן הוא הגירסא בתוספתא שנדפסה מכת"י עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. אבל נראה דגם מכאן ראי' דלאו הבמכ"ע נמי תורת לאו עליו אלא שאין לוקין עליו ורק לענין זה הוא דקרי לי' עשה וא"כ ר"י דאמר שעובר בעשה ול"ת היינו לומר שעובר משום שני לאוין אלא שבאחד לוקה ומשום השני אינו לוקה. ועל זה פליגי חכמים וקאמרי שאינו עובר אלא משם לאו אחד בלבד. דהיינו לאו הבא מכלל עשה. ולהכי קאמרי משם לאו אחד. דאינו לאו גמור לענין מלקוח. אלא דמ"מ שם לאו מיהא איכא. ובתוספתא שלפנינו איתא וחכ"א אין חייב אלא משם אחד בלבד עיי"ש. וגם לפי גירסא זו מוכרת דגם לאו הבמכ"ע תורת לאו עליו אלא שאין לוקין עליו. דאל"כ מאי משם אחד דקאמרי חכמים. הכי הו"ל למימר וחכ"א אין בו אלא עשה. אם איתא דלרבנן עשה הוא דאית בה ולא לאו. דמשם אחד משמע איזה מהם שיהי'. והרי לרבנן אין בה אלא עשה דוקא. אלא ודאי שניהם לאוין נינהו לר"י אלא דמלקות ליכא אלא באחד מהם והשני אינו אלא כעשה לענין מלקות. והיינו דקאמרי רבנן אין חייב אלא משם אחד בלבד. דהיינו בלאו אחד מהנך שני לאוין. ולענין מלקות לא מיירי חכמים הכא. ולא חששו לפרש באיזה לאו הוא עובר לדעתם. אבל בספרא הגירסא בדברי חכמים (בפרשת אמור פ"ז) וחכ"א אינו בלאו עיי"ש. והיינו משום דהתם מיירי ברייתא לענין מלקות ולזה קאמרי חכמים שאינו בלאו גמור ללקות עליו כדקאמר ר"י. ועי' בר"ש משאנץ ז"ל שם. והנה מלשון התוספתא מבואר דלר"י אית בה תרתי. עשה וגם ל"ת. והיינו משום דלאמר שבריש הפרשה ס"ל לר"י שמוסיף בה ל"ת מלבד הלאו הבמכ"ע שבפרשה. וכן משמע מלישנא דברייתא שבתלמודין (בתמורה שם לקמן ז' ע"ב. ובסופ"ב דפסחים) עיי"ש. והשתא א"כ כאן בברייתא דלא קתני אלא אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי. ואם איתא דאתיא כר"י הו"ל למיתני אע"פ שהוא בעשה ובל"ת. אלא ודאי הך ברייתא אליבא דרבנן אזלא. והשתא שפיר פריך מינה לרבא. ודברי רש"י ז"ל צ"ע אצלי:
ואפשר ליישב קצת פירש"י דס"ל דכיון דהך ברייתא בהך לישנא לא אשכחן בשום דוכתא. נראה דהכוונה למאי דקתני בתוספתא דתמורה שם בתר פלוגתא דר"י וחכמים. המקדיש תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח בלבד עיי"ש. ומייתי לה בריש פי"ב דמנחות (ק"א ע"א) ובסוף תמורה (ל"ג ע"א) עיי"ש. וכיון דמיתנייא בסיפא סתמא בתר פלוגתא דר"י וחכמים ברישא משמע ודאי דאתיא ככ"ע. והיינו דקאמר תלמודא ותנן המקדיש תמימים לבדה"ב אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי. כלומר אפי' לר"י דאמר שלוקה. שיש בו ל"ת גמור שיש בו מלקות. מ"מ מה שעשה עשוי. דכיון דקתני התם דאין פודין אותן אלא למזבח מבואר דהקדושה חיילא. והך לישנא דמייתי ליתא בברייתא. אלא לישנא דתלמודא הוא דנקט תוכן הברייתא שם בקיצור. והיינו דנקט לשון ותנן אע"פ שאין זו משנה. משום דאינו אלא כמו ושנינו. ומשום אין זה לשון הברייתא ממש קאמר הכי. וא"כ ודאי דנקט רבותא זו אליבא דר"י. דכיון דלדידי' אית בה לאו גמור שלוקין. וכמבואר בירושלמי (פ"ה דנזיר ה"א) עיי"ש. ודאי דאליבא דידי' הו"ל רבותא טפי. דאע"פ שהוא בלאו גמור שבמלקות מה שעשה עשוי. ובודאי דהך ברייתא אליבי' נמי אזלא כמש"כ. ולזה הוא שהוצרך רש"י לפרש מטעמא דכתיב לאמר. ועפ"ז ניחא שפיר מאי דלא קתני שהוא בעשה ול"ת משום דלא אתי למינקט אלא רבותא דמלקות. וגם ניחא מאי דלא משני דר"י לטעמי' דר"ל מערבין לקרנות. משום דודאי הך ברייתא אליבא דכ"ע מיתנייא כדכתיבנא. והשתא לפ"ז שוב אין הכרח מכאן דלאו הבמכ"ע תורת ל"ת עליו. אלא דמפשטא דסוגיא ודאי משמע הכי. וכן מתבאר מהתוספתא שם וכמו שנתבאר:
והכי נמי משמע מדפרכינן התם עלי' דרבא מתורם מן הרע על היפה ומתורם ממין על שאינו מינו. אע"ג דהתם ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה. והרי רבא לא קאמר אלא בכל מילתא דא"ר לא תעביד. דהיינו לא תעשה. משא"כ לאו הבמכ"ע דאינו אלא עשה אפשר דמודה רבא. וכבר הרגיש רש"י ז"ל (שם ה' ע"א) בד"ה גרוע וכו'. וכתב וז"ל והיינו מילתא דקאמר רחמנא לא ליעבד. ולאו משום דהוי לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה הוא עכ"ל עיי"ש. ואכתי אינו מובן. דהרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ודאי משמע לאו ולא עשה. והרי לאו הבמכ"ע עשה הוא. ועי' מש"כ הר"ב פ"י (סוף גיטין) ובמש"כ בנו"ב קמא (אה"ע סי' ע"ז) ובתנינא (סי' קכ"ט) ובמש"כ הקה"ע בירושלמי (פ"ה דפסחים ה"ד. ובפ"ה דנזיר ה"א) עיי"ש ואין להאריך בדבריהם אלא ודאי מוכח דגם לאו הבא מכלל עשה תורת לאו עליו ולא עשה. והו"ל בכלל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד. ולא אמרינן לאו הבמכ"ע עשה אלא לענין מלקות בלבד. וכיו"ב פירש"י (בפרשת ראה) דלשון השמר בכל מקום הוא לאו ולא אמרו השמר דעשה עשה אלא לענין מלקות בלבד עיי"ש. וכן הכריח הרא"ם ז"ל (בפרשת תצא) לדעת רש"י עייש"ה. ובמש"כ בברכ"י (או"ח סי' ל' סק"א) עייש"ה. ועדיפא מינה מבואר בירושלמי (ריש פ"ב דמע"ש. ובפרק בתרא שם הלכה ה'. ובריש פרק בתרא דיומא) דקרא דלא נתתי ממנו למת הוא עשה עיי"ש. והרי לפי דעת רבינו הגאון ז"ל. וכן הוא דעת הבה"ג וסייעתו. וכן גם דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דלאו גמיר הוא. ומנאוהו במנין הלאוין כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בשורש שמיני) עיי"ש. ועכצ"ל דלא קאמר בירושלמי דהו"ל עשה אלא לענין שאינו לוקה עליו. משום דהו"ל כלאו שניתן לתשלומין. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות מע"ש ה"י) שיאכל כנגדו עיי"ש. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין רנ"ב). וכבר הכריח הר"ב ט"א (בחגיגה ה' ע"א) מסוגיא דפרק בתרא דיומא (פ"ו ע"א) דכל לאוין שאין לוקין עליהן. כגון לאו שבכללות ולאו שניתק לעשה ושניתן לתשלומין וכיו"ב קרי להו עשה עיי"ש. ודבריו מוכרחין. וכן מבואר בפי' הרע"ב במתניתין דיומא שם עייש"ה. ועי' בספר כריתות להר"ש ז"ל בלשון למודים (שער ג' סוף סי' כ"ט) שדבריו תמוהים מאוד אצלי מסוגי' דיומא שם. וגם דבריו סותרים זא"ז שם עיי"ש היטב ואין להאריך בזה כאן:
וכן נראה מוכרח מסוגיא דריש פרק בתרא דזבחים (קי"ד ע"ב) דתנן התם שהי' ר"ש אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן ושחטו בחוץ הרי זה בל"ת ואין בו כרת. וחכ"א כל שאין בו כרת אין בו ל"ת. ואמרינן בגמרא שם מ"ט דר"ש א"ר אילעא אמר ריש לקיש דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. א"ל משה לישראל כי עליתו לארץ ישרות תקריבו חובות לא תקריבו. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקאמר להו משה לא תעשון. ופריך עלה רבי ירמיה לר"ז אי הכי מילקי נמי לילקי אלמה א"ר זירא הכתוב נתקו לעשה. ומשני הני מילי לרבנן. לר"ש אין הכי נמי עיי"ש. ופירש"י וז"ל אי הכי דהנך דגלגל מחוסר זמן קרית להו מילקא נמי לילקי השוחט מחוסר זמן. דהא משכן דגלגל דהוא במת צבור. פנים הוא. דאהל מועד של מדבר הי' שם. וקאמר רחמנא בי' לא תעשון עכ"ל עיי"ש. ואם איתא דהא דאמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה היינו עשה ממש ככל עשין שבתורה. ואין עליו תורת לאו כלל. א"כ קשה למה לו למיפרך מילקא נמי לילקי. הו"ל למיפרך טפי מעיקר מילתא דר"ש דקאמר בהדיא הרי זה בל"ת. והאמר ר"ז הכתוב נתקו לעשה ואין בו ל"ת כלל. וכפי' רש"י ותוס' שם עיי"ש. אלא ודאי מוכח מזה דכיון דהא דקאמר ר"ז הכתוב נתקו לעשה היינו לאו הבא מכלל עשה. כדאמרינן בחולין (פרק אותו וא"ב פ"א ע"א) מיום השמיני והלאה ירצה. מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. א"כ ודאי מאי דקאמר הכתוב נתקו לעשה. לא בא לומר שאין בו לאו כלל אלא עשה הוא דאית בי'. דהרי לאו הבא מכלל עשה נמי אינו עשה אלא לאו. אלא בא לומר דלא לקי עלי'. דהכתוב נתקו ללאו הבא מכלל עשה שדינו כעשה לענין מלקות. והשתא א"כ ודאי מעיקר מילתא דר"ש דקאמר הרי זה בל"ת לא הוה מצי למיפרך. משום דלר"ז נמי הרי זה בל"ת. וע"כ לא מצי למיפרך אלא אי הכי מילקא נמי לילקי והאמר ר"ז דלית בי' מלקות: