ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין לא תעשה · מצוה רנה
ומקנה הנמכרת בל יגאול. נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל למה שכתוב (בפרשת בחוקותי) גבי מקדיש שדה אחוזתו. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד וגו'. וס"ל דהיינו אזהרת לאו שלא יגאל. וכשעבר וגאלה אחר שמכר הגזבר את השדה לאיש אחר עובר בלאו דלא יגאל עוד. אלא דאינו מובן לכאורה מש"כ מקנה הנמכרת. חדא דבשדה אחוזה איירי קרא. ולא בשדה מקנה. ולא שייך כלל לאו זה בשדה מקנה כמבואר. ועוד מה זה שכתב הנמכרת והרי בקרא תרתי כתיב. אם לא יגאל ועדיין היא ברשות הקדש כשהגיע יובל. ובאם מכר הגזבר את השדה לאיש אחר קודם היובל. וכמו שהכריחו התוס' בסוגיא (דסוף פ"ז דערכין) עיי"ש. וא"כ אמאי נקט רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו דוקא בשמכרה. ועוד יש לתמוה דהרי מלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב סתם הנמכרת בל יגאול. משמע ודאי דמיד משמכרה הגזבר קאי בלא יגאל אפי' קודם שהגיע היובל. וזהו כגירסא שלפנינו בגמרא במתניתין דהתם (כ"ה ע"א). דגרסינן גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל. וזו היא גירסת רש"י ותוס' שם והראב"ד ז"ל בהשגות (פ"ד מהלכות ערכין ה"כ) עיי"ש. ולא כגירסת המשנה שבמשניות. דגרסינן שם אינה יוצאה לכהנים ביובל. וזו היא גירסת הרמב"ם ז"ל וקצת משאר ראשונים. וא"כ כיון דקרא תרתי קאמר. נמצא דשני ענינים חלוקים נכללו בלאו זה. שאם לא מכרה הגזבר ועדיין השדה ברשות הקדש לא קאי בלא יגאל אלא אחר שהגיע יובל. שהרי קודם היובל ודאי רשאי ויכול לגאול. והרי היא שלו כדמעיקרא וכמפורש בקרא. אבל כשמכרה הגזבר לאחר אפי' כשבא לגאלה קודם היובל מיד משנמכרה קאי עלה בלא יגאל. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל שני פרטים הכלולים בלאו אחד נמנה כל אחד בפ"ע. הי' לו למנות כאן שני לאוין. והדבר תמוה דלא לבד שלא מנה אותן בשני לאוין. אלא שלא הזכיר הפרט השני כלל. ומשמע מדבריו דלא הזהיר הכתוב אלא בשנמכרה דוקא:
ואמנם לכאורה עיקר מש"כ התוס' דהקרא מתפרש בשני דרכים אינו מוכרח. והנה מה שהכריחם לזה היינו מדתנן התם הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנין את דמיה דברי ר"י. רש"א נכנסין ולא נותנין. ר"א אומר לא נכנסין ולא נותנין. אלא נקראת שדה רטושין עד היובל הבא. וכו'. לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר. ואמרינן עלה בגמרא. מ"ט דר"י גמר קודש קודש ממקדיש בית וכו'. ור"ש גמר קודש קודש מכבשי עצרת וכו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת מנ"ל דיש לכהנים עלי' זכות טפי מאחר דילמא דומיא דמקדיש בית דיוצא בדמים לכל מי שירצה וכו'. וי"ל דמשמע לי' פשטי' דקרא הכי. ואם לא יגאל את השדה. פי' הבעלים. אלא עומד ביד הגזבר עד היובל. ואם מכר השדה לאיש אחר שגאלו אחר. בשני דרכים אלו לא יגאל עוד. אלא והי' השדה בצאתו ביובל לכהנים. אלמא משמע מתוך הפסוקים שיוצא ליד הכהנים. ואתיא ג"ש לר"י לאשמעינן שיוצא בדמים היכא דלא גאלה אחר עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אי משום הא אינני רואה לזה הכרח. דבלא"ה ע"כ לא יתכן לומר דכשלא נגאלה אין לכהנים עלי' זכות טפי מאחר. דכיון דכשמכרה הגזבר לאחר יוצאה מידו ביובל לכהנים בחנם. כמפורש בקרא. כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו. עכצ"ל דגם כשעדיין היא ביד ההקדש מיד משהגיע יובל הרי היא מתנה לכהנים. ויש להם בה קנין הגוף. ואין להקדש עלי' אלא שיעבוד דמים בלבד לרבי יהודה. וגזה"כ הוא דאין הקדש יוצא בלא כדיון. ולזה אחר לאו כל כמיני' לגאלה לעצמו. דמיד משפקע שיעבוד גבוה הרי היא של כהנים. וזה האחר שגאלה אחר היובל לא עדיף מאותו שגאלה קודם יובל שדינה לצאת לכהנים ביובל. ועפ"ז ממילא נדחה ג"כ מה שהכריחו שם התוס' עוד מדפרכינן התם לקמן מאי טעמא דר"א דאמר לא נכנסין ולא נותנין. וכתבו בתוס' וז"ל וא"ת והלא פשטי' דקרא כר"א משתמע. ואם לא יגאל השדה הבעלים. ואם מכר. כלומר אלא שמכרו הגזבר לאיש אחר והי' בצאתו ביובל לכהנים. אלמא אינו יוצא לכהנים אלא בנמכר לאחר. אבל לא גאלו אחר ועדיין ביד הגזבר אינו יוצא לכהנים. אלמא פשטי' דקרא כר"א משתמע. ולפי מה שפירשתי דואם לא יגאל ואם מכר שני דרכים הם. בזה ניחא. דמשמע דבשני דרכים אלו יוצא לכהנים עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שנתבאר גם מכאן אין שום הכרע כלל. דבלא"ה שפיר פרכינן מ"ט דר"א. דודאי כל כמה דלית לן הכרח מקרא אית לן למימר דמשהגיע יובל השדה של כהנים. אפי' לא גאלה אחר. ואפי' לר"י דגמר גז"ש דנותנין דמים. מ"מ מ"כ אית לן למימר דדמים אלו אינם אלא חוב בעלמא שהטיל הכתוב עליהם לשלם. אבל גוף השדה שלהם הוא. כיון דכשגאלה אחר קודם יובל יוצא להם ביובל חנם. ואמרה תורה כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו. ולעולם אימא לך דאין כאן שני דרכים בקרא. וחדא קאמר קרא. אם לא יגאלו הבעלים השדה אלא מכרה הגזבר לאיש אחר והי' בצאתו ביובל לכהנים חנם. וכמש"כ התוס' בקושייתם דהכי הוא פשטי' דקרא. אבל כשלא מכרה לאיש אחר יש עליהם חוב דמים לשלם לגבוה. אבל גוף השדה ודאי אית לן למימר דשל כהנים הוא. ושפיר פריך מ"ט דר"א דאמר דאין נכנסין ואין נותנין. דאלמא ס"ל שאין לכהנים שום זכות בה כשלא נגאלה ע"י אחר:
איברא דמ"מ נראה דדברי התוס' מוכרחים מדאמרינן לקמן. אמר אביי טעמא דר"א כדתניא לא יגאל יכול לא תהא נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. ת"ל עוד. לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה. אימתי אילימא ביובל ראשון. אמאי אינה נגאלת. שדה אחוזה נמי הויא. אלא פשטא ביובל שני. ולמאן אילימא לר"י ור"ש. לכהנים נפקא אלא לאו ר"א. וש"מ טעמא דר"א מהכא וכו' עיי"ש. ולכאורה תמוה טובא מאי דקאמר ביובל ראשון אמאי אינה נגאלת שדה אחוזה נמי הויא. והרי קרא במכרה לאיש אחר כתיב. וכשגאלו ממנו הבעלים הרי היא אצלו כשדה מקנה. ויוצאה מידו ביובל לכהנים. כדתנן במתניתין. והיכי קאמר שדה אחוזה נמי הויא. הא שפיר מיתוקם קרא וברייתא בהכי. וכבר עמדו בזה בתוס' שם. אבל תירוצם מגומגם ואינו מובן כלל לכאורה. וכבר ראיתי בש"מ בשם תוס' הרא"ש ז"ל שהכריח מזה דהעיקר כגירסת הרמב"ם ז"ל במתניתין. דגריס גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו אינה יוצאה לכהנים ביובל עיי"ש. אבל לפי גירסתינו שהיא גירסת רש"י ותוס' והראב"ד ז"ל וזו היא ג"כ גירסת רבינו הגאון ז"ל כמשכ"ל. הדבר קשה טובא. אבל נראה דכיון דקרא בשני דרכים מיירי. האחד בשלא נגאלה והיא ביד ההקדש. והשני בשמכרה הגזבר לאחר והבעלים באים לגאול מיד הלוקח. א"כ האי יתורא דקרא דעוד דדרשינן מיני' דדוקא לכמות שהיתה. דהיינו שתהי' אצלו כשדה אחוזה לא יגאלנה. אבל יגאלנה שתהי' בידו כשדה מקנה. הא תינח בדרך השני שמכרה הגזבר לאחר והוא בא לגאלה מהלוקח. אבל בדרך הראשון שהשדה עדיין ברשות הקדש. והוא בא לגאלה מהגזבר קשה אמאי לא יגאלנה כמות שהיתה. הא ודאי שדה אחוזה נמי הויא. כמפורש בקרא ואם גאל יגאל את השדה וקם לו. כיון דביובל ראשון מיירי. דהיינו קודם היובל. דהא מדכתיב בתר הכי והי' השדה בצאתו ביובל וגו': מכלל דהשתא קודם יובל קיימינן. ועוד דביובל אפי' להיות בידו כשדה מקנה לא מצי לגאלה למאי דקיימינן השתא. וזו היא ג"כ כוונת התוס' בתירוצם. אלא דמשום דבגמרא פריך בפשיטות שדה אחוזה נמי הויא. דמשמע דביובל ראשון אין מקום כלל להך דרשא אפי' לדרך השני. לזה הוסיפו לומר דע"כ הך דרשא דדרשינן מייתורא דקרא דעוד. לא קיימא על דרך השני כשמכרה לאחר והוא בא לגאלה מיד הלוקח. דבזה אין סברא כלל לומר שלא יוכל לגאלה אפי' שלא תהא בידו אלא כשדה מקנה. דאיצטריך יתורא דקרא לאשמעינן שיכול. דודאי הרשות ביד הלוקח לעשות בשדה שלקח ככל מה שירצה עד היובל. אלא ודאי לא קיימא הך דרשא אלא על דרך הראשון. כשבא לגאלה מיד הגזבר. ועל זה שפיר פריך שדה אחוזה נמי הויא. כן נראה כוונת התוס' שם. אף שלשונם מגומגם עיי"ש:
איברא דלענ"ד אין זה מוכרח. דהרי גם כשבא לגאלה מיד הגזבר אין סברא שיהיו הבעלים גרופים מאחר. שלא יוכלו לגאלה אפי' על דעת שתהא לפניהם רק כשדה מקנה. אטו משום שהם בעלים והשדה היא אחוזתם מיגרע גרעי מאחרים. ומיהו נראה דמזה מוכרח כדעת רבינו הגאון ז"ל. דהך קרא הוא אזהרת לאו. ועפ"ז שפיר יש מקום לומר דבעלים מיגרע גרעי מאחרים עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות תמורה) עיי"ש היטב. אבל לפי דעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דאין כאן אזהרת לאו. ואינו אלא שלילה. לומר שאינו יכול לגאלה. ודאי קשה טובא מהיכא תיסק אדעתין לומר שיהיו הבעלים גרועים מאחרים. ועכצ"ל דאי לאו דכתיב עוד. הוה סד"א דגזה"כ הוא דאין יכולים לגאול כלל אפי' שתהא בידם כשדה מקנה. וגרעינהו קרא מאחרים. וא"כ הכי נמי מיתוקים שפיר קרא גם על דרך הראשון כשבא לגאלה מיד הלוקח מהאי טעמא. אבל לפמש"כ פריך שפיר. דעכ"פ כיון דקרא בשני הדרכים מיירי. א"כ ודאי אתרוייהו קאי. והשתא קשה דבדרך הראשון שהוא גואלה מהגזבר שדה אחוזה נמי הויא כמפורש בקרא. ולהכי הוכרח לאוקמה ביובל שני. ועכ"פ גם לפמש"כ התוס' ע"כ מוכרח מזה דקרא מתפרש בשני דרכים. דאל"כ ודאי לא יתכן כלל לומר דקרא דעוד קאי על מאי דלא מיירי בי' הך קרא כלל. אם איתא דקרא לא מיירי אלא במכרה לאיש אחר בלבד. והשתא א"כ ודאי קשה דלשיטת רבינו הגאון ז"ל הו"ל למנותן בשני לאוין:
אבל נראה דנהי ודאי דע"כ מוכרח מתוך הסוגיא דפסיקא לי' לתלמודא דלפום פשטי' דקרא אית לן למימר דאין הכתוב מתפרש אלא בשני דרכים. אם לא יגאל לחוד. ואם מכר לחוד. מ"מ היינו רק כל כמה שאין לנו הכרח מגופי' דקרא לפרש בענין אחר. אבל לר"א דמשמע לי' מקרא דוהי' השדה בצאתו ביובל. דדוקא בצאתו מיד אחר שלקחה מהגזבר הוא דיוצאה לכהנים ביובל. אבל כל שלא נמכרה לאחר אין לכהנים שום זכות בה כלל. כדמסקינן שם בסוגיא דהיינו טעמא דר"א עיי"ש. ולפום מאי דמסקינן התם בלישנא בתרא דכל כמה שלא מכרה הגזבר לאחר לעולם הרשות ביד הבעלים לגאלה שתהא לפניהם כשדה אחוזה כמות שהיתה לר"א עיי"ש. ע"כ מוכרח מזה דלא מתפרש קרא אלא בדרך אחד. ואם מכר לאו מילתא באנפי נפשי' הוא. אלא קאי ארישא דקרא שאם לא יגאלו הבעלים ומכרה לאיש אחר אז לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל מיד איש זה לכהנים. דהרי לר"א כל שלא מכרה הגזבר לאחר לא אבדו הבעלים זכותם כלל. ולעולם יכולים לגאלה שתהא לפניהם כשדה אחוזה אפי' לאחר כמה יובלים. ולא משכחת קרא דלא יגאל עוד ולא קרא דוהי' השדה בצאתו ביובל וגו'. אלא בשמכרה הגזבר לאיש אחר דוקא. וכיון דהכי משמע לי' לר"א מקרא גופי'. ע"כ קרא דחיק ומוקים אנפשי' דלא מתפרש אלא בדרך אחד. וממילא מבואר דלפ"ז מיתוקם קרא דלא יגאל עוד גם ביובל ראשון. דהרי כיון דהשתא למסקנא לר"א לא מתפרש קרא אלא בדרך אחד. דהיינו בשמכרה הגזבר לאיש אחר. שוב אין מקום להקשות שדה אחוזה נמי הויא. דהרי במכרה לאיש אחר קיימינן. דודאי מיד משנמכרה אבדו הבעלים זכותם לגמרי ולא מצו לגאלה אלא כאחר. דהיינו שתהא לפניהם כשדה מקנה ויוצאת ביובל לכהנים. כדתנן במתניתין. ומש"כ התוס' (שם כ"ו ע"ב) בד"ה אלא הכא וכו'. דגם לר"א מתפרש קרא בשני דרכים עיי"ש. היינו דוקא לפום לישנא קמא. דלר"א בעלים ביובל שני כאחר דמו. ולפ"ז שפיר איכא לפרושי קרא גם לדידי' בשני דרכים. האחד אם לא יגאלו הבעלים ביובל ראשון אפ' לא מכרה גזבר לאיש אחר אז ביובל שני לא יגאל עוד והי' השדה בצאתו וגו'. והדרך השני אם מכר לאיש אחר אז אפי' ביובל ראשון לא יגאל עוד והי' השדה בצאתו וגו'. אבל לפום לישנא בתרא ודאי ע"כ אין מקום לפרש הכתוב אלא בדרך אחד וכמו שנתבאר:
והנה לענין הלכה הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות ערכין הי"ט) פסק כר"י דנכנסין לתוכה ונותנין את דמיה. וכתב בכ"מ שם טעמו משום דידוע דהלכה כר"י עיי"ש. ולענ"ד אין מזה הכרע. דאע"ג דקיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י. מ"מ אכתי אין הכרע לומר דהילכתא כוותי' לגבי ר"א. דהא ודאי ר"א דהכא אין זה ר"א בן הורקנוס דאמרינן ר"א שמותי. דקדים טפי טובא ולאו בר פלוגתי' דר"י ור"ש הוא. ובודאי הכא הוא רבי אלעזר בן שמוע חבירם של ר"י ור"ש ובר פלוגתייהו ואפשר דהילכתא כוותי'. דאשכחן (בגיטין כ"ו ע"ב) ושאר דוכתי דרב קרי עלי' טוביינא דחכימי עיי"ש. ואשכחן ביבמות (בפרק הבא על יבמתו ס"א ע"ב) דאיפליגו רבי יהודה וחכמים בהדי רבי אלעזר לענין פנוי הבא על הפנויה דלר"א עשאה זונה וחכמים ורבי יהודה פליגי עלי'. ואפי' הכי איצטריך התם רב עמרם למיפסק הילכתא דלא כוותי' עיי"ש. ומשמע דבלא"ה הי' ראוי לומר דהילכתא כר"א. וכ"ש כאן דר"י לחוד פליג עלי'. ור"ש נמי לא מסייע בהדי'. וא"כ ודאי איכא למימר דהילכתא כוותי'. ואע"פ שיש מקום לדחות הכרח זה. מ"מ אין לנו עכ"פ הכרעה לפסוק הלכה כר"י לגבי ר"א חבירו. ואדרבה מדשקיל וטרי בכולה סוגיא דערכין שם אליבא דר"א. משמע דהילכתא כוותי'. ועי' ריש פ"ז דערכין (כ"ד ע"ב) ובמש"כ הר"ב ברה"ז שם על דברי הכ"מ עיי"ש היטב. ומעתה לפ"ז אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כר"א. וכלישנא בתרא. כדעת הסוברין דלעולם קיי"ל כלישנא בתרא. ובלא"ה ע"כ מוכרח לומר דלרבינו הגאון ז"ל קיי"ל כר"א. דהרי לר"י ור"ש אמרינן התם דקרא דלא יגאל עוד לא מיתוקם אלא בשדה שיצאה לכהן והקדישה הכהן ואתו בעלים למיפרקה. סד"א לא תיפרק שתהא לפניו כשדה מקנה. ת"ל עוד. לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה עיי"ש. ולפ"ז ודאי הך קרא לא קאי דוקא על היכא דמכרה הגזבר לאחר. אלא אפי' לא נמכרה לאחר שהכהנים נכנסין לתוכה לר"י ור"ש בדמים או שלא בדמים. נמי שייכא אזהרה זו דלא יגאל עוד כשהכהן הקדישה והבעלים באו לפדותה מהגזבר:
הן אמת דמפירש"י בכל הסוגיא דהתם (כ"ו ע"א) מבואר דס"ל דגם לפי הך אוקימתא לא מיתוקם קרא אלא בשמכרה הגזבר לאחר ויצאתה מידו לכהנים. כמבואר שם (בד"ה שיצאתה לכהנים וכו'. ובד"ה ואיצטריך וכו') עיי"ש ובגיטין (מ"ח ע"א) בד"ה שדה אחוזה עיי"ש. אבל דבריו ז"ל צ"ע אצלי. דודאי פשיטא דלא שנא מכרה ולא שנא לא מכרה. ובהדיא מבואר בפירש"י שם (לעיל בד"ה סכינא וכו') דקרא גם בלא מכרה מיירי עיי"ש. ואולי אפשר לומר דרש"י לאו דוקא נקט הכי ואין להאריך. עכ"פ ודאי אין שום חילוק בזה. ואם איתא דקיי"ל כר"י או ר"ש. לא הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למ כתב הנמכרת לא יגאול. דהרי לפי הך אוקימתא גם בשאינה נמכרת שייכא אזהרה זו. אלא ודאי מוכרח דס"ל דכר"א קיי"ל. ולדידי' ודאי לא משכחת לה לאזהרה זו אלא בנמכרת דוקא. ובהכי ניחא נמי מאי דנקט אזהרה זו סתם. דמשמע אפי' ביובל ראשון. וזה ניחא לר"א. דלדידי' אפי' ביובל ראשון מיתוקמא שפיר וכמשכ"ל. אבל לר"י ור"ש לא מיתוקמא אלא ביובל שני כמבואר שם. והשתא עפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה בזה אלא לאו אחד. דהרי לר"א לפום לישנא בתרא ודאי לא משכחת אזהרה זו אלא במכרה הגזבר לאחר דוקא. ובחד גוונא הוא דמיירי קרא. ואין כאן אלא לאו אחד בלבד אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל:
והשתא ממילא ניחא נמי מש"כ מקנה הנמכרת. אע"ג דודאי לא שייכא אזהרה זו אלא דוקא בשדה אחוזה. וקרא בשדה אחוזה הוא דמיירי. והיינו משום דודאי רשאים הבעלים לגאלה בתורת שדה מקנה. ולא הזהיר הכתוב אלא שלא יגאלנה בתורת שדה אחוזתו. וכדדרשינן התם מדכתיב עוד. וכדי לרמז על ענין זה כתב רבינו הגאון ז"ל ומקנה הנמכרת בל יגאול. כלומר שדה אחוזתו שנעשית שדה מקנה ע"י מכירתה. דאילו לא מכרה הגזבר לאיש אחר היתה לה לעולם תורת שדה אחוזתו כשיגאלנה. לפי מאי דקיי"ל כר"א וכלישנא בתרא. אלא דע"י שמכרה הגזבר לאיש אחר אבדו הבעלים זכותם שתהא לפניהם כשדה אחוזה. ועל זה הזהיר הכתוב לבל יגאלנה על דעת שתחזור ותהא לפניו כמות שהיתה שדה אחוזתו. ואין רשאין לפדותה אלא בתורת שדה מקנה כאיש אחר. וזה ברור בכוונת רבינו הגאון ז"ל. וראיתי להר"ב תוס' יו"ט (בפ"ז דערכין מ"ג) שכתב וז"ל והא ודאי דלא אתי קרא למיסר עליו שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה. דלמה יגרע הוא. אלא ה"ק שלא יהא לו דין גאולה כאילו גאלה מיד הגזבר. שאז לא היתה יוצאה מידו. אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר אין לו דין הגאולה אלא יוצאה מידו ביובל וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי בתרתי. חדא דלאו מילתא דפשיטא היא שלא יהיו הבעלים גרועים מאיש אחר. דהרי איצטריך להכי קרא יתירה עוד. כדדרשינן בברייתא שם. ומביאה התוס' יו"ט גופי' שם לקמן בסמוך. ומשמע דאי לאו דגלי קרא ודאי הי' מקום לומר כן. וכבר ביארנו לעיל דמזה ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל דהך קרא אינו שלילה בעלמא אלא אזהרת לאו. ועוד דמבואר דס"ל להתוס' יו"ט דאיסורא איכא במילתא. ואם גאל בתורת שדה אחוזתו עובר בלאו דלא יגאל. אבל אין דעת כל הראשונים ז"ל כן. זולת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא ראה דבריו הר"ב תוס' יו"ט. ואין להאריך בזה:
אלא דאכתי צ"ע לכאורה לדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דקרא דלא יגאל עוד הוא אזהרת לאו. מדאמרינן התם תניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וכו'. מה ת"ל לאשר קנהו מאתו. שדה שיצאה לכהנים ומכרה כהן והקדישה לוקח וגאלה אחר. יכול תחזור לבעלים הראשונים. ת"ל לאשר קנהו. ואיצטריך לא יגאל ואיצטריך לאשר קנהו. דאי כתב רחמנא לא יגאל דלא קא הדרה כלל. אבל הכא דקא הדרה תיהדר למרא קמא. כתב רחמנא לאשר קנהו. ואי כתב רחמנא לאשר קנהו דלא קיהבי בעלים דמי. אבל הכא דקא יהבי דמי תיקום בידייהו. כתב רחמנא לא יגאל עיי"ש. והשתא לדעת רבינו הגאון ז"ל דלא יגאל עוד הוא אזהרת לאו שלא יגאל. א"כ מאי קשה לו דליכתוב לאשר קנהו ולא ליכתוב לא יגאל. ואיצטריך לשנויי כדמשני. ומאי קושיא. ותיפוק לי' דודאי איצטריך קרא לאזהרת לאו דליכא למשמע מקרא דלאשר קנהו. מיהו אין מזה הכרח כ"כ. דאפשר לומר דודאי אין הכי נמי. אלא דניחא לי' טפי למיעבד צריכותא בעיקר דינא. דאי לאו דכתיב קרא דלא יגאל עוד. גם עיקר דינא לא הוה שמעינן מקרא דלאשר קנהו. משום דשאני התם דלא קיהבי בעלים דמי. כמו דלא הוה שמעינן מהכא דינא דהתם. אי לא הוה כתיב קרא דלאשר קנהו. ועביד צריכותא דתרווייהו בחד גוונא. ומ"מ לא מצאתי חבר לרבינו הגאון ז"ל באזהרה זו. וגם לרבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו שע"פ עשה"ד לא ראיתי שמנה לאו זה בפירוש. אבל נראה דזו היא כוונתו במש"כ שם (בדבור לא תגנוב) וז"ל בם ובזרעם תתי חק גאולת ממכר וכו' עיי"ש. ור"ל חק של מכר הגזבר. שאם הקדיש שדה אחוזתו ומכרה הגזבר יש חילוק בין בם. דהיינו גאולת הבעלים עצמם ובזרעם. שהבעלים עצמם או בנו שפדאו מהגזבר הרי זה חוזר לאחוזתו כמו שהיתה. אלא שאם מכרה הגזבר לבנו של הבעלים חוזרת לו ביובל. ועד יובל היא נשארת ביד הבן. שהרי לקחה. אבל כשמכרה לבתו או לשאר קרובים וכ"ש לאחר. אז מוזהרים הבעלים בלאו דלא יגאל עוד אלא בתורת שדה מקנה ולא בתורת אחוזתו. כמבואר בפ"ז דערכין (כ"ה ע"א) ושאר דוכתי. ועיקר כוונתו שם ללאו זה:
והנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רכ"ז) מנה לאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות. וביאר ענין האזהרה. וז"ל הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו והארץ לא תמכר לצמיתות עכ"ל. וביותר ביאור כתב בחבורו הגדול (בריש פי"א מהלכות שמיטה ויובל) דשניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים עיי"ש. ומנאוהו כל הבאים אחריו. אלא שלדעת הרמב"ן ז"ל אין האזהרה אלא על המוכר בלבד שלא ימכרנה לנכרי עיי"ש. וכ"כ בפירש"י (פרשת בהר) דהך קרא הוא אזהרת לאו. אלא שכתב דאזהרה היא רק ללוקח שיחזיר השדה לבעלים ביובל. ולא יהא כובשה לצמיתות תחת ידו עיי"ש. וכן פי' רבינו בחיי ז"ל שם עיי"ש וכן פי' הסמ"ג (לאוין רע"ה) עיי"ש. אבל הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. ומש"כ בזה"ר (לאוין סי' קי"ט) דכוונת הר"ש בן גבירול ז"ל שם באזהרותיו למנות לאו זה במש"כ שם ומצות לא תמכרו שדה מגרש ערים וכתב דבלא תמכרו. כוונתו ללאו דהארץ לא תמכר לצמיתות. ושדה מגרש הוא לאו דשדה מגרש עריהם לא ימכר. עיי"ש. זה תמוה דמלבד דלא משמע הכי כלל מלשון הרשב"ג. ובודאי משמע דלא תמכרו שדה מגרש ערים לאו אחד הוא. בלא"ה לא יתכן כלל לומר דלא תמכרו היינו לאו דלא תמכר לצמיתות. חדא דהו"ל למיכתב הארץ לא תמכר. דאל"כ לא ידענו כלל על מה נאמרה אזהרה זו. ועוד דהעיקר חסר. דהרי למכור מותר ואין האזהרה אלא על מכירה לצמיתות. והיאך יכתוב מכירה סתם שאין בה שום איסור. אבל הדבר ברור דהרשב"ג שהוא מהנמשכים אחר הבה"ג לא מנה לאו זה כלל. ואין כוונתו אלא ללאו דשדה מגרש עריהם לא ימכר בלבד. אלא שראיתי לרבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת שנראה דכוונתו למנות לאו זה. וס"ל כדעת רש"י וסמ"ג ורבינו בחיי ז"ל דהוא אזהרה ללוקח להחזיר ביובל ולא יכבשנה תחת ידו לצמיתות. שכתב שם וז"ל ולתת גאולה לארץ שלא תמכר לצמיתות עכ"ל עיי"ש. והוא ז"ל ג"כ מהנמשכים אחר הבה"ג כידוע:
וגם רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. לא כאן ולא באזהרותיו שע"פ עשה"ד. אלא שאפשר לומר דאפי' אם ס"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מ"מ לא מנה אותו משום דס"ל כדעת רש"י ז"ל וסייעתו דאזהרה זו לא קאי אלא על הלוקח שלא יהא כובשה תחת ידו ביובל אלא יחזירנה לבעלים. ולשיטתו אזיל דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אחר שבאה העשה במנין העשין שוב אין הלאו בא במנין. והכא נמי כיון שכבר מנה לעיל (עשין ס"ג) עשה דחזרת שדות ביובל. שוב לא מנה הלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות שמזהיר ג"כ על ענין זה עצמו. אבל דעת הבה"ג לא מיתרצא בהכי. שאין זו שיטתו. שהרי בכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה דרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל למנות שניהם. וא"כ אמאי לא מנו לאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות. ואמנם כבר כתב הרמב"ן ז"ל (בפרשת בהר) וז"ל והנכון בעיני שאין זה לאו ללקות עליו. אבל הוא טעם. יאמר הנהיגו ביניכם היובל ואל יקשה בעיניכם. כי לי הארץ ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים. וזו היא כוונתם בת"כ לצמיתות לחלוטין כי לי הארץ אל תרע עיניך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז אתי שפיר גם דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן העלה הרמב"ן ז"ל (בהשגות לסה"מ) שם בפירוש בדעת הבה"ג. וז"ל שם והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל. אבל צוה ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמי. ולכן לא כתב בעל הלכות גדולות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה עכ"ל עיי"ש. ואפשר דזו היא ג"כ כוונת הר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. שכתב ולתת גאולה לארץ שלא תמכר לצמיתות. כלומר שצוה לתת גאולה לארץ לפי שאינה נמכרת לצמיתות. וזה ממש כדברי הרמב"ן ז"ל בדעת הבה"ג. וא"כ אין כוונתו אלא למנות עשה דגאולה תתנו לארץ בלבד. ולנתינת טעם כתב שלא תמכר לצמיתות כלשון הכתוב לפי פירושו של הרמב"ן ז"ל. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל:
אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) דמסקנתו אח"כ דע"כ הך קרא הוא אזהרת לאו להזהיר להמוכר שלא ימכור אחוזתו לנכרי שיחזיק בה לצמיתות ולא ינהיג בה דין יובל עיי"ש. וא"כ זהו דלא כהבה"ג וגם לא כפירש"י וסייעתו ז"ל. דלפירש"י וסייעתו ז"ל על המוכר ליכא שום אזהרה כלל. וגם להלוקח ליכא אזהרה אלא ביובל כשאינו מחזירה לבעלים. אבל בשעת מכירה לא הזהיר הכתוב כלום גם להלוקח. והכריח כן מדברי הירושלמי (בפ"ה דדמאי ובפ"ד דגיטין) דעל מאי דאיפליגו התם ר"מ ור"ש דלר"מ אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר ולר"ש יש קנין. ופירשו שם טעמא דר"מ מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. הקיש אחוזה לעבדים. מה עבדים אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם אף אחוזה אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם. ואמר ר"א בר"י קומי ר"י ודא מסייע לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין. א"ל כל גרמא אמר דהיא מסייע לר"ש הא נמכרה חלוטה היא. וכתב על זה הרמב"ן ז"ל שם וז"ל והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית הארץ ביד עכו"ם ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לנכרים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו ואין הם קונים מכם. והוזהרנו מעבודת פרך שאמר לא ירדנו בפרך לעיניך. ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר ויצא ביובל הוא ובניו עמו. ופירש טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים וגו'. כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם. צוה עוד על המוכר שלא תמכר לצמיתות. והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו. הם הגוים. אבל נשמר שתהי' מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים. ולא נניח אותה בידם לעולם וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם לענ"ד אינני רואה משם שום הכרח נגד דעת הבה"ג ולא נגד דעת רש"י וסייעתו ז"ל. ודברי הרמב"ן ז"ל נפלאים בעיני. דהרי מאי דדרשינן דאין הם קונים מכם אין בזה שום אזהרה כלל. אלא דינא קמ"ל קרא. שאין הנכרי קונה את ישראל קנין הגוף כמו שקונה ישראל בעבד כנעני. וכן מה שדרשו שם (בפ"ד דגיטין) ולא הם קונים קנין הגוף זה מזה. ליכא בזה שום מניעה ואזהרה כלל. אלא דינא הכי הוא. והכי נמי מאי דמקשינן אחוזה לעבדים. הכי קאמרינן דאין קנין הגוף לנכרי בקרקע ארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. אבל שום איסורא לית בה כלל כמו במכירת עבדים לנכרי:
ומה שהביא הרמב"ן ז"ל ממה שהוזהרנו שלא יעבוד בו עבודת פרך לעיניך. לא ידענא מאי ענין זה לזה. דענין אחר הוא לגמרי שהזהיר הכתוב שלא נניח את הנכרי לעבוד בעבדו העברי עבודת פרך. ואף ישראל הוזהרו על כך שלא לעבוד איש באחיו עבודת פרך כמפורש בקרא. ועי' ברמב"ם (פ"א מהלכות עבדים). ומה שהביא עוד הרמב"ן ז"ל ממת שנצטוינו להוציא אותו מידו ביובל מדכתיב ויצא בשנת היובל וגו'. ג"כ אין לו ענין כלל לכאן. דגם שם לא קאמר קרא אלא שאין שיעבודו של נכרי בעבד עברי אלא עד שנת היובל. וביובל יוצא ופקע שיעבודו. ופירש הכתוב הטעם כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ואין יכולים להמכר לעולם כעבד כנעני. אבל שום אזהרה ואיסור אין בזה כלל. ויותר הי' לו להרמב"ן ז"ל להביא מה שדרשו בספרא שם וכן בספרי (פרשת ראה) מדכתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך שלא ימכור עצמו אלא לישראל ולא לנכרי. והביאה הרמב"ם ז"ל (בהלכות עבדים שם) עיי"ש. אלא דגם זה לא שייך לכאן. דאיסור זה איתי' בכל דבר. כדדריש בספרא. וכי תמכרו ממכר לעמיתך. כשאתה מוכר לא תהי' מוכר אלא לעמיתך. או קנה מיד עמיתך כשאתה קונה לא תהי' קונה אלא מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב. מנין לרבות כל דבר המטלטל ת"ל ממכר עיי"ש. וא"כ אין צריך להיקישא מעבדים. ואין זה אלא איסורא עלמא לכתחילה במקום שאפשר לקנות ולמכור לישראל. וכן העבד אם הוא מוכרח למכור את עצמו אסור למכור עצמו לנכרי במקום שאפשר לו להמכר לישראל. וגם אפשר דאינו אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ועכ"פ אין זה ענין לכאן. ומאי דמייתי סייעתא לר"מ מקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אדרבה מהא גופא מוכרח דאין בקרא זה אזהרת לאו. ולא קאמר קרא אלא דהארץ לא אפשר שתהא נמכרת לצמיתות וכמש"כ הרמב"ן ז"ל גופי' אליבא דהבה"ג. ומזה שפיר מסייע לר"מ דאין קנין לנכרי בא"י. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דמכירה לנכרי מכירת צמיתות היא. אבל אם נימא דהך קרא הוא אזהרת לאו שלא למכור. אין מזה סייעתא כלל לומר דכשעברו ומכרו לו דאין קנינו קנין. דכבר אפשר לומר דאע"פ שאסר קרא לכתחילה מ"מ בדיעבד קנה. ויש לו קנין להפקיע מיד מעשר. ועכ"פ ודאי מצד זה אין הכרח כלל להוכיח מזה שלא כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ואדרבה ע"פ דעתם אתי שפיר טפי הך סייעתא דמייתי לר"מ מהך קרא:
איברא דממאי דמסיק בירושלמי וקאמר א"ל כל גרמא אמר דהוא מסייע לר"ש לא תמכר. הא אם נמכרה חלוטה היא. מזה מתבאר דבאמת מסיק התם דהך קרא הוא אזהרת לאו. ועפ"ז קדחי לסייעתא דמייתי ראב"י לר"מ מהך קרא. משום דלא קאמר קרא אלא שלא ימכור. אבל אם עבר ומכר חלוטה היא לו ויש לו בה קנין. אבל אם איתא דהך קרא אינו אלא שלילה. לומר דהארץ אינה נמכרת לצמיתות כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ודאי לא יתכן לומר שאם נמכרה חלוטה היא. מיהו נראה דגם מההיא לא איריא כלל. דהרי אכתי צריך להבין מאי דקמייתי מזה סייעתא לר"ש. נהי דקדחי שפיר מאי דהוה בעי ר"א בר"י לאוכוחי מיני' סייעתא לר"מ. משום די"ל דקרא לא אתי אלא להזהיר לכתחילה. מ"מ אכתי אין לנו הכרח מקרא לומר כן. ומנ"ל דלא מתפרש קרא בדרך שלילה לומר דהארץ לא אפשר שתמכר לצמיתות. כדהוה בעי ר"א בר"י למימר. ונהי דאפשר לומר דהכי משמע לי' לר"י משמעותא דקרא דלאזהרת לאו הוא דקאתי. מ"מ אכתי מנ"ל לומר כ"כ בפשיטות דאם נמכרה חליטה היא. ואיזה הכרח יש לו לזה מהך קרא. ועכצ"ל דס"ל דאם איתא דגם בדיעבד אינה חלוטה. לא הוה שייכא אזהרה שלא ימכרנה לחלוטין. כיון שאין בידו כלל לעשות כן. אלא ודאי מוכרח שאם נמכרה חלוטה היא. ולזה שפיר הזהיר הכתוב שלא יעשה כן. ומזה מייתי שפיר ראי' לר"ש דיש קנין. אלא דלפ"ז א"כ לר"מ דס"ל דאין קנין. עכצ"ל דס"ל דקרא לא אתי לאזהרה. ואינו אלא שלילה לומר דאי אפשר שתמכר לצמיתות. דהרי אם איתא דהו"ל אזהרת לאו פסיקא לי' לירושלמי דאם נמכרה חלוטה היא. וא"כ יש קנין. והשתא א"כ לדידן דקיי"ל כר"מ דאין קנין. נמצא דע"כ קרא אינו אזהרת לאו. וא"כ מוכרח מזה כדעת הבה"ג וסייעתו:
איברא דהתינח לדעת הבה"ג וסייעתו. אבל לדעת רש"י וסייעתו ז"ל אכתי לכאורה ודאי קשה מדברי הירושלמי שם. דהוי דלא כמאן. דהרי עכ"פ לכ"ע קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות לא קאי אלא אשעת מכירה. דלמר הוא שלילה. ואינו אזהרת לאו כלל. ולמר הוא אזהרה שלא למכור. ודלא כדעת רש"י וסייעתו ז"ל דס"ל דקרא לאזהרת לוקח וביובל הוא דקאי. שלא יהא כובשה תחת ידו אלא יחזירנה לבעלים. מיהו נראה דגם לדעת רש"י וסייעתו ז"ל לא תקשה. דאיכא למימר דמאי דקאמר כל גרמא אמר דהוא מסייע לר"ש וכו'. הכי פירושו. לדידך גופא דקאמרת דהוא מסייע לר"מ. וא"כ סבירא לך דקרא כפשטי' דעל שעת מכירה קאי. אמינא אנא דהוא מסייע אדרבה לר"ש. דהרי ודאי קרא אזהרת לאו משמע ולא שלילה בעלמא. וכיון דעל שעת מכירה קאי הו"ל אזהרה שלא למכור לצמיתות. וא"כ ע"כ משמע הא אם נמכרה חלוטה היא. וא"כ אדרבה מסייע לר"ש דאמר יש קנין. אבל לקושטא דמילתא לא קאי כלל על שעת מכירה. אלא ביובל מיירי. ולהזהיר את הלוקח שלא יהא כובשה תחת ידו אלא יחזירנה לבעלים. וכדמשמע מקרא דבשנת היובל הוא דמיירי. וא"כ תו לא מוכח מידי לא כמר ולא כמר. אלא דזה לא יתכן רק לשיטת רש"י וסייעתו. אבל להבה"ג וסייעתו עכצ"ל דדברי הירושלמי הם כפשוטן. דאע"ג דלר"ש דאמר יש קנין לנכרי קרא לאזהרת לאו הוא דקאתי. מ"מ לר"מ דאמר אין קנין לנכרי אינו אלא שלילה לומר דהארץ לא תוכל להמכר לצמיתות. וכדמפרש קרא טעמא כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם עיי"ש. וכיון דקיי"ל כר"מ אין כאן אזהרת לאו. ולכן לא מנאוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל בין אם ס"ל כדעת רש"י וסייעתו ז"ל ובין אם ס"ל כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דבריו נכונים במה שלא מנה לאו זה:
ומ"מ דברי הרמב"ן ז"ל שהכריח מדברי הירושלמי שם לומר דהך קרא הוא אזהרת לאו ושלא כדעת הבה"ג וסייעתו. ודאי תמוהים כמו שנתבאר. דאדרבה למאי דקיי"ל כר"מ מוכרח לכאורה דעכ"פ אין בזה אזהרת לאו שלא למכור לנכרי. אמנם נראה דלכאורה יש להכריח כדעת הרמב"ן ז"ל דאפי' לר"מ נמי הך קרא הו"ל אזהרת לאו שלא למכור מכירת צמיתות. ע"פ מאי דלכאורה מגופי' דקרא ע"כ מוכרח דהך קרא אינו אלא אזהרת לאו. מדאמרה תורה דשדה מקנה שהקדישה לוקח אע"פ שלא נגאלה קודם יובל חוזרת לבעלים ביובל. ואינה מתחלקת לכהנים ביובל כשדה אחוזה. והיינו משום שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כדתנן במתניתין (סופ"ז דערכין) עיי"ש. והשתא אי אמרת בשלמא דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות אינו אלא אזהרת לאו שלא ימכור. ומאי דכתיב כי לי הארץ וגו' אינו אלא לומר כי לי הארץ ואתם רק גרים ותושבים עמדי. ואנוכי נתתיה לכם. ולכן אני מטיל עליכם חובה שלא למכרה מכירת צמיתות. אבל גוף הקרקע ודאי של הבעלים היא גם לענין יובל. שפיר חילק הכתוב בזה בין שדה אחוזתו לשדה מקנתו. אבל אם איתא דהך קרא לא הוי אלא שלילה לומר דהארץ לא תוכל להמכר לצמיתות. מטעם דלי כל הארץ וגרים ותושבים אתם עמדי. וכמוכר דבר שאינו שלו הוא. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל לדעת הבה"ג. וכן דעת הרשב"א ז"ל. הביאו הנמוק"י (בפרק הזהב) ובש"מ (פרק האומנין ע"ט ע"א). דאע"ג דמהני תנאי בשמיטה להתנות ע"מ שלא תשמיטני בשביעית. מ"מ ביובל לא מהני תנאי ע"מ שלא תחזיר ביובל. משום שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו. שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכו' עיי"ש. וכ"כ שם בשם הריטב"א ז"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל (בפ"ק דמכות ג' ע"ב). וכ"כ הריטב"א והר"ן ז"ל בגיטין (פרק השולח מ"ח ע"א) עיי"ש. והיינו משום דס"ל דהך קרא אינו אלא שלילה. לומר דאי אפשר שתמכר הארץ לצמיתות כי לי הארץ ואינה שלך. א"כ מאי שנא שדה אחוזה משדה מקנה. דמידי הוא טעמא משום דהו"ל דבר שאינו שלו שדה אחוזתו נמי הו"ל דבר שאינו שלו לענין יובל. ואינה שלו אלא עד יובל. ואין לומר דגזה"כ הוא דאם הקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה מתחלקת לכהנים ביובל אע"פ שאינה שלו משהגיע יובל. דהרי במתני' דערכין שם מבואר דבסברא תליא מילתא. דזו היא שלו וזו אינה שלו וע"כ מוכרח מזה דשדה אחוזתו גם לענין יובל שלו היא. אלא דאיסורא הוא דרמי רחמנא עלי' שלא למכרה לצמיתות. וא"כ מתבאר מזה דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. ומאי דלא מהני תנאי ביובל כדרך שמועיל בשמיטה. כמו שהכריחו הראשונים ז"ל מסוגיא דגיטין פרק השולח ופרק האומנין שם. ע"כ היינו לא משום דהו"ל דבר שאינו שלו כמש"כ הראשונים ז"ל שהבאתי אלא מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל (ברפ"ק דמכות שם) דכיון דמוכר מוזהר עלה בלאו שלא ימכור לצמיתות. לא מצי מחיל. כמו ברבית דלא מצי לאתנויי שלא יהא בו רבית. משום דאזהרי' רחמנא ללוה שלא ללות ברבית עייי"ש בדבריו:
אלא דלכאורה הדבר תלוי בפלוגתא דתנאי (במתניתין דערכין שם) דתנן התם הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה. הרי היא כשדה אחוזה. הקדישה ואח"כ מת אביו. הרי היא כשדה מקנה דברי ר"מ. רבי יהודה ור"ש אומרים הרי היא כשדה אחוזה. שנאמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו. שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאתה זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה. שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עיי"ש. והשתא לר"י ור"ש ודאי עכצ"ל דלא בשלו ואינו שלו תליא מילתא. דהרי בשדה אחוזה ס"ל דאפי' כשהקדישה בשעה שעדיין לא היתה שלו אלא של אביו גלי קרא דאינה חוזרת לו ביובל אלא מתחלקת לכהנים. אע"ג דגם כאן שייך טעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דהרי בשעתא דאקדשה לאו דידי' הויא. וע"כ לדידהו מה שחילקה תורה לענין זה בין שדה מקנה לשדה אחוזה אינו אלא גזה"כ. וסיפא דקתני טעמא דשדה מקנה אינה מתחלקת לכהנים ביובל משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ע"כ לא אתיא אלא כר"מ. דס"ל דאינה מתחלקת לכהנים אלא כשכבר היתה שלו בשעתא דאקדשה. וכשקנה שדה אחוזה של אביו והקדישה ואח"כ מת אביו אינה יוצאה לכהנים ביובל. ומעתה א"כ ע"כ אין הכרח לומר דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הוא אזהרת לאו אלא לר"מ. דמשמע לי' קרא דחילק בין שדה אחוזה לשדה מקנה לענין לצאת לכהנים ביובל היינו מטעמא דזו היא שלו וזו אינה שלו. אבל לר"י ור"ש שפיר איכא למימר דאינו אלא שלילה. דהרי בלא"ה ע"כ לדידהו לא תלי טעמא בהכי. אלא גזה"כ הוא כמו שנתבאר. והשתא א"כ מוכרחים דברי הרמב"ן ז"ל. דע"כ אליבא דכ"ע קאמר בירושלמי שם דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. דע"כ ליכא למימר דלא קאמר הכי אלא אליבא דר"י ור"ש דס"ל דיש קנין לנכרי. אבל לר"מ דאמר אין קנין הך קרא אינו אלא שלילה. דהרי אדרבה לר"מ בלא"ה ע"כ מוכרח לומר דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. והרמב"ן ז"ל לא בא להכריח מהירושלמי שם אלא דאפי' לר"י ור"ש במתניתין דערכין שם דקיי"ל כוותייהו. נמי הך קרא הו"ל אזהרת לאו. אע"ג דלדידהו מגופי' דקרא אין הכרח לזה. ועכצ"ל דלר"מ אע"ג דג"כ ס"ל דקרא לאזהרת לאו היא דאתי. מ"מ ס"ל דאפי' בדיעבד אינה חלוטה. ומהאי טעמא הוא דס"ל אין קנין לנכרי. משום דמכירה לנכרי הו"ל בכל ענין מכירת צמיתות. ואין המכירה מועלת. וכדיליף מדאיתקישא אחוזה לעבדים. אלא דאליבא דר"י ור"ש קאמר רבי יוסא דס"ל דמהך קרא גופא שמעינן דיש קנין. דאם איתא דאין קנין לא הוה מזהיר קרא על מכירת צמיתות. כיון דאי אפשר כלל למכור לצמיתות. אבל ר"מ לית לי' סברא זו. וא"כ מתבאר מזה דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל לכ"ע אזהרת לאו כמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל:
ואמנם לפמש"כ יש כאן מקום עיון על דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י ור"ש במתניתין דערכין שם. כמבואר (בפ"ד מהלכות ערכין הלכה כ"ח) עיי"ש. ומלבד דקשה דלפי מה שנתבאר דסיפא דההיא מתניתין לא אתיא אלא כר"מ ולא כר"י ור"ש. וא"כ הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דקיי"ל הלכה כסתם. וא"כ כר"מ קיי"ל. קשה ביותר דהרי שם לעיל (בהלכה כ"ו) כתב הרמב"ם ז"ל גופי' כלישנא דסיפא דמתניתין דהמקדיש שדה מקנתו בין שנפדית מיד הגזבר וכו' בין שלא נפדית. והרי היא יוצאה מיד ההקדש. הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עיי"ש. וא"כ דבריו סותרים זא"ז. ולכן נראה דכיון דחזינן דגם בשדה אחוזה לא אמרה תורה שתצא לכהנים ביובל אלא כשלא גאלוה הבעלים קודם יובל. ועד היובל הרשות בידם לגאול ותהא לפניהם כשדה אחוזתם כמו שהיתה. א"כ ע"כ לא בשעת ההקדש תליא מילתא. אלא כל שהגיע יובל ולא גאלה. עשאה הכתוב כאילו עכשיו ברגע האחרון שקודם יובל הוא מקדישה לעולם. ומווחר על זכותו בשדה זו לגמרי להקדש. ואין לומר דכל שלא גאלה קודם יובל איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בשעתא דאקדשה הי' דעתו להחליטה ביד ההקדש לצמיתות. דא"כ הדבר תלוי בברירה ואנן קיי"ל דאין ברירה בדאורייתא. ועוד דלר"י ור"ש גופייהו ס"ל לחד מ"ד (ריש פ"ג דגיטין. ובפרק בכל מערבין) דבתולה בדעת עצמו אין ברירה עיי"ש. ועכצ"ל דעכשיו ברגע האחרון שקודם יובל הרי הוא כמחליטה בידי הקדש. ומעתה א"כ בלוקח שדה מאביו אפי' הקדישה ואח"כ מת אביו. דגלי קרא לר"י ור"ש דיוצאה לכהנים ביובל. שפיר י"ל דטעמא משום דשלו הוא קודם יובל. כיון דמה שאמרה תורה שיוצא' לכהנים ביובל אין זה אלא משום דעכשיו ברגע שקודם יובל הוא מחליטה. והרי גם בזה עכשיו שלו היא. וא"כ אתיא שפיר סיפא דמתניתין אפי' אליבא דר"י ור"ש. איברא דלפ"ז היכא שמכרה הגזבר לאחר. לדעת הסוברין דאפי' גאלוה הבעלים מיד הלוקח יוצאה מתחת ידם לכהנים ביובל. וא"כ עכצ"ל דהדבר תלוי ג"כ בשעה שמוכרה הגזבר לאחר. דכיון שמניחין למכרה לאחרים ודאי גמרו בדעתן שלא לגאלה עוד כלל. וא"כ התינח כשמת האב קודם שמכרה הגזבר. דאז כבר היא של הבן ויכול להחליטה בידי הקדש. ולכן דינה כשדה אחוזה. אבל כשמת האב לאחר מכירה אית לן למימר דאפי' לר"י ור"ש אינה יוצאה לכהנים ביובל. ולא משמע ממתניתין דהתם הכי כלל. דהרי סתמא קאמרי ר"י ור"ש במתניתין דאפי' הקדישה ואח"כ מת אביו הרי היא כשדה אחוזה. דמשמע דכל תורת שדה אחוזה עלי' כאילו הקדישוה הבעלים עצמן. ואפי' נמכרה ע"י הגזבר לאחר קודם מיתת האב. מיהו נראה דלק"מ דהרי אליבא דהרמב"ם קיימינן. והרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' גאלוה הבעלים אחר שמכרה הגזבר לאחר אינה יוצאה לכהנים ביובל. וא"כ גם בנמכרה ע"י הגזבר לאיש אחר לא תליא מילתא אלא בשעה שקודם שהגיע יובל. וכל שכבר מת האב באותה שעה כבר היא שלו. ובידו היה לגאלה ותהי' לפניו כשדה אחוזה. וכשלא עשה כן הרי הוא מחליטה ביד ההקדש ויוצאה לכהנים ביובל. וא"כ שפיר אתיא סיפא דמתניתין אליבא דכ"ע. ולק"מ לדברי הרמב"ם ז"ל בזה. ולפ"ז גם ממתניתין דערכין שם מוכרח לכאורה דאפי' לר"י ור"ש ע"כ קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. כיון דלכ"ע בשלו ושאינו שלו תליא מילתא. וכמו שנתבאר:
אלא דלפ"ז אפשר לצדד לאידך גיסא. ולומר דאע"ג דלר"י ור"ש ודאי מוכרח לומר דס"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מ"מ לר"מ אין הכרח לומר כן. משום דאפי' את"ל דאינו אלא שלילה. אפי' הכי אין שום קושיא במאי דחילק הכתוב בין שדה מקנתו לשדה אחוזתו. משום דר"מ לטעמי' אזיל דס"ל (בפ"ט דערכין ל"א ע"ב. ובפ"ח דבכורות נ"ב ע"ב) דמתנה אינה חוזרת ביובל עיי"ש. וא"כ לדידי' אפי' לכשתמצא לומר דקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות הוא שלילה. ואחוזתו נמי אינו שלו לענין יובל. מ"מ ע"כ היינו רק לענין מכירה לצמיתות. אבל לענין מתנה לצמיתות הרי שלו היא לר"מ דאין מתנה בכלל מכר ואינה יוצאת ביובל. וא"כ הקדש לא גרע ממתנה להדיוט שבידו ליתנה לצמיתות. ושפיר חילקה תורה בין שדה אחוזתו שבידו להקדישה לצמיתות דשלו היא. משא"כ שדה מקנתו דהו"ל ביובל לגמרי אינה שלו לשום ענין. שהרי לא קנאה אלא עד יובל. והו"ל מקדיש דבר שאינו שלו. והילכך אינה יוצאה לכהנים ביובל. אבל לר"י ור"ש. דהו"ל רבנן דר"מ התם דס"ל דמתנה בכלל מכר לענין יובל. דאיתרבאי מקרא דתשובו לרבות מתנה עיי"ש. א"כ אם איתא דהך קרא הו"ל שלילה לדידהו הו"ל שדה אחוזתו נמי לענין יובל כדבר שאינו שלו לגמרי כשדה מקנתו. והיכי קאמרי בסיפא דמתניתין דהא דחילק הכתוב בין מקנתו לאחוזתו היינו משום דזו היא שלו וזו אינה שלו. הרי זו וזו לאו דידיה נינהו. אלא ודאי עכצ"ל דלדידהו הך קרא הו"ל אזהרת לאו:
ומעתה עפ"ז דברי הירושלמי שם מתפרשים שפיר כפשוטן. ואין צריך לידחק כמשכ"ל לדעת הרמב"ן ז"ל. דלר"מ ודאי איכא למימר דס"ל דקרא מתפרש בדרך שלילה. ואין כאן אזהרת לאו. משום דאזיל לטעמי' דס"ל מתנה אינה בכלל מכר אבל ר"י ור"ש לטעמייהו אזלי דמתנה לדידהו בכלל מכר. וא"כ ע"כ לדידהו הך קרא הו"ל אזהרת לאו. ובהכי נמי ניחא שפיר מאי דיליף מהך קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות דאין קנין לנכרי בא"י. משום דס"ל דקרא מתפרש בדרך שלילה. וא"כ לאו כל כמיני' למכרה לנכרי דהו"ל מכירת צמיתות. והו"ל לענין זה כדבר שאינו שלו. משא"כ ר"י ור"ש דאזלי לטעמייהו דס"ל דמתנה כמכר. וא"כ ע"כ הו"ל אזהרת לאו. וא"כ אדרבה יש מקום להוכיח מכאן דאם נמכרה חלוטה היא כדקאמר ר"י שם וכמשכ"ל. ועפ"ז ג"כ מתורצים שפיר דברי הרמב"ן ז"ל ממה שהקשינו לעיל שמביא ראי' מדברי הירושלמי שם דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. והרי לא אמרו כן שם אלא אליבא דר"י ור"ש. אבל לר"מ דקיי"ל כוותי' דאין קנין. אדרבה משמע דס"ל דאין זה אלא שלילה. ולהכי יליף מיני' דאין קנין. אבל עפ"ז ניחא שפיר. דר"מ ודאי ס"ל דהך קרא אינו אלא שלילה. והיינו משום דאזיל לטעמי' דס"ל דמתנה אינה כמכר. אבל לדידן דקיי"ל דמתנה כמכר. ודאי אינה שלילה אלא אזהרת לאו. והא דקיי"ל אין קנין לנכרי. ע"כ לא נפק"ל אלא מהיקישא דאיתקישא אחוזה לעבדים. וכדקאמר התם בירושלמי מעיקרא. אבל מקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות ודאי איכא למימר כדקאמרי ר"י ור"ש דלאו ראי' היא. משום דע"כ למאי דקיי"ל דמתנה כמכר הך קרא הו"ל אזהרת לאו. וא"כ איכא למימר דאם עבר ומכר חלוטה היא:
ועכ"פ לפ"ז לכאורה הוכחת הרמב"ן ז"ל מוכרחת. והכי נמי מוכח ממתני' דערכין שם. וא"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל צ"ע מהכא. מיהו ממתניתין. דערכין שם אין הכרת כ"כ. דאפשר דס"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל דודאי לר"י ור"ש מה שחילק הכתוב בין שדה מקנתו לשדה אחוזתו לענין זה גזה"כ הוא. ולא משום דזו היא שלו וזו אינה שלו. וסיפא דמתניתין דמפרש טעמא דשדה מקנתו אינה יוצאה לכהנים ביובל משום דהו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. לא אתיא אלא כר"מ. ובאמת קיי"ל כר"מ משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. ולא כמו שפסק הרמב"ם ז"ל כר"י ור"ש. וא"כ שפיר אפשר לומר גם לר"י ור"ש דהך קרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אינו אלא שלילה. וכן נראה מדברי הבה"ג (בהלכות בכורות) שכתב וז"ל. שדה אחוזה. דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתי'. ואמר הא ארעא תיהוי הקדש. אי הוה בעי למיפרקה היכא דהויא ארעא כדי למזרע בה כורא דשערי. פריק לה בחמשין איסתרי כספא וכו'. ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהני דכתיב וכו' עכ"ל עיי"ש. וכלשון זה ממש כתב ג"כ בפסיקתא זוטרתא (פרשת במדבר) עיי"ש. ולכאורה תמוה מש"כ דין זה רק בשדה אתוזה שהקדישה משירשה מאביו. והרי אפי' בשהקדישה קודם שירשה מאביו. שקנאה מאביו והקדישה בחיי אביו. אלא שבא לפדותה אחר מיתת אביו. נמי יש לה דין שדה אחוזה לר"י ור"ש במתניתין דערכין שם שפסקו הרמב"ם וסייעתו ז"ל כוותייהו. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. ודברי הבה"ג מדוקדקים. דלטעמי' אזיל דס"ל דקיי"ל בהא כר"מ. משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. וא"כ ודאי לא משכחת לה שתהא לה תורת שדה אחוזה בין לענין שתהא נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ובין לענין שאם לא גאלה תצא לכהנים ביובל. אלא בשהקדישה אחר שכבר ירשה. ולא בשהקדישה קודם שירשה. וזו היא ג"כ דעת הפסיקתא זוטרתא שם. וא"כ לר"י ור"ש ודאי אין לנו שום הכרח לומר דיש כאן אזהרת לאו. אלא דעכ"פ לדברי ר"מ לכאורה מוכרח כן. כיון דאיהו ס"ל דמה שחילק הכתוב בין שדה אחוזתו לשדה מקנתו היינו משום דזו היא שלו וזו אינה שלו. אלא שכבר ביארנו דלר"מ דאזיל לטעמי' דמתנה אינה בכלל מכר. אפי' לכשתמצא לומר דהך קרא אינו אלא שלילה. שפיר חשיבא שדה אחוזה שלו לענין הקדש. וא"כ לכ"ע אין הכרח ממתניתין דערכין לומר דקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. ואין מקום להכריח דהך קרא הו"ל אזהרת לאו אלא כמו שהכריח הרמב"ן ז"ל מדברי הירושלמי שם. והרי כבר נתבאר דגם מההיא דהתם אין הכרח לזה. משום דאדרבה משם מוכח איפכא. דדוקא לר"ש. ולר"י דס"ל התם כוותי' דיש קנין לעכו"ם. הוא דאמרינן הכי. אבל לר"מ דאמר אין קנין אין זו אזהרת לאו אלא שלילה. וכיון דקיי"ל בהכי כר"מ דאין קנין לנכרי. א"כ לדידן אין בזה אזהרת לאו. דהשתא לפי דעת הבה"ג תו לא שייך לומר כמשכ"ל אליבא דהרמב"ן ז"ל וכמבואר:
ומלבד זה נראה ע"פ מאי דבלא"ה דברי הירושלמי תמוהים טובא לכאורה במאי דקאמר ר"א בר"י ודא מסייע כר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין. והוא תמוה דהרי אליבא דר"מ קיימינן דס"ל דמתנה אינה בכלל מכר. וא"כ קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות היינו דוקא מכירה. אבל מתנה הוא נותן לצמיתות. וא"כ אדרבה מוכח מהך קרא דיש קנין לנכרי מיהת במתנה אפי' כשנתן לו בפירוש לצמיתות. אלא דמכירה גזה"כ הוא ולא משום דאין קנין לנכרי. דא"כ אפי' מתנה נמי. ולכן נראה דס"ל להירושלמי דלר"מ דאמר אין מתנה כמכר. עכצ"ל דקרא הו"ל אזהרת לאו. דכיון דבידו ליתן במתנה אפי' לצמיתות ע"כ ליכא למימר דאין הארץ שלו. וקרא דקיהיב טעמא כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. ע"כ היינו לומר כי לי כל הארץ ואנכי נתתיה לכם ולכן עליכם לקבל גזירותי. ואני גוזר עליכם שלא תמכרוה לצמיתות. ואף דלמ"ד דמתנה כמכר ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ולא מתפרש קרא אלא בדרך שלילה. לומר דהארץ לא תוכל להמכר לצמיתות כי לי הארץ ולא שלכם ואין אתם בה אלא כגרים ותושבים עמדי. מ"מ למ"ד אין מתנה כמכר דמיהת בידו ליתנה במתנה לצמיתות. ע"כ אין הכתוב מתפרש אלא לאזהרת לאו. וא"כ אפשר לומר דהיינו הא גופא מאי דקאמר לי' רבי יוסא לר"א בר"י כל גרמא אמר דהוא מסייעא לר"ש. לא תמכר הא נמכרה חלוטה. כלומר כיון דאליבא דר"מ קיימת. ע"כ אי אפשר להביא סייעתא לר"מ מהכא. דלר"מ גופי' כיון דס"ל אין מתנה כמכר ובידו ליתנה לצמיתות. וא"כ גם ביובל הארץ שלו היא. ע"כ אין הכתוב מתפרש בדרך שלילה לומר דאי אפשר לארץ שתמכר לצמיתות. ואינו אלא אזהרה שלא למכור. וא"כ אדרבה מהך קרא איכא למשמע דיש קנין לנכרי. דאית לן למימר דלא הזהיר הכתוב אלא לכתחילה. הא נמכרה חלוטה היא בדיעבד. דכיון דמתנה אפי' לכתחילה שרי. ע"כ לא יתכן לומר דמכירה אפי' בדיעבד לא מהני. ועכצ"ל דר"מ לא מהך קרא הוא דיליף לומר דאין קנין לנכרי. משום דהך קרא לא במכירה לנכרי מיירי. אלא במכירה לישראל. ולא נפק"ל אלא מדאיתקישא אחוזה לעבדים דאין קנין בהן לנכרי כלל בשום ענין לא במכר ולא במתנה. כן נראה ביאור דברי הירושלמי אלו:
והשתא א"כ הא תינח למ"ד אין מתנה כמכר. אבל למ"ד מתנה כמכר ודאי אית לן למימר דקרא כפשטי' שלא בא אלא לשלילה ואין כאן אזהרת לאו. ואין מכאן שום הכרע נגד דעת הבה"ג וסייעתו כלל. ואדרבה מכאן ראי' לדעתם. וכן נראה מתלמודא דידן בגיטין (פרק השולח מ"ז ע"א) דאמרינן התם אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר השמים שמים לשם והארץ נתן לבני אדם. ור"א אמר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ עיי"ש. כן הגירסא שם בחי' הרמב"ן ז"ל שם ובסה"מ שם עיי"ש. וכן גירסת הרמ"ה ז"ל הובא בתשו' מהר"ב אשכנזי ז"ל (סי' א') עיי"ש בדבריו שהביא חלופי גירסאות בסוגיא שם. אבל נראה דע"כ גם לגירסא שלפנינו צריך לפרש דגם ר"א אקרא דכי לי הארץ דמייתי רבה הוא דקאי. דאל"כ הו"ל לר"א לתרוצי ההוא קרא דמייתי מיני' רבה ראי' לדבריו. וכאורחא דתלמודא בכל דוכתי כיו"ב ואין להאריך בזה. ומשמע ודאי דעיקר פלוגתייהו דרבה ור"א. היינו דרבה ס"ל דעיקר מצות חזרת קרקעות ביובל משום קדושה היא. ואינה אלא כשאר חובות קרקע בא"י. כתרומות ומעשרות וכיו"ב. אבל מצד עיקר קנין בעלים בקרקע א"י. ראויה היתה להיות חלוטה לצמיתות ללוקח. משום דקנין גמור יש להם לבעלים באחוזותיהם. כדכתיב והארץ נתן לבני אדם. ולא שייר המקום ב"ה כלום בקנין הארץ. אלא שנתקדשה ארץ ישראל בקדושת יובל ובמצותי' כבשאר מצות. ולזה דייק מדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. לי קדושת הארץ. שאין לכם יכולת להפקיע קדושת הארץ שנתקדשה ע"י הקב"ה. ומתבאר ע"כ מזה דס"ל לרבה דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל שלילה ולא אזהרה. דאל"כ היכי יליף רבה מסיפא דקרא דכתיב כי לי הארץ שאין קנין לנכרי. והרי ודאי סיפא דקרא ארישא קאי. ואם איתא דרישא דקרא הו"ל אזהרת לאו שלא למכור לצמיתות. ע"כ לא יתכן לפרש סיפא דקרא כי לי הארץ לומר שאין הקדושה בידכם להפקיעה. דאיזה נתינת טעם הוא לרישא דקרא. וכי משום דקדושת הארץ לשם היא ואין בידינו להפקיעה הוצרך הכתוב להזהיר ולאסור דבר שאינו ביכלתנו בשום ענין לעשותו. ועכצ"ל דהכי קאמר קרא לרבה. הארץ לא אפשר שתמכר לצמיתות כי לי קדושת הארץ ואין ביד אדם להפקיעה ולבטלה. ור"א ס"ל דחזרת קרקעות משום קנין הוא. דשיורי שייר רחמנא בעיקר קנין אחוזת הארץ שלא ניתנה לאדם לגמרי לחלוטין שיוכל להקנותה לאחרים לצמיתות. וממילא נמי סיפא דקרא כי לי הארץ. היינו לומר כי לי קנין הגוף של הארץ ולא לכם נתתיו. וממילא נמי בכלל זה שלא ניתנה למכרה לנכרי לחפור בה בורות שיחין ומערות. כיון דקנין גופה של קרקע לא ניתן לנו. וממילא מתבאר מזה דבין לרבה ובין לר"א קרא דהארץ לא תמכר אינו שלילה. לדידן דקיי"ל דמתנה בכלל מכר. ואע"ג דודאי עיקר קרא בישראל הוא דמיירי. ממילא נשמע דה"ה לענין מכירה לנכרי לענין להפקיע מידי מעשרות כמבואר. ודברי הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם אינם מוכרחים כלל לענ"ד ודבריו צ"ע אצלי עייש"ה:
והנה לכאורה יש להסתפק לדעת הסוברין דקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. לפי מאי דקיי"ל דמתנה חוזרת ביובל כמכר משום דאיתרבי מקרא דתשובו איש אל אחוזתו דאייתר להך דרשא. כמבואר בסוגיא דסופ"ח דבכורות עיי"ש. מי נימא דכי היכי דאיתרבאי לענין עשה דחזרה ביובל הכי נמי איתרבאי לענין לאו דלא תמכר לצמיתות. ואם נתן אחוזתו לצמיתות עובר בלאו כמו במכר. או דילמא דוקא לענין עשה דגאולה תתנו לארץ דהיינו מצות חזרה ביובל הוא דאיתרבאי מתנה כמכר לרבנן דר"מ דקיי"ל כוותייהו. אבל לענין לעבור בלאו במתנה לצמיתות אין לנו. כמו בכל התורה. דהיכא דלא איתרבאי מקרא לכ"ע אין מתנה בכלל מכר. והכא ליכא ריבויא. ולכאורה נראה לפי מאי דתנן (בפ"ט דערכין ל"א ע"א) המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש וכו'. אחד הלוקח ואחד הניתן לו במתנה שנאמר לצמיתות. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא צמית צמיתות עיי"ש. הרי דמדהו"ל למיכתב לצמית וכתיב לצמיתות מרבינן נמי מתנה לענין בתי ערי חומה. והיינו לרבנן דר"מ דס"ל דהיכא דאיכא רבויא בקרא מרבינן נמי מתנה בכלל מכר. ולא כר"מ דס"ל דהיכא דכתיב מכר אימעוט מתנה ולא שייך לריבויי מיתורא דקרא. וכמבואר בסוגיא דגמרא שם עיי"ש. וא"כ הכא נמי בלאו דהארץ לא תמכר לצמיתות אית לן למימר דאיתרבאי נמי מתנה לרבנן מהך דרשא גופא. דהרי לא אשכחן שידרשו דרשא אחריתא מהך קרא. וע"כ דהכא נמי להכי כתיב לצמיתות ולא כתיב לצמית כדי לרבות את המתנה בכלל אזהרה זו. ומעתה לפ"ז קשה לכאורה במתניתין דבכורות שם מאי שנא דלא איפליגו ר"מ ורבנן אלא בשנת היובל לענין חזרה לבעלים. ולא איפליגו נמי בכל השנים שקידם לשנת היובל לענין אם רשאין ליתן לצמיתות. דלר"מ שרי. ולרבנן אסור ועובר עלה בלאו כבמכירה. וזה קשה טובא לכאורה. אם לא דנימא כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל דאין בזה אזהרת לאו אפי' במכירה. משום דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות אינו אלא שלילה בעלמא. וא"כ ליכא נפק"מ בפלוגתא דר"מ ורבנן הכא נמי רק לענין חזרה ביובל דלר"מ מתנה ניתנת לצמיתות. ולרבנן אינה נצמתת. והיינו פלוגתא דאיפליגו בה במתניתין דבכורות שם. ואפי' לפמשכ"ל דלר"מ דאמר אין מתנה חוזרת ע"כ קרא דהארץ לא תמכר לצמיתות לאזהרת לאו הוא דאתי מ"מ ליכא בזה נפק"מ. דעכ"פ בין לר"מ ובין לרבנן ליכא לאו במתנה ולא שייכא בזה פלוגתייהו אלא לענין אם נצמתת ביובל או לא. והרי כבר איפליגו בהכי במתניתין שם. וא"כ מזה ראי' מוכרחת לכאורה לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. ומיהו אכתי אפשר לומר כדעת רש"י וסמ"ג ורבינו בחיי ז"ל דהוא אזהרת לאו ללוקח שלא יהא כובשה תתת ידו ביובל אלא יחזירנה לבעלים. וא"כ גם בזה לא שייכא פלוגתא דר"מ ורבנן אלא בשנת היובל. והיינו דפליגי התם דלרבנן מתנה חוזרת ביובל. וממילא אית בה נמי לאו ללוקח שלא יהא כובשה תח"י. ולר"מ מתנה אינה חוזרת ולית בה נמי לאו. אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו והרמב"ן ז"ל קשה טובא:
איברא דלכאורה אדרבה מההיא גופא מוכח כדעתם. דאל"כ קשה למה לי קרא לרבנן לרבות מתנה שחוזרת ביובל מדכתיב תשובו איש אל אחוזתו. תיפוק לי' מדכתיב לצמיתות דמרבינן נמי במתניתין דערכין שם מההיא דרשא מתנה לענין בתי ערי חומה. כיון דלדעת הבה"ג וסייעתו קרא דלא תמכר לצמיתות אינו אלא שלילה לומר שאין הארץ נמכרת לצמיתות. וכיון דאיתרבאי נמי מתנה בהך קרא שמעינן שפיר מזה דמתנה נמי אינה נתונה לצמיתות וחוזרת ביובל. ולמה לי' למידרשה מדכתיב תשובו איש אל אחוזתו. וכן לדעת רש"י וסייעתו ז"ל כיון דאיתרבאי מקרא דלצמיתות דגם במתנה איכא אזהרת לאו ללוקח שלא יהא כובשה תח"י ביובל אלא יחזירנה לבעלים. כבר שמעינן דמתנה חוזרת ביובל מהכא. וכן קשה לאידך גיסא לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל קרא דלצמיתות דהכא למה לי. כיון דכבר איתרבאי מתנה שתחזור ביובל מקרא דתשובו איש אל אחוזתו. ובשלמא לדעת רש"י וסייעתו ז"ל איכא למימר דאיצטריך כדי שיעבור הלוקח עלה בלאו. וכן להרמב"ם והרמב"ן ז"ל למוכר. אבל להבה"ג קשה. וכן קשה מסוגיא דערכין שם דלמאי דס"ד דר"פ התם לומר דגבי בתי ערי חומה אפי' ר"מ מודה. משום דשאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות. פריך התם והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות מתנה ור"מ לא קא מרבי עיי"ש. והשתא טפי הו"ל למיפרך והא גבי יובל דכתיב נמי לצמיתות כמו בבתי ערי חומה ור"מ לא קמרבי. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו למוכר ולוקח בשעת מכירה. ולזה מקרא דלצמיתות לא שמענו אלא שעוברין בלאו על המכירה. אבל מ"מ אפשר דבדיעבד כשעבר ומכר לצמיתות אינה חוזרת ביובל אפי' למ"ד כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני. משום דשאני הכא שיש בדבר צד היתר כגון למכרה לששים שנה או למאה. דאינה חוזרת ביובל כדאמרינן במציעא (בפרק האומנין ע"ט ע"א) עיי"ש. וגם אפשר שלא תבא לידי חזרה ביובל. דהרי קיי"ל דשלשה דברים מעכבין ביובל (בפ"ק דר"ה). ואם לא תקעו ב"ד בשופר או שלא שלחו עבדים אין שדות חוזרות לבעליהן עיי"ש. וכעין שכתב בתשו' הרא"ש (כלל ז' סי' ד') עיי"ש. להכי איצטריך קרא דתשובו איש אל אחוזתו לרבות מתנה גם לענין דיעבד. וכ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) דס"ל דקרא דלא תמכר לצמיתות אינו אלא אזהרה למכירה לנכרי. וא"כ אכתי איצטריך קרא דתשובו לרבות מתנה לישראל. וא"כ גם מאי דלא פריך לר"פ מלצמיתות דיובל ניחא. משום דאפשר דאין ה"נ דהתם נמי דריש ר"מ לרבות מתנה ללאו. ולא קאמר דמתנה אינה חוזרת אלא בדיעבד. וכ"ש להרמב"ן ז"ל דמלצמיתות לא שמעינן אלא לנתינה לנכרי. ולזה איצטריך למיפרך מתשובו איש אל אחוזתו:
אבל להבה"ג וסייעתו קשה. ועכצ"ל דדוקא גבי בתי ערי חומה הוא דדרשינן מלצמיתות לרבות מתנה. מדהו"ל למיכתב לצמית דמשמע נמי לחלוטין. משום דכתיב שם לצמיתות מלא יוד. משא"כ ביובל דכתיב לצמתות (חסר יוד) ליכא למידרש מידי מדהו"ל למיכתב לצמת דלצמת בלא יוד לא משמע לחלוטין. והוא מגזרה אחרת כמו לצמתך. וע"כ איצטריך למיכתב לצמתות. ואם הוה כתיב לצמית לא מרויח הכתוב מידי. דתחת התיו צריך למיכתב יוד. והשתא לפ"ז גם לדעת הרמב"ם וסייעתו והרמב"ן ז"ל לא תקשה מידי. מיהו איכא ספרים דכתיב בהם גם ביובל לצמיתות מלא יוד. כמש"כ במנחת שי עיי"ש. וא"כ לפ"ז הקושיא במקומה עומדת. ולכן נראה דלדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל לק"מ דאע"ג דגם ביובל שמעינן מקרא דלצמיתות לרבות מתנה. מ"מ אכתי ליכא למשמע אלא לענין שאינה חלוטה ביד המקבל. ולכשיגיע יובל יכול המוכר להוציאה ממנו בע"כ. אבל מ"מ המקבל אינו עובר בלא כלום כשאינו מחזיר הקרקע לבעלים. כשאין המוכר תובעו להחזירה לו ואחולי מחיל לי'. לזה אשמעינן קרא דתשובו איש אל אחוזתו שעובר בעשה כשאינו מחזיר ולא מהניא בה מחילה. ואי הוה כתיב תשובו איש אל אחוזתו לחוד. אכתי הי' אפשר לומר דמצוה בעלמא הוא להחזיר. אבל כל כמה שלא החזיר אכתי דידי' היא. ונפק"מ לקטנים וחרש ושוטה דלאו בני מיעביד מצוה נינהו. וכן יש עוד נפק"מ לכמה ענינים. לזה איצטריך לצמיתות לרבות מתנה לענין דאפקעתא דרחמנא היא. וממילא פקע רשותו לגמרי וברשות מוכר ונותן קיימא. ולא צריך דעתו דמקבל. ותרוייהו צריכי אבל להרמב"ם וסייעתו ז"ל ודאי קשה כדאקשינן:
ואמנם יש לדון בזה ע"פ מאי דתניא בספרא (בהר פ"ה) ובא גואלו וגו' וגאל את ממכר אחיו לרבות את הנותן מתנה עיי"ש. והיינו לענין שגם המתנה נגאלת ע"י קרובים כמכר. וכמו שפירש הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) עיי"ש. וע"כ הך ברייתא כרבנן דר"מ אתיא. דאילו לר"מ לא מרבינן מתנה. דכיון דכתיב ממכר אימעיטא מתנה. וכ"כ הר"ש ז"ל שם עיי"ש. והשתא לפ"ז גם בלא"ה קשה אמאי לא איפליגו ר"מ וחכמים במתניתין דבכורות שם אלא בשנת היובל לענין חזרה לבעלים ולא פליגי בכל השנים שקודם היובל לענין אם מתנה נגאלת בקרובים כמכר. וקושיא זו אליבא דכ"ע קשה. והנראה לומר בזה ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה המפורש בברייתא דמתנה נגאלת בקרובים. (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל הי"ח). ולא כתב דין גאולת קרובים אלא לענין מכירה. שאם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו עיי"ש. ודין מתנה לא הזכיר כלל לענין זה. אלא אח"כ לענין חזרה ביובל כתב שם (בהלכה י"ט) הנותן שדהו מתנה הרי זו חוזרת לו ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה עיי"ש. ומדלא הזכיר גם כאן לענין גאולת קרובים מתנה אלא מכירה בלבד. משמע דס"ל דמתנה אינה נגאלת בקרובים. וזה תמוה טובא שהוא נגד ברייתא ערוכה בספרא שם. והנראה לומר בזה בדעת הרמב"ם ז"ל דאזיל לטעמי' דס"ל (בפי"ג מהלכות מכירה) דאין אונאה לקרקעות כלל אפי' שוה אלף בדינר עיי"ש. והרשב"ם ז"ל (בר"פ המוכר את הבית ס"א ע"ב) כתב דמהאי טעמא לא אמרינן בבתים ובקרקעות הדמים מודיעים משום דאין אונאה לקרקעות עיי"ש. והתוס' שם אע"פ שנחלקו עליו בטעמו. משום דהא דאין אונאה לקרקעות אין זה משום ששוה כל דמים אלא גזה"כ הוא. מ"מ בעיקר הדבר כתבו גם התוס' דבקרקע לא שייך לומר הדמים מודיעים. משום דפעמים קונה אדם קרקע בדמים הרבה יותר ממה שהיא שוה כדאמרינן בפרק מי שהי' נשוי (צ"א ע"ב) עיי"ש. והכי נמי אמרינן (בפ"ק דב"ק י"ד ע"ב) דבר השוה כל כסף מאי ניהו דבר שאין לו אונאה וכו'. וזה משמע כפי' הרשב"ם ז"ל עיי"ש ובתוס' ושאר ראשונים. ז"ל שם. ולזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דבמתנת שדה אחוזה לא שייכא גאולה כלל אפי' ע"י הבעלים עצמן. משום דהמקבל מצי למימר לדידי שוה לי שדה זו הרבה יותר ממה שבידך ליתן לי בפדיונה. ולא שייכא גאולה אלא במכר משום שאין עליו ליתן לו אלא כפי ערך אותן הדמים. שלקח ממנו בשעת מכירה. אבל במתנה דליכא מתן דמים מעיקרא אלא שבא לגאלה ע"פ שומא. לאו כל כמיני' משום דלעולם מצי למימר לדידי שוה לי טפי:
איברא דלפ"ז צריך להבין מאי דקתני בברייתא דספרא שם וגאל את ממכר אחיו לרבות את המתנה. היכי משכחת לה גאולה במתנה. מיהו נראה ע"פ מאי דתניא (בפ"ק דקידושין כ"א ע"א) וגאל את ממכר אחיו רשות וכו' דברי רבי יהושע. ר"א אומר וגאל את ממכר אחיו חובה וכו' עיי"ש. ולמ"ד דגאולת קרובים חובה איצטריך שפיר לרבות את המתנה. דנפק"מ לענין אם נתרצה המקבל לקבל דמי פדיון הקרקע ע"פ שומא. שחייבים הקרובים לפדותה. והשתא לפי המבואר בספרא שם לקמן בסמוך דס"ל להאי תנא דגאולת קרובים חובה וכמש"כ הר"ש ז"ל שם עיי"ש. א"כ האי תנא דספרא לטעמי'. אזיל דס"ל דגאולת קרובים חובה. ולדידי' שפיר איצטריך לרבות מתנה לגאולת קרובים. והשתא לפ"ז למאי דקיי"ל כר"י דגאולת קרובים רשות. וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות שמיטה) שם. לא שייכא הך דרשא כלל. שהרי כיון דחובה ליכא. ולכופו למקבל לא אפשר. משום שאין דמים קצובין לקרקע כשבא לפדותה מן ההדיוט. ואם נתרצה מרצונו לפדותה וגם המקבל רוצה מדעתו בפדיונה פשיטא דשפיר דמי ומי ימחה בידם ולא צריך קרא להכי. דלא יהא אלא אחר לגמרי דפשיטא דהרשות בידם למכור ולקנות כרצונם. ואין להקשות דלפ"ז גם לענין בתי ערי חומה דמרבינן מתנה כמכר לענין לגאול בתוך שנתו ושיהי' מוחלט לאחר שנתו. היכי משכחת לה. הרי בע"כ של מקבל אינו יכול לגאול אפי' בתוך שנתו מטעם שנתבאר. ומדעתו אפי' לאחר שנתו פשיטא שיכול לגאול. דאפשר לומר דשאני בתי ערי חומה. דהרי במכר חזינן דלא נגמרה המכירה בבתי ערי חומה עד תום שנת ממכרו ולא גאלו הבעלים. דהרי אפי' בא לגאול בסוף שנתו חייב להחזיר ללוקח כל הכסף שקבל ממנו בשעת מכירה בלא שום גרעון כלל וכמבואר במתניתין (דפ"ט דערכין שם) עיי"ש היטב. ובמש"כ התוס' (שם ל"א ע"ב) בד"ה רבא אמר וכו'. וא"כ לענין מתנה כל שבאו הבעלים לחזור בהם בתוך שנתן אין למקבל עליהם כלום. והבית חוזר לבעלים בלא שום דמים כלל. דאכתי לא נגמרה המתנה עד תום שנה תמימה משעת נתינה. ואי לאו דגלי קרא לרבות מתנה הו"ל למימר דאין מתנה נגאלת כלל ומשהחזיק בה הרי היא חלוטה בידו. כפי' הראשון של התוס' שם (בד"ה דאי ר"מ וכו') עיי"ש. והשתא דגלי קרא דמתנה כמכר שלא תהא חלוטה עד תום שנה תמימה. ממילא מבואר דיכולים הבעלים לחזור ממתנתם מעיקרא בלא שום מתן דמים כלל. ומש"כ הרמב"ם ז"ל בזה (בפי"ב מהלכות שמיטה ויובל ה"ד) לשון גאולה במתנה עיי"ש לק"מ דגם בלא דמים שפיר שייך בזה לשון גאולה. כדכתיב גאולה תתנו לארץ וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת בהר) על הך קרא עיי"ש. וא"כ ודאי גבי בתי ערי חומה שפיר איצטריך קרא לרבות את המתנה. ואיכא בהכי נפקותא רבתא לדינא. משא"כ בשדה אחוזה דעד היובל המכירה מכירה גמורה היא. וכן המתנה מתנה גמורה היא לכל דבר. א"כ לדידן דקיי"ל כר"י דגאולת קרובים רשות ליכא שום נפק"מ בדין גאולה לענין מתנה ולא משכחת לה כלל. וא"כ שפיר עשה הרמב"ם ז"ל שהשמיט הלכה זו דלדידן ליתא וכמו שנתבאר:
והשתא לפ"ז ממילא מבואר דאי משום ההיא דספרא שם לא קשה מידי בפלוגתא דר"מ ורבנן במתניתין דבכורות שם דלא פליגי בגאולת קרובים אי מתנה כמכר. משום דאיכא למימר דס"ל כר"י דגאולת קרובים רשות. וא"כ ליכא שום נפק"מ בהכי אי מתנה כמכר אי לא. אבל אם איתא דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו למוכר וללוקח כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. או אזהרה למוכר לנכרי כדעת הרמב"ן ז"ל. ודאי קשה טובא אדפליגי רק בשנת היובל לענין חזרה לבעלים טפי הו"ל לפלוגי בדבר הנוהג תדיר בכל השנים שבין יובל ליובל. אם מתנה לצמיתות שריא או אסורה. דלר"מ דאמר אין מתנה כמכר שריא. ולרבנן דאמרי מתנה כמכר אסורה ועוברין עלה בלאו הנותן והמקבל. ולדעת החנוך שניהם לוקין. וגם אין מעשיהם מועילים כמו במכר לדעת הרמב"ם ז"ל. ואיכא נפק"מ טובא לדינא. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. או עכ"פ כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. דלדידהו ניחא שפיר כמו שביארנו:
עוד נראה ראי' מסוגיא דגיטין (פרק השולח מ"ח ע"א) במאי דאיפליגו ר"י ור"ל במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג. דלר"י מביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ולר"ל מביא ואינו קורא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואמרינן עלה התם אמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא. דאכתי לא סמך דעתייהו. ופירש"י וז"ל ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות. בההיא קאמר ר"ל מביא ואינו קורא. דסמכא דעתי' דמוכר דודאי הדרא לי' וזה בטוח שיחזירנה עכ"ל עיי"ש. ולהרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות ביכורים) הא דמחלק ר"ח בין יובל ראשון ליובל שני. אין פירושו יובל ראשון ושני משהתחילו ישראל למנות שמיטין ויובלות. כדפירש"י ז"ל. אלא יובל ראשון ושני לכל מוכר משהתחיל למכור משדותיו. דבכל מוכר שדהו קודם שעבר עליו יובל משהתחיל למכור משדותיו. כ"ע מודו דהלוקח מביא וקורא. ולא פליגי אלא ביובל שני. דהיינו שכבר עבר עליו יובל פעם אחד משהתחיל למכור משדותיו. דאז כבר סמכא דעתי' דודאי הדרא לי' ביובל ולא מכר אלא לפירות עד היובל. ובזה הוא דס"ל לר"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. כמש"כ מהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם שם ובכ"מ שם עיי"ש. והשתא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות הו"ל אזהרת לאו. ולדעת החנוך מלקות נמי איכא ושניהם לוקין על מכירה לצמיתות. א"כ לא בדעתו הדבר תלוי כלל. ומה לנו לסמיכות דעתן. הרי הם מוזהרים ועומדים מדאורייתא שלא למכור וליקח אלא עד היובל. ואע"פ שלא סמכה דעתן. מ"מ ודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. ובודאי ע"כ לא מכר המוכר ולא לקח הלוקח אלא עד היובל. ואפי' אם בלבו לא סמכא דעתי'. מ"מ הרי דברים שבלב אינם דברים. וכיון דאין המכירה אלא עד היובל האיך יקנה הלוקח יותר ממה שמכר לו המוכר. וממה שלקח הוא גופי'. וא"כ מה לי יובל ראשון ומה לי יובל שני. ובשלמא לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל אע"ג דלאו כל כמינייהו למכור ולקנות יותר מעד היובל. והו"ל לענין יובל כמוכר דבר שאינו שלו. כדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וגו'. וא"כ לא עדיף מאי דלא סמכא דעתי' יותר מכשמכר בפירוש לצמיתות דלא עשה ולא כלום ולא חיילא מכירה אלא עד יובל. וא"כ אין כאן אלא מכירה לפירות. מ"מ שפיר יש מקום לחלק בין יובל ראשון לשני. משום דדוקא ביובל שני דכבר קים לי' בברור דתיהדר לי' שדהו ביובל. הילכך אף הוא לא מכר לו ולא הלוקח כוון לקנות אלא אכילת הפירות שעד היובל. ולא הו"ל אלא כמוכר שדהו לפירות. והילכך בההוא הוא דס"ל לר"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומביא ואינו קורא שהרי שניהם לא היתה כוונתם אלא לקנין פירות בלבד ולא לקנין הגוף. אבל ביובל ראשון דלא סמכא דעתייהו דתיהדר ביובל וגמר בדעתו להקנות לו אף לצמיתות וקנה בה הלוקח קנין הגוף מיהת עד היובל. דאע"ג דודאי בע"כ הדרא לי' ביובל. משום דיובל אפקעתא דמלכא היא אפי' כשהיתה בהדיא המכירה לצמיתות. מ"מ מיהת עד שנת היובל מעשיהם קיימין לגמרי כמו שהיתה דעתם בשעת מכירה. וכיון שהיתה המכירה על דעת קנין הגוף קנה בה הלוקח מיהת עד היובל קנין הגוף גמור. ואין זה קנין פירות בלבד. והילכך אפי' לר"ל מביא וקורא. דאדעתא דגופא נחית. וקרינן בי' האדמה אשר נתת לי. וניחא שפיר לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל מאי דקאמר רב חסדא דביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתייהו:
ומזה תמיהני טובא על דברי הרשב"א והמאירי והר"ן ז"ל (בפ"ג דנדרים כ"ט ע"א) שכתבו דאפי' קנין הגוף גמור לזמן קצוב לא חשיב יותר מקנין פירות בעלמא. והכריחו כן מההיא דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דמשום דלא הוי קנין עולם קרינן לי' קנין פירות ומביא ואינו קורא לר"ל דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עיי"ש בדבריהם. ונפלאתי על דבריהם ז"ל דהרי אדרבה מההיא דהתם איפכא מוכרח. דהא רב חסדא מסיק התם דלא פליגי אלא ביובל שני. ומשום דכיון דכבר סמכא דעתי' דהדרא לי' ביובל לא גמר להקנות ללוקח אלא אכילת הפירות שעד היובל בלבד. ולא הו"ל אלא כמוכר שדהו לפירות. אבל ביובל ראשון דלא סמכא דעתי' וגמר להקנות קנין הגוף. אע"ג דמ"מ לא חיילא המכירה אלא לזמן קצוב עד היובל. אפי' הכי חשיב קנין הגוף. ולכ"ע מביא וקורא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. הרי להדיא דאפי' קנין הגוף לזמן לאו קנין פירות בעלמא חשבינן לי' אלא קנין הגוף גמור חשיב כקנין עולם. והא דאמרינן התם לעיל וצריכא דאי אתמר בההיא דהמוכר שדהו לפירות ה"א בההיא קאמר ר"ל משום דכי קא נחית אדעתא דפירא נחית. אבל בהך דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דאדעתא דגופא נחית אימא מודי לי' לר"י קמ"ל עיי"ש. היינו מקמי דמסיק התם ההיא דרב חסדא כמבואר שם דאכתי לא אסיק אדעתי' ההיא דר"ח עיי"ש. אבל לבתר דמסיק ההיא דר"ח ודאי אפי' בההיא דמוכר בזמן שהיובל נוהג לאו אדעתא דגופא נחית. דהא ביובל שני הוא דפליגי דכבר סמכא דעתי' דהדרא לי' ביובל. אבל ביובל ראשון דאכתי לא סמכא דעתי' ואדעתא דגופא נחית. לכ"ע מביא וקורא לר"ח. ועכצ"ל דלר"ח איכא צריכותא אחריתא בהנך תרתי פלוגתא דר"י ור"ל. וגם אפשר לומר דאפי' לר"ח ניחא. דה"ק דאי אתמר בההיא דאדעתא דפירא נחית. שהרי בפירוש אמר שאינו מוכר לו אלא לפירות. אבל בהך דגוף הקרקע הוא שמכר לו. אע"ג דאנן סהדי דאין כוונתו אלא לפירות שעד היובל. מ"מ הוה סד"א דעד היובל מיהת קנין הגוף יש לו בה. קמ"ל דגם בהך כיון שהיובל נוהג וקים לי' דהדרא לי' ביובל. מעיקרא אין דעתן אלא לפירות. ולאו כקנין הגוף דמי לר"ל:
איברא דאכתי צ"ע לכאורה בסוגיא דב"מ (פרק המקבל ק"ט ע"א) דאמרינן התם המקבל שדה מחבירו לכשיסתלק אפילו שבח שקמה אין שמין לו. ופרכינן עלה מדתניא הלוקח שדה מחבירו והגיע יובל שמין לו שבח שקמה. ומשני שאני התם דכתיב ויצא ממכר בית. ממכר חוזר שבח אינו חוזר. ופריך ונגמר מיני'. ומשני התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא הוא. ופירש"י וז"ל התם זביני מעליא הוא וכל כמה דאשבח ארעא ברשותי' אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא. ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע. ממכר אפקע שבח לא פקע עכ"ל עיי"ש. והשתא התינח ביובל ראשון. אבל ביובל שני ודאי לאו זביני מעליא הוא. ולא הו"ל אלא כמוכר שדהו לפירות שעד היובל. וא"כ הול"ל דגם שבח שקמה אין לו. והרי ברייתא סתמא קתני. ומשמע ודאי דלעולם שמין לו שבח שקמה ל"ש יובל ראשון ול"ש יובל שני. וגם צ"ע אצלי בדברי התוס' (פ"ט דערכין ל' ע"א) בד"ה דילמא וכו'. שכתבו לחלק בין מוכר שדה בשנת היובל עצמה דלשמואל אינה מכורה ומעות חוזרים. ובין מקדש אחותו דלשמואל גופי' מעות מתנה. וכתבו וז"ל דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. אבל במוכר שדהו בשנת היובל אין העולם בקיאין בכך. ולא גמר לשום מתנה עכ"ל עיי"ש. והשתא התינח ביובל ראשון אבל ביובל שני דקים להו לכולהו שחוזר ביובל מאי איכא למימר. מיהו לזה י"ל דכוונתם דמ"מ במכירה דבשנת היובל עצמה אין העולם בקיאין שהמכירה בטלה. וכעין שכתבו בתוס' שם לעיל (כ"ט ע"ב) בד"ה התם עיי"ש היטב. אבל סוגיא דב"מ שם צ"ע לכאורה ואכמ"ל בזה. ומ"מ דברי הרשב"א והמאירי והר"ן ז"ל תמוהים אצלי טובא וצ"ע אצלי כעת:
ועכ"פ לדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי לק"מ. דאע"ג דודאי לא חיילא המכירה אלא עד יובל. מ"מ כיון דלא סמכא דעתי' ביובל ראשון גמר ומקני לי' קנין הגוף בקרקע. אלא דכי אתי יובל אפקעתא דמלכא הוא אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דאית בה אזהרת לאו מפורשת בקרא שלא למכור אלא עד יובל. ולדעת החינוך מילקא נמי לקו שניהם אם מכר לצמיתות. א"כ הדבר תמוה דמשום דלא סמכא דעתי' ודאי לא חשידי ישראל לעבור בלאו דאורייתא. ואית לן למימר דודאי אין דעתם אלא עד יובל אפי' ביובל ראשון. וגם ודאי הב"ד מחוייבים להזהיר את העם על כך. כיון דלא סמכא דעתם ויבואו להכשל באיסור לאו דאורייתא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דליכא בזה שום איסור בשעת מכירה. ומיהו גם לדעת רש"י וסייעתו ז"ל ג"כ ניחא שפיר. דנהי דס"ל דהך קרא הו"ל אזהרת לאו. מ"מ כיון דלדידהו אין זו אלא אזהרה ללוקח שלא יהא כובשה תחת ידו ביובל. א"כ עכ"פ בשעת מכירה לית בה שום איסורא. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל שהוא אזהרה על מכירה לנכרי. לכאורה לא תקשה. דהרי התם בישראל קיימינן. ובמכירה לישראל מיהת ליכא לאו לדידי'. אבל ז"א דהרי בקרא לא כתיב נכרי. אלא לא תמכר לצמיתות סתמא כתיב. ובודאי שאם הוא אזהרה. גם מכירת צמיתות לישראל בכלל. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ן ז"ל (בחי' ריש מכות) דגם בלוקח ישראל איכא אזהרה זו עיי"ש. אלא דמוקי לה הרמב"ן ז"ל בנכרי משום דמכירה לנכרי אפי' בסתמא חשיבא מכירה לצמיתות. משום דודאי יחזיק בה גם ביובל. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל שם בסה"מ עיי"ש. ומשמע לי' דקרא על מכירה סתם בא להזהיר. כמבואר שם בריש דבריו עייש"ה. אבל ודאי גם בלוקח ישראל עובר בלאו זה אפי' להרמב"ן ז"ל כשמוכר לצמיתות. דלא כתיב נכרי בקרא והשתא א"כ ודאי גם להרמב"ן ז"ל קשה דביובל ראשון כיון דלא סמכא דעתי'. ומסתמא נמי הו"ל כמפרש לצמיתות כדקאמר ר"ח. א"כ עובר בלאו. וראוי ולומר דודאי לא קעברי בלאו ואין מכירתו אלא עד יובל. וא"כ אין מקום לחלק בין יובל ראשון ליובל שני. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת בה"ג וסייעתו. או עכ"פ כדעת רש"י וסייעתו ז"ל. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו וגם לא כהרמב"ן ז"ל: