אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין לא תעשה › מצוה קפג

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין לא תעשה · מצוה קפג

מצוה קפ

וזר בל יקרב היכליו. כתיב (בפרשת קרח) וזר לא יקרב אליכם ותניא בספרי (פיסקא קט"ז) לפי שנאמר והזר הקרב יומת עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל וזר לא יקרב אליכם עיי"ש. וכן אמרינן עוד שם לקמן על קרא דוזר לא יקרב אליכם עיי"ש. וכן אמרינן בריש פ"ב דזבחים (ט"ז ע"א) עיי"ש. ומלשון רבינו הגאון ז"ל ששינה לישנא דקרא וכתב בל יקרב היכליו. משמע דס"ל דגם כניסה בעלמא להיכל בלא עבודה בכלל אזהרה זו. ואע"ג דהעונש דוהזר הקרב יומת ודאי לא קאי אלא על עבודה דוקא. וכמבואר להדיא בספרי שם ובמתניתין ובברייתא סו"פ הנשרפין ובשאר דוכתי. מ"מ האזהרה דוזר לא יקרב אליכם כוללת גם הכניסה לחוד בלא עבודה. ומשום דלשון הכתוב לא יקרב אליכם יש לפרש אליכם בעבודתכם. לכן שינה וכתב בל יקרב היכליו דמשמע אפי' כניסה בהיכל בעלמא:

ועדיפא מינה ראיתי לרש"י ז"ל (בפרשת קרח) על קרא דכל הקרב הקרב וגו' וז"ל כל הקרב הקרב אל משכן השם ימות וגו' אין אנו יכולין להיות זהירין בכך. כולנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אהל מועד ימות עכ"ל עיי"ש ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. נראה מבואר מדבריו אלו דאפי' עונש מיתה נמי איכא לזר אפי' על כניסה לחוד בלא עבודה. וכן מבואר ברד"ק (דברי הימים ב' כ"ד י"ז) שכתב וז"ל ובדרש וישתחוו לו שעשאוהו לאלוה. וכך אמרו והזר הקרב יומת. ואתה אדוני המלך היית בביהמ"ק שש שנים ועדיין אתה חי וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דעל הכניסה לחודה נמי מתחייב הזר מיתה. ובאמת שכן נראה מלשון הכתוב (בנחמי' ו' י"א) דכתיב ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי. ועי' בפירש"י ובשאר המפרשים שם. אבל הוא תמוה מאוד דהרי הדבר פשוט ומבואר בכמה דוכתי דליכא עונש מיתה לזר אלא בעבודה. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולאחר העיון נראה דיש מקום לדבריהם ע"פ מה שראיתי בשיטה מקובצת (לסנהדרין ט"ו ע"ב) בשם הרב המאירי ז"ל שכתב בההיא דמיבעיא לן התם שור סיני בכמה וז"ל תימא מאי קמיבעיא לי' מאי דהוה הוה וכו'. ויש שפירשוה לענין מה שאמרו בירושלמי אם ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים. שאל שור סיני בכמה אם נכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיותו כשור של סיני לידון בכ"ג עכ"ל הרב המאירי ז"ל עיי"ש. מתבאר מזה דמרבינן מריבויא דקרא דאו ירה יירה דאם נכנס שור וכל בהמה וחיה ועוף במשכן שילה ובית עולמים דינו בסקילה. וה"ה לאדם. דהא בההוא קרא דסיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחיה וגו'. ותנן (סו"פ שור שנגח אה"פ נ"ד ע"ב) אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני וכן חיה ועוף כיוצא בהן עיי"ש ובגמרא שם. והוא דבר חדש מאוד. ולפ"ז עכצ"ל הא דמבואר בכל דוכתי דזר ששימש במיתה בידי שמים. לא אתי אלא לומר דמשום עבודה עצמה נמי איכא מיתה בידי שמים. ונפק"מ לעבודה במזבח החיצון דליכא איסור כניסה. או אפי' לעבודה בהיכל ושגג בביאה והזיד בעבודה. כדאמרינן ביומא (פרק הוציאו לו נ"ג ע"א) לענין אחר עיי"ש. אבל אין הכי נמי דגם על הכניסה להיכל בלא עבודה יש עונש מיתה מריבויא דקרא דאו ירה יירה. כדאמרינן בירושלמי שהביא המאירי ז"ל. הן אמת דדברי הירושלמי הללו ליתא בירושלמי שלפנינו. אלא שראיתי במכילתא (פרשת יתרו) דדרשינן לא תגע בו יד לרבות שילה ובית עולמים עיי"ש. ומשמע דרבינן להו לכל האמור בפרשה. דלענין אזהרת נגיעה בלבד כבר כתיב קרא במשכן ולא יגעו אל הקודש ומתו. וידוע דגמרינן מקדש ממשכן. דמקדש נמי איקרי משכן והוא לאו הנוהג לדורות כמו שיתבאר לפנינו בלאו זה שמנאוהו רבינו הגאון ז"ל לקמן. אבל זהו דבר חדש מאוד. ולא ראיתי אף רמז מזה לשום אחד מן הראשונים ז"ל. ומ"מ דברי רש"י והרד"ק נכונים היטב עפ"ז. ומיהו מש"כ הרד"ק ז"ל שם בשם המדרש מקרא דוהזר הקרב יומת עכצ"ל דלאו דוקא הוא. דהך קרא ודאי לא קאי אלא על עבודה דוקא. וכמבואר בכל דוכתי כמשכ"ל. וראיתי להרלב"ג ז"ל בקרא דנחמיה שהבאתי לעיל שכתב דנפק"ל מיתה לזר אכניסה להיכל מקרא דאל יבוא בכל עת וגו' עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דמהך קרא לא נפק"ל אפי' אזהרה לחוד אלא לכהנים דוקא ולא לזרים. ואפי' בכהנים ליכא מיתה אלא על הכניסה לקדשי קדשים ולא בהיכל דמיירי בהך קרא. וכמו שיתבאר לפנינו. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

ולכאורה צ"ע בההיא דתניא (בפ"ג דמנחות כ"ז ע"ב) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים. וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרוכת אל פני הכפורת במיתה. רבי יהודה אומר כל ההיכל כולו ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה עיי"ש. והשתא לכאורה לפי דברי הרב המאירי ז"ל ע"פ הירושלמי והמכילתא מאי איריא מלקות ומיתה ותיפוק לי' דאפי' מיתת ב"ד בסקילה נמי איכא על ביאה ריקנית. אבל נראה דלא מיבעיא דליכא קושיא מהתם. אלא אדרבה מהתם סייעתא נמי איכא לשיטה זו. משום דאע"ג דמפשטא דברייתא משמע דבזרים נמי מיירי. מ"מ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ג) וכן בסמ"ג (לאוין ש"ג) הביאוה רק בכהנים. שכתבו וז"ל כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כהן הדיוט בין כהן גדול וכו' חייב מיתה בדיני שמים. והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה בין הדיוט בין גדול לוקה ואינו חייב מיתה וכו' עכ"ל עיי"ש. ועכצ"ל שכן היתה גירסתם בהך ברייתא. אבל הדבר תמוה לכאורה על תנא דברייתא גופי' אמאי נקט דין זה רק בכהנים בלבד. כיון דודאי נוהג גם בזרים. ואין נראה לומר דלרבותא בעלמא נקט הכי. אבל ע"פ שיטה זו ניחא שפיר. דכהנים הוא דאיצטריך לי'. משום דבזרים לא מלקות ומיתה בידי שמים לחוד איכא בהו. אלא חייבין מיתת ב"ד שענשן סקילה. כדגמרינן בירושלמי ובמכילתא מקרא. אבל כהנים נראה דע"כ ליכא לריבויי בהו מיתת ב"ד מהך קרא דאו ירה יירה. לפ"מ שפירש"י (בפרשת יתרו) על קרא דועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות וגו'. וז"ל ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך. תלמוד לומר ועלית אתה. אמור מעתה אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמן. משה נגש יותר מאהרן ואהרן יותר מהכהנים. והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל השם עכ"ל. והוא מהמכילתא שם. ועי' בילקוט. עייש"ה ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. ומבואר מזה דגם הכהנים עלו על ההר. אע"פ שהי' להם מחיצה לעצמן. וממילא מבואר דהכהנים אינם בכלל העם לכל האמור בפרשה. וקרא דוהגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר וגו' כל הנוגע בהר מות יומת וגו' סקול יסקל או ירה יירה וגו' במשך היובל המה יעלו בהר. כל זה לא קאי אלא על העם לחוד ולא על הכהנים. שהם ג"כ עלו בהר. ועי' במכילתא ובפסיקתא זוטרתא על קרא דוגם הכהנים הנגשים וגו' עיי"ש היטב. ואין להאריך. וא"כ ליכא למשמע משם אלא לזרים דוקא. אבל לכהנים אין לנו לא אזהרה ולא עונש על ביאה ריקנית אלא מקרא דאל יבוא בכל עת אל הקודש וגו'. וא"כ אין לנו בהם בהיכל אלא מלקות ארבעים ובקדש הקדשים מיתה בידי שמים. והשתא א"כ שפיר דייק תנא דברייתא ונקט הך דינא רק בכהנים ולא בזרים. משום דבזרים אין חילוק בין היכל לקדשי קדשים. אלא בכל ביאה ריקנית שבכל ההיכל כולו הם במיתת ב"ד:

וראיתי להרא"ם ז"ל ביראים (סימן של"ז) ובסמ"ג (לאוין ש"ט) שכתבו במאי דאמרינן דוהזר הקרב יומת היינו מיתה בידי שמים. ומנ"ל שאינו חנק כשאר כל סתם מיתה האמורה בתורה. לפי שלא מצינו מיתת ב"ד בקודש ומקדש. הילכך נראה הדבר להעמידו במיתה בידי שמים עיי"ש. ולכאורה לפ"ז צ"ע לשיטה זו דהמאירי ע"פ הירושלמי דא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דהא איכא זר בביאה ריקנית במקדש שענוש מיתת ב"ד. אבל גם בזה ליכא קושיא. ואדרבה משם סייעתא לשיטה זו. דהא באמת דברי היראים והסמ"ג תמוהים. דהרי בסו"פ הנשרפין. וכן בירושלמי שם. מבואר בהדיא דהא דאמרינן דיומת דהכא היינו מיתה בידי שמים לא נפקא לן אלא מגז"ש יומת דהכא מיומת דכל הקרב הקרב אל משכן השם ימות עיי"ש. וא"כ מדאיצטריך להך גז"ש ולא נפק"ל מטעמא דהיראים והסמ"ג. משמע דס"ל לתלמודא דהך טעמא ליתא. משום דבאמת גם במקדש אשכחן מיתת ב"ד כמש"כ המאירי ע"פ הירושלמי. וכפי הנראה ס"ל להרא"ם וסמ"ג דהך גז"ש אסמכתא בעלמא היא. משום דגם בקרא דכל הקרב הקרב אל משכן השם ימות אין הכרח לומר דהיינו מיתה ביד"ש. דמה שפירש"י שם דמשמע לי' דהתם מיתה ביד"ש היא משום דמאתים וחמשים איש דקרח בשרופים כתיב עיי"ש. הוא תמוה דכיון שהיתה מיתתן בשריפה א"כ אע"ג דשריפה זו הוה בידי שמים. מ"מ אין זו כמיתה ביד"ש בעלמא. אלא מיתה זו מיתת ב"ד ממש היא אע"פ שהיתה ע"פ שמים. וחמירא טפי ממיתת ב"ד דעלמא. דאין זו מיתה יפה כשריפה בב"ד. דאינה אלא ע"י פתילה של אבר. ולא מיבעיא למ"ד (בפרק ארבע מיתות נ"ב ע"א) דהתם שריפה ממש הואי. אלא אפי' למ"ד דלא הואי אלא שריפה נשמה וגוף קיים. מ"מ אכתי הו"ל ממש כשריפה שבמיתת ב"ד. דהא מינה ילפינן התם לשריפה שבב"ד דהוי ג"כ כיו"ב עיי"ש. וא"כ אין זו אלא מיתת ב"ד ביד"ש. ואין זה ענין למיתה ביד"ש דעלמא דמת במיתת כל אדם על מיטתו בקוצר שנים. וקילא טפי אפי' מכרת. והיכי ילפינן מהתם דאין מיתה זו אלא מיתה ביד"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל לרש"י דמ"מ שפיר ילפינן מהתם מיהת דאף כאן אין ב"ד של מטה נזקקין לו אלא בידי שמים ימיתוהו באיזו מיתה שיגזרו עליו. אלא דא"כ קשה דנילוף מהתם נמי דאין ב"ד נזקקין לו כלל אפי' למלקות. וזה לא אשכחן ומסתמא ודאי הו"ל בכלל שאר מחייבי לאוין שלוקין ע"י ב"ד. ואע"ג דלא מני לי' תנא דמתניתין בפרק אלו הן הלוקין. אפשר דאתיא כהנך תנאי (דסו"פ הנשרפין) דס"ל דחייב מיתת ב"ד. ועוד דבלא"ה תנא ושייר החם טובא כמש"כ כל הראשונים ז"ל שם עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפי"ט מהלכות סנהדרין) מנאו בהדיא בין הלוקין עיי"ש. ואין לומר דרש"י לטעמי' אזיל דס"ל דזר חייב מיתת ב"ד על ביאה ריקנית כמו שביארנו וא"כ ליכא נפקותא בחיובי' שעל השימוש אלא לענין שוגג על הכניסה כמשכ"ל. וא"כ הו"ל מחייבי מיתת ב"ד שוגגין שפטור ממלקות דזה ליתא. חדא דאכתי למ"ד (בפרק אותו וא"ב פ"א ע"ב) דחייבי מיתות שוגגין לא נפטר ממלקות מאי איכא למימר. ועוד דבלא"ה נמי משכחת לה איסור שימוש בלא איסור כניסה כגון דרך משופש או שלא כדרך ביאה דליכא משום כניסה וכדאמרינן בפ"ב דשבועות (י"ז ע"ב) ובפ"ג דמנחות (כ"ז ע"ב) עיי"ש ובתוס' שם בד"ה למעוטי וכו'. ואע"ג דהכא בזר דגמרינן מסיני ליכא מיעוטא. אפשר לומר דכמו דהתם גמרינן מדכתיב ביאה דדוקא דרך ביאה. הכא נמי מדכתיב עלייה איכא למילף דדוקא דרך עלייה אסרה תורה. וגם דרך משופש אפשר דגמרינן מהתם. ואין להאריך בזה. ועכ"פ יש מקום לומר דמה"ט ס"ל להיראים וסמ"ג דאין זו גז"ש גמורה. אלא אסמכתא בעלמא היא. ועיקר טעמא אינו אלא משום דלא אשכחן מיתת ב"ד בקודש ומקדש. אלא דמ"מ לא משמע הכי מסוגיא דתלמודין והירושלמי שם עייש"ה. וא"כ עכ"פ אין משם ראי' נגד שיטת הרב המאירי ז"ל ע"פ הירושלמי:

אבל עדיין צ"ע בזה מדתניא בספרי שם והזר הקרב יומת לעבודה. אתה אומר לעבודה או לעבודה ושלא לעבודה. אמרת ומה בע"מ וכו' זר שענש בו מיתה דין הוא שיענוש בו לעבודה ושלא לעבודה. הא מה ת"ל והזר הקרב יומת לעבודה עיי"ש. הרי מבואר לכאורה להדיא דעל כניסה לחודה בלא עבודה אפי' בזר ליכא אפי' מיתה ביד"ש. וכן קשה מדתניא תו לקמן בספרי שם. והזר הקרב יומת אפי' עובד בטהרה. או אפי' עובד בטומאה. אמרת אם הנכנס שלא לעבודה חייב קל וחומר לעבודה. ומה ת"ל והזר הקרב יומת אפי' עובד בטהרה עיי"ש ובמש"כ כל המפרשים שם. וע"כ מתבאר מזה דעל כניסה ריקנית ליכא עונש מיתה כלל אפי' ביד"ש. דאל"כ אפי' למאי דמוקי קרא בעובד בטהרה אכתי הקושיא במקומה עומדת. דהרי גם בעובד בטהרה איכא הך ק"ו גופא. ומה הנכנס אפי' בטהרה שלא לעבודה חייב מיתה ק"ו לעבודה. אלא ודאי עכצ"ל דבזר הנכנס ביאה ריקנית ליכא שום חיוב מיתה כלל. והשתא שפיר איצטריך קרא לחייב מיתה על עבודת הזר. איברא דלכאורה איכא נמי להביא ראי' משם לאידך גיסא. עפ"מ דקשה לכאורה במאי דקתני אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה חייב. ק"ו לעבודה. ומאי ק"ו הוא זה. והרי ודאי כניסה בלא עבודה חמירא טפי מעבודה בלא כניסה. דהיינו בשלא שהה. וכגוונא דמוקי בפ"ב דשבועות (י"ז ע"ב) עיי"ש. שהרי טמא חייב כרת על הכניסה בלא עבודה. משא"כ בעבודה בלא כניסה דליכא אלא מיתה בידי שמים. מיהו נראה דלק"מ דהך תנא ודאי לא מיירי בעובד שלא בכניסה כאורחי'. דא"כ פשיטא שאין מקום להוכחתו כלל מהך ק"ו. ועכצ"ל דלא משמע לי' לאוקמי קרא בכה"ג. וכמש"כ המפרשים שם עיי"ש. אלא מיירי בשנטמא בחוץ ונכנס בטומאה ושהה שם שיעור שהייה עם העבודה. ולשון ק"ו דנקט תנא. ודאי עכצ"ל דלאו דוקא הוא. אלא ה"ק אם בכניסה לחוד בלא עבודה חייב מיתה. לא צריך קרא לומר שיתחייב על העבודה שעם הכניסה. דתיפוק לי' דאפי' לא עבד כלל חייב מיהת משום הכניסה. ובהכי ניחא נמי שלא נצטרך לאוקמי ברייתא זו כמ"ד עונשין מן הדין. והשתא קשה כיון דהזר חייב מיתה על העבודה עצמה גם בלא כניסה היכי יתכן לומר שלא יתחייב על הכניסה בלא עבודה. אלא ודאי מוכח מזה דעל ביאה ריקנית פשיטא לי' לתנא דחייב הזר מיתה. ולא אתי אלא לאשמעינן דגם על העבודה איכא חיוב מיתה. אלא דא"כ תמוה ביותר מאי תיקן תנא דברייתא במאי דמוקי קרא בעובד בטהרה. הרי אכתי הקושיא בדוכתה קיימא. אם הנכנס שלא לעבודה חייב ק"ו לעבודה. ואם נימא דאיצטריך קרא לעבודה בלא ביאה. א"כ גם בעובד בטומאה מיתוקים קרא שפיר. ולא קשה אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה וכו'. דהא איצטריך שפיר לעבודה בלא כניסה וכמשכ"ל. וצ"ע כעת ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מבואר דלדעת רבינו הגאון ז"ל גם ביאה ריקנית היא בכלל אזהרה זו דוזר לא יקרב אליכם. וזה דלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש) ובסה"מ (לאוין ע"ד). והסמ"ג (לאוין ש"ט) וכן החינוך והרשב"ץ ז"ל. דס"ל דאין בכלל אזהרה זו אלא עבודה. וכן נראה דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל. מדשתקו להרמב"ם בזה. וכן נראה ע"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. מדלא מנו לאו זה במנין הלאוין. אלא שמנו במספר העונשין במחייבי מיתה בידי שמים זר ששימש עיי"ש. ואם הוה ס"ל דגם ביאה ריקנית בכלל לאו זה הו"ל למנותו במנין הלאוין משום אזהרת ביאה ריקנית. וכן דעת ר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת. מדכתיב שם באזהרה זו וז"ל ואזהרת עבודה לבל יקרב כל זר עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דאין בכלל אזהרה זו אלא עבודה. ולכאורה דעתם מוכרחת מסוגיא דפרק הנשרפין (סנהדרין פ"ב ע"ב) דפרכינן עלי' דר"ש דאמר דטמא ששימש אינו במיתה מדתנן היוצק וכו' והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות וכו' פטור. ואין חייבין לא משום זרות ולא משום טומאה וכו'. הא מקטיר חייב. מאי לאו מיתה. ומשני לא באזהרה. ופרכינן אלא זר נמי לאזהרה והכתיב והזר הקרב יומת וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דעל כניסה לחוד ג"כ הזר באזהרה. קשה היכי ס"ד לומר דזר דקתני נמי לאזהרה. וגם למאי איצטריך לדחות מדכתיב הזר הקרב יומת. תיפוק לי' דבלא"ה ע"כ אי אפשר לומר דזר נמי לאזהרה. דא"כ היכי תנן דאין חייבין עליהן משום זרות. והרי אפי' על כניסה ריקנית בהיכל לחוד נמי באזהרה. וא"כ מסדר את השולחן ומטיב את הנרות תיפוק לי' משום כניסה להיכל. אלא ודאי כניסה לחודה אינה בכלל אזהרה זו אלא עבודה דוקא. וגם דוקא עבודה תמה. והילכך שפיר הי' מקום לומר דזר דקתני נמי לאזהרה. והני כיון דלאו עבודה תמה נינהו אפי' אזהרה לית בהו לזר. ודוקא מקטיר הוא דמחייב משום עבודה באזהרה. מיהו נראה דאין מזה הכרח כלל לפי המבואר בתוס' (שם פ"ג ע"א) בד"ה ולא משום וכו'. ובדברי הר"ן שם ובר"ש (סופ"ק דכלים) עיי"ש בדבריהם:

ונראה להביא ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל מדתניא (סוף עירובין) הכל נכנסין בהיכל לתקן ולבנות ולהוציא את הטומאה. ומצוה בכהנים. אם אין שם כהנים נכנסין לוים. אין שם לוים נכנסין ישראלים וכו' עיי"ש. וע"כ מוכרח מההיא ברייתא דכי היכי דכהנים הוזהרו על ביאה ריקנית להיכל מדכתיב אל יבא בכל עת אל הקודש. הכי נמי ישראלים ולוים אסורים מן התורה לבוא בהיכל. דאל"כ איפכא הו"ל לומר דאם אין שם ישראלים ולוים יכנסו כהנים. אבל אם יש ישראלים ולוים לא יכנסו כהנים המוזהרים על זה בלאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. דאע"ג דמיתה ליכא אלא בקדשי קדשים. מ"מ אזהרת לאו איכא לכ"ע בכל ההיכל על ביאה שלא לעבודה. כמבואר בברייתא (בפ"ג דמנחות כ"ז ע"ב) עיי"ש. והשתא קשה מנ"ל לענין זה אזהרה לזרים. והרי אי לאו דגלי קרא בהדיא הוה ס"ד לומר דאין בכלל אזהרה זו דאל יבא בכל עת אל הקדש אלא כהן גדול בלבד ובקדשי קדשים. כדתניא בספרא (ריש פרשת אחרי). דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת וגו'. אחיך באל יבא ואין משה באל יבא. או אחיך באל יבא ואין הבנים בלא יבא. אמר ר"א ודין הוא ומה אם מי שנצטוה לבוא נצטוה שלא לבוא מי שלא נצטוה לבוא אינו דין שנצטוה שלא לבוא. תמימים יוכיחו שנצטוו לבוא אל אהל מועד ונצטוו שלא לבוא שתויי יין ושכר. אבל בעלי מומין שלא נצטוו לבוא לא נצטוו שלא לבוא שתויי יין ושכר. אף כאן המצווה נצטוה. תלמוד לומר דבר אל אהרן אחיך. שאין ת"ל אחיך ומה ת"ל אחיך לרבות את הבנים עיי"ש. הרי דאי לאו ייתורא דקרא דאחיך הוה ס"ד לומר דלא נאמרה אזהרה זו אלא לאהרן דהיינו כהן גדול בלבד. ולאפוקי כהנים הדיוטים. והשתא א"כ גם בתר דגלי קרא לרבויי בני אהרן. דהיינו כהנים הדיוטים אין לנו אלא דוקא כהנים תמימים הראוים לעבודה. אבל זרים ובע"מ דלא איתרבו מקרא. ודאי אית לן למימר דלא הו"ל בכלל אזהרה זו. ומיהו להרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש) ובסה"מ (לאוין ס"ט) דס"ל דבכהנים בע"מ איכא אזהרה על הכניסה אפי' בין האולם ולמזבח מקרא דאל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש עיי"ש. אפשר לומר דמהך קרא נפק"ל נמי אזהרה על כניסה דזר. משום דלא עדיף זר מכהן בע"מ. וכן כתב בפשיטות הר"ב מל"מ (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו) דלהרמב"ם ז"ל דס"ל דכהן בע"מ הוא באזהרה על הכניסה בלא עבודה כ"ש הזר שמוזהר על זה עיי"ש בדבריו. וא"כ לפ"ז אתיא שפיר ברייתא דסוף עירובין שם. אבל להרמב"ן ז"ל שהשיג בזה על הרמב"ם שם והעלה דאזהרה דאל הפרוכת לא יבא וגו' האמורה בכהנים בע"מ אינה אלא על העבודה דוקא. ומה ששנינו (בפ"ק דכלים) שאין בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח אין זה אלא מעלה דדבריהם בעלמא עיי"ש בדבריו. הקושיא במקומה עומדת מהיכא תיתי לן בזה אזהרה לזרים. אם לא נימא כדעת רבינו הגאון ז"ל:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) שכתב בתוך דבריו להכריח דאין בבע"מ בכניסה בלא עבודה אלא איסור דרבנן בעלמא. וז"ל שם וכבר אמרו בגמרא סוכה (פרק לולב וערבה מ"ד ע"א) כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. שהתירו להם איסור כניסה של דבריהם משום מצות הערבה. וכן לתיקון הבנין נכנסין לשם אפי' לויים וישראלים. כמו שנתפרש בפרק בתרא של עירובין וכו' עכ"ל עיי"ש. ובמג"א שם רצה לדחות ראיות הרמב"ן ז"ל דשאני התם דאע"ג דאסור מה"ת. אתי עשה דערבה שהיא הלכה לממ"ס ודחי לאו דכניסה דבע"מ. וכן בההיא דעירובין אתי עשה דבנין בית הבחירה ודחי לאו דכניסה דזר ודבע"מ עיי"ש בדבריו. אבל אין זה נכון כלל. דמלבד דהדבר ברור דבכיו"ב לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. דכיון דאפי' בעשה המפורשת בתורה לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דגלי קרא בכלאים בציצית. כמבואר בפ"ק דיבמות עיי"ש. א"כ לפי מאי דקיי"ל דאין דנין דברי תורה מהלכה ולא הלכה מדברי תורה. וכדפירש"י (בסופ"ז דנזיר נ"ז ע"א) ובשבת (פרא"ד קל"ב ע"א) והר"ש מקינון ז"ל (בס' כריתות בבתי מדות סי' ט') ובפי' הראב"ד ז"ל לספרא (מכילתא דמילואים פ"א) עיי"ש. ואע"ג דבגז"ש נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שורש שני דלמדין מהלכה עיי"ש. מ"מ בק"ו ובבנין אב לכ"ע אין דנין דברי תורה והלכה זה מזה כמבואר שם. א"כ אין לנו דעשה דחי ל"ת אלא בעשה דאורייתא. אבל במצוה דנפק"ל מהלכה לממ"ס ודאי אית לן למימר דלא דחי:

איברא דראיתי להרמב"ן ז"ל (בשורש שני) וז"ל ובנזיר אמרו במדיר את בנו בנזיר דאמר ר"י הלכה היא בנזיר. ואתמר עלה בשלמא לר"י דאמר הלכה היא בנזיר להכי מגלח ועביד הקפה אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכו במצות אמאי קא עביד הקפה. קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן. הנה מכאן שההלכה מדאוריייתא ואתי עשה מדאורייתא ודחי ל"ת המפורש בתורה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מתבאר מזה דס"ל להרמב"ן ז"ל גופי' דעשה שהיא מהלכה דחיא ל"ת המפורש בתורה. וא"כ רבינו הרמב"ן ז"ל מדוול ידי' משתלם. אבל נראה דאין זה ענין לכאן. דהתם כיון דאתיא הלכה לומר דאב מדיר את בנו בנזיר. ודאי בכלל הלכה זו שכל תורת נזיר עליו. וא"כ הו"ל כאילו בפירוש נאמרה ההלכה גם שיהא מגלח ועביד הקפה. וכן כתבו התוס' (בפ"ד דנזיר כ"ט ע"א) בד"ה משום הכי וכו' עיי"ש. ומ"מ שפיר הביא הרמב"ן ז"ל ראי' משם דהלכה לממ"ס דינה כדאורייתא לכל דבר דאל"כ אלא דינה כדבר של דבריהם. ודאי הו"ל למימר שלא באה ההלכה אלא לומר דחיילא עלי' נזירות. אבל לא למיעבד הקפה שיש בה לאו דאורייתא. מאחר דנזירות זו אין לה אלא דין נזירות דדבריהם. ובנזירות דדבריהם ודאי לא עביד הקפה. ולשון עשה דוחה ל"ת שכתב שם הרמב"ן ז"ל אינו אלא דרך העברה בעלמא. ולאו דוקא. שהרי הא דנזיר מגלח הוא מפורש בקרא בהדיא ומצוותו בכך. ולא צריך לטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת. משא"כ בערבה דלא נאמרה ההלכה אלא בעיקר המצוה במקדש. וא"כ בבע"מ אין לנו להתיר. אם איתא דכניסתן אסורה מדאורייתא. אלא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת. כמש"כ במג"א. ואנן לית לן עשה דחי ל"ת אלא בעשה דאורייתא לחוד ולא בעשה דלא נפקא אלא מהלכה לממ"ס. ובלא"ה הרי מבואר בתוס' (שם בד"ה א"ל ר"י וכו') דאפי' לאבא שאול דנפק"ל ערבה דמקדש מקרא. מ"מ לא דחיא מצות ערבה ללאו דבע"מ אם איתא דאיסורו מדאורייתא עיי"ש ובמש"כ הרש"ל ומהרמ"ל שם. והטעם פשוט לדעתי דהיינו משום דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. כדאמרינן בזבחים (פרק דם חטאת צ"ז ע"ב) עיי"ש. וכ"כ בריטב"א (עירובין ק' ע"א) בשם התוס'. ובמהרי"ק (שורש קל"ט) ובכריתות להר"ש מקינון ז"ל. איברא דמדברי התוס' (בפרק כיצד צולין פ"ה ע"א) בד"ה כשהוא וכו' נראה דגירסתם אין עשה דוחה ל"ת בקדשים עיי"ש. וא"כ בערבה דלאו קדשים היא אפשר לומר דאמרינן בה עשה דחי ל"ת אפי' במקדש. אבל בכל שאר ראשונים ז"ל מבואר דגירסתם כגירסא שלפנינו ואכמ"ל בזה. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל נכונים:

אמנם צ"ע בדבריו ז"ל בראייתו שהביא מההיא דשלהי עירובין. דהרי התם בכניסה להיכל מיירי. כדקתני בהדיא התם הכל נכנסין בהיכל לבנות ולתקן וכו' עיי"ש. וא"כ הא דמייתי משם ראי' לענין שאין איסור כניסה בלא עבודה לבע"מ וזרים אלא מדבריהם מדהקילו להתיר להן שיכנסו לבנות ולתקן. ע"כ היינו משום דס"ל להרמב"ן ז"ל כמו שהכרחנו לעיל דלאו דאל יבא בכל עת אל הקדש אינו אזהרה אלא לכהנים תמימים ולא לבע"מ וזרים. דאל"כ נהי דבין האולם ולמזבח איכא למימר דלא מתסר אלא משום מעלה דדבריהם בעלמא. מ"מ בהיכל דקיימינן בי' התם הא איכא אזהרת לאו דאורייתא. ובפרט לפי המתבאר מעיקר ברייתא זו (שבתוספתא פ"א דכלים) דאפי' בקדשי קדשים מיירי התם עיי"ש. וברמב"ם (סוף פ"ז מהלכות בית הבחירה) ובאחרונים שם. וא"כ אפי' חיוב מיתה אית בה. וא"כ קשה טובא היכי מפרש הרמב"ן ברייתא זו דקתני אם אין שם כהנים נכנסין לויים אין שם לויים נכנסין ישראלים. והרי אדרבה כהנים חמירי מישראלים. דהא כהנים הוזהרו על הכניסה מקרא דאל יבא בכל עת אל הקדש. משא"כ לויים וישראלים. וא"כ איפכא הו"ל למימר דיכנסו לויים וישראלים ולא כהנים. מיהו אפשר לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל דלאו דאל יבא בכל עת אל הקדש כיון דעל ביאה ריקנית הוא דקפיד קרא. כדמשמע מלישנא דקרא. הילכך ממילא מבואר דאין בכלל אזהרה זו אלא ביאה שלא לצורך המקדש כלל. אבל לצורך תיקון הבנין לא שייכא אזהרה זו. אלא דהיינו דוקא לענין ביאה ריקנית דאזהרתה מקרא דאל יבא בכל עת. אבל איסור כניסת בע"מ דאיסור מצד עצמו הוא. אם איתא דאיסור מדאורייתא הוא ויש בו אזהרת לאו מדכתיב אל הפרוכת לא יבא וגו'. כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ודאי אין מקום לחלק בין לצורך או לא. ואין לו צד היתר אלא אם הוה שייך לדון בזה משום עשה דוחה ל"ת. וכמש"כ במג"א. אבל כבר נתבאר דזה ליתא. משום דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וא"כ שפיר הביא הרמב"ן ז"ל ראי' משם דליכא איסורא בכניסת בע"מ אלא מדבריהם בעלמא. מדהקילו להתיר אפי' לזרים לצורך תיקון הבית וכיו"ב. וכ"ש כהנים בע"מ:

וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ן ז"ל שם לקמן בסמוך שכתב וז"ל ומה שאמרו בספרא יכול לא יכנס לעשות רקועות ת"ל אך (וכוונתו דהרי שם בבע"מ מיירי. ומדלא מיעט להיתירא אלא כניסה לצורך בנין ותיקון הבית. משמע לכאורה דכניסה שלא לצורך אסורה לבע"מ מדאורייתא משום האזהרה האמורה בבע"מ. וזה כדעת הרמב"ם ז"ל דגם בכניסה בלא עבודה יש אזהרת לאו בבע"מ. ובזה ממילא נדחין גם ראיות הרמב"ן מפרק לולב וערבה ומסוף עירובין שם. שהרי בהדיא גלי קרא דגם אזהרת איסור כניסת בע"מ אינה אלא בביאה שלא לצורך דוקא. ועל זה משיב הרמב"ן ז"ל כאן דליתא. משום דהתם באמת) בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה. ותפש לו המותרות. שאילו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך הי' חייב משום ביאה ריקנית שאסורה משום אל יבא בכל עת אל הקדש עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר דודאי בבע"מ דפסולו בגופו ליכא לחלק בין לצורך לשלא לצורך. ומיעוטא דאך. כל כניסה אתי למעוטי לומר דאין אזהרה דבע"מ אלא לעבודה דוקא. אבל כניסה ריקנית לא אסר הכתוב כלל בבע"מ. אם לא מצד האזהרה דאל יבא בכל עת וגו'. ומאי דנקט בברייתא מיעוטא דאך בכניסה דלצורך דוקא. היינו רק משום דכניסה שלא לצורך לא הוה מצי למינקט להיתירא. משום דנהי דאזהרת בע"מ לית בה. מ"מ עכ"פ מוזהרין עלה מיהת מצד אזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש. ולכן תפש לו תנא דספרא כניסה לצורך ריקועין המותרת לגמרי אפי' מצד אזהרה דאל יבא בכל עת וגו'. אבל לענין אזהרת בע"מ ודאי כיון שהתיר הכתוב כניסה שלא לעבודה והוציאה מכלל האזהרה. אין מקום לחלק בין לצורך לשלא לצורך. כן נראה פשוט בכוונת הרמב"ן ז"ל. וקצת מהאחרונים ז"ל נתקשו בדבריו ולא ירדו לסוף דעתו. ואין להאריך:

והנה לפי הגירסא שלפנינו בברייתא שם דקתני מתוך שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא. יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים. ת"ל אך וכו' עיי"ש. ודאי אין מקום לדברי הרמב"ן ז"ל אלו. שהרי לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש ליתא אלא בהיכל וקדשי קדשים. כמבואר בפ"ג דמנחות שם. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ק דכלים) מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל. אלא שלבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה. ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד עיי"ש. אלא שאין ספק שלא הי' כן בגירסת הרמב"ן ז"ל. אלא גירסתו יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין להיכל לעשות וכו'. או שהיתה גירסתו כלשון הברייתא שלפנינו בספרא שם דקתני סתמא. לא יהיו נכנסין לעשות וכו'. וגם שם יש להראשונים ז"ל גירסאות מתחלפות. דלפני הראב"ד ז"ל היתה גם בספרא כגירסא שלפנינו בגמרא שם. יכול לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח. כמבואר בפירושו לספרא שם (בפרשת אמור). וגם נראה מדבריו שם שהי' בגירסתו לא יהיו כהנים בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים לבית קדשי קדשים. ונדחק שם בפירושו עיי"ש. וגירסא זו לבית קדשי קדשים נראה שהיתה גם לפני רש"י ז"ל. כמתבאר מדבריו (בעירובין שם) בד"ה ריקועין עיי"ש. וכן היא גירסת קצת ש"ס כת"י. כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. אבל הר"ש משאנץ ז"ל (בפירושו לספרא שם) כתב וז"ל יש ספרים דגרסי יכול לא יכנוס בין האולם ולמזבח לעשות רקיעים. וקשה ליישב. כי בכתוב אין שום רקועים לרקוע אלא לדלתות ההיכל. ואין זה בין האולם ולמזבח. ולעשות מלאכה שם לאו אורח ארעא. ויש ספרים דלא גרסי בין האולם ולמזבח עכ"ל עיי"ש. הרי שהיו בזה חלופי גירסאות בספרא. ובלא ספק שכן נתחלפו הגרסאות גם בגמרא סוף עירובין שם. ולכן לא הביא הר"ש ז"ל ראי' לאחת מן הגירסאות מההיא דסוף עירובין שם. וא"כ הרמב"ן ז"ל שהיתה גירסתו בספרא כגירסא שלפנינו שם. בלתי ספק דגם בגמרא שם היתה גירסתו כן:

ועכ"פ מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל אלו דבמקום צורך לא נאמר לאו דאל יבא בכל עת וכדכתיבנא. גם למדנו מדבריו ז"ל דס"ל דגם בע"מ וזרים ישנם בכלל לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. ובאמת שכן נראה גם מדברי שאר הראשונים ז"ל. וגם מתבאר מדבריו דס"ל דאין בזר בכניסה ריקנית איסור אחד זולת לאו דאל יבא בכל עת. ולפי דבריו ז"ל אין מקום קושיא בברייתא דשלהי עירובין ובתוספתא דכלים. דאפי' תימא דליכא שום אזהרה פרטית בכניסת זר ובע"מ בלא עבודה. מ"מ כיון דאזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש כוללת כולם. שפיר קתני דיכנסו לכתחילה כהנים תמימים. ואם אין כהנים נכנסין לויים ואם אין לויים יכנסו ישראלים. ועוד דאפי' אם לויים וישראלים אינם בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש מ"מ כיון דלדעת הרמב"ן ז"ל כל שיש איזה צורך גבוה. אע"פ שאינו צורך עבודה אינו בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת. ואין בזה שום דררת איסור דאורייתא כלל. א"כ כאן בברייתא דהכניסה היא כדי לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. שפיר קתני דלכתחילה נכנסין כהנים אם יש שם כהנים. דאע"ג דכהנים ישנם באזהרה דאל יבא בכל עת וגו' וזרים לא הוזהרו על כניסה ריקנית. מ"מ כאן דהכניסה היא לצרכי המקדש. גם בכהנים ליכא איסור מצד אזהרה זו כמו בזרים. והילכך לכתחילה כהנים עדיפי מכולהו. וא"כ אין לנו ראי' משם לדעת רבינו הגאון ז"ל:

אבל יש לתמוה על דברי הרמב"ן ז"ל מההיא סוגיא גופא דעירובין שם. דעל מאי דתנן התם שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו וכו'. מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח דברי ר"ש בן ננס. ר"ע אומר כל מקום שחייבין עליו על זדונו כרת ושגגתו חטאת משם מוציאין אותו. ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. אמרינן בגמרא אר"י שניהם מקרא אחד דרשו. ויבואו הכהנים לפנימה בית השם לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל השם לחצר בית השם ויקבלו הלוים להוציאו לנחל קדרון חוצה. מר סבר מדאישני בעזרה בלוים טומאה בעזרה ליכא. ומר סבר עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים. השתא דאפשר בלוים תו לא מטמאי כהנים. ופירש"י וז"ל בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים. ש"מ היכא דאיתא בעזרה לא מפקינן לי' בעבירה. אלא מהדרינן אהיתירא. ובשבת נמי לא דחינן שבות. טומאה בעזרה ליכא. כלומר היכא דאיתא התם לא חמירא כולי האי. ומר סבר עד היכא דלא אפשר בהיכל לא עיילי לוים. דאפי' כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל. מבית לפרוכת זה לפני ולפנים מפקי כהנים. השתא דאפשר בלוים תו לא מטמאינן לכהנים שהרי אפשר בלוים. אבל לשהויי עד אורתא לא עכ"ל עיי"ש. מתבאר לנו מזה דאפי' להוציא את הטומאה מן המקדש. אכתי הו"ל בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת וגו'. אע"פ שיש צורך גדול בדבר למקדש. והילכך לא אפשר בלוים. ולא התירו אלא לכהנים משום דאיסורם לא חמיר כולי האי. כיון דאצלם הותר מכללו לצורך עבודה. משא"כ לוים שלא הותר אצלם בשום ענין. וא"כ היכי כתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש איזה צורך בדבר ליכא איסורא אפי' לזרים אלא מדבריהם אפי' בהיכל. ואולי אפשר לומר דס"ל להרמב"ן ז"ל דלא כפירש"י ז"ל בזה. אלא ס"ל דמאי דקאמרינן היכא דלא אפשר בלוים. לא מדאורייתא הוא אלא מעלה מדבריהם בעלמא. אבל מלישנא דתלמודא משמע ודאי כפירש"י דאיסור דאורייתא הוא. ועוד דכיון דאם ליכא כהנים לא העמידו דבריהם. והתירו מעלה זו דמדבריהם משום צורך. השתא נמי דאיכא כהנים הי' להם להתיר. כיון שיש צורך בדבר כדי שלא יטמאו הכהנים. אלא ודאי מוכרח כפירש"י דבהיכל איכא אזהרת לאו דאורייתא בכניסת הלוים אפי' לצורך. והיינו דאמרינן דמשום דבהיכל לא אפשר בלוים מטמאינן לכהנים. והכי משמע נמי מפשטי' דקרא מדכתיב כי בענן אראה וגו' בזאת יבא אהרן בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. דמשמע ודאי שלא לצורך דבר אחר אלא זה האמור בפרשה. דהיינו צורך עבודה.

איברא דגם לפירש"י צ"ע אצלי. דכיון דלאו זה דאל יבא בכל עת אל הקדש לא התיר הכתוב אלא לצורך עבודה דוקא. ומה"ט אסורים לוים ליכנס אפי' לצורך מקדש כגון לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. א"כ מאי איריא לוים אפי' כהנים נמי ישנם בכלל אזהרה זו שלא ליכנס אלא לעבודה. ואין בין לוים לכהנים בזה כלום. ואי משום דכהנים הותרו מכללו לגבי עבודה כמשכ"ל. זה ליתא דכבר פירש"י גופי' (בפ"ו דנזיר מ"ד ע"א) בד"ה לאסור וכו' דלא מיקרי הותר מכללו אלא היכא שהי' הכל בכלל האיסור והותר אח"כ עיי"ש. וא"כ כאן כיון דלעבודה לא נאסרו מעולם לא חשיב הותר מכללו. וא"כ ליכא שום טעמא להקל בכהנים יותר מבלוים. ואמאי אמרינן לענין להוציא את הטומאה דבלוים לא אפשר וע"י כהנים שרי אפי' ליטמא. כיון דבין בלוים ובין בכהנים נדחה איסור לאו דאל יבא בכל עת. ויותר קשה לפירש"י מאי דקתני בהך ברייתא דכשאין כהנים נכנסין לוים ולא ישראלים. ואם אין לוים נכנסין ישראלים. ולפירש"י אינו מובן כלל איזה חילוק יש לענין אזהרת לאו דאל יבא בכל עת בין לוים לישראלים. הרי אלו כאלו בכלל אזהרה זו נינהו. ועוד קשה לי טובא לפירש"י מדאמרינן בסוגיא דהתם מר סבר מדאשתני בעזרה בלוים טומאה בעזרה ליכא. ומר סבר וכו'. דמבואר מזה להדיא דלענין עיקר פירושא דקרא לא איפליגו ר"ע ובן ננס כלל. וכמו דלבן ננס הא דכתיב ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל השם לחצר בית השם. היינו חוץ לבין האולם ולמזבח שהרי לבן ננס ס"ל דמוציאין אותה גם מבין האולם ולמזבח כדתנן במתניתין שם. וא"כ לדידי' לא אישתני בלוים אלא מן המזבח והלאה. אבל מבין האולם ולמזבח הוציאוהו הכהנים כמו מן ההיכל. הכי נמי לר"ע לא קבלו מהם הלוים אלא אחר שהוציאוהו הכהנים חוץ לבין האולם ולמזבח. וא"כ מאי דקאמרינן בטעמי' דר"ע דהיכא דלא אפשר בלוים מטמאינן לכהנים. ע"כ קאי נמי לפרושי טעמא דבין האולם ולמזבח. והשתא א"כ הדבר תמוה מה שפירש"י דהא דאמרינן דלא אפשר בלוים. היינו משום אזהרת לאו דאל יבא בכל עת. דהרי אזהרה זו ליתא אלא בהיכל וקדש הקדשים. כדפירש"י גופי' כאן. וכמבואר בספרא ובפ"ג דמנחות שם ובשאר דוכתי כמשכ"ל. מלבד מה שכבר הכרחנו מברייתא דספרא. דאפי' בהיכל ובקדש הקדשים לא קיימא אזהרה זו אלא על הכהנים בלבד ולא על לוים וישראלים:

עוד תמוהים אצלי הרבה דברי הרמב"ן ז"ל מאידך ברייתא דמייתי בסוגיא דעירובין שם. דקתני מצוה בתמימין. אין שם תמימין נכנסין בע"מ. מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאים. אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא עיי"ש. ולדברי הרמב"ן ז"ל דאפי' בזרים ליכא בכניסה לצורך כל דהוא. אע"פ שאינו לצורך עבודה. אלא מעלה דדבריהם בעלמא. הדבר תמוה מאוד איך התירו בטמאים יותר מבישראלים. הרי בכניסת טמאים אפי' לעזרה איכא לאו וכרת משא"כ בישראלים דליכא אלא מעלה דדבריהם בעלמא. גם תמוה מדאמרינן התם איבעיא להו טמא ובע"מ איזה מהם נכנס. רחב"א א"ר טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור. ר"א אמר בע"מ נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים עיי"ש. והשתא להרמב"ן ז"ל מאי קמיבעיא לי' פשיטא דבע"מ נכנס שאין בכניסתו אלא מעלה דדבריהם. משא"כ טמא דהו"ל איסור כרת בכניסתו לעזרה וכ"ש בקדש הקדשים והיכל. ולמה לו לר"א לטעמא דשרי באכילת קדשים. וכ"ש דקשה לרחב"א דאמר טמא נכנס. ובזה כבר עמדו האחרונים ז"ל והניחו דברי הרמב"ן ז"ל בתמיהא קיימת. ומה שרצו קצת לומר דהך ברייתא לענין קדש הקדשים הוא דמיירי. ובזה מודה. הרמב"ן דגם בע"מ וזרים אסורים בכניסה מדאורייתא משום לאו דאל יבא בכל עת. לא יתכן כלל דהדבר פשוט דלענין אזהרה אין שום מקום כלל לחלק בין היכל לקדש הקדשים. דהרי תרוייהו מחדא אזהרה נפקי. ורק לענין מיתה מיעטי' קרא להיכל. כמבואר בספרא ובפ"ג דמנחות שם. אבל מ"מ פשיטא דמאי דשרי לכתחילה בהיכל מדאורייתא שרי נמי בקדש הקדשים. וא"כ כיון דלהרמב"ן ז"ל בהיכל אין בכניסת בע"מ וזרים אלא מעלה דדבריהם בעלמא ממילא מבואר דגם בקדש הקדשים ליכא בזה אזהרה מדאורייתא. וא"כ ודאי דברי הרמב"ן ז"ל מתמיהין:

והנראה בזה קצת לומר בבאור דעת הרמב"ן ז"ל לפי חומר הנושא ע"פ מאי דלכאורה צריך ביאור לפי מאי דפשיטא לי' להרמב"ן ז"ל דבשאר איסורין כאיסור זרות ובע"מ אין מקום לחלק בין ביאה ריקנית לגמרי לביאה דצורך מקדש. וכל דהביאה היא שלא לצורך עבודה כמו דביאה ריקנית אסורה הכי נמי אין מקום להתיר אפי' לצורך משאר צרכי המקדש כל שהאיסור הוא מדאורייתא. אם לא כשאין האיסור אלא מעלה דדבריהם בעלמא. וכדמתבאר מדבריו ז"ל כמו שביארנו לעיל. א"כ אמאי לענין לאו דאל יבא בכל עת ס"ל להרמב"ן ז"ל בפשיטות דאין בכלל האזהרה אלא ביאה ריקנית לגמרי. אבל ביאה לצורך כל דהוא מצרכי המקדש. אע"פ שאינו צורך עבודה. לא אסרה תורה. והרי חזינן דלא הוציא הכתוב מן הכלל אלא צרכי עבודה. כדכתיב כי בענן אראה וגו'. ודרשינן לי' על קטורת דיוה"כ. וכתיב בזאת יבא אהרן בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וא"כ לשאר צרכי מקדש כיון דהו"ל שלא לעבודה הי' ראוי לומר דלא עדיפי מביאה ריקנית שאסרה תורה. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דשאני אזהרת אל יבא בכל עת. דכיון שהתיר הכתוב ביאה לצורך עבודה מיהת. מסתברא לומר דהכי נמי שאר צרכי מקדש בכלל ההיתר. דמתוך שהותר לצורך עבודה הותר נמי לשאר צרכי המקדש. משא"כ איסור זרות ובע"מ דלא אשכחן בהו שום צד היתר כלל בקרא הילכך אין לנו לחלק בין ביאה ריקנית לביאה לצורך. ואם ביאה ריקנית אסורה מדאורייתא אית לן למימר דהכי נמי לצורך המקדש בכלל האיסור. ואדרבה אית לן למימר דכיון דאפי' לצורך עבודה אין שום צד היתר לזר. ובע"מ אפי' בענין שהעבודה בטלה לגמרי. כ"ש דאסור ליכנס לצורך שאר צרכי המקדש. והשתא לפ"ז לענין איסור טומאה כיון דטומאה הותרה בצבור לצורך עבודה דצבור. הו"ל ממש כאזהרת אל יבא בכל עת. דהכא נמי אית לן למימר דמתוך שהותרה טומאה לצורך עבודת צבור הכי נמי הותרה טומאה לצורך שאר צרכי המקדש. מיהו נראה דהיינו דוקא למ"ד טומאה הותרה בצבור. אבל למ"ד טומאה דחויה בצבור. אית לן למימר דאין לנו אלא מה שהתירה תורה. לעבודת צבור ולא לשאר צרכי המקדש:

ועפ"ז מתבאר על נכון במאי קמפלגי הנך תרי ברייתות דמייתינן התם בסוגיא דעירובין. דלברייתא קמייתא הכל נכנסין להיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה וכו'. אם אין שם כהנים נכנסין לוים אם אין שם לוים נכנסין ישראלים. ואידי ואידי טהורין אין טמאים לא. ובאידך ברייתא קתני מצוה בתמימין אין שם תמימין נכנסין בע"מ מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאים. אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. ולא נתבאר במאי פליגי. אבל עם מה שביארנו בדעת הרמב"ן ז"ל אפשר לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (בפ"ג דיבמות ל"ב ע"ב). זר ששימש בשבת ר"ח אמר חייב שתים. בר קפרא אמר אינו חייב אלא אחת וכו'. התחיל ר"ח לדון שבת לכל נאסרה. כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה. לכהנים הותרה ולא לזרים. יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת. התחיל ב"ק לדון שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה. אין כאן אלא זרות. וכיו"ב בזה פליגי נמי התם לענין בע"מ ששימש בטומאה. ולענין זר שאכל מליקה עיי"ש. ולפי מאי דמבואר בפירש"י (שם לקמן ל"ג ע"ב) בד"ה שחיטה וכו' לאו דוקא לענין עבודות הפסולות בזר פליגי. אלא אפי' בשחיטה שכשרה בזר חייב משום שבת לר"ח אם שחט בשבת קרבן צבור. וכן מבואר בתשו' הרא"ש ז"ל (כלל פ"ב סי' א') עיי"ש. ובתשובות חכם צבי (סי' מ"ד) ובשאילת יעבץ (ח"ב סי' קי"ב) ובמש"כ בשעה"מ (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש). והשתא א"כ איכא למימר דברייתא קמייתא דס"ל דאם אין שם כהנים נכנסין לוים או ישראלים אתיא כבר קפרא דקאמר כיון שהותרה במקדש לכל הותרה אפי' לזרים. ולהכי הכי נמי לענין אזהרת לאו דאל יבא בכל עת כיון שהתיר הכתוב לכהנים לצורך עבודה ושאר צרכי המקדש. גם לזרים הותר. ולהכי אם אין שם כהנים מותרין אף זרים ליכנס לתקן ולבנות ולהוציא את הטומאה ודוקא טהורין. אבל טמאין אפי' כהנים לא שרינן. משום דס"ל להאי תנא טומאה דחויה בצבור ואין לנו היתר טומאה אלא לעבודה דגלי קרא. ולא לשאר צרכי המקדש. ותנא בתרא ס"ל דטימאה הותרה בצבור וס"ל נמי כר"ח דאמר כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים. והילכך לגבי כהנים מתיר אפי' לטמאים. משום דמתוך שהותרה לצורך עבודה הותרה נמי לשאר צרכי מקדש אבל לזרים אפי' טהורים לא שרי. דכשהתיר הכתוב ביאה למקדש לעבודה ולשאר צרכי מקדש אצל כהנים הותר ולא לזרים:

אלא דאכתי צריך ביאור מאי דקתני בברייתא בתרייתא אין שם תמימין נכנסין בע"מ. והרי לכאורה אית לן למימר דבע"מ כזרים חשיבי שלא הותרו אפי' לעבודה כמשכ"ל. וא"כ אע"ג דמצד איסור בע"מ אפי' ביאה ריקנית לגמרי מותרת מדאורייתא לדעת הרמב"ן ז"ל. משום דליכא לפלוגי בהכי בין לצורך לשלא לצורך כמשכ"ל. מ"מ מצד אזהרה דאל יבא בכל עת אית לן למימר כשהותרה במקדש אצל כהנים תמימים הותרה. לבע"מ לא הותרה. דהרי אליבא דר"ת קיימינן דאית לי' התם הך סברא לענין בע"מ ששימש בטומאה ואע"ג דקרא דאך אל הפרוכת גלי דשרי ליכנס לעשות ריקועי פחין. וממילא נשמע מזה דגם מצד אזהרת אל יבא בכל עת ליכא איסורא. אע"ג דההוא קרא באזהרת בע"מ הוא דמיירי. דהרי לענין ביאה להיכל דרשינן התם לההוא קרא לגירסת הרמב"ן ז"ל. אע"ג דבהיכל איכא אזהרה דאל יבא בכל עת. אבל זה אינו דהא אליבא דהרמב"ן ז"ל קיימינן דס"ל דמיעוטא דאך אל הפרוכת אתי לגלויי דכל ביאה אפי' שלא לצורך מותרת לבע"מ. אלא דתנא דברייתא נקט לעשות ריקועי פחין. משום דביאה ריקנית אסורה עכ"פ משום אזהרה דאל יבא בכל עת ותפש לו המותרות וכמשכ"ל. וא"כ לפ"ז ע"כ לא בא הכתוב אלא לגלויי דליכא בהכי אזהרת לאו דבע"מ לחוד. דהרי בביאה ריקנית לגמרי בהיכל אית בה אזהרת לאו דאל יבא בכל עת אפי' בכהנים תמימים. ואפי' הכי אימעיטא מהך קרא. והיינו משום דנפק"מ בהכי לענין שגג בלאו דאל יבא בכל עת והזיד בלאו דאל הפרוכת לא יבא. וקמ"ל דלא לקי משום דבכניסה בלא עבודה ליכא אזהרה זו אלא בעבודה דוקא. והשתא א"כ אפי' בביאה לצורך מקדש כגון לעשות ריקועי פחים מנ"ל לתנא דלית בה אזהרה דאל יבא בכל עת כיון דמיעוטא דאך לא קאי אלא על אזהרה דאל הפרוכת לא יבא בלבד. ומשום שהתיר הכתוב לצורך עבודה אין לנו להתיר ביאה לשאר צרכי המקדש אלא לכהנים תמימים. אבל בע"מ הו"ל לענין זה כזרים שלא הותרו להך תנא אפי' בביאה לצורך:

אמנם נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן תו התם איבעיא להו טמא ובע"מ איזה מהם נכנס. רחב"א אמר טמא נכנס דהא אישתרי בעבודת צבור. רבי אלעזר אומר בעל מום נכנס דהא אישתרי באכילת קדשים. וצריך ביאור מאי ענין אכילת קדשים לענין היתר כניסה. בשלמא למ"ד טמא נכנס משום דאשתרי בעבודת צבור ניחא שפיר. דכיון דלעבודה התיר הכתוב בין עבודת ההיכל ובין עבודה שבקדש הקדשים. אית לן למימר מתוך שהותר לצורך עבודה הותר נמי משום שאר צרכי מקדש. אבל אכילת קדשים לבע"מ דאינה אלא בעזרה. מאי ענין לה להיתר כניסה בהיכל ובקדש הקדשים. מיהו נראה ע"פ מאי דאמרי' (בפ"ד דזבחים ס"ג ע"א ובפ"ק דמנחות ח' ע"ב) תניא ריב"ב אומר מנין שאם הקיפו עכו"ם את העזרה שהכהנים נכנסין להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים תלמוד לומר בקדש הקדשים תאכלנו עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (בפרשת קרח) כתב דה"ה שמותר לאכלן בקדש הקדשים דהא קרא כתיב בקדש הקדשים תאכלנו. דהיינו לפנים מן הפרוכת עיי"ש. וכיון דכהן בע"מ הו"ל מיהת בכלל הכהנים לענין אכילת קדשי קדשים. ממילא הו"ל נמי בכלל היתר כניסה להיכל ולקדש הקדשים לאוכלן בעת הצורך. וא"כ שוב איכא שפיר למימר דמתוך שהותר ליכנס לצורך אכילת קדשי קדשים. הותר נמי ליכנס לצורך שאר צרכי המקדש:

וביותר נראה לומר ע"פ מאי דאמרינן בסוגיא דזבחים ובמנחות שם אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד. ולא יהא טפל חמור מן העיקר. מיתיבי ריב"ב אומר מנין שאם הקיפו וכו' ת"ל בקדש הקדשים תאכלנו. והא למה לי קרא. לימא בתצר אהל מועד יאכלוה ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ומשני עבודה דאדם עובד במקום רבו. אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר. אכילה שאין אדם אוכל במקום רבו טעמא דכתב קרא. הא לא כתב קרא לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן. ופירש"י וז"ל הקיפו נכרים למלחמה. ואין הכהנים יכולים לאכול בעזרה מפני רמחים וקשתות. נכנסין להיכל ולא אמרינן דלפסלו קדשים בהך יציאה שיצאו מעזרה להיכל וכו'. ומשני האי דאיצטריך בקדש הקדשים תאכלנו לאו לאשמעינן דלא מיפסלי קדשים בכניסת ההיכל אלא למישרי אכילה בהיכל דלא נפקא מההוא דלא יהא טפל חמור מן העיקר עכ"ל עיי"ש. ולכאורה צ"ע מאי קושיא. וגם אמאי איצטריך לשנויי מטעמא דאין אדם אוכל במקום רבו. והרי בפשיטות אפשר לומר דאע"ג דודאי בהכי נמי אמרינן לא יהא טפל חמור מן העיקר. מ"מ איצטריך קרא להתיר ליכנס לאכול קדשי קדשים בהיכל משום דאי לאו קרא הוה סד"א דאסור משום אזהרת לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. דלא אשכחן דהתיר הכתוב ליכנס אלא לעבודה ולא לאכילה. וקמ"ל קרא דבמקום אונס שאי אפשר בעזרה שרי בהיכל. מיהו נראה דלק"מ. דכי היכי דשרינן ליכנס לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה. משום דאמרינן מתוך שהותר לעבודה הותר נמי משום שאר צרכי המקדש. הכי נמי לענין אכילת קדשי קדשים איכא למישרי מהאי טעמא. ובפרט דאכילה נמי שייכא לעבודה. כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים. ואפי' אכילת תרומה אמרינן בפסחים (פרק אלו דברים ע"ג ע"א) דאיקרי עבודה עיי"ש. ועי' לעיל (שם נ"ט ע"ב). וא"כ כ"ש אכילת קדשי קדשים דחשיבא כעבודה דקרבנות צבור. ואע"ג דגם עבודה לא הותרה בפנים אלא מאי דאי אפשר בעזרה. מ"מ הרי גם אכילה זו לא שרינן אלא בענין דא"א בעזרה. וא"כ לא איצטריך קרא להכי. אלא דאכתי קשה לכאורה ודילמא לעולם לא איצטריך קרא אלא משום כניסה להיכל ולענין להתיר אפי' בע"מ שאוכלין ג"כ בקדשי קדשים. וסד"א כשהתירה לעבודה. לכהנים תמימים התירה ולא לבע"מ. וכדס"ל הכי לקושטא דמילתא לרבי חייא (בפ"ג דיבמות שם) לענין טומאה. וקמ"ל הכא דלכל אוכלי קדשי קדשים בין כהנים תמימין בין לבע"מ התיר הכתוב ליכנס לפני ולפנים לצורך אכילה אם אי אפשר בעזרה. מיהו נראה דאפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דהתינח לר"ח. אבל לבר קפרא דאמר התם כשהותרה לכל הותרה. וא"כ הכא נמי כשהותרה כניסה לצורך לכל הותרה בין לתמימין בין לבע"מ. וא"כ לדידי' לא איצטריך קרא להכי. ולזה איצטריך לשנויי מטעמא דאין אדם אוכל במקום רבו דבכך אתי שפיר אפי' אליבא דבר קפרא:

ומעתה לפ"ז נראה דבהכי פליגי הכא רחב"א ור"א. דרחב"א ס"ל דטמא נכנס משום דהא אישתרי בעבודת צבור. ומתוך שהותרה לעבודה הותרה נמי משום שאר צרכי המקדש. דצורך צבור נמי נינהו. אבל בע"מ לא יכנסו משום דס"ל דעיקר קרא דבקדש הקדשים תאכלנו איצטריך לענין דלא נימא דקדשים נפסלין ביוצא ביציאתן מן העזרה להיכל. ולא ס"ל סברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר. או דס"ל כדמסיק התם דבאכילה דאין אדם אוכל במקום רבו שלא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן. ואע"ג דמ"מ איכא למשמע מהך קרא דגם בע"מ רשאין ליכנס להיכל לצורך אכילה. משום דודאי קרא על כל אוכלי קדשי קדשים כתיב בקדש הקדשים תאכלנו. ובפרט מדסיים קרא כל זכר יאכל אותו. דמשמע ודאי אפי' בע"מ דהו"ל ג"כ מיהת בכלל הזכרים האוכלים קדשי קדשים. אלא דמ"מ אכתי אפשר לומר דלא התירן הכתוב אלא כשא"א בענין אחר. וכגון דליכא לפנינו אוכלין אחרים אלא בע"מ. או שלא הי' אפשר לתמימין לאכול כל בשר קדשי קדשים והמנחות שבמקדש בזמן אכילתן אם לא יצטרפו עמהם גבי בע"מ באכילתן. אבל כשאפשר להיותן נאכלין לתמימין לבד. אפשר שלא התיר הכתוב בבע"מ. דהרי אליבא דברייתא בתרייתא קיימינן דאתיא כר"ח דס"ל דלא אמרינן כשהותרה לכל הותרה. וכל מאי דאפשר למעוטי בהיתירא דקרא ממעטינן. והילכך אע"ג דכשאין לפנינו אלא בע"מ מתירין להן ליכנס כדי לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה כדרך שהתיר להם הכתוב ליכנס לצורך אכילת קדשי קדשים כשא"א לאכלן בעזרה. ולא אמרינן דמשום דהתם לא התיר הכתוב אלא בגדר דיחוי כשאי אפשר אלא ע"י בע"מ הילכך ליכא למילף מהתם לשאר צרכי המקדש. וכמשכ"ל לפרש ברייתא קמייתא דלהכי טמאים לא. משום דס"ל טומאה דחויה היא בצבור. ולא גמרינן מינה לשאר צרכי מקדש. דשאני התם דלא אשכחן דנדחית טומאה אלא לצורך עבודה ממש. ולהכי כיון דאינה אלא דחויה אין לנו ללמוד מינה דהותר נמי לצורך שאר צרכי המקדש. משא"כ כאן דאכילה גופא נמי לאו עבודה ממש היא אלא מצטרפת לעבודה. וכעין עבודה היא. וגם אינה מעכבת כפרה כלל. הילכך אית לן למגמר מינה שפיר נמי לשאר צרכי המקדש המצטרפין ג"כ לעבודה שאם אין מקדש אין עבודה. וצריך לבנותו ולתקנו לצורך עבודה וכן להוציא את הטומאה וכיו"ב. מ"מ אין לנו בזה היתירא אלא בגדר דיחוי. דהיינו כשאי אפשר בענין אחר. אבל כשאפשר אפי' ע"י טמא ס"ל דטמא הוא דנכנס. משום דס"ל דטומאה הותרה בצבור וכמו שביארנו. ומתוך שהותרה לעבודה הותרה נמי לשאר צרכי המקדש גבי כהנים תמימין. משא"כ בבע"מ דלענין אכילה גופא אין לנו ראי' שהתיר הכתוב אלא בגדר דיחוי. אבל ר"א ס"ל דלא איצטריך התם קרא דבקדש הקדשים תאכלנו אלא כדי להתיר אכילת בע"מ. משום דס"ל טעמא דשלא יהא טפל חמור מן העיקר. ולא ס"ל לחלק בין אכילה לעבודה. משום דאכילה זו ג"כ עבודה היא. וא"כ לענין היתר האכילה מצד עצמה לא איצטריך קרא. וכי איצטריך קרא היינו רק לענין היתר כניסה. משום דאליבא דר"ח קיימינן דאי לאו קרא הו"ל למימר דכשהותרה כניסה לעבודה לכהנים תמימים הותרה ולא לבע"מ. וקמ"ל קרא דאפי' בע"מ מותרין ליכנס שם לצורך אכילת קדשים. וכיון דעיקר קרא להכי הוא דאתי אית לן למימר דאפי' כשנאכלין לתמימים התיר הכתוב גם לבע"מ לאכול עמהם חלקם. דבכל ענין התיר הכתוב ואינה דחויה אלא הותרה כשאי אפשר לאכול בעזרה. דכשאפשר לאכול בעזרה הו"ל כמו בטומאה דאע"ג דהותרה בצבור. מ"מ היינו דוקא בשנטמאו בשוגג או באונס או בענין אחר בדרך היתר. אבל כשמטמאים עצמן במזיד ובאין לעבוד אפי' עבודת צבור ודאי פשיטא דחייבין כדינם. והכא נמי כשאפשר לאכול בעזרה ונכנסין להיכל. ודאי פשיטא דהו"ל ביאה ריקנית. ואפי' תמימין חייבין עלה משום ביאה ריקנית. אבל כשאי אפשר לאכול בעזרה והותרו תמימים ליכנס להיכל לצורך אכילה. גם בע"מ הותרו אפי' במקום שאפשר להיות נאכל הכל ע"י תמימין. ולהכי קאמר ר"א דבע"מ נכנס ולא טמא. משום דגם בבע"מ הותרה כניסה לצורך אכילה. ולא דחויה. ולא גרע מטמא ועדיף מיני'. משום דבהיתירא דטמא הוצרכנו לומר מתוך שהותרה כניסה בטומאה לעבודה הותרה נמי לשאר צרכי המקדש. משא"כ בבע"מ דשאר צרכי המקדש הו"ל דומיא דאכילת קדשים ממש כמו שביארנו לעיל. וא"כ הו"ל כאילו בשאר צרכי המקדש גופייהו גלי קרא להיתירא. משום דהיינו הך. ומאי דצריך קרא דאך אל הפרוכת וגו' להתיר לבע"מ ליכנס לעשות ריקועי פחים. היינו לענין אזהרת בע"מ ולהתיר כל ביאה בלא עבודה אפי' שלא לצורך כלל. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דמאי דנקט ריקועי פחים תפש לו את המותרות. משום דביאה ריקנית לגמרי אסורה מיהת עכ"פ מצד אזהרת אל יבא בכל עת אפי' בתמימים. ולהתיר כל ביאה שלא לעבודה אפי' שלא לצורך כלל ליכא למשמע מדאישתרי ליכנס להיכל לאכול קדשי קדשים. ואע"ג דאליבא דהרמב"ן ז"ל קיימינן דס"ל דלענין אזהרת בע"מ אין סברא לחלק בין לצורך לשלא לצורך כמשכ"ל. וא"כ כיון דלצורך אכילת קדשים התירה לו תורה לבע"מ ליכנס. ממילא נשמע נמי דגם שלא לצורך מותר. וא"כ לכאורה לא איצטריך קרא דאך אל הפרוכת להתיר ביאה שלא לעבודה. אפשר לומר דאדרבה נימא לאידך גיסא. דאסור ליכנס בין לצורך בין שלא לצורך. ורק התם כיון שהותר לאו דאל יבא בכל עת לצורך אכילת קדשים הותרה נמי אזהרת אל הפרוכת לא יבא שהוא אזהרת בע"מ. דומיא דמאי דאמרינן (בפ"ק דיבמות ז' ע"ב) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו עיי"ש. לכך איצטריך שפיר מיעוטא דאך אל הפרוכת. להתיר לבע"מ כל ביאה שלא לעבודה. ולאשמעינן דליכא אזהרה בבע"מ אלא בעבודה בלבד:

ועפ"ז מתיישבת על נכון קושית הר"ב מגלת ספר (סוף לאו ש"ט) שהקשה בסוגיא דשלהי עירובין שם מאי קמיבעיא לי' טמא ובע"מ איזה מהם נכנס. אמאי לא נימא דפשיטא דבע"מ נכנס שכן אינו חייב מיתה על עבודה ואינו אלא באזהרה. ואל יכנס טמא שכן חייב מיתה. ומה שרצה שם לחלק בין עבודה שבעזרה לעבודה שבהיכל עיי"ש. וכוונתו לומר דעד כאן לא פליגי חכמים עלי' דרבי (סו"פ הנשרפין) וקאמרי דבע"מ שעבד אינו אלא באזהרה. אלא בעבודה שבעזרה על מזבח החיצון. אבל על עבודה שבהיכל כ"ע מודו דבע"מ במיתה. לענ"ד לא ניתן להאמר כלל. דבכל דוכתי שנזכרה פלוגתא זו דרבי וחכמים קתני סתמא בע"מ ששימש. ומשמע ודאי דהכי איפליגו בכל מקום ששימש. ועוד דהא (בסו"פ הנשרפין) לא נפק"ל לרבי דבע"מ ששימש במיתה אלא בגז"ש דחילול חילול מתרומה. וחכמים נפקא להו מדמיעט קרא ומתו בו למעט בע"מ. וא"כ ודאי דמהך מיעוטא אימעיט בע"מ לגמרי ממיתה. ועוד דהא כבר עמדו רש"י ותוס' ושאר ראשונים ז"ל שם במאי דטמא וטבול יום ששימשו והאוכל את הטבל לכ"ע במיתה משום דגמרי' חילול חילול מתרומה. ואמאי לא מיעטו חכמים גם הנך ממיעוטא דומתו בו ולא בכולהו הנך. ותירצו דטמא וטבול יום פסול טומאה נינהו. כתרומה דמיירי בכהן טמא שאכל תרומה בטומאת הגוף. וכן טבל דמי לתרומה טפי מבע"מ. ולהכי לא מוקמינן מיעוטא דבו אלא לבע"מ ומעילה עיי"ש. וא"כ הא תינח טמא וטבול יום וטבל. אבל בע"מ כמו דלא דמי לתרומה בעבודתו שבעזרה הכי נמי לא דמי לתרומה בעבודה שבפנים ולפני ולפנים. דמאי שנא. וא"כ פשיטא דכי היכי דאימעיט לחכמים מקרא דומתו בו לענין עבודה בעזרה הכי נמי. אימעיט ממיתה לענין עבודה שבפנים. וגם לפי מה שתי' הרמ"ה ז"ל שם קושיא זו דרש"י ותוס' בענין אחר ג"כ מוכח ע"כ דאין מקום כלל לחלק בזה בין עבודה שבעזרה לעבודה שבהיכל עיי"ש בדבריו. ולכן ישתקע הדבר בבל יאמר. וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

אבל לפי מה שביארנו אין כאן מקום קושיא כלל. דלא הוה מצי למימר דבע"מ יכנס משום שאינו בעבודתו אלא באזהרה משא"כ טמא דבמיתה. דמאי ענין זה לזה. הרי אכתי ראוי לומר דשניהם לא יכנסו. דהא לדעת הרמב"ן ז"ל אם הי' איסורא דאורייתא בכניסת בע"מ לא הי' מותר ליכנס אפי' לצורך מצוה דאורייתא כמו שנתבאר לעיל. וא"כ השתא נמי אע"ג דמשום אזהרת בע"מ ליכא איסורא דאורייתא בכניסה בלא עבודה. מ"מ הרי אכתי יש כאן איסור דאורייתא מצד אזהרת אל יבא בכל עת. דהרי אליבא דר"ח קיימינן דס"ל דמשום שהותרה במקדש אצל תמימים אין לנו לומר דהותרה נמי אצל בע"מ. ולזה ע"כ הוצרכנו לטעמא דאישתרי ליכנס לצורך אכילת קדשים. וכן בטמא לא הוה ס"ד כלל למישרי כניסתו לצורך מקדש. כיון דאיכא איסור כרת בכניסתו. אי לאו טעמא דאישתרי ליכנס בעבודת צבור. וכמו שביארנו. וא"כ הרי בהנך טעמי גופייהו סגי נמי לפרושי טעמייהו דרחב"א ור"א במאי דס"ל למר דטמא עדיף. ולמר בע"מ עדיף וכמו שנתבאר. וגם למאי דאיבעיא להו מעיקרא. אע"ג דמשמע ודאי דפשיטא להו דשניהם יש להם היתר ליכנס לצרכי המקדש. ולא מיבעיא להו אלא איזה מהן עדיף להתירו. מ"מ לא ניחא לי' לומר דבע"מ משום דקיל טפי מטמא לפי שאינו אלא באזהרה עדיף. משום די"ל דאע"פ שהוא קיל טפי בענשו מ"מ טמא דאישתרי בעבודת צבור קליש איסורי' טפי מבע"מ שלא הותר מכללו. ועי' מש"כ במל"מ (סופ"ז מהלכות בית הבחירה) עיי"ש היטב ואין להאריך יותר:

ומעתה עפ"ז מיתרצי שפיר דברי הרמב"ן ז"ל. דאע"ג דלדידי' אין בבע"מ איסור מצד עצמו אלא מדבריהם. מ"מ שפיר מיבעיא לן טמא ובע"מ איזה מהן נכנס. משום דאע"ג דמצד אזהרת בע"מ ליכא שום צד איסור מן התורה. דלא הזהירה תורה בבע"מ אלא בעבודה בלבד. מ"מ הרי אכתי איכא איסור מן התורה מצד אזהרת אל יבא בכל עת. דכשהותרה לעבודה במקדש אצל כהנים תמימים הותרה לבע"מ לא הותרה. ואע"ג דאשכחן גם בבע"מ דהותרה לצורך אכילת קדשים. מ"מ י"ל דאינו אלא משום אונס. ודחויה היא ולא הותרה. וכשיש טמא לא שרינן לבע"מ ליכנס. משום דטמא עדיף מטעמא דטומאה הותרה בצבור כמו שנתבאר לעיל. ולהכי שפיר איפליגו בהכי רחב"א ור"א. דלמר טמא עדיף ולמר בע"מ עדיף. מר כטעמי' ומר כטעמי'. ודברי הרמב"ן ז"ל נכונים. ואדרבה יש מקום סיוע לשיטתו מסוגיא דהתם וכמבואר לפי מה שביארנו:

אמנם מלבד מאי דאיכא לפקפק בזה עדיין מכמה צדדים בלא"ה כל זה נשען על היסוד דגם זרים ובע"מ בכלל אזהרת אל יבא בכל עת אל הקדש. אבל הרי כבר נתבאר דאין לנו שום מקור לזה. ומברייתא דספרא (פרשת אחרי) מתבאר להדיא איפכא. וא"כ ממילא נסתרו כל דברינו שהעלינו בביאור הסוגיא דשלהי עירובין לדעת הרמב"ן ז"ל. והקושיא במקומה עומדת. וגם קשה לפמש"כ במל"מ (פ"ט מהלכות ביאת מקדש) שם באריכות להוכיח דע"כ צ"ל דיש איסור מה"ת לזרים ליכנס לבין האולם ולמזבח מדאמרינן בכמה דוכתי וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי המזבח. ומזה מביא שם ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבע"מ מוזהר מדאורייתא אף על הכניסה. ונשמע מזה דכ"ש זר עיי"ש בדבריו. ולענ"ד מה שבנה יסוד בכל דבריו שם על סברתו דמבע"מ נשמע דכ"ש לזר אינו מוכרח כלל. דאפשר לומר דכהן בע"מ גרע טפי מזר תמים. דשאני בע"מ דאע"פ שהוא כהן מ"מ הוא מאיס לגבוה. תדע לך שהרי מקריב בע"מ לגבוה עובר בכמה לאוין דאורייתא. כמבואר בפ"ק דתמורה. ואילו מקריב בהמת חולין ע"ג המזבח איכא תנאי ואמוראי דס"ל דליכא איסורא בהכי אלא מדבריהם כדמשמע בפ"ד דנזיר (כ"ט ע"א) ושאר דוכתי. וכמש"כ התוס' (זבחים ע"ז ע"ב) בד"ה בדם עיי"ש. הרי דחולין תמימין עדיפי מקדשים בע"מ. והיינו ע"כ משום דבזיא מילתא. כמבואר בפ"ק דתמורה (ז' ע"א) דהיינו טעמא דמקדיש ומקריב בע"מ לוקה משום דבזיא מילתא עיי"ש. אבל חולין תמימין לא בזיא מילתא. וא"כ הכא נמי באדם המקריב שפיר יש מקום לומר דאפי' את"ל דבכניסת בע"מ כהן איכא אזהרת לאו דאורייתא. מ"מ זרים תמימים מותרין לכתחילה ליכנס מדאורייתא. וכן ראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו לספרא (פרשת אמור פ"ג) שכתב דלתנא דספרא הלוים טהורין ותמימים קודמין ליכנס לעשות ריקועי פחים מכהנים טמאים ובעלי מומין עיי"ש. וא"כ הוא הדין דיש מקום לומר כן גם לענין זרים תמימין. דלוים נמי לגבי כהנים זרים נינהו. וביותר תמוהים אצלי דברי המל"מ בזה מגמרא ערוכה (ריש פ"ב דזבחים) דלהדיא מבואר שם דלכ"ע אין שום הכרח לומר דלא עדיף זר תמים מכהן בע"מ. דלא מיבעיא לברייתא דתני לוי דמייתי התם דאיצטריך למילף לזר שמחלל עבודה מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל וגו' עיי"ש. דודאי מוכרח לומר כן. דהרי חזינן דאי לאו דגלי קרא ס"ל להך תנא שהי' ראוי לומר דאע"ג דכהן בע"מ מחלל עבודה. מ"מ זר תמים אינו מחלל. אלא אפי' לתנא דבי ר"י דיליף התם ק"ו זר מבע"מ. ע"כ מוכרח לומר כן. דאל"כ למה לי' להך ק"ו תיפוק לי' דסברא פשוטה היא שלא יתכן לומר דעדיף זר מכהן בע"מ. וכיון דבע"מ מחלל עבודה ע"כ לא יתכן לומר דהזר אינו מחלל. ועוד דהק"ו אידחי במסקנא התם. דפרכינן מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה. ואע"ג דאתקיף עלה רב סמא ברי' דרבא וקאמר ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה ודילמא שרי בבמה עיי"ש. מ"מ הרי רב סמא גופי' לא ברירא לי' מילתא וספוקי מספקא לי'. וסתמא דתלמודא התם ס"ל דאונן אסור בבמה. ולא הדר בי' משום אתקפתא דרב סמא. שהרי בתר אתקפתא דר"ס קאמרינן התם ויושב דכשר בבמה מנ"ל. ומשני אמר קרא לעמוד לשרת וכו'. ומבואר מזה דאי לאו קרא הוה סד"א דיושב פסול בבמה אע"ג דיושב קיל מאונן. דיושב אוכל בקדשים ואונן אינו אוכל. ולקמן בסוגיא דהתם ילפינן לאונן דמחלל עבודה בק"ו מיושב עיי"ש. הרי דאונן חמיר טפי. ועכ"פ אין ללמוד אונן מיושב להקל בו. וא"כ באונן דלא גלי קרא להכשירו בבמה ע"כ ס"ל לסתמא דתלמודא דפסול בבמה. וא"כ איפריך ק"ו דזר מבע"מ. ועוד דגם לרב סמא ע"כ שפיר אפשר לומר דעדיף זר מכהן בע"מ. שהרי מבואר שם דלכ"ע אין כהן בע"מ מותר בבמה. ואילו זר לכ"ע מותר להקריב בבמה. ואפי' גרים נשים ועבדים מבואר בספרא (פרשת אחרי פ"ט) דכשרים בבמה. ומייתי לה בקיצור (סוף זבחים קי"ח ע"א) עיי"ש. ובפירש"י שם ד"ה זר מוזרק וכו' ולקמן (שם קי"ט ע"ב) בד"ה וזרק הכהן עיין שם. וכן הוא בתוספתא (סוף זבחים) דקתני מום פוסל בבמה גדולה ופוסל בבמה קטנה ומקריב עלי' הוא ובנו ובתו עבדו ושפחתו עיי"ש. הרי דכהן בע"מ גרע מזר תמים. ולכן דברי המל"מ מתמיהים אצלי ואין להאריך בזה. וא"כ אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס"ל דבבע"מ איכא אזהרת לאו על הכניסה. מ"מ זר ליכא למשמע מינה כלל. וא"כ קשה טובא מכל הני דוכתי שהכרחנו לעיל דע"כ מתבאר דאיכא איסורא דאורייתא לזר בכניסה בלא עבודה. ומהיכא תיתי לן הך מילתא:

אבל נראה דמכל זה מוכרח כדעת רבינו הגאון ז"ל דלאו דוזר לא יקרב אליכם כולל גם איסור כניסה בלא עבודה. דאע"ג דאין זר בכלל אזהרה דאל יבא בכל עת אל הקדש. מ"מ יש בו אזהרה מיוחדת לכניסה בלא עבודה מהך קרא דוזר לא יקרב אליכם. ואזהרה זו לא קאי דוקא על ההיכל אלא על כל מקום שהם זרים לו. דהיינו אפי' בין האולם ולמזבח שהוא מקום המיוחד רק לדריסת רגלי הכהנים בלבד. ולא דמי לשאר עזרת כהנים. דשם לא נתייחד לכהנים בלבד. שהרי גם ישראלים נכנסין שם לסמיכה לתנופה ולשחיטה. ולהכי לגבי עזרת כהנים לא חשיבי זרים. ולהכי אין שם בכניסה לזר אלא מעלה דדבריהם בעלמא. אבל לבין האולם ולמזבח יש בו אזהרת לאו דאורייתא מקרא דוזר לא יקרב אליכם. ואע"ג דעונש מיתה דנפק"ל מקרא דוהזר הקרב יומת. אינו אלא בעבודה דוקא היינו משום דגלי קרא כדילפינן בספרי. אבל אזהרה דוזר לא יקרב אליכם דלא גלי קרא אית לן למימר דקאי נמי אכניסה בלא עבודה. כמו עבודה שאינה תמה ועבודת סילוק. דאע"ג דאין בהן מיתה לזר. מ"מ לוקה עליהן משום לאו זה דוזר לא יקרב אליכם. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ביאת מקדש) עיי"ש. ועפ"ז מובן היטב החילוק שבין כהנים ללוים ובין לוים לישראלים. דלענין לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש הרי הכל שוין במקום שאינו לצורך עבודה המותרת לכהנים. וקשה לחלק ביניהם וכמשכ"ל. אבל לפמש"כ דודאי לאו דאל יבא בכל עת ליתא אלא בכהנים בלבד אבל לוים וישראל אינם בכלל אזהרה זו. אלא שישנם בכלל אזהרה דוזר לא יקרב אליכם שכוללת גם איסור כניסה בלא עבודה. ניחא שפיר. דכיון דאפקי' קרא ללאו זה בלשון זרות נראה דבמקום שאנו מוכרחין להתיר הכניסה שלא לצורך עבודה. ויש לפנינו כהנים לוים וישראלים ודאי דכהנים נכנסין. משום דלוים וישראלים לגבי כהנים זרים נינהו. וכן במקום שאין לפנינו אלא לוים וישראלים אית לן למימר דישראלים לגבי לוים כזרים נינהו. וכיון דאפשר בלוים לא שרינן לישראלים ליכנס משום דאכתי אזהרה דוזר לא יקרב אליכם קיימא לגבי ישראלים כדמעיקרא:

וע"פ מה שנתבאר ניחא שפיר מה שיש לתמוה טובא לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שהשמיט לאו דאל יבא בכל עת אל הקדש. ולא מנאו לא במנין הלאוין ולא במנין העונשין שלו במספר מחייבי מיתה בידי שמים. דהא עכ"פ לכ"ע הנכנס ביאה ריקנית לקדש הקדשים חייב מיתה בידי שמים. כמבואר במנחות שם וביומא (פרק הוציאו לו נ"ג ע"א). ואפי' ר"י לא פליג התם אלא במבית לפרוכת אבל אל פני הכפורת לכ"ע במיתה. דמפורש בקרא להדיא. וזו תימא גדולה לכאורה. ואמנם גם הבה"ג וכל הנמשכים אחריו השמיטו באזהרותיהם בין במנין הלאוין ובין במנין העונשין לאו זה. והיא פליאה נשגבה מה ראו על ככה להשמיט לאו המפורש בתורה. וכן באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה וענשו עיי"ש. אבל לפי המתבאר בדעת רבינו הגאון ז"ל נראה דלטעמי' אזיל. דאחר שכבר מנה לאו דוזר לא יקרב אליכם. דלפי דעתו יש בכללו גם אזהרה לכניסה בלא עבודה. שוב לא הי' לו למנות לפי שיטתו לאו דאל יבא בכל עת. לפי מאי דאמרינן בפ"ג דיבמות (ל"ג ע"ב) זר ששימש בשבת וכו' יש כאן משום זרות ומשום שבת. ופרכינן עלה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה. שחיטה בזר כשרה. ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא וכו'. אמר רב אחא ב"י בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה. ופרכינן אי הכי מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי. ומשני שזר אצלו קאמר עיי"ש. ומבואר מזה דאפי' כהן כל שהיא עבודה דלא שייך בה ולא ניתנה לו לעשותה. הרי הוא בכלל זר וקרינן בי' וזר לא יקרב אליכם וחייב עלה מיתה מקרא דוזר הקרב יומת. וכן מבואר בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שם עיי"ש. וכן מוכרח מדברי התוס' שם בד"ה אמר ר"י וכו' עייש"ה ובמש"כ בשעה"מ (פ"א מהלכות עבודת יוה"כ) עיי"ש בדבריו:

ונראה דזו היא ג"כ דעת החינוך שכתב (בפרשת קרח מצוה שפ"ט) דכמו דבלוים קיי"ל דמשורר ששיער או שוער ששירר במיתה. הכי נמי כהן שסייע במלאכת חבירו הכהן חייב מיתה עיי"ש. והוא תמוה מאוד לכאורה. דבשלמא הלוים נתחלקו למשוררים ולשוערים וכל אחד אין לו להתעסק אלא בשלו. וכדכתיב בהו איש על עבודתו. אבל כהנים שכולם ראוים לכל עבודות שבכהונה. וכולם זכותם שוה בכל עבידות אלו. אלא שנתחלקו לבתי אבות ולמשמרות שיהיו עובדים כל אחד בזמן קבוע לו. כדי שיהי' לכולם חלק בעבודות המקדש. היכי יתכן לומר שיתחייבו מיתה על הסיוע שסייע אחד בעבודת חבירו. וכבר עמדו קצת אחרונים ז"ל בזה. וקצתם רצו להגיה ולשבש דבריו ולא עלתה בידם. אבל לפמש"כ לכאורה אפשר לומר דכוונת החנוך כגון שסייע כהן הדיוט לכהן גדול בעבודות יוה"כ. ובזה שפיר מתחייב מיתה כזר ששימש. כמו שנתבאר ע"פ סוגיא דיבמות שם. מיהו מלשון החנוך שם לעיל מינה שכתב וז"ל וראשי האבות מחלקים להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו ולא היו רשאים לסייע זה את זה. וכן הלוים לא היו רשאים לסייע המשורר לשוער וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע דכוונת דבריו כפשוטן. דאפי' כהן הדיוט שסייע את חבירו חייב מיתה. דהרי ודאי על מה שביאר תחילה לאיסורא כתב אח"כ העונש כדרכו ז"ל. והנראה דמקור דבריו אלו הוא מדברי הרמב"ן ז"ל (בסה"מ עשין ל"ו) שכתב בתוך דבריו וז"ל אבל הסדר הוא במשמרות בשני ענינים שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לוים בין כהנים תהי' כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת בכל הענין שצוה בהם במשכן איש איש על עבודתו. והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דדין זה נוהג בכהנים כמו בלוים. והן הן דברי החנוך בלא ספק. והאחרונים ז"ל שתמהו על החנוך לא ראו דברי הרמב"ן ז"ל אלו שהם מקור דבריו. ומה שתמהו עוד על החנוך שכתב כן במסייע. והרי במסייע אפי' בעבודות הלוים ליכא אלא איסורא דרבנן. כמבואר בסוגיא דערכין שם עיי"ש. גם זה לק"מ ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות כלי מקדש) ומש"כ בכ"מ שם עיי"ש ובמש"כ הר"ב חק נתן בסוגיא דערכין שם ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר בסוגיא דיבמות שם דגם הכהן מוזהר בלאו דזרות לענין עבודה שהוא זר אצלה. וחייב עלי' מיתה כזר גמור. וכיו"ב מבואר בסוגיא דפ"ז דמנחות (ע"ד ע"א) דאמרינן התם בעי רבינא כהן שאכל מן האימורים מהו. לאו דזרות לא קמיבעיא לי. כי קמיבעיא לי לאו דכליל תהי' מאי וכו'. ופירש"י וז"ל לאו דזרות כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא לי. דכהן לגבי אימורין כזר הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' שם בתוס' ד"ה לאו דזרות וכו' ובריטב"א (מכות ט"ז ע"ב) ובפירש"י (ריש פ"ג דמכות י"ג ע"א) בד"ה הקדש וכו' ובפ"ג דשבועות (כ"ד ע"ב) עיי"ש. הרי דכהן נמי בכלל זר הוא בכל מאי דלא זכתה לו תורה:

איברא דלכאורה קשה טובא. דכיון דלענין אזהרת מעילה אפי' לכהנים ילפינן בגז"ש דחטא חטא מתרומה. אע"ג דבתרומה גופא הכהנים מותרים. וע"כ צריך לומר דגם באזהרה דוכל זר לא יאכל קדש האמורה בתרומה גם הכהנים בכלל היכא שהם זרים אצלה. והיינו ע"כ היכא שלא הותרו באכילתה וכגון שהם טמאים טומאת הגוף או התרומה היא טמאה. דכיון שאסרתן תורה לאכלה הו"ל זרים אצלה. והרי הם בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש. והילכך שפיר ילפינן מינה נמי לענין מעילה ולענין אוכל מן האימורין דאפי' כהנים בכלל לאו דזרות. אלא דלפ"ז יש לכאורה לתמוה מדאמרינן (בסו"פ הנשרפין פ"ג ע"א) אמר שמואל מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים דכתיב ושמרו את משמרתי וגו' עיי"ש. והשתא קשה ותיפוק לי' דבלא"ה חייב מיתה ביד"ש משום זרות. דכיון דנאסרה באכילתה מדאורייתא הו"ל כזר אצלה. וזר האוכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים. ועוד קשה במאי דאמרינן התם אמר שמואל אר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת עיי"ש. והשתא קשה היכי פסיק וקאמר שאינו במיתה. נהי דאינו במיתה מצד אזהרת אכילת תרומה בטומאת הגוף. הרי אכתי יש לו להתחייב מיתה משום זרות. שהרי זר האוכל תרומה בין טמאה בין טהורה חייב מיתה בידי שמים כדמוכח מסוגיא דהתם עיי"ש. וכן מבואר להדיא בתוספתא (פ"ו דתרומות) ובירושלמי (פ"ב דביכורים ה"א) עיי"ש. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות ה"ו) ובסמ"ג (לאוין רנ"ה) עיי"ש. והרי לגבי תרומה זו כיון דאסור באכילתה הו"ל כזר ובר מיתה הוא עלה. ועוד דכיון דבטמא קיימינן. א"כ כל תרומה אסורה לו. והו"ל כזר לתרומה אע"ג דכהן הוא. וחייב מיתה משום זרות. מיהו נראה דאי משום הא הי' אפשר לדחות ולומר דמשום דהתם קאי אברייתא דאלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וכו'. ועלה אמרינן כהן טמא שאכל תרומה טהורה מנ"ל. כדשמואל דאמר שמואל וכו'. ושוב קאמרינן טהורה אין טמאה לא כדאמר שמואל אר"א וכו'. עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דשמואל ור"א גופייהו נמי לפרושי טעמא דהך ברייתא קיימי'. וכיון דבהך ברייתא קתני דאינו חייב מיתה אלא כהן טמא שאכל תרומה טהורה. דמשמע דעל תרומה טמאה לא מיחייב מיתה. ע"כ לא מיירי אלא מצד אזהרת לאו דאוכל תרומה בטומאת הגוף. דאילו מצד לאו דזרות אין חילוק בין טמא בין טהור בין טמאה לטהורה כמשכ"ל. ונפק"מ לענין שאם שגג בלאו דזרות והזיד בלאו דטומאה. וגם בלא"ה הרי השתא אכתי לא מיירי תנא דברייתא באיסור זרות. דבתר הכי הוא דקתני זר שאכל את התרומה בפ"ע. וכל מיני זרות בכלל זה. לא שנא ישראלים ולא שנא כהנים היכא שהם זרים אצלה. ועי' שם בחי' הר"ן במש"כ לתרץ מאי דלא מני התם גם טבול יום שאכל את התרומה עייש"ה. והשתא לא מיירי תנא אלא בחיוב מיתה שמצד אזהרה דטומאת הגוף. ועל זה הוא דקאמר ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה וכו'. כלומר שאינו במיתה מצד איסור אכילת תרומה בטומאת הגוף אם שגג בלאו דזרות אע"פ שהזיד בלאו דטומאת הגוף. והשתא ממילא ניחא נמי מאי דקאמר שמואל מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה וכו'. משום דאברייתא דאלו שבמיתה קאי ולא מיירי אלא מצד איסור אכילתה בטומאת הגוף וכדכתיבנא. אבל מצד איסור לאו דזרות ודאי בלא"ה ידעינן שפיר דחייב מיתה כמש"כ:

אלא שיש לתמוה בזה לכאורה מסוגיא דפרק הערל (יבמות ע"ג ע"ב) עלה דתנן דמעשר שני וביכורים האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה. ואמרינן התם מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא. מנ"ל. אמר קרא בשעריך תאכלנו וכו' עיי"ש. והנה ודאי אין להקשות מדקאמרינן במתניתין משא"כ בתרומה. אע"ג דגם בתרומה טמאה שייכא מלקות משום לאו דזרות. דפשוט דיש לומר דלא מיירי מתניתין אלא מאיסור טומאה לחוד. דבמע"ש וביכורים לוקה על זה מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. כדאמרינן התם. משא"כ בתרומה דלית בה לאו בטומאת עצמה. וגם ליכא להקשות במאי דדייקינן הא איסורא איכא מנ"ל. ואיצטריך למילף מקרא דבשעריך תאכלנו. ואמאי לא קאמר דבלא"ה איכא איסורא מצד לאו דזרות. ואע"ג דלא מיירי אלא מאיסורא דטומאת עצמה. מ"מ נהי דלענין מלקות איכא למימר דנפק"מ לענין שגג בלאו דזרות והזיד באיסור טומאת עצמה. אבל לענין איסורא בעלמא ודאי אפי' בשוגג איסורא קעביד. ופשיטא דלא שייך לומר אלא דמילקא לא לקי אבל איסורא ודאי הא איכא. דגם הא לק"מ. דהדבר פשוט דאם איתא דמצד טומאת עצמה אפי' איסורא בעלמא ליכא בתרומה. ממילא גם לאו דזרות לא שייך בה כלל. דכיון דלא אסרה תורה תרומה טמאה באכילה לכהן טהור הו"ל טמאה כטהורה אצל כהן. אלא דהשתא אחר שגילה הכתוב מקרא דבשעריך תאכלנה דאיכא מיהת לאו הבא מכלל עשה באכילתה אפי' לכהן. שוב איכא למימר דמהאי טעמא הו"ל זר אצלה. ואית בה נמי לאו דכל זר לא יאכל קדש. ושפיר פריך איסורא מנ"ל. אלא שיש לתמוה במאי דפרכינן התם על הך מתניתין אמאי לא קתני נמי האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה. ואיצטריך לשנויי דתנא ושייר עיי"ש. והשתא מאי קושיא והא איכא למימר דלא קחשיב תנא דהך מתניתין אלא הנך מילי דליתנייהו בתרומה כלל. כמו הבאת מקום דאיתא במע"ש ובביכורים וליתא בתרומה כלל. וכן שאסורין לאונן וטעונין וידוי וחייבין בביעור מן העולם דקחשיב. ליתנייהו אלא במע"ש וביכורים ולא בתרומה כלל. משא"כ מלקות דאוכלן בטומאת עצמן דגם בתרומה טמאה שייכא מיהת מצד זרות. דאחר דגלי קרא דנאסרה משום טומאתה לכהן שוב לקי עלה מלאו דכל זר לא יאכל קדש. והילכך לא קתני לה. ולאו שיורא הוא כלל. ואין צריך לומר תנא ושייר. ולכאורה הי' נראה לומר בזה דשאני התם דתרומה טמאה לא מתסרא לכהנים אלא באכילה לחוד. אבל אכתי יש להם זכות בה מיהת לענין הנאה של כילוי. דלזרים אסורה אפי' בהנאה של כילוי. משא"כ לכהנים. כדדרשינן התם מדכתיב לא ביערתי ממנו בטמא. ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא עיי"ש. וא"כ גם אחר שנטמאת אכתי לא חשיבי זרים אצלה. ולא קרינן בהו כל זר לא יאכל קדש אע"פ שנאסרו באכילתה. אלא דזה לא יתכן אלא לדעת הסוברין דהנאה של כילוי מתרומה טמאה אסורה לזרים מדאורייתא. אבל לדעת הסוברים דליכא בהכי איסור לזרים אלא מדבריהם כמו שהאריך בזה הר"ב מל"מ (בפ"ב מהלכות תרומות הי"ד) עיי"ש. א"כ הדק"ל דהו"ל למימר דהו"ל כהנים כזרים אצלה ולוקין מלאו דכל זר לא יאכל קדש אחר שנאסרו באכילתה כזרים:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה