אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין לא תעשה › מצוה קעד

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין לא תעשה · מצוה קעד

מצוה קעא

צויתיך כל תפסח בשעריך. כתיב (בפרשת ראה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וגו'. ואמרינן בספרי (פרשת ראה פיסקא קל"ב) ומייתי לה בפ"ח דפסחי' (צ"א ע"א) ובפ' בתרא דזבחים (קי"ד ע"ב). רש"א מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שעובר בל"ת ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך עיי"ש. ולאו זה מנו ג"כ הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו הבאים אחריו לא מנאוהו. אע"ג דבפ"א (מהלכות ק"פ ה"ג) הביא הרמב"ם הלכה זו עיי"ש. חוץ מהחינוך שנמשך בזה אחר הבה"ג ומנה לאו זה (מצוה תפ"ז) עיי"ש. אע"פ שהוא מההולכים תמיד בעקבות הרמב"ם ז"ל לא יזוז ממנו. וכבר תמה עליו הר"ב פר"ד בהגהותיו עליו וכתב שלא ראה לשום אחד ממוני המצות שימנה לאו זה במנין הלאוין. לפי שלאו זה הוא נוהג דוקא בשעת היתר הבמות. דאף שהותר להקריב בבמת יחיד. מ"מ ק"פ לא הותר אלא בבמה גדולה. אבל לאחר שנבנה הבית אין חילוק בין פסח לשאר קרבנות. וכל המקריב איזה קרבן שיהי' חוץ לבית הבחירה אפי' בזה"ז חייב כרת. והנראה מדברי החינוך דס"ל דהמקריב ק"פ בחוץ מלבד הכרת הכולל עובר ג"כ בלאו זה. שהרי כתב שנוהג איסור זה אפי' בזה"ז. ומסוגיא דפרק בתרא דזבחים נראה דליתא להאי דינא עכת"ד. והניחו בצ"ע עיי"ש. והנה מש"כ שלא ראה לשום אחד ממוני המצות שמנה לאו זה. על כיו"ב נאמר לא ראינו אינה ראי'. שהרי כבר ראינו להבה"ג ורבינו הגאון ז"ל וכל הנמשכים אחר הבה"ג שמנאוהו. והראי' שהביא מפרק בתרא דזבחים לאפוקי מדעת החינוך דס"ל דמלבד כרת דבכל שחוטי חוץ. עובר על הפסח גם בלאו זה. דבריו סתומים וכנראה כוונתו לסוגיא שהבאתי לעיל. דאמרינן התם רבא אמר טעמא דר"ש (דאמר במתניתין מחוסר זמן ששחטו בחוץ בל"ת) מהכא. דתניא רש"א מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח. יכול אף בשעת היתר הבמות. ת"ל באחד שעריך. לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי מיחייב. אלא לאו קודם חצות. לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות קאי. והא בשעת איסור הבמות קאמר. איסור במה לו. היתר במה לחבירו עיי"ש. וקשה לכאורה מאי פריך אי אחר חצות כרת נמי מיחייב. אימא דאשמעינן קרא דבפסח יש בו לאו נוסף מלבד האזהרה הכוללת כל הקרבנות שלא לשחטן בחוץ. ולעבור על הפסח בשני לאוין ואין לומר דלא פריך אלא אלישנא דברייתא דקתני מנין לשוחט את הפסח וכו' שעובר בל"ת וכו' דמשמע דאי לאו הך קרא דלא תוכל לזבוח הי' מקום לומר דאפי' ל"ת ליכא. והיינו דפריך אחר חצות אפי' כרת נמי איכא. שהרי מכח פירכא זו יליף רבא אליבא דר"ש מהכא דשוחט מחוסר זמן בחוץ עובר בל"ת. וא"כ ע"כ אגופי' דקרא הוא דפריך. והשתא מאי קושיא. אימא דלא אתי קרא אלא לומר שעובר עליו בכרת ושני לאוין. ולעולם אחר חצות מיירי. ועכצ"ל דכיון דכרת נמי חייב לא יתכן לומר שיצטרך הכתוב לכתוב בו עוד לאו נוסף לאזהרה יתירה. או משום דמלישנא דקרא דכתיב לא תוכל לזבוח ולא כתיב לא תזבח כדכתיב לא תזבח על חמץ וגו' משמע לי' שלא בא הכתוב אלא לאסור איסור חדש שלא הי' אסור בלא אזהרה זו. ולזה הוא דפריך כרת נמי מיחייב. וגם בלא אזהרה זו כבר אסור הוא איסור חמור. והשתא לפ"ז גם בתר דמוקמינן קרא בשעת היתר הבמות אית לן למימר דאין זו אזהרה חדשה. אלא היינו גופא אזהרה דשחוטי חוץ. ולא אתי קרא אלא לומר דאפי' בשעת היתר הבמות. אע"ג דבשאר קדשים אין אזהרת שחוטי חוץ נוהגת אז מ"מ בפסח האזהרה במקומה עומדת שלא יזבחנו בבמה קטנה. וממילא מבואר לפ"ז דכשנאסרו שוב הבמות אין לנו בפסח אזהרה נוספת יותר מבשאר קדשים. כן נראה כוונת הרב ז"ל. אבל אין זה מוכרח כלל. דודאי גם באיסור שיש בו כרת שייך שפיר לומר דאתי קרא לעבור עליו בשני לאוין וכמבואר ברפ"ק דיבמות (ד' ע"א) ור"פ נושאין (צ"ז ע"א) ובשאר דוכתי. והא דלא מוקמינן אחר חצות ולעבור עליו בשני לאוין. היינו רק משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. כדאמרינן בעלמא. ולהכי לא מיתוקים קרא אלא קודם חצות ובא להזהיר על מחוסר זמן בל"ת. או בשעת היתר במות. דהשתא אתי להזהיר על איסור חדש. ולא ללאו יתירי לחוד הוא דאתי קרא. ולפ"ז ממילא גם בשעת איסור הבמות ישנו ללאו זה בפסח. מלבד לאו הכללי דשחוטי חוץ שבכל הקרבנות. ולפ"ז ודאי לאו זה בא בפ"ע במנין הלאוין:

וראיתי להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (בספר מעשה נסים סי' ב') שנשאל מאת הר' דניאל הבבלי ז"ל על מש"כ הרמב"ם (בסה"מ שורש שלשי) דמצות שאינן נוהגות לדורות אין נמנין במנין המצות. ובתוך שאר השגות שהשיג שם על שורש זה. כתב שם וז"ל ועוד כבר מנה לא תוכל לזבוח את הפסח במצות ל"ת. וזה אצלו בשעת היתר הבמות. ואין ספק כי המצוה הזאת בטלה בבנין המקדש וקדוש מקים אשר הוא אפי' לעתיד ולא נשאר אחר קדושתו היתר. ונעשית שחיטת הפסח בחוץ כשאר כל הזבחים שהן בכרת ואין כאן לאו מיוחד. ואם מנה ז"ל בעבור שנמשך אזהרתו אפי' בשעת איסור הבמות. ועל כן אמר ז"ל בספר הקרבנות מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפי' בשעת איסור הבמות. אמנם כבר יקשה על זה כי בשעת איסור הבמות הוא בכרת בכלל כל הזבחים כמו שהקשו בתלמוד ירושלמי (פ"ק דמגילה) על דברי הברייתא מנין לשוחט את הפסח בשעת איסור הבמות שהוא בל"ת שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח. מתמהינן עלה ענוש כרת ואת אמרת הכין. ומשום זה מוקים הברייתא בשחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמה בשעת היתר הבמות. ולמה הוא אומר בשעת איסור הבמות. בשעת איסור במתו. וכזה אמרו ג"כ בפרק פרת חטאת לדחות דברי רבא. ונשאר אז לא תוכל וגו' מיוחד לשעת היתר הבמות ואינו נוהג לדורות. כי אין צורך בשעת איסור הבמות. כי אז נכנס בכלל הזבחים עכ"ל הר"ד הבבלי ז"ל. ועל זה השיב לו הר"א מיימון ז"ל שם דבאמת לא מנה הרמב"ם ז"ל לאו זה במנין המצות. מפני שאינו נוהג לדורות. ולא כתבו בחבורו אלא לומר דאפי' בשעת היתר הבמות הי' האיסור נוהג בקרבן פסח וכ"ש עכשיו. ומה שהביא הר"ד הבבלי משם הרמב"ם בשעת איסור הבמות. ט"ס הוא בספר שלפניו. וצ"ל בשעת היתר הבמות עכת"ד הר"א מיימון ז"ל שם עיי"ש. הרי דדברי הר"ד הבבלי ז"ל הם ממש כדברי הר"ב פר"ד בראייתו מסוגיא דזבחים שם. דמדפריך כרת נמי אית בי' מתבאר דבזמן שיש בו כרת אין בו אלא אזהרת שחוטי חוץ שבכל הזבחים. וגם הר"א מיימון ז"ל לא חלק עליו בעיקר ראייתו. אלא שכתב דגם דעת הרמב"ם ז"ל כך היא:

וכן נראה שהיא דעת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שכתב בפתיחת ספרו וז"ל וכן בפרק האשה בפסחים סובר ר"י כי לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך הוא בא להזהיר שלא לשחוט הפסח על היחיד. ולדבריו הוא בא במנין. ולדברי ר"ש הוא בכלל שחוטי חוץ ולא יכנס במנין פרטי עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בפנים (בלאוין סי' נ"ב) וז"ל ואע"פ שיש אזהרה מפורשת בשחיטת חוץ בפסח שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. הוצרכנו לגז"ש לשאר קרבנות. אבל כל הקדשים הם באזהרה אחת. כי כן מנאום במשנת כריתות כך נראה לי עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דליכא אזהרה נוספת בפסח אלא דבשאר כל הזבחים לא למדנו אזהרתן לשחיטתן בחוץ אלא בג"ש שחיטה מהעלאה. משא"כ בק"פ שיש בו אזהרה מפורשת בקרא בהדיא בפ"ע. והיינו כמו שביאר הר"ד הבבלי ז"ל. אלא דמה שהביא הרשב"ץ ז"ל ראי' ממתניתין דריש כריתות. וכוונתו להוכיח ממה שמנה שם השוחט והמעלה במספר חייבי כריתות. ולא מנה שוחט את הפסח בחוץ בפ"ע. אלא כייל כל הזבחים כולן כאחת ופסח בכללן. מוכח מזה דליכא אזהרה נוספת בפסח יותר מבשאר הזבחים. אלא אזהרתו היינו גופא אזהרת שחוטי חוץ דבשאר הזבחים. אלא דאזהרתו מפורשת בו בהדיא בפ"ע. דבריו ז"ל תמוהים אצלי טובא. דהרי בהך מתניתין לא מנה אלא כריתות. ונפק"מ לענין שחייב חטאת על כל אחת ואחת. אבל באזהרה זו דלא תוכל לזבוח את הפסח אפי' תימא דהו"ל אזהרה נוספת בפסח מלבד אזהרת שחוטי חוץ. מ"מ הרי אין בה לא כרת ולא חטאת אלא אזהרת לאו בלבד. אבל כרת אין בו אלא מצד איסור שחוטי חוץ הנוהג בכל הזבחים כולן. וא"כ אין ענין אזהרה זו למתניתין דהתם כלל. ואין מקום להוכיח כן אלא ממתניתין דרפ"ג דמכות דחשיב התם בין הלוקין השוחט והמעלה בחוץ עיי"ש. ואמאי לא קחשיב השוחט את הפסח בפ"ע. כיון שיש בו אזהרה נוספת יותר מבשאר זבחים. ונפק"מ למילקי עלי' שתים. אחת משום אזהרה דשחוטי חוץ דכל הקדשים. ואחת משום אזהרת לא תוכל לזבוח את הפסח שמיוחדת בו יותר מבשאר הזבחים. אלא ודאי אין בו אזהרת נוספת. אלא היינו גופא אזהרת שחוטי חוץ. אלא דבפסח פירש הכתוב האזהרה בהדיא ובשאר הזבחים סמך אג"ש מהעלאה. אלא דבאמת גם מההיא דהתם אין הכרח ויש לדחות מכמה טעמי ואין להאריך. ולכן דברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים אצלי בזה:

עוד ראיתי להרשב"ץ ז"ל (שם בלאוין סי' מ') שכתב על דברי הר"ש ב"ג ז"ל שמנה שם באזהרותיו לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח. וז"ל לא תשחט פסחי באחד השערים. וכתב על זה הרשב"ץ בזה"ר שם וז"ל ומה שאמר לא תשחט פסחי וכו' הוא הדין לשאר הקדשים שאסור לשחטן בחוץ וכו'. ובגמרא זבחים גמרו אזהרה לעונש זה מהיקישא דמעלה בחוץ וכו'. ומה שכתוב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך פירשו בגמרא פסחים (פרק האשה) לדעת רבי יוסי ור"ש בשוחט את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות. וא"כ הוא בכלל שאר הקרבנות. והרמב"ם ז"ל כתב בחיבורו הגדול שאף בשעת היתר הבמות לוקה. ואיני יודע מנין לו. ולדבריו הי' לו ז"ל למנותו לאו מיוחד. ואולי לא מנאו משום שאין היתר הבמות נוהג לעולם. וכן בהלכות סנהדרין לא מנאו עם הלאוין שלוקין עליהם. ואח"כ מצאתי בפרק פרת חטאת כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דמש"כ הרשב"ג לאו זה דלא תוכל לזבוח וגו' כוונתו לאזהרת שחוטי חוץ בכלל. ופסח לאו דוקא. אלא ה"ה לשאר קדשים כדגמרינן בגז"ש. הוא תמוה וע"כ לא יתכן זה בכוונת הרשב"ג ז"ל שנמשך תמיד אחרי הבה"ג. והרי הבה"ג מנה השוחט והמעלה בחוץ וגם לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח בפ"ע. וכן הרשב"ג גופי' מנה לקמן השוחט והמעלה בחוץ בפ"ע במנין הלאוין. וע"כ דכאן כוונתו לפסח דוקא שבאה בו אזהרה מיוחדת דליתא בשאר זבחים. ומש"כ עוד הרשב"ץ ז"ל דלר"י ור"ש דמוקמי לקרא בשוחט את הפסח בבמת יחיד. הרי הוא בכלל אזהרת שחוטי חוץ דשאר הקרבנות. אזיל בזה לטעמי' דס"ל כדעת הר"ד הבבלי והר"א מיימון ז"ל דאי אפשר שתהי' אזהרה נוספת בשחיטת חוץ דפסח מלבד האזהרה דשחוטי חוץ הכללית שבכל הקדשים. כיון דכרת נמי אית בי' בשעת איסור הבמות. וכנראה מסוגיא דירושלמי ותלמודא דידן. ומש"כ הרשב"ץ ז"ל על הרמב"ם ז"ל ואמר שאינו יודע מנין לו שלוקה על לאו זה אפי' בשעת היתר הבמות. תמיהני טובא איך אישתמיטתי' להרב ז"ל סוגיא ערוכה דפרק בתרא דזבחים שם דבהדיא מוקמינן התם לקרא בשעת היתר הבמות. והוא מוכרח ע"כ לקושטא דמילתא. למאי דקיי"ל כחכמים דס"ל התם דמחוסר זמן אפי' ל"ת לית בי'. ובפרט לפמש"כ התוס' (בפ"ק דמנחות ה' ע"א) בד"ה ואי אין וכו' דבעלמא קיי"ל דאין מחוסר זמן לבו ביום עיי"ש. וא"כ כאן ע"כ לפי מאי דס"ד דמיירי בשעת איסור הבמות ובשחטו קודם חצות. ומשום דהוי מחוסר זמן לית בי' כרת אלא ל"ת. צ"ל דהוה ס"ל דיש מחוסר זמן לבו ביום. וכמש"כ הר"ב פמ"א בחי' שם עיי"ש. וא"כ לקושטא דמילתא אפי' לר"ש ע"כ אי אפשר לאוקמי אלא כדמסיק התם דמיירי בלאחר חצות ובשעת היתר הבמות. ועכ"פ למאי דקיי"ל כחכמים דר"ש במחוסר זמן ע"כ לא מיתוקים קרא אלא בשעת היתר הבמות ולאחר חצות. ופשוט דזהו מקורו של הרמב"ם ז"ל בזה:

ובאמת דלכאורה סבור הייתי לומר דלזה כוון הרשב"ץ ז"ל גופי' במה שסיים וכתב שם שאח"כ מצא בפרק פרת חטאת כדברי הרמב"ם ז"ל. אלא שראיתי בתשב"ץ (ח"ג סי' ק"כ) שכתב וז"ל ומה שתמהת על הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"א מהלכות ק"פ) שהעושה פסח בבמת יחיד שהוא לוקה אפי' בשעת היתר הבמות (כצ"ל) ולפי לשון הברייתא (שהוא בספרי) לדברי ר"ש אינו לוקה אלא בשעת איסור הבמות. זאת הברייתא הביאוה בגמרא פסחים (פרק האשה). וגם אני הוקשה לי. אלא שמצאתי שהרב ז"ל סמך על מה שאמרו בגמרא זבחים (פרק פרת חטאת) וחכמים אומרים כל שהציבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל. וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים. הנה שדעת חכמים הוא שאפי' בשעת היתר הבמות לא קרבו ליחיד פסחים. ופסק הרב ז"ל כחכמים עכ"ל עיי"ש. הרי מה שסתם הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם פירש כאן בתשובתו. ולפ"ז עוד יותר יש להתפלא על דבריו דאם מקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מהתם. מנ"ל דלחכמים יש בזה לאו ולוקה עליו. הרי טעמא דחכמים מפרשינן התם דנפק"ל מדכתיב איש הישר בעיניו. ישרות תקריבו חובות לא תקריבו. כדאמרינן התם (קי"ז ע"ב) עיי"ש. ואין זה אלא לאו הבא מכלל עשה. וכמש"כ התוס' שם (לקמן קי"ט ע"ב) בד"ה הקדישן עיי"ש. ואפי' את"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלאו גמור הוא כיון דרישא דהך קרא כתיב בלשון לאו לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. וכדאמרינן שם (לעיל קי"ד ע"א) אליבא דר"ש עיי"ש. אכתי קשה דא"כ לא הו"ל להרמב"ם להביא דין זה בפסח בלבד אלא בכל הקרבנות שבחובה. וכדקאמרי חכמים התם. וגם לא הו"ל לכתוב שלוקין על זה. כיון דלא נזכר בדברי חכמים כלל בזה שעוברין בל"ת. ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם שם הלאו מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. והרי חכמים לא ילפי אלא מקרא דאיש הישר בעיניו. וגם אחרי אשר עמד בההיא דפרק פרת חטאת. איך לא ראה שדברי הרמב"ם מבוארין בגמרא בהדיא בסוגיא דלעיל מיני'. ולכן דברי הרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני:

ועכ"פ מתבאר דטעם הסוברין שאין למנות לאו זה אינו אלא משום דס"ל דהו"ל לאו שאינו נוהג לדורות. משום שלא יהי' עוד היתר במות לעולם. ואע"פ שנהג גם אחר מ"ת מיהת עד זמן בנין הבית בימי שלמה. מ"מ ס"ל דחשיבא מצוה שאינה נוהגת לדורות. ולא דמי לעשה דבכתף ישאו ולאו דלא יסורו דבדי הארון שמנו. כמו שביאר הר"א מיימון ז"ל שם והרמב"ן ז"ל (בשורש שלשי) והרשב"ץ בזה"ר (לאוין סי' קט"ו) עיי"ש. ואע"ג די"ל דגם עכשיו בשעת איסור הבמות איכא נפק"מ בלאו זה לעבור עליו בשני לאוין. מ"מ ס"ל דבשעת איסור הבמות דכרת נמי אית בי'. לא יתכן לומר דכתב בי' קרא אזהרה נוספת מלבד האזהרה הכללית דשחוטי חוץ דאיתא בכל הקדשים. וע"כ לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' היינו אזהרה דשחוטי חוץ גופא. אלא דגלי קרא דגבי פסח נוהגת אזהרת שחיטת חוץ אפי' בשעת היתר הבמות לגבי שאר קרבנות. וכמו שהוכיח הר"ד הבבלי ז"ל מהירושלמי והבבלי. וזו היא ג"כ סברת הרשב"ץ ז"ל ואחריהם הר"ב פר"ד שם. אבל כבר ביארנו דאע"ג דמפשטות לישנא דתלמודא בבבלי ובירושלמי משמע הכי לכאורה. מ"מ כיון דלפ"ז נצטרך לחדש כלל חדש דבחייבי כריתות לא אמרינן לעבור עליו בשני לאוין. והרי הדבר מבואר (ברפ"ק דיבמות ובפרק נושאין) דגם בחייבי כריתות אמרינן הכי וגם אין שום טעם וסברא לחלק בהכי. ע"כ אין לפרש הסוגיא אלא ע"פ מאי דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. וא"כ שוב ליכא שום ראי' כלל מהתם וכמו שנתבאר. ואפי' לפי סברתם. מ"מ נראה דהיינו דוקא אם לא הי' נפק"מ בלאו זה לדינא בשום ענין כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין בלבד. והיינו רק לס"ד דהוה ס"ל דלא אתי הך קרא אלא לשעת איסור הבמות לחוד וא"כ ליכא שום נפק"מ בלאו זה אלא להוסיף עוד לאו באיסור שחוטי חוץ שכבר יש בו כרת ואזהרה כללית בכל הקדשים. אבל למאי דמסקינן דקרא אתי לחדושי בפסח אזהרה אפי' לשעת היתר במות. ואיכא נפק"מ טובא בלאו זה לדינא. שוב אית לן שפיר למימר דגם בשעת איסור הבמות איכא נפק"מ בלאו זה לעבור עליו בשני לאוין. דמהיכא תיתי לן למימר דהיינו האזהרה גופא דשחוטי חוץ. כיון דכתיב לאו פרטי לפסח מיוחד בפ"ע. ואית בי' נפק"מ לדינא אפי' בגוונא דליכא אזהרת שחוטי חוץ הכללית לכל הקרבנות. ולכן דבריהם צ"ע אצלי:

והי' נראה לומר קצת בכוונתם לכאורה דודאי לא שנא בין איסור לאו גרידא ללאו שיש בו כרת לענין דשייך לומר בהם לעבור עליו בשני לאוין. אלא דהכא כיון דכתיב הלאו בלשון לא תוכל לזבוח משמע שבא הכתוב לחדש איסור בדבר שלא הי' אסור כלל אי לאו דגלי הך קרא דאסור וכמשכ"ל. ומאי דפריך כרת נמי מחייב אינו אלא כדי לאלומי קושייתו. לומר דגם בלא הך קרא אית בי' איסור חמור. דכרת נמי מחייב. אבל ודאי דגם משום איסורא גרידא בלא כרת נמי הוה קשה מלישנא דקרא כמש"כ. ולהכי הוכרח לאוקמי' בשעת היתר הבמות דבלא קרא ודאי הוה לן למימר דמותר לגמרי ולית בי' שום איסורא כלל. ואשמעינן קרא דאע"ג דבשאר קרבנות אין איסור שחוטי חוץ נוהג. מ"מ בפסח איסורא דמעיקרא לא פקע. ועדיין הרי הוא אסור כדמעיקרא. ואין כאן איסור חדש. אלא דאכתי קאי באיסורא קמא כדמעיקרא. וא"כ בזמן איסור הבמות אין לנו אלא האזהרה הכוללת כל הקדשים בלבד:

אמנם לפ"ז קשה לכאורה דאכתי גם בשעת היתר הבמות. מלבד לאו דלא תוכל לזבוח אית בי' נמי לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים איש כל הישר בעיניו. דדרשינן מיני' ישרות תקריבו חובות בל תקריבו. כמבואר שם (לעיל קי"ד ע"א וקי"ז ע"ב). ואע"ג דבתוס' שם (קי"ט ע"ב) בד"ה הקדישן וכו'. כתבו דחובות היחיד וקרבנות צבור בשעת היתר הבמות בבמת יחיד אין בהן אלא לאו הבמכ"ע. מ"מ דבריהם תמוהים. דהרי ודאי ל"ת גמור הוא. דהרי בקרא לא תעשון כתיב בהדיא. והרי התם בעינן למילף מהך קרא אליבא דר"ש דמחוסר זמן הוא בל"ת. וכבר עמדו האחרונים ז"ל שם בזה. ומה שרצו קצתם לחלק ולומר דלא כתבו התוס' כן אלא לענין קרבנות צבור בבמה קטנה. אבל בחובות יחיד ודאי גם להתוס' לאו גמור יש בהן. דבריהם תמוהים דהרי גם קרבנות צבור מהך קרא גופי' הוא דנפק"ל התם. וא"כ אין מקום כלל לחלק בזה. וכן נראה לענ"ד מוכרח ממשנה ערוכה דלעיל (קי"ב ע"ב) דתנן ואלו קדשים קרבין במשכן. קדשים שהוקדשו למשכן קרבנות צבור קרבין במשכן. וקרבנות היחיד בבמה. קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקריבו במשכן ואם הקריבן בבמה פטור עיי"ש. משמע להדיא דדוקא קדשי היחיד דאע"ג שהוקדשו למשכן. מ"מ כיון דאי לאו שהקדישן להקריבן במשכן אפי' לכתחילה קרבין בבמה. השתא מיהת נהי דלכתחילה איכא איסורא משום דכתיב כאשר נדרת תשמור. בפירש"י. מ"מ בדיעבד אם עבר והקריבן בבמה פטור. אבל קרבנות צבור אם עבר והקריבן בבמה קטנה לא מיפטר מיהת ממלקות מלאו דלא תעשון. ולא כדעת התוס'. וקצת אפשר לומר עפ"מ דדריש בספרא (פ' אחרי פ"ט) מדכתיב וזבחו זבחי שלמים לשם אותם. איני יודע איזה קדשים קרבין בבמה. ת"ל שלמים וכו' מה שלמים מיוחדים נדר ונדבה אף איני מרבה אלא כל שהוא בא בנדר ובנדבה. עיי"ש בק"א ובפי' הר"ש משאנץ ז"ל שהקשה מסוגיא דזבחים שם דילפינן לה מקרא דאיש כל הישר בעיניו עיי"ש. עכ"פ מבואר לפי הך ברייתא דספרא דגם בחובות דיחיד כחטאות ואשמות ליכא אלא לאו הבמכ"ע. וא"כ גם קרבנות צבור אימעיטו מהך מיעוטא דאותם דדוקא הבאים בנדר ונדבה כשלמים. לאפוקי קרבנות צבור שאינם באין בנדר ונדבה ואין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה להך תנא דספרא ולפ"ז אפשר לומר דזו היא כוונת התוס' להקשות אברייתא דקחני הקדישן בשעת היתר הבמות ושחטן והעלן בשעת היתר הבמות פטור מכלום. דאם נימא דקאי על חובות היחיד או קרבנות צבור. הרי עכ"פ אפי' את"ל דהך ברייתא נמי ס"ל כהאי תנא דספרא. אית בהו מיהת לאו המכ"ע ממיעוטא דוזבחו זבחי שלמים לשם אותם והיכא קתני דפטור מכלום דמשמע דאפי' עשה לית בה. וכ"ש דקשה לפום תנא דמתניתין. וכדמפרשינן בגמרא דאיכא בהו לאו גמור. אלא דהתוס' נקטו קושייתם אפי' לכשתמצא לומר דהך ברייתא כתנא דספרא ס"ל. לזה כתבו דעכ"פ גם לדידי' אית בהו מיהת לאו המכ"ע ולא הו"ל למיתני דפטור מכלום. ואין להאריך בזה:

ומ"מ מתבאר דחובות היחיד וקרבנות צבור אם הקריבן בבמה קטנה אפי' בשעת היתר הבמות עובר בלאו. ואפי' לתנא דספרא עובר מיהת בלאו הבמכ"ע. והשתא א"כ אם איתא דלאו דלא תוכל לזבוח לא מיתוקים אלא בגוונא דליכא שום איסור אחר אלא מלאו זה לחוד. הדבר קשה אכתי מאי תיקן במאי דמוקי לה בשעת היתר במות. הרי אכתי גם בלא קרא דלא תוכל לזבוח אית בי' לאו דלא תעשון. או עכ"פ מיהת לאו הבמכ"ע דוזבחו זבחי שלמים לשם אותם לתנא דספרא. ויותר קשה לכאורה דנראה דאפי' לתנא דספרא. אע"ג דלדידי' לית בה אלא לאו הבמכ"ע. מ"מ אית לן למימר דבתר דגילה הכתוב דחובות יחיד וקרבנות צבור אינם בכלל היתר במות. שוב ממילא הדרי לאיסורא קמא וקיימי באיסור שחוטי חוץ כדמעיקרא בשעת איסור הבמות. ואית בהו לאו וכרת כשחוטי חוץ בשעת איסור במות. וכבר ראיתי להר"ב ח"ד על התוספתא (פרק בתרא דזבחים) שהעיר בזה. אלא דמאי דמסיק שם דכיון דחובות יחיד וקרבנות צבור לא נפק"ל דאין קרבין בבמה אלא מקרא דאיש כל הישר בעיניו. כי היכי דקרבנות צבור לית בהו כרת. כמתבאר מסוגיא דזבחים שם דמוקמינן קרא דלא תוכל לזבוח בשעת היתר במות. וע"כ דליכא כרת. דאל"כ הדק"ל כרת נמי מיחייב. הכי נמי בחובות יחיד ליכא כרת עיי"ש בדבריו. אבל לא הטריח עצמו לתרץ מאי דהא גופא קשיא אמאי באמת לא נימא הכי. ומהיכא פשיטא לי' לתלמודא דלא אמרינן דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא ללאו וכרת דשחוטי חוץ כבשעת איסור הבמות. וראיתי להר"ב טה"ק (בזבחים קי"ט ע"ב) דגם הוא נתעורר בחקירה זו. והקשה שם על התוס' שכתבו דאין בזה אלא לאו הבמכ"ע אמאי לא נימא דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא. ולאו וכרת נמי אית בהו. וצדד שם לומר דאין ה"נ דהכי הוא בקרבנות צבור. ומש"כ התוס' דליכא אלא לאו הבמכ"ע היינו דוקא בחובת יחיד. ושוב מסיק דלפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ דהא דהותרו הבמות בגלגל נפק"ל מדתלה הכתוב איסור הבמות במתנה וכו'. מיום שפסקו המחנות נסתלקה מצות ל"ת זו וכו' עיי"ש. ולפ"ז ממילא שוב ליכא כרת אם הקריב בשעת היתר הבמות אפי' אותן קרבנות שלא הותרו בבמה עיי"ש בדבריו:

והנה גם הרע"ב נמשך אחר הרמב"ם דהיתר הבמות בגלגל נפק"ל משום דבמחנה תלה הכתוב פרט לגלגל שלא היו שם מחנות. שכבר בטלו המחנות והתחילו להיות נפוצים עיי"ש. אבל רש"י לא פי' כן אלא כתב וז"ל באו לגלגל הותרו הבמות כדילפינן לקמן מאיש כל הישר בעיניו עכ"ל עיי"ש. רק לקמן אהא דתנן קק"ל נאכלין בכל מקום. פירש"י וז"ל דכיון שבטלו הדגלים והם היו הולכים בכל הארץ לכבשה. ולא היתה חנייתן סביבות המשכן. בטלה קדושת מחנה ישראל עכ"ל עיי"ש. והר"ב טה"ק שם כתב דלפירש"י באמת אם הקריב יחיד קרבן חובה בבמה בשעת היתר הבמות חייב כרת עיי"ש. אבל פי' הרמב"ם והרע"ב ז"ל תמוה בעיני טובא חדא דאין שום רמז כלל לטעמם בגמרא שם. אלא בהדיא מבואר שם כפירש"י עיי"ש. ועוד דעיקר דבריהם ז"ל תמוהים אצלי. דהרי בכתוב (בספר יהושע) מפורש כמה פעמים מחנות אחר שבאו לגלגל. ומבואר מזה דגם בגלגל לא בטלו המחנות. אלא ע"כ כמו שדקדק רש"י ז"ל בלשונו במש"כ דהיינו טעמא דבגלגל קדשים קלים נאכלין בכל מקום משום דכיון שבטלו הדגלים ולא היתה חנייתן סביבות המשכן. בטלה קדושת מחנה ישראל. הרי שדקדק לומר דרק קדושת המחנה היא שבטלה. משום שלא חנו עוד סביבות המשכן. וכך לי תוך המחנה כחוץ למחנה. ולהכי היו אז קק"ל נאכלים בכל מקום. אבל ודאי גם אז לא בטלו המחנות. ושפיר קרינן בהו אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אה"מ לא הביאו ונכרת וגו'. ועוד תמוה מדאמרינן שם (קט"ז ע"ב) עלה דתנן התם משהוקם המשכן נאסרו הבמות וכו' קדשים קלים נאכלין בכל מחנה ישראל. אמר ר"ה בכל מקומות ישראל אבל מחנה לא הוי. איתבי' ר"נ לר"ה ומחנות במדבר לא הואי והא תניא כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים. מירושלים להר הבית מחנה ישראל וכו'. אלא אימא בכל מקום מחנה ישראל עיי"ש. והשתא לפמש"כ הרמב"ם והרע"ב דהא בהא תליא. דכל שאין מחנה לאכילת קדשים קלים אין איסור שחוטי חוץ נוהג והותרו הבמות. א"כ הדבר תמוה למאי דס"ד דר"ה בכל מקום ישראל אבל מחנות במדבר לא הואי. א"כ אדפריך לי' מהך ברייתא טפי הו"ל למיפרך ממתניתין גופא דהכא דקאי עלה. דקתני משהוקם המשכן נאסרו הבמות. והשתא לר"ה דבמדבר לא הואי מחנות אמאי נאסרו הבמות. גם ראיתי להרמב"ם בפיה"מ שם שכתב וז"ל וראה גם ראה מה שאמר וקדשים קלים נאכלים בכל מקום לפי שלא הי' שם מחנה ידוע ופשטו בני אדם בארץ עכ"ל. וכן כתב גם הרע"ב שם עיי"ש. והוא תמוה מאי ראי' היא. והרי בנוב ובגבעון שכבר היו שם מחנות. ומ"מ תנן לקמן במתניתין דקק"ל נאכלין שם בכל מקום. והרמב"ם גופי' פי' שם הטעם. וז"ל ולפי שהי' מותר להם להקריב בכל מקום באותו הזמן הותר להם ג"כ לאכול קק"ל בכל מקום. והוא מה שאמר קק"ל בכל ערי ישראל עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם בגלגל כיון דהבמות הותרו להם. גם לאכול בכל מקום הותר להם מהאי טעמא בכל מקום שהיו מקריבין. ולעולם אפשר דמתנות היו שם. ואיך הכריח הרמב"ם מזה שלא היו שם מחנות:

איברא דגם לפירש"י קשה לכאורה. דלמה לו לפרש טעמא דהותרו בגלגל לאכול קדשים קלים בכל מקום משום שלא היתה חנייתן סביבות המשכן ובטלה קדושת מחנה ישראל. והרי לקמן גבי נוב וגבעון פירש"י גופי' הטעם משום דבכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו עיי"ש. והוכרח לפרש כן משום דבנוב וגבעון כבר חזרה קדושת המחנה למחנה ישראל כמבואר בגמרא שם (לקמן קי"ז ע"א) עיי"ש דאפי' בשילה שקדם הרבה לנוב וגבעון כבר. היו להם כל השלש מחנות בקדושתן. וכ"ש בנוב וגבעון שאח"כ זמן רב. וא"כ לא שייך התם טעמא דבטול קדושת המחנה. ועי' בתוס' יו"ט (מנחות פ"ג מ"ג) שדבריו תמוהים עיי"ש. ומעתה א"כ גם כאן בגלגל שפיר הוה מצי לפרש כן. ואין נראה לומר שהוצרכו כאן בגלגל לטעם זה משום דמשמע להו מלישנא דמתניתין דאפי' קק"ל שהקריבו במשכן בבמה גדולה הותר לאכלם בכל מקום. דודאי לא חמירא אכילת קדשים הקרבין בבמה גדולה מהקרבה שהותרה בבמה קטנה. וכיון שהותר להקריב שם כ"ש שמותר לאכול אותן שקרבו אפי' בבמה גדולה. ועוד דא"כ גם בנוב וגבעון דקתני לקמן דקק"ל נאכלין בכל ערי ישראל היינו אפי' קרבו בבמה גדולה. ומ"מ פירשו הטעם דשרי באכילה משום שהותרו להקריב שם. וגם לא שייך התם טעמא דביטול קדושת המחנה כמשכ"ל. ומיהו לפירש"י הי' נראה קצת לומר עפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ שם דהיינו טעמא דבנוב וגבעון קתני במתניתין דקק"ל נאכלין בכל ערי ישראל. ובגלגל קתני דנאכלין בכל מקום. משום דבגלגל לא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכיבושן עיי"ש. ועדיין קשה דמ"מ אמאי לא קתני גם בנוב וגבעון דנאכלין בכל מקום כדקתני בגלגל. דהרי ודאי לשון זה כולל יותר. וגם אמאי נקט בכל ערי ישראל ולא קתני סתמא בכל הערים. ולכן נראה דמה"ט ס"ל לרש"י דודאי בנוב וגבעון שכבר חזרה קדושת המחנה לא הותרו לאכול קדשים קלים בכל מקום כבגלגל. אלא דוקא בערים המוקפות חומה דומיא דשלה וירושלים דקתני. והיינו ע"פ מאי דילפינן (סו"פ איזהו מקומן) ובספרא (פרשת שמיני פ"א) דקק"ל נאכלין בכל העיר מדכתיב ואת חזה התנופה ושוק התרומה תאכלו במקום טהור. וכי ראשונים במקום טומאה אכלום. אלא טהור מכלל שהוא טמא. טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב. ואיזה זה מחנה ישראל. ופירש"י וז"ל טהור מכלל שהוא טמא. מדלא כתיב קדוש ש"מ טהור במקצת קאמר ולא מן הכל. הא כיצד במחנה הטהור מטומאת מצורע שאין המצורע נכנס לו. וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין לו. ואיזה זה מחנה ישראל במדבר. כל דגל בתוך אסיפת דגלו. ובית עולמים תוך ירושלים. דאמרינן בפסחים מצורע משתלח חוץ לשלש מתנות. זב נכנס למחנה ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. והרי מבואר במתניתין (דפ"ק דכלים מ"ז) דעיירות המוקפות חומה משלחין מתוכן את המצורעין. ומבואר שם בר"ש וברא"ש דיהושע קידש את העיירות המוקפות חומה שבא"י בקדושת מחנה ישראל לכל דבר עיי"ש. וא"כ הי' ראוי לומר שיהא מותר לאכול שם קדשים קלים מאחר שהן בקדושת מחנה ישראל. וקרינן בהו תאכלו במקום טהור. שהרי מצורעין משתלחין מהן. אלא דזה אי אפשר משבאו לירושלים ונאסרו הבמות ואי אפשר להקריב אלא בירושלים. ושוב אי אפשר להוציאן משם. שהרי נפסלין ביוצא מיד חוץ לחומת ירושלים. וע"כ אין מקום אכילתן אלא בירושלים. וממילא ה"ה למע"ש דאיתקיש לקדשים אינו נאכל אלא בירושלים. אע"ג דלא שייך בו פסול יוצא. ובכל מקום דקק"ל נאכלין גם מע"ש נאכל. וכמ"ש הרמב"ם שם בפיה"מ. ועי' בפרק בתרא דזבחים (קי"ט ע"א) עיי"ש. ולפ"ז היינו דוקא משבאו לירושלים. וכן כשהיו בשלה. אבל בנוב וגבעון שהיו הבמות מותרות. אע"פ שחזרה אז קדושת מחנה ישראל ולא הותר לאכול קק"ל אלא במחנה ישראל כבמדבר. כדגמרינן מקרא דבמקום טהור. מ"מ הרי כל העיירות המוקפות חומה נמי בקדושת מחנה ישראל נינהו. וכיון שהותרו הבמות. ובכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריב. הרי יכול לעשות במה בכל עיר המוקפת חומה ולהקריב קרבנותיו ולאכול שם. ומדוקדק שפיר עפ"ז לישנא דמתניתין דדייק ונקט ערי ישראל. עפמש"כ התוס' (בפ"ד דכתובות מ"ה ע"ב) בד"ה על פתח וכו'. דאע"ג דבכל הנסקלין ילפינן מקרא דצריך לסקלן חוץ לשלש מחנות. מ"מ היינו דוקא כשרובה ישראל אבל רובה נכרים בטלה קדושת היקף חומתה. ואין צריך להוציאן חוץ לחומה. משום דחומה כמאן דליתא. דהא עיירות המוקפות חומה משתלחין מצורעין מתוכן וכשרובה נכרים אין משתלחין משום שבטלה קדושת היקף חומתה עיי"ש. והיינו דקתני הכא ערי ישראל לאפוקי ערי נכרים. משום דאין להיקף חומתן קדושת מחנה ישראל לאכול בתוכן קדשים קלים. דאנן בעינן מקום טהור דמצורעין משתלתין מתוכן וליכא:

ומעתה לפ"ז מדוקדק היטב פירש"י. דלעיל גבי גלגל דקתני דקק"ל נאכלין בכל מקום. ע"כ הוכרח לפרש דהיינו משום דבטלה קדושת מחנה ישראל. אבל כאן בנוב וגבעון לא הוה מצי לפרושי הכי. משום דהרי ודאי היתה שם קדושת מחנה ישראל וגם לא הותר שם לאכול חוץ למחנה. אלא דלפ"ז קשה קצת במאי דתניא (סוף זבחים) דיוצא כשר בבמה. וכן קתני בתוספתא (סוף זבחים) חוץ למקומו בבמה גדולה ואין חוץ למקומו בבמה קטנה עיי"ש. ולפי מה שביארנו היינו דוקא בגלגל שבטלה שם קדושת מחנה ישראל. אבל בנוב וגבעון הי' נוהג פסול יוצא אפי' בבמה קטנה. וזה דוחק לאוקמי ברייתא דוקא בגלגל. מיהו לפמש"כ הר"ש משאנץ בפירושו לת"כ (פרשת צו ריש פרשתא ה') דהא דאין יוצא בבמה נפק"ל מקרא מדכתיב בחטאת בחצר אהל מועד יאכלוה. דמשמע מיעוטא דוקא באהל מועד ולא בבמה עיי"ש. והראב"ד ז"ל בפירושו שם כתב דנפק"ל מקרא אחרינא עיי"ש. וא"כ כיון דעכ"פ מקרא הוא דילפינן לה. אין בזה מקום קושיא. משום דאע"ג דבנוב וגבעון היתה קדושת מחנה ישראל. ולא הותרו הבמות אלא בעיירות המוקפות חומה. ושייך התם פסול יוצא כשיצא חוץ לחומה. מ"מ כבר גלי קרא דאין פסול יוצא אלא בחצר אהל מועד ולא בבמה. ואדרבה משם ראי' לדברינו. דאל"כ למה לן קרא למעוטי פסול יוצא בבמה. תיפוק לי' דלא שייכא בה מחיצה כלל. כיון דבכל מקום רשאי לעשות במה ולהקריב. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דאיצטריך מיעוטא לנוב וגבעון דהו"ל מחיצה ושייך שם פסול יוצא. אי לאו דמיעטי' קרא. ולפ"ז נראה דמש"כ הר"ש משאנץ ז"ל שם וז"ל מה היוצא אינו נוהג בבמה שהכל נקרא חוץ. ויש מפרשים מדכתיב בחטאת וכו' עיי"ש. ולפמש"כ אין כאן מחלוקת בין מפרשים אלו. אלא דמר מפרש טעם לגלגל דודאי לא איצטריך קרא למעוטי. כיון שלא היתה שם קדושת מחנה כלל. והכל נקרא חוץ ולא שייך שום פסול יוצא כלל. ומר מפרש טעם לבמות שבנוב וגבעון שהיתה בהן קדושת מחנה ישראל ושייכא בהו מחיצה. ואיצטריך קרא למעוטי פסול יוצא. ולפ"ז נראה דמה שפירש"י (בפ"ב דזבחים כ"ח ע"ב) בד"ה ה"ג וכו' וכ"כ בסוף זבחים הטעם דיוצא כשר בבמה משום דכשרה בלא מחיצות עיי"ש. היינו משום דהתם בברייתא קתני מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה. דמשמע דיוצא דבר פשוט הוא דכשר בבמה. ולא צריך קרא להכי. וזה ליתא אלא בבמות שבגלגל וכמו שנתבאר. ולהכי שפיר מפרש רש"י טעמא משום דכשרה בלא מחיצות. אבל ודאי בבמות שבנוב וגבעון איכא מחיצה. ובלא קרא לא הוה מכשרינן בהו יוצא. אלא דהך ברייתא לא מיירי בהכי. ונקט הכשר יוצא בבמה כדבר פשוט. משום דהכי הוא מיהת בבמות שבגלגל כדכתיבנא:

אמנם זה לא שייך אלא לפירש"י. אבל דברי הרמב"ם אינם מתיישבים בזה וכמבואר. גם יש לתמוה עוד על הרמב"ם ז"ל שם. דהרי נהי דבכרת דשחוטי חוץ כתיב מחנה. מ"מ הרי אזהרת שחוטי חוץ לא נפק"ל אלא מקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. וכמבואר ריש פרק השוחט והמעלה (זבחים ק"ו ע"א) ושחיטה ילפינן התם בהיקישא או בג"ש מהעלאה. ושם לא כתיבא מחנה. אלא בהדיא כתיב בה בכל מקום אשר תראה וא"כ אין האזהרה תלויה במחנה כלל. והיכי כתב הרמב"ם דמשפסקו המחנות ובאו לגלגל פסקה מצות ל"ת זו ונשאר מותר. מיהו לזה הי' אפשר לומר דכוונתו ע"פ מאי דאמרינן שם (לקמן קי"ח ע"א) דהא דתנן משבאו לשילה נאסרו הבמות וכו' קק"ל ומע"ש נאכלין בכל הרואה. נפק"ל מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום אשר תראה. ופירש"י משתבואו אל המנוחה קאי קרא עיי"ש. הרי דמפרשינן מאי דכתיב בהך קרא בכל מקום אשר תראה. כל מקום אשר משם תוכל לראות העיר שילה. וע"כ הא דנאכלין בכל הרואה. היינו משום דכל הרואה הו"ל שיעור מחנה ישראל בזמן שילה. דהרי אז היו להם כל שלשה מחנות כמשכ"ל. וא"כ קק"ל נאכלין במחנה ישראל. ומעתה א"כ ודאי גם האזהרה דשחוטי חוץ תלה הכתוב במחנה. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם כפי שיטתו דמשפסקו המחנות משנכנסו לגלגל נסתלקה מהם מצות ל"ת זו ונשאר מותר. מיהו אין זה מספיק. דא"כ אנו צריכין לומר דאין עיקר אזהרה זו אלא לזמן שהיו בשילה. וא"כ קשה מנ"ל אזהרה לשחוטי חוץ בזמן שהיו במדבר משהוקם המשכן. ואין לומר דבאמת אז לא היתה אזהרה לשחוטי חוץ. דהרי כרת לא בעי אזהרה. והא דבר"פ השוחט והמעלה טרח בגמרא לאשכוחי אזהרה לשוחט ומעלה בחוץ. היינו כמש"כ התוס' שם משום דבר"פ בתרא דמכות קחשיב תנא דמתניתין השוחט והמעלה בחוץ בין הלוקין עיי"ש. וא"כ אפשר דבזמן שהיו במדבר באמת לא היו לוקין על שחיטה והעלאה בחוץ. ומתניתין דפרק בתרא דמכות מיירי מזמן שילה וירושלים ואילך. דזה ליתא. חדא דכבר דחו התוס' שם הך תירוצא והכריחו דלכרת הוא דטרח לאשכוחי אזהרה עיי"ש. ובפרט דאליבא דהרמב"ם קיימינן ואיהו ז"ל גופי' ס"ל דכרת בעי אזהרה כמבואר בדבריו (בפ"א מהלכות שגגות) ובסה"מ (עשין ס"ט) ובפיה"מ (פ"א דכריתות) ובשאר דוכתי ועוד דאכתי מירושלים ואילך מנ"ל אזהרה. ובודאי מתניתין דמכות שם מיירי מיהת מזמן שמשבאו לירושלים ואילך. ועוד דבהדיא כתב הרמב"ם גופי' (בפי"ח מהלכות מעה"ק) דאזהרת שוחט ומעלה בחוץ גם בזה"ז נפק"ל מקרא דהשמר לך פן תעלה וגו' עיי"ש. ועכצ"ל דעיקר קרא ודאי לא אתי אלא לאזהרה כללית לשוחט ומעלה בחוץ בכל הזמנים שנאסרו הבמות. וכל מקום אשר תראה דכתיב בהך קרא. אינו יוצא מידי פשוטו. אלא דמייתורא דקרא דאשר תראה דרשינן לשילה דלא יאכלו קק"ל ומע"ש אלא בכל הרואה. ובפרט לפמש"כ הרמב"ם (בפיה"מ שם) דהך קרא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר דינא אינו אלא מקבלה שהיתה בידם עיי"ש. וגם לכל שאר אמוראי דהתם דנפק"ל הך מילתא מקראי אחריני. ע"כ לא אתי קרא אלא כפשטי'. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ועוד יש לתמוה על הרמב"ם מסוגיא דפרק השוחט והמעלה (זבחים ק"ז ע"ב) דפרכינן מחוץ למחנה ובמחנה למה לי. ומסיק דאיצטריך לדרשא. לכל מר כדאית לי' עיי"ש. והשתא להרמב"ם הרי איצטריך הך קרא כדי לאשמעינן דבמחנה תלה הכתוב איסור שחוטי חוץ למעוטי זמן גלגל. ולכן דברי הרמב"ם והרע"ב ז"ל צ"ע אצלי כעת ואכמ"ל בזה:

ומיהו נראה דאפי' להרמב"ם והרע"ב נהי דבזמן גלגל ליכא כרת אפי' בהנך קרבנות שלא הותרו להקריב בבמה. מ"מ היינו דוקא בגלגל. אבל בנוב וגבעון גם לפי' הרמב"ם והרע"ב איכא כרת בהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמה. משום דבגלגל כיון דמעולם לא היו בכלל האיסור. דהרי במחנה תלה הכתוב איסור שחוטי חוץ. וכיון דאז לא היו להם עוד מחנות לדעת הרמב"ם והרע"ב דמשבאו לארץ פסקו המחנות. ומעולם לא הוזהרו על שחיטה והעלאה בחוץ אלא בזמן שהיו המחנות. הילכך אע"ג דנאסרו קצת מן הקרבנות להקריבן גם אז בבמה. מ"מ לא אמרינן דאהדרינהו לאיסורא קמא להתחייב על הקרבתן בבמה כרת. דמידי דהוי אנדרים ונדבות דכתבו התוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) ד"ה השוחט וכו' דלהכי לא לקי אם הקריבן ביו"ט. ולא אמרינן דכיון דמיעטינהו קרא שאסור להקריבן ביו"ט אהדרינהו לאיסורא קמא להתחייב עליהן מלקות מלאו דלא תעשה מלאכה. משום דכבר היו בכלל היתר מלאכת אוכל נפש. דמתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. וכיון דאי לאו דמעטינהו קרא היו בכלל היתר המפורש בקרא. השתא נמי דאימעיטו מקרא דלכם ולא לגבוה לא קיימי אלא בלאו הבמכ"ע לחוד. ולא אמרינן דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא ללאו דמלאכה ללקות עיי"ש. משא"כ בנוב וגבעון כיון שכבר היו להם אז כל השלש מחנות. נמצא דהו"ל בכלל אזהרה וכרת דשחוטי חוץ. אלא דגלי קרא להתיר מקצת קרבנות באותו הזמן בבמה. הילכך אין לנו אלא אותן שהותרו. דהרי בהדיא כתיב קרא איש כל הישר בעיניו דהיינו ישרות שהם נדרים ונדבות. אבל חובות דיחיד וקרבנות צבור שאינם בכלל היתר זה. ודאי אית לן למימר דקיימי באיסורא קמא בלאו ובכרת כדמעיקרא. והו"ל ממש כגיזה ועבודה דפסהמ"ק דלוקה. משום דאמרינן דכיון דמיעטי' קרא אהדרינהו לאיסורא קמא כדמעיקרא קודם שנפסלו. וכ"ש הכא. דהרי התם עכ"פ נפסלו ונפדו ויש קצת סברא לומר דלגמרי יצאו לחולין. משא"כ הכא דקדשים גמורין הן ולא התירן הכתוב להקריבן בבמה. ודאי אית לן למימר דבאיסורן דמעיקרא קיימי. ואיכא בהו כרת וזה ברור:

והשתא א"כ קשה טובא למאי דמוקי קרא דלא תוכל לזבוח את הפסח בשעת היתר הבמות. הרי בנוב וגבעון כרת נמי מיחייב על שחיטת הפסח בבמה והדק"ל. וליכא למימר דבשעת היתר הבמות דגלגל מיירי קרא דליכא כרת. דהרי באחד שעריך כתיב בהך קרא. ובגלגל עדיין לא היו להם ערים ברשותן. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם. דמה"ט לא קתני גבי גלגל דקק"ל ומע"ש נאכלין בכל ערי ישראל כדקתני גבי נוב וגבעון כמשכ"ל. והכי הו"ל למיכתב לא תוכל לזבח את הפסח בכל מקום. אם איתא דרק בגלגל הוא דמיירי קרא. וכ"ש דקשה לפירש"י דס"ל דגם בגלגל לא שמעינן דהותרו הבמות אלא מקרא דאיש כל הישר בעיניו. וא"כ ע"כ אין מקום לחלק בין נוב וגבעון לגלגל. ובכולהו איכא חיוב כרת על אותן הקרבנות שלא הותרה הקרבתן בבמה קטנה. ולכאורה הי' קצת מקום לומר בזה עפמש"כ בתוס' חיצוניות ובתוס' הרא"ש הובא בש"מ בבכורות (ט"ו ע"א) לחלק בין חלב פסוהמ"ק לגיזה ועבודה. דבגיזה ועבודה דלא כתב קרא האיסור בפירוש. אלא מדכתב תזבח אימעיט גיזה. אית לן למימר דאהדרי' לאיסורא קמא למלקות. משא"כ חלב דכתב בי' קרא לאו גמור בפ"ע. אין לנו אלא האיסור האמור בו בלבד. ולא אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא לכרת עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דבחובות כתב קרא לאו גמור בפ"ע בשעת היתר הבמות. מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. לית לן למימר דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא להתחייב כרת. אבל זה אינו ולא דמי כלל להתם. דהתם מיהת איכא טעמא להתיר משום שנפסלו כמשכ"ל. ועוד דאיכא היקישא להתיר מדהוקשו לצבי ואיל דחלבן מותר. ולהכי אית לן למימר דלא אתי קרא אלא למיקם עלי' בלאו האמור בו. וכדאמרי' בהדיא התם אהני היקישא ואהני קרא. אהני היקישא למעוטי מכרת ואהני קרא למיקם עלי' בלאו בעלמא. וכ"כ בתוס' חיצוניות והרא"ש שם דמשום היקישא לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא לכרת עיי"ש. אבל הכא לית לן שום מיעוטא למעטינהו מכרת והיתירא דקרא לא עלייהו קאי. דבנדרים ונדבות הוא דכתיב. מהיכא תיתי לן למעטינהו מכרת אע"ג דהוסיף בהן הכתוב עוד לאו מיוחד לאזהרה יתירה. וכ"ש לפמש"כ התוס' (סוף זבחים) שם דגם הכא ליכא בהו לאו אלא לאו הבמכ"ע ישרות תקריבו ולא חובות יחיד וקרבנות צבור. וא"כ עכ"פ לא גריעי מגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין דאמרינן בהו דאהדרי' לאיסורא קמא. וא"כ ודאי קשה טובא מאי אהני במאי דמוקים קרא דלא תוכל לזבוח בשעת היתר הבמות הרי בפסח גם בשעת היתר הבמות אית בי' כרת דשחוטי חוץ כבשעת איסור הבמות. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. כרת נמי מיחייב:

וראיתי בס' ברכת אברהם לרבנו אברהם מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (בסי' ו') שכבר הרגיש בקושיא זו ה"ר דניאל הבבלי ז"ל בשאלתו להר"א מיימון. וז"ל ועוד קשיא לי מה שאמר (הרמב"ם) ז"ל (בפ"א מהלכות ק"פ) שהמקריב את הפסח בבמת יחיד אף בשעת היתר הבמות לוקה וכו'. ובפרק פרת חטאת אמר רבא טעמא דר"ש וכו' מהא מתניתא דתניא רש"א מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד וכו'. אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי מיחייב וכו'. ודחינן לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות. ומאי איסור במות איסור במה לו והיתר במה לחבירו. ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז"ל. והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת היתר הבמות. ולמה שלא לשמו. שלא תאמר שלמים הן והן כשרים. ולא סגי לן בלא תירוץ דתירצו בני מערבא. דהא קיי"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים. ותרצינן כעין פסחים חובות הקבוע להן זמן. וא"כ הא פסח אסור בבמת יחיד אפי' בשעת היתר הבמות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר קרבנות צבור דלא מיחייב עלי' כרת. הילכך לא מיתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים. דרבנן פטרי לגמרי. ור"ש מחייב בל"ת. אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפי' בשעת היתר הבמות תייב כרת עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא לי' דהמקריב קרבנות צבור בבמת יחיד אפי' בשעת היתר הבמות חייב כרת. ומאי דמוקמינן ההיא ברייתא דקתני בשוחט את הפסח בבמת יחיד שעובר בל"ת דמיירי בשעת היתר הבמות. היינו רק בששחטו שלא לשמו. וכדמוקי לה בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א). אבל בששחטו לשם פסח אפי' כרת נמי מחייב אפי' בשעת היתר במות. והר"א מיימון ז"ל בחשובתו שם השיב עליו. וז"ל למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו וכו'. ר"ש לא אמר אלא בשעת היתר הבמות כדתרצינן בזבחים. ולא איכפת לן בירושלמי. דאגמרא דילן סמכינן. ואותן הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת היתר הבמות חייב כרת. ולפיכך מאי שנא פסח מהן שלא יהיה בו כרת כדאמרת. טעות גדולה עד למאד בדברים אלו. דבשעת היתר במות אפי' שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל. ולא גרעה במת יחיד משוק וכו'. וליכא מאן דסליק אדעתי' דבשעת היתר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כ"ש בבמת יחיד כלל. חוץ מכבודך. דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת היתר הבמות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל. ואפי' הקדישן בשעת איסור הבמות. דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות הרי אלו בעשה ואין בהם ל"ת. ובהדיא איפריש בגמרא דאם הקדישן בשעת היתר במות והקריבן בשעת היתר במות פטור מכלום. וכל הקדשים אמרינן. ל"ש קרבנות צבור או קרבנות יחיד. ולולא שכתוב לא תוכל לזבוח וגו' לא הי' בפסח אפי' לאו בשעת היתר הבמות. והיינו דאתי ר"ש בברייתא לאשמעינן דפסח בלחוד חייב עלי'. ולא פליגי רבנן עלי' בפסח כלל עכ"ל הר"א מיימון ז"ל בתשובתו. וכבר הביא בכ"מ (פ"א מהלכות ק"פ) סוף דבריו אלו עיי"ש:

הרי דלהר"א מיימון ז"ל פשיטא לי' איפכא. דבשעת היתר הבמות ליכא אפי' בקרבנות צבור לא מיבעיא כרת אלא אפי' לאו נמי ליכא בהקרבתן בבמת יחיד ואפי' בשוק. ואפי' עשה לית בהו אלא בשהקדישן בשעת איסור הבמות ומקריבן בשעת היתר הבמות. אבל הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות אפי' בקרבנות צבור פטור מכלום ואפי' עשה ליכא. אבל לענ"ד דבריו ז"ל תמוהים ונפלאים מאוד אצלי. דהרי ודאי עכ"פ יש ל"ת גמור בהנך קרבנות שלא הותרו להקריבן בבמת יחיד בשעת היתר במות. דהא ילפינן להו מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנתנו עושים וגו'. כמבואר בגמרא שם. ובודאי הדברים נראין דאפי' כרת מחייב עלייהו כמו שביארנו לעיל. ומה שהביא ראי' ממשנה ערוכה דאפי' הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר במות תנן דאין בהן אפי' ל"ת אלא עשה. הדבר פשוט דלא מיירי מתניתין אלא בהנך קרבנות שהותרו להקריבן בבמת יחיד. ואפי' לכתחילה בשעת היתר במות. אלא משום שהקדישן בשעת איסור הבמות קתני מתניתין דעובר על הקרבתן בבמת יחיד בשעת היתר במות בעשה. וכדפירש"י שם עיי"ש. אבל אותן קרבנות שלא הותרו כלל להקריבן בבמה אפי' בשעת היתר במות. ודאי אית לן למימר דאית בהקרבתן בבמת יחיד אפי' בשעת היתר במות לאו וכרת כדמעיקרא. ואפי' לפמש"כ התוס' דלא שמעינן מקרא דאיש הישר בעיניו אלא לאו הבמכ"ע. כבר נתבאר דאית לן למימר דאהדרינהו קרא לאיסורא קמא ללאו ולכרת. והכי נמי מאי דקתני בברייתא דאם הוקדשו בשעת היתר במות והקריבן בשעת היתר במות פטור מכלום. ע"כ מוכרח דלא מיירי אלא בהנך קרבנות שהותרו להקריבן בבמת יחיד. וכמש"כ התוס' שם (קי"ט ע"ב) עיי"ש. דבחובות יחיד וקרבנות צבור. הרי כיון דאימעיטו מקרא דאיש כל הישר בעיניו. א"כ עכ"פ אית בהו איסור לאו הבמכ"ע. והיכי קתני דפטור מכלום והיינו דאפי' עשה ליכא. כמבואר בברייתא שם עיי"ש. ומש"כ עוד הר"א מיימון ז"ל דר"ש לא קאמר אלא בפסח לחוד ולא בשאר הקרבנות צבור. אף שכן נראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ק"פ) שם. אבל בפירש"י בזבחים שם מבואר דס"ל דבכל קרבנות שבחובה דיחיד ודצבור נמי איכא לאו זה. כמבואר בדבריו שם בד"ה בשעת היתר כו' עיי"ש. וממילא מבואר דגם לפירש"י ע"כ מתניתין וברייתא דקתני הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר במות אין בהן אלא עשה. ע"כ היינו רק בנדרים ונדבות שמותרים להקריבן בבמת יחיד בשעת היתר במות. דאילו בחובות היחיד והצבור עכ"פ אית בהו לאו דלא תוכל לזבוח וגו' אפי' בשעת היתר במות. ומלבד זה תמיהני על הר"א מיימון ז"ל שכנראה מדבריו מודה הוא דלהירושלמי דמוקי לה בששחטו שלא לשמו ע"כ ס"ל דבשחטו לשמו כרת נמי מתייב. דלהכי כתב דלא איכפת לן בירושלמי. דאגמרא דילן סמכינן. וא"כ אני תמה עד שהוא מקשה על הר"ד הבבלי ז"ל ועשהו כטועה בדבר משנה. יקשה על הירושלמי ממשנה ערוכה זו שסותר בה דברי הר"ד הבבלי ז"ל. ואיך יהי' הירושלמי נגד משנה ערוכה. לכן אני רואה דברי הר"ד הבבלי ז"ל נכונים מאוד ודברי הר"א מיימון ז"ל נפלאים:

איברא דגם דברי הר"ד הבבלי צ"ע לכאורה דמדברי הירושלמי גופי' לכאורה לא משמע הכי. דאם איתא דלהכי מוקי לה בירושלמי בששחטו שלא לשמו. משום דבשחטו לשמו אפי' בשעת היתר במות מחייב כרת על שחיטת קרבנות צבור בבמת יחיד. א"כ מאי פריך בירושלמי שם ולמה שלא לשמו. והרי זהו עיקר תירוצו. דבשחטו לשמו אכתי קיימא הקושיא דפריך מעיקרא ענוש כרת ואת אמר הכין. וגם קשה לכאורה מאי דקמשני שלא תאמר שלמים הן והן כשרין. ולפירושו של הר"ד הבבלי דלא מיתוקם קרא אלא בשלא לשמו דוקא. וא"כ ע"כ לפום הך שינויא לא אתי הך קרא דלא תוכל לזבוח את הפסח אלא לאשמעינן הך דינא דשוחט את הפסח בזמנו שלא לשמו פסול. והדבר תמוה אטו עד השתא לא ידעינן דפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו פסול. והרי בלא"ה כבר נפק"ל הך מילתא מקראי אחריני (בפ"ק דזבחים ז' ע"ב) ובירושלמי (פסחים פרק תמיד נשחט ה"ב) ובספרי (פרשת ראה פיסקא קכ"ט) עיי"ש. ועוד קשה דאם איתא דהך קרא דלא תוכל לזבוח לא אתי אלא לאשמעינן דשוחט פסח בזמנו שלא לשמו פסול. א"כ מנ"ל דעובר בל"ת. והרי לפי הך אוקימתא אין בקרא אזהרת לאו כלל. ואין זה אלא מלאוי השלילה שבא לומר לא תוכל לזבוח את הפסח בזמנו שלא לשמו משום שנפסל בכך ולא יהא יוצא בו ידי חובתו. אבל אזהרת לאו לחייבו מלקות אין לנו. והרי בברייתא יליף ר"ש מהך קרא גופי' שעובר בל"ת. ולכן הי' נראה לומר דמוכרח לפרש הירושלמי כפשטי'. דפריך למה לי' לאוקמי בשלא לשמו כיון דגם בשחטו לשמו לית בי' כרת בשעת היתר הבמות. ולזה משני דאין ה"נ אלא דלרבותא בעלמא נקט אוקימתא בשלא לשמו. לומר דאפי' בשלא לשמו בזמנו הוא בל"ת. דסד"א דפסח שלא לשמו הו"ל שלמים שקרבין בבמת יחיד. קמ"ל דשלא לשמו בזמנו פסול כדדרשינן מקראי. וממילא עובר בל"ת כמו בשחטו לשמו. אבל ודאי עיקר קרא איצטריך אפי' בלשמו משום דקאי על שעת היתר במות. וכן פירשו המפרשים שם עיי"ש. וא"כ מבואר לכאורה שלא כדברי הר"ד הבבלי ז"ל:

איברא דגם פי' המפרשים קשה טובא לכאורה. דאטו רשב"ל מתני' אתי לאשמעינן. דהרי כבר שנינו בכמה משניות (בפ"ק דזבחים ובפרק תמיד נשחט) דהפסח בזמנו שלא לשמו פסול. וגם בלא"ה דברי הירושלמי מוקשים הרבה לפי פי' המפרשים. דהנה הכי גרסי' התם בירושלמי. אין כתיב בל"ת אלא מבפנים מנין מבחוץ. נשמעינה מן הדא. מנין לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא עובר בל"ת. ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח וגו'. ענוש כרת ואת אמר הכין. ר"ש בן לקיש אמר בשוחט משש שעות ולמעלן שלא לשמו בשעת היתר במה וכו'. ולמה לי שלא לשמו. שלא תאמר שלמים הן והן כשרין. ועוד מן הדא יכול אם שחטו משש שעות ולמעלן יהא כשר מה אית לך משש שעות ולמטן יהא פסול. לא שלא לשמו. אמר ר"י הדא אמרה שלמים הבאין מחמת פסח כשרים בבמה עכ"ד הירושלמי. ופי' שם הר"ב פ"מ דמאי דקאמר אין כתיב בל"ת אלא בפנים. ה"ק אין לנו ל"ת בשחוטי חוץ אלא בקדשים שהוקדשו להביאן בפנים מקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. מנין שהוא בל"ת על קדשים שהוקדשו להביאן בחוץ על הבמה בשעת איסור הבמות. ועל זה קאמר נשמעינה מן הדא וכו'. ופריך ענוש כרת ואת אמר הכין וכו'. כלומר למה לי אזהרה לזה. פשיטא דגם בהנך שהוקדשו להקריבן בבמה בשעת איסור הבמות ענוש כרת כשאר שחוטי חוץ ואזהרתו מקרא דהשמר לך פן תעלה וגו'. ולזה מוקי לה רשב"ל בשעת היתר במות. שאינו בכלל אזהרת שחוטי חוץ עיי"ש בדבריו. והם תמוהים אצלי דאטו מי לית לן אזהרה גם לזה מקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. כדדריש גם בירושלמי גופי' שם לעיל בריש הסוגיא עיי"ש. גם לשון הירושלמי לא משמע כפירושו כלל. ובקה"ע פי' דלר"ש פריך. דר"ש קאמר התם לעיל דאפי' צבור בבמה גדולה לא הקריבו אלא פסחים ושאר חובות שקבוע להם זמן. ומוקי קרא דלא תעשון בצבור. ועל זה קאמר הכא מנין שאם הקריב היחיד חובות שקבוע להן זמן. כגון פסח בשעת היתר הבמות שהוא חייב עכ"ד עיי"ש. ורצה לומר דלרבי יהודה דס"ל התם דאחד היחיד ואחד צבור רשאין להקריב אפי' חובות שאין קבוע להן זמן בבמה גדולה וקרא דלא תעשון לא מיתוקם אלא בבמה קטנה. הרי יש לנו אזהרה לחובות בבמה קטנה מהך קרא. וכן לחכמים דס"ל התם דיחיד אסור להקריב חובות אפי' בבמת צבור. עכ"פ גם לדידהו קרא דלא תעשון הוא אזהרה ליחיד. אלא שכולל בין במת צבור ובין במת יחיד שלא יקריב חובות כלל. ואע"ג דבין לחכמים ובין לר"י כולל הך קרא נמי צבור בבמת יחיד. דלכ"ע בבמה קטנה אסור להקריב חובות ל"ש צבור ול"ש יחיד. היינו משום דבבמה קטנה גם הצבור חשיבי כיחידים. אבל לר"ש דס"ל דאפי' צבור בבמה גדולה לא הקריבו אלא חובות שקבוע להן זמן כעין פסחים. דילמא לא אתי קרא דלא תעשון אלא להזהיר על הצבור שלא להקריב בבמה גדולה חובות שאין קבוע להן זמן. וממילא נשמע מזה ג"כ אזהרה ליחיד בבמתו שלא להקריב חובות שאין קבוע להן זמן. דודאי לא עדיף יחיד בבמתו מצבור בבמה גדולה. אבל אכתי מנ"ל אזהרה לחובות שקבוע להן זמן שלא להקריבן בבמה קטנה. ולזה מייתי לה מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח כדמסיק דלא מיירי אלא בשעת היתר במות:

ולפ"ז הא דפרכינן בתלמודא דידן בסוגיא דפסחים (צ"א ע"א) לרבי יהודה הא דר"ש מנ"ל. והוצרך לשנויי תרתי ש"מ עיי"ש. אם לא נימא דפליגא אדירושלמי וס"ל דגם ר"ש גופי' לא דריש לי' אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. משום דבלא"ה כבר שמעינן אזהרה בין בפנים ובין בחוץ מקרא דלא תעשון. ע"כ נצטרך לומר דהעיקר כספרים דלא גרסי התם כן. כמש"כ בד"ס שם בשם ש"ס כת"י עיי"ש. וכן מבואר בדברי הר"ד והר"א מיימון ז"ל שלא הי' כך בגירסתם עיי"ש. ומאי דמסיק בירושלמי ועוד מן הדא. פירשו בפ"מ ובקה"ע דמייתי מהך ברייתא ראי' דפסח בזמנו שלא לשמו פסול מדקתני יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר. והיינו ע"כ שלא לשמו. דאילו לשמו הרי זמנו הוא עיי"ש. והוא תמוה טובא דאטו מי לא אשכחן הלכה זו מפורש בהדיא בשום דוכתא עד שהוכרח בירושלמי להוכיח כן מדיוקא דברייתא זו. והרי בהדיא מבואר הך דינא במתניתין בכמה דוכתי (בפ"ק דזבחים ובפסחים פרק תמיד נשחט) ובתוספתא ובספרי כמשכ"ל. וביותר תמוה דבתר דדחי לי' הוכחה זו מהך ברייתא לפי' הפ"מ. אמאי לא מייתי לה מהנך מתניתין דהך דינא מפורש שם בהדיא. וגם מאי דאמרינן תו בירושלמי מה אית לך משש שעות ולמעלה יהא פסול וכו'. שפירש בפ"מ שבא לדחות הראי' מן ההיא ברייתא. לומר דא"כ נידוק נמי מינה דשלא לשמו קודם שש שעות יהא פסול. וזה ודאי ליתא. אלא ודאי מהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי עיי"ש בדבריו. והוא תמוה טובא דאטו מי לא אשכחן פלוגתא דתנאי בהך מילתא במתניתין (דפ"ק דזבחים י"א ע"ב) עיי"ש. וא"כ כבר אפשר לאוקמי הך ברייתא כבן בתירא דפוסל התם פסח ששחטו שחרית בע"פ שלא לשמו. גם בעיקר הדבר לא ידענא מהיכא משמע לי' למידק נמי מינה דקודם שש שעות פסול. והרי ודאי קודם שש קיל יותר לענין זה מאחר שש. וא"כ אדרבה דוק מינה לאידך גיסא דקודם שש כשר. דאם איתא דקודם שש פסיקא לי' לתנא דפסול. אית לן למימר דכ"ש אחר שש דפסול. והיכי קאמר יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר. ובלא"ה אין פירושו נכון כלל בלשון הירושלמי. וגם פירושו של הקה"ע לא יתכן כלל. שמפרש שם דמאי דקאמר מה אית לך וכו'. מילתא אחריתא היא וקאי אדלקמן. ובא לדייק מינה דשלמים הבאים מחמת פסח כשרים בבמה. ומחק הגירסא שלפנינו וגריס במקום פסול כשר. וה"פ דכיון דלא מיבעיא לי' לתנא אלא משש שעות ולמעלה ש"מ דקודם שש כשר. והיינו דקמסיים ר"י וקאמר הדא אמרה וכו' עיי"ש. ומלבד שמשבש הספרים להגיה כשר במקום פסול. גם לשון יהא כשר אינו נכון כלל. דהרי קושטא דמילתא הכי הוא דכשר. ועוד מאי הוצרך לדייק ולומר מה אית לך וכו' לא שלא לשמו. כיון דעד השתא נמי פסיקא לי' דבשלמא לשמו עסקינן. דהרי מדייק מינה דבזמנו שלא לשמו פסול. ולא הו"ל למימר אלא הא משש שעות ולמטן כשר.

ולכן נראה לי דה"פ. דודאי רשב"ל דמוקי לברייתא בשוחט שלא לשמו בשעת היתר הבמות משמע דדוקא קאמר. משום דבלשמו אפי' בשעת היתר במות ענוש כרת על הפסח בבמת יחיד. דאמרינן דאהדרינהו קרא לחובות לאיסורא קמא דשחוטי חוץ שבכרת ולאזהרה דהשמר לך פן תעלה וגו'. ולא צריך ללמוד אזהרתו מקרא דלא תוכל לזבוח וגו'. ולהכי מוקי לה דוקא בשלא לשמו. ועל זה פריך ולמה לי שלא לשמו. כלומר מה בכך דשלא לשמו שחטו הא כיון דקיי"ל דפסח ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב משום דכל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ. כדתניא בספרא. ומייתי לה בתלמודין (בזבחים ק"ט ע"א) עיי"ש. אכתי קשה כדפרכינן ענוש כרת ואת אמרת הכין. ועל זה משני לי' שלא תאמר שלמים הן והן כשרין. פי' דאע"ג דודאי כששחטו בזמנו בחוץ שלא לשמו חייב. מ"מ בבמה בשעת היתר במות אפשר לדון ולומר דפטור. משום דאע"ג דנפק"ל מקראי דהפסח בזמנו שלא לשמו פסול. מ"מ כיון דפסח שלא לשמו בשאר ימות השנה דין שלמים יש לו. כדגמרינן (בפ"ק דזבחים ובשאר דוכתי) מקראי. אפשר לומר דגם בזמנו נהי דגלי קרא דפסול. מ"מ אין עליו תורת פסח פסול. אלא תורת שלמים פסולין עליו. וא"כ בבמה בשעת היתר במות לא מיחייב מידי. שהרי שלמים קרבין אז בבמה. ולזה איצטריך קרא דלא תוכל לזבוח את הפסח וגו' לומר שעובר בל"ת. והיינו דקאמר שלמים הן והן כשרים. כלומר דבשאר ימות השנה פסח שלא לשמו שלמים כשרים הוא. והילכך בע"פ נמי אע"ג דפסול. תורת שלמים עליו ופטור. ואשמעינן הך קרא שעובר בל"ת. ועל זה קאמר תו. ועוד מן הדא וכו' דמלבד דהדבר מבואר מצד עצמו. אביא לך ראי' לאוקימתא זו מברייתא אחריתא. דתניא יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. כך שנויה ההיא ברייתא. אלא דמייתי לה בקיצור ולא נקט מינה אלא רישא להוכיח מינה דע"כ בשעת היתר במות מיירי. דאילו בשעת איסור במות איזה חילוק יש בין ע"פ משש שעות ולמעלה לשאר ימות השנה. אבל בשעת היתר במות שפיר יש לחלק. דבשאר כל ימות השנה דפסח שלא לשמו הוא שלמים נמצא שמותר להקריבו בבמת יחיד. אבל בע"פ משש שעות ולמעלה פסול משום דהו"ל פסח בזמנו דשלא לשמו פסול. וממילא מבואר נמי דע"כ מיירי בשלא לשמו. דאילו לשמו היכי תיסק אדעתין דמשש שעות ולמעלה יהא כשר כשהקריבו בבמה. הרי אפי' תמצא לומר דאינו ענוש כרת בשעת היתר הבמות. וגם נימא דאפי' מלקות נמי ליכא. מ"מ פשיטא דכשר מיהת לא הוי. כיון דלכ"ע חובות לא הוכשרו ליקרב בבמה. אלא ודאי ע"כ לא מיירי אלא בשלא לשמו. והכי קאמר. יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר. כלומר שיהא כשר הדבר ואין בו שום איסור. דאע"ג דבזמנו שלא לשמו אפי' בפנים נמי פסול. מ"מ אפשר לדון ולומר דדין שלמים יש לו. אלא דגזה"כ הוא לפסלו בזמנו אע"ג דבמחשבת שלא לשמו נתעקר ממנו שם פסח. ומצד שחיטת חיץ אין בו שום איסור. תלמוד לומר לא תוכל לזבוח את הפסח. והייינו דמסיים וקאמר מה אית לך משש שעות ולמעלן יהא פסול לא שלא לשמו (כצ"ל לדעתי. והוא טעות הרגיל בירושלמי) וה"ק מה יש לרבות שיהא פסול משש שעות ולמעלן. ע"כ אין זה אלא בשלא לשמו. דאילו לשמו פשיטא דלא הוכשר ליקרב בבמה ולא תיסק אדעתין לומר דכשר. וגם ע"פ דרכו של הקה"ע אפשר לפרש דקאי אדלקמי'. וה"ק מה יש לך לרבות שיהא פסול משש שעות ולמעלן בבמת יחיד. לא שלא לשמו. דבלשמו אפי' כרת נמי מיחייב אפי' בשעת היתר במות וכדקאמר רשב"ל ומינה דדוקא משש שעות ולמעלן אבל בשאר ימות השנה אפי' לאו נמי ליכא ומותר לגמרי. וא"כ הדא אמרה שלמים הבאים מחמת פסח כשרים בבמה. אלא שאין צורך לזה דבלא"ה מתפרשים דברי הירושלמי שפיר כמו שנתבאר. ומה שהפסיק הברייתא באמצע. ולא הביאה כולה. היינו משום שסמך בזה על הברייתא קמייתא. משום דהיינו הך. אלא ששנויה בשינוי קצת ברישא. ולכן לא הביא ממנה אלא תחילתה כפי הצריך לענינו. וכיו"ב אשכחן טובא בירושלמי. וזו היא ג"כ שיטת הר"ד הבבלי והר"א מיימון ז"ל בביאור דברי הירושלמי אלו. אלא דלהר"א מיימון ס"ל דתלמודא דידן פליגא עלי'. דמדלא חש לאוקמה להך ברייתא אלא בשעת היתר במות משמע דס"ל דאפי' שחטו לשמו בשעת היתר במות אינו עובר אלא בל"ת ואינו ענוש כרת. ומה"ט גם הרמב"ם לא הביא (בפ"א מהלכות ק"פ) אלא אוקימתא דתלמודא דידן. אבל הר"ד הבבלי ז"ל ס"ל דאין הכרע מתלמודא דידן דפליגא אירושלמי. דאפשר דלעולם גם לתלמודין לא מיתוקמא אלא בשלא לשמו דוקא. אלא משום דבשעת איסור במות אפי' בשלא לשמו איכא כרת. לכן מוקים לה בשעת היתר במות. דבזה שפיר י"ל דלשלא לשמו איצטריך קרא. ולא הוצרך לפרש לפי שהוא פשוט כדקאמר בירושלמי. ובפרט לפמש"כ בפירש"י ובתוס' בסוגיא דזבחים שם דלפי מאי דמוקמינן ברייתא בשעת היתר במות. ואיסור במה דקתני היינו איסור במה לפסח וכיו"ב בלבד. אבל הוא שעת היתר לנדרים ונדבות. הא דמסיק בברייתא וקתני יכול אף בשעת היתר הבמות כן וכו'. היינו קודם חצות דכשר בבמה שלא לשמו עיי"ש. וא"כ סיפא בשלא לשמו הוא דמיירי. ממילא אית לן למימר דרישא נמי דומיא דהכי בשלא לשמו מיירי. ולזה לא הוצרך בתלמודין לפרושי הכי בהדיא. כן נראה לומר בדעת הר"ד הבבלי ז"ל בזה.

ועפ"ז יש מקום אתי לפרש גם סוף דברי הירושלמי שם יותר בפשיטות אם נגיה במקום למעלן למטן ובמקום כשר פסול בלישנא דברייתא. והכי קאמר ועוד מן הדא (מוכח דבשלא לשמו מיתוקמא ברייתא) יכול אם שחטו משש שעות ולמטן פסול. וכוונת הירושלמי בזה לסיפא דההיא ברייתא גופא דמייתי לעיל מיני'. דקתני בה יכול אף בשעת היתר במות כן ת"ל וכו'. וכדמייתי לה נמי בתלמודין. ולפי מאי דמוקמינן לה בשעת היתר הבמות. ע"כ אין פירושו אלא כמו שפירש"י ותוס'. דהיתר במות קרי האי תנא בסיפא לפסח קודם חצות דכשר בבמה שלא לשמו. והיינו ג"כ ההיא ברייתא דמייתי מינה בירושלמי ראי' אלא שאינו מביאה בלשונה ממש משום דלישנא דברייתא סתום וצריך ביאור לפום מאי דמוקמינן רישא בשעת היתר במות. ולכן הביאה לפום פירושה ותוכן כוונתה. וכדפירש"י ותוס' שם דלקודם חצות בפסח קרי תנא בסיפא היתר במה. והיינו דקאמר ועוד מן הדא יכול אם שחטו משש שעות ולמטן יהא פסול. (פי' דקודם חצות נמי יהא פסול מהך קרא דלא תוכל לזבוח כדפסלינן אחר חצות) מה אית לך משש שעות ולמטן יהא פסול לא שלא לשמו. כלומר מה בא תנא דברייתא לומר שיהא פסול קודם חצות ומסקנתו דכשר. ע"כ אינו אלא בשלא לשמו דכשר בבמה בשאר ימות השנה. דאילו בלשמו ודאי פסול שלא בזמנו. וגם לא הוה קרי לי' תנא שעת היתר במה. וא"כ מינה נשמע גם לרישא דבשלא לשמו מיירי וכמו שנתבאר. ואפשר שחסר לפנינו לעיל סיפא דברייתא כדאיתא בתלמודא דידן בפסחים ובזבחים שם. ובירושלמי הוא דבר הרגיל בכמה דוכתי כידוע. ולכן לא סיים כאן לשון הברייתא משום דסמיך אדלעיל שכבר הביאה. וזה נראה נכון וקרוב לאמת. ואין להאריך יותר:

ועכ"פ מבואר דכבר הרגיש הר"ד הבבלי ז"ל בקושייתנו בסוגיא דזבחים שם. דגם לפי מאי דמוקי לברייתא בשעת היתר במות אכתי תקשה איסור כרת הוא. דודאי אהדרי' קרא לאיסורא קמא. וגם תירצה יפה ע"פ הירושלמי דנפק"מ לענין שלא לשמו. דאי לאו דגלי קרא הוה סד"א דלא עבד שום איסורא בהכי וכמו שביארנו. ומעתה שפיר אפשר לומר לכאורה עפ"ז בטעמן של הראשונים ז"ל מוני המצות שלא מנו לאו זה דלא תוכל לזבוח וגו'. דהיינו משום דס"ל דהא דפריך מעיקרא בתלמודין ובירושלמי אי לאחר חצות כרת נמי מיחייב. היינו רק משום דלישנא דקרא דכתיב לא תוכל לזבוח. משמע דלא בא הכתוב אלא לחדש איסור בדבר שהי' ראוי לומר שמותר לגמרי אי לאו דגלי לן האי קרא לאסרו. ולא נקט בקושייתו כרת אלא לאלומי קושייתו. כיון שכן הוא לפי האמת דגם בלא האי קרא אית בי' איסור חמור דבכרת. ואין ה"נ דגם מאיסור לאו או עשה נמי הוה פריך הכי מהאי טעמא. ולהכי מוקי לקרא בשעת היתר במות. ונפק"מ לענין שלא לשמו. דאי לאו דגלי קרא. שפיר הוה סד"א דלא עביד שום איסורא בהכי כלל. וא"כ לפ"ז אית לן למימר דאין בזה שום אזהרה נוספת לזמן איסור הבמות. אלא דגלי לן קרא דגם הפסח שלא לשמו משש שעות ולמעלה אפי' בשעת היתר במות ישנו בכלל איסור שחוטי חוץ. משום דבזמנו אין לו דין שלמים שהוכשרו ליקרב בבמה. אלא בכלל פסח הוא כמו לשמו. אלא שנפסל במחשבת פסול. והרי זה כחטאת ששחטה בחוץ שלא לשמה דאיתרבאי בספרא ובפרק השוחט והמעלה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' כל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ. וא"כ אין לנו בזה אזהרה בפ"ע שתבוא במנין הלאוין אלא היינו גופא אזהרה הכוללת כל שחוטי חוץ. ולכן לא מנאוה הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל:

איברא דלדעת הרמב"ם ז"ל לא יתכן לומר כן. שהרי להדיא מבואר בדבריו (בפ"א מהלכות ק"פ) דהך קרא דלא תוכל לזבוח הוא אזהרה לשוחט את הפסח בבמת יחיד לשמו. ועכצ"ל בטעמו כמו שביאר בנו הר"א מיימון ז"ל שם. דס"ל דתלמודא דידן פליגא על הירושלמי בזה. ואתלמודא דידן סמכינן נגד הירושלמי. וא"כ לדעתו אין מקום לדברינו. ואע"ג דעכצ"ל דס"ל דלא אמרינן בזה אהדרי' לאיסורא קמא. ולית בי' איסור כרת ולא אזהרה דשחוטי חוץ בשעת היתר במות. הרי מ"מ עכ"פ אית בי' לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. וא"כ ע"כ קרא דלא תוכל לזבוח לא איצטריך אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ עכצ"ל דמלישנא דקרא דלא תוכל לזבוח ליכא למשמע מיני' מידי:

הן אמה דעיקר סוגיא דזבחים שם קשה טובא לפ"ז. דכיון דעכ"פ גם בלא קרא דלא תוכל לזבוח אית בי' מיהת לאו דלא תעשון. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. א"כ למה טרח לאוקמי' בשעת היתר במות. כיון דגם בשעת איסור במות שפיר מיתוקמא לעבור בשני לאוין. שכבר הוכחנו דגם בחייבי כריתות שפיר אמרינן דאתי קרא לעבור עליו בשני לאוין. ועוד דכיון דאפשר לאוקמי קרא לקודם חצות ואתי לאשמעינן דמחוסר זמן בחוץ בל"ת. הו"ל לומר כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ולאחר חצות. ומכל זה ע"כ מוכרח כדעת הר"ד הבבלי ז"ל דמוקמינן לה בשלא לשמו וכמו שנתבאר. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל קשה טובא. וכן יקשה לפירש"י שם (בד"ה בשעת היתר במות וכו'). שכתב דאשמעינן קרא דלגבי חובות איכא ל"ת עיי"ש. והדבר קשה דהרי בלא"ה כבר שמענו ל"ת לגבי חובות מקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים. אם לא דנימא דס"ל כנראה מדברי התוס' דבקרבנות צבור בבמת יחיד ליכא אלא לאו הבמכ"ע. ואשמעינן הך קרא דלאו נמי אית בה. אבל כבר נתבאר דדברי התוס' עצמן מוקשים בזה לפי פשוטן. מיהו נראה דפירש"י יש מקום ליישב ע"פ פי' הקה"ע על דברי הירושלמי (פ"ק דמגילה שם) דלר"ש דאמר דאפי' צבור בבמה גדולה לא הקריבו אלא חובות שקבוע להן זמן. אין לנו אזהרה אחרת לחובות שקבוע להן זמן בבמה קטנה אלא מקרא דלא תוכל לזבוח. משום דקרא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים לא מיתוקים אלא להזהיר את הצבור שלא להקריב חובות שאין קבוע להן זמן בבמה גדולה שלהם. וכמשכ"ל לפי פי' זה. ואם כן הוא גם דעת רש"י ניחא שפיר. דבסוגיא דזבחים שם דאליבא דר"ש קיימינן שפיר פירש כן. ומ"מ דברי התוס' (סוף זבחים) שכתבו דליכא בקרבנות חובה בבמה קטנה אלא לאו הבמכ"ע. אע"ג דשם ג"כ אליבא דר"ש קיימינן. ליכא לתרץ עפ"ז. ולומר דלא כתבו כן אלא אליבא דר"ש לטעמי' דמוקי רישא דקרא דלא תעשון לצבור בבמה גדולה לחובות שאין קבוע להם זמן. והילכך לחובות בבמה קטנה ליכא לדידי' אלא לאו הבמכ"ע מסיפא דקרא דכתיב איש כל הישר בעיניו. דאכתי תקשה דהא איכא נמי ל"ת בבמה קטנה מקרא דלא תוכל לזבוח. כדדריש ר"ש גופי' בהך ברייתא. ועכצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הרמב"ם ובנו הר"א ז"ל דלאו זה לא קאי אלא לפסח דוקא ולא לשאר חובות. וא"כ ע"כ אין כוונתם להירושלמי שם. דהא בירושלמי שם מבואר דר"ש בהך ברייתא קאי אכולהו חובות שקבוע להן זמן וכפירש"י כמו שנתבאר לעיל. וא"כ עכ"פ מתבאר מדברי הירושלמי שם דלר"ש איכא ל"ת בכל החובות בבמה קטנה ולא כדברי התוס' שאין בהן אלא לאו הבא מכ"ע. גם קשה דלר"ש ע"כ ליכא לאו הבמכ"ע לחובות בבמה קטנה כיון דרישא דקרא דכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים לא קאי לדידי' אלא לאזהרה לחובות שאין קבוע להן זמן בבמה גדולה. וא"כ אי אפשר לומר דסיפא דהך קרא גופי' קאי על חובות בבמה קטנה ללאו הבא מכ"ע. דפסקת לי' לקרא בסכינא חריפא. ואין להאריך בזה. אבל דברי רש"י נכונים ע"פ הירושלמי לפי' הקה"ע:

ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל לא יתכן ליישב עפ"ז. דאע"ג דסוגיא דזבחים שם הי' אפשר לתרץ עפ"ז. ולומר דאליבא דר"ש לשיטתו גם לתלמודא דידן ס"ל דליכא שום איסור בבמה קטנה לחובות שקבוע להן זמן אם לא מהך קרא דלא תוכל לזבוח וכדס"ל לירושלמי. ואפי' לשיטת הר"ד הבבלי והר"א מיימון דלמסקנת הירושלמי שם אפי' לר"ש אית בהו לאו וכרת דשחוטי חוץ. מ"מ הרי כבר כתב הר"א מיימון לדעת הרמב"ם דתלמודא דידן פליגא עלה בהכי. וא"כ שפיר משני דמיירי בשעת היתר במות. דלר"ש ליכא למשמע שום איסור אלא מהך קרא דלא תוכל לזבוח. ולא צריכינן תו למימר דלא איצטריך קרא אלא לעבור עליו בשני לאוין. מ"מ דברי הרמב"ם עצמן לא מיתרצי בהכי. דהרי אנן ודאי לא קיי"ל כר"ש בהא. דהרי כולהו תנאי פליגי עלי' בהכי (בפרק בתרא דזבחים) עיי"ש. ואע"ג דסתם לן תנא כוותי' (בפ"ק דמגילה ט' ע"ב) עיי"ש. הרי הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דקיי"ל אין הלכה כסתם. וא"כ לפ"ז היכי פסק כהך ברייתא דר"ש לשיטתי' הוא דס"ל הכי. ועכצ"ל דס"ל דהך ברייתא אתיא שפיר אליבא דכ"ע. וגם קשה דלפ"ז עכצ"ל דפסח דנקט ר"ש בהך ברייתא לאו דוקא הוא. אלא כפירש"י דה"ה לכל שאר חובות שקבוע להן זמן. דהרי ליכא למ"ד דחובות שקבוע להן זמן קרבין בבמה קטנה ולפי שיטה זו ע"כ לא נפק"ל אלא מהך קרא דלא תוכל לזבוח. והשתא הרי מדברי הרמב"ם שם נראה דליכא לאו זה אלא בפסח בלבד. וכמש"כ גם לדעתו הר"א מיימון ז"ל שם. ומיהו קצת אפשר לומר דאע"ג דסוגיא דזבחים שם לא אזלא אלא אליבא דר"ש לטעמי' ואנן לא קיי"ל כוותי'. מ"מ הביאה הרמב"ם להלכה משום דנפק"מ גם לדידן לענין לעבור על הפסח בשני לאוין. בלאו דלא תעשון ולא תוכל לזבוח. ובסוגיא דזבחים לא בעי לאוקמה בשעת איסור הבמות ולעבור עליו בשני לאוין משום דרבא הוה בעי למימר דר"ש יליף מיני' ל"ת למחוסר זמן בחוץ. ולזה קאמר שפיר דאית לן למימר דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ולהכי ניחא טפי לאוקמי בקודם חצות ומשום מחוסר זמן. ולא אח"כ דליכא נפק"מ אלא לעבור עליו בשני לאוין. ועל זה קדחי לי' דלעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות. ור"ש לטעמי' אזיל דלדידי' גם השתא ליכא אלא לאו זה דלא תוכל לזבוח לחוד. אבל לחכמים דס"ל דמחוסר זמן שאינו מתקבל בפנים לא יתכן לומר שיהא בו אפי' לאו גרידא. בלא"ה שפיר אפשר לאוקמי קרא בשעת היתר הבמות אע"ג דלדידהו כבר יש בו לאו דלא תעשון וגו' וליכא נפק"מ אלא לעבור עליו בשני לאוין. משום דלדידהו ליכא למידרשי' לקרא למילתא אחריתא שלא יהי' בו לאו גם בלא"ה מצד אחר. ומה שלא כתב הרמב"ם שם דעובר בשני לאוין. היינו משום שלא מצא מבואר כן בהדיא בשום דוכתא. וכדרכו בכל כיו"ב כידוע. ומה"ט נמי איכא למימר שלא כתב כן אלא לענין פסח. אע"ג דלפ"ז ישנו ללאו זה גם בשאר חובות כיו"ב משום דלישנא דברייתא נקט כדרכו. אלא דלפ"ז קשה דא"כ לדידן שפיר מיתוקם הך קרא דלא תוכל לזבוח אפי' בשעת איסור הבמות ולעבור בשני לאוין. דהרי גם בשעת היתר הבמות ליכא נפק"מ בלאו זה לדידן אלא לעבור עליו בשני לאוין כמש"כ. וא"כ הו"ל להרמב"ם למנות לאו זה במנין הלאוין שלו כיון דנפק"מ גם לזה"ז ואינה מצוה שאינה נוהגת לדורות:

המתבאר לנו מכל זה שאין לנו שום הכרח לומר שאין לאו זה דלא תוכל לזבוח את הפסח נוהג עכשיו בשעת איסור הבמות לענין לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ ודאי יפה עשו הבה"ג וכל סייעתו ז"ל שמנאוהו במנין הלאוין. ונמשך אחריהם החינוך אלא דהיינו רק לפי דרכם ז"ל שהם מונים לאוין כאלו. ואין זה אצלם כלאו כפול במצוה אחת. משום דלאו דשחוטי חוץ הוא לאו כללי לכל הקדשים כולם. ולאו זה אינו אלא לאו פרטי לפסח בלבד או גם לחובות שקבוע להם זמן כמוהו. והם משני שמות. אבל לרבינו הגאון ז"ל דלשיטתו כל כיו"ב הו"ל כלאו שנכפל שאינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. א"כ משום הך טעמא שנוהג גם בזמן איסור הבמות לעבור עליו בשני לאוין לא הי' ראוי לבוא במנין אם לא משום שבא להזהיר גם לשעת היתר הבמות שאין לאו דשחוטי חוץ נוהג אז. ולפ"ז צריך לומר דאע"ג דאמרינן דאהדרי' קרא לאיסורא קמא ללאו ולכרת דשחוטי חוץ כדמעיקרא בשעת איסור הבמות כמו שנתבאר. מ"מ כיון דהיינו רק לבתר דגלי קרא דהני לא הותרו להקריבן בבמת יחיד. אבל אי לאו דגלי הך קרא הו"ל למימר דגם פסח וכיו"ב הותרו בכלל שאר הקרבנות ליקרב בבמת יחיד. להכי שפיר בא לאו זה במנין. משום דבלא לאו זה לא הוה נפק"ל אזהרתו מכלל אזהרת לאו דשחוטי חוץ בזמן היתר הבמות. ואע"ג דבלא"ה כבר שמעינן אזהרתו מן הלאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו'. מ"מ הרי רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. כמו שיתבאר לפנינו. לכן שפיר מנה לאו זה דלא תוכל לזבוח וגו'. אלא דלפ"ז קשה טובא כמו שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל ואחריו הר"ב פר"ד. דהו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. שהרי משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא יהי' להן עוד היתר לעולם ואין מקום עוד לאזהרה זו בלא אזהרת שחוטי חוץ. וא"כ לא הו"ל למנותו. וביותר תמוה שבאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. ובודאי היינו מטעם שאינו נוהג לדורות. ונטה בזה שם מדרך הבה"ג שמנה לאו זה. וא"כ מה ראה שחזר בו כאן ומנה לאו זה:

איברא דלכאורה אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כנראה מפשטא דסוגיא דפ"ק דמגילה (ד"י ע"א) דהיתר במות תלי בפלוגתא דתנאי ואמוראי דאיפליגו בקדושה ראשונה קידשה או לא קידשה לעתיד לבוא. וכדאמרינן התם בהדיא אמר ר"י שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזה"ז. קסבר בית חוניו לאו בית ע"ז הוא. וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מקיש נחלה דירושלים למנוחה דשילה. מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר. ומותבינן עלי' התם ממתניתין. ומסקינן תנאי היא. ור"י דאמר כמ"ד לא קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. ואע"ג דהתוס' שם (בד"ה ומ"ט וכו'). ובזבחים (ס"א ע"א) בד"ה מאי קסבר וכו' הכריחו בשם רבינו חיים דלמסקנא היתר במות בזה"ז לא תליא בפלוגתא דקידשה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכ"ע מודו דלא יהי' עוד היתר במות לעולם עיי"ש. מ"מ כבר דחה הריטב"א ז"ל במגילה שם שיטה זו. והעלה שם דאין לזוז מפשטות סוגיא דגמרא שם בזה. והביא שם שכן כתבו ג"כ בתוס' אחרונות בשם הר"י ז"ל עיי"ש. וכ"כ עוד בפ"ב דשבועות (ט"ז ע"א). וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחי' שם והרשב"א ז"ל (בפ"ק דמגילה) שם עיי"ש. וכ"כ בפשיטות התוס' (בפ"ג דמכות י"ט ע"א) בד"ה ואי סבר וכו'. ובפ"ק דחולין (י"ז ע"א) בד"ה וכ"ש עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י (סוף זבחים קי"ט ע"א) בד"ה זו וזו שילה עיי"ש. וראיתי להר"ב ט"א במגילה שם שגם הוא דחה ראיותיו של רבינו חיים ז"ל. אלא שהביא ראיות אחרות להכריח שיטת הר"ח ז"ל עיי"ש. אבל לדידי אין דבריו מוכרחים כלל. דמה שהביא ראי' מפ"ק דחולין (ט"ו ע"ב) דאמרינן לעולם שוחטין מאן תנא. ומוקי לה רבה כרבי ישמעאל דאמר שמתחילה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם. ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורם הראשון. לכך שנינו לעולם שוחטין. ופריך רב יוסף מעיקרא מ"ט איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מ"ט אישתרו דהוו מרחקי ממשכן. וכ"ש השתא דאירחקו להו טפי. וכתבו בתוס' לספרים דגרסי (בפ"ג דמכות) לעולם לא קידשה לעתיד לבוא. א"כ לרבי ישמעאל הותרו הבמות. וקשה דא"כ מאי קאמר הכא לרבי ישמעאל דארחיקו להו טפי. אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות עיי"ש. אבל להר"ח ניחא. דאע"ג דלר"י הותרו הבמות. מ"מ קדושת ירושלים לא הי' לה עוד היתר במות אחריה עיי"ש. ואין בזה שום הכרח כלל. דהא כבר הכריחו התוס' (בפ"ג דמכות שם ובסוף פ"ג דתמורה) דהעיקר כספרים דגרסי התם לעולם קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. ואין כאן מקום קושיא אלא לפירש"י דבפ"ג דמכות ובתמורה שם גרים לעולם לא קידשה לעתיד לבוא עיי"ש. וגם סוף זבחים שם מוכיח רש"י דס"ל לרבי ישמעאל לא קידשה לעתיד לבוא והותרו הבמות בזה"ז עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה קושית התוס' בפ"ק דחולין שם. אבל מ"מ לעיקר דינא אין כאן סרך ראי' כלל:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה