ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין לא תעשה · מצוה צא
ולא תגנב. לאו דלא תגנב והוא האמור בעשרת הדברות מוקמינן לי' במכילתא (יתרו פ"ח. ומשפטים פ"ה) והובאה ג"כ בתלמודין (פרק הנחנקין פ"ו ע"א) ובירושלמי (פ"ח דסנהדרין ה"ג. ובפי"א ה"ב). בגנבת נפש. אבל לאו דלא תגנבו האמור בפרשת קדושים מוקי לי' התם אזהרה לגנבת ממון. וכן הוא במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו) עיי"ש. והנה רבינו הגאון ז"ל כאן. וכן באזהרותיו אשר ע"פ עשרת הדברות לא מנה אלא לאו דלא תגנב בלבד. אבל לאו דלא תגנבו לא מנה. וכן הוא גם באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל. אבל הבה"ג וכן הרמב"ם וסייעתו מנו שניהם. האחד לאזהרת גנבת נפש. והשני לאזהרת גנבת ממון. ודברי רבינו הגאון ז"ל וסייעתו צ"ע לכאורה. ומיהו בדעת הר"א הזקן והר"י אלברגלוני והרשב"ג ז"ל הי' אפשר לומר דאזהרת גנבה שמנו כוונתם ללאו דלא תגנבו שבפרשת קדושים. דהו"ל אזהרה לגנבת ממון. אבל אזהרה דגנבת נפש כבר מנו במנין העונשין שלהם בין חייבי חנק הגונב נפש. וכוונתם בזה ללאו דלא תגנב וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל (בשורש ארבעה עשר) בכוונת הבה"ג שמנה מנין העונשין. שאין כוונתו למנות העונשין מצד עצמן. אלא כוונתו בזה למנות האזהרות שעליהן נאמרו עונשין אלו עיי"ש. וא"כ ודאי יפה עשו הר"א הזקן והר"י א"ב והרשב"ג ז"ל שאחר שמנו גונב נפש במנין העונשין שוב לא מנו אזהרה זו במנין הלאוין. ואדרבה מטעם זה יש לתמוה על הבה"ג. שאע"פ שכבר מנה לאו דלא תגנב במנין הלאוין חזר ומנה ג"כ גונב נפש במנין העונשין ונמצא שמנה לאו אחד פעמים. אלא שיש מקום ליישב דברי הבה"ג בזה כדרך שביאר הרמב"ן ז"ל כוונת הבה"ג במה שמנה לאו דלא תעשה כל מלאכה עיי"ש ואכמ"ל בזה ויתבאר במק"א בס"ד. ומ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל לא יתכן דרך זה. שהרי כן דרכו ז"ל בכל חייבי העונשין שמנה למנות העונשין בלבד. משום המצוה שעל הב"ד. והאזהרות כולן שעליהן באו עונשין אלו מונה אותן במנין הלאוין בלבד. משום המצוה שעל כל ישראל למניעה שלא לעשות מעשים אלו כמו שביארנו בכמה דוכתי. ויתבאר עוד בזה במקומו בס"ד. וא"כ אע"פ שמנה לקמן במנין העונשין גונב נפש בין מחייבי חנק. מ"מ ע"כ לפי שיטתו לאו דלא תגנוב האמור בעשרת הדברות לאזהרת גנבת נפש בא במנין הלאוין בפ"ע. וא"כ לאו זה דלא תגנוב שמנה כאן כוונתו כמשמעות לשונו ללאו זה. וא"כ הדבר צ"ע אמאי לא מנה ג"כ לאו דלא תגנבו האמור בפרשת קדושים לאזהרה דגנבת ממון:
ולכאורה נראה עפמש"כ הרי"ף ז"ל בתשובה (סימן קל"ג) והובאה בתשו' הרשב"א (חלק ששי סי' רפ"ו) דבגנבה מלבד שעובר בלאו דלא תגנבו. עובר נמי בלאו דלא תגזל. דגם גנבה הו"ל גזלה שלא מדעת. אלא דגנבה חמירא טפי מגזלה. דאיסור גנבה איתא נמי אפי' בשלו. כמו שאמרו (בספרא פרשת קדושים) ובתוספתא (פ"י דב"ק) אל תגנוב את שלך מאחורי הגנב שלא תראה גונב. עיי"ש בדבריו ז"ל. והשתא א"כ כיון דלאו דגזלה כולל נמי איסור גנבה. א"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לאו דלא תגזל אין לאו דלא תגנבו בא במנין בפ"ע. איברא דלפי דברי הרי"ף ז"ל שם דלאו דלא תגנבו איתא נמי בגונב את שלו. אכתי קשה דהו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות לאו דלא תגנבו משום דנפק"מ לענין איסור גנבה בשלו. דלאו דלא תגזל ליכא אלא בשאינו שלו. ומשום לאו דלא תגנבו הוזהר אפי' בשלו. אלא דעיקר דברי הרי"ף ז"ל בזה אינם מוסכמים. דבתוספתא ובספרא שם בן בג בג הוא דקאמר הכי. אבל ת"ק משמע התם דלא ס"ל הכי עיי"ש. ובהדיא אמרינן בגמרא (פרק המניח כ"ח) דבן בג בג יחידאה הוא ופליגי רבנן עלי' עיי"ש. וכנראה דס"ל להרי"ף ז"ל דלא אמרו הכי אלא אליבא דמ"ד לא עביד אינש דינא לנפשי'. אבל למאי דקיי"ל כמ"ד עביד אינש דינא לנפשי' קיי"ל כבן בג בג ואפשר דס"ל דגם רבנן לא פליגי עלי'. וכנראה זו היא ג"כ דעת הסמ"ג (לאוין קנ"ה) שמביא שם להלכה ההיא דבן בג בג עיי"ש. וכן בהגהות סמ"ק להר"פ ז"ל בשם רבינו יונה ז"ל (בסי' רס"א) פסק כן עיי"ש. וכ"כ ביראים (סי' רנ"ה) ובשאילתות (פרשת נח שאילתא ד') ובה"ג בב"ק עיי"ש. ועוד בכמה ראשונים ז"ל מתבאר כן אבל מדברי הרמב"ם (פ"א מהלכות גנבה) ובטור (חו"מ סי' שמ"ח) מתבאר דס"ל דלא קיי"ל בהא כבן בג בג. וכנראה דס"ל דבהא ודאי פליגי רבנן עלי'. ואף דלענין מאי דס"ל דעביד אינש דינא לנפשי' אפשר דלא פליגי רבנן עלי'. דבהכי לא מיירו התם אלא אגב גררא. אבל במאי דמוקי קרא דלא תגנב לגונב את שלו מאחר הגנב. בהא ודאי פליגי עלי'. ולא מוקמי לקרא אלא לגונב ע"מ למקט וע"מ לשלם תשלומי כפל ודו"ה. כמבואר בדברי ת"ק שם בברייתא. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וכן מבואר להדיא בראב"ן (דף פ"ו ע"ד) דרבנן פליגי עלי' דבן ב"ב אפי' לדידן עיי"ש. ואף דדבריו ז"ל שם צריכין ביאור. ועי' מש"כ על דבריו הר"י די בוטין ז"ל (בתשו' עדות ביעקב סי' קט"ו) עייש"ה. ואין דבריו מספיקין ואכמ"ל בזה:
ועכ"פ מבואר דס"ל דגם לדידן בן ב"ב יחידאה הוא. ורבנן פליגי עלי'. ולא קיי"ל כוותי'. ואפשר דגם שאר ראשונים ז"ל שהביאו מילתא דבן בג בג להלכה. ס"ל דבן ב"ב לא מדאורייתא קאמר הכי. שיהא עובר עלה בלאו דלא תגנב. אלא איסורא דרבנן בעלמא קאמר. והכי משמע מדברי התוס' ושאר ראשונים ז"ל (בפ"ג דבב"ק כ"ז ע"ב) שכתבו דלבן בג בג נמי בדאיכא פסידא שרי עיי"ש. ואם איתא דאיכא בהכי לאו דלא תגנבו. לא יתכן לומר דשרי לעבור משום פסידא על לאו דאורייתא דלא תגנבו. ומיהו קצת יש לדחות עפמש"כ הר"ב תו"ח שם עייש"ה. אלא דמ"מ גם הר"ב תו"ח שם כתב דעדיפא מינה. דלבן ב"ב נמי אפי' איסורא ליכא. אלא עצה טובה בעלמא הוא דאתי לאשמעינן עיי"ש בדבריו. אבל דעת כל הראשונים ז"ל אינה כן. ומ"מ שפיר י"ל כדכתיבנא דלית בה אלא איסורא דדבריהם בעלמא. אבל לדעת הרי"ף ז"ל בתשובה שם מבואר בהדיא דאית בה לאו גמור מדאורייתא. ומ"מ אפשר דדעת רבינו הגאון ז"ל אינה כן. ולכן משום זה אין למנות לדעתו לאו דלא תגנבו. ומ"מ מאי דס"ל להרי"ף ז"ל דגזלה בכלל גנבה. והגונב מחבירו עובר ג"כ בלא תגזל. שפיר אפשר לומר כן גם לדעת רבינו הגאון ז"ל. וכן מבואר בשאילתות (פרשת נח שאילתא ד') שכתב שם וז"ל. לא תגנבו קרא יתירא הוא דהא כתיב לא תגזל עכ"ל. והובא בערוך (ערך לא) ביותר ביאור עיי"ש שכתב בהדיא דגזלה היינו גנבה. ולזה אחר שכבר מנה לאו דלא תגזל. שבכללו גם גנבת ממון. שוב אין לאו דלא תגנבו בא במנין בפ"ע לפי שיטתו:
ואמנם עדיין יש לעיין בזה. דהרי אפי' לרבנן דבן בג בג. עכ"פ מוקמינן קרא דלא תגנבו לגונב ע"מ למקט או לגונב ע"מ לשלם כפל ותשלומי דו"ה. וכדמבואר בברייתא שם. וכדאמרינן נמי בסוגיא דריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"א ע"ב) לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי. לכדתניא לא תגנבו ע"מ למקט וכו' עיי"ש. וא"כ אכתי יש למנות לאו דלא תגנבו משום גונב ע"מ למקט וע"מ לשלם כפל ותשלומי דו"ה. דליכא למשמע מלאו דלא תגזל. דהא לפי מה שפירש בשאילתות הא דפרכינן לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי. והוצרך לאוקמי' לאזהרה לגונב ע"מ למקט וכו'. היינו משום דכבר כתיב לא תגזל. וגזלה היינו גנבה. ואייתר לי' לא תגנבו לגונב ע"מ למקט. וא"כ אין לנו ע"מ למקט אלא בגנבה דאייתר קרא ולא בגזלה. ואפי' לפמש"כ הריטב"א ז"ל שם דגם בגזלה ע"מ למקט עובר בלאו דלא תגזל. ולא איצטריך קרא להכי משום דאתי גזלה ע"מ למקט מגנבה עיי"ש. וכן מבואר בלבוש ופרישה וש"ך (תו"מ סי' שנ"ט) דגם בגזל ע"מ למקט עובר בלא תגזל עיי"ש. מ"מ ע"כ היינו משום דאחר דגלי קרא בגנבה מייתורא דקרא. נפק"ל נמי בגזלה מגנבה. ואע"ג דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. וגנבה חמורה מגזלה. מ"מ ס"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא. דמסתמא גזלה דומיא דגנבה אסר הכתוב. וא"כ עיקר איסור ע"מ למקט אין לנו עכ"פ אלא בגנבה לחודה. וממילא מבואר דאע"פ שכבר נמנה לאו דלא תגזל יש למנות ג"כ לאו דלא תגנבו. משום אזהרה דע"מ למקט דלא משתמע גנבה מלאו דגזלה. אדרבה לענין זה לא שמעינן בגזלה אלא מאזהרת גנבה. מיהו לפמש"כ בלח"מ (פ"א מהלכות גנבה ה"א) לדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הך דרשא דע"מ למקט וכו' אינה אלא אסמכתא בעלמא. דעיקר קרא לאגמורי איסור גנבה גופא הוא דאתי עיי"ש. ולכאורה דבריו מוכרחים. דאל"כ קשה כיון דאמרינן בכל דוכתי לא יהא ממונו חמור מגופו. כמו בההיא דאמרינן בפרק בתרא דב"ק (קי"ז ע"ב) ובסנהדרין (פרק בן סורר ע"ד ע"א) נרדף ששבר כלים של רודף פטור משום שלא יהא ממונו חמור מגופו. ופי' בתוס' שם דכיון דניתן להצילו בנפשו כ"ש בממונו עיי"ש. ובסוף ב"ק (קי"ט ע"א) אמרינן ממון מסור מותר לאבדו שלא יהא ממונו חמור מגופו עיי"ש. והשתא אם איתא דע"מ למקט וע"מ לשלם כפל ותשלומי דו"ה עובר בלאו דאורייתא. א"כ היכי אמרינן (בפרק הנחנקין פ"ד ע"ב) איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו. רב מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך וכו'. עיי"ש בכולה סוגיא דמבואר דפשיטא דלאחר שרי לחבול בו לטובתו ולתועלתו. ואפי' לאביו אפי' למאן דאסר אינו אלא משום דילמא חביל בי' יותר מכדי צרכו. אבל כל דלצרכו לכ"ע שרי. אע"ג שיש בה לאו דאורייתא מדכתיב לא יוסיף וגו' ובאביו יש בה מיתת ב"ד עיי"ש. והשתא כיון דבממינו אסרה תורה גנבה וגזלה אפי' לטובת הנגזל. כ"ש בחבלת גופו דראוי לומר דאפי' לטובתו אסרה תורה. אלא ודאי גם בממונו לא מיתסר אלא מדבריהם בעלמא. והילכך בגופו משום צערא דגופי' לא גזרו רבנן. מיהו יש לדחות. ובפרט לפי דברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות גנבה שם) דמפרש ע"מ למקט דוקא בענין שאין בו טובת הבעלים עיי"ש ובמש"כ הר"ב לח"מ (שם בהלכה ב') ואין להאריך בזה. ועיקר הך איסורא דע"מ למקט השמיטוהו הרי"ף והבה"ג והאור זרוע. ואף הר"ב ההשלמה המשלים הלכות הרי"ף לא השלים הלכה זו בב"מ (ריש פרק איזהו נשך) עיי"ש. וגם רבינו ירוחם והראב"ן והאגודה השמיטו דין זה. והוא דבר מתמיה לכאורה. וכפי הנראה דחאוה מהלכה ויש מקום לזה. אלא שלא ראיתי להאריך בזה כאן:
ועכ"פ עפ"ז ניחא מה שלא מנה רבינו הגאון לאו דלא תגנבו. אלא דלפ"ז נצטרך לומר דבכלל אזהרת לא תגזל ליתא אלא גזלת ממון דוקא ולא גזלת נפש. דאם איתא דבכלל לאו זה גזלת נפש נמי איתא. א"כ כי היכי שלא מנה לאו דלא תגנבו דהו"ל אזהרה לגנבת ממון. משום שכבר מנה לאו דלא תגזל וכמו שנתבאר. הכי נמי לא הו"ל למנות מה"ט גופא לאו דלא תגנב לאזהרת גנבת נפש. אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל דלא תגזל אינו אלא אזהרה לגזלת ממון דוקא. אבל בנפש אין לנו אלא אזהרת גנבה דוקא. ולפנינו יתבאר בזה בס"ד. ומיהו בלא"ה אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דלהכי לא מנה לאו דלא תגנבו לאזהרת גנבת ממון. משום דגנבת ממון ונפשות ענין אחד ממש הן. דשם גנבה אחד הוא. וכל מין גנבה אסר הכתוב בין דממון ובין דנפשות. וכל כיו"ב לדעת רבינו הגאון ז"ל אינו נמנה אלא מצוה אחת. וכמו שביארנו כבר בכמה דוכתי:
אבל תמוה טובא לכאורה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא ימכרנו ממכרת עבד. שהוא אזהרה למכירת נפש שבא לידו בדרך גנבה. וכמבואר בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ו ע"א) דאמרינן התם אזהרה לגונב נפש מניין. רבי יאשי' אמר מלא תגנב. ר"י אמר מלא ימכרו ממכרת עבד. ולא פליגי מר קחשיב לאו דגנבה. ומר קחשיב לאו דמכירה עיי"ש. והבה"ג והרמב"ם ז"ל וכל סייעתם מנו לאו זה. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' מנה לאו זה באזהרות אשר ע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תגנב) עיי"ש. ואמאי חזר והשמיטו כאן. ולכאורה נראה בזה דכיון דלא שייך לאו זה אלא לאחר שגנבו ועבר בלאו דלא תגנב. וא"כ בלא"ה מוזהר עלה משום לאו דלא תגנב. וליכא נפק"מ במכירה אלא לענין שיתחייב עלה מיתת ב"ד. משום גונב נפש ומכרו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל כיו"ב לדעתו אינה באה במנין אלא אזהרת עיקר האיסור בלבד. והיינו לאו דלא תגנב. אבל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שאינו בא אלא כדי להוסיף בו עוד אזהרת מכירה להתחייב עלה מיתת ב"ד. אינו בא בפ"ע במנין הלאוין. שאין נמנה במנין הלאוין אלא לאו שבא לאזהרת עיקר האיסור. דבלא"ה לא הי' איסור בדבר כלל. אבל כל לאו שאינו בא אלא לתוספת אזהרה ולהחמיר בעונש העובר אין לו ענין למנין המצות. כמו שביארנו בכמה דוכתי:
אלא שיש לעיין בזה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד ה"י מהלכות עבדים) וז"ל אין האדון יכול למכור אמה העברי' ולא ליתנה לאיש אחר וכו'. ואם מכר או נתן לא עשה כלום. שנאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה. וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא לתנו. ויראה לי שלא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו ליעדה לבנו. לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה עכ"ל. וכתב עלה בכ"מ שם וז"ל ויראה לי וכו'. כלומר דדבר פשוט הוא שלא ימכרו ממכרת עבד. כלומר לימכר ולחזור אותו אדון למכרו לאחר. אלא שהוצרך לפרש כן באמה לפי שמצינו שנתנה לו תורה רשות ליעדה לבנו. סד"א כיון שיכול ליעדה לבנו שאינו האדון. מה לי בנו מה לי אחר. קמ"ל עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בעבד עברי שקנה בהיתר גמור איתי' ללאו דלא ימכרו ממכרת עבד לענין שהוא מוזהר עליו שלא לחזור ולמכרו לאחר דבזה ממכרת עבד קרינן בי'. וכ"כ בסמ"ג (לאוין קע"ט) עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות גנבה ה"א) שכתב שם וז"ל כל הגונב נפש מישראל עובר בל"ת שנאמר לא תגנב. פסוק זה האמור בעשרת הדברות הוא אזהרה לגונב נפשות. וכן המוכרו עובר בל"ת שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד. ואין לוקין על שני לאוין אלו. שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' עכ"ל עיי"ש. ומדלא כתב ואם מכרו וכו'. אלא כתב וכן המוכרו. משמע ודאי דלא קאי אגונב דרישא. אלא מילתא אחריתא הוא באנפי נפשי'. לומר דכמו שהגונבו עובר בלאו. כן נמי המוכרו אע"פ שלא גנבו עובר בלאו. ולטעמי' אזיל. ומ"מ אין לוקין אע"ג דכשבא לידו בהיתר אי אפשר לו לבוא לידי מיתת ב"ד לעולם. מ"מ חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כיון שכשמכרו אחר שגנבו יש בה מיתת ב"ד. וכמסקנת התוס' (בפרק בתרא דשבת קנ"ד ע"א) בד"ה בלאו נמי וכו' עיי"ש. וכן כתב בביאור יותר בסמ"ג (לאוין קנ"ד) עיי"ש בדבריו:
ומ"מ מבואר דגם עבדו העברי שבהיתר בא לידו הוא בכלל אזהרה זו. וא"כ ודאי לאו זה בא במנין הלאוין אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ומיהו לכאורה הי' נראה בזה לפי המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות עבדים שם) שלא הוצרך הכתוב להזהיר שלא למכור אמה העבריה. אלא משום שמצינו שנתנה תורה רשות לאדון ליעדה לבנו. והשתא א"כ לפ"ז אחר דגלי קרא באמה העבריה לעם נכרי לא ימשול למכרה. לומר דאע"ג דרשאי ליעדה לבנו מ"מ הוא מוזהר על מכירתה לאחר מלאו זה דלא ימשול למכרה. א"כ נמצא דאיכא במכירת עבדו העברי תרי לאוי. דמלבד לאו דלא ימכרו ממכרת עבד עובר נמי בלאו דלא ימשול למכרה. דלא גרע עבד מאמה לענין לאו זה. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן (לאוין רע"ה) לאו זה דלא ימשול למכרה. שוב אין לאו דלא ימכרו ממכרת עבד בא במנין הלאוין. כשיטת רבינו הגאון ז"ל. כיון דלא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. אבל נראה דהא ליתא. דודאי אין שום הכרע לומר דגם עבד עברי הוא בכלל לאו דלעם נכרי לא ימשול למכרה האמור באמה. שלא בא הכתוב אלא להזהיר על האמה משום שיצאה מכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד אחרי שגלה הכתוב שמייעדה לבנו. ולזה הוצרך הכתוב למיכתב בה לאו בפ"ע. אבל העבד שכתוב בו לאו בפ"ע אינו בכלל לאו זה. ואפי' אם תמצא לומר דמהיקישא דעברי לעבריה ילפינן דגם העברי בכלל לאו האמור בעבריה. וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. מ"מ כיון דרק ע"פ ילפותא דהיקישא הוא דנפק"ל הכי. ודאי יש למנות לאו דלא ימכרו ממכרת עבד המפורש בו בהדיא בקרא. גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. ועוד דבלא"ה לשיטת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דאזהרה זו דלעם נכרי לא ימשול למכרה היא מניעה שלא ימכרנה לעכו"ם כדאיחא במכילתא ובפסיקתא זוטרתא (פרשת משפטים). כמו שיתבאר לפנינו במקומו. א"כ זו אזהרה אחריתא היא. ואינה ענין לאזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד האמור בעבד עברי להזהיר שלא למכרו אפי' לישראל. וא"כ ודאי הו"ל למנותה בפ"ע:
אמנם עיקר דברי הרמב"ם ז"ל בזה לא נתבאר מקורו. וגם צ"ע טובא לכאורה אם איתא כדבריו דגם העבד שבהיתר גמור בא לידו הוא מוזהר עליו בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד שלא למכרו לאחר. למה לי קרא להזהיר שלא למכור אמה העבריה לאחר. וכ"ש לדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דס"ל דקרא דלא ימשל למכרה אתי להזהיר שלא למכרה לעכו"ם. תיפוק לי' מקרא דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמו שהרגיש הרמב"ם ז"ל גופי'. ומה שתירץ הרמב"ם דאיצטריך משום דסד"א דכמו שהתיר הכתוב ליעדה לבנו הכי נמי רשאי למכרה לאחר. תמוה אצלי טובא. דלא מיבעיא לדעת הסוברים דקרא דלא ימשל למכרה הוא אזהרה שלא למכרה לעכו"ם. דודאי פשיטא דמשום שהתיר הכתוב ליעדה לבנו ליכא למיטעי למשמע מזה היתר למכרה לעכו"ם. אלא אפי' להרמב"ם וסייעתו ז"ל דהכתוב מזהיר שלא למכרה לישראל. הדבר תמוה היכי תיסק אדעתין למילף מבנו לאחרים. הא פשיטא דבכל התורה כולה עדיף בן מאחרים לכל דבר. וגם ביעוד גופי' לא נתנה תורה רשות לאדון ליעדה אלא לבנו דוקא ולא לשאר קרובים. וכ"ש לאחרים. כמפורש במכילתא שם ובפ"ק דקידושין (י"ח ע"ב) ובב"ב (פרק יש נוחלין ק"ח ע"ב) ובשאר דוכתי עיי"ש. והכי נמי קיי"ל דעבד עברי עובד את הבן ולא את הבת ולא את האח כדתניא בפ"ק דקידושין (י"ז ע"ב) עיי"ש וברמב"ם (פ"ב מהלכות עבדים הי"ב). ועוד יש לתמוה דכיון דמיעוד אתינן למילף. א"כ אין לנו אלא מתנה. דהרי אין היעוד אלא מתנת האב לבנו. והיכי ניקום ונילף מכר ממתנה. והא ודאי מתנה בכל דוכתי עדיפא ממכר. ואפי' לבנו מנ"ל להתיר מכירה. והרי ודאי אפשר לומר דלא התירה תורה אלא דרך מתנה אבל דרך מכירה אפי' לבנו הו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. ובלא"ה תמיהא לי טובא במש"כ הרמב"ם שם דאמה העבריה אין האדון יכול למכרה ולא ליתנה לאחר בין רחוק בין קרוב. ואם מכר או נתן לא עשה כלום. שנאמר לעם נכרי לא ימשל למכרה עיי"ש. מנ"ל לרבינו הרמב"ם ז"ל דגם מתנה היא בכלל אזהרה זו. כיון דבקרא מכירה הוא דכתיבא. וכן קשה במש"כ שם וכן עבד עברי לא יכול למכרו לאחר ולא ליתנו. ויראה לי שלא הוצרך לאסור דבר זה באמה וכו' עיי"ש. וביאר בכ"מ שם דהיינו משום דכבר נפק"ל מלא ימכרו ממכרת עבד. ומבואר מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמתנה נמי בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וזה תימא דהרי אנן קיי"ל דאין מתנה בכלל מכר בכל מקום. אם לא גלי קרא בהדיא לריבויי מתנה. כמבואר בהדיא סוף פ"ח דבכורות (נ"ב ע"ב) ובפ"ט דערכין (ל"א ע"ב) דלר"מ היכא דכתיב בקרא לשון מכירה הו"ל כמיעוט מפורש למעוטי מתנה. ואי אפשר תו לריבויי מתנה אפי' מדרשא דקרא. ורבנן ס"ל דכל היכא דאיכא למידרש מריבויא דקרא לרבות מתנה מרבינן אע"ג דמכר כתיב בקרא. אבל כל היכא דליכא בקרא ריבויא לכ"ע אין מתנה כמכר עיי"ש. וא"כ בלאוי דלא ימשל למכרה ולא ימכרו ממכרת עבד. מתנה אינה בכלל מכר. וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל (בב"ק ע"ח סוף ע"ב) שכתב בפשיטות דלענין גונב נפש ומכרו אין מתנה כמכר עיי"ש. ועי' ג"כ במש"כ הה"מ (בפ"ב מהלכות גנבה ה"י) עיי"ש היטב. וקצת אפשר ליישב דברי הרמב"ם בזה עפמש"כ בתשו' בית אפרים (תחו"מ סי' ל"ט). ואע"פ שלא ראה לא דברי הרמב"ם וסמ"ג. ולא דברי הרשב"א והה"מ שהבאתי מ"מ ע"פ דבריו שם מתיישבים קצת דברי הרמב"ם בזה עייש"ה. ואין להאריך בזה:
אלא דבלא"ה אין דברי הרמב"ם ז"ל אלו מובנים אצלי כלל. היכי אפשר למילף מכירה לשפחות מיעוד שאינו אלא לאישות וכתיב בי' כמשפט הבנות יעשה לה. וגם מצות עשה יש בדבר ליעדה כמש"כ הרמב"ם (עשין רל"ג. ובפ"ד מהלכות עבדים) עיי"ש. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל אלו צ"ע טובא אצלי כעת. וא"כ מוכרח לכאורה מזה דכשבא העבד לידו בהיתר לא מיתסר לחזור ולמכרו לאחר. ואין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וכבר ראיתי במגלת ספר (לאוין קע"ט) שהוכיח מדברי החינוך (מצוה שמ"ה) דלא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל מדכתב שם דלאו דלא ימכרו ממכרת עבד נוהג בזכרים ובנקבות עיי"ש. והרי כיון דאין האשה דנה וגם אינה נמכרת בשפחה ע"פ ב"ד. וגם אינה מוכרת עצמה. היכי משכחת לה בדידה לאו זה לענין שלא להעמידה בסמטא ועל אבן הלקח. דמיירי מזה בחינוך שם. אלא ודאי ע"כ לא משכחת לה אלא כשעברה ולקחה עבד עברי לעצמה דקניא לי' בדיעבד. משום דאין אשה אסורה לקנות עבדים אלא משום חשדא בעלמא לכתחילה. וכמש"כ החינוך גופי' (לקמן מצוה שמ"ז) עיי"ש. ובזה כשחוזרת ומוכרתו לאחר שייכא בה אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. שלא תמכרנו בהכרזה בפרסום על אבן הלקח. וזהו שכתב דלאו זה נוהג גם בנקבות. וא"כ מבואר דס"ל דבצנעא שריא למכרו. ודלא כהרמב"ם וסמ"ג. וכן הוכיח שם עוד דגם התוס' לא ס"ל כדעת הרמב"ם וסמ"ג בזה. מדכתבו (בסנהדרין פ"ו ע"ב) בההיא דאמרינן עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי. וכתבו בתוס' שם וז"ל וא"ת אי לאו למיקטלי' קאתו אם יבואו עדים שאינו עבדו א"כ למאי אתו. ויש לומר דאתו לקיים המקח עכ"ל עיי"ש. ומזה הוכיח במג"ס שם דאם איתא דס"ל כדעת הרמב"ם הרי אין המקח קיים. דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ועוד אמאי לא כתבו דאתו להלקותו משום דעבר בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אלא ודאי ס"ל לתוס' דבמוכר עבדו העברי לאחר לית בה לאו עיי"ש בדבריו. ומיהו לדידי אין שום הכרע מדברי התוס' שם כלל. דמה שהוכיח מדאמרינן מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. לא מוכח מידי. דאפשר דרב מרא דהך שמעתא התם כאביי ס"ל דאמר (ברפ"ק דתמורה) דאי עביד מהני. דבלא"ה איפליגו בהך מילתא תנאי ואמוראי אחריני לבר מאביי ורבא. כמתבאר מסוגיא דתמורה שם. והדברים עתיקין ואין להאריך בזה. וגם מה שהכריח מדלא תירצו דלהלקותו אתו. אינו הכרח כלל. ואשתמיטתי' דברי התוס' (בפרק בתרא דשבת קנ"ד ע"א) ובב"ק (ע"ד ב"ב) בד"ה הו"ל וכו' ובפ"ק דמכות (ד' ע"ב) בד"ה ורבנן וכו' ושאר ראשונים בזה דס"ל דגם בכה"ג הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו עיי"ש. אע"ג דבענין זה א"א שיבוא לידי מיתת ב"ד. כיון דמ"מ בענין אחר ניתן לאו זה לאזהרת מיתת ב"ד. מיהו מ"מ יש להוכיח כן מדבריהם מצד אחר. משום דאל"כ קשה אמאי לא תירצו דאתו לפסלו לעדות. ואע"ג דלא מיפסל אלא בלאו שיש בו מלקות. מ"מ הרי כבר ביארו האחרונים ז"ל דבלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. דמה שאין לוקין אינו מפני שהוא מן הלאוין הקלין. אלא אדרבה היינו רק מפני חומרא שבו. שפיר מיפסל אם עבר עליו. ובלא"ה גם בשאר כל הלאוין שאין לוקין עליהן מפני קלותן. נהי דלא מיפסל בעבירתן מדאורייתא. מ"מ מיפסל מיהת מדרבנן. וא"כ אכתי איכא למימר דלפסלו מדרבנן אתו. ואע"ג דלעיל בההיא סוגיא בד"ה גנבה אתחלתא וכו'. כתבו התו' לחד תירוצא דלא חייש תלמודא לטעמא דלפסלו לעדות אתו עיי"ש בדבריהם. מ"מ משמע מדבריהם שם דלא ברירא להו הכי התם כלל אפי' להך תירוצא. והראי' שהביאו לזה חזרו ודחוה שם עיי"ש. וא"כ לא הו"ל כאן להקשות בפשיטות כ"כ אי לאו למיקטלי' קאתו למאי אתו כיון שיש מקום שפיר לומר דלפסלו לעדות אתו. אלא ודאי ס"ל דאין בזה שום עבירה דאין זה בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. ודלא כהרמב"ם וסמ"ג ואין להאריך בזה:
ונראה להביא ראי' לדעת החולקים על הרמב"ם וסייעתו מדתנן (בפרק הנחנקין שם) גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ר"י מיחייב וחכמים פוטרין. ומפרשינן התם בגמרא פלוגתייהו. דר"י סבר כתיב מאחיו למעוטי עבדים. בני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב"ח. הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבנן סברי מאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו. דהא אחיו הוא במצות בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי מי שחציו עבד וחציו ב"ח. ומבואר מזה דעכ"פ לכ"ע איצטריך קרא למעוטי עבד כנעני שלא להתחייב עליו מיתה משום גניבת נפש. והשתא אם איתא דמוכר עבדו לאחרים הו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. א"כ עכצ"ל דעבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות ליתא בכלל אזהרה זו כלל. דהא ודאי פשיטא דעבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות שנתחייב במצות כאשה. מותר לכתחילה למכרו דהו"ל ממונו כשורו וחמורו כדאמרינן (סופ"ב דברכות ט"ז ע"ב) עיי"ש. ומשנה ערוכה היא (בפ"ק דקידושין כ"ב ע"ב) דתנן עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. וסתם עבד היינו שטבל ומל לשם עבדות. ובלא"ה מוכרח כן מדקתני התם בסיפא וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים דברי ר"מ. ופרכינן בגמרא עלה בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא. מכדי שמעינן לי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות. ותנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וכו' עיי"ש. והשתא הרי טעמא דר"מ דאמר חוב לעבד שיצא מת"י רבו לחרות אמרינן (בפ"ק דגיטין) דהיינו משום דמתסר עי"ז בשפחה. ועבד כהן פוסלו מתרומה עיי"ש. והתינח בעבד שמל וטבל לשם עבדות שנתחייב כבר במצות כאשה. וכשמשחררו דין ישראל גמור עליו ליאסר בשפחה ולהתתייב בכל המצות. וקודם שחרור אוכל בתרומה אצל רבו כהן. אבל עבד עכו"ם קודם מילה וטבילה לשם עבדות. דאפי' קודם שחרור פשיטא דאינו אוכל בתרומה אפי' מל ועדיין לא טבל. כמבואר בירושלמי יבמות (ריש פרק אלמנה לכה"ג. ובריש פרק הערל) עיי"ש. וא"כ לא הפסידו כלום. ואי משום שהי' בידו למול ולטבול לשם עבדות והי' ניתר באכילת תרומה. משא"כ עכשיו כששחררו. הא ליתא שהרי עכו"ם גמור הוא עדיין ול"ש בי' איסור אכילת תרומה. כמו שאר איסורין שבתורה שלא נצטוה עליהן. ולא מתחייב בהו גם השתא לבתר שנשתחרר. וגם טעמא דאוסרו בשפחה לא שייך הכא מהאי טעמא גופא. וא"כ אין כאן שום חוב אצלו בשחרורו. ואפי' ר"מ מודה דזכות הוא לו ביציאתו מעבדות לחרות. ועכצ"ל דלא פריך אלא משום דמשמע לתלמודא דמתני' בסתם עבדים כנענים מיירי. שמלו וטבלו לשם עבדות ומיחייבי במצות כאשה. וא"כ מבואר משם דעבדים כאלו מותר לכתחילה למכרן. וכן מבואר בפ"ק דגיטין (י"ג ע"א) דאמרינן ומה אילו עבד כהן שברח וכו' אוכלין בתרומה. וזה אינו אוכל. ופרכינן שפיר קא"ל ר"מ. ומשני אמר רבא היינו דקא מהדרי לי' במתניתין מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל לי' כל היכא דאיתי' עיי"ש. הרי דאע"ג דבעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות קיימינן התם. שאוכל בעבדותו בתרומה ומותר בבת חורין בשחרורו. מ"מ אמרינן דבידו למכרו לישראל הרי דמותר לכתחילה למכרו לאחר. וכן מפורש במתניתין (דריש פ"ח דתרומות) דתנן העבד שהי' אוכל בתרומה יבאו ואמרו לו מת רבך או מכרך לישראל או נתנך במתנה וכו' עיי"ש. וכן מבואר ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"א). דאמרינן התם הלוקח עבד מן הנכרי צריך לקבל. אבל לוקח מישראל אין צריך לקבל עיי"ש. ולוקח מישראל דקאמר היינו בשמל וטבל לשם עבדות אצל רבו ראשון המוכרו. וכמבואר להדיא שם עיי"ש. והיינו משום דסתם עבד כנעני שאצל ישראל כבר מל וטבל לשם עבדות. וכמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. הרי מבואר דאפי' מל וטבל לשם עבדות אין שום איסור במכירתו כלל. וכן הוא בגיטין (פרק השולח ל"ח ע"א) לפירש"י שם. כמבואר ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ז"ל שם. וכן בקידושין (י"ד ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר בגיטין שם (לקמן מ' ע"א) גבי ההיא דאזל ואקניי' לבנו קטן ועוד שם (לקמן מ"ג ע"ב) בכולה סוגיא ובירושלמי (ריש פרק אלמנה לכה"ג) שהבאתי לעיל ובתוספתא (פ"ט דיבמות) וגם ממתניתין גופא שם מוכח כן עייש"ה. ואין כדאי להאריך בזה יותר. דהדבר פשוט ומבואר בכל דוכתי. והשתא א"כ ע"כ עבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות ליתא בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ הדבר תמוה למה לן קרא למעוטי עבד כנעני מלהתחייב עליו מיתה משום גונב נפש ומכרו. תיפוק לי' דכיון דליתי' באזהרה. ממילא ע"כ ליתי' נמי בעונש. דהרי הך קרא דלא ימכרו ממכרת עבד היינו אזהרת מכירתו כמבואר התם. דלא תגנב הוא אזהרת גנבתו ולא ימכרו ממכרת עבד הוא אזהרת מכירתו. ומבואר דלמכירה כדי להתחייב מיתה בעי אזהרה בפ"ע. ואם כן עבדים כנענים דליתנייהו באזהרה ליתנייהו נמי בעונש. דאין עונש בלא אזהרה. ולמה לן קרא לממעטינהו אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמכירת עבדו שבא לידו בהיתר אפי' בעבד עברי מישרא שרי. ואין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ לעולם אימא לך דגם עבדים כנענים הו"ל בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. ולהכי שפיר איצטריך מיעוטא דקרא לממעטי' שלא להתחייב עליו מיתה בב"ד כשגנבו ומכרו. והא דבכל דוכתא הלכה רווחת היא שמותר האדון למכרו לאחרים. היינו משום דכל שבהיתירא אתי לידי' אפי' עבד עברי מותר במכירה לכתחילה. ואין זה בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. ומתבאר מזה דלא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו:
וראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' רנ"ה) שכתב וז"ל חמור גונב דעת הבריות מגונב ממון ונפשות. שגונב ממון ונפשות הותרו לעכו"ם. נפשות דכתיב וגונב נפש מאחיו מבני ישראל למעוטי עכו"ם שאינו חייב וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל דס"ל דמהך מיעוטא דכתיב גבי חיוב מיתת ב"ד למעט עכו"ם ממיתה. אימעיט נמי מאזהרה. ושמעינן מינה דאפי' איסור לאו ליכא. וגנבת נפש עכו"ם מותרת לגמרי. והשתא לפ"ז איכא למימר דאין מזה ראי' נגד דעת הרמב"ם וסייעתו. דלעולם אימא לך דגם מכירת עבד עברי דאתי לידו בהיתירא איתי' בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. והא דקיי"ל בכולה תלמודא דעבד כנעני אפי' מל וטבל לשם עבדות מותר למכרו לאחר היינו משום דאין עבדים כנענים בכלל אזהרה דלא ימכרו ממכרת עבד. והא דאיצטריך מיעוטא למעט עבד כנעני ממיתת ב"ד. היינו משום דודאי אי לאו הך מיעוטא דקרא הי' ראוי לומר דעבד כנעני איתי' בכלל אזהרה וגם בכלל עונש. ואין הכי נמי דהוה אמינא דאפי' עבד כנעני אף היכא דבהיתירא אתי לידי' עובר על מכירתו בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אלא דהשתא דכתיב בקרא גבי מיתה מיעוטא למעט עבד כנעני. ממילא אימעיט נמי מאזהרה. דאפי' איסור לאו בעלמא ליכא במכירתו. והא דשרינן בעלמא למכרו. היינו לקושטא דמילתא בתר דמיעטי' קרא גבי מיתה. אבל אי לאו הך מיעוטא ודאי הוה סד"א דאיתי' בין בעונש ובין באזהרה. איברא דעיקר דברי הרא"ם ז"ל תמוהים אצלי טובא. דהיכי איכא למשמע ממיעוטא דכתיב גבי חיוב מיתה למעוטי גם מאזהרה שלא יהא בדבר אפי' איסורא בעלמא. נהי דממיתה מיעטי' קרא. מ"מ אכתי איכא למימר דאיתי' בכלל אזהרה. ואדרבה מדלא כתב קרא מיעוטא אלא גבי עונש ולא גבי אזהרה. אית לן למימר דלא מיעטי' אלא מעונש דוקא ולא מאזהרה. וכן ראיתי להסמ"ק (בסי' רס"ב) שכתב לענין חצי עבד וחצי בן חורין. דאע"ג דמיעטי' קרא מעונש מדכתיב מבני ישראל. מ"מ אזהרת לאו אית בי' עיי"ש. ועדיפא מינה ראיתי להראב"ן ז"ל (בספרו דף צ"א ע"ב) שכתב דלאו דלא תגנב איתי' בין בישראל בין בנכרי עיי"ש. ואף דדבריו ז"ל שם צ"ע אצלי מצד אחר. מ"מ מבואר דפשיטא לי' דאפי' נכרים גמורים לא אימעטו מאזהרת גנבת נפשות אע"ג דמעונש אימעיטו אפי' עבדים וכ"ש נכרים. וא"כ ודאי ראייתנו ראי' מוכרחת לדעת החולקים על הרמב"ם והסמ"ג וס"ל דכל דבהיתירא אתי לידי' אפי' מכירת עבד עברי אינו בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד:
אלא דעדיין אפשר קצת לדון בזה לכאורה ע"פ דעת התוס' ושאר ראשונים ז"ל (בגיטין פרק השולח (גיטין ל"ט ע"ב)) דס"ל דהמפקיר עבדו למ"ד דצריך גט שחרור הרי הוא מותר בשפחה כל כמה דלא מטא שטר שחרור לידי' עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דודאי עבד שהוא תחת רשות רבו למעשה ידיו לא איצטריך קרא למעוטי שלא להתחייב מיתה על גנבתו. דפשיטא דלא הוי אלא כשורו וחמורו. וליתא בכלל אזהרה דגנבת נפשות. וממילא בכלל עונש נמי ליתא. ולא איצטריך קרא אלא למעוכב גט שחרור. כגון מפקיר עבדו. דקיי"ל דיצא לחרות למעשה ידיו. אלא דצריך גט שחרור להתירו בבת חורין. משום דלענין איסור דינו כעבד גמור דאסור בבת חורין ומותר בשפחה. ולהכי אי לאו דמיעטי' קרא הוה סד"א דחייבין עליו מיתה. משום דכיון דלא משתעבד לרבו לענין ממון. הרי הוא כגר שהוא בכלל אזהרת לא תגנב ולא ימכרו ממכרת עבד. אלא דמ"מ כיון דלענין איסורא דינו כעבד. עדיין ליתי' בכלל אחיו לר"י ולא בכלל בני ישראל לרבנן. והא דאיצטריך קרא לרבנן למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ולר"י גם לקושטא דמילתא תייב. היינו משום דמיהת חציו הוא בן חורין גמור. ומה"ט אסור בשפחה. וא"כ אין מזה קושיא לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא דמלבד דעכ"פ זה לא יתכן לדעת רש"י וסייעתו ז"ל דס"ל דמעוכב גט שחרור אסור בשפחה. בלא"ה אפי' לדעת התוס' וסייעתם אין מקום לומר כן. משום דמלבד דמעיקר הסוגיא במקומה לא משמע הכי. מדקאמרינן שם תנן התם ר"י אומר אין לעבדים בושת. מ"ט דר"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו מי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה. ורבנן אחיו הוא במצות. והכא היכי דריש. ר"י סבר מאחיו למעוטי עבדים וכו' עיי"ש בסוגיא. משמע בהדיא דבהנך עבדים גופייהו דפליגי ר"י ורבנן לענין בושת. פליגי נמי הכא לענין גונב נפש. והשתא כיון דלענין בושת פשיטא ודאי דאפי' בעבדים גמורים פליגי. וכמבואר בכולה סוגיא בדוכתה בפרק החובל. וכן מוכרח מדפרכינן התם אלא מעתה זוממי עבד לרבי יהודה לא יהרגו עיי"ש. ואם איתא לרבנן נמי הו"ל למיפרך מזוממי עבד גמור דמודו רבנן לר"י. וכן מבואר בהדיא בירושלמי שם. והביאוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל שם. ובדברי הראשונים ז"ל (בפ"ק דגיטין י"ב ע"ב) וברמב"ם (פ"ד מהלכות חובל) ובטוש"ע (חו"מ סי' תכ"ד) עיי"ש. וא"כ ממילא מבואר דהכי נמי הכא לענין גונב נפש פלוגתא דר"י ורבנן לענין עבדים גמורים מיירי דומיא דהתם. ולא במעוכב גט שחרור:
ועוד דבהדיא מבואר בריש פ"ק דחגיגה (ד' ע"א) דכל מקום דקתני עבדים סתם היינו בשאינם משוחררין כלל. דאמרינן התם הכל חייבין בראי' חוץ מחרש שוטה וקטן ונשים ועבדים שאינם משוחררין. ואמרינן עלה עבדים מנ"ל אמר ר"ה אמר קרא אל פני האדון. מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר. ופרכינן מכדי כל מצות שהאשה חייבת עבד חייב וכו' ולמה לי קרא. ומשני אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו ב"ח. דיקא נמי דקתני נשים ועבדים שאינם משוחררין. מאי שאינם משוחררין אילימא שאינם משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא. אלא לאו שאינם משוחררין לגמרי. ומאי נינהו מי שחציו עבד וחב"ח עיי"ש. הרי דאי הוה קתני עבדים סתם הוה משמע עבדים שאינם משוחררין כלל. מיהו אי משום הא אין הכרע כ"כ. ואדרבה איפכא מוכח לכאורה משם. דע"כ מפקיר עבדו וכיו"ב המעוכבין גט שחרור בכלל עבדים סתמא נינהו. דאל"כ יקשה מנ"ל דמאי דקתני במתניתין עבדים היינו חצי עבד וחב"ח. ודילמא לעולם אימא לך חצי עבד וחב"ח חייב בראי'. ומאי דקתני שאינם משוחררין. היינו מעוכב גט שחרור שהוא משוחרר לענין ממון. ומ"מ לענין איסורא עבד גמור הוא. לדעת התוס' ושאר ראשונים ז"ל העומדים בשיטתם דמותר בשפחה ואסור בבת חורין. וגם לענין אכילת תרומה. כמש"כ התוס' (בפרק השולח מ"ב ע"ב) בד"ה מעוכב עיי"ש. ולהכי קתני עבדים שאינם משוחררין. דהיינו שאינם משוחררין לגמרי. דלענין ממון הוא דהוי משוחרר. אבל לענין איסורא אכתי עבד הוא. ואילו הוה קתני עבדים סתמא הוה משמע שאינם משוחררין כלל. אבל מעוכב גט שחרור ה"א דחייב. להכי קתני שאינם משוחררין למעוטי המעוכב ג"ש. אבל חצי עבד וחב"ח לעולם אימא לך דקושטא דמילתא הוא דחייב אפי' למשנה ראשונה. כיון דחציו מיהת בן חורין גמור הוא ואסור בשפחה. אלא ודאי דמעוכב ג"ש עבד סתמא מיקרי. ואפי' אי הוה קתני עבדים סתמא נמי מעוכב שחרור בכלל. וא"כ מדאצטריך למיתני שאינם משוחררים מוכיח שפיר דהיינו חצי עבד וחב"ח. וביותר מוכח הכי מדאמרינן התם לעיל מיני' דהא דתנן הכל חייבין בראי' לאתויי חצי עבד וחב"ח. ומשום זה איצטריך לאוקמי רישא כמשנה אחרונה וסיפא כמשנה ראשונה עיי"ש. ואם איתא הו"ל לאוקמי כולה כמשנה ראשונה וסיפא דקתני שאינם משוחררין היינו במעוכב גט שחרור. אלא ודאי משום מעוכב גט שחרור לא הוה צריך למיתני שאינם משוחררין. דבכלל עבדים סתם נינהו. וא"כ גם בפלוגתא דר"י ורבנן בפרק הנחנקין שפיר אפשר לאוקמי במעוכב גט שחרור:
וראיתי להר"ב שעה"מ (סופ"ב מהלכות חגיגה) שהקשה לאידך גיסא לפמש"כ התוס' (ריש פ"ב דערכין ב' ע"ב) בד"ה במ"ר שהקשו למאי דמבואר שם דלמשנה אחרונה שכופין את רבו לעשותו בן חורין הוא חייב בראי' משום דאין רשות רבו עליו. ולא קרינן בי' אדון אחר. וקשה דבפרק השולח מיבעיא לן בחצי עבד וחצי בן חורין אם מחייבין עליו קנס מדכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והאי אדון הוא. והתם קאי אליבא דמשנה אחרונה. ותירצו וז"ל יש לחלק דגבי עלי' לרגל אינו אדונו. שאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו. אבל מ"מ אדונו מיקרי עכ"ל עיי"ש. והוא מבואר ביותר ביאור בחי' הרשב"א ז"ל בגיטין שם בשם התוס'. וז"ל דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו. והילכך גבי עלי' לרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא. דטעמא דמילתא דהקפידה תורה באדון מפני בטול מלאכתו. והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו. דאינם אלא לעצמו. אבל הכא גבי קנס אע"ג שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה. אדון קרינן בי' עכ"ל עיי"ש. ועל זה הקשה שם בשעה"מ דלפ"ז דעליי' לרגל במעשה ידיו תליא מילתא. א"כ אמאי לא מוקי רישא דהכל חייבין בראי' דאתי לאתויי מעוכב ג"ש דמעשה ידיו לעצמו. וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין. אתיא למי שחציו עבד וחציו ב"ח ואליבא דמשנה ראשונה. והילכך פטור. ואמאי דחיק לאוקמי רישא למשנה אחרונה ובחצי עבד וחב"ח והניחה בצ"ע עיי"ש. ואמנם לדידי הא לק"מ. לפי מאי דפרכינן בחגיגה שם עלי' דר"ה הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכו' דגמר לה לה מאשה. ומשני רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחב"ח עיי"ש. ולפ"ז נראה דודאי היכא דשייכא גז"ש דלה לה מאשה. בכל ענין פטור כאשה. ולא תליא מילתא מידי באם יש לו אדון או לא. דומיא דאשה דמיעטה הכתוב אע"ג דמדאורייתא אין מעשה ידיה לבעלה. אבל היכא דעדיף מאשה ולא אימעיט מגז"ש דלה לה. כגון חצי עבד וחב"ח. בזה הוא שתלה הכתוב באם יש לו אדון אחר או לא. שאם אין לו אדון אחר חייב. ואם יש לו אדון אחר אימעיט מקרא דאל פני האדון. וא"כ מעוכב ג"ש אע"ג דאין מעשה ידיו לאדון. ולית לי' לאדון קפידא בבטול מלאכתו. מ"מ מיפטר מגז"ש דלה לה. דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלענין איסורא עבד גמור הוא ומותר בשפחה. וליכא לאוקמי ריבויא דהכל חייבין בראי' דמתניתין אלא בחצי עבד וחב"ח למשנה אחרונה. דאית בה תרתי. דלא נפיק מגז"ש דלה לה וגם אין לו אדון אחר:
ובהכי ניחא נמי מאי דבלא"ה יש להקשות לפמש"כ הריטב"א והר"ן ז"ל (בגיטין ל"ח ע"א) דמעוכב ג"ש כופין את רבו לשחררו בע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל (במשרים נתיב י"ג) עיי"ש. וזהו אפי' לדעת התוס' דמותר בשפחה. כמו שהכריח בשעה"מ שם עיי"ש והיינו ע"כ אפי' למשנה ראשונה. דאל"כ גם למשנה אחרונה הו"ל לומר דכאן אין כופין. דהרי טעמא דמשנה אחרונה בחצי עבד וחב"ח דכופין. היינו משום דלישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול כדקתני במתניתין. וא"כ במעוכב ג"ש דמותר בשפחה אית לן למימר דלכ"ע אין כופין. וע"כ הכא טעמא אחרינא אית בה דכופין. וא"כ אפי' למשנה ראשונה אית לן למימר הכי. דבהכי לא פליגי. והשתא א"כ קשה דהו"ל לאוקמי רישא דהכל חייבין בראי' במעוכב ג"ש. דכיון דכופין לשחררו הו"ל כחצי עבד וחב"ח אליבא דמשנ' אחרונ' דחייב בראי' וסיפא דקתני עבדים שאינם משוחררין. היינו בחצי עבד וחב"ח למשנה ראשונה וכולה מתני' כמשנ' ראשונ'. אבל לפמש"כ אין בזה מקום קושיא דמאי דאמרי' דלמשנה אחרונה כיון דכופין את רבו הו"ל כמשוחרר וחייב בראי'. היינו דוקא בחצי עבד וחב"ח. דלא שייכא בי' גז"ש דלה לה. כמבואר בסוגיין דחגיגה שם. ולא אתינן לפטרו אלא משום שיש לו אדון אחר. וכיון דלמשנה אחרונה כופין ליתן לו גט שחרור. הרי זה כאין לו אדון אחר וחייב. אבל במעוכב גט שחרור דלענין איסורא אכתי עבד גמור הוא לדעת התוס' וסייעתם אע"פ שכופין את רבו. מ"מ אכתי מיפטר משום גז"ש דלה לה. וזה ברור ופשוט. ולחנם נתקשו בזה קצת אחרונים ז"ל. אבל איפכא ודאי קשה לכאורה. אימא דיוקא דסיפא דעבדים שאינם משוחררין אתי למעוכב ג"ש דפטור מגז"ש דלה לה. ורישא דהכל חייבין היינו בחצי עבד וחב"ח. ונימא דחייב אפי' למשנה ראשונה. ומנ"ל להוכיח מדיוקא דסיפא לומר דלמשנה ראשונה פטור. אם לא דנימא דמעוכב ג"ש עבד סתם מיקרי. וא"כ אכתי ליתני עבדים סתמא. ולהכי הוכרח לאוקמה בחצי עבד וחב"ח דפטור למשנה ראשונה:
ועוד נראה לכאורה להכריח כן מעיקר סוגיין דפרק הנחנקין. דאם איתא דהסוגיא כפשטה דלעבדים גמורים ג"כ צריך קרא למעוטי. א"כ קשה טובא לכאורה בין לר"י ובין לרבנן. דלר"י דדריש מאחיו לאפוקי עבדים. בני ישראל למעוטי חציו עבד חב"ח. מבני ישראל למעוטי חציו עבד חב"ח והו"ל מיעוט אחר מיעוט דאינו אלא לרבות. ולהכי מחייב בחציו עבד וחב"ח. קשה אימא בני ישראל למעוטי מעוכב ג"ש אתי ומבני ישראל למעוטי חצי עבד וחב"ח. ותרוייהו למעוטי אתו. ואין כאן מיעוט אחר מיעוט דנימא דאתי לרבות. ולרבנן נמי דאמרינן דמאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו דהא אחיו הוא במצות. בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי חציו עבד וחב"ח. קשה דטפי הו"ל לומר חד למעוטי עבד. ואידך למעוטי מעוכב ג"ש שדינו כעבד מיהת לענין איסורא ומותר בשפחה. אבל חציו עבד חב"ח לעולם אימא לך דלא ממעטינן לי'. אלא ודאי מוכח מזה דעבד גמור לא איצטריך קרא למעוטי. ועבדים סתמא דקאמר התם היינו מעוכב ג"ש. ובזה אתי שפיר דלא תקשה בין לר"י ובין לרבנן וכמבואר. וא"כ ליכא משם הכרע נגד דעת הרמב"ם והסמ"ג. מיהו נראה דאין זה מוכרח דאפשר לומר עפמש"כ התוס' שם בד"ה בני ישראל. וז"ל בני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וכו'. אבל כולו משוחרר וגר לא ממעט מבני ישראל. וכן בפרק בנות כותים וכו'. ושמא בכל הני יש שום ריבוי דמרבינן מיני' גרים ועבדים משוחררין עכ"ל עיי"ש. הרי דאי לא דרבי קרא גרים ועבדים משוחררין הוה ממעטינן להו ג"כ מהך מיעוטא גופי' דממעטינן חצי עבד וחב"ח ועכצ"ל דהיינו משום דמשמעותא דקרא דבני ישראל הכי משמע להו למעוטי אפי' גרים ומשוחררין. וכ"ש דאימעיט חצי עבד וחב"ח. אלא דהשתא דאיתרבו גרים ומשוחררין מקרא. ע"כ לא מיתוקים מיעוטא דבני ישראל אלא לחצי עבד וחב"ח בלבד. והשתא א"כ אף אנן נימא דלעולם עבדים סתמא דקאמרינן התם. היינו עבדים גמורים. והא דלא מוקמינן מיעוטא דקרא למעוכב גט שחרור בלבד היינו משום דהך מיעוטא דבני ישראל הכי משמע לאפוקי אפי' חצי עבד וחב"ח. דהרי אפי' גרים ועבדים משוחררין הוה ממעטינן מיני'. אי לאו דבהדיא רבינהו קרא. וא"כ השתא נמי דהנך רבינהו קרא. מ"מ חצי עבד וחב"ח דלא איתרבי מקרא שפיר אימעיט מיני'. וממילא דכ"ש דאימעיט מיני' מעוכב גט שחרור. וכן אליבא דר"י ע"כ ליכא למימר דחד מיעוטא אתי למעוטי מעוכב גט שחרור. ואידך אתי למעוטי חצי עבד וחב"ח. משום דגם מחד מיעוטא שפיר אימעטו תרוייהו כמו שנתבאר. וגם מסוגיא דפ"ק דחגיגה שם. אפי' למאי דכתיבנא אכתי אין משם ראי' אלא לומר דמעוכב גט שחרור נמי נכלל בכלל עבדים סתמא. אבל ודאי לא יתכן כלל לומר דעבדים סתמא דקתני לא מיירי אלא במעוכב גט שחרור בלבד ולא בעבדים גמורים. ואף דלכאורה הא עדיפא מינה אשכחן להטור (ביו"ד ריש ס"א) דמשמע דמפרש הא דתנן (ריש פ"ג דזבחים) שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים. היינו דוקא בעבדים משוחררין לגמרי עיי"ש. מ"מ דברי הטור גופי' חידוש הם ולא גמרינן מיני'. וכבר טרחו האחרונים ז"ל הרבה לצדד בכוונתו ז"ל. ובודאי המחוור מש"כ בזה הר"ב פר"ח ותבואות שור שם. דגם להטור ודאי פירושא דמתניתין בעבדים גמורים. ככל סתם עבדים שבכל דוכתי עיי"ש בדבריהם. וגם כל שאר ראשונים ז"ל זולת הטור לא כתבו כן ואכמ"ל בזה. ובלא"ה כבר ביארנו דמגוף הסוגיא דפרק הנחנקין מוכרח דבעבדים גמורים מיירי. וא"כ ע"כ מוכרח מההיא דהתם כדעת התוס' וסייעתם ז"ל החולקים על דעת הרמב"ם והסמ"ג בזה:
והנה הרלב"ג ז"ל (בפי' עה"ת פרשת משפטים) אחר שהביא שם מאי דאמרינן (בפ"ק דקידושין י"ז ע"ב) דעבד עברי אינו עובר לא את הבת ולא את האח וכ"ש שאר הקרובים. חוץ מן הבן שיורש גם בזה זכות האב. כתב שם על זה דמתבאר מזה שאין האדון שליט על עבדו העברי למכרו או ליתנו לאחר עיי"ש בדבריו. והובאו בקצרה בכ"מ (פ"ב מהלכות עבדים הי"ב) עיי"ש. והדברים סתומים ולא ביארו לא הרלב"ג ולא הכ"מ שהביאו היכי מוכחא הך מילתא מההיא דהתם. ולכאורה נראה דכוונתו לומר דכיון שאין היורש יורשו אע"ג דירושה ממילא היא. ולכל דבר עדיפא טפי טובא ממכירה ומתנה. ומה"ט אמרינן (בב"ב קמ"א ע"ב וקמ"ב ע"א) ירושה הבאה מאיליה שאני דקני אפי' במקום דמכירה ומתנה לא מהני עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם לקמן (קמ"ח ע"א) עיי"ש. ועוד בכמה דוכתי. ומאחר שאין לאדון זכות בעבדו העברי להורישו ליורשיו אלא לבנו בלבד. כ"ש דאית לן למימר שאינו שליט בו למכרו ולתנו לאחרים. ואע"ג דאב בבתו אע"פ שאין לו זכות בה להורישה לבניו אחריו. כדגמרינן בפ"ד דכתובות (מ"ג ע"א) ובפ"ק דקידושין (ט"ז ע"ב) מקרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עיי"ש. ואפי' הכי יש לו בה זכות למכרה לאחרים. איכא למימר שאני התם דזכות שיש להאב בבתו רחמנא הוא דזכי לי' לאב. ולא מחמת קנין כספו באה לו. והילכך שפיר איכא למימר דלדידי' דוקא הוא דזכי לי' רחמנא ולא ליורשיו. אבל עבד עברי דקנין כספו דאדון הוא. ככל שאר ממונו ונכסיו הוא. והילכך כיון דגלי לן קרא דלא מהני לו זכותו בו להורישו ליורשיו. ודאי דכ"ש דאית לן למימר שאינו שליט בו להקנותו לאחרים במכירה או במתנה. כן משמע לכאורה כוונת הרלב"ג בזה. אלא דלפ"ז קשה טובא לכאורה בעיקר סוגיא דפ"ק דקידושין שם. דאמרינן התם תנו רבנן ועבדך שש שנים לך ולא ליורש. או אינו אלא לך ולא לבן. כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור. הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים. לך ולא ליורש עיי"ש. והשתא קשה מנ"ל לאוקמי מיעוטא דועבדך ולא ליורש. דמזה נשמע דכ"ש לוקח ומקבל מתנה. וריבויא דשש שנים יעבוד לא מיתוקים אלא לבן לבד. טפי הו"ל למימר דריבויא דשש שנים יעבוד אתי לרבות כל היורשים. ומיעוטא דועבדך לא אתי למעוטי אלא לוקח ומקבל מתנה בלבד דודאי מאחר דאפשר לאוקמי מיעוטא דועבדך ללוקח ומקבל מתנה מהיכא תיתי לן לאוקמי' למעוטי יורשין. ולחלק בין היורשין. גם קשה לכאורה דא"כ למה לי קרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה דכתיב באמה העבריה. ולדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות עבדים) עיקר הך קרא הוא אזהרה להאדון שלא ימכרנה לאחר עיי"ש ולמה לי קרא להכי. ותיפוק לי' דכיון דאמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא שאר היורשין כדתניא בקידושין שם. אע"ג דקנין כספו דאדון היא. כ"ש שאין לו זכות בה למכרה לאחרים. ואינו נראה כלל לומר דאין הכי נמי דגם בלא קרא הוה ידעינן דאין האדון שליט באמתו למכרה לאחרים. וקרא דלא ימשל למכרה לא אתי אלא כדי לאשמעינן שעובר על מכירתה בל"ת. ובהדיא מבואר בדברי הרמב"ם (שם בפ"ד מהלכות עבדים) דעיקר מאי דאין האדון יכול למכור אמה העבריה לא שמענו אלא מהך קרא דלעם נכרי לא ימשל למכרה עיי"ש. וגם קשה דהרי בקרא מפורש בהדיא דיכול האדון לייעדה לבנו. והרי לדעת הרמב"ם היעוד לבנו הו"ל כמכירה כמשכ"ל. אע"ג דאינו יכול להורישה אפי' לבנו ויוצאת לחפשי במיתת האדון. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכאן אין לדון מכירה ומתנה בק"ו מירושה. משום דיש מקום לומר דאע"ג דבעלמא עדיפא ירושה ממכירה ומתנה. מ"מ כאן נהי דגזה"כ הוא שלא ישתעבד ליורשו שאינו בא אלא מדין ירושה ולא טרח בו כלום. מ"מ הלוקח שקנהו בכספו וטרח לקנותו אפשר דקני לי'. דמה לי לוקח ראשון מה לי לוקח שני. והרי בלא"ה ע"כ צ"ל דמה שאין היורש יורשו לאו משום דלא אלים זכותו דאדון בו כ"כ כדי שיוכל להורישו ליורשיו. ומשום זה נדון מינה ק"ו למכירה ומתנה. דהרי חזינן דעכ"פ יש לו הזכות בו להורישו לבנו ומה לי בנו מה לי שאר יורשין. אטו להוריש לשאר יורשים צריך שיהא לו בדבר זכות יותר גדול מלהורישו לבנו. אלא ודאי עכצ"ל דאין זה אלא גזה"כ בשאר יורשים ולא משום דלא אלים כח זכותו בעבדו העברי. וא"כ שפיר אפשר לומר כדכתיבנא. וגם במתנה שייכא שפיר הך סברא דכתיבנא. משום דלענין זה הו"ל כמכירה. דאי לאו דטרח וארצי קמי' ועביד לי' ניחא נפשי' לא הוה יהיב לי' מתנה. מאי דלא שייך בירושה. ומעתה א"כ אין שום הכרח מכאן לדינו של הרלב"ג ז"ל. ואם אמנם אפשר דלא ס"ל להרלב"ג בזה כדעת הרמב"ם. וא"כ אין הכרח לדחות הק"ו דמכירה ומתנה מירושה. מ"מ ודאי הסברא מצד עצמה נכונה ומוכרחת. ומנ"ל להרלב"ג לדון כן בפשיטות כ"כ. ובפרט דלפי הנראה מקור דברי הרלב"ג בזה הוא מדברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות עבדים שם) וכדרכו ז"ל בהרבה מקומות בספרו. ובא בזה להראות יסוד דברי הרמב"ם אלו. וא"כ ודאי אין דבריו מובנים לכאורה:
ולכן נראה בביאור דברי הרלב"ג ז"ל ע"פ מאי דקשה מנ"ל לעשות חילוק בין היורשים בחק הירושה. ולומר דאף דהבן יורש עבד עברי ועובד את הבן. מ"מ אין הדין כן בשאר כל היורשין. ולומר דקרא דשש שנים יעבוד לא אתי לרבות אלא ירושת הבנים בלבד. ודילמא דין כל היורשים שוה. וכולהו איתרבו מריבויא דקרא דשש שנים יעבוד. וקרא דועבדך שש שנים נוקים דלא אתי למעוטי אלא לוקח ומקבל מתנה. כיון דגם בעלמא ירושה עדיפא ממכירה ומתנה כמשכ"ל. וע"כ מוכרח מזה דלוקח ומקבל מתנה לא איצטריך קרא למעטינהו. משום דבלא"ה הו"ל בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וכדעת הרמב"ם והסמ"ג. והילכך אי אפשר לאוקמי מיעוטא דהך קרא אלא לשאר יורשים. וריבויא דשש שנים יעבוד לא מיתוקים אלא בבן לחוד. ובזה אתי שפיר הכל. וראייתו של הרלב"ג נכונה. וכיוצא בזה יש להכריח לכאורה מדאמרינן התם הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. מדכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. ולא את הבן והבת עיי"ש. וקשה מנ"ל למעוטי יורשים. ודילמא לא מיעט קרא אלא לוקח. אלא ע"כ צ"ל דללוקח לא איצטריך קרא למעוטי. משום דתיפוק לי' מקרא דלא ימכרו ממכרת עבד. וכמש"כ הרמב"ם וסמ"ג. וע"כ לא מיתוקים קרא אלא למעוטי יורשים:
איברא דלכאורה נראה דנהי דיש ראי' משם לענין שאין האדון יכול למכור עבדו העברי. אבל אכתי אין הכרח מזה לענין שיהי' זה בכלל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. משום דאפשר לומר עפמש"כ שם הר"ב פ"י להקשות דנהי דיש למעט שאר היורשים ממיעוטא דועבדך שש שנים. מ"מ מנ"ל למעט שאינו עובד את הבת. ודילמא בת איתרבאי בהדי בן מריבויא דשש שנים יעבוד. כיון דלענין יבום בן ובת כהדדי נינהו. ולא איתמעטו אלא שאר היורשין דוקא. והרי מהאי טעמא מיבעיא לן (בפ"ז דערכין כ"ה ע"ב) בת מהו שתעמיד שדה אחוזה לאביה. כיון דלענין יבום בן ובת כהדדי נינהו מוקמה. או דילמא וכו'. ופשטינן מדכתיב בשדה אחוזה לאיש אחר ותנא דבי ר"י כל שהוא אחר במקום בן. והא נמי במקום בן כאחר דמיא עיי"ש. והרי הכא לא שייך לומר כן. ותירץ דכיון דכתיב ועבדך למעוטי יורשין אימעיטו כולהו יורשין. דהא ועבדך כתיב. דמשמע לו לבדו והילכך לא מרבינן מקרא דשש שנים יעבוד אלא בן לחוד עיי"ש בדבריו. ובלא"ה נראה לכאורה מוכרח לומר כן מעיקר הסוגיא דהתם. דאל"כ קשה למה לי כלל ריבויא דשש שנים יעבוד לרבות את הבן תיפוק לי' דכיון דלית לן אלא חד מיעוטא דועבדך שש שנים אית לן לאוקמי' אדמסתבר טפי. דהיינו שאר יורשין. אבל בן ליכא למעוטי כל כמה דלא אימעיט בהדיא מקרא. וכן קשה לפי האמת בנרצע דאמרינן שאינו עובד לא את הבן ולא את הבת מדכתיב ועבדו לעולם. ואמאי לא נימא דדי לנו למעוטי מהך מיעוטא שאר יורשין ולא בן ובת. ועכ"פ בן מיהת לא נמעט. אלא ודאי עכצ"ל דכיון דכתיב ועבדו משמע לו לבדו דוקא. ואימעיטו כולהו יורשים. והכא נמי דכתיב ועבדך שש שנים משמע לך דוקא. ואימעיטו כולהו יורשים מיני' ואפי' בן. אי לאו דרבי קרא בן מקרא דשש שנים יעבוד. ודי לנו לאוקמי ריבויא דקרא לבן בלחוד. ומעתה לפ"ז אף אנן נימא דהיינו טעמא דלא מוקמינן מיעוטא דקרא ללוקח לחוד. משום דקרא דועבדך שש שנים וכן קרא דועבדו לעולם דנרצע. משמע דאימעטו כולהו בין לוקח ובין יורשין. וריבויא דשש שנים יעבוד די לנו לאוקמי' בבן לחוד. דהרי חזינן דאפי' בת אע"ג דאית בה טעמא מדלגבי יבום בן ובת כהדדי נינהו. אפי' הכי לא מרבינן לה מיני' בהדי בן מהאי טעמא כדכתיבנא. והשתא א"כ אין הכרח מזה לומר שתהי' בזה אזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד:
אמנם אין דברי הפ"י מספיקים בזה כלל. דודאי אע"ג דכתיב ועבדך. דמשמע לך לבדך. מ"מ שפיר איכא למימר דלא מוקמינן מיעוטא דקרא אלא למאי דמסתברא טפי. דהיינו היורשים הרחוקים יותר. אבל בת לא אימעיטא. כיון דבמקום יבום בן ובת כהדדי נינהו. וכי איתרבי בן מקרא דשש שנים יעבוד. בת נמי איתרבאי בהדי בן. ועוד דעיקר ריבויא דשש שנים יעבוד לכאורה לא צריך. דכיון דלית לן אלא חד מיעוטא דועבדך. לית לן לאוקמי' אלא למעוטי שאר קרובים ולא בן ובת. מיהו לזה אפשר לומר דמסברא לית לן לפלוגי בין היורשין. כיון דגם שאר קרובים יש להם זכות הירושה במקום שאין בן ובת. ומה"ט נמי ניחא הא דבנרצע ממעטינן כולהו יורשים מחד מיעוטא. ואפי' בן ובת. ואע"ג דבנרצע איכא עוד חד מיעוטא. דבמשנה תורה כתיב בי' והי' לך עבד עולם. דמשמע לך ולא ליורש. מ"מ בגמרא שם לא מייתי לה אלא מחד מיעוטא דועבדו לעולם בלחוד. ומשמע ודאי דמהך מיעוטא לבד שמעינן למעט כולהו יורשין. ואמאי לא נימא דלא מיעט אלא שאר קרובים בלבד. אלא ודאי ע"כ היינו משום דס"ל לתלמודא דמסברא אין לחלק בין היורשין. דלכולם יש להם משפט הירושה. אלא דהקרוב קרוב קודם. וכיון דאית לן מיעוטא למעט יורשים. כולהו אית לן למעוטי. אבל הא ודאי קשה. דמאחר דגלי קרא הכא בעבד עברי לחלק בין היורשים מריבויא דשש שנים יעבוד. דעכ"פ איתרבי בן מיני'. וכיון דסוף סוף לענין זה אין משפט כל היורשים שוה. שוב אית לן למימר דגם בת איתרבאי בהדי בן. ודי לן לאוקמי מיעוטא דועבדך לשאר יורשין בלחוד. דלית לן לאוקמי מיעוטא אלא למאי דמסתבר טפי. כדאשכחן כיו"ב בדוכתי טובא. כמו ברפ"ק דתמורה דמצרכינן תלתא קראי דקרבנו. חד למעוטי קרבנו ולא קרבן נכרי. וחד קרבנו ולא קרבן חבירו. ואידך קרבנו ולא קרבן אביו עיי"ש. ולא אמרינן דמחד קרבנו אימעטו כולהו כמש"כ הפ"י. ואפי' ללישנא בתרא התם דקאמרינן דקרבן נכרי וקרבן חבירו מחד מיעוטא נפקי. מ"מ איצטריך קרא מיוחד למעט קרבן אביו. ופירש"י שם דהיינו טעמא משום דהו"ל לומר דשל אביו לאו כשל אחר דמי אלא כשלו עיי"ש. וא"כ הכא נמי יש לומר דבת לגבי אב ועבדך קרינן בה. ולא אימעיטא בכלל שאר יורשין. וכיו"ב בפ"ק דפסחים (ה' ע"ב) עיי"ש ובתוס' ושאר ראשונים שם. ובמנחות (ס"ז ע"א) ובתוס' שם בד"ה חד עריסותיכם. ובחולין (קל"ה ע"א) בכולה סוגיא דהתם עייש"ה:
אבל בעיקר קושייתו אשתמיטתי' להרפ"י דשאלת הראשונים היא. שכבר עמדו בזה התוס' בב"ב (פרק יש נוחלין ק"ט ע"א) בסוף ד"ה כיון. ובתוס' הרא"ש וחי' הרשב"א ובתוס' רי"ד בסוגיין דקידושין בדוכתה. וכולם תירצו דכמו דבשדה אחוזה דכתיב לאיש אחר ממעטינן בת משום דבת לגבי בן כאחר דמיא לנחלה. הכא נמי כיון דכתיב ועבדך. ודרשינן לך ולא לאחר. אלא דאיתרבי בן משש שנים יעבוד. אמרינן דבת לגבי בן כאחר דמיא. ואין לנו לרבות בת עם הבן. כיון שהבן קודם לבת לנחלה עיי"ש בדבריהם. ובחי' קידושין לאחד מהראשונים ז"ל לא נודע שמו. ומיוחס להרא"ה ז"ל. מבואר שהיתה לפניו גירסא אחרת בסוגיא דקידושין שם. ולפי גירסתו באמת לא ממעטינן אלא אח ושאר קרובים. אבל בת איתרבאי בהדי בן מריבויא דשש שנים יעבוד. וכתב שם דדוקא בשדה אחוזה דכתיב לאיש אחר הוא דממעטינן בת. מטעם דבת לגבי בן כאחר דמיא. אבל בעבד עברי דלא כתיב אחר אמרינן דבת כבן. משום דלגבי יבום בן ובת כהדדי נינהו עיי"ש בדבריו. וזה כסברת הפ"י בקושייתו. אבל כל שאר הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי וכדכתיבנא. ומעתה א"כ הדק"ל אמאי לא נימא דלא איתמעיט שום יורש כלל משום דמסברא אין לנו לחלק במשפט היורשין אלא דהקרוב קרוב קודם. כמו שהוכחנו לעיל. ומיעוטא דועבדך שש שנים למעוטי לוקח לחוד הוא דאתי. דמסתמא אית לן לאוקמי מיעוטא למאי דמסתבר טפי. ולכאורה בעבד עברי הי' אפשר לומר קצת בזה דלא ניחא לן לאוקמי מיעוטא דקרא רק ללוקח לחוד. דא"כ ריבויא דשש שנים יעבוד למה לי. דלריבויא ליורשין לא צריך. משום דבלא"ה לא הוה ממעטינן יורשין דמיעוטא דועבדך לא הוה מוקמינן אלא ללוקח לחוד. אלא ודאי לחלק במשפט היורשין הוא דאתי. דמועבדך ממעטינן שאר יורשין. ומשש שנים יעבוד מרבינן בן. משום דמסתמא מסברא לית לן לפלוגי בינייהו. וכולהו הוה ממעטינן כמשכ"ל. אלא דיש לפקפק בזה כמבואר. בלא"ה אכתי קשה בנרצע דממעטינן כולהו יורשים ממיעוטא דועבדו לעולם. אמאי לא נימא דכי אתי קרא למעוטי לוקח הוא דאתי. אבל את היורשים כולם עובד. כדין הירושה בשאר הנכסים. אלא ודאי מוכרח לכאורה דהאדון במכירת עבדו העברי הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. וא"כ למעוטי לוקח לא צריך קרא. וכי איצטריך קרא למעוטי יורשין הוא דאתי. ואין נראה לומר דכיון דאשכחן בנרצע עוד חד מיעוטא בקרא דוהי' לך עבד עולם. אימעיט מחד מיעוטא לוקח. ואידך מיעוטא אייתר למעוטי יורשין. דלא אשכחן הך דרשא בשום דוכתא כלל. ואם איתא ודאי לא הוה מישתמיט מלמידרשה בשום דוכתא. וא"כ מזה ראי' לכאורה לדעת הרמב"ם וסמ"ג:
אלא דגם לפ"ז אכתי קשה במאי דאמרינן בסוגיא דקידושין שם הנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. מנ"ל אמר חזקיה אמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו עיי"ש. והשתא הכא עכ"פ קשה מנ"ל למעט יורשין. טפי אית לן לאוקמי מיעוטא דקרא למעוטי לוקח. אבל לעולם את היורשין עובד. והכא ליכא למימר דלא צריך מיעוטא למעוטי לוקח משום דהו"ל כבר בכלל קרא דלא ימכרו ממכרת עבד. דהרי נכרי לא בר חיובא הוא באזהרות שבתורה. ולא אשכחן דהוזהרו בני נח באזהרה זו. ואפי' לפמש"כ הפ"י שהבאתי לעיל דמלשון ועבדך שש שנים אימעיטו הכל. וא"כ הכא נמי נימא דממיעוטא דוחשב עם קונהו אימעטו כולהו בין לוקח ובין יורשים. דמשמע קונהו דוקא משתעבד בו. ולא שום אדם אחר. מ"מ אכתי קשה במאי דאמרינן התם לקמן אמר רבא דבר תורה נכרי יורש את אביו שנאמר וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. מכלל דאית לי' יורשים עיי"ש. והשתא התינח אם לא אתי מיעוטא דקונהו אלא למעוטי יורשין בלחוד שפיר שמעינן מיני' דיוקא מכלל דאית לי' יורשין. מדאיצטריך קרא לאשמעינן בעבד עברי שאינו עובד את יורשיו. אבל אם איתא דגם לוקח אימעיט מהך מיעוטא. קשה מנ"ל למידק מהכא דאית לי' יורשין. ודילמא לעולם אימא לך דלית לי' כלל יורשין. וקרא דוחשב עם קונהו. לא למעוטי יורשין אתי. אלא למעוטי לוקח הוא דאתי. ומיהו קצת אפשר לומר בזה דכיון דאשכחן דנכרי הורע כחו בעבד יותר מישראל. וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין ל"ז ע"ב) מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה. יכול לא יקנו זה מזה למעשה ידיו וכו' עיי"ש. וא"כ כיון דישראל אין לו זכות בעבדו העברי אלא לעצמו דוקא. ולא לענין למכרו לאחר. אי משום דמיעטי' קרא מועבדך או משום דהו"ל בכלל אזהרת לא ימכרו ממכרת עבד. ממילא שוב נפק"ל מזה דכ"ש לנכרי שאין לו זכות בעבד עברי אלא לדידי' גופי' שלקחו. אבל למכרו לאחר לאו כל כמיני'. והילכך ללוקח לא איצטריך קרא למעוטי גבי נמכר לנכרי. ולא אתי קרא דוחשב עם קונהו אלא למעוטי יורשיו. דסד"א דכי היכי דנמכר לישראל עובד מיהת את הבן. הכי נמי נמכר לנכרי עובד את בנו. קמ"ל קרא למעוטי מדכתיב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו. וממילא שוב שפיר שמעינן מיני' דאית לי' יורשים:
אמנם לכאורה אי אפשר לומר כן. מדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ"ו ע"א) א"ל ר"פ לרבא חזי מר הני דבי פפא ב"א דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו. כי נפקי צריכי גוטא דחירותא או לא. א"ל הכי א"ר ששת מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח. ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא. ומבואר ברשב"א וריטב"א ונמוק"י וכן במאירי בשם יש מפרשים דהנך אינשי בישראלים מיירי עיי"ש. הרי מבואר דנכרי יכול למכור עבדו העברי. וכן מבואר בטור (יו"ד סי' רס"ז) בשם הרמ"ה ז"ל עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ג ע"ב) לפי שיטת רוב הראשונים ז"ל עייש"ה. ואפי' לפירש"י ותוס' בסוגיא דיבמות שם דמפרשי סוגיא דהתם בעבדים כנענים. וכ"כ הרא"ש שם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות עבדים). וכן מסוגיא דפרק איזהו נשך אין ראי' לפי דברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות עבדים. ובפ"ה מהלכות גזלה) עייש"ה. מ"מ נראה ראי' מוכרחת מדתניא (בפ"ק דקידושין ט"ו ע"ב) אם לא יגאל באלה. ריה"ג אומר באלה לשחרור בשאר כל אדם לשיעבוד. ורע"א באלה לשיעבוד בשאר כל אדם לשחרור עיי"ש. ובישראל הנמכר לעכו"ם מיירי התם. והשתא הרי גאולה לשיעבוד היינו מכירה ממש. שלוקחו מהנכרי להשתעבד בו כעבד. וא"כ מבואר בהדיא דיכול הנכרי למכור עבדו העברי. ואפי' לחכמים דפליגי התם על ריה"ג ור"ע ואמרי דהכל לשחרור. וקיי"ל כוותייהו. מ"מ הרי בהכי לא פליגי. ומדריה"ג ור"ע נשמע נמי לחכמים דעבד עברי הנמכר לנכרי איתי' במכירה. הן אמת דזו היא בלא"ה קושיא לעיקר דעת הרמב"ם וסמ"ג. דס"ל דעבד עברי ליתא במכירה מהאדון לאחר. והרי חזינן התם דאפי' נכרי שהורע כחו בעבדו. מצי למכרו. וכ"ש ישראל שיפה כחו דאית לן למימר דאיתי' במכירת עבדו העברי. אלא דלזה י"ל דמאי דישראל ליתא במכירת עבדו העברי. היינו רק משום לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אבל אי לאו אזהרה זו ודאי הוה מצי למכרו כמו עבד כנעני. וא"כ היינו דוקא ישראל. אבל נכרי שאינו בכלל אזהרה זו שפיר מצי למכור עבדו העברי. אבל לפ"ז א"כ הדק"ל אמאי לא מוקי לקרא דוחשב עם קונהו למעוטי לוקח. ומיהו לריה"ג ור"ע דדרשי לקרא דאם לא יגאל באלה לשחרור ולשיעבוד. למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ומוכרח מזה דנכרי איתי' במכירת עבדו העברי. א"כ לא מצינו לאוקמי קרא דוחשב עם קונהו למעוטי לוקח. אבל לחכמים דאמרי הכל לשחרור קשה. אימא דקרא למעוטי לוקח הוא דאתי ולא יורשין. ואע"ג דאברייתא גופא לא תקשה דאפשר דאתיא כריה"ג ור"ע. ולדידהו ע"כ לא אתי קרא דקונהו אלא למעוטי יורשין כדכתיבנא. ושפיר קתני דנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ויליף לה מקרא דוחשב עם קונהו. מ"מ תקשה לרבא דיליף דנכרי יורש את אביו דבר תורה מדכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית לי' יורשים. והשתא הרי לרבנן דמיתוקים מיעוטא דקרא למעוטי לוקח ליכא למשמע מהכא דאית לי' יורשין. ואנן כרבנן קיי"ל. ועוד קשה מדפריך התם (לקמן י"ח ע"א) ורחב"א מ"ט לא אמר כרבא עיי"ש. והשתא מאי קושיא. והא ילפותא דרבא ליתא אלא לריה"ג ור"ע אבל לרבנן ליתא. ולהכי ע"כ הוכרח רחב"א למילף הך מילתא מקרא אחרינא. ועוד נראה דאפי' לריה"ג ור"ע קשה דהרי לכאורה נראה דלאו זה דלא ימכרו ממכרת עבד לדעת הרמב"ם והסמ"ג שכולל נמי אזהרה שלא למכור עבדו העברי לאחר. בין המוכר ובין הלוקח בכלל אזהרה זו. כמו בלאו דוהארץ לא תמכר לצמיתות שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה) דהלוקח והמוכר שניהם בכלל האזהרה. וכ"כ בחינוך (מצוה של"ט) דשניהם לוקין עיי"ש. וא"כ אפי' תימא דהנכרי יכול למכור עבדו העברי מטעם דליתא בכלל אזהרה זו כדכתיבנא. מ"מ אכתי קשה הלוקח היכי שרי לקנותו ממנו. דהא בלוקח ישראל קיימינן התם כמבואר שם עיי"ש:
ולזה הי' נראה לומר דאע"ג דנימא דהמוכר והלוקח עבד עברי עוברים בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. מ"מ היינו דוקא מישראל לישראל. אבל מנכרי לישראל לית בה לאו זה. דבכגון זה לא קרינן בי' ממכרת עבד. כיון שיוצא במכירה זו מיד נכרי ליד ישראל. ואדרבה מעלה הוא להעבד. דלהכי קריי' רחמנא למכירה זו גאולה לריה"ג ור"ע. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל (סוף פרשת בהר). ומש"כ שם עוד בקרא דאשר יגאל מן הלוים עייש"ה. ואפי' לרבנן דאמרי הכל לשחרור. ולא מיירי קרא במכירה כלל. מ"מ אפשר דמסברא ס"ל דבכה"ג לא אסרה תורה. וגם אפשר דנפק"ל ממכרוהו ב"ד ומוכר עצמו. שכיון דליכא איסור במכירה לא נאסר גם הלוקח לקנותו. והכי נמי בנמכר לנכרי. כיון שהנכרי מותר למכרו ממילא נמי הלוקח אית לן למימר שמותר לקנותו. אפי' את"ל דישראל לישראל אחד המוכר ואחד הלוקח עוברים בלאו. ומעתה לפ"ז שוב הדרא קושיא לדוכתה אפי' לריה"ג ולר"ע. דנוקים מיעוטא דקרא דוחשב עם קונהו למעט לוקח. דאע"ג דלדידהו גלי קרא דנכרי לישראל שרי למכור. והישראל לקנות ממנו עבד עברי. מ"מ אכתי נוקמי קרא למעוטי לוקח נכרי. דנהי דנכרי לישראל מצי למכור עבדו העברי. אבל לנכרי איכא למימר דלא מצי למכרו ואינו עובד את הלוקח הנכרי. ומנ"ל למעוטי יורשין:
איברא דמש"כ דלהרמב"ם וסמ"ג אזהרה זו דלא ימכרו קאי גם אלוקח. אינו מוכרח כ"כ. וא"כ אפשר לומר דלריה"ג ולר"ע דגלי קרא דאם לא יגאל באלה דנכרי יכול למכור עבדו העברי. א"כ ע"כ גזה"כ הוא דלענין זה עדיף נכרי מישראל. אבל לרבנן דס"ל דהכל לשחרור. הדרינן למאי דקמן דאית לן לדון ק"ו נכרי מישראל. דאם ישראל שיפה כחו אינו יכול למכור עבדו העברי לאחר. כ"ש הנכרי שהורע כחו אפי' בקנין עבד כנעני שלא יהא לו זכות בעבד עברי למכרו לאחר. והשתא א"כ אליבא דכ"ע אתי שפיר מאי דילפינן מקרא דוחשב עם קונהו למעט יורשין. ולא מוקמינן לי' למעוטי לוקח. משום דלריה"ג ור"ע הרי גלי קרא דבאלה דנכרי מצי למכור עבדו העברי. וא"כ ע"כ לא מיתוקים מיעוטא דקונהו אלא למעוטי יורשין. ולרבנן דס"ל הכל לשחרור. וא"כ ודאי אמרינן דלא עדיף נכרי משראל. וממילא שוב לא צריך קרא למעוטי לוקח. וע"כ לא אתי קרא אלא למעוטי יורשין. ולפ"ז עכ"פ מתבאר לנו מהך סוגיא ראי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג דאין האדון יכול למכור עבדו העברי לכ"ע. ודוקא בנמכר לנכרי הוא דאיכא למימר דתלי בפלוגתא דריה"ג ור"ע ורבנן כדכתיבנא. אבל בנמכר לישראל ליכא מאן דפליג ולכ"ע לא מצי למכרו:
אמנם נראה דכל זה אינו מוכרח כלל. והנה לכאורה יש להביא עוד ראי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג מדאמרינן (בפ"ק דקידושין י"ד ע"ב) עבד עברי מנ"ל דנקנה בכסף. אמר קרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. מקיש עברי לעבריה. אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ מוכר עצמו מנ"ל וכו'. ופירש"י וז"ל מכרוהו ב"ד בגנבתו דכי ימכר לך ע"י אחרים משמע. והדין נותן שיהא נקנה בכסף הואיל ונמכר ע"י אחרים. ויש בו צד קל שנמכר בע"כ עכ"ל עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דנהי דכי ימכר משמע ע"י אחרים שמכרוהו בע"כ. מ"מ מנ"ל דהיינו ע"י ב"ד שמכרוהו בגנבתו. ודילמא מיירי קרא בנמכר ע"י האדון. וכן קשה מדאמרינן תו התם לקמן דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש ופירש"י ז"ל מכרוהו ב"ד דכתיב ועבדך שש שנים. אבל במוכר עצמו לא כתיב שש. דכי תקנה עבד עברי מיד אחרים משמע וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם כאן קשה דנהי דכי תקנה מיד אחרים משמע. מ"מ מנ"ל דמיירי קרא דוקא במכרוהו ב"ד. כיון דגם במוכר עצמו משכחת בי' מכירה ע"י אחרים. דהיינו ע"י האדון שנמכר לו כשחוזר ומוכרו לאחרים. ויותר קשה דהרי בקרא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו'. כיון דעבריה לא משכחת בה מכירה ע"י ב"ד. דהרי אין אשה נמכרת בגנבתה. כדתנן בסוטה (סו"פ הי' נוטל) עיי"ש. ולא משכחת בה מכירה אלא ע"י האב. וא"כ הו"ל לומר דדומיא דהכי מכירה דעברי נמי לא במכרוהו ב"ד מיירי. אלא ע"י האדון שיש לו רשות על עבדו כמו האב על בתו. וכבר ראיתי להרא"ם ז"ל (ביראים סי' רפ"ו) שכתב וז"ל צוה הקב"ה (בפרשת ראה) כי ימכר לך אחיך העברי וכו' וכתיב הענק תעניק לו. ותניא בפ"ק דקידושין מכרוהו ב"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו וכו'. ומנין דבמכרוהו ב"ד מישתעי קרא. דכתיב כי ימכר לך ע"י אחרים משמע. מכרוהו ב"ד היינו שמכרוהו ב"ד עבור שגנב שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו. ויש לשאול דהכא כתיב נמי עבריה. ותנן בסוטה האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה עכ"ל עיי"ש שנשאר בקושיא. וכן עמד בזה בתוס' רי"ד בקידושין שם וז"ל אשכחן מכרוהו ב"ד. פי' דהאי כי ימכר ע"י אחרים משמע. ואי קשיא והא או עבריה כתיב שאין לפרש כשמכרוהו ב"ד בגנבתה דתנן בסוטה וכו'. תשובה האי כי ימכר קאי אעברי. ועבריה דכתיב בקרא לאקושה להענקה. כדכתיב ואף לאמתך תעשה כן עכ"ל עיי"ש. ותירוצו תמוה בעיני ואין להאריך. אבל עיקר קושייתם אינה מובנת אצלי. דודאי בעבריה אע"פ שאינה נמכרת בגנבתה ע"י ב"ד. מ"מ שייכא בה מיהת מכירה ע"י אחר. דהיינו האב שנתנה לו תורה רשות למכרה. אבל האיש לא משכחת בי' מכירה ע"י אחרים אם לא ע"י ב"ד. שנתנה להם התורה רשות למכרו בגנבתו. וא"כ ודאי שפיר מוקמינן קרא דכי ימכר לך דגבי עברי במכרוהו ב"ד. דכי ימכר ע"י אחרים משמע. ואין זה אלא ע"י ב"ד. ובעבריה היינו ע"י האב. ועכ"פ שייך בשניהם לשון כי ימכר לך דמשמע ע"י אחרים. וכן פירש"י בהדיא (בפרשת ראה) בהך קרא. וכן פי' שם הראב"ע וכ"כ במדרש אגדה שם עיי"ש. וכ"כ בחי' קידושין לא נודע שמו בפ"ק דקידושין שם עיי"ש:
ומיהו אפשר לומר דס"ל להרא"ם ז"ל ותוס' רי"ד דעבד עברי איתי' במכירה ע"י אדוניו. וא"כ הא דקתני בברייתא שם לחלק כל הני חילוקי דינים רק בין מכרוהו ב"ד למכר עצמו. דקתני המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש. מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש. המוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע. מוכר עצמו אין מעניקים לו מכרוהו ב"ד מעניקים לו. מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכו'. וכל הני חילוקים לא נפק"ל אלא מלישנא דקראי דכי ימכר לך וכי תקנה דמשמע ע"י אחרים. וכפירש"י ז"ל שם. וכיון דגם בלא ב"ד משכחת לה שפיר מכירה ע"י אחרים. דהיינו ע"י אדוניו. לא הו"ל לחלק כל הני חילוקי דינים אלא בין מוכר עצמו לנמכר ע"י אחרים. וע"כ דמכרוהו ב"ד דוקא בעינן. ואין לחלק אלא בין מכרוהו ב"ד לנמכר שלא ע"י ב"ד. וכל שנמכר שלא ע"י ב"ד אע"פ שנמכר ע"י אחרים. בכלל מוכר עצמו הוא. וכן מאי דקאמרינן בההיא סוגיא אשכחן מכרוהו ב"ד מוכר עצמו מנ"ל וכו' עיי"ש. היינו ג"כ מהך טעמא. דכל שנמכר ע"י אחרים שלא ע"י ב"ד נמי מוכר עצמו קרי לי'. והיינו דהוקשה להם להרא"ם ותוס' רי"ד. דכיון דבההוא קרא גופי' כתיב נמי או עבריה. ובדידה לא משכחת לה מכירה ע"י ב"ד. מאחר שאין האשה נמכרת בגנבתה. ע"כ כי ימכר לך לאו דוקא במכרוהו ב"ד מיירי. ואף דמשכחת לה באשה נמי מכירה ע"י האב. הרי גם באיש שייכא בי' מכירה ע"י אחרים גם בלא ב"ד. דהיינו ע"י האדון. אלא דאנן מכרוהו ב"ד דוקא בעינן. וכל שאר מכירות אפי' ע"י אחרים בכלל מוכר עצמו נינהו. וא"כ מכירה שע"י האב נמי בכלל מוכר עצמו היא. וא"כ היכי מתפרש קרא דכי ימכר לך במכרוהו ב"ד דוקא. כיון דבההוא קרא כתיבא נמי עבריה דלא משכחת לה גבה מכירה ע"י ב"ד כלל. איברא דאכתי קשה לכאורה לפ"ז בההיא דאמרינן התם אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ. ופירש"י שהדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בע"כ עיי"ש. והרי כיון דליכא טעמא לחלק בזה אלא משום דמכרוהו ב"ד נמכר אפי' בע"כ. וא"כ גם במכירה שע"י האדון דג"כ נמכר בע"כ ודאי אית לן למימר דדינו לענין זה כמכרוהו ב"ד. אם איתא דאיכא מכירה בעבד עברי ע"י האדון. וא"כ בזה הדק"ל. מאי שנא מכרוהו ב"ד דנקט. הכי הו"ל לומר אשכחן מכרוהו אחרים הואיל ונמכר בע"כ. מוכר עצמו מנ"ל. מיהו לזה אפשר לומר דלענין מכירת האדון אין זה צד קל במה שיכול למכרו בע"כ. דכיון דדינא הוא דיש לאדון זכות בעבדו העברי גם למכרו לאחרים. א"כ מתחילה אדעתא דהכי נשתעבד לו כשנמכר אליו שיוכל למכרו כשירצה. והילכך אפי' מכירה בע"כ חשיבא כמדעתו. שכבר נתרצה מעיקרא על מכירה כזו. ולאו כל כמיני' השתא למיהדר בי'. ועוד דכיון דקיי"ל דעבד עברי גופי' קנוי. כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ט"ז ע"א) איכא למימר דדינא הוא דהו"ל לענין זה נמי כשאר ממונו שבדעתו תלוי למכור זכותו בו לאחרים. ואין זה חשוב צד קל. ולא עדיף בזה ממוכר עצמו:
וגם אפשר לומר עפמש"כ המהרי"ט ז"ל בחי' שם להקשות מאי קאמר אשכחן מכרוהו ב"ד הואיל ונמכר בע"כ. הרי אדרבה כיון דמכירתו בע"כ בעי קנין אלים טפי. וכיון שהוא נקנה בכסף כ"ש מוכר עצמו הנמכר מדעתו. וגם הקשה עוד שם מוכר עצמו מנ"ל שנקנה בשטר. אי ממכרוהו ב"ד איכא למיפרך שכן נמכר בע"כ. ולזה תירץ דה"ק כיון שנמכר בע"כ אין כח ביד ב"ד למכרו. אלא שכסף גנבתו הוא שמפקיעתו ומשעבדתו. שגופו משועבד לו מה"ת. כדכתיב ונמכר בגנבתו. אבל קנין אחר אינו מועיל לשעבדו. כיון דמנפשי' לא בעי לאישתעבודי עיי"ש בדבריו. ובמש"כ שם עוד במהדורא בתרא על דברי רש"י שם. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דזה לא שייך אלא דוקא במכרוהו ב"ד ולא במכרוהו בעליו. ושפיר נקט מכרוהו ב"ד דוקא. ולפי דברי המהרי"ט מקום אתי לפרש ג"כ כוונת תוס' רי"ד בקושייתו. דכוונתו דכיון דבההוא קרא גופי' כתיב נמי עבריה שאינה נמכרת אלא ע"י אביה בלבד. א"כ איכא למימר אמה העבריה תוכיח דלא שייכא בה הך פירכא. ובאמת דכבר הרגיש בזה המהרי"ט ז"ל שם לפירושו. אלא דמה שרצה לתרץ שם אין דבריו מספיקים כלל לענ"ד. דמה שזכתה תורה לאב במעשה ידי בתו אין זה מספיק להפקיעה מרשותו ולשעבדה לאחרים. כמו שאין לו הזכות להורישה לבניו. משום דלדידי' הוא דזכי לי' רחמנא ולא לאחריני. ומה שיכול למכרה לאחר. זכות בפ"ע הוא דזכי לי' רחמנא ואין זה תלוי בזה כמבואר. וא"כ אפשר דלזה נתכוון בתוס' רי"ד להקשות. אלא דמלשונו לא משמע הכי. דא"כ לא הי' צריך להקשות מדכתיב או העבריה ומשום דאין האשה נמכרת בגנבתה. דתיפוק לי' דבלא"ה כבר נפק"ל דאמה העבריה נקנית בכסף מקרא דוהפדה. וההוא קרא בהדיא מיירי במכירה שע"י אביה. ומשם הו"ל להקשות בפשיטות דאמה העבריה תוכיח. ולכן נראה מוכרח דאין כוונתו בקושייתו אלא כדכתיבנא לעיל. וכן היא ע"כ כוונת הרא"ם ז"ל שם. אלא דעכ"פ מלבד מה שנשאר הרא"ם ז"ל בקושיא. וגם תירוצו של תוס' רי"ד אינו מובן כלל כמשכ"ל. בלא"ה עיקר הדבר תמוה. ואינו מובן לכאורה כלל מנ"ל דקרא במכרוהו ב"ד מיירי. אטו בקרא ב"ד כתיב. כי ימכר כתיב. דמשמע מכירה ע"י אחרים. וא"כ גם מכירה ע"י האדון במשמע ולכן הי' נראה מזה ראי' לדעת הרמב"ם והסמ"ג דעבד עברי ליתא כלל במכירה ע"י אחרים. אלא ע"י ב"ד דוקא כשמוכרים אותו בגנבתו. וכיון דקרא דכי ימכר לך וקרא דכי תקנה ע"י אחרים משמע. ע"כ לא מיתוקים קרא אלא דוקא במכרוהו ב"ד: