ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין לא תעשה · מצוה פד
ויקחו כופר לרוצח מתגרה. (בפרשת מסעי) כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. והוא אזהרה שלא ליקח כופר ממון תחת מיתה מרוצח במזיד. כמו שדרשו בספרי (פרשת מסעי פיסקא קס"א). דאמרינן התם ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה נאמר לפי שהוא אומר אם כופר יושת עליו. או כשם שנותנין פדיון למומתים בידי שמים כך יהיו נותנים למומתים בידי אדם. ת"ל ולא תקחו כופר. וכן הוא במכילתא (משפטים פ"י). ובפ"ג דכתובות (ל"ז ע"ב) עיי"ש. ומנאוה הרמב"ם (לאוין רצ"ו) וכל הבאים אחריו. אבל הבה"ג לא מנה לאו זה. והנה יש בזה עוד לאו אחד דכתיב מיד אחר לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח וגו'. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וגו' והוא אזהרה שלא ליקח כופר מרוצח נפש בשוגג ולפטרו מגלות. ומנאוהו הרמב"ם וסייעתו כמש"כ בסה"מ (לאוין רצ"ה). ויש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל אמאי לא מנה לאו זה. דהא שני לאוין אלו מיצרך צריכי. כדאמרינן (בפ"ג דכתובות שם) עיי"ש. והנה לפי מה שדרשו להך קרא בספרי שם לרוצח במזיד שלא יקחו ממנו כופר ממון כדי להגלותו ולפטרו בכך ממיתה עיי"ש. לפ"ז כ"ש שיש בכלל לאו זה נמי שלא ליקח ממנו כופר כדי לפטרו לגמרי. וא"כ ליכא נפקותא בלאו ראשין אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ אפשר דבאמת כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות לאו דלא תקחו כופר לנוס ולשיטתו אזיל. דבכל כיו"ב לא נמנה לשיטתו אלא הלאו הכללי בלבד. ולכן לא מנה אלא לאו זה בלבד. שכולל אזהרה שלא ליקח כופר לרוצח במזיד בכל ענין לפטרו ממיתת ב"ד. ולכן כתב הלאו סתם. שכולל כל ענין. אלא דזהו נגד סוגיא דתלמודא (בפ"ג דכתובות שם). וביותר תמוהים דברי הבה"ג שלא מנה כלל אף אחד משני לאוין אלו:
ולכאורה נראה דס"ל להבה"ג דאין בזה אזהרת לאו בהנך שני הלאוין. שלא באו אלא לומר דאע"ג דבמומתין בידי שמים כתיב אם כופר יושת עליו שפוטר עצמו ממיתתו בכופר. הכא במיתה בידי אדם אין נפטרין בכופר. וכן משמע מפירש"י (פרשת מסעי) שכתב ולא תקחו כופר ולא יפטר בממון עיי"ש. ומדלא כתב לא תפטרהו בממון. משמע דס"ל שאינו אזהרת לאו. אלא בא לומר שאינו נפטר בממון. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בכל הסוגיא דכתובות שם עייש"ה. וכן משמע מברייתא דספרי שם. דמדקתני או כשם שנותנין פדיון למומתים בידי שמים. בך יהיו נותנים למומתים בידי אדם. ת"ל ולא תקחו כופר וכו' עיי"ש. ומדלא קתני או כשם שלוקחין כופר למומתים בידי שמים. כך יהיו לוקחין למומתין ביד"א. ת"ל ולא תקחו וגו'. דהא אם איתא דאזהרה היא. לא קיימא אלא על הפוטרו שלוקח פדיונו ולא על הרוצח הנותן פדיון נפשו. ובפרט דבקרא נמי לקיחת פדיון הוא דכתיב. ולא נתינתו. אלא ודאי משמע דאתי למימר דאין זה אזהרה אלא שלילה בעלמא. לומר שאין הפדיון מועיל לו ליפטר בכך. להכי נקט בספרי נתינה. וע"כ צ"ל כן לרבי יאשי' ורבי יונתן. דקתני התם רבי יאשי' אומר הרי שיצא ליהרג וחבל באחרים חייב. חבלו בו אחרים פטורים. בגופו ולא בממונו. או עד שלא נגמר דינו. ת"ל אשר הוא רשע למות. עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור. רבי יונתן אומר הרי שיצא ליהרג וקדם אחר והרגו פטור. או עד שלא נגמר דינו. ת"ל אשר הוא רשע למות. עד שלא נגמר דינו חייב משנגמר דינו פטור עיי"ש. ובודאי לדידהו לא מתפרש קרא אלא בדרך שלילה. וכמבואר בדבריהם בהדיא. וא"כ מדבריהם נשמע נמי לת"ק דלא לאזהרת לאו קאמר. אלא בדרך שלילה. שאין הפדיון פוטרו. אבל איסורא ליכא בהכי. דהרי בהכי לא פליגי. וממילא נשמע דה"ה דקרא דלא תקחו כופר לנוס לא מתפרש אלא בדרך שלילה. שלא יועיל פדיון לפטרו מלגלות. אבל אזהרת לאו לית בה. וכן נראה לפמש"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל שם לתרץ קושית רשב"א ז"ל. דהקשה למה לי קרא לשוגג. מתנא דבי חזקי' נפקא. דלא חלקת בין שוגג למזיד. וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא. הכי נמי בשוגג לא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מגלות. עיי"ש שתירצו בשם התוס' דכיון דבמחייבי מיתות בידי שמים. בשור שהרג את הנפש. משלם ממון ומתכפר לו. אי לאו דכתיב הכא בהדיא שוגג. הוה לן למימר שמתכפר בממון דומיא דשור. וכן אי לא הוה כתיב מזיד בהדיא. לא הוה מרבינן לי' מהיקישא מהאי טעמא עיי"ש. הרי דהך טעמא דמצינו כופר במומתין בידי שמים אלים כ"כ אפי' למידחי היקישא. א"כ השתא נמי דגלי קרא. די לנו לומר דאשמעינן קרא דלא מיפטר בפדיון כהתם. אבל לא לומר שיהא מוזהר עלה נמי בלאו. והכי נמי מוכח לכאורה מסוגיא דפרק החובל (בבא קמא פ"ג ע"ב) דילפינן דעין תחת עין היינו ממון. מדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר. אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין עיי"ש. והשתא אם איתא דהך קרא לאזהרת לאו אתי. קשה מנ"ל למידק מיני' לממון. לחיובא בממון דוקא. ודילמא לא קאמר קרא אלא דלנפש רוצח דוקא אתה מוזהר שלא ליקח כופר. אבל לראשי אברים שאינם חוזרין לא אסר הכתוב ליטול ממון מיני' ולפטרי'. אבל לעולם דעיקר חיובי' אינו אלא עין תחת עין ממש. אלא ודאי גם לנפש רוצח ליכא אזהרה שלא ליקח כופר. אלא דקאמר קרא שאינו נפטר בפדיון. וא"כ שפיר דייק מיני' לנפש רוצח הוא דאינו נפטר בממון. אבל נפטר הוא על ראשי אברים שאינן חוזרין בתשלומי ממון. ומ"מ שפיר קאמרינן התם דאי מלא תקחו כופר ה"א אי בעי עינא ניתיב ואי בעי דמי עינא ניתיב לי'. קמ"ל מבהמה עיי"ש. והיינו משום דמדרוצח לית לי' כפרה אלא במיתתו ליכא למידק אלא דבראשי אברים לא עין דוקא קאמר קרא. אלא ה"ה בממון נמי מיפטר. אי לאו דגלי קרא דמכה בהמה. אבל אם איתא דקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח הו"ל אזהרת לאו. ע"כ ליכא למידק מיני' אפי' לומר דאי בעי דמי עינא ניתיב לי'. דלא משמע מיני' אלא לומר לנפש רוצח הוא דמוזהר ועובר בלאו על לקיחת כופר. אבל לראשי אברים שאין חוזרין אינו עובר בלאו אם לקח כופר. אבל לעולם אימא לך דגם בראשי אברים אינו נפטר בממון מחיובו. וכפשטא דקרא עין תחת עין. ולא אתי דיוקא דקרא דלנפש רוצח אלא לאפוקי דלא ניגמר גז"ש ממכה אדם שיהא עובר עלה נמי בלאו כמכה אדם עיי"ש בסוגיא. וכן משמע בפרק המניח (בבא קמא כ"ח ע"א) דקרא דלא תקחו כופר לנוס לא מתפרש אלא דרך שלילה עייש"ה. ועפ"ז אתו שפיר דברי הבה"ג שלא מנה שני לאוין אלו:
ואמנם דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח וגו'. וא"כ משמע לי' קרא לאזהרת לאו. וכדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. צ"ע אמאי לא מנה גם לאו דלא תקחו כופר לנוס. דמיתוקים בסוגיא דפ"ג דכתובות בהורג בשוגג. וכן קשה גם על רבינו אלי' הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיהם. שגם הם אע"פ שהם מהנמשכים אחר הבה"ג. מ"מ כאן מנו לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח. והשמיטו לאו דלא תקחו כופר לנוס. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וכבר ראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' נ"ו) שהעיר בזה על הר"ש בן גבירול ז"ל והשיג עליו. וכתב שראוי למנות שני הלאוין עיי"ש. אבל הרי ראינו שאיננו יחיד בזה. כי גם רבינו הגאון והר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל עומדים בשיטתו. ובודאי גם בנוסחת הבה"ג שלפניו הי' כתוב כן. ובלתי ספק טעמם ונמוקם אתם בזה:
והנראה בדעתם ז"ל עפמש"כ התוס' בסוגיא דכתובות שם בד"ה לא תשקול וכו' לתרץ קושית הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. וז"ל ואור"י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כהאי גוונא. כיון שאין פדיון שניהם שוה. דפדיון דמזיד לפוטרו ממיתה. ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות עכ"ל עיי"ש. ולכאורה אין דבריהם מובנים. דהרי גם בפדיון דשוגג איכא נפק"מ לענין לפטרו ממיתה. דהא כשיוצא חוץ לתחום עיר מקלטו מצוה ביד גואל הדם להרגו ורשות ביד כל אדם לריה"ג. ואפי' לר"ע עכ"פ מודה דרשות ביד גואל הדם להרגו. וגם כל אדם מיהת אין חייבין עליו. כדתנן בפ"ב דמכות. וא"כ שפיר פדיון שניהם שוה. דגם בשוגג פדיונו פוטרו ממיתה ביד גואל הדם וכל אדם. ושייך שפיר לאקושי שוגג למזיד בהיקישא דתנא דבי אזקי'. כקושית רשב"א ז"ל. ואין לומר דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרב. דאמר (בפ"ב דמכות י"ב ע"א) דרוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו. נהרג עליו. ופרכינן עלי' התם. כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע. ומשני הוא דאמר כהאי תנא דתניא ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט. מה ת"ל. לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. וכתב הריטב"א שם בשם הרמ"ה והרא"ה ז"ל דההיא דרב פליגא אההיא דאמר ר"ה (לעיל י' ע"ב) דרוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם והרגו פטור. דלרב כ"ש דהתם אית לן למימר דנהרג עליו עיי"ש. ונמצא לכאורה לפ"ז דלרב לא משכחת לה חיוב מיתה ברוצח בשוגג כלל. ולפ"ז לדידי' שייך שפיר תי' התוס' שאין פדיון שניהן שוה. דפדיון דמזיד הוא לפטרו ממיתה. ופדיון דשוגג אין בו פטור מיתה כלל. ואינו אלא כדי לפטרו מגלות בלבד. אלא דקשה דהרי ע"כ אי אפשר לומר דלרב בשוגג לא משכחת לעולם שיהא רשות אפי' ביד גואל הדם להרגו. שהרי בהדיא כתיב קרא (בפרשת מסעי) ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וגו' ומצא אותו גואל הדם וגו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם. כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכה"ג וגו' הרי דע"כ בשוגג הוא דמיירי קרא. דאילו במזיד דבר מיתה בב"ד הוא. ע"כ לא קרינן בי' כי בעיר מקלטו ישב וגו' שהרי מזיד אין ערי מקלט קולטין אותו. ובע"כ מוציאין אותו משם וממיתין אותו. וגם רישא דקרא ע"כ ברוצח בשוגג שדינו לגלות מיירי כמבואר. וע"כ מוכרח דגם לרב יש דין מיתה לרוצח בשוגג ע"י גואל הדם. ולא קאמר רב אלא דבלא רשות ב"ד אינו רשאי להרגו עד עמדו למשפט ויגמרו ב"ד דינו למיתה ע"י גואל הדם. וכזה ראיתי להריטב"א ז"ל שם שכתב בהדיא. וז"ל שם עד עמדו לפני העדה למשפט. פי' כדי שיהיו העדה מתרין בו שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו. או אם לא ירצה לדור שם. שיהא דמו מותר מכאן ואילך לגואל הדם אם יצא חוץ לתחומו עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש דמאי דקתני יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. אין פירושו לפני העדה למשפט. שיתחייב מיתת ב"ד על רציחתו במזיד אלא אפי' בשוגג יש בו דין מיתה ע"י גואל הדם אפי' לרב. ולמשפט היינו להתראה. שלא יפשע לצאת מכאן ואילך. ואם לאו ימות ע"י גואל הדם. ובודאי הכי משמע לישנא דברייתא. דקתני יכול מיד ת"ל וכו'. ולא קתני יכול בשוגג ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. אלא ודאי ע"כ גם רוצח בשוגג יש בו דין מיתה ע"י גואל הדם אפי' לרב ולהך תנא דס"ל כוותי'. ולא קאמר אלא דאין לו רשות להרגו מיד:
אלא דלא ידענא אמאי הוצרך הריטב"א ז"ל לפרש דהך למשפט היינו להתראה. שלא כפשוטו. דודאי למשפט אין משמעותו בכל מקום אלא דין. ולא התראה גרידא. ואפי' אם ת"ל דבעי התראה מ"מ להתראה עדה למה לי. והרי קיי"ל (בפ"ק דמכות) דהתראה אפי' בדיני נפשות מהניא אפי' ע"פ עצמו. ואפי' מפי השד. ואפי' ר"י בר"י לא פליג התם אלא דבעינן התראת העדים. אבל התראה ע"פ ב"ד ליכא למ"ד. וטפי הו"ל להריטב"א ז"ל לפרש בפשיטות כמשכ"ל. דעמדו למשפט לרב היינו למשפט ממש. שיתברר ע"פ ב"ד משפטו אם בר מיתה הוא ע"י גואל הדם. דאפשר שבאונס יצא או שהוציאוהו בע"כ וכיו"ב. והרי הריטב"א גופי' כתב בההיא סוגיא גופא לקמן בסמוך דגם בשוגג אינו נהרג. ומפרש בזה מאי דתניא לקמן במזיד נהרג בשוגג גולה עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ שם. ובפ"ה מהלכות רוצח הי"א) עיי"ש. וא"כ כ"ש באונס. והילכך ס"ל לרב שלא נמסר הדבר לגואל הדם. אלא צריך להתברר ע"פ ב"ד. ועכ"פ מתבאר דלכ"ע יש דין מיתה ע"י גואל הדם מיהת אפי' בשוגג. ואין להקשות לפ"ז מדפרכינן התם עלי' דרב. כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע. ומאי קושיא והרי איכא למימר דעד כאן לא קאמרי ריה"ג ור"ע אלא אחר שנתברר ע"פ ב"ד או שהותרו בו בב"ד וחזר ויצא. דלריה"ג בזה איכא מצוה ביד גואל הדם להרגו ולר"ע רשות. אבל אם הרגו גואל הדם בלא רשות ב"ד לכ"ע נהרג עליו כרב. דזה ליתא. דמלישנא דמתניתין דקתני רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם וכו'. משמע ודאי דמיד משמצאו שיצא פליגי ריה"ג ור"ע. וא"כ ע"כ היינו דלא כרב. ולא אתיא מילתא דרב אלא כהאי תנא דמייתי התם. וריה"ג ור"מ מוקמי קרא דעד עמדו לפני העדה למשפט למילתא אחריתא כדקאמר התם. וכיון שנתבאר דגם לרב יש לרוצח בשוגג דין מיתה בידי גואל הדם וכל אדם. א"כ גם אליבא דרב אין מקום לתי' התוס' לקושית הרשב"א ז"ל:
מיהו נראה דשפיר איכא למימר דההיא סוגיא אזלא אליבא דרב. דכיון דעכ"פ לא משכחת לרב שיהא נהרג ע"י גואל הדם אלא כשיצא מתחום עיר מקלטו אחר שהתרו בו בב"ד. ולאתר שיתברר בב"ד ע"פ עדים שיצא. וא"כ אפשר שפיר שלעולם לא יבוא לידי חיוב מיתה. ואין אנו דנין אלא אם מועיל הכופר לפטרו מגלות בלבד. אבל לענין מיתה ביד גוה"ד או שאר כל אדם אינו צריך לכופר. דמי יכריחנו לצאת חוץ לתחום עיר מקלטו אחר התראת ב"ד. וא"כ ודאי אין פדיון שוגג ומזיד שוה דאין פדיון של שוגג אלא לפטרו מגלות. ואע"ג דלרב הונא דאמר התם רוצח שגלה לעיר מקלטו ומצאו גואל הדם בדרך הליכתו והרגו פטור. וא"כ לדידי' מיד משהרג בשוגג אנו דנין על מיתתו ביד גוה"ד כמו על גלותו. מ"מ הרי אליבא דרב קיימינן דפליג עלי' דר"ה בהא. כמשכ"ל בשם הרמ"ה והרא"ה ז"ל. ואיכא נמי תנאי דאיפליגו התם בהך דינא דר"ה עיי"ש. וא"כ איכא למימר דההיא סוגיא אזלא דלא כר"ה. אלא אליבא דמ"ד ולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר. ולהכי מוקי שפיר קרא דולא תקחו כופר לנוס לרוצח בשוגג. משום דלא נפקא מהיקישא דתנא דבי חזקי'. כמש"כ התוס'. משום דאין פדיונם שוה. ומעתה לפ"ז למאי דקיי"ל כרב הונא וכתנא דקאי כוותי' דיש רשות ביד גוה"ד להרגו מיד בדרך הליכתו לעיר מקלטו. משום דולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב. ע"כ לא מיתוקים קרא דלא תקחו כופר לנוס וגו' ברוצח בשוגג לפטרו מגלות. דתיפוק לי' מהיקישא דחזקיה. וע"כ לא מיתוקים קרא אליבי' אלא לכדדריש לי' בספרי ברוצח במזיד שלא ליקח כופר לפטרו מיהת בגלות. ולהכי דחו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו סוגיא דכתובות שם מקמי הספרי. וגם בפסיקתא זוטרתא (פרשת מסעי) נקט לעיקר דרשת הספרי. ושבק דרשת התלמוד בסוגיא דכתובות שם עיי"ש. ועי' מש"כ עוד בזה לקמן (בלאו רע"ד) בסוגיא דמכות שם ואכמ"ל בזה
ונראה עוד בזה ע"פ מה שעמד הר"ב כנה"ג (בדינא דחיי לאוין קס"ב) דלדרשת הספרי קשה היכי נפרש סיפא דקרא. דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול. דלדרשת תלמודין (בכתובות שם) כבר פירשוהו על נכון רש"י והרמב"ן ז"ל (בפרשת מסעי) עיי"ש. אבל לדרשת הספרי דעל מזיד קאי קרא שאינו בר גלות כלל. קשה מסיפא דקרא שאין לו ביאור לפ"ז כלל לכאורה. ולזה כתב שם לפרשו ע"פ מאי דתנן (בפ"ב דמכות) בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט עיי"ש. והשתא פירושא דקרא כך הוא. לא תקחו כופר לנפש רוצח שהרג במזיד לנוס אל עיר מקלטו לשוב פעם שני לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול כשוגגין. אלא אם נתחייב מיתה תהרגוהו ולא תשיבוהו לגלותו עיי"ש בדבריו. ואמנם לכאורה אין זה מספיק שהרי כבר ביאר הריטב"א ז"ל בסוגיא דמכות (י' ע"ב) דהא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. היינו דוקא שוגג קרוב למזיד. או מזיד בלא התראה. דאי מזיד גמור בהתראה. דבר קטלא הוא. הרי אמרינן התם (בכתובות ל"ג ע"ב ובסנהדרין ע"ח ע"ב) שחובשין אותו לאלתר כדנפק"ל התם מן ונקה המכה עיי"ש בדבריו. והשתא לפ"ז כיון דלפי דרשת הספרי מיתוקים קרא במזיד גמור בהתראה. דבר קטלא הוא. וקאמר קרא דאסור ליקח ממנו כופר פדיון נפשו כדי לפטרו ממיתה ע"י גלות. וא"כ חובשין אותו מיד ואינו מהמקדימין לערי מקלט. והדרא קושיא לדוכתה היכי יתפרש סיפא דקרא דכתיב לשוב לשבת בארץ וגו'. דמשמע ודאי שכבר גלה תחילה לעיר מקלט. והרי מזיד כזה לא גלה לעיר מקלט מעולם. ואפי' נזדמן שעלתה בידו לברוח לאחת מערי מקלט שלא ברשות ב"ד. פשיטא דלא שייך בזה למיכתב לשוב לשבת וגו'. וגם למה לו לקרא למינקטי' בכי האי גוונא. וגם לא שייך בזה לשון עיר מקלטו דכתיב בקרא. כיון דלאו ברשות גלה שמה. ולא קלטתו כלל אפי' לשעה כשאר עיירות דלא מערי מקלט:
אמנם נראה דלכאורה עיקר דברי הריטב"א ז"ל מלבד שמדברי כל שאר ראשונים ז"ל לא משמע הכי כלל. תמוה מאי הוקשה לו. ואיזה הכרח הוא זה ממה שחובשין אותו לומר שאין המזיד הגמור מקדים לערי מקלט. וכי אי אפשר להעמיד עליו שומרים ולהוליכו לאחת מערי מקלט ולשום עליו שם משמר עד עמדו לפני ב"ד למשפט. וגם אין להקשות דכיון שחובשין אותו במשמר למה יגלה לעיר מקלט. הרי כיון שהוא חבוש בבית האסורים ושומרים סביב לו. לא יהא מסור ביד גוה"ד להרגו שלא במשפט. דזה ליתא דכיון דר"י ברבי יהודה מקרא יליף לה דכך הוא משפטו של רוצח. הרי גזה"כ הוא. לחבשו ולהגלותו לאחת מערי המקלט עד יבוא יומו לעמוד לפני העדה למשפט. וגם אפשר שחשש הכתוב שמא ישכור לו גוה"ד עוזרים להוציאו ביד חזקה מבית האסורים ולהמיתו. ולכן צוה הכתוב להגלותו ולחבשו בעיר מקלט. ולכן נראה ברור דודאי לר"י ברבי יהודה דקאמר שכך משפטם של כל הרוצחים ועיקר דינם להגלותן קודם שיהיו הב"ד מזומנים לשפטן כדיליף מקרא. לק"מ ממה שחובשין אותו. וכדכתיבנא דכיון דמדאורייתא כך דינו להגלותו מוסרין לו מיד תלמידי חכמים השומרין אותו ושולחין אותו לעיר מקלטו ושומרין אותו שם. וזו היא חבישתו. ולא הוקשה לו להריטב"א ז"ל אלא לרבי דפליג עלי' וקאמר דמעצמן הן גולין. כסבורין הם דאחד שוגג ואחד מזיד קולטות. והם אינם יודעים שבמזיד אינן קולטות ועל זה שפיר הוקש' לו להריטב"א ז"ל איך אפשר שיגלו כל הרוצחים מעצמן כיון שחובשין אותן לאלתר מדאוריייתא. ואי אפשר אלא בדרך מקרה שימלטו ויברחו מידי ב"ד. דהרי כל המוצאו מחייב לתפסו ולהביאו לידי ב"ד כדי לחבשו. ומילתא דלא שכיחא היא כלל שיוכל לברוח לעיר מקלט. כיון דגם בעיר מקלט מיחייבי לתפסו ולמסרו לידי ב"ד לעשות לו כדינו. מאחר שאין דינו ליגלות לעיר מקלט. והיכי קאמר רבי דמעצמן הן גולין. דמשמע שכך הוא מנהג כל הרוצחים תמיד. וגם קראי דמייתי ראי' משם הכי משמע עיי"ש. ועל זה מתרץ הריטב"א ז"ל שפיר. דלרבי אין ה"נ דלא מיירי קרא אלא בשוגג קרוב למזיד. וגם במזיד בלא התראה. אבל במזיד בהתראה אין הכי נמי שלא הי' גולה. משום דמסתמא היו תופסין אותו וחובשין בבית האסורים עד עמדו למשפט. וכן מוכרח ע"כ בלא"ה מדברי הריטב"א. דאל"כ הדבר תמוה מאי דהמתין הריטב"א מלכתוב כן רק אברייתא בגמרא ולא הקדים לכתוב כן לעיל (ט' ע"ב) על המשנה. דעיקר מילתא דר"י ברבי יהודה מיתניא התם במתניתין. אלא ודאי מוכרח ע"כ כדכתיבנא. דלא קאי הריטב"א אלא אמילתא דרבי דקתני בברייתא התם בסיפא. והילכך אין מקום לדבריו אלו לעיל במתניתין. שלא הוזכרו שם אלא דברי רבי יוסי בר"י בלבד. דלדידי' ודאי גם מזיד גמור בהתראה חייב מדאורייתא להיות גולה לעיר מקלט בתחילה עד שישלחו ב"ד אחריו לעמוד לפניהם למשפט:
ובהכי ניחא נמי מה שיש לכאורה לתמוה על דברי הריטב"א ז"ל מלישנא דמתניתין דקתני בדברי ר"י ברבי יהודה בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. וב"ד שולחין ומביאין אותו משם. מי שנתחייב מיתה בב"ד הרגוהו וכו' עיי"ש. ומבואר מזה להדיא דגם מזיד גמור בהתראה הי' מהמקדימין לערי מקלט. דבלא התראה לא משכחת בי' מיתה בב"ד. ואין לומר דמאי דקתני מי שנתחייב מיתה בב"ד. לא מיתת ב"ד קאמר. אלא שנתחייב מיתה ע"י גואל הדם בב"ד. ולעולם בלא התראה מיירי. דודאי לישנא דמתניתין לא משמע הכי כלל. דגואל הדם מאן דכר שמי' הכא במתניתין. ועוד דלישנא דהרגוהו לא שייך אלא במיתת ב"ד דרבים נינהו. ולא בגואל הדם דלא שייך בי' אלא לשון יחיד. אלא ודאי מוכרח דהדברים כפשטן במיתת ב"ד. כשהרג במזיד בעדים ובהתראה. וא"כ מבואר איפוך מדברי הריטב"א ז"ל. אבל הדבר ברור בכוונת הריטב"א כדכתיבנא. דלא קאי אלא אמילתא דרבי בברייתא שם. אבל לר"י בר"י ודאי דכל המזידין נמי הקדימו בתחילה לערי מקלט. ובהכי מדוקדק נמי לישנא דמתניתין וברייתא. דבמתניתין קתני מי שנתחייב מיתה בב"ד ובברייתא שם קתני מי שנתחייב מיתה הרגוהו וכו' ולא קתני מיתה בב"ד כבמתניתין. והיינו משום דבמתניתין דלא קתני אלא מילתא דר"י בר"י לחוד. ואיהו מיירי בכל המזידין אפי' בעדים והתראה דבר מיתת ב"ד הוא. להכי שפיר קתני מי שנתחייב מיתה בב"ד. אבל בברייתא קתני נמי מילתא דרבי. ואיהו לא מיירי אלא במזיד כזה דלאו בר מיתת ב"ד הוא. ומשום רבי לא קתני בה מי שנתחייב מיתה בב"ד. ומאי דקתני בברייתא לישנא דהרגוהו בלשון רבים. היינו משום דמסיים בה וקתני שנאמר ושלחו וגו' ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת עיי"ש. וא"כ מבואר דמסירתו ביד גוה"ד קרי לה הריגה ושפיר שייך לומר הרגוהו על הב"ד המוסרים אותו לגואל הדם. אבל במתניתין דלא מסיק התם הכי. ודאי לא שייך למינקט לשון הרגוהו אלא על מיתת ב"ד. שהורגים אותו עכ"פ בין יש גואל הדם או לא. וכאילו הם עצמם הורגים אותו. וזו היא כוונת הריטב"א שם שכתב וז"ל והא דקתני אם נתחייב מיתה הרגוהו. פי' שהתירוהו לגואל הדם. וכדמוכח קרא דמייתי מיני' עכ"ל עיי"ש. והן הן הדברים שכתבנו. וראיתי מי שהקשה על הריטב"א ז"ל דאכתי אפי' לפירושו קשה. דהרי אפי' הורג שלא בהתראה צריך חבישה כדי להכניסו לכיפה. דהא קיי"ל דההורג בלא התראה מכניסין אותו לכיפה כדתנן בפרק הנשרפין (סנהדרין פ"א ע"ב). אבל אין כאן מקום קושיא כלל. דכיון דאפי' במחייבי מיתות ב"ד אי לאו דגלי קרא לא הוה אמרינן דחובשין אותו. כמבואר בפ"ג דכתובות ובסנהדרין שם עיי"ש. וא"כ השתא נמי דגלי קרא אין לנו אלא בחייבי מיתות ב"ד דגלי קרא. ולא להכנסה לכיפה. דעיקר הכנסה לכיפה חידוש הוא ולא כתיבא בקרא. ולכל היותר אינה אלא הלמ"ס. כמבואר בראשונים שם עיי"ש. ואין לך בו אלא חידושו. ולא אשכחן בו דין חבישה כלל. ודברי הריטב"א ז"ל נכונים:
ומעתה לפ"ז אתיא שפיר ברייתא דספרי. משום דתנא דספרי כר"י ברבי יהודה ס"ל. כמבואר להדיא שם (לעיל פיסקא ק"ס) עיי"ש. ולהכי שפיר מוקי קרא דלא תקחו כופר לנוס בהורג במזיד בעדים ובהתראה. אע"פ שחייב מיתת ב"ד. דשפיר קרינן בי' לשוב לשבת וגו'. משום דכיון דאליבא דר"י בר"י קיימינן. הרי לדידי' אפי' מזיד גמור בעדים ובהתראה בתחילה עליו להקדים לעיר מקלט. וכבר הי' מיושבי עיר מקלט קודם ששלחו ולקחו אותו משם לעמוד לפני העדה למשפט. וזהו שכתוב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת וגו'. וקרי לה עיר מקלטו משום שכבר קלטתו מעיקרא. והזהיר הכתוב שלא ליקח ממנו כופר שלא להמיתו אלא להניחו לנוס לשוב אל מקלטו שהי' שם ולשבת שם עד מות הכה"ג כשוגג. ובזה מדוקדק היטב לישנא דקרא כפשטי' וכמשמעו. ואין צריך למה שנדחקו בפירש"י ורמב"ן ז"ל לפי דרשא דגמרא בסוגיא דכתובות שם. אבל סוגיא דכתובות דמוקי קרא בהורג בשוגג ונותן כופר כדי ליפטר מגלות. היינו משום דאזדא אליבא דרבי דפליג עלי' דר"י בר"י וקאמר דמעצמן הן גולין. ולדידי' ע"כ לא מיתוקים קרא אלא בהורג בשוגג וכמו שנתבאר. ובר מן דין נראה דע"כ לרבי לא מיתוקים הך קרא אלא בהורג בשוגג דוקא. לפמש"כ האחרונים ז"ל דיש חילוק בין לשון דירה ללשון ישיבה. דלשון ישיבה לא שייך אלא כשיש לו זכות בארץ שיושב בה. ולשון דירה היינו כשאין לו בה זכות. וראי' לזה מדכתיב גר ותושב ואמרו ז"ל גר דייר תושב מארי דביתא. ועי' בתשו' נאמן שמואל (סי' קי"ג) שהאריך בזה. ולפ"ז לרבי דקאמר דמדינא אין המזידין מקדימין לעיר מקלט אלא מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטין. א"כ אין להם שום זכות לישב בה. ולמיפק קאי שמוציאין אותו בע"כ משם כשימצאוהו. ולא קרינן בי' לשוב לשבת בה. דמשמע שכבר הי' מיושביה. והרי לרבי לעולם לא הי' לו שום זכות לישב בה. וע"כ לא מיתוקים קרא אלא בשוגג. דרחמנא זכי לי' זכות לישב בה. משא"כ לר"י ברבי יהודה דס"ל דמדינא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין תחילה לערי מקלט. א"כ גם המזיד הי' לו זכות לישב בה מתחילה. ושפיר קרינן בי' לשוב לשבת. ולזה הספרי לטעמי' אזיל דס"ל כר"י בר"י. ולזה שפיר מוקי קרא במזיד. ובהכי אתי קרא כפשטי'. וגם הו"ל שפיר דומיא דקרא קמא דמיירי נמי במזיד:
ולענין הלכה בהך פלוגתא דר"י ברבי יהודה ורבי לא נתבאר בהדיא בדברי הראשונים ז"ל הילכתא כמאן. ולכאורה כיון דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו וגם סתמא דתלמודא בכתובות שם אתיא כוותי' כמו שנתבאר. אית לן למימר דהילכתא כוותי'. אבל יש מקום לומר כיון דבמתניתין לא מייתי אלא מילתא דר"י ברבי יהודה בלבד. ובפרט דרבי גופי' סתמה למתניתין ולא אייתי אלא מילתא דר"י בר"י. ש"מ דדבריו עיקר. ומדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות רוצח הלכה ז') וסמ"ג (עשין ע"ה) נראה לכאורה דס"ל דהלכה כר"י ברבי יהודה. שכתבו שם להלכה לישנא דר"י בר"י עיי"ש. ואע"ג דלכאורה איכא למידחי דהך לישנא מתפרש שפיר נמי אליבא דרבי כמבואר בסוגיא דפ"ב דמכות (י' ע"ב) ובתוס' שם (בד"ה והא תניא) עיי"ש. אבל זה אינו. דבגמרא שם הוה ס"ד דר"י בר"י במתניתין לא לדינא קאמר הכי. אלא מנהגן של רוצחין אשמעינן כדי לפרושי קראי. אבל הרמב"ם והסמ"ג שכתבו כן להלכה. ודאי ס"ל דהלכה כר"י בר"י. וכן הבין בכ"מ שם. מדהביא על דברי הרמב"ם שם פירש"י במתניתין. שכתב וז"ל תחילת משפט כל הרוצחים ואפי' מזידים וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה ודאי ליתא אלא לר"י בר"י דלדינא הכי הוא. ולא כרבי דאמר דאין זה משפט אלא מנהג טעות. ועוד דודאי דחיקא מילתא לפרושי מילתא דר"י בר"י אליבא דרבי. אלא משום דברייתא מוכח טפי להכי ניחא לי' למיפרך מברייתא עיי"ש. אבל הרמב"ם וסמ"ג דנקטו ממש לישנא דר"י בר"י. ודאי ס"ל דהילכתא כוותי'. אלא דממש"כ הרמב"ם שם לקמן (בהלכה ח') וז"ל כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו גואל הדם בדרך וכו' עיי"ש. וכ"כ עוד שם לקמן וז"ל רוצח בשגגה שהרגו גוה"ד וכו' אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלט. או שהרגו בחזירתו עם השנים ששומרין אותו עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג שם עיי"ש. הרי דס"ל דהא דתנן התם במתניתין ומוסרין לו שני ת"ח בדרך וכו'. היינו רק לאחר שמחזירין אותו כשנגמר דינו לגלות. אבל בתחילת בריחתו מעיקרא. מעצמו הוא בורח. ואין ב"ד נזקקין לו. ולכאורה צ"ע מנ"ל הא. והרי במתניתין ובברייתא סתמא קתני. ומשמע ודאי דמיד כשבורח בתחילה מוסרין לו שני ת"ח. והנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דר"י בר"י ורבי. דלר"י בר"י דמדינא תחילת משפטם ועיקר דינם של רוצחים אחד שוגג ואחד מזיד לברוח ולהקדים לעיר מקלט. בודאי מיד חייבין ב"ד למסור לו שני ת"ח בדרך. כיון שדינו כך הוא לגלות בתחילה. ובודאי לדידי' גם המזיד עיר מקלטו קולטתו להגין עליו מפני גואל הדם. שלא יהא המשפט לגואל הדם להרגו קודם עמדו למשפט. אבל לרבי דאמר דמעצמן גולין ומנהג טעות הוא בידם. ודאי אין ב"ד נזקקין לו כלל. וא"כ הרמב"ם והסמ"ג שפסקו דאין מוסרין לו שני ת"ח אלא אחר ששלחו אחריו וביררו משפטו לגלות ומחזירין אותו לעיר מקלטו. ע"כ ס"ל דכרבי קיי"ל דבתחילה מעצמן הן גולין. וזה תמוה. דא"כ נמצאו דבריהם סותרין זא"ז. ואולי אפשר לדחות קצת דודאי כשבא לב"ד מעיקרא ג"כ מוסרין לו שני ת"ת. אלא דאורחא דמילתא נקטי דסתמא דמילתא מעיקרא מיד משהרג הוא נחפז לברוח ולהמלט מגוה"ד. ואינו בא לב"ד ולהמתין עד שימסרו לו שני ת"ח:
איברא דהתם מייתי ברייתא דתניא ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו דברים הראוים לו. אומרים לו אל תנהג בו מנהג שופכי דמים. בשגגה בא מעשה לידו וכו'. ופרכינן עלה פשיטא דאי במזיד בר גלות הוא. ומשני אין. והתניא ר"י בר"י אומר בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. וב"ד שולחין ומביאין אותם משם. מי שנתחייב מיתה הרגוהו וכו'. מי שלא נתחייב פטרוהו וכו'. מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו וכו' עיי"ש. ולכאורה לפמש"כ הרמב"ם והסמ"ג דאין מוסרין לו שני ת"ח אלא אחר שגמרו את דינו לגלות ומחזירין אותו למקומו. תמוה מאי קמשני. והא אכתי קשה פשיטא במזיד בר גלות הוא עכשיו לאחר גמר דינו. דההיא דר"י בר"י אינו אלא קודם גמר דינו מיד משהרג. דאז הכל מקדימין לערי מקלט. ואין הב"ד שולחין אותו עם שני ת"ח. אלא לעצמו הוא בורח בלא ידיעת ב"ד. אבל הב"ד אין משלחין אותו עם שני ת"ח אלא כשמחזירין אותו למקומו אחר גמר דינו לגלות ופשיטא דלא משכחת לה אלא בשוגג גמור שחייב גלות. ועכצ"ל דעד כאן לא כתבו כן הרמב"ם והסמ"ג אלא לפי מאי דס"ל דקיי"ל כרבי דמעצמן הן גולין בטעותם. אבל לר"י בר"י דס"ל דעיקר משפטם מדאורייתא כך הוא להקדים לערי מקלט אחד שוגג ואחד מזיד. ודאי גם מתחילת בריחתן מוסרין לו שני ת"ח. ומאי דאומרים לו בשגגה בא מעשה לידו. ע"כ אין זה אלא משום דכל זמן שלא נגמר דינו בחזקת שוגג הוא אצלנו. דלהכי משפטו מדינא דאורייתא להיות גולה לעיר מקלט. דאל"כ מזיד מאי בעי בעיר מקלט. והיינו דקמ"ל במאי דקאמרי לי' בשגגה בא מעשה לידו. וטובא קמ"ל ולאו פשיטא היא. ושפיר מיתוקמא ברייתא קודם גמר דין ואליבא דר"י בר"י. ועפ"ז מתבאר מש"כ התוס' שם בד"ה והא תניא וכו'. שכתבו וז"ל וא"ת ואמאי לא מייתי ממילתי' דר"י בר"י דמתניתין. וי"ל דמתניתין איכא למימר דלא חייבים קאמר אלא מאיליהם היו גולין. בשביל שהיו טועים. כדקאמר רבי הכא בברייתא. אבל בברייתא מוכח שפיר דחייבין קאמר וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין דבריהם מובנים לכאורה דמאי נפק"מ אם חייבים או מאיליהם הם גולין. סוף סוף שפיר שייך לומר לו בשגגה בא מעשה לידו. מאחר דגם המזידין גולין. אבל לפמש"כ ניחא שפיר דאם מאיליהם הם גולין א"כ אין מוסרין לו שני ת"ח אלא לאחר שנגמר דינו כשמחזירין אותו לעיר מקלטו. וא"כ עדיין קשה פשיטא הא מזיד לאו בר גלות הוא. ולהכי מייתי מברייתא דמוכח מינה דר"י בר"י מעיקר משפטם מדאורייתא קאמר דהכל גולים. אפי' המזידים. וא"כ גם במזיד מוסרין לו שני ת"ח כשגולה מתחילה. וצריכים לומר לגוה"ד בשגגה באה מעשה לידו. וא"כ מצד זה ליכא קושיא על הרמב"ם והסמ"ג. אלא דלפ"ז הדק"ל דדברי הרמב"ם והסמ"ג סותרים זא"ז כמשכ"ל:
ולכן נראה דגם בלא"ה לק"מ. דודאי אפשר לומר דאפי' לר"י בר"י אע"ג דמעיקר דינא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. מ"מ סתמא דמילתא נחפזים לברוח מיד משהרגו קודם שנודע לב"ד. אלא דמ"מ כששולחים ב"ד אחריהם להשיבם מעיר מקלטם כדי שיעמדו לפניהם למשפט. מוסרים לו שני ת"ח לשמרו מפני גואל הדם שלא יהרגנו קודם שנתברר דינו בב"ד. כדכתיב ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם וגו'. וכדקתני במתניתין ובברייתא. ושפיר צריכים הם לומר לגוה"ד בשגגה באה מעשה לידו. ובזה לק"מ להרמב"ם וסמ"ג. וגם אין דבריהם סותרים זא"ז. אלא דהתוס' ע"כ לא ס"ל הכי. דא"כ אין חילוק בין אם מאיליהם הם גולין או שחייבים לגלות מדאורייתא. והדרא קושייתם לדוכתה. ומ"מ אין מזה קושיא להרמב"ם וסמ"ג. דאפשר לומר דס"ל כמש"כ הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם. דההיא ברייתא דקתני בשגגה באה מעשה לידם מצי אתי שפיר אפי' אליבא דרבי. ובזה תירצו קושית התוס'. דלהכי לא מייתי ממילתי' דר"י בר"י במתני'. משום דבעי לתרוצי ברייתא אפי' אליבא דרבי דפליג בברייתא עלי' דר"י בר"י עיי"ש. מיהו נראה דאפי' להתוס' אפשר לומר כדכתיבנא. אלא דמשמע להו לתוס' דע"כ מאי דקתני במתניתין ומוסרין לו שני ת"ח. קאי על תחילת גלותן לעיר מקלט. מדקתני להיכן גולין וכו'. ומכוונות להן דרכים מזו לזו וכו'. ומוסרין לו שני ת"ח וכו'. והדר קתני ר"י בר"י אומר אחד שוגג ואחד מזיד וכו' וב"ד שולחין ומביאים אותו משם וכו'. ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו וכו' עיי"ש. ואם ההיא דקתני דמוסרין לו שני ת"ח לא קאי אתחילת גלותן אלא כשמשיבין אותם. לא שייך למיתני הך מילתא אלא בסיפא. לבתר מילתא דר"י בר"י דקתני בה שב"ד שולחין ומביאים אותם משם ושוב מחזירין אותם לשם. אבל ברישא הרי לא מיירי כלל אלא בתחילת עיקר גלותם. ולא מיירי אכתי התם בחזרה כלל. אלא ודאי ע"כ אתחילת גלותם מעיקרא קאי. דמיד משהרגו כשיבואו לפני ב"ד חייבים למסור להם שני ת"ח בדרך להגן עליהם. ומעתה לפ"ז דברי התוס' נכונים דאי לאו ברייתא לא הוה מיתוקמא ברייתא דבשגגה באה מעשה לידו כר"י בר"י דמתני'. משום דה"א דלר"י בר"י נמי מעצמן הן גולין. וכיון דבטעות נהגו כן פשיטא שאין ב"ד נזקקין להם כלל. ואדרבה אם נראין הדברים דמזיד הוא חובשין אותו מיד. ואין מניחין אותו לברוח. כמש"כ הריטב"א ז"ל שם. ובודאי אין מוסרין לו ת"ח להגן עליו בדרך אלא כשנתברר לנו דשוגג הוא. וכגון שישבו הב"ד מזומנים לדון את דינו וגמרו מיד את דינו לגלות. וא"כ ודאי אכתי קושיא לא איפריקא. דפשיטא דבשגגה באה מעשה לידו. דאי במזיד לאו בר גלות הוא. ולהכי מייתי ממילתא דר"י בר"י בברייתא. דהתם מוכח דר"י בר"י מעיקר משפטם מדאורייתא קאמר. וא"כ גם מעיקרא בתתילת מנוסתן מוסרין להם שני ת"ח לכולם. אחד שוגג ואחד מזיד. ולהכי שפיר הוצרכו לומר לגוה"ד בשגגה באה מעשה לידם. ונכונים דברי התוס':
והשתא לפ"ז ע"כ לדעת התוס' הכא הילכתא כר"י בר"י לגבי רבי. דהא כיון דלשיטתם סתם מתני' דקתני ומוסרין לו שני ת"ח לא אתיא אלא אליבא דר"י בר"י דס"ל דאחד שוגג ואחד מזיד עיקר משפטן מה"ת לגלות בתחילה. א"כ הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דקיי"ל הלכה כסתם. ובפרט דרבי גופי' סתמה למתני' אליבא דר"י בר"י. ועוד דכיון דלשיטת התוס' הך ברייתא דקתני שאומרים לו בשגגה באה מעשה לידו ר"י בר"י היא. א"כ מבואר דת"ק דהך ברייתא וגם ר"מ דפליג עלי'. בהכי לא פליג. וא"כ רבנן דר"מ ור"מ נמי כוותי' דר"י בר"י ס"ל. ואנן קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו:
ואמנם לכאורה יש להכריע דהלכה כרבי מדאמרינן (בפ"ב דמכות י"ב ע"א) אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של אדום לטעות. דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה. טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד הי' וכו' עיי"ש. והיינו ע"כ כרבי. דאילו לר"י בר"י אין בזה טעות כלל. שהרי כך הוא עיקר תחילת משפטן של רוצחים לגלות מדאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד עד שישלחו אחריו ב"ד לעמוד לפניהם למשפט. אלא ודאי ס"ל לר"ל כרבי דמעצמן הן גולין. שטועים הם כסבורים שקולטת אחד שוגג ואחד מזיד. ואין יודעין שבמזיד אינה קולטת. והיינו נמי טעותו של שרו של אדום. ומאחר דר"ל ס"ל כוותי' דרבי אית לן למימר דהילכתא כוותי'. אבל נראה דלא זו שאין משם הכרע לומר דהלכה כרבי. אלא אדרבה משם מוכרע למיפסק הילכתא כר"י בר"י. דהא בלא"ה קשה מאי דחשיב מה שטעה שקולטת אפי' מזיד. ומה שטעה לומר שקולטת אפי' מלאך בתרתי טעיות. והא היינו הך. דמשום שאינה קולטת אלא שוגג אינה קולטת אלא אדם ולא מלאך. משום דמלאך לא שייך בו שוגג. ולעולם מזיד הוא. וכבר עמד בזה הרש"א ז"ל בח"א שם ונדחק בזה עיי"ש. אבל נראה לומר בזה בפשיטות. דהרי במזיד לענין גלות יש לנו שני דינים. האחד קודם שעומד בדין. אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. והשני דלאחר שעמד בדין ונגמר דינו אינו גולה אלא השוגג גמור שנגמר דינו לגלות. ושרו של אדום עתיד לטעות בשניהם. דמה שיקדים לגלות לערי מקלט קודם גמר דינו טועה. שהרי אינן קולטות אלא אדם ולא מלאך. וגם טעה בדין השני. דאפי' תימא דגם מלאכים הן קולטות. מ"מ הרי ודאי לא בורח לעיר מקלט אם לא שטועה שסבור להנצל בכך אפי' אחר שיגמר דינו. בכדי לקיים מצות גלות פשיטא שלא הי' בורח. דמלאכים לאו בני מעביד מצוה נינהו. וא"כ ודאי טעה. דאחר גמר דין לכ"ע אין ערי מקלט קולטות אלא שוגג דוקא. והוא מזיד היה ובגירסת עין יעקב הטעות של אדם ולא מלאך נמנה קודם לטעות של שוגג ולא מזיד. וכן הוא בזמר לשבת לרבינו שמעון הגדול ז"ל. והובא גם במחזור ויטרי לתלמידי רש"י ז"ל (סי' קצ"ד). ולשונו שם מדוקדק מאוד במש"כ מלאך כאדם בתוכה ינצר. ומזיד כשוגג במקלט יעצר. ולשון יעצר משמע שיהי' נעצר שם יותר מזמנו הראוי לו. והיינו כמש"כ שיטעה לומר שיקלטוהו אף לאחר גמר דינו. ובזה מתיישבים ג"כ דברי רש"י ז"ל (בישעי' ס"ג) שכתב דשתי טעיות עתיד שרו של אדום לטעות. האחת שבצרה הוא בצר. והשנית שקולטת אפי' במזיד עיי"ש. וכבר תמה עליו הרש"א ז"ל שם דזהו נגד גמרא דמכות שם. דאמר ר"ל דשלש טעיות עתיד לטעות עיי"ש. ולפמש"כ ניחא בפשיטות. דהרי טעות דאדם ולא מלאך אינה אלא לר"י בר"י דוקא. דאילו לרבי אין זה טעות בפ"ע. אלא היינו טעות דשוגג ומזיד כמו שנתבאר. ולזה נקט רש"י שתי טעיות אליבא דכ"ע. וטעות שלישי דתליא בפלוגתא דתנאי. בפלוגתא לא קמיירי. ועכ"פ שמעינן מדס"ל לר"ל כר"י בר"י דהילכתא כוותי':
עוד נראה ראי' מדאמרינן (בפ"ב דמכות ט' ע"ב) ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו וכו'. ופרכינן בעבר הירדן תלת ובא"י תלת. ומשני אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים. ופרכינן או ומ"ש מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי ומ"ש מציעאי דמקרבי. ומשני אמר אביי בשכם נמי שכיחי רוצחים עיי"ש. ובחי' הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם הוקשו הא אין ערי מקלט אלא לשוגגין. עיי"ש תירוצם. וכזה תירץ הרא"ם ז"ל (בפרשת מסעי). והרג"א ז"ל שם דחה תירוצו. וכבר הרגישו גם התוס' שם בד"ה בגלעד שכיחי וכו' בקושיא זו. ועי' ברש"א מש"כ בביאור דבריהם. והרג"א שם כתב תי' התוס' בשם אחיו. וקלסי'. וגם הוא כתב תי' לזה. דכיון דשכיחי התם רוצחים במזיד. גם הטובים שבהם אינם נזהרים שלא יהרוג חבירו בשוגג. ולא תמצא אחד מהם שיהא נזהר. ולפיכך כמו שנמצאו שם הרבה רוצחין במזיד כן ימצאו עוד הרבה יותר הורגים בשוגג עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי טובא דא"כ קרובים למזיד הם. וכבר אימעיט קרוב למזיד מגלות (בריש פ"ב דמכות) ובשאר דוכתי. משום דטובא בשגגה כתיבי גבי גלות עיי"ש. וברמב"ם (פ"ה ופ"ו מהלכות רוצח). וגם שאר דבריו שם אינם נכונים כלל עיי"ש ואין להאריך. ובאמת דגם תי' התוס' דחוק טובא בלשון הסוגיא שם. דמשמע דברים כפשוטן דמשום דשכיחי שם הרבה רוצחין היו צריכין בשבילן הרבה ערי מקלט. ואמנם ודאי היותר נכון במשמעות לישנא דתלמודא כמו שתי' הרש"א ז"ל. וכן תי' הט"ז (בד"ד פרשת מסעי) עם מאי דאמר ר"י בר"י דאחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. ולהכי ודאי מאחר דהוו שכיחי התם רוצחין היו צריכין להם ערי מקלט הרבה עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה טובא על התוס' והרמב"ן והריטב"א ז"ל שנתקשו בזה. והרי הדברים פשוטים ומבואר במשנה שם. אבל נראה דס"ל דאין זה מספיק משום דאכתי קשה תינח לר"י בר"י. אבל לרבי אכתי מאי איכא למימר. דהרי על גופי' דקרא פרכינן וקשה לרבי היכי מתרצי קראי אליבי'. ולזה הוא שהוצרכו לידחק ולתרץ באופן שיתיישב קרא גם אליבי' דרבי. ומעתה אומר אני די"ל בפשיטות דאע"ג דודאי בפירוש פשט הסוגיא העיקר כמו שתירצו הרש"א והט"ז. מ"מ גם תי' התוס' והרמב"ן ז"ל צריכי אליבא דרבי. אלא דאביי דמשני בגלעד שכיחי רוצחים. לא חייש אלא לשנויי אליבא דר"י בר"י. משום דדבריו עיקר והכי קיי"ל. וא"כ מוכח מזה דקיי"ל בהא כר"י בר"י לגבי רבי:
וכן נראה מוכרח ע"כ לדעת רבינו חננאל ז"ל (בפירושו למכות) שכתב עלה דאמרינן התם אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו וכו'. וז"ל הריגת הרוצח מצוה ביד גואל הדם וביד כל אדם רשות דברי ריה"ג. רע"א גואל הדם רשות וכל אדם אין חייבין עליו. משום דרב אמרו רוצח שיצא חוץ לתחום קודם שיגמר דינו לגלות ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו וכו' עכ"ל עיי"ש. ואם כי בעיקר דברי הר"ח ז"ל אלו יש לדון טובא ויתבאר לפנינו בס"ד. מ"מ מבואר להדיא דע"כ לשיטתו רב כר"י בר"י ס"ל דמעיקר דינא דאורייתא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. דאילו לרבי כיון דמעצמן הן גולין שטועין לומר שקולטות אחד שוגג ואחד מזיד. א"כ מאי איריא שיצא חוץ לתחום דנקט. ומאי ענין תחום לכאן כיון שאין דינו כלל לגלות. ואין עיר מקלט קולטתו כלל ואפי' בתוך עיר מקלט הרי הוא כאילו לא נכנס בה כלל. ולא שייך לעיר מקלט כלל. ולא הי' לו להזכיר כאן עיר מקלט. אלא סתמא הו"ל למימר רוצח קודם גמר דינו שמצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו. דהא ודאי לרבי דאמר מעצמן הן גולין. אין שום חילוק בין שוגג למזיד. דכולן אין גולין מדאורייתא עד גמר דינם. דקודם גמר דינם אע"פ שהוא יודע בעצמו דשוגג הוא. מ"מ לאו בדידי' הדבר תלוי אלא בב"ד. שהם יבררו את דינו אם בר גלות הוא אם לא. דאפי' אם שוגג הוא אפשר דשוגג קרוב למזיד הוא דדינו כמזיד לענין גלות. וא"כ לדידי' מדינא אין ערי מקלט קולטות אלא לאחר שנגמר דינו בב"ד לגלות. וכן מתבאר ע"כ לפמש"כ הריטב"א ז"ל דמזיד דאיפליגו בו ר"י בר"י ורבי היינו שוגג קרוב למזיד ומזיד בלא התראה כמשכ"ל. וא"כ לעולם קודם גמר דין אינו מבורר דשוגג גמור הוא. ואין עיר מקלטו קולטתו לרבי עד שיגמר דינו. וא"כ קודם גמ"ד אין כאן דין עיר מקלט לרבי. אלא ודאי כר"י בר"י ס"ל. ואפי' את"ל דרב לרבותא בעלמא נקט יצא חוץ לתחום. משום דלר"י בר"י אחד שוגג ואחד מזיד קולטתו בתחילה קודם גמ"ד. אף דודאי לא קיי"ל כוותי'. מ"מ כיון דפרכינן עלי' דרב כמאן לא כריה"ג ולא כר"ע עיי"ש. א"כ ע"כ ריה"ג ור"ע נמי מיירו אפי' קודם גמ"ד לגלות. וא"כ קשה במתניתין דקתני רוצח שיצא חוץ לתחום עיר מקלטו ומצאו גואל הדם ריה"ג אומר וכו' ר"ע אומר וכו' עיי"ש. ומבואר דבתוך התחום לכ"ע עיר מקלט קולטתו ואין רשות לגה"ד להרגו אפי' קודם גמר דינו לגלות. וא"כ ע"כ דריה"ג ור"ע כר"י בר"י ס"ל. וא"כ ודאי הילכתא כוותי' ולא כרבי. דאין הלכה כרבי מחבריו. ובפרט לגבי ר"ע דהו"ל רבי' דרבי'. דרבי תלמידי' דר"ש שהי' תלמידי' דר"ע. כדאמרינן במנחות (סו"פ ר"י) ובשאר דוכתי. ואין להביא ראי' דלית הילכתא כר"י בר"י מדאמרי' התם (י"א ע"ב) אמר אביי נקטינן נגמר דינו ומת מוליכין את עצמותיו לשם. דכתיב לשוב לשבת בארץ וגו'. ואיזהו ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה עיי"ש. ולר"י בר"י מאי איריא נגמר דינו אפי' קודם גמ"ד. כיון דעיקר תחילת משפטן אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. יש להוליך עצמותיו לשם. דזה ליתא דכיון דלא נפק"ל הך מילתא אלא מקרא דלשוב לשבת בארץ עד מות הכה"ג. א"כ אין לנו אלא נגמר דינו שכך משפטו לשבת שמה עד מות הכה"ג. אבל קודם גמ"ד. שאין ישיבתו שם אלא עד ששולחין ב"ד אחריו ומביאין אותו משם. אין לנו שיש להוליך עצמותיו. ובפרט לפ"מ שפירש"י במתניתין דנפק"ל לר"י בר"י מדכתיב וארב לו וגו' ונס אל אחת וגו'. א"כ אין לנו אלא בחייו דבר ניסה הוא. ולא להוליכו אחר מותו. ואדרבה נראה דגם מכאן יש להוכיח דהילכתא כר"י בר"י. דלרבי כיון דלא משכחת חיובא דגלות לדידי' אלא לאחר גמ"ד. אמאי נקט כלל הכא נגמר דינו. הו"ל למימר סתמא מת מוליכין עצמותיו לשם. ובודאי לאחר גמ"ד מיירי. דפשיטא דלא עדיף מחי שאין גולה קודם גמ"ד. אלא ודאי משום דקיי"ל כר"י בר"י דמדינא אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט. והיינו דוקא בחיים אבל לאחר מיתה דוקא אחר שנגמר דינו מוליכין עצמותיו לשם כמו שביארנו. ולכך דקדק אביי למינקט נגמר דינו. ולקמן יתבאר עוד
ומעתה נראה דהיינו טעמא דרבינו הגאון ז"ל וסייעתו שדחו סוגיא דפ"ג דכתובות שם ונקטו לעיקר כדדרשו בספרי משום דסוגיא דכתובות אליבא דרבי אזלא וכמו שביארנו לעיל. ואנן כר"י בר"י קיי"ל. והילכך רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. ויפה עשה שלא מנה כאן אלא לאו אחד כמשכ"ל. וגם לדעת שאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל אע"ג דאין זו שיטתם. מ"מ איכא למימר שמנו שני לאוין אלו מצוה אחת משום דלפי מה שדרשו בספרי שני הלאוין לאזהרת רוצח במזיד. א"כ שני הלאוין לא באו אלא להשלים דיני המצוה. דבין לפטרו לגמרי ובין לפטרו רק ממיתה ולהגלותו לעיר מקלט אסר הכתוב ליקח ממנו כופר. וכיו"ב אין נמנין אלא מצוה אחת. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בשרשיו. שורש תשיעי) ובשאר דוכתי. או מטעם שכתב הרמב"ן ז"ל (בסה"מ לאוין צ"ה) עיי"ש בדבריו. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים לשיטתו כמו שנתבאר:
ועדיין יש מקום עיון בזה לפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת מסעי) על קרא דלא תחניפו את הארץ. וז"ל ובספרי אמרו ולא תחניפו את הארץ הרי זו אזהרה לחנפין. כי הזהיר מתחילה שלא נקח שוחד ברוצחין. וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלא מקח שוחד עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דלאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח הוא בכלל איסור שוחד שבאה על זה אזהרה פרטית ברוצח. מלבד האזהרה הכללית שבאה בלקיחת שוחד דרך כלל בכל ענין מדכתיב ולא תקח שוחד. וכן הוא דעת הרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' נ"ו) שכתב שם על מש"כ באזהרות הר"ש בן גבירול. ועיניך הפקח וכופר לא תקח לרצח מסתרים. וז"ל כלומר להזהר מהשוחד שהוא מעור עיני פקחים אבל יפקח עיניו ולא יקח כופר לנפש רוצח במזיד וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ לא נאמרו שני לאוין אלו אלא לעבור על לקיחת שוחד דרציחה שנים או שלשה לאוין. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל לא הי' לו למנות לאוין אלו כלל אחרי שכבר מנה הלאו הכללי שנאמר בלקיחת השוחד לעיל (לאוין מ"א). שבכללו כל ענין שוחד בכל דבר שבתורה המסור לדיינים ולשופטים. וגם רציחה פשיטא שלא יצא מן הכלל. אמנם דברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני דלפי דבריהם מבואר ע"כ דלא נאמרו אזהרות הללו אלא בלקיחת הב"ד עצמן ממון מן הרוצח בתורת שוחד. וא"כ ליקח ממנו כופר בתורת קנס. וליתנו ליורשי הנרצח ככופר הנאמר בשור שהרג את האדם. אין איסור בדבר. ולא הזהירה תורה על זה כלל. וזה תימא דהרי בהדיא מבואר בסוגיא דכתובות שם. דכופר דהכא הו"ל ממש ככופר דשור שהרג את האדם. דמאי דהתיר הכתוב התם. אסר הכא. דמייתינן התם ברייתא דתניא רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם. שנאמר אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת"ל חרם מן האדם לא יפדה וכו' ופרכינן עלה ולא ממילא מלא תקחו כופר שמעינן מינה. לא תשקול מיני' ממונא ותפטרי'. כל חרם למה לי. ומשני אמר רמי ב"ח איצטריך. סד"א הני מילי היכא דהרגו דרך עלי' וכו'. אבל הרגו דרך ירידה דניתנה שגגתו לכפרה אימא נשקול ממונא מיני' ונפטרי' קמ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דלא בשוחד לשופטים מיירי אזהרה זו. אלא בכופר ממש. ככופר דעלמא שניתן ליורשי הנרצח. וכן מבואר בב"ק (ריש פרק החובל (בבא קמא פ"ג ע"ב)) דדרשינן מהך קרא לא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין עיי"ש. והיינו לומר שהחובל יכול לפטור את עצמו בדמים שמשלם להנחבל דמי היזיקו וחבלתו. ודייק לה מדכתיב בקרא לא תקחו כופר לנפש רוצח דלנפש רוצח הוא שאין לוקחין כופר. אבל לוקחין כופר כזה לראשי אברים שאין חוזרין. אבל שוחד פשיטא דאסור בראשי אברים כמו בכל התורה. וכן מפורש במכילתא (משפטים) דקתני התם. וגם בעליו יומת בידי שמים. או אינו אלא בידי אדם וכו'. כשהוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. אין נותנין פדיון למומתים בידי אדם אבל נותנין פדיון למומתים בידי שמים עיי"ש. ומבואר להדיא דכופר האמור כאן כופר נפשו הוא ככופר דהתם. וכן מבואר בספרי (פרשת מסעי פסקא קס"א) ובמכילתא דרשב"י (פרשת משפטים) ובפ"ק דסנהדרין (ט"ו ע"ב). וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות רוצח ה"ד) והסמ"ג (לאוין קס"א) עיי"ש. ודברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל מתמיהים מאוד בזה. מיהו בדברי הרמב"ן ז"ל אפשר לצדד קצת ולומר דשוחד דנקט בלשונו לאו דוקא. ואינו אלא אשיגרת לישנא. וכופר ממון אע"פ שאינו לדיינים גופייהו שוחד קרי לי'. אבל דברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים מאוד. וכפי הנראה נמשך אחר פשטות לשון הרמב"ן ז"ל. והי' סבור דשוחד ממש קאמר. וזו תימא גדולה. איברא דלשון הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו שם ג"כ משמע הכי. וכן לשון רבינו שמעון הגדול ז"ל (בפיוט אתה הנחלת) משמע הכי. שכתב שם וז"ל אזהרת שופטים בל שוחד רשע למות עכ"ל. והדבר מבואר דכוונתו ז"ל ללאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות. וא"כ מבואר דס"ל ג"כ דכופר זה היינו שוחד לשופטים. והוא תמוה מאוד כמו שנתבאר. ובלא"ה הדבר תמוה מצד עצמו דהיכי יתכן לומר דאזהרה זו היא על השוחד לשופטים. והא שוחד אסר הכתוב אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. כמבואר בפרק בתרא דכתובות (ק"ה ע"א). ובמכילתא (פרשת משפטים) ובספרי (פרשת שופטים) עיי"ש. וא"כ בדיני נפשות החמורין אמאי לא הזהיר הכתוב אלא כדי להטות את הדין ולזכות את החייב. והיכי יתכן לומר דעל ממון הקל הזהיר הכתוב שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ועל דיני נפשות החמורים אינו מזהיר אלא שלא לזכות את החייב. ועוד דהתם הזהיר הכתוב אפי' על שוחד דברים. כדתניא בפרק בתרא דכתובות שם. ויליף לה מדכתיב ושוחד לא תקח. ולא כתיב בצע לא תקח עיי"ש. וכאן לא הזהיר אלא על לקיחת ממון כדמשמע לשון כופר:
ומיהו לזה הי' אפשר לכאורה לומר קצת דכיון דבלא"ה דיני נפשות נמי בכלל אזהרה הכללית דלקיחת שוחד. כמשכ"ל דהא לא תקח שוחד סתמא כתיב. וכל הדינים שבתורה בכלל. ובפרט דבעניינא דנפשות כתיב. והו"ל דבר הלמד מענינו. ולא איצטריך קראי דלא תקחו כופר להרמב"ן וסייעתו ז"ל אלא כדי לעבור עליו בשנים ושלשה לאוין וכדכתיבנא. וא"כ אפשר לומר דליכא שני לאוין או שלשה אלא במזכה את החייב בדיני נפשות. אבל במחייב את החייב ומזכה את הזכאי ליכא הנך לאוי דלא תקחו כופר. אבל מיהת ודאי איכא לאו דשוחד לא תקח. ובלא"ה עכצ"ל כן בקרא דארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי. (בפרשת תבא). הרי דלא כתיב ארור אלא במחייב את הזכאי בדיני נפשות ע"י שוחד. אע"ג דהזהירה תורה על לקיחת שוחד אפי' לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. ועכצ"ל דאע"ג דודאי איכא אזהרה אפי' במחייב את החייב ומזכה את הזכאי. מ"מ ארור ליכא אלא במחייב את הזכאי. וא"כ הכא נמי לענין לעבור עליו בתרי לאוי איכא למימר הכי:
וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפכ"ג מהלכות סנהדרין ה"א) שכתב וז"ל לא תקח שוחד אין צריך לומר לעוות את הדין. אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בל"ת. והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דאפי' במזכה את הזכאי ומחייב את החייב הרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי דמנ"ל הא. והרי אין לנו בקרא ארור אלא בלוקח שוחד להכות נפש דם נקי. דהיינו במחייב את הזכאי בדיני נפשות דוקא. והרמב"ם ז"ל כולל הכל בכלל ארור. דיני ממונות ודיני נפשות. ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה. ועכ"פ מצד זה לכאורה לא קשה על הרמב"ן וסייעתו ז"ל. אלא דלפ"ז קשה בההיא דתניא (בפרק בתרא דכתובות שם) ושוחד לא תקח מה ת"ל. אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי. הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב עיי"ש. וכן הוא בספרי (פ' שופטים) עיי"ש. והשתא מאי ראי' היא. והרי הכא כתיבא בהדיא אזהרה בשוחד בדיני נפשות במזכה את החייב. אע"ג דכתיב לא תטה משפט. וכתיב נמי בדיני נפשות לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל. וא"כ גם לאו דלא תקח שוחד לעולם אימא דמיירי לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. כלאו דלא תקחו כופר. אלא ודאי קרא דלא תקחו כופר לא מיירי בשוחד. ויש לדחות. ומ"מ בלא"ה כבר נתבאר דהדבר מוכרח מכמה דוכתי דקרא דלא תקחו כופר אינו ענין לאיסור שוחד. ולא מיירי בהכי כלל. ואין מזה שום גמגום בדברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאו זה:
עוד יש לדון במה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תקחו כופר לנוס. וגם ליישב דעת הבה"ג שלא מנה גם לאו אחד מלאוין אלו. ע"פ מאי דקשה לכאורה בעיקר סוגיא דפ"ג דכתובות שם דבתר דמייתי התם תרי קראי חד למיתה וממון לפטרו מתשלומין. ואידך למלקות וממון. פרכינן ולא תקחו כופר לנפש רוצח למה לי. ופירש"י דלא תקחו כופר נמי משמע אם תהרגנו לא תענשנו ממון עיי"ש. ומשני דקרא לא אתי לאשמעינן דלא תעביד בי' תרתי. אלא אתי לאשמעינן דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד) והראב"ד ז"ל בהשגות שם נחלקו אם יש דמים לבן חורין שנהרג. דלהרמב"ם ס"ל דאין שום דמים לב"ח. וכל מי שאינו משלם כופר גם דמים אינו משלם. והראב"ד ס"ל דיש דמים לבן חורין. ואם נהרג ע"י שור תם. אע"ג דאין תם משלם כופר. מ"מ משלם חצי דמיו ליורשיו. ומחלקותם תלויה בפירושא דסוגיא דפרק שור שנגח דו"ה (מ"ג ע"ב). וכמבואר בדברי הה"מ ולח"מ שם. וביש"ש להרש"ל (פ"ד דב"ק סי' כ"ז) עיי"ש. וכן נחלקו בזה שאר ראשונים ז"ל הובאו דבריהם בש"מ בסוגיא דב"ק שם עיי"ש במש"כ בשם הרב המאירי ותוס' הר"פ ז"ל. ובאור זרוע לב"ק (פ"ד סי' ר"ז) דעתו כדעת הראב"ד ז"ל. ומשום הכי העלה שם דרוצח שהרג אדם אע"פ שפטור מתשלומי דמי הנרצח ליורשיו משום דקים לי' בדר"מ. מ"מ הרי הוא חייב לצאת ידי שמים לשלם דמיו ליורשי הנרצח. משום דקיי"ל כרבא דאמר (בפרק מרובה ובפרק הפועלים) דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. אלמא אפי' במקום חיוב מיתה רמו תשלומין עלי'. אלא שאין כח ביד ב"ד לענשו בשתים. והילכך חייב מיהת לצאת ידי שמים ולשלם. וגם אם תפסו יורשין לא מפקינן מינייהו. והביא שם ראי' דיש דמים לבן חורין מדאמרינן (בפרק החובל פ"ה ע"ב) דאם חרשו נותן לו דמי כולו עיי"ש שהאריך הרבה בזה. והובאו דבריו בקצרה בהגהות הרא"ש (פ"ד דב"ק סי' ד') עיי"ש. ומעתה עפ"ז לכאורה קשה הכא אמאי לא משני בפשיטות דלעולם כדהוה ס"ד מעיקרא. דקרא כמשמעו אתי לאשמעינן דלא תענשנו מיתה וממון. ואי משום דכבר שמעינן מקראי דבין במיתה ובין במלקות אמרינן קים לי' בדרבה מיני' ולא מענשינן לי' תרתי. מ"מ נפק"מ אי תפסי יורשין או שרוצה מעצמו לצאת ידי שמים ולשלם דמי הנרצח. ואשמעינן קרא דלא תקחו כופר דפטרי' רחמנא לגמרי מדמי הנהרג. ואין כאן חיובא כלל אפי' לצאת ידי שמים. והילכך אם תפסו היורשין מפקינן מינייהו. וכן אפי' בא מעצמו לשלם משום שסבור שחייב לא מקבלינן מיני'. כעין שכתבו התוס' (בב"ק ע"א ע"א) בד"ה אילו תבעה וכו'. ובסנהדרין (ע"ב ע"א) בד"ה לא קבלינהו עיי"ש. ואין צריך להוציא הכתוב ממשמעו לאוקמי' במילתא אחריתא. מיהו לזה אפשר לומר ע"פ דעת הרש"ל ז"ל ביש"ש (פרק הכונס) דהא דאמרינן דאע"ג דקים לי' בדר"מ. מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' וחייב לצאת ידי שמים. היינו דוקא היכא דלא עבדינן לי' החומרא. וכגון בשוגג או במזיד ולא התרו בו. אבל היכא דעבדינן לי' החומרא. כשהזיד והותרו בו. הרי זה פטור מתשלומין לגמרי ואפי' תפס מפקינן מיני' עיי"ש. והביאו בש"ך (חו"מ סי' כ"ח ס"ק ב'). ועי' מש"כ האחרונים ז"ל שם בזה. ולפ"ז כאן בקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. דמיירי במזיד בהתראה דבר קטלא הוא. כיון דעבדינן בי' החומרא מיפטר מדינא לגמרי מתשלומין. וא"כ פריך שפיר למה לי קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. דהא גם מצד קים לי' בדר"מ מיפטר מתשלומין לגמרי. וכבר נפק"ל מקראי אחרינא דק"ל בדר"מ. ולזה ע"כ הוכרח לשנויי דקרא מיתוקים לאזהרה דלא תקחו ממונא מיני' ותפטרי':
אלא דאכתי קשה התינח בקרא קמא דלא תקחו כופר לנפש רוצח. אבל במאי דפריך תו התם לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו למה לי. דקס"ד דקרא אתי לאשמעינן דלא נעביד בי' תרתי גלות וממון. כדפירש"י שם. ומשום זה הוצרך לאוקמי הך קרא לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מגלות. הדבר קשה מי הכריחם לזה. דהרי הכא כיון דשוגג הוא ולא עבדינן בי' החומרא. דהא לאו בר קטלא הוא. הדק"ל דשפיר איכא למימר דאתי קרא כפשטי' לפטרו מממון. ואיצטריך קרא דלא תימא דכיון דגלות לא הוי אלא משום כפרה אין כפרה פוטרת מתשלומין. כקרבן שאינו פוטר מתשלומין. וליכא טעמא למיפטרי' אלא משום דהו"ל חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין. והרי בזה עכ"פ נהי דאין ב"ד נזקקין לו. מ"מ חייב לצאת יד"ש. ואם תפס התובע לא מפקינן מיני'. ושפיר איצטריך קרא לאשמעינן דהכא פטור לגמרי ואי תפסו יורשין מפקינן מינייהו. משום דאפי' לצאת יד"ש לא מיחייב ואפי' בא לשלם מעצמו משום שסבור דחייב לא מקבלינן מיני'. וטובא אשמעינן בהכי. ועכצ"ל דלא פריך התם אלא אליבא דאביי. דבפרק הפועלים (בבא מציעא צ"א ע"ב) מבואר דלא ס"ל כרבא דאמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו עיי"ש. ולדידי' ס"ל דגם משום קלב"מ מיפטר לגמרי מדינא. וליכא עלי' שום חיובא אפי' לצאת יד"ש. ואע"ג דהתם אין הכרח כ"כ לומר דאביי פליג בעיקר סברת רבא עיי"ש היטב. מ"מ בסוגיא דב"ק (פרק מרובה ע' ע"ב) מתבאר בהדיא דר"פ פליג בהכי עלי' דרבא עיי"ש. ואף דבסוגיא דמציעא שם אין הכרח לומר דר"פ פליג עלי' דרבא בהכי. וכמש"כ באור זרוע (שם סי' רפ"ז) עיי"ש. מ"מ בסוגיא דב"ק שם ודאי משמע דפליג עלי' דרבא בהכי. וא"כ אפשר לומר דאליבא דר"פ הוא דפריך בסוגיא דכתובות שם. ולדידי' ע"כ ודאי מוכרח לתרץ כדמשני התם. דלא איצטריך קרא אלא לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מגלות. אלא דמעתה לפ"ז לדידן דקיי"ל כרבא דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. הדרינן לדמעיקרא דלית לן לאפוקי קרא מפשטי' דשפיר מיתוקם קרא כדהוה בעינן למימר מעיקרא דלא אתי קרא אלא לאשמעינן דפטור מדינא מתשלומין. ולא מצד ק"ל בדר"מ לחוד. וא"כ לפ"ז אין לנו מהך קרא משמעות אזהרה כלל דקרא לא אתי לאשמעינן אלא דפטור מתשלומין:
ומעתה א"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה אלא לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח דמיירי לענין מזיד. דהך קרא לחוד הוא דאתי לאזהרה. אבל קרא דלא תקחו כופר לנוס דמיירי בשוגג לפי מאי דקיי"ל כרבא לא אתי לאזהרה. ואינו אלא מלאוי השלילה דלפטורי מתשלומין הוא דאתי כמו שנתבאר. ועפ"ז אפשר ליישב גם דברי הבה"ג שלא מנה גם לאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח. משום דאפשר לומר דלא ס"ל כסברת הרש"ל ז"ל הנ"ל. דבלא"ה כבר פקפקו האחרונים ז"ל בסברתו זו. ולפ"ז גם מאי דמוקמינן קרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא. ע"כ צריך לומר דלא אזלא אלא אליבא דרב פפא. אבל למאי דקיי"ל כרבא ליתא. וא"כ לדידן גם הך קרא לא לאזהרה אתי. ואע"ג דלכאורה התם (לקמן ל"ח ע"א) משמע דרבא גופי' מוקי הך קרא מיהת לאזהרה דלא תשקול מיני' ממונא ותפטרי' מקטלא. אין זה מוכרח ויש לדחות עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה יותר. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל מתיישבים בזה על נכון:
והנה הבה"ג מנה בזה עוד שני לאוין האמורים בפרשה. ולא תחניפו את הארץ וגו'. ולא תטמא את הארץ וגו'. וכן הוא גם כן באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. וכן הוא גם ביראים (סי' נ"ה) עיי"ש. אבל באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל לא מנה אלא לאו דולא תחניפו בלבד עיי"ש. וכפי הנראה טעמו בזה משום דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים שם שכתב דשני לאוין אלו באים להזהיר על החנופה. וכדתניא בספרי (מסעי) ולא תחניפו אזהרה לחנפים עיי"ש. והרא"ם ז"ל כתב שם דגם לאו דולא תטמא וגו' מזהיר על החנופה ולעבור עליו בשני לאוין עיי"ש בדבריו. וא"כ אין זה אלא כשאר לאוין שנכפלו בתורה במצוה אחת שאינם נמנין אלא במצוה אחת. ולכן אחר שמנה לאו דולא תחניפו שמוקדם בקרא. וגם ענין האזהרה מפורש בו יותר. שוב לא מנה לאו דלא תטמא את הארץ וגו'. שלא בא אלא להזהיר על ענין זה עצמו וכן הרא"ם ז"ל ביראים שם כללם שניהם כאחד עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה גם אחד משני לאוין אלו. אלא שכבר השיג הרמב"ם ז"ל בזה על הבה"ג (בשורש חמישי). וכתב דהנך קראי לא באו אלא לטעם על מה שהזהיר הכתוב לעיל מיני' שלא לקחת כופר לנפש רוצח. ולא נאמרו לאזהרה כלל. וכמו שאמרו בספרי שם. ולא תטמא את הארץ מגיד ששפיכת דמים מטמא את הארץ עיי"ש. והרמב"ן ז"ל האריך שם להשיג עליו בזה. ולהוכיח דבכל כיו"ב אין לנו לתלותו בטעם ללאו אחר המוקדם בכתוב אלא למניעה ואזהרה בפ"ע בא. ומ"מ סיים אח"כ וכתב וז"ל אבל לפי דעתי עם היותו באמת מניעה ואזהרה אינו בא במנין הלאוין. לפי שכבר הוזהרנו על שפיכת דמים ועל לקיחת הכופר ברוצח בכל זמן ובכל מקום. ויחזור הכתוב ויזהיר עוד שלא נעשה זאת הרעה בארץ הנבחרת אשר השם שוכן בתוכה. ולא נגרום לה טומאה והסתלקות השכינה ממנה. וזו כמו שאמר בעריות אל תטמאו בכל אלה וגו'. ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו'. שהן אזהרות בעריות וכו'. לא ימנו אלא הלאוין של העריות. וכן ולא תחניפו את הארץ שמנה בעל ההלכות כפי הטעם הזה אינו ראוי להמנות. ואולי יבוא במנין ממה שאמרו בספרי ולא תחניפו את הארץ אזהרה לחנפים. והזהיר במקום הזה על החנופה. שלא יחניפו לרוצח בשוגג או ללוקח הכופר ממנו עכ"ל עיי"ש. והאריך עוד שם בזה לבאר דעת הבה"ג בזה. ומבואר מדבריו ז"ל שאין דברים אלו ברורים אצלו למנות לאוין אלו. וכן היא דעתו ז"ל. שהרי לא מנה שני לאוין אלו במנין הלאוין שלו. כמבואר בדבריו בסוף מנין הלאוין עיי"ש. והיינו משום דאע"ג דבספרי דרשו מקרא דלא תחניפו אזהרה לחנפים. משמע דאין זה אלא דרך אסמכתא בעלמא. משום דפשטי' דקרא לא משמע הכי. אלא עיקר קרא אינו בא אלא ללאו כפול לשפיכות דמים וללקיחת כופר. לאזהרה יתירה בארץ ואינם באים במנין בפ"ע. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה שניהם:
וראיתי להרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' קל"ג) שכתב בשם הרמב"ן ז"ל שמסכים למנות לאו דולא תטמא את אדמתך עיי"ש. ודבריו תמוהים דהדבר מבואר איפכא כמש"כ. והרשב"ץ ז"ל גופי' בסוף ספרו מביא כל דברי הרמב"ן ז"ל בזה דמשם מתבאר שאינו מונה לאו זה עיי"ש. ועוד נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל דבלא"ה לשיטתו לא יתכן למנות שני לאוין אלו. דלפי המבואר בספרי דולא תחניפו הוא אזהרה לחנפים. וענין חנופה היינו שחונף לרשעים שאינו מוכיחם על מעשיהם הרעים. ואפי' בשתיקתו נקרא חנף. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים שם עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל שם שכתב בפי' הספרי דהכוונה שלא יחניפו לרוצח וללוקח הכופר ממנו עיי"ש. וכן מבואר בדברי רבינו יונה ז"ל (בשערי תשובה סי' קפ"ז קפ"ח) עיי"ש. וא"כ ע"כ לא בא הכתוב אלא להוסיף. בזה לאו על עשה דתוכחה. ולעבור בל"ת ועשה. וכן מבואר בדברי רבינו יונה ז"ל שם דהחנף עובר בעשה דהוכח תוכיח עיי"ש. וא"כ לפי שיטתו של רבינו הגאון ז"ל אחר שכבר מנה במנין העשין עשה דהוכח תוכיח. יפה עשה שלא מנה לאו דולא תחניפו. שכן דרכו בכל כיו"ב. וממילא גם לאו דולא תטמא לא מנה מהאי טעמא. וכמש"כ הרא"ם ז"ל שם דגם הך קרא להזהיר על החנופה בא כמשכ"ל. וכ"כ הראב"ע ורבינו בחיי ז"ל (בפרשת מסעי) דולא תטמא קאי על החנופה שהחנופה לא תטמא את הארץ עיי"ש. וא"כ אחר שמנה לעיל (עשין כ"ח) עשה דתוכחה. להכי לא מנה שוב שני לאוין אלו. ובפרט דהעשה כוללת יותר מהלאוין. משום דדרשינן הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. משא"כ הלאוין ודאי דבפעם אחת שהוכיח שוב אינו עובר בלאו. שהרי לא החניף לרשע אלא הוכיחו. וכיון שהעשה שמנה כבר. כוללת יותר מהלאוין שוב אין למנות הלאוין. כדרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב:
והנה יש עוד לאו אחד ברציחה דכתיב (בפרשת שופטים) לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל וגו'. ומנאוהו הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רע"ט) וביאר ענין האזהרה. וז"ל שהזהיר את הדיין שלא לרחם על מי שיהרוג את חבירו או חיסר אחד מאבריו וכו' שלא תאמר עני הוא זה וחתך ידו או סימא עינו בלא כוונה ארחם עליו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב ביותר ביאור (בפ"כ מהלכות סנהדרין ה"ד) ובסמ"ג (לאוין ר"ב) ובחינוך (מצוה תקכ"א) עיי"ש. והרמב"ן ז"ל משמע שלא הי' לפניו בנוסח סה"מ להרמב"ם שלפניו לאו זה במנין הלאוין. ולכן הוסיף הוא ז"ל מדעתו לאו זה (במנין הלאוין הנוספין לדעתו לאו י"ג) עיי"ש. אבל יש חילוק בזה בין הרמב"ם וסייעתו ז"ל ובין הרמב"ן ז"ל. דלהרמב"ם יש בכלל אזהרה זו בין רציחה ובין חבלה ופרעון הקנסות. כמבואר בדבריו שם. אבל להרמב"ן ז"ל לא נאמרה אזהרה זו אלא ברציחה בלבד שלא לחוס ולרחם על הרוצח נפש במזיד מלהרגו. וכמבואר בספרי (פרשת שופטים) שהביא הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ובאמת דדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל תמוהים מאוד בזה. שהרי לא נאמר לאו זה אלא ברציחה בלבד. ובפרעון הקנסות ובחובל נאמר לאו אחר בפ"ע דכתיב (בפרשת שופטים) שם לקמן גבי עדים זוממין ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן וגו'. והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו כנראה ערבבו שני לאוין אלו יחד. והוא דבר מתמיה. וכבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין סי' פ'). וכתב שם וז"ל אבל תמה אני למה כלל הרז"ל לא תחוס עינך דעדים זוממין שהוא פרעון קנס שהוא דמי אברים הכתוב בהם. עם הריגת הרוצח. והראוי למנותה אזהרה מיוחדת וכו' עכ"ל עיי"ש. והנראה מדבריו ז"ל שהבין בכוונת הרמב"ם ז"ל שדעתו למנות שני לאוין אלו במצוה אחת. ועל זה השיג דשני אזהרות חלוקות הן. וראוי למנות כל אחת בפ"ע. וכן החליט במסקנתו. ומנה אותן במנין הלאוין שלו בשתי אזהרות חלוקות בפ"ע (ר"י ורי"א) עיי"ש:
ולדידי נראה דאם זו היא כוונת הרמב"ם ז"ל דבריו נכונים. ומבוארים ע"פ סוגיא דריש פרק החובל (בבא קמא פ"ד ע"א) דמהדרינן התם למילף מקראי דעין תחת עין ושן תחת שן היינו תשלומי ממון ולא עין ושן ממש. ואמרינן התם תניא רבי דוסתאי ב"י אומר עין תחת עין ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש. אמרת הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה. היאך אני קורא בו עין תחת עין וכו'. תניא אידך רשב"י אומר עין תחת עין ממון וכו'. או אינו אלא עין ממש. הרי שהי' סומא וסימא קיטע וקטע וכו'. היאך אני קורא בו עין תחת עין וכו'. דבי ר"ח תנא אמר קרא יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון וכו'. מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. אי ס"ד ממש יד ביד למה לי ש"מ ממון עיי"ש. הרי דאע"ג דהך קרא דלא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד וגו'. בעדים זוממין כתיב. מ"מ ילפינן מיני' לכל חובל בחבירו. דהרי התם לא מיירי בכולה סוגיא אלא בדיני חבלות. ולהכי מייתי נמי התם משאר קראי דלא כתיבי אלא בדיני חבלות. והדבר קשה לכאורה היכי מייתי מדיני עדים זוממין לדיני חבלות. ומאי ענין דיני חבלות לדין עדים זוממין. אבל נראה פשוט דהכי מייתי מהתם. דכיון דבעדים זוממין כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשית לאחיו. א"כ אם איתא דבחובל בחבירו בעלמא אבר תחת אבר ממש. ודאי גם בעדים זוממין דינם כן. שהרי אם הם מעידים על אחד שסימא עין חבירו. אם נימא דעין תחת עין ממש א"כ זממי לסמא את עינו. ובעינן לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ולסמא את עיניהם. וכיון דגמרינן מדיוקא דקרא דעדים זוממין ממון הוא דמשלמי. ועין בעין שן בשן היינו תשלומי ממון. ממילא נשמע מינה דגם החובל בחבירו ממון הוא דמשלם ועין תחת עין וגו' דכתיב בחובל אינו עין ממש אלא תשלומי ממון. ולזה גם העדים כשהוזמו לא מיחייבי אלא תשלומי ממון כאשר זממו. וכן כתב הר"ב פ"י בסוגיא שם עיי"ש. והוא מוכרח. ועי' בפ"ק דבב"ק (ה' ע"א) בתוס' ד"ה תחת וכו' וברשב"א שם בשם הריב"א והראב"ד ז"ל עיי"ש היטב. ומעתה מבואר לפ"ז דהנידון גופי' ועדים זוממין אחד הן. דמאי דגלי קרא בזוממין שמעינן גם לנידון. ומאי דחייב הכתוב את הנידון שמעינן ג"כ לזוממין. לבד מאיזה פרטים אשר מיעט קרא בהדיא אבל כל היכא דלא גלי קרא בהדיא. דין הזוממין ודין הנידון אחד הוא ממש. וכיון דכתיב גבי רוצח לא תחוס עינך עליו. הרי זה כאילו כתיב בהדיא גם אצל עדים זוממין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. והא דהדר קרא וכתב בעדים זוממין לא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. היינו רק משום דבר שנתחדש בו. דאשמעינן קרא דלאו זה אינו בחייבי מיתה בלבד. אלא גם במחייבי קנסות ותשלומי חבלות. וכדמסיים קרא וכתב עין בעין שן בשן וגו'. אבל ודאי עיקר קרא על הנידון הוא דקא מזהיר. שמן הנידון הוא שבא החיוב על הזוממין. לקיומי בהו כאשר זממו לעשות לו:
איברא דלפ"ז קשה לכאורה מאי דאמרינן בספרי (פרשת תצא פיסקא רצ"ג) וקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. מנין שאם אין יכול להצילו בכפה הצילו בנפשה ת"ל לא תחוס עינך. רבי יהודה אומר נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן לא תחוס. מה להלן ממון אף כאן ממון עיי"ש. ולפי מה שנתבאר הדבר תמוה דמאחר דפשיטא לי' לר"י דעין בעין שן בשן דכתיב בעדים זוממין היינו ממון. שוב ממילא מתבאר דגם עין תחת עין וגו' דכתיב בחובל היינו תשלומי ממון. ולמה לי' גז"ש. הרי היינו הך כמו שנתבאר. מיהו נראה דמהא לא ק"מ די"ל דודאי לענין חובל לא צריך גז"ש מטעם שביארנו. ולא איצטריך קרא אלא כדי לאשמעינן עיקר מילתא דהמבייש משלם ממון דמי הבושת. דאי לאו גז"ש ה"א דלא מיירי אלא לענין רודף. וקודם שעשתה הנזק. כדס"ל לת"ק ולזה יליף ר"י בגז"ש דמיירי קרא בתשלומי דמי בושת אחר שכבר עשתה הנזק. דהגדת העדים בב"ד וגמר הדין על פיהם היינו עשיית הנזק. ויליף מינה בגז"ש דגם הכא בהכי מיירי קרא. אבל אי לאו גז"ש לא הוה ידעינן כלל דיש תשלומין לבושת. וכן מפורש בהדי' בספרי לעיל (פרשת שופטים פיסקא ק"צ). דקתני התם ומנין שהמבייש משלם ממון נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן לא תחוס וכו' עיי"ש. והיינו ההיא דרשא גופא דר"י. ומבואר מזה דעיקר חיוב תשלומי ממון על הבושת הוא דאתי למילף בהך גז"ש. אלא דאכתי קשה מדאמרינן תו התם. ר"י אומר נאמר כאן בעד זומם יד ורגל ונאמר להלן יד ורגל. מה יד ורגל האמור להלן ממון אף יד ורגל האמור כאן ממון עיי"ש. ובזה ודאי קשה לכאורה למה לו למילף בגז"ש יד ורגל דעדים זוממין מיד ורגל דחובל בחבירו. הרי כי? דעין תחת עין דכתיב (בפרשת משפטים) בחובל בחבירו פשיטא לי' דאינו אלא ממון ולא עין ממש. שוב ממילא ידעינן דהכי נמי בעדים זוממין ע"כ לא עין ממש קאמר קרא אלא תשלומי ממון. דהרי היינו הך דמשפט עדים זוממין ומשפט החובל לענין זה חדא נינהו כמו שנתבאר. מיהו נראה דגם מההיא לק"מ. עפ"מ דאמרינן בירושלמי (ריש פרק החובל) כתיב עין תחת עין שן תחת שן. ובמקום אחר הוא אומר ולא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. אחד שוגג ואחד מזיד. יאמר שוגג ואל יאמר מזיד. אילו כן הייתי אומר שוגג ישלם ממון מזיד לא ישלם כלום הוי צריך לומר שוגג וצריך לומר מזיד עיי"ש. הרי דקרא דעין תחת עין דכתיב בחובל בחבירו מוקי לה בירושלמי בחובל בשוגג. וקרא דעין בעין וגו' דכתיב בעדים זוממין. מוקים לי' במזיד. ותרוייהו צריכי. וא"כ נראה דהיינו דהוצרך בספרי לגז"ש כדי ללמוד מזיד משוגג. דאע"ג דהנך תרתי קראי בחדא ענינא כתיבי. היינו רק דהו"ל כאילו תרוייהו בחובל גופי' כתיבי. אבל מיהא מ"מ כיון דחד במזיד ואידך בשוגג כתיבי. אנו צריכין למילף זה מזה בגז"ש וכדקאמר בירושלמי דתרוייהו צריכי וחד מאידך לא שמעינן. וכן מתבאר להדיא מדברי הירושלמי שם דתרוייהו חדא ממש נינהו. אלא דזה מיירי במזיד ואידך בשוגג עיי"ש והיינו מטעם שביארנו. וכן מתבאר מדקאמר בירושלמי שם לקמן בסמוך להוכיח דבחבלה דראשי אברים אינו משלם אלא ממון מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ?ואם הי' סומא וסימא את עינו קיטע וקטע את ידו היאך זה מתקיים כאשר זמם לעשות. אלא מגיד שאינו משלם אלא ממון עיי"ש. הרי דקאי בקרא דזוממין ודריש מיני' חובל וע"כ היינו מטעם שביארנו דהנך תרתי חדא ממש נינהו:
ומעתה נראה דזו היא כוונת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דלא תחוס עינך האמור ברוצח גופי'. ולאו דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. דכתיב גבי עדים זוממין. אינם אלא כאחד משאר לאוין הכפולים בתורה שאינם באין בחשבון אלא באזהרה אחת. ולזה לא הביאו במנין אלא לאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח גופי' שהוא העיקר. וכללו בו גם מה שהוסיף הכתוב בכלל אזהרה זו באידך קרא דכתיב בפרשת עדים זוממין עין בעין שן בשן וגו'. דהיינו תשלומי דמי אברים שאין חוזרין. והחינוך אע"פ שגם הוא נמשך בזה אחר הרמב"ם ז"ל וסייעתו בעיקר הדבר. מ"מ שינה קצת מדרכם. ומנה אזהרה זו מקרא דפרשת עדים זוממין. וכלל בה גם לאו דלא תחוס עינך עליו האמור לעיל מיני' ברוצח גופי' עיי"ש. והיינו משום דבהך קרא דלא תחוס עינך נפש בנפש וגו'. האמור בפרשת עדים זוממין. אע"פ שהוא מאוחר. מ"מ מבוארת בו אזהרה זו ביותר ביאור. שנזכר בו ג"כ עין בעין שן בשן וגו'. אלא שבסוף דבריו כתב שנכפל הלאו במקום אחר דכתיב לא תחוס עינך עליו עיי"ש. והדברים מבוארים כדכתיבנא ואין מקום להשגת הרשב"ץ ז"ל. וגם ראיתי להרב רח"י ז"ל בקונטרסו שבכל מש"כ שם בזה לא ירד לעומק הענין. וגם לא ראה דברי הראשונים ז"ל בזה ואין להאריך. כי הדברים ברורים. אלא דלכאורה צ"ע בדברי הרמב"ם ז"ל מ"ש לאו דלא תחוס עינך שכתבו בהלכות סנהדרין. מלאוי דלא תקחו כפר שכתבן בהלכות רוצח. מיהו נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל כמש"כ בחינוך (בפרשת מסעי מצוה תי"ב) דלאוי דלא תקחו כופר נוהגין בכל יחיד ויחיד. ואפי' באשה ואע"פ שפסולה לדון עיי"ש בדבריו. ולזה אין מקומן בהלכות סנהדרין. משא"כ לאו דלא תחוס עינך דלא קאי אלא לאזהרה להסנהדרין הדנין דיני נפשות. וכמש"כ גם בחינוך (פרשת שופטים) שם עיי"ש. ולכן לא הביאו כרמב"ם ז"ל אלא בהלכות סנהדרין. וכן הוא ג"כ בסמ"ג עיי"ש ואין להאריך בזה:
ואמנם יש לתמוה לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה כלל לאו זה. ולכאורה הי' נראה לומר דטעמו בזה משום דבלא"ה קשה לכאורה למה לי לאו זה בדיני נפשות. ותיפוק לי' דאפי' בדיני ממונות כבר הזהיר הכתוב ודל לא תהדר בריבו. וכתיב לא תשא פני דל וגם כתיב לא תהדר פני גדול. וכ"ש בדיני נפשות החמורים. ועכצ"ל דלא בא הכתוב אלא להוסיף לאו בדיני נפשות לאזהרה יתירה לחומר איסורן. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכל כיו"ב אינו בא במנין לדעתו אחר שכבר מנה הלאו שכולל אזהרה אפי' לדיני ממונות. מיהו נראה דהא ליתא. דדיני נפשות לא נפקי מאזהרה דכתיבא אצל דיני ממונות דאיכא למימר דשאני דיני נפשות דאיכא איבוד נשמה. כמבואר בסוגיא דפ"ג דכתובות (ל"ז ע"ב) עיי"ש. אבל נראה דבלא"ה בפשיטות ניחא. דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שכבר מנה במנין העונשין המצוה שעל הב"ד להרוג את הרוצח במזיד. וידוע דמנין העונשין הן מכלל מנין הלאוין. וא"כ לאו זה דלא תחוס עינך דג"כ אינו אלא אזהרה שעל הב"ד כמשכ"ל. וכן מבואר בסה"מ להרמב"ם (לאוין רע"ט) ובפ"כ מהלכות סנהדרין (ה"ד) ובסמ"ג (לאוין ר"ב) עיי"ש. אינו אלא כאחד מלאוין הכפולין שאינו בא במנין. וכבר ביארנו לעיל (לאוין כ"ה) בכוונת הבה"ג שמנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח וגם מנה במנין העונשין הריגת הרוצח במספר הנהרגין. והרי לפי דעת הרמב"ן ז"ל דכוונת הבה"ג במנין העונשין שלו היא רק למנות האזהרות שעליהן ענש הכתוב בעונשין אלו. וא"כ במה שמנה הריגת הרוצח במנין העונשין. ע"כ אין כוונת הבה"ג אלא למנות לאו דלא תרצח. ולמה חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח. וביארנו שם דכוונת הבה"ג במנין העונשין למנות לאו דלא תחוס עינך עליו האמור ברוצח. שהוא אזהרה על הב"ד. ולכן חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח. שהוא אזהרה לכל אדם. וביארנו בזה דעת הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שמנה במנין הלאוין שלו לאו דלא תחוס עינך עליו. ותחת זה לא מנה לאו דלא תרצח. והיינו משום שהוא ז"ל כוונתו במה שמנה במנין העונשין שלו רוצח במספר הנהרגין ללאו דלא תרצח. דומיא דשאר עונשין שנמנו משום הלאוין שענש עליהן הכתוב בעונשין אלו כמש"כ הרמב"ן ז"ל. ועונש הרג על הרציחה הוא משום עבירת לאו דלא תרצח. ולזה מנה לאו דלא תחוס עינך במנין הלאוין לאזהרת הב"ד. אבל הבה"ג ניחא לי' טפי לכלול לאו דלא תחוס עינך עליו במנין העונשין. שעיקר מצותן הוא על הב"ד. וגם לאו דלא תחוס עינך עליו הוא אזהרה על הב"ד. ולכן מנה לאו דלא תרצח בפ"ע במנין הלאוין. וזו היא ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה לאו דלא תחוס עינך עליו. משום שכבר מנה אזהרת הריגת הרוצח במנין העונשין שלו. אף שאין כוונתו בזה ממש כדעת הבה"ג לפי הבנת הרמב"ן ז"ל. כמו שביארנו שם ובשאר דוכתי דכוונת רבינו הגאון ז"ל במנין העונשין שלו אינה אלא למצוה שעל הב"ד שלא למנוע מלענוש בעונשין אלו את המתחייבים בהן. אבל הלאוין שעל עבירתן ענש הכתוב בעונשין אלו. מונה אותן כולן בפ"ע במנין הלאוין. לאזהרה לכל אדם. מ"מ כיון שכבר מנה לאו אחד במנין העונשין לאזהרה על הב"ד. שוב הו"ל לאו דלא תחוס עינך עליו כלאו שנכפל שאינו בא במנין. ולאו דלא תרצח לאזהרת כל אדם כבר מנה רבינו הגאון ז"ל (לעיל לאוין נ"ט) עיי"ש: