אור ברסלב
ביאור על ספר המצוות לרס"ג מנין לא תעשה › מצוה עו

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין לא תעשה · מצוה עו

מצוה עב

ורמשי ארץ בל יאכלו עמי. אל ישקצו. ויטמאו בם כבודם. כתיב (בפרשת שמיני) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והוא אזהרה לשרץ הארץ. והנה בשרץ הארץ כתיבי שם לעיל מיני' עוד שתי אזהרות אחרות. דכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ועוד כתיב וכל הולך על גחון וגו' לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. והדבר תמוה לכאורה מאי דנקט רבינו הגאון ז"ל הקרא המאוחר מכל שלשה הלאוין האמורים בשרץ הארץ. ולא נקט האזהרה מקרא המוקדם בפרשה. אבל נראה דדבריו ז"ל מדוקדקים היטב כדרכו. דהנה דעת הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קע"ז קע"ט) דלאו זה דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. לא בא אלא להזהיר על השרצים שאין פרין ורבין. ואין נבראין מזכר ונקבה אלא נבראין באשפות ובנבלות וכיו"ב. שהם נקראין רומש על הארץ. אבל בכלל השרץ השורץ על הארץ אינו אלא מה שפרה ורבה מזכר ונקבה עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הי"ג) עיי"ש. אבל הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) השיג עליו בזה. והעלה דלאו זה דרומש על הארץ כולל כל שרץ הארץ אפי' אותן שפרין ורבין. כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. וכתיב וכל חיה הרומשת על הארץ. ועוד כתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ. ועוד הביא כמה ראיות מכריחות לזה. והה"מ ז"ל (בהלכות מאכלות אסורות) שם כתב להליץ בעד הרמב"ם קצת. ואינו מספיק עיי"ש. וכל הראשונים ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל. שכן דעת השאילתות והבה"ג והרי"ף ורש"י. כמו שהביאם הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וכן דעת התוס' והריטב"א (בריש פ"ג דעירובין) ובשאר דוכתי. וכבר העיד הרמב"ן ז"ל שם שכך פירשו כל הגאונים ז"ל עיי"ש. אלא דמש"כ הרמב"ן ז"ל שם דמה שאמרו בספרא ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. אע"פ שאינו פרה ורבה. מריבויא דבכל הוא שדרשו כן עיי"ש. לא משמע הכי מלשון הספרא וכמש"כ המג"א (בשורש תשיעי) שם עיי"ש. אלא מעיקר לשון רומש משמע להו הכי. שכולל הכל ואפי' אותן שרצי הארץ שאינן פרין ורבים כלל. ונראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. ולזה לא מנה אזהרה זו אלא מהך קרא דבכל השרץ הרומש על הארץ. משום דהך קרא כולל אזהרה לכל שרצי הארץ בין הפרין ורבין ובין שאין פרין ורבין. ולשיטתו אזיל דבכל כיו"ב שבאו כמה לאוין במצוה אחת אינו מונה אלא אותו הלאו שכולל יותר מהאחרים. וכמו שביארנו בכמה דוכתי:

ואמנם שני לאוין האחרים שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן. אל ישקצו ואל יטמאו בם כבודם. דכוונתו לקרא דכתיב שם (בפרשת שמיני) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. לכאורה דבריו תמוהים מאוד. דלפי המבואר בריש פ"ג דעירובין (כ"ח ע"א) ובפ"ב דפסחים (כ"ד ע"ב) ובפ"ג דמכות (ט"ז ע"ב) ובכל הראשונים ז"ל שם. וכ"כ ג"כ הרמב"ן בשם כל הגאונים ז"ל. הנך שני הלאוין כוללים כל השרצים כולם. בין שרץ הארץ ובין שרץ המים ובין שרץ העוף. משום דבכל שרץ השורץ כתיב סתם בקרא. שכולל כולם. ולפ"ז הדבר תמוה מכל צד דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לאו הכולל כל השרצים כולם שוב לא הי' לו למנות לעיל לאו דחגבים טמאים. דהיינו לאו דשרץ העוף ולא לאו דשרץ הארץ. ועוד דלא הי' לו למנות שני לאוין ששניהם כוללים כל השרצים כולם ואין באחד מהן שום תוספת על האמור בשני. וגם הרמב"ם (בסה"מ לאוין קע"ט) כתב דלאו דאל תשקצו כולל כל השרצים שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ עיי"ש. וכ"כ בחבורו הגדול (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הי"ב) עיי"ש. מיהו נראה דבלאו דאל תשקצו ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דלא משום איסור אכילה הוא. אלא הוא אזהרה שלא לאכול כל דבר המאוס שנפשו קצה בו. אע"פ שאין בו איסור אכילה כלל. וכדמשמע פשטא דסוגי' (דפ"ג דמכות ט"ז ע"ב). דבתר ההיא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. דבכל אחד יש בו מלקות מלאו זה דלא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' כדפרש"י שם. וכן פירשו כל הגאונים ז"ל כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם. אמרינן התם עלה אר"ב ב"א האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום בל תשקצו. אר"א המשהה נקביו עובר משום לא תשקצו עיי"ש. משמע להדיא דאזהרת לא תשקצו דקאמר אביי דלקי עלה בהנך שרצים לא משום איסור אכילה הוא. אלא משום דמאיסי ונפשו של אדם קצה בהן. והוא דבר הלמד מענינו. וכבר כתב הריטב"א ז"ל שם בשם הרמ"ה ז"ל דמדאורייתא קא עבר בלא תשקצו במשהה נקביו ושותה בקרנא דאומנא. וכן כתב הרא"ם ז"ל (ביראים סי' קנ"א) וז"ל הזהירה תורה (בפרשת שמיני) אל תשקצו את נפשותיכם. פי' אל תמאסו עצמכם אל תאכלו במאוס ושקוץ דאמר רב ביבי בר"פ הלוקין האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו את נפשותיכם. ואמר נמי בשבת (פרק ר"ע) ר"כ הוה קאים קמי' דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומי'. פי' חגב חי טהור. א"ל שקלי' דלא לימרו מיכל קא אכיל לי' וקעבר משום אל תשקצו את נפשותיכם. פי' באוכל דבר חי וכו'. למדנו שהזהיר הבורא לישראל שלא ימאיסו עצמן לא באכילתן ולא בענינם כי אם ינהגו עצמן בקדושה וכבוד וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דס"ל דאזהרה זו לא משום איסור אכילה נגע בה אלא משום מיאוס. ואפי' שרצים טהורים המותרים באכילה בכלל אזהרה זו שלא יאכלם בענין מאוס שהנפש תקוץ בו כמו חגב חי טהור:

וראי' זו שהביא הרא"ם ז"ל מסו"פ ר"ע ראי' מוכרחת היא. דבמתניתין תנן התם המוציא חגב חי טהור כל שהו וכו' ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהו שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו. ואמרינן עלה בגמרא. ות"ק סבר לא. מאי טעמא דילמא אכיל לי'. ופרכינן אי הכי טהור נמי. דהא רב כהנא וכו'. עיי"ש ואם איתא דליכא אלא איסור דרבנן באכילתו. לא פריך מידי. דלא מיבעיא להסוברים דכל איסורין דדבריהם מאכילין לקטן בידים. אלא אפי' להסוברין דלא ספינן להו אפי' איסורין דרבנן. היינו דוקא למיספי להו להאכילן בידים. אבל כאן דמיירי דלא קיהיב לי' אלא כדי לשחוק בו מנ"ל לומר דאסור משום חששא בעלמא דילמא אתי למיכלי' דפריך בפשיטות כ"כ אי הכי טהור נמי דהא ר"כ וכו'. ומאי ענין רב כהנא שהוא גדול. והיכי מייתי מיני' ראי' לקטן. ובפרט ר"כ דגברא רבה הוא ואיכא למיחש טפי דלא לימרו ואיכא חלול השם בדבר. אלא ודאי פשיטא לי' דאיסור לאו דאורייתא הוא. ואם לא הי' בו אלא איסור דרבנן לא הו"ל למיחש אפי' בדרב כהנא דלא לימרו מיכל קאכיל לי'. ולזה פריך שפיר. דבאיסור לאו דאורייתא ליכא לחלק בין גדול לקטן. וכן מבואר דעת הסמ"ק (סי' פ') דאין אזהרה זו אלא משום מיאוס ומפרש שם עיקר ענין אזהרה זו לענין זה. שכתב שם וז"ל שלא להשהות נקביו. כדדרשינן מנין למשהה נקביו שעובר בלא תעשה שנאמר ולא תשקצו את נפשותיכם ובכלל זה שלא יאכל דבר מאוס עכ"ל עיי"ש. ונראה דאפי' להסוברין דבמשהה נקביו ושותה בקרנא דאומנא ליכא אלא איסורא דרבנן כמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. מ"מ מדמייתי לה בסוגיא דמכות שם עלה דאביי ומפסיק בה בין דיני השרצים. משמע ודאי דעיקר אזהרה דלא תשקצו אינו אלא משום מיאוס. ואפי' בשרצים טהורים איכא לאו זה. אלא דהסוברים דמשהה נקביו וכיו"ב לא מיתסר אלא מדרבנן. היינו משום דס"ל דאין לנו מדאורייתא אלא מיאוס דמיירי בי' קרא. דהיינו אכילת שרצים. ואפי' טהורים בענין דאיכא מיאוס. ולא שאר עניני מיאוס. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קע"ט) דעיקר האזהרה אינו אלא משום מיאוס לבד. וגם ההיא דמשהה נקביו ושותה בקרנא דאומנא. ס"ל דמדאורייתא הוא אלא שאין לוקין מטעם שביאר שם. וז"ל והנה אמרו ג"כ המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכו'. והוא ההיקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקם האדם שיהא מוזהר ממנו אבל אינו חייב מלקות עליו. בעבור כי פשטי' דקרא הוא בשרץ לבד. אבל נכהו על זה מכות מרדות עכ"ל עיי"ש. ומבואר דמילקא הוא דלא לקי משום דפשטי' דקרא לא כתיב אלא בשרץ. אבל מ"מ איסורא דאורייתא אית בה. וכן דבריו (שבפי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ל) מטין כן. מדכתב שם שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם. ומש"כ שם בריש דבריו אסרו חכמים מאכלות ומשקין וכו' עיי"ש. היינו רק לומר שלא מצינו איסורים אלו אלא בדברי חז"ל ולא נתפרשו בקרא. אבל ודאי מדאורייתא נאסרו משום שדרשו כן מקרא דלא תשקצו וכבר נסתפק מרן בב"י (יו"ד סי' קט"ז) בכוונת הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב דאפשר דמדאורייתא הוא עיי"ש. וכן נקטו הפרישה והט"ז שם עיי"ש. ודברי המל"מ (סוף הלכות מאכלות אסורות) אין להם יסוד עיי"ש ואין להאריך:

ומעתה לפ"ז נראה דאע"פ שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. מ"מ שפיר מנה לעיל לאוין דשרץ העוף ושרץ הארץ. משום דלאו זה דאל תשקצו את נפשותיכם וגו' כיון דלא הזהיר הכתוב אלא משום מיאוס. א"כ כל שהוא אוכל שלא בדרך מיאוס. כגון בתערובות דברים אחרים וכיו"ב. בענין שאינו מאוס שאינו ניכר. ליתא לאזהרה זו וכ"כ בחינוך (מצוה תע"ב) ע"ש, ובהכי ניחא לי מ"ש בתשו' הגאו' המכונות שערי תשובה (סי' י') וכ"כ בתשו' הרי"ף (סי' ש"ה) וז"ל שאלה היאך הדין באלו השרצים כגון תולעת או זבוב ונמלה שנפלו בקדרה. היאך הדין בהם. כמש"כ כל איסורין שבתורה בששים. או אין אומר רק בשנפלו בצונן. אבל נפלו בחמין בכלי שני וכ"ש בכלי ראשון אפשר שיפסק אותו זבוב ויכנס בתוך התבשיל או יאכל נמלה. וכבר אמרו האוכל נמלה לוקה חמש. תשובה מי שמצא אחד מן השרצים בקדרה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואינו מובן לכאורה למה תלו השאלה במה שאמרו האוכל נמלה לוקה חמש. מאי נפקא לן מינה בזה. הרי פשיטא דנמלה היא מן השרצים האסורים מדאורייתא. ומה לי אם אסור מדאורייתא מלאו אחד ואינו לוקה עלי' אלא אחת או שלוקה חמשה הרי אנן לענין לאסור התערובות באכילה קיימינן. ובין כך בין כך יש בו לדון לאיסור או להיתר. ועל זה היתה השאלה אבל לפמש"כ הדברים מדוקדקים. דמשום שהי' מקום לומר דאיסור הנמלה אינו אלא מלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. וא"כ אין מקום לאיסור זה אלא בעינא. דמאיס. אבל בתערובות דלא מאיס. שהרי אינו ניכר בתבשיל. הי' מקום לומר דליכא איסורא. וא"כ אין מקום לשאלה זו כלל. ולזה קאמר שכבר אמרו האוכל נמלה לוקה חמש. וא"כ מלבד לאו דאל תשקצו אית בה עוד ארבעה לאוין אחרים דהו"ל משום איסור המאכל מצד עצמו. ולא משום מיאוס בלבד. וא"כ ודאי יש מקום לאיסור אפי' בתוך התערובות. אע"ג דלא מאיס ואינו ניכר כלל:

איברא דלפי שיטת הרא"ה ז"ל בבדק הבית (בבית התערובות סוף שער ראשון) דכל השרצים שאסרה תורה דוקא שרץ המושבח. אבל שרצים המאוסים מעיקרן. כעכברא דביתא וזבובין ויתושין. אינן בכלל האיסור ומותרין כנבלה המוסרחת. שאין לך דבר פגום אסור. ומאי דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ארבעה נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. סימנא מילתא בעלמא הוא אי איכא דכוותייהו דלא מאיסי עיי"ש בדבריו. לפ"ז ודאי עכצ"ל דגם לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. משום איסור אכילה מצד עצמו הוא. ודוקא במשובחין ולא מאיסי. אבל מאיסי שרי כנבלה הסרוחה מעיקרא. דהא פוטיתא ונמלה וצרעה גם משום לאו זה דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו' אתינן עלייהו. דבהדי לאו זה הוא דאיכא בפוטיתא ארבע ובנמלה חמש ובצרעה שש. ואפי' הכי ס"ל להרא"ה ז"ל דדוקא במשובחין דלא מאיסי. אבל מאיסי לא אסרה תורה כלל. והרי הן מותרין. גופן וצירן ורוטבן. ובפוטיתא ונמלה וצרעה ליכא שום איסורא. ולאו דוקא נקטינהו. אלא לסימנא בעלמא אי איכא משובחין דכוותייהו. אלא דכבר מחי עלה הרשב"א ז"ל (במשמרת הבית שם) מאה עוכלי בעוכלא. ודחה שיטה זו בשתי ידים מכמה ראיות מוכרחות עיי"ש בדבריו ז"ל. וחוץ מזה אני תמה לשיטה זו. דנהי דאיכא למימר דמאי דאמרינן (בפ"ג דמכות) דהמשהה נקביו והשותה בקרנא דאומנא עובר משום אל תשקצו. ס"ל להרא"ה ז"ל דאסמכתא בעלמא הוא ואינו אלא מדבריהם מ"מ הדבר תמוה אפי' דרך אסמכתא היכי שייך למיגמר מהתם לשיטת הרא"ה ז"ל. כיון דמדאורייתא לא הזהיר הכתוב אלא דוקא על המשובחין. אבל אותן דמאיסי והנפש קצה בהן. לא אסרה תורה כלל. ומותרין באכילה צירן ורוטבן ואפי' גופן. הרי דלפום משמעותי' דהך קרא המיאוס גורם היתר. והשבח הוא שאסר הכתיב. והיכי נייתי מהך קרא אפי' דרך אסמכתא ראי' לאיסור דבר המאוס. ועי' בריטב"א (פרק בתרא דע"ז ס"ח ע"ב) שהביא ג"כ שיטה זו של הרא"ה ז"ל בשם אחד מן הגדולים. ודחאה בפשיטות עיי"ש. וכן מתבאר מכל שאר ראשונים ז"ל ואין להאריך. ובודאי שכן מוכח לשיטת הרא"ם ז"ל וסייעתו דלאו דאל תשקצו איתי' אפי' בחגבים טהורים כדמאיסי. וא"כ ממילא מבואר דאפי' חגבים טמאים בגוונא דלא מאיסי ליכא בהו לאו זה. דלא באה אזהרה זו אלא על המאוס. לא שנא טמא ולא שנא טהור. ומהאי טעמא שותה בקרנא דאומנא ומשהה נקביו עובר בלאו זה. אע"ג דלית בהו שום צד איסור אלא המיאוס לחוד. וא"כ ודאי מוכרח דמאי דנקט אביי פוטיתא ונמלה וצרעה. דוקא הוא בהני דמאיסי. דאילו שרצים המשובחין ודאי לית בהו מלקות משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ:

והשתא א"כ נראה דזו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולהכי אע"ג דמנה לאו דאל תשקצו. מ"מ שפיר מנה ג"כ לאו דשרץ העוף ודשרץ הארץ. דאיסורן מצד אכילה מצד עצמה היא. ולא שנא מאיסי ולא שנא לא מאיסי. לא שנא גוונא דניכר המיאוס לא שנא אינו ניכר. ומ"מ דוקא בשרצים הטמאים נוהגין לאוין אלו. אבל לאו דאל תשקצו את נפשתיכם איתא אפי' בטהורים. ודוקא בדמאיסי. ולא ראי זה כראי אלו. ולזה באים כולן במנין אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ועפ"ז תתבאר לנו עומק כוונת בעל אזהרות אתה הנחלת. שבתחלה מנה מצוה לאכול מנתר. וע"כ כוונתו בזה למנות מצות עשה דחגבים טהורים דכתיב אך את זה תאכלו וגו' אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. וכדרך שמנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קנ"א) וכמשכ"ל. וא"כ הדבר תמוה מה שחזר ומנה אח"כ חגבים טמאים וחגבים טהורים. דלכאורה חגבים טמאים שכתב כוונתו ללאו דשרץ העוף. וכלשון רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. וחגבים טהורים שמנה. היינו עשה דשרץ העוף הטהור. וזה תימא שהרי כבר מנה לעיל עשה זו. אבל לפי מה שביארנו דבריו נכונים היטב. דאין כוונתו כאן אלא למנות הלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ורמז בזה לסוגיא דשבת (סו"פ רבי עקיבא) דמבואר שם דבין חגבים טמאים ובין חגבים טהורים בכלל אזהרה זו כמו שנתבאר לעיל. וזהו שכתב שם כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע. וכוונתו בזה בכל הולך על גחון ללאו דשרץ הארץ. וכל הולך על ארבע היינו לאו דשרץ העוף. דגם בדידי' כתיב הולך על ארבע (בפרשת שמיני) ושוב כתב חגבים טמאים וחגבים טהורים. והיינו לאו דאל תשקצו כמו שנתבאר. שעדיין לא מנה שם לאו זה עיי"ש. והנה הרמב"ן ז"ל לא מנה לאו זה דאל תשקצו. ומשום דס"ל דהו"ל כלאו כפול. דמש"כ הרמב"ם ז"ל שיש בו אזהרה לשרץ המים שלא שמענו אזהרתו ממקום אחר. השיג עליו הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) וכתב דשבוש הוא משום שהוא בכלל אזהרת דגים טמאים. כי כל המינים שבימים כדגים ושאר המיני' נקראי' כולם שרץ המים. כדכתיב מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו' מבשרם לא תאכלו. עיי"ש שהאריך בזה. ולזה מסיק (בסוף הלאוין) שלא למנות לאו זה עיי"ש. ואף דאכתי ראוי למנותו לאזהרה לשיקוץ בדברים המאוסים אע"פ שאין בהם צד איסור. וכדביארנו לדעת רבינו הגאון ז"ל. מ"מ כבר ביאר הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ע"ב) אליבא דהרמב"ן ז"ל שטעמו משום דס"ל דמה שאמרו בגמרא המשהה נקביו והשותה בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו אינו אלא אסמכתא מדבריהם. וגם הרשב"ץ ז"ל שם החליט כן. וכתב שכן כתב בפירוש הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל אין דעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו כן. אלא כמו שביארנו. וטעמו ונימוקו עמו. וגם מש"כ הרשב"ץ ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל כבר נתבאר דאדרבה מדברי הרמב"ם איפכא משמע ואין להאריך בזה יותר. וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו לאו דלא תשקצו:

ולענין שלשה לאוין האמורים בשרץ הארץ החליט גם הרמב"ן ז"ל (סוף מנין הלאוין) שלא למנות אלא לאו אחד מהן. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנו כולן. וזהו בעיקר הדבר כדעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה ג"כ בשרץ הארץ אלא לאו אחד. אלא דהרמב"ן לא מנה אלא לאו דכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. וטעמו מבואר בשורש תשיעי והסכים עמו הרשב"ץ ז"ל וביאר טעמו (במנין הלאוין סי' ע"ב) עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה אלא לאו דלא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשיטתו אזיל כמו שביארנו. והנה בזה יש עוד לאו אחד (בפרשת קדושים) דכתיב ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. ולדעת רש"י (בר"פ בכל מערבין) ובשאר דוכתי אתי להזהיר על בהמה וחיה ועוף גדולים. ולדעת התוס' שם בא להזהיר על שמונה שרצים. כדררשינן במעילה (פרק קדשי מזבח) דבמובדלין דיבר הכתוב כדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא עיי"ש. אבל כל מוני המצות לא מנאוהו. זולת בעל אזהרות אתה הנחלת שמנה לאו זה. וזו היא כוונתו במש"כ שם ובהמה טמאה המובדלת לטמא עיי"ש. ודבריו מטין כדעת רש"י ז"ל. אבל כל שאר מוני המצות לא מנאוהו. ואפשר לומר דהיינו משום שחשבוהו ללאו כפול. שכבר מנו בלא"ה לאו בבהמה וחיה טמאה ובעוף טמא. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין זה מספיק לכאורה. דבכל כיו"ב דרכו למנות הלאו הכללי ומניח הפרטי. וא"כ כאן הו"ל למנות לאו זה שכולל בהמה וחיה ועוף. ושוב לא הי' לו למנות שני הלאוין דבהמה וחיה הטמאים ודעוף הטמא שמנה לעיל. אמנם זה ליתא. דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל הנפרטים בלאו אחד דרכו למנות כל פרט ופרט בפ"ע. וא"כ כאן אף אם הי' מונה לאו זה. ג"כ הי' לו למנות לאו בבהמה טמאה בפ"ע ובעוף טמא בפ"ע. והרי כבר מנה לאו בבהמה וחיה ולאו בעוף. ואין זה אלא כאחד משאר לאוין הכפולין שאין באין במנין. וגם למש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל דבכל אשר תרמוש האדמה דכתיב בהאי קרא בא להזהיר על שמונה שרצים כמשכ"ל. ג"כ אין למנותו משום זה. שהרי כבר מנה לאו בשרץ הארץ שכולל כל השרצים כולם. ובלא"ה כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) דלאו זה הו"ל כאחד מן הלאוין הכוללין את כל התורה כולה שלא באו אלא לזירוז במצות וחזוק בהן ואין נמנין במנין הלאוין עיי"ש בדבריו ז"ל:

וע"פ דברינו ניחא שפיר דברי הסמ"ג (לאוין קל"ב) שמנה לאו דלא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה שנמשך בזה אחר דברי הרמב"ם שמנה לאו זה לאזהרה לשרץ המים דס"ל שאינה בכלל אזהרת דג טמא כמשכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דמפרש מאי דאמר אביי(בפ"ג דמכות) ושאר דוכתי דהאוכל פוטיתא לוקה ארבע משום שהוא שרץ המים ושרץ העוף ושרץ הארץ ועוף טמא. ובכל אחד יש אזהרת לאו בפ"ע. כשיטתו בסה"מ (לאוין קע"ט. ובפ"ב מהלכות מאכלות אסורות). אבל הסמ"ג דמפרש שם לקמן (בלאו זה גופי') ככל שאר ראשונים דפוטיתא הוא שרץ המים בלבד. ולוקה ארבע משום שיש בו ארבעה לאוין. דשני לאוין כתובים בשרץ המים. אחד בת"כ ואחד במשנה תורה. ושני לאוין כוללים כל השרצים. לא תשקצו ולא תטמאו כדפירש"י. א"כ עכצ"ל דשרץ המים בכלל אזהרת דג טמא הוא. כמש"כ הרמב"ן ז"ל. דהא הלאו דכתיב במשנה תורה. בדג טמא הוא דכתיב. ולא נזכר בו שרץ כלל. ואם פוטיתא הוא דג ממש. א"כ אינו בכלל לאוי דלא תשקצו ולא תטמאו דבשרץ כתיבי. ולא נזכר בהו דג. וליכא ארבעה לאוין. וע"כ ס"ל דשרץ המים ודג טמא היינו הך. וא"כ כיון שכבר מנה לעיל (לאוין קכ"ט) לאו דדג טמא שוב לא הי' לו למנות לאו דלא תשקצו. והדברים סותרין זא"ז. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל והניחוה בתימא. אבל לפי מה שנתבאר נראה בפשיטות שלא חשש הסמ"ג מלימשך בזה אחר הרמב"ם ז"ל אע"ג דלא ס"ל כשיטתו. משום דבלא"ה איצטריך לאו זה לאזהרה לדברים המאוסים. אע"פ שאין בהם איסור מצד עצמן. וכמש"כ הסמ"ג (לאוין קמ"ח) עיי"ש היטב. דמשמע מדבריו דס"ל דשותה בקרנא דאומנא ומשהה נקביו עובר מדאורייתא בלאו זה דלא תשקצו. וא"כ הסמ"ג לטעמי' אזיל ושפיר בא לאו זה במנין. כדעת הרמב"ם ז"ל ולא מטעמי'. וזה מוכרח לדעת הסמ"ג. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי בדברי הסמ"ג כידוע. ולענין שאר הלאוין שבשרץ הארץ. דעת הסמ"ג כהרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שאינו מונה אלא לאו דכלהשרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל בלבד. ושני לאוין האחרים לא מנה עיי"ש. אבל כבר ביארנו בזה שיטת רבינו הגאון ז"ל ואין להאריך יותר:

ואמנם מה שמנה כאן רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. ודאי הדבר תמוה מאוד. דהרי לאו זה הוא אזהרה לאכילת כל מיני השרצים. כמבואר (בסוגיא דר"פ בכל מערבין) לפירש"י שם. וזהו פי' השאילתות והבה"ג וכל הגאונים ז"ל. כמש"כ הרמב"ן ז"ל. וכן פי' רבינו חננאל ז"ל (בפסחים כ"ד ע"א) והר"א אב"ד ז"ל באשכול (ח"ג סוף הלכות טריפות) ובערוך (ערך פטתא) ובסמ"ג (לאוין קל"ב) ובארחות חיים (ח"ב הלכות מאכלות אסורות סי' ל"ט) והריטב"א (בעירובין שם) והרי"ף (סוף פרק אלו טרפות) והרא"ש והר"ן שם. וא"כ אחר שמנה לאו זה שכולל כל מיני השרצים הטמאים לא הי' לו למנות שני הלאוין דשרץ העוף ושרץ הארץ. וגם לאו דדג טמא שהוא בכלל שרץ הים. לא הי' לו למנותו לפי שיטתו. וגם כל מוני המצות כולם לא מנו לאו זה. והרמב"ם ז"ל (בשורש חמישי) כתב דהך קרא אינו אלא נתינת טעם לאיסור כל המינים שהזהיר הכתוב עליהן בההיא פרשה. ואין בו אזהרת לאו כלל עיי"ש בדבריו. ולשיטתו אזיל שיש לו שיטה אחרת בסוגיא דר"פ בכל מערבין כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין קע"ט. ובפ"ב מהל' מאכלות אסורות) עיי"ש. אבל להשאילתות והבה"ג וכל הגאונים והראשונים ז"ל לאו גמור הוא. ולוקין עליו בכל מיני השרצים. כמבואר שם לפי פירושם. ומ"מ לא מנאוהו הבה"ג וכל סייעתו ז"ל במנין הלאוין שלהם. משום שאין בו שום איסור נוסף על מה שכבר מבואר בשאר הלאוין שנמנו כבר. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא לענין מלקות. שילקה גם משום לאו זה בכל מיני השרצים. כדאמרינן התם אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צירעה לוקה שש. כמו שפירשו הראשונים ז"ל. ואין זה ענין למנין המצות. ואינו אלא כאחד משאר הלאוין הכפולין בתורה שאינם באין במנין הלאוין לכ"ע. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא מנה לאו זה כמו שאר מוני המצות. ובדבור לא תחמוד מנה כל לאוין אלו דבהמה וחיה טמאה ודדגים טמאים ועוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ. וגם נמשך שם אחר הבה"ג למנות אזהרת חגבים טמאים בפ"ע מלבד מה שמנה אזהרת שרץ העוף עיי"ש. אבל לא מנה שם לא לאו דאל תשקצו ולא לאו דלא תטמאו בהם. ומבואר דכאן חזר בו. ומנה שרץ העוף וחגבים טמאים בלאו אחד. וזה ודאי נכון ומוכרח כמו שנתבאר לעיל דדברי הבה"ג בזה תמוהים. וגם מנה לאו דאל תשקצו שלא מנה שם. וזה נכון כמו שביארנו לעיל. אבל מה שחזר בו כאן ומנה לאו דלא תטמאו בהם. הוא דבר מפליא ומתמיה מאוד לכאורה. דדבריו שם לכאורה מוכרחים. וכן דעת כל מוני המצות כולם שלא למנות לאו זה מטעם שנתבאר. ומה ראה שחזר בו כאן לנטות מדרך כל מוני המצות ולמנותו. וגם לשונו תמוה מאוד. שאם דעתו כאן למנותו ע"פ סוגיא דר"פ בכל מערבין ופ"ג דמכות שהוא אזהרת לאו לאכילת שרצים טמאים. ולוקין עליו באכילת אחד ממיני השרצים. א"כ מהו זה שכתב ולא יטמאו בם כבודם. דמשמע דלא אכילה היא האיסור שהזהיר עליו הכתוב בלאו זה. אלא הטומאה מצד עצמה. ואינו מובן איזו טומאה יש כאן. ואם השיקוץ והניבול באכילה כזו קרי טומאה. הרי כבר מנה לאו דלא תשקצו לענין זה וכמו שנתבאר. וא"כ מאי ענין טומאת כבודם שכתב באזהרה זו:

והנראה בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה ע"פ מאי דאמרינן (בפרק בתרא דיומא פ' ע"ב) מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס. חצי פרס בכדי אכילת פרס. א"ל ר"פ הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא היא. ופירש"י וז"ל חצי פרס ששיעורו לפסול את הגוויי' לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה. ושיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות. כדאמרינן בעירובין. ואף בו משערינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא. כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף. הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא ואקילו בה רבנן עכ"ל. ופרכינן התם עלה ומי אמר ר"פ הכי והכתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ואמר ר"פ מכאן שטומאת גוויי' דאורייתא. ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ופירש"י וז"ל ולא תטמאו בהם גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם. דהיינו אכילה. ולא תטמאו בהם. לא זו היא אזהרת טומאה. שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא. דכתיב אמור אל הכהנים וגו'. כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין. אלא אזהרת אכילתן. וכתיב ונטמתם בם משמע שע"י אכילתן תטמאו. מכאן לטומאת גווי' ע"י אוכלין טמאין דאורייתא. ומשני מדרבנן. דקרא לאו לטומאה אתי שאין לך דבר מטמא אדם ע"י אכילה אלא נבלת עוף טהור. וקרא אסמכתא בעלמא. ועיקר קרא דרשינן (בפרק אמר להם הממונה) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדברי רש"י אלו דס"ל דגם למאי דס"ד מעיקרא דטומאת גווי' מדאורייתא ממש הוא. היינו רק לענין שנטמא גופו ע"י אכילת אוכלין טמאין מדאורייתא. אבל לא לענין שיהא מוזהר באזהרת לאו דולא תטמאו בהם שלא לטמא את גופו באכילתן ואם עבר וטימא את גופו באכילתן יהא עובר בלאו זה מדאורייתא. ולכאורה קשה לפ"ז. דלפי מאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' למיפסל גופי' מדאורייתא הוא. א"כ הא דכתב קרא בנבלת עוף טהור שמטמא אדם בבית הבליעה. למה לי קרא. ותיפוק לי' דמידי דהוי אשאר אוכלין טמאין שמטמאין את האדם באכילתן. מיהו לזה אפשר לומר דנבלת עוף טהור איצטריך לאשמעינן הא גופא שהיא מטמא מיהת בבית הבליעה. אע"פ שאין לה שום טומאה אחרת בחוץ. ואי לאו דגלי קרא בהדיא ודאי הי' ראוי לומר דכיון שאין לה טומאה בחוץ. כ"ש שאין לה טומאה בבית הבליעה. דהו"ל טומאת בית הסתרים. ואיכא למ"ד דהו"ל טומאה בלועה דבעלמא אפי' במשא לא מטמא. כדאמרינן בנדה (פרק יוצא דופן מ"ב ע"ב) עיי"ש. ומה"ט אמרינן בזבחים (פרק חטאת העוף ע' ע"א) דטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה חידוש היא עיי"ש:

אלא דקשה דא"כ לענין מאי מיעט רחמנא נבלת עוף טמא ונבלת בהמה. כדתניא בספרא (פרשת שמיני) ומייתי לה בזבחים (שם ס"ט ע"ב) ובחולין (פרק גיד הנשה ק' ע"ב) ובנדה שם עיי"ש. דהרי ודאי לא גרע משאר אוכלין טמאין שפוסלין הגוף מדאורייתא. אם איתא דטומאת גווי' דאורייתא היא. מיהו גם זה לק"מ. דאע"ג דודאי לענין פסול גווי' לא גרעי נבלת עוף טמא ונבלת בהמה משאר אוכלין טמאין. מ"מ נפק"מ לענין שלא יהיו מטמאין כנבלת עוף טהור טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים. דדין זה ליתא אלא בנבלת עוף טהור דוקא. ולא בשאר אוכלין טמאין. דנהי דבאכילתן נפסל גופו מלאכול תרומה וקדשים אבל בגדים לא מטמא. ואפי' אוכלין לא מטמא מדאורייתא ואין בה אלא פסול גופו עד שיטבול. ועוד נפק"מ דנבלת עוף טהור שיעורה בכזית. אבל אוכלין טמאין לא פסלי אלא בכחצי פרס. דהיינו כשני ביצים. איברא דעיקר מה שפירש"י ז"ל דאפי' למאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא. מ"מ ליכא אזהרה על פסול גופו ולא קאי לאו דלא תטמאו בהם אלא על אכילת שרצים בלבד. ולא על פסול הגוף. ולא קאמר קרא ונטמתם בם אלא שנטמא גופו באכילת אוכלין טמאין שלא לאכול תרומה וקדשים. אבל איסור ליכא אפי' לכתחילה למיפסל גופו. הנה דבריו ז"ל סותרים למה שפירש"י גופי' (בפ"ב דחולין ל"ה ע"א) בד"ה דליכא כזית וכו'. שכתב וז"ל וקשה לי מ"מ היכי ספינן לי' מידי דפסיל לגופי' לתרומה. והא מוזהר הוא מלפסול את גופו. דאמרינן (בפרק בתרא דיומא) לא תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גוויי' דאורייתא. ואפי' למ"ד דרבנן איסורא מיהא איכא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהתם פסיקא לי' לרש"י איפכא. דעיקר אזהרה דהך קרא למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא היינו לענין שלא לפסול גופו באכילת אוכלין טמאין. וכבר הרגיש הר"ב מל"מ (סוף הלכות טומאת אוכלין) בסתירת דברי רש"י אלו עיי"ש. והנה התוס' בחולין (שם לעיל ל"ד ע"ב) בד"ה והשלישי וכו' הביאו דברי רש"י שם וכתבו וז"ל ומה שהקשה דמ"מ היכי שרי לפסול גופו האמר (בפרק בתרא דיומא) לא תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גוויי' מן התורה. נראה דמהתם לא ילפינן איסור לפסול גופו. שהרי אפי' כהנים אמרינן (בפ"ק דר"ה) דמותרים ליגע בשרץ ובנבלה. ולא דרשינן מההוא קרא אלא דאם אכל אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול תרומה וטהרות. וכן בפרק אמרו לו דאמר התירו לה למעוברת לאכול אוכלין טמאים פחות מכשיעור מפני הסכנה דמשמע דוקא פחות מכשיעור ומפני הסכנה דוקא. היינו נמי כשבאה לאכול בתר הכי תרומה וטהרות וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן ג"כ דברי הר"ש משאנץ ז"ל (בפ"ב דטהרות מ"ג) עיי"ש בדבריו. וכן הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל הקשו שם על פירש"י בזה עיי"ש בדבריהם ז"ל. ולענ"ד דבריהם תמוהים בעיני דמה שהביאו ראי' מפ"ק דר"ה דאפי' כהנים מותרים ליגע בשרץ ובנבלה. והכריחו מזר דע"כ לא ילפינן מקרא דלא תטמאו בהם אזהרת איסור שלא לפסול גופו. לענ"ד אינני רואה שום רמיזא לזה כלל ואדרבה משם איפכא מוכח. דע"כ כוונתם למאי דתניא (בפ"ק דר"ה ט"ז ע"ב). ובנבלתם לא תגעו יכול ישראל מוזהרין על מגע נבלות ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן וגו'. בני אהרן מוזהרים ואין בני ישראל מוזהרין. וק"ו ומה טומאת מת חמורה כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין טומאת נבלה קלה לא כ"ש. ומה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל עיי"ש. וברייתא זו איתא נמי בספרא (פרשת שמיני פ"ד) עיי"ש. ואמנם מפשטות לישנא דברייתא ודאי משמע דהכי קאמר. ומה טומאת מת החמורה כהנים מוזהרים ולא ישראל. טומאת נבלה הקלה לא כ"ש דכהנים הוא דמוזהרים ולא ישראל. וא"כ מתבאר מההיא דהתם דכהנים מוזהרים אף על טומאת נבלה. וגם מוכרח כן לכאורה מדלא יליף לה בברייתא מק"ו היותר פשוט. ומה כהנים לא הוזהרו על טומאת שרץ ונבלה אלא על טומאת מת בלבד. כ"ש ישראל שלא הוזהרו על טומאת שרץ ונבלה. דפשיטא דכהנים לא גריעא קדושתן מישראל. אלא ודאי משמע לכאורה דבאמת כהנים מוזהרים גם על מגע שרץ ונבלה. ולהכי לא מצי תנא דברייתא להוכיח אלא בק"ו מטומאת מת החמורה לטומאת נבלה הקלה. דאם על טומאת מת החמורה לא הוזהרו ישראל כ"ש שלא הוזהרו על טומאה קלה דשרץ ונבלה:

איברא דלכאורה בלא"ה קשה לפמש"כ בתוס' עה"ת (פרשת ראה) וז"ל ובנבלתם לא תגעו אם מתו מיתת עצמן לא תגע בהן כדי לאוכלן. כמו בכל קודש לא תגע אמרינן במס' מכות שהוא אזהרה לאוכל ואפקי' רחמנא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כאוכל. והכא נמי אפקי' לאכילה בלשון נגיעה. וכפל המלה לא תאכלו ולא תגעו. חדא מילתא היא. דאי נוגע ממש קאמר אכילה למה כתיבא. אם על הנגיעה הזהיר על האכילה לא כ"ש. ומיהו רבותינו אמרו דבנגיעה ממש קאמר. ואזהרה לישראל ברגל עכ"ל עיי"ש. וכדברים אלו כתב ג"כ בחזקוני שם עיי"ש. ומעתה לפ"ז לכאורה קשה בהך ברייתא דפ"ק דר"ה שם למה לו למידרש ק"ו מטומאת מת לטומאת נבלה. טפי הו"ל להוכיח כן מגופי' דקרא דהכא בדוכתי'. דע"כ ליכא למימר דקרא להזהיר על מגע נבלה אתי. דא"כ איסור אכילה למה לי דכתב רחמנא אם על הנגיעה הזהיר על האכילה לא כ"ש. והכא ליכא למימר דקרא דנגועה אתי לומר דשיעור נגיעה כאכילה דהיינו בכזית. משום דהך מילתא מקרא אחרינא נפק"ל (בפ"ג דנדה מ"ב ע"ב) ובספרא (פרשת שמיני פי"א) עיי"ש. ומיהו אי מהא לא תקשה משום דבלא"ה עיקר דברי התוס' והחזקוני שם תמוהים טובא דאיזה ק"ו איכא למילף לאכילה מנגיעה. דאפשר שפיר לומר דעל הנגיעה דוקא הזהירה תורה כדי שלא לטמאות גופו. אבל אכילה שאין גופו נטמא על ידה למאי דאמרינן דטומאת גווי' לאו דאורייתא. הי' אפשר לומר דשרי אי לאו דגלי קרא בהדיא. ומשכחת לה שפיר אכילה בלא נגיעה. כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה. ועי' בפירש"י (פרשת אמור) וברא"ם ז"ל ושאר אחרונים שם עיי"ש היטב. וגם בסוגיא דמכות (י"ד ע"ב) מבואר בהדיא דאע"ג דאיכא אזהרה לנוגע. מ"מ איצטריך נמי אזהרה לאוכל. ולא גמרינן בק"ו אכילה מנגיעה עיי"ש. וכ"ש כאן מטעם שביארנו. וגם משום דאין מזהירין ועונשין מן הדין. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וגם מה שהביאו התוס' והחזקוני מסוגיא דמכות דאפקי' רחמנא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כדי אכילה. לא מצינו רמז לזה בסוגיא דמכות שם עיי"ש. ומיהו אשכחן ביבמות (בפרק הערל ע"ה ע"א) דמסיים בהך ברייתא גופא והאי דאפקי' בלשון נגיעה ה"ק נגיעה כאכילה עיי"ש. ואפשר דגם בסוגיא דמכות שם היתה הגירסא כן לפני התוס' והחזקוני. וכן נראה מדברי הרמב"ם (בסה"מ לאוין קכ"ט) שהי' כן בגירסתו בסוגיא דמכות שם עיי"ש. אלא דבפירש"י ביבמות שם פירש דמאי דקתני נגיעה כאכילה היינו לומר דנגיעה אסורה כאכילה. ומי שאסור לאכול אסור נמי ליגע עיי"ש. וכן מתבאר נמי מדברי התוס' שם (בד"ה נגיעה) עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דמכות שם. דאמרינן לריש לקיש טמא שנגע בקודש לוקה מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה. אזהרה לאוכל נפקא מדאיתקיש קודש למקדש עיי"ש. וא"כ הכא נמי אפי' נימא דהך נגיעה דכתיבא בנבילה אכילה היא. ע"כ צריך טעמא למה אפקי' רחמנא לאכילה בלשון נגיעה. ועכצ"ל כדאמרינן התם דנגיעה אסורה כאכילה. וא"כ מהך הוכחה גופא שהוכיחו התוס' מוכח איפכא דגם כאן נגיעה אסורה. ואפי' לפירושם ע"כ מוכח כן. דהא כאן ליכא למימר דלהכי אפקי' קרא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנגיעה כאכילה. דהא לענין נבילה כבר שמעינן שיעור נוגע כאוכל מקרא אחרינא כמשכ"ל. וגם בלא"ה דבריהם תמוהים מצד עצמם. דלענין מאי נפק"מ בשיעור דנוגע כאוכל. אם לומר דאוכלין דקודש מיטמאין בשיעור כזית. הא ליתא דהרי טומאת אוכלין אינה בפחות מכביצה. ולהסוברין דלענין קבלת טומאה לא בעינן כביצה אפי' במשהו מקבלין טומאה. כמבואר בפסחים (ל"ג ע"ב) בתוס' שם ובשאר דוכתי. ופשיטא דאין חילוק בזה בין אוכלי קודש לאוכלי חולין. ועכצ"ל דנפק"מ לענין להתחייב על הנגיעה בשיעור אכילה. דהיינו כשנגע בשיעור כזית. וא"כ שוב עכצ"ל דגם הנגיעה היא באזהרה. וא"כ ראייתם היא ראי' לסתור. דא"כ גם כאן אית לן למימר הכי. ולכן דבריהם תמוהים אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מצד זה ליכא שום קושיא בההיא דפ"ק דר"ה שם:

אבל מה שהקשינו לעיל ודאי קשה לכאורה. דאם איתא דכהנים מותרים במגע שרץ ונבלה הו"ל לומר בפשיטות כהנים מותרין ישראל לא כ"ש. אלא ודאי מוכח מזה דבאמת כהנים אסורים נמי במגע שרץ ונבלה. ואמינא עוד דהכי משמע בספרא (פרשת ויקרא דיבורא דחובה פי"ז) דתניא התם מתוך שנאמר ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל חייבין על מגע נבלות ת"ל מאלה יש מאלה חייב יש מאלה פטור. אוציא את ישראל שאין מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה. ולא אוציא את הכהנים שהן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה שנאמר אמור אל הכהנים וגו' ת"ל מאלה וכו' עיי"ש. משמע בהדיא דכהנים מוזהרים על כל אבות הטומאה כל ימות השנה. ולאו דוקא טומאת מת בלבד. ועוד דהא בטומאת נבלה מיירי. וקאמר דהכהנים מוזהרים בה כל ימות השנה. ואף דכבר הרגיש בזה הראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם) ונדחק בפירושא דברייתא שם עיי"ש. מ"מ פשטות לישנא דברייתא ודאי לא משמע אלא כדכתיבנא. וא"כ עכ"פ מבואר דאי מהתם אתינן לאתויי ראי'. אדרבה איפכא איכא להוכיח מהתם. ודברי התוס' והר"ש ז"ל מתמיהים אצלי טובא. והרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל שם אף דגם הם השיגו על פירש"י שם. מ"מ נקטו קושייתם בדרך אחר. ולא הביאו מסוגיא דפ"ק דר"ה אלא מאי דמבואר שם דאפי' על טומאת מת לא הוזהרו ישראל אלא ברגל. וזה ודאי מבואר בברייתא התם. אבל למאי דאין הכהנים מוזהרים על מגע שאר הטומאות לא הביאו משם ראי'. אלא כתבו כן בלא ראי' עיי"ש בדבריהם ז"ל. ובודאי שכדבריהם כן הוא. והדין דין אמת שאין הכהנים מוזהרין אלא על טומאת מת בלבד. שהרי אפי' על טומאות הפורשות מן המת אי לאו דגלי קרא הוה סד"א שאין הכהנים מוזהרין עליהן אלא על המת עצמו. וכמבואר בספרא (ריש פרשת אמור) וכן מתבאר בסוגיא דפ"ז דנזיר (מ"ח ע"א) ובפ"ד דמס' שמתות. ומייתי לה הרא"ש ז"ל (בריש הלכות טומאה) עיי"ש. ולההיא דפ"ק דר"ה אפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי למילף בק"ו מכהנים לישראל בטומאת נבלה עצמה. דאם כהנים לא הוזהרו עלה כ"ש ישראל. אלא משום דלהך ק"ו הוה צריך להביא מקראי דלקמן להוכיח דלא הוזהרו כהנים אלא על טומאת מת. להכי ניחא לי' לתנא טפי להוכיח מקרא קמא לחוד. דכתיב בני אהרן למעט ישראל אפי' מטומאת מת וכ"ש מטומאת נבלה ושרץ. ולק"ו זה לא צריך לקראי דלקמן להוכיח דבטומאת מת מיירי. דהרי אפי' תימא דבשאר טומאות מיירי עכ"פ מוכח מינה דאין ישראל מוזהר על טומאת נבלה הקלה מיהת. מדכתיב בני אהרן. אלא דקאמר דאפי' לקושטא דמילתא דלא מיירי בטומאת נבלה אלא בטומאת מת. מ"מ הא איכא למשמע מינה בק"ו לטומאת נבלה הקלה. אבל עכ"פ דברי התוס' והר"ש ז"ל שמביאים ראי' משם להוכיח דאין הכהנים מוזהרים על מגע נבלות ושרץ ודאי תמוהים. דאדרבה לפום פשטות הברייתא איפכא מוכח מההיא דהתם. ואין להאריך בזה:

ובעיקר הראי' שהביאו הראשונים ז"ל ע"פ ברייתא דפ"ק דר"ה שם דליכא איסור למיפסל גופו. אפי' לפי הוכחת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל אני תמה. מאי ענין זה לזה. דאע"ג דמוכח משם דאין איסור לישראל לטמאות גופו במגע הטומאות. ואפי' כהן מותר במגע שאר הטומאות. מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא במגע ומשא והיסט וכיו"ב. אבל לאכול דבר שבכך נפסל גופו מלאכול בתרומה וקדשים. אפשר לומר שאסר הכתוב. ולא משום פסול גופו. אלא דאכילה כזו שמביאה פסול לגופו אסר הכתוב מצד אכילה עצמה. וכיו"ב כתבו התוס' בפ"ק דשבת (י"ב ע"ב) ובפ"ק דחולין (ה' ע"ב) ושאר ראשונים ז"ל שם דהא דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י היינו דוקא במידי דאכילה ולא בשאר איסורים עיי"ש. וכבר הביאו התוס' (ריש פ"ק דחולין) מה שדרשו מדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה. והוא מתנא דבי אלי' מובא בילקוט (פרשת תשא) דאמרינן שם והתקדשתם והייתם קדושים. מכאן הי' ר"ג אוכל חולין בטהרה. אמר לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. מכאן אמרו כל האוכל בלא נטילת ידים סימן רע לו וכו' עיי"ש. וע"כ היינו רק לענין אוכלין טמאים. דלענין מגע טומאה ודאי לא הוזהרו אלא הכהנים בלבד. והיינו דקאמר לא להכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני אלא גם לכל ישראל ניתנה קדושת הגוף מיהת לענין אכילה המביאה פסול לגוף. ומקרא מלא הוא לענ"ד מדכתיב (בפרשת אמור) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ופשטי' דקרא ודאי משמע דמזהיר על אכילת נבלת עוף טהור. ומלבד מה שמוזהרין על אכילתה משום איסור נבלה. הוסיף הכתוב להזהיר עלי' משום צד טומאת הגוף שע"י אכילתה. שמטמאה בבית הבליעה ופוסלת גופו. וכן פירש"י בחולין (ר"פ גיד הנשה ק' ע"ב) בד"ה ה"ג יכול וכו'. דלא יאכל לטמאה פירושו שלא יאכל מפני שמטמא באכילה זו עיי"ש. וכן פירשו הראב"ע והרמב"ן ז"ל (בפרשת אמור) וז"ל הרמב"ן שם יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להנזר מן הקדשים ולא יאכל בהם עד שירחץ בשרו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רבינו חננאל ז"ל שהביא הראב"ן ז"ל (סוף סי' רפ"ג) עיי"ש. הרי דאע"ג דעל מגע טומאת נבלה לא הקפיד הכתוב אפי' בכהנים. מ"מ הקפיד הכתוב על טומאת נבלה שע"י אכילה. וע"כ למ"ד פסול גווי' לאו דאורייתא היינו דוקא בשאר אוכלין טמאין. דס"ל דמדאורייתא לית בהו פסול הגוף אפי' לאכילת קדשים. אבל בנבילת עוף דודאי נטמא גופו באכילתה. בלא איסור נבלה נמי מוזהר עליו משום טומאת הגוף שע"י אכילה זו. כדכתיב לא יאכל לטמאה בה. וממילא נשמע מזה דלמ"ד טומאת גווי' דאורייתא היא. מכיון שנפסל בכך גופו לאכילת תרומה וקדשים מדאורייתא. שפיר אית לן למימר דאית בה נמי איסור דאורייתא שלא למיפסל גופו. ומוזהר עלה בלאו דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. אע"ג דעל מגע נבלה ושרץ לא הוזהרו אפי' הכהנים. דאין ענין מגע לאכילה:

וכן ראיתי להרב המאירי ז"ל (בפרק בתרא דיומא) שם שכתב וז"ל אע"פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלין טמאים אפי' אכילת חצי פרס בכדי שיעור אכילת פרס שיהי' טמא. וזו היא הנקראת טומאת הגווי'. וסמכוה מן המקרא אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם. כלומר אל תשקצו באכילה ולא תטמאו באכילה גם כן. ואע"פ שאין ישראל מוזהרין על הטומאה דכתיב בפרשה אמור אל הכהנים וגו'. הדר כתיב ונטמתם בם. ומ"מ אסמכתא בעלמא היא שאין טומאה מה"ת אלא בנבלת עוף טהור עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דלמ"ד טומאת גווי' דרבנן אסור מיהת לפסול גופו באכילת אוכלין טמאים מדרבנן. וממילא נשמע מינה דלמ"ד טומאת גווי' דאורייתא מוזהר עלה בלאו דלא תטמאו בהם מדאורייתא. וכדעת רש"י (בפ"ב דחולין שם). וכן ראיתי בפי' רבינו יוסף קרא ז"ל לשופטים (י"ג ד') על קרא דאל תאכלי כל טמא. שכתב וז"ל לפי שאם יש לו לאדם חולין טמאים הוא אוכל אותם בימי טומאתו. אבל את לא תאכלי כל טמא אפי' בימי טומאתך עכ"ל עיי"ש. ומבואר בהדיא דס"ל ג"כ דיש איסור מדאורייתא באכילת חולין טמאים בימי טהרתו. ולכן הוצרך לפרש דאזהרת המלאך היתה שלא תאכלם אפי' בימי טומאתה. דאילו בימי טהרתה. בלא"ה כל אדם מוזהר מדאורייתא. והיינו כדכתיבנא דלפסול עצמו ע"י מגע ומשא וכיו"ב אינו ענין לאוכל אכילה הפוסלתו. ואוכל תרומה וקדשים בטומאת הגוף יוכיחו. שהוא במיתה ביד"ש וכרת אע"ג דמטמא תרומה וקדשים במגעו אפי' לר"ל (בפ"ג דמכות שם) לית בה אלא לאו גרידא. ולר"י אפי' לאו ליכא. הרי דפגם שע"י אכילה גרע טפי טובא מפגם טומאה חיצונית. וא"כ אף אנן נימא דאע"ג שלא אסרה תורה אפי' לכהן ונזיר שלא להטמאות במגע ובמשא דשאר הטומאות חוץ מטומאת מת. מ"מ לטמאות גופו ע"י אכילה הפוסלתו שפיר אפשר לומר דאסרה תורה. ואין ענין זה לזה כלל. ודברי התוס' וסייעתם ז"ל תמוהים אצלי:

ונראה ראי' לדעת רש"י בחולין שם וסייעתו מסוגיא דיבמות (פרק האשה רבה צ' ע"א) וכן הוא בסוגיא דגיטין (פרק הנזקין נ"ד ע"א) דפריך עלה דתניא אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאים במזיד אין תשלומיו תשלומין וכו'. במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה. דאכיל מידי דלא חזי לי' בימי טומאתו וקמשלם לי' מידי דחזי לי' בימי טומאתו עיי"ש. והדבר קשה לדעת התוס' וסייעתם דאפי' לכתחילה שרי לאכול אוכלין טמאין. ולכ"ע אפי' איסורא דרבנן ליכא משום טומאתן. ולא מיתסר אלא לאכול תרומה וקדשים אחר אכילתן עד שיטבול. א"כ עדיפא מינה הו"ל למיפרך דמשלם לי' מידי דחזי לי' לעולם אפי' בימי טהרתו. דבידו שלא לאכול תרומה וקדשים קודם טבילה. אלא ודאי מוכח מזה דעכ"פ לכ"ע איכא איסורא במילתא. מדאורייתא או מדרבנן. באכילת חולין טמאין בימי טהרתו. וכן מוכח מדאמרינן (בפ"ק דסוטה ד' ע"ב) אמר ר"א כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר השם ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא וגו' עיי"ש. ואם איתא דליכא שום איסורא אפי' מדרבנן באכילת לחם טמא בימי טהרתו לכ"ע. מאי האי דקאמר כאילו אוכל לחם טמא. ומה בכך. כיון דגם בלחם טמא ממש לא עביד שום איסורא באכילתו אם אינו אוכל תרומה וקדשים אח"כ קודם טבילה. אלא ודאי איסורא איכא באכילת לחם טמא לכ"ע. ולמ"ד טומאת גווי' דאורייתא אית בה איסור לאו דאורייתא. ואפשר דהכי ס"ל לרבי אבהו. ושפיר קאמר כאילו אוכל לחם טמא דקעביד איסורא דאורייתא. ובהכי ניחא לי לישנא דמתניתין (פרק בתרא דיומא פ"ג ע"א) דתנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפיה"מ שם) כתב וז"ל ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם וכו' עכ"ל עיי"ש. ואינו מובן לכאורה למה נקט תנא בלישני' דברים טמאים ולא נקט דברים האסורין כבכל דוכתא. אבל עפמש"כ נראה דלרבותא נקט הכי דאפי' דברים אסורים שיש בהם גם טומאה דאית בה תרתי איסורי. דמלבד איסור אכילתן מחמת עצמו איכא איסורא משום טומאת גווי' דאית בה איסור לאו דלא תטמאו בהם למ"ד טומאת גווי' דאורייתא. ולמ"ד טומאת גווי' דרבנן. איכא למימר דנקט הכי משום נבילת עוף טהור. דלכ"ע יש בה לאו על טומאת גופו כמשכ"ל. וראיתי להרמב"ם ז"ל כשהביא (בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז) דינא דהך מתניתין שינה לשון המשנה וכתב במקום דברים טמאים דברים אסורים עיי"ש. ונראה דהיינו משום דהרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל כדעת התוס' וסייעתם ז"ל דליכא שום איסור בטומאת גווי' כמש"כ בהדיא (בפט"ז מהלכות טומאת אוכלין) עיי"ש. וא"כ גם באכילת נבילת עוף טהור ע"כ ס"ל דליכא שום איסור מצד טומאת גווי'. ולאו דלא יאכלו לטמאה בה לא בא לאזהרה מיוחדת משום טומאתה דאל"כ נהי דפסק כמ"ד פסול גוויי' מדרבנן. מ"מ כיון דמדרבנן מיהת נטמא גופו ונפסל לאכילת תרומה וקדשים עד שיטבול. ודאי אית לן למימר דעכ"פ מדרבנן איכא איסור באכילתן. דודאי כל דתקון כעין דאורייתא תקון. ולהכי ס"ל דדברים טמאים דקתני מתניתין לאו דוקא. אלא דברים אסורים קאמר. ולכן בהלכותיו שינה לישנא דמתניתין. אע"ג דבכל דוכתי דרכו להעתיק לשון המשנה והברייתא וגם לשון התלמוד כמו שהן בלא שינוי כידוע. אבל לפי שיטת רש"י וסייעתו ז"ל בא לשון המשנה בדקדוק כמו שנתבאר. ומזה ראי' לשיטה זו:

והנה בטור (או"ח סי' תר"ג) כתב וז"ל ירושלמי. ר"ח מפקיד לרב אי אתה יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול. ואי לא אכול שבעה ימים בשתא. וכתב ראבי"ה קבלתי אלו שבעה ימים שבין ר"ה ליו"כ וכו'. וע"כ נוהגים באשכנז שאף מי שאינו נזהר בפת עכו"ם בכל השנה. בעשי"ת הוא נזהר עכ"ל. וכתב עליו מרן בב"י שם וז"ל וכתב בתשב"ץ על דברי ראבי"ה. והר"ש מב"ב אומר דלא דק. דדוקא חולין בטהרה דלית בהו איסור. טוב הוא לטהר עצמו. אבל פת עכו"ם דמשום איסורא הוא. אי נהוג בהני עשרה ימים בכולה שתא נמי לא מצי אכיל עכ"ל עיי"ש בב"י מש"כ לתרץ השגת הר"ש מב"ב ז"ל. אבל גם לפי דבריו ז"ל. עדיין עכ"פ לא נתבררה כלל ראייתו של הראבי"ה ז"ל. דהא מ"מ אכתי אין הנדון דומה לראי'. כמש"כ הר"ש מב"ב ז"ל. ולכן נראה דהר"ש מב"ב ז"ל ס"ל כדעת התוס' וסייעתם דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים ולכן שפיר הקשה. אבל הראבי"ה ז"ל ס"ל דאיכא איסורא באכילתן אי מדאורייתא למ"ד טומאת גווי' דאורייתא אי מדרבנן למ"ד טומאת גווי' מדרבנן. ומאי דהקפיד ר"ח רק על שבעת ימים. נראה דהיינו משום דבארץ ישראל שהי' להם אפר פרה והיו מטהרים עצמן גם לאחר חורבן הבית. ודאי היו אוכלין חוליהן בטהרה כולי' שתא. משום איסורא דפסול גווי'. ור"ח דמפקיד לרב היינו כד נחית רב לבבל. ואין טהרה בארץ העמים. והי' מותר אז לאכול אוכלין טמאים דהו"ל ימי טומאתו. אלא דמ"מ אם הי' אפשר לו לאכול כל השנה בטהרה הוה מצריכו לאכול בטהרה כל השנה כדי שלא יתרגל לאכול בטומאה גם כשיחזור לא"י ויטהר עצמו. אלא דאם אי אפשר לו להזהר בכך בבבל החמיר עליו עכ"פ שבעה ימים בשנה. משום גדר לאיסור כדי שלא יתרגל בו לגמרי. ומבואר בפ"ק דשבת (י"ג ע"א) כיו"ב לא יאכל הזב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים. ופרכינן עלה אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל. ומשני אביי גזירה שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנין. ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו עיי"ש. הרי דאע"ג דתבואת עה"א עכ"פ מדרבנן מיהת אסורה לכ"ע משום דמאי. ומ"מ לא גזרינן לרבא שמא יאכילנו. משום דהו"ל גזירה לגזירה וכדפירש"י שם עיי"ש. ואמאי גזרינן שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו דלית בה שום איסורא כלל אפי' מדרבנן לדעת התוס' וסייעתם. וקילא טפי טובא מאיסורא דדמאי שהוא איסור מצד עצמו. משא"כ כאן דלא קעביד בהכי שום איסורא אם לא כשיאכל תרומה או קדשים אח"כ קודם טבילה. וזו חששא רחוקה. חדא שמא לא יאכל עמו בימי טהרתו. ואפי' יאכל ויאכילנו דברים טמאים שמא לא יאכל תרומה או קדשים אח"כ קודם טבילה. ונראה דגם מזה יש ראי' לדעת רש"י בחולין וסייעתו ז"ל דגם באכילת אוכלין טמאין איכא איסורא מצד עצמה אפי' כשלא יאכל אח"כ תרומה וקדשים קודם טבילה. ולרבא דקיימינן התם אליבי' אית בה איסורא דאורייתא. דרבא לטעמי' אזיל דס"ל (בפרק בתרא דיומא שם) דטומאת גוויי' דאורייתא היא. וכמו שיתבאר לפנינו. ולא הוי גזירה לגזירה אלא חדא גזירה היא. ועכ"פ מבואר מזה דאפי' בימי טומאתו דשרי מדינא אליבא דכ"ע לאכול אוכלין טמאים. מ"מ גזרו והחמירו בה דילמא אתי למיכל בימי טהרתו. הילכך גם ר"ח הוה מפקיד לי' לרב להיות נזהר עכ"פ שבעה ימים בשנה. ואי הוה אפשר לי' הוה מחמיר עלי' למיכל בטהרה כולא שתא. וכדקא"ל אי אתה יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול וכו'. ואע"ג דבא"י גופא שרי למיכל חולין טמאים בימי טומאתו היינו רק משום דלא קאכיל אלא באקראי ועומד להטהר. משא"כ בחו"ל דהו"ל תדיר בטומאתו גזר שמא ירגיל. וכן בזב עם הארץ גזרו דשייך בי' ג"כ שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו. אבל בדידי' גופי' בא"י לא גזרו. ומ"מ מבואר דגם באכילת חולין בטומאה אפי' בחו"ל דררא דאיסורא אית בה. ולא גרע מפת עכו"ם דלית בי' איסור קבוע. אלא תלוי במנהג המקומות כמבואר בירושלמי (פרק כל שעה) ובטוש"ע (יו"ד סי' קי"ב) עיי"ש. והשתא לפ"ז שפיר כתב הראבי"ה ז"ל מזה שאפי' במקום שלא נהגו באיסור פת עכו"ם. מ"מ ראוי להזהר בו מיהת שבעה ימים בשנה כדי שלא ישכח איסורו כשיבא במקום שנוהגים בו איסור. ואפשר דס"ל להראבי"ה ז"ל דקיי"ל כמ"ד טומאת גווי' מדרבנן היא. וא"כ גם בחולין בטהרה אין בה אלא דררת איסורא דדבריהם. ודמי ממש לההיא דהתם. ועכ"פ מתבאר מזה דגם הראבי"ה ז"ל קאי בשיטת רש"י וסייעתו דאיסורא איכא באכילת אוכלין טמאין. והא דילפינן לטומאת גווי' מקרא דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. היינו לאיסורא שאסור לטמא גופו באכילת אוכלין טמאים. וא"כ למ"ד טומאת גווי' מדאורייתא היא דס"ל דדרשא גמורה היא. אית בה אזהרת לאו דאורייתא:

וכן נראה מדברי התוס' ישנים (בפ"ג דכריתות י"ג ע"א) בההיא דתניא התם התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה וכתבו על זה בתוס' ישנים שם וז"ל מפני הסכנה. ואפי' לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת מדרבנן מיהו אסור. ובמקום סכנה התירו עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים לכאורה דהרי לפמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם בחולין וכ"כ התוס' בכריתות שם. והר"ש (בפרק בתרא דמקואות) ליכא שום איסור כלל באכילת אוכלין טמאים ואפי' לכתחילה מותר לאכלן כמה שירצה. ולא קתני התם דהתירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. אלא לענין לאכול תרומה אח"כ עיי"ש. וא"כ מאי ענין ההיא דר"ל בח"ש לכאן. הרי באוכלין טמאין שאוכל שום איסורא ליכא כלל אפי' בכשיעור. ואפי' אכיל טובא ותרומה שהיא אוכלת אח"כ כל שלא אכלה מעיקרא כחצי פרס אוכלין טמאים לא נפסל גופה ומותרת באכילת תרומה וקדשים כמה דבעי. ולכן נראה דס"ל להתוס' ישנים כדעת רש"י בחולין שם וסייעתו ז"ל. דבאכילת אוכלין טמאים איכא איסורא דאורייתא או דרבנן מצד עצמה. אפי' אינו אוכל אח"כ תרומה וקדשים. ולפ"ז בברייתא שם מיירי באכילת אוכלין טמאים מצד עצמה אפי' לא תאכל אח"כ תרומה וקדשים. משום דבאכילת אוכלין טמאים בלבד איכא איסורא ולא התירו אלא לאכול פחות מכשיעור. ולזה הוקשה להם דלר"ל דאמר חצי שיעור מותר מדאורייתא למאי הוצרכו להתיר פחות מכשיעור מפני הסכנה. ולזה תירצו דמ"מ מדרבנן מודה ר"ל דח"ש אסור. ולא התירו אלא מפני הסכנה. וגם בעיקר הברייתא ודאי הכי משמע דמש"כ התוס' (בפ"ב דחולין) ושאר ראשונים שם לפרש דמיירי לענין לאכול תרומה וקדשים אח"כ. הוא דחוק טובא. דאין שום רמז בברייתא לזה כלל. ובודאי משמע דאכילה מצד עצמה הוצרכו להתיר פחות מכשיעור מפני הסכנה. וכמו שהבינו בתוס' ישנים. גם תמוה לענ"ד מאי הועילו בזה. והרי אכתי גם השתא קשה מאי איריא מפני הסכנה והא גם בלא שום סכנה נמי מותרת לאכול תרומה וקדשים אחר שאכלה פחות מכשיעור אוכלין טמאים. שהרי אין הגוף נפסל לאכילת תרומה וקדשים אלא באכילת חצי פרס ומהיכא תיתי לאסור. גם תמוה לענ"ד למסקנא דהתם. דמסיק ר"פ דהכי קתני התירו לה לעוברה פחות מכשיעור אפי' טובא מפני הסכנה. ופירשו הראשונים ז"ל שהתירו לה לאכול אפי' טובא פחות פחות מכשיעור שלא בכדי אכילת פרס כדי שלא יצטרפו יחד כדי שיעור שלם. דכל מאי דאפשר למעט באיסור ולמיעבד באופן שיהא האיסור קל יותר. אית לן למיעבד. כמו שפירשו בה"ג (הלכות יוה"כ) והרמב"ן ז"ל במלחמות והר"ן והרא"ש (בפרק בתרא דיומא) ובתורת האדם להרמב"ן ז"ל (בשער הסכנה) עיי"ש. והשתא קשה מאי איריא מפני הסכנה. אפי' בלא שום סכנה נמי תשתרי. דכיון דבאכילת אוכלין טמאין ליכא שום דררא דאיסורא מצד עצמה לדעת התוס' וסייעתם. וגם באכילת תרומה וקדשים דאכיל אח"כ נמי ליכא שום חשש איסור. מאחר שלא אכל שיעור שלם בכדי אכילת פרס ולא נפסל גופו כלל. מהיכא תיתי לאסור אפי' לאדם בריא לגמרי שאין מקום לחשש סכנה כלל. אלא ודאי מוכרח מזה דאכילת אוכלין טמאין איסור מצד עצמו הוא. ולא התירוהו אלא מפני הסכנה פחות פחות מכשיעור. וליכא למימר דהא דקתני התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור. היינו לומר דאחר שאכלה אוכלין טמאין כשיעור חצי פרס התירו לה לאכול תרומה או קדשים פחות פחות מכשיעור אע"פ שנפסל גופה. דמלבד דאכתי העיקר חסר. שלא נזכר בברייתא כלל שאכלה חצי פרס אוכלין טמאין. ועוד דקאי באוכלין טמאים ונקט פחות מכשיעור סתם. ולא קתני פחות מכשיעור תרומה או קדשים. כאילו עד השתא נמי בתרומה וקדשים מיירי. ועוד דקסתים וקתני פחות מכשיעור. דמשמע ודאי דאשיעור דלעיל מיני' קאי. דהיינו חצי פרס. והרי תרומה וקדשים שיעורן בכזית. ועוד דאכתי גם לפ"ז קשה במאי דקתני בסיפא דההיא ברייתא. התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור עיי"ש. וקשה מאי קמ"ל דהתירו. והרי אפי' גדול מותר לשתות חלב טמא כמה דבעי אע"ג דנטמא גופו בהכי. לשיטת התוס' וסייעתם. וכ"ש כאן בתינוק יונק. וגם אין גופו נפסל בהכי וכדקתני ובנה טהור. ולכן לענ"ד ודאי מהך ברייתא ראי' מכרעת לדעת רש"י בחולין וסייעתו ז"ל דאיכא איסור מצד עצמו באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאין. ואפי' אינו אוכל אח"כ תרומה וקדשים. ודברי הראשונים ז"ל שדחו ראי' זו צ"ע אצלי טובא:

איברא דראיתי לרגמ"ה ז"ל הובא בש"מ לכריתות שם שפירש ברייתא זו דקתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. לענין אכילה ביוה"כ. וז"ל התירו לה לעוברה שהריחה ביוה"כ לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה שלא תפיל וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי הנראה קאי ג"כ בשיטת התוס' וסייעתם דבאכילת אוכלין טמאים מצד עצמה ליכא שום איסור. אלא דנפסל גופו מלאכול אח"כ תרומה וקדשים. ולא ניחא לי' לפרש הברייתא כדפירשו התוס' והר"ש ז"ל מטעם שביארנו. ולכן מוקי לה באוכלין טהורין ולענין איסור אכילה דיוה"כ. אמנם לענ"ד לא לחנם נדו הראשונים ז"ל הבאים אחריו מפירושו זה שהוא תמוה מאוד. דיוה"כ מאן דכר שמי' התם. והרי כל הברייתא באוכלין טמאין הוא דמיירי. ומאי ענין יוה"כ לכאן. ובודאי לא הו"ל לתנא למסתם אלא לפרש. אם איתא דבהך בבא בדינא דעינוי יוה"כ הוא דקעסיק. והבה"ג (בהלכות יוה"כ) ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. שהביאו מהך ברייתא לענין עינוי דיוה"כ. לא הביאוה אלא כדי ללמוד מינה גם לענין דינא דעינוי דיוה"כ מכח כ"ש. אבל ודאי הך ברייתא גופא לא יתכן לפרש אלא לענין איסור אוכלין טמאין. דדבר הלמד מענינו הוא דלא מיירי בהכי כלל. וכדעת כל שאר ראשונים ז"ל. ועוד דעיקר הך ברייתא שנויה בתוספתא (דמקוואות פ"ח) ואין המקום שם להלכות יוה"כ. באופן דודאי מההיא ברייתא ראי' מוכרחת לשיטת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו. וגם הראי' שהביא רש"י בחולין שם מדקאמר התם ספינן לי' מידי דפסיל לי' לגופי' עיי"ש. ודאי ראי' נכונה היא. דמלישנא דפריך ספינן לי' מידי דפסיל לי' לגופי'. ודאי משמע דבפסול הגוף מצד עצמו איכא איסורא. ולא משום שאוכל תרומה אח"כ. וכדפירש"י שם. ודברי התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם שדחו ראי' זו דחוקים מאוד. וכבר הרגיש רש"י ז"ל גופי' בפירושם ולא ניחא לי'. כמבואר בפירש"י שם עיי"ש. ואף דלפי גירסא אחריתא שהביאו שם לא מוכח מידי. ואדרבה איפכא מוכח. מ"מ לפי הגירסא שלפנינו שהיא גירסת רש"י. ודאי שפיר הוכיח רש"י שם כשיטתו. וכל עיקר שהוכרחו התוס' וסייעתם ז"ל ליכנס בפרצה דחוקה זו אינו אלא משום שהוקשה להם ממה שלא הוזהרו ישראל על הטומאה. ואפי' הכהנים לא הוזהרו אלא על טומאת מת. אבל כבר כתבנו שדבריהם תמוהים מאוד בזה לענ"ד. דאין ענין לטומאת מגע ושאר טומאות שמבחוץ. לפסול הגוף שע"י אכילה וכמו שביארנו. וזו היא דעת רש"י וסייעתו ז"ל:

ועוד נראה להביא ראי' לשיטתם מסוגיא דפ"ב דחולין (ל"ג ע"א) דתנן התם השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו. ודייקינן עלה בגמרא טעמא דלא יצא מהן דם. הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות. אמאי ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. ושקיל וטרי בה התם עד דמוקי לה במסקנא בחולין שנעשו על טהרת הקודש עיי"ש. ומבואר מזה דכל שקבלו טומאה אסור לאכלן אפי' בחולין. וכדקאמר שאם יצא מהן דם והוכשרו וקבלו טומאה מן הידים אין נאכלין. ואע"ג דלפי מאי דמוקי לה בחולין שנעשו על טהרת הקודש אפשר לומר דלעולם ליכא איסור באכילתן. אלא דכיון שהוא רגיל לאכול חולין שלו על טהרת הקודש. לזה קאמר שלא יאכלם בידים מסואבות משום שיטמאו. אבל אי אכיל להו ודאי איכא למימר דלאו איסורא קעביד. ושרי אפי' לכתחילה. מ"מ אכתי קשה לפי מאי דס"ד מעיקרא דבחולין גמורין קמיירי. אמאי לא פריך אלא משום דאין שני עושה שלישי בחולין. תיפוק לי' דאפי' אי שני עושה שלישי בחולין אכתי אמאי אין נאכלין. כיון דליכא שום איסורא באכילת חולין טמאים. ועוד קשה למאי דמוקי לה התם ר"פ בידים תחילות ורשב"א היא וכו'. דנהי דלרשב"א הו"ל הנך ידים ראשון ועושין שני בחולין. מ"מ אכתי אמאי אין נאכלין בידים מסואבות. אם איתא דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאין. דהא לפי הך אוקימתא בחולין גמורין מיתוקמא. וכן קשה נמי במאי דפריך התם ולוקמה כר"ע דאמר שני עושה שלישי בחולין עיי"ש. אלא ודאי מוכרח מזה דאיסורא איכא באכילת אוכלין טמאין. וכבר ראיתי להתוס' (בפרק בתרא דפסחים קט"ו ע"א) בד"ה כל שטיבולו וכו'. שרמזו לראי' זו בקצרה להוכיח מינה דאסור לטהור לאכול חולין טמאים. שכתבו שם וז"ל ונראה דנטילה דהכא וכו' משום שלא יטמא המשקין להיות תחילה ויהי' אסור לשתותן ולפסול גופו. כדתנן (בפ"ב דחולין) השוחט ולא יצא מהן דם וכו'. הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתם פשוטה להוכיח משם דאיכא איסורא לטהור באכילת חולין טמאים הפוסלין את גופו. והרש"א ז"ל לחנם תמה על דברי התוס' שם עיי"ש. וכבר השיגו עליו קצת אחרונים ז"ל והדברים פשוטים. ולפ"ז מבואר דהתוס' בפסחים שם הסכימו בזה לשיטת רש"י בחולין שם. וראיתי להרדב"ז ז"ל (בתשובותיו ח"ד סי' ע"ח) דאחר שהאריך בדין דבר שטיבולו במשקה והביא דברי התוס' דפסחים שם. כתב וז"ל ולא נאמרו דברים הללו אלא למי שרוצה לאכול חולין בטהרה. שנפסל גופו במים שנגע בהן בידים מסואבות. ואפי' להושיט אצבעו לתוך המשקה למוץ אצבעו אסור לו בלא נטילה. אע"פ שלא נפסל גופו אלא בשיעור רביעית. מ"מ אין ראוי שיטמא עצמו בפחות מרביעית. דדמי לכל איסורין שבתורה דאין לוקין עליהן אלא בכשיעור. וחצי שיעור אסור מן התורה לר"י ומדרבנן לר"ל. לענין טומאה נמי אין ראוי לו לשתות משקין טמאים אפי' בפחות מכשיעור עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דליכא איסור לפסול גופו אלא למי שאוכל חולין בטהרה וההיא דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. לא מיירי אלא במי שקיבל עליו לאכול חולין בטהרה. אבל דבריו ז"ל נפלאים בעיני. חדא דר"א אמר רבי אושעיא בסוגיא דפסחים שם דינא סתמא קאמר לכל אדם. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. והיכי ניקום ונימא דהיינו דוקא למאן דקאכיל חולין בטהרה. ועוד דהא להתוס' ושאר כל הראשונים ז"ל (בפ"ב דחולין שם) וכן להרמב"ם ז"ל (סוף הלכות טומאת אוכלין) דס"ל דליכא שום איסור מלפסול גופו באכילת אוכלין טמאים. הרי אפי' בכהן ונזיר ס"ל הכי. וכמבואר להדיא בדבריהם שם עיי"ש. ולא עדיף מי שרוצה לאכול חולין בטהרה מכהן שאכילתו תמיד בתרומה ובקדשים. ואם בכהן ס"ל דליכא איסורא בהכי. כ"ש במי שרוצה לאכול חולין בטהרה מרצונו. ורשות הוא אצלו ובדעתו תליא מילתא. גם כל סוגיא דפסחים שם משמע בהדיא דבכל אדם מיירי. וכן מוכרח מדברי התוס' שם. וכן ההיא דברכות בסדר הסיבה שהביאו התוס' שם. ופירשוה מטעם דאסור לפסול גופו. משמע ודאי דבכל אדם מיירי עיי"ש. ואין שום חילוק בין חולין שנעשו על טהרת הקודש לחולין גמורין אלא לענין קבלת טומאה. דבחולין דעלמא אין שני עושה שלישי. משא"כ בחולין שנעשו על טה"ק. אבל לענין איסור לפסול גופו אין מקום לחלק בזה כלל. ואין בזה שום גמגום אם דברי התוס' בפסחים אינם מסכימים עם דברי התוס' בחולין ובכריתות כידוע. ואין כדאי להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דכולה סוגיא דפ"ב דחולין שם מוכחת כדעת רש"י וסייעתו ז"ל דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאין בימי טהרתו. וזו היא ג"כ הוכחת התוס' בפסחים שם:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפט"ו מהלכות טומאת אוכלין ה"ח) ובסמ"ג (עשין רמ"ו) שכתבו להוכיח דליכא איסורא באכילת אוכלין טמאין ושתיית משקין טמאין. מדגלי קרא בקדשים דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל דחולין טמאים מותרים עיי"ש. ומדשבקו להוכחות שאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. אע"ג דהרמב"ם והסמ"ג גופייהו כתבו שם לקמן בסמוך דאפי' כהנים ונזירים מותרין לכתחילה ליטמאות במגע כל הטומאות חוץ מטומאת מת עיי"ש. נראה דס"ל דאין מזה הכרע. וכמו שביארנו לעיל. ואמנם גם בראי' זו של הרמב"ם והסמ"ג תמיהני. דהרי לפי מה שנראה מסוגיין דפרק בתרא דיומא דלמסקנא אין טומאת גוויי' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. א"כ פשיטא דאין מקום כלל לומר דאסור לאכול אוכלין טמאין אלא מדרבנן משום דנפסל גופו מדרבנן לאכילת תרומה וקדשים. אבל מדאורייתא מהיכא תיתי ליאסר. כיון דמדאורייתא אין גופו נפסל כלל ומותר מיד באכילת תרומה וקדשים. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"ח מהלכות אבות הטומאה) ובסמ"ג שם. ואין צריך ראי' אלא לענין שלא לומר דעכ"פ מדרבנן איכא איסורא בהכי שלא לאכול ולשתות אוכלין ומשקין טמאים. וא"כ מאי ראי' הביאו מדאיצטריך קרא לאסור קדשים טמאים. ודאי מדאורייתא שרי. כיון שאין גופו נפסל ואין צריך ראי' לזה. אבל מדרבנן אכתי אפשר לומר דאסור כיון דמדרבנן מיהת נפסל גופו לאכילת תרומה וקדשים:

איברא דקצת אפשר לומר משום דאם אית' דלמאי דמסקינן דטומאת גוויי' דרבנן איכא מיהת איסורא דרבנן באכילת אוכלין טמאין. א"כ ממילא לפי מאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא איכא איסורא דאורייתא בהכי. וא"כ קשה למאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא. למה לי דכתב קרא בקדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תיפוק לי' דאפי' בשר חולין שנטמא נמי אסור ומוזהר עלה בלאו דלא תטמאו בהם. אלא ודאי ע"כ צ"ל דלא הוה בעי למימר מעיקרא אלא דטומאת גווי' דאורייתא לענין שגופו נפסל מאכילת תרומה וקדשים עד שיטבול. אבל איסורא ליכא בהכי. ומותר לכתחילה לאכול ולשתות אוכלין ומשקין טמאים. ובלבד שלא יאכל תרומה וקדשים עד שיטבול. וממילא נשמע מזה דגם למ"ד דטומאת גווי' דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. היינו דוקא לענין ליפסל גופו מאכילת תרומה וקדשים. אבל איסורא לכתחילה ליכא באכילת אוכלין טמאים. אלא דהדברים רחוקים בכוונת הרמב"ם והסמ"ג. דודאי משמע מדבריהם דהוכחתם היא גם לפי האמת. ולכן נראה דכוונתם היא להוכיח עיקר מילתא. דמאי טעמא קאמרינן דטומאת גווי' אינה אלא מדרבנן. וגם ליכא במילתא שום איסורא לכתחילה. ומנ"ל לאפוקי לקרא מפשטי'. ולא נימא דלא תטמאו בהם אזהרה גמורה היא שלא לטמאות גופו באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאים. ולזה הוכיחו הרמב"ם והסמ"ג דע"כ מוכח הכי מדגלי קרא גבי קדשים טמאים אזהרה שלא לאכול. מכלל דחולין טמאים שרי. ומהתם הוא דשמעינן דקרא דלא תטמאו בהם לא לאזהרת אוכלין טמאין אתי. אלא דקרא דונטמתם בם למאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא אתי ללמדנו שנטמא הגוף ונפסל באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאים מלאכול תרומה וקדשים. ולמאי דמסיק דטומאת גוויי' דרבנן ס"ל דאפי' פסול הגוף ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן באכילת אוכלין טמאים. משום דס"ל דכיון דמקרא דוהבשר אשר יגע וגו' מוכרח דליכא אזהרה באכילת אוכלין טמאין דחולין. ממילא מוכח דלא מיירי בהו קרא כלל. ולא קאי קרא דלא תטמאו בהם אלא לאכילת השרצים להוסיף בהן לאו מצד איסורן ולא משום טומאתן. דאם איתא דמיירי בהו קרא לענין פסול הגוף. הו"ל לומר דאזהרה נמי איכא בהכי. דהא אזהרת לאו כתיב בהך קרא. וכיון דגלי לן קרא דוהבשר אשר יגע וגו' דלאו דלא תטמאו בהם לא קאי על פסול הגוף ממיל' גם עיקר פסול הגוף אין לנו מקרא ולא איירי בי' קרא כלל. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם והסמ"ג בזה:

אלא דמ"מ עיקר הוכחתם זו תמיהא לי. דהרי אפי' אם נימא דאיכא אזהרת לאו באכילת אוכלין טמאים. מ"מ הרי ודאי לא שייכא אזהרה זו אלא לטהורים משום פסול גופן. אבל לטמאים. דגם בלא"ה לדידהו חולין טמאים כטהורין אצלן. שהרי בלא"ה אידחי גופן מאכילת תרומה וקדשים. ואין אכילת אוכלין טמאין מוספת בהן שום פסול בגופן. פשיטא דמותרים הם באוכלין טמאים כבטהורים. וא"כ לעולם אימא לך דאיכא בטהורים אזהרת לאו באכילת אוכלין טמאים מקרא דולא תטמאו בהם. וקרא דוהבשר אשר יגע וגו' דכתיב בקדשים טמאים. איצטריך להזהיר לטמאים. דבחולין טמאים לא הזהיר הכתוב דלא תטמאו בהם אלא לטהורים. וכדמשמע קרא. דלא תטמאו בהם ונטמתם בם כתיב. דמשמע דעכשיו הוא שנטמא באכילתו. הא מעיקרא טהור הוה. אבל קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. על טמאים נמי קאי. משום דבקדשים טמאים לא משום פסול הגוף קא מזהיר קרא. אלא על האכילה מצד עצמה הזהיר הכתוב. והילכך ל"ש טהור ול"ש טמא בכלל אזהרה זו. איברא דלרבנן דס"ל (בפרק גיד הנשה ק"א ע"א) דבין קודש טמא ובין קודש טהור חייבין עליו כרת משום אוכל קדשים בטומאת הגוף. אפשר לומר קצת דלא מוקמינן בלאוי יתירי. היכא דאיכא למידרש ולאוקמי לקרא בטהור. ואיצטריך קרא לאשמעינן דחולין טמאים מותרים לטהור. אבל להזהיר לטמא לא צריך קרא. דבלא"ה מוזהר עליו משום טומאת גופו. אבל לריה"ג דס"ל התם דטמא שאכל את הקודש טמא פטור משום לאו דטומאת הגוף בשנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף. א"כ לדידי' גם להזהיר לטמא איצטריך קרא. וא"כ לדידי' הדק"ל דילמא לעולם קרא דלא תטמאו בהם לאזהרת חולין טמאים אתי. וטומאת גוויי' דאורייתא. ומ"מ איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע וגו' בקדשים טמאים להזהיר על הטמאים שאינם מוזהרים על אוכלין של חולין טמאים. ונפק"מ להיכא דנטמא הוא אחר שנטמא הבשר. דלא מיחייב אלא משום טומאת בשר. ועוד דגם לרבנן אכתי קשה. דהרי גם השתא דמוקמינן קרא להזהיר על הטהור. הו"ל לאו דלא תטמאו בהם לאו יתירא באכילת שרצים וכמשכ"ל. וכיון דסוף סוף חד מהנך לאוי מיתוקים בלאו יתירא. אית לן לאוקמי לאו דלא תטמאו בהם לאזהרת פסול גווי'. ולאו דוהבשר אשר יגע וגו' איצטריך לאזהרת טמא. ולעבור עליו בשני לאוין. משום טומאת הגוף וטומאת בשר. או אפי' לטהור ולעבור עלה בשני לאוין. בלאו דאל תטמאו בהם ובלאו דוהבשר אשר יגע וגו'. משום דכל דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן. ומיהו לזה אפשר לומר דכי מוקמינן לאו דוהבשר אשר יגע וגו' בטהור. לא נצטרך לאוקמי לאו דלא תטמאו בהם ללאו יתירא בשרצים משום דאיכא למידרשי' לכדדרשינן בספרא (פרשת שמיני פי"ב) דתניא התם אל תשקצו את נפשותיכם וגו' יכול יטמאו טומאה חמורה ת"ל ולא תטמאו בהם. יכול לא יהיו פוסלים את הגוף ת"ל ונטמתם בם וכו' עיי"ש:

אלא דלכאורה נראה דהך דרשא אסמכתא בעלמא על הך קרא. שהרי כבר מידריש הך מילתא גופא בספרא לעיל (ריש פרשתא ה') מקרא אחרינא. מדכתיב אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך אלא אלה. דקתני התם וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו' אלה הטמאים לכם בכל השרץ מה ת"ל. לפי שנאמר לא תטמאו ונטמתם בם. שומע אני טומאת הגוויות וטומאת הקדושות. ת"ל החולד והעכבר וגו' טמאים. יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם. ת"ל אלה אין לך אלא אלה. או אינו מוציא אלא אלו שלא היו בענין הפרט וכו'. ת"ל אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד עיי"ש. ופירש בק"א שם וז"ל לפי שנאמר בסוף הפרשה ולא תטמאו בהם וגו' רישא דקרא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ובזה כלל כל מיני השרץ ואמר ונטמתם בם שומע אני שכולם מטמאים טומאת הגוויות שהוא טומאת הגוף. שאם נגע אדם בנבלתם יהי' טמא. והקדושות אם נגע קודש בנבלתם יהא טמא וכו'. ת"ל הטמאים. לומר דחולד ועכבר וצב אשר זכר הם הטמאים ולא אחרים. למעט שאר השרצים וכו' אלה הטמאים בכל השרץ שירצה שמכל השרצים אין לך טמא אלא אלו בלבד עכ"ל. ושם הביא פי' אחר לרבינו נסים ז"ל ודחאו עיי"ש בדבריו. וראיתי בזית רענן שהביא פי' הק"א וכתב דבערוך ערך טמא הביא כפי' רבינו נסים ז"ל. והוא ז"ל כתב על זה. וז"ל ואני תמה על כל הגאונים ז"ל הנ"ל שהרי תלמוד ערוך הוא (בפרק בתרא דיומא פ' ע"ב). והכי פירושא שומע אני טומאת גוויות. כגון שאכל אוכלים טמאים ונטמא גופו או טומאת הקדשים. כגון מעלות שעשו רז"ל בהקדש. כדאי' (ספ"ב דחגיגה) וכל הני אסמכינהו רבנן אקרא דלא תטמאו בהם. וא"כ ה"א דאסורין מדאורייתא. ת"ל החולד והעכבר. דוקא אם נגע באלו טמא מדאורייתא. ועל זה קאמר יכול יהיו אלו וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דהרי הערוך גופי' שם בסמוך מיד לקמן הביא סוגיא זו דיומא עיי"ש. וא"כ ודאי לא נעלמה ממנו סוגיא זו. אלא שלא נראה לו לפרש בזה ברייתא דספרא שם. ובאמת דלא יתכן פירושו זה כלל. דלפ"ז מאי קמדייק מדכתיב החולד והעכבר וגו'. ומאן לימא לן דחולד ועכבר גופייהו לא מטמאי טומאת גווי' באכילתן מדאורייתא מלבד מאי דמטמאים במגע. ואין לומר דהכי קאמר החולד והעכבר וגו' הוא דמטמאים. אבל שאר שרצים אינם מטמאים כלל אפי' טומאת גווי'. דא"כ עכצ"ל דשמונה שרצים מיהת מטמאים טומאת גוויי'. דאל"כ לא שייך למעט מינייהו שאר שרצים מטומאת גוויי'. והרי ודאי למאי דמסיק דטומאת גוויי' לאו דאורייתא. משמע דליכא שום טומאת גוויי' מדאורייתא חוץ מטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה. ואין זה ענין לטומאת גווי' כמשכ"ל. ומיהו לזה הי' אפשר לומר קצת דהכי קאמר. דמקרא דלא תטמאו בהם איכא למידרש טומאת גווייות. והך קרא בשאר שרצים מיירי. ושוב הוה ילפינן מינייהו בק"ו לשמונה שרצים דכיון שמטמאים במגע כ"ש שמטמאים טומאת גוויי'. דשאר שרצים אע"פ שאין מטמאים במגע מטמאים טומאת גוויי'. שמונה שרצים שמטמאים במגע לא כ"ש. ולזה קאמר ת"ל החולד והעכבר וגו' אלה הטמאים וגו'. אין לך טומאה אלא בהם אבל שאר שרצים אין בהם טומאה כלל ואפי' טומאת גוויי'. וכיון שכן שוב ממילא גם שמונה שרצים לא מטמאי טומאת גוויי'. דמהיכא תיתי. אלא דבלא"ה יש לתמוה לפירושו דא"כ מאי האי דקתני התם. יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם. ת"ל אלה דמשמע מזה לפי פי' הז"ר דלא ממעט טומאת גוויי' אלא לענין שלא יטמא אדם וכלים. אבל מ"מ נפסלה גווייתו מלאכול תרומה וקדשים. והרי בסוגיא דפרק בתרא דיומא שם מבואר דלא מיפסלא גווייתו מדאורייתא כלל. אפי' לאכילת תרומה וקדשים. דאילו לטמא אדם וכלים. או אפי' אוכלין ומשקין. ליכא למ"ד התם כלל שיהי' מדאורייתא. ופשיטא דאפי' אוכלין לא מטמא אלא מגזרת י"ח דבר. כמבואר בפ"ק דשבת עיי"ש. וגם המשך כל לישנא דברייתא לא משמע כפירושו. ואין ספק דהעיקר כפי' הק"א:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (סופ"ד מהלכות אבות הטומאה) שכתב וז"ל שאר שקצים ורמשים כולן. כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיו"ב. אע"פ שהן אסורים באכילה. הרי הם טהורים מכלום. ואפי' כאוכלין טמאים אינם וכו' עכ"ל. ובכ"מ שם לא הראה מקורו עיי"ש. ולענ"ד יש לתמוה על דבריו דכיון דאפי' טומאת אוכלין לא מטמאו. א"כ ע"כ גם פסול גווי' לא שייך בהו כלל. שהרי עיקר טעמא דפסול גווי' ביאר הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"ח מהלכות אבות הטומאה ה"י) דהיינו משום דגזרו שמא יאכל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומי'. ויטמאו המשקין באוכלין שבפיו. או שישתה משקין טמאין ובעודן בפיו יאכל אוכל דתרומה. ויטמאו במשקין שבפיו. ונמצא אוכל תרומה טמאה האסורה מן התורה עיי"ש. והוא מסוגיא דגמרא (בפ"ק דשבת י"ד ע"א) עיי"ש. וא"כ כיון דשאר כל השרצים חוץ משמונה אין מטמאין כלל אפי' כאוכלין טמאים. לא שייכא בהו גזירה זו כלל. דהרי אפי' נגעו בהן תרומה וקדשים לא יטמאו. ולאו בכלל אוכלין טמאים הן כלל. והדבר תמוה דהרי בהדיא בברייתא שם קתני דפוסלין את הגווי'. וע"כ מוכרח מזה דמטמאין מיהת טומאת אוכלין. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב דאפי' טומאת אוכלין לא מטמאי. ומיהו אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהך תנא ס"ל דטומאת גוויי' דאורייתא. ולא משום גזירת תרומה טמאה היא. והרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דפסק דטומאת גווי' דרבנן. כמסקנת סוגיא דפרק בתרא דיומא. ואין ה"נ דלפ"ז בשאר שרצים אפי' טומאת גוויי' לא גזרו בהו. ואע"ג דבסוגיא דיומא שם מסמיך טומאת גוויי' אקרא דלא תטמאו בהם וגו' דמיירי בשאר שרצים. אפשר לומר דלמסקנא דמסיק דטומאת גווי' דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. מוקי לי' לאסמכתא לשמונה שרצים. אף דודאי עיקר הך קרא לאו בשמונה שרצים מיירי. וכדנקטי' נמי בברייתא דספרא שם. ועי' בסה"מ להרמב"ם (לאוין קע"ט) ובחבורו הגדול (בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות) עיי"ש. מ"מ כיון דאינו אלא דרך אסמכתא בעלמא. אין בזה קושיא כ"כ אם מוקים לי' לשמונה שרצים ולשאר אוכלין טמאים. אבל בברייתא דספרא שם ע"כ א"א לומר כן. דהרי קתני התם יכול יטמא טומאה חמורה ת"ל ולא תטמאו. יכול לא יפסלו את הגוף. ת"ל ונטמתם בם. הרי דמוקים לי' בשאר שרצים. דאילו שמונה שרצים ודאי מטמאים טומאה חמורה אדם וכלים. ואפי' הכי קתני דפוסלים את הגוף. וע"כ אין לנו אלא לומר לדעת הרמב"ם דס"ל להאי תנא דפסול גווי' דאורייתא כדכתיבנא. ור"פ דאמר פסול גווי' לאו דאורייתא צ"ל דלא שמיעא לי' הך ברייתא. ובלא"ה עכצ"ל כן. דהרי ר"פ דריש מנפשי' הך דרשא ולא מייתי לה מברייתא דספרא. אלא ודאי ברייתא לא שמיעא לי'. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי בתלמודין כנודע. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל (בחולין ע"ד ע"א):

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה