ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין הפרשיות · מצוה יח
סדר נוגח. ונוגף. כתיב (פ' משפטים) וכי יגח שור את איש או את האשה וגו'. ופרשה זו מיירי בנזקי שור באדם. ששור תם שהמית אדם הרי הוא בסקילה והבעלים פטורין. ושור המועד מלבד שהשור בסקילה הבעלים חייבין מיתה בידי שמים אלא שנפטרין בכופר. ואם עבד המית השור משלמין הבעלים שלשים שקלים קנס והשור בסקילה. ופרשה שני' דכתיב וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת וגו' מיירי בנזקי שור בשור. שהתם אינו משלם אלא חצי נזק מגופו. ואיפלגו אמוראי בגמרא אם הוא ממון או קנס. והמועד משלם נזק שלם מעלייה. ומנה רבינו הגאון ז"ל שתי פרשיות הללו בשתי מצות. וכך מנה אותן גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח). אלא דשם דבריו מבוארים קצת ביותר ביאור כדרכו שם לפעמים. שמתחילה מנה שם תם ומועד. ודמי עבדים. וכוונתו בזה לפרשה ראשונה שהיא פרשת נוגח שמנה כאן. דמיירי בנזקי שור באדם שיש בהם חילוק בין תם למועד לענין תשלומי כופר ושלשים של עבד. ומשמע מלשונו זה שכוונתו שם למנות שלשים של עבד למצוה בפ"ע. וזהו שכתב ודמי עבדים אחר שכתב תם ומועד. אף ע"פ שגם שלשים של עבד תלוים בחילוק שבין תם למועד. דדוקא מועד הוא דמשלם שלשים שקלים ולא תם. ומה שקרא לקנס דשלשים של עבד דמי עבדים. הוא ע"פ לשון הברייתא (פ"ד דב"ק ע"א) עיי"ש. ובמש"כ התוס' שם לקמן (מ"ב ע"ב ד"ה נקי). וכן תרגם יונתן על קרא דבעל השור נקי ומרי' דתורא יהי זכאי מדין קטול. ואוף מדמי עבדא ואמהו. וכן הוא גם במכילתא (משפטים פ"י) ובירושלמי (פ"ד דב"ק ה"ה) עיי"ש:
אבל כאן חזר בו מדעתו זו. ומנה בן חורין ועבד מצוה אחת כדרך שכללן הכתוב יחד בפרשה אחת. ומשום ששניהם בכלל שור באדם. אע"פ שיש חילוק גדול ביניהם. דכופר שמשלם על מיתת בן חורין למאי דקיי"ל דדמי ניזק משלם. אינו משלם אלא דמים כפי שוויו אם מעט ואם הרבה. משא"כ תשלומי שלשים של עבד אפי' אינו שוה אלא דינר אחד משלם שלשים שקלים כסף. וכדתנן במשנתנו (פ"ד דב"ק מ"א ע"א) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות נזקי ממון ה"א) וז"ל כמה הוא הכופר. כמו שראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנאמר ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו. וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות. הוא הקנס הקצוב בתורה שלשים סלע כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר עכ"ל עיי"ש. ומתבאר מדבריו שאם לא היה הנהרג שוה כלום אין בעל השור משלם כופר כלל. ולפ"ז החילוק שבין כופר של בן חורין ובין הקנס של עבד חילוק גדול הוא. דכופר דבן חורין הוא תשלומי דמי שוויו ממש כאילו הוא עבד נמכר בשוק. שאם הוא שוה אלף מנה משלם אלף מנה. ואם אינו שוה כלום פטור הוא לגמרי. ואע"ג דנושאי כליו לא הראו מקורו בזה. מ"מ כן מתבאר במתניתין (פ"ג דערכין י"ד ע"ב) עיי"ש ובכמה דוכתי. ובפרט בתוספתא (פ"ד דב"ק). ובירושלמי (פ"ג דכתובות ה"י. ובפ"ה דשבועות ה"ו) עי"ש שמפורש שם שאם היה הנהרג מוכה שחין פטור לגמרי מכופר. אבל בשלשים של עבד החליטו כל האחרונים ז"ל בפשיטות ע"פ סוגיא דגיטין (פרק השולח מ"ג ע"א) שאפי' אין העבד שוה כלום משלם בעל השור שלשים שקלים כסף. אף ע"ג דבמתניתין דב"ק שם לא קתני אלא דבין שהוא שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר אחד משלם שלשים שקלים. וא"כ יש מקום לומר שאם אינו שוה כלום פטור בעל השור לגמרי אם אינו שוה לפחות דינר אחד:
וכבר ראיתי למהרי"ב ז"ל (בחי' לב"ק) שנתעורר לתמוה בזה על מתניתין דב"ק שם דנקט דינר. חדא דהו"ל למינקט רבותא טפי דאפי' אינו שוה כלום. ועוד דבב"ב (קמ"ו ע"א) מפורש בהדיא דכל היכא דקתני דינר הוא כדי דינר דוקא. וא"כ כאן דקתני במתניתין דינר אחד. פשוטו כמשמעו דאם אין העבד שוה לפחות דינר אחד אין בעל השור משלם שלשים שקלים קנס. והרי בסוגיא דגיטין שם מבואר דאפי' על עבד שאינו שוה כלום משלם בעל השור שלשים שקלים כסף. והניחה בתימא עיי"ש. ואמנם לדידי מצד זה ליכא קושיא כ"כ. דמה שהחליט מהרי"ב ז"ל מסוגיא דבב"ב שם דכל היכא דקתני דינר דוקא הוא. לדידי מלבד שאין מפורש שם כן. אלא אדרבה מההיא דהתם משמע איפכא. דעל מאי דתנן התם במתני' השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אינן נגבין וכו'. אמרינן בגמרא אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא. ופרכינן פשיטא דינר תנן. ומשני מהו דתימא הוא הדין דאפי' פחות מדינר. והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל עיי"ש. הרי להדיא דאי לאו דאשמעינן רבא דהכא דינר דוקא הוא הוה מצינן שפיר למימר דדינר לאו דוקא קתני אלא משום דאורחא דמילתא שאין סעודת חתן פחות מדינר נקט דינר. וא"כ אנן בדידן הכא בקנס דשלשים של עבד. שפיר יש לומר דודאי אפי' אינו שוה כלום משלם שלשים שקלים קנס. אלא משום דאורחא דמילתא דאין עבד שוה פחות מדינר אחד. נקט במתניתין דינר אחד. אבל ודאי אין הכי נמי דה"ה אם אינו שוה כלום. כמבואר בסוגיא דגיטין שם. אלא דקצת יש מקום לדון בזה ע"פ מאי דלקמן בסוגיא דב"ק שם (מ"ב ע"ב) קאמר רבא עבד יפה סלע נותן שלשים. והכי איתא נמי בברייתא דמייתי התם לסיועי לרבא עיי"ש. והשתא הרי גם שם קשה אמאי נקט סלע כיון דאפי' אינו שוה כלום חייב לשלם שלשים שקלים. ועכצ"ל דאורחא דמילתא נקט דסתם עבד אין שוויו פחות מסלע. וא"כ לפ"ז ע"כ הכא במתני' דקתני דינר. לא משום דהכי אורחא דמילתא הוא. דהא אורחא דמילתא הוא לא פחות מסלע. אלא ודאי היינו משום דמדינא אין תשלומי קנס אלא בעבד ששוה לא פחות מדינר אחד. ודינר דוקא נקט במתניתין. וא"כ ודאי קשה טובא מסוגיא דגיטין שם. איברא ודאי אי מהא אין הכרע לא ממתניתין ולא ממימרא דרבא וברייתא דהתם. דאיכא למימר דבין במתניתין ובין בברייתא ובמימרא דרבא לא דינר דוקא ולא סלע דוקא. ותרוייהו רק אורחא דמילתא נקט אלא דמר כאתרי' ומר כאתרי'. דבאתרי' דתנא דמתניתין הוה אורחא דמילתא דסתם עבד הוה נמכר לא פחות מבדינר. ובאתרא דתנא דברייתא ואתרי' דרבא הוה נמכר סתם עבד לא פחות מבסלע. ואין ה"נ דגם כשאינו שוה כלום חייב לשלם שלשים שקלים קנס:
ואמנם בעיקר הך כללא שחידש מהרי"ב ז"ל מסוגיא דבב"ב שם דכל היכא דקתני דינר דוקא הוא. אין למדין מן הכללות. והך כללא לא שמענו. אבל כיו"ב שמענו מפי הראשונים ז"ל בההיא דתנן בכתובות (פרק אלמנה ניזונית צ"ט ע"ב) אם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים. וכתב שם הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה. אבל יותר על כן מכרן בטל. מדגרסינן בפרק מי שמת דתנן אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר וכו'. אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא. ואקשינן פשיטא דינר תנן אלמא כל כהאי לישנא דוקא הוי. ואף ע"ג דקתני אפי' עכ"ל עיי"ש. ובב"י (אה"ע סי' ק"ד) כתב דגם דעת הטור שם כדעת הרמב"ן ז"ל עיי"ש. אבל אין הדבר מוסכם. כמו שמתבאר ע"פ דברי הרמב"ן ז"ל גופי' בחולין (פרק אלו טרפות מ"ז ע"ב) שכתב על מאי דאמרינן התם אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. וז"ל יש לפרש אפי' כטרפא דאסא והוא הדין לפחות מכאן. מדקאמר אפי'. אלא אורחא דמילתא נקט. והרמב"ם הספרדי ז"ל הכשיר בפחות מכאן. והכי מסתבר מדגרסינן בפרק מי שמת אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא. ואקשינן פשיטא דינר תנן. מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. ובמס' ברכות (ט"ו ע"א) ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים כיו"ב אע"ג דקתני עלייהו אפי'. דוקא בשיעורן. הא פחות מכאן אין במשמע עכ"ל עיי"ש. ושם כבר הביא הרשב"א ז"ל בחי' שם אחר שהביא דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שיש מי שפירש דאפי' פחות מטרפא דאסא טרפה. ואורחא דמילתא נקט טרפא דאסא עיי"ש. וכ"כ הרשב"א ז"ל במשמרת הבית (בית שני שער שלישי) וז"ל וכן ביתרת שאמרו אפי' כטרפא דאסא לאו דוקא. ואף ע"פ שהרמב"ן ז"ל אומר שהוא דוקא אין הכל מודים לו עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' על הלכות הרי"ף ז"ל (פרק אלו טרפות שם) אחר שהביא דברי הרמב"ן ז"ל שם. אבל יש מי שפירש דאפי' פחות מכאן ואורחא דמילתא נקט עכ"ל עיי"ש. וגם מדברי הרא"ה ז"ל בבדה"ב שם מבואר דס"ל דאע"ג דאיכא כהאי לישנא בגמרא שפירושו דוקא. מ"מ לא בכל דוכתי הכי פירושו. דאיכא נמי דלאו דוקא עיי"ש בדבריו. וכ"כ בחי' הר"ן ז"ל (חולין מ"ז ע"ב) ועי' במש"כ הב"ח ביו"ד (סי' ל"ו סעיף ח' וסעיף י"ג) ובט"ז (שם ס"ק י"ד) ובנקה"כ שם ובפרי חדש (שם ס"ק כ"ד) עייש"ה. וגם דעת הריב"ש ז"ל (בתשו' סי' ל') כדעת הרמב"ן ז"ל דכל היכא דאיכא הך לישנא דוקא הוא עיי"ש. ובתשב"ץ (ח"ג סי' ר"ז) חולק עליו. וכתב שם דהריב"ש ז"ל חזר בו והודה לדעתו. ועי' בתשובת מהרי"ט (חיו"ד סי' ל"א) מש"כ בזה. ומתבאר מדבריהם ז"ל דעיקר מחלקותם היא דלהרמב"ן ז"ל וסייעתו ס"ל דמאי דקאמר (בב"ב שם) מהו דתימא הוא הדין דאפי' פחות מדינר והאי דקתני דינר אורחא דמילתא קתני קמ"ל. על הכלל כולו יצא. דקמ"ל דכל כהאי לישנא לית לן למימר דלאו דוקא ואורחא דמילתא בעלמא הוא דנקט. אלא דוקא הוא. אבל החולקים ס"ל דהתם דוקא אשמעינן רבא דדוקא הוא. אבל בעלמא אפשר לומר שפיר דרק אורחא דמילתא הוא דקתני ולאו דוקא הוא:
אלא דמ"מ משמע מדבריהם דלא נחלקו על הרמב"ן ז"ל בזה אלא היכא דקתני לשון אפילו. כמו בההיא דבב"ב שם. אבל היכא דלא קתני לשון אפילו. משמע דלכ"ע אית לן למימר דכל היכא דנקט שיעורא דוקא הוא. וא"כ בההיא דהכא בשלשים של עבד דלא נקט לשון אפילו. משמע דלכ"ע אית לן למימר דדינר דוקא נקט. אלא דמאי דנקט התם לקמן בברייתא ובמימרא דרבא סלע. ע"כ צ"ל דלאו דוקא הוא ואורחא דמילתא הוא דנקטי. דודאי לית לן לאשוויי פלוגתא בהכי בין מתניתין לברייתא. ועוד דרבא היכי שביק מתניתין ונקט כברייתא. וכיון דסלע הוא טפי מדינר עכצ"ל דסלע לאו דוקא הוא. ודינר דמתניתין הוא דוקא. אלא דבגירסת המשנה שבירושלמי וגם בגירסת הרי"ף ז"ל איתא במתניתין דינר זהב עיי"ש. וכן גירסת ש"ס כת"י כמש"כ בדק"ס שם עיי"ש. ולפי גירסא זו עכצ"ל איפכא דדינר זהב דמתניתין לאו דוקא ואורחא דמילתא הוא דקתני. וסלע דברייתא ובמימרא דרבא דוקא. דהא דינר של זהב הוא הרבה יותר מסלע. וכיון דאפילו אינו שוה אלא סלע נותן שלשים סלעים. למה לי דינר של זהב דנקט במתניתין. וע"כ לאו דוקא הוא. ובאמת דהכי משמע דסלע דנקט בברייתא ובמימרא דרבא דוקא הוא. דהא כיון דעיקר מאי דאתי רבא למימר היינו רק כדי לשנויי מאי דאיצטריך לר"ע קרא דבעל השור נקי למעוטי שאין התם משלם שלשים של עבד. ועל זה קאמר דאע"ג דאין תם משלם אלא מגופו. והרי השור נסקל. ועל זה משני רבא דאיצטריך קרא משום דסד"א הואיל ומחמירני בעבד יותר מבבן חורין דבן חורין יפה סלע נותן סלע וכו' ועבד יפה סלע נותן שלשים. משתלם נמי דמי עבד מן העלייה. כתב רחמנא בעל השור נקי. והכי נמי קתני בברייתא התם עיי"ש. וא"כ אם איתא דאפילו כשאין העבד שוה כלום נמי משלם שלשים שקלים. הו"ל לאלומי הך ק"ו ולומר דעדיפא מינה. דבן חורין כשאינו שוה כלום פטור לגמרי מתשלומי כופר. אבל עבד אע"פ שאינו שוה כלום משלם שלשים שקלים. אלא ודאי ע"כ סלע דוקא קאמר. וכשאינו שוה סלע ליכא תשלומי קנס שלשים שקלים. וכן משמע מדברי התוס' (שם ד"ה ועבד) שכתבו שנותן קצבה של שלשים אף על פי שאינו שוה אלא סלע או יותר עייש"ה. משמע דעכ"פ לא פחות מסלע. ואם כן משמע מזה ודאי דגירסת הירושלמי עיקר:
אלא שראיתי במכילתא (משפטים פי"א) שאמרו שם אם עבד יגח השור או אמה. אף עבד ואמה היו בכלל והמית איש או אשה. והרי הכתוב מוציאו להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאם יפה מאה מנה נותן שלשים סלעים. ולהחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר נותן שלשים סלעים עיי"ש. וכן הוא גם בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. והשתא הרי גם שם ע"כ משום הוכחה זו עצמה מוכרח דדוקא הוא. שהרי כיון שבא לומר דלכך יצאו עבד ואמה מן הכלל דוהמית איש או אשה וכתיבי בפ"ע. משום שיצאו לדון בדבר החדש להקל ולהחמיר עליו. א"כ ודאי הו"ל לומר דעדיפא מינה דאפילו אינם שוין כלום נותן שלשים שקלים. דזהו חידוש יותר. דאע"ג דבבן חורין פטור לגמרי מתשלומי ממון כופר. בעבד ואמה משלם שלשים כסף. אלא ודאי עכצ"ל דדינר דוקא נקט. וא"כ הדבר קשה טובא שהרי בההיא דהתם מבואר דבפחות מסלע ליכא תשלומי שלשים שקלים. והרי הדינר אינו אלא רביעית הסלע. אבל לפי הגירסא שלפנינו במתני' דדינר סתם קתני. וא"כ מתניתין דינר דוקא נקט ובברייתא ומילתא דרבא דנקטו סלע ע"כ אין זה אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוא. אתי שפיר ברייתא דמכילתא:
אלא דעכ"פ לפ"ז צ"ל דכל שאין העבד שוה מיהת דינר לא משלם שלשים שקלים קנס. וזה תמוה לפי מה שהבינו כל האחרונים ז"ל כולם מסוגיא דגיטין שם. דלפי דעתם מבואר שם בהדיא דאפילו על עבד שאינו שוה כלום חייב לשלם שלשים שקלים קנס. וכן הקשה מהריט"א בתשו' (סי' ל"ג) והניח בקושיא עיי"ש. איברא דלדידי אין שום סרך ראי' לזה מההיא סוגיא דגיטין שם. דהתם אמרינן איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור וכו'. אמר ר"א ת"ש יליד בית מה ת"ל. אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש. אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף אף יליד בית שיש בו שוה כסף אוכל. ומנין שאע"פ שאינו שוה כלום ת"ל יליד בית מ"מ. ועדיין אני אומר יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום. קנין כסף יש בו שוה כסף אוכל אין בו שוה כסף אינו אוכל. ת"ל קנין כספו ויליד ביתו. מה יליד בית אע"פ שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור. מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. וקדחי לה אין איכא עבד טרפה (ופירש"י שאין משלמין עליו קנס דגברא קטילא הוא). ופריך והא חזי למיקם קמי'. ומשני במנוול ומוכה שחין עיי"ש. ומזה הבינו האחרונים ז"ל דאפילו עבד שאינו שוה כלום משלמין עליו שלשים שקלים קנס. והכי משמע לכאורה שהרי על הא דקתני בברייתא דאפילו עבד שאינו שוה כלום אוכל בתרומה. פריך מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ואם איתא דעל עבד שאינו שוה כלום אין משלמין שלשים שקלים קנס. מאי קאמר מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. והא כיון שאינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא כלל. ולא שייכא ביה מכירה לקנס. אלא ודאי אע"פ שאינו שוה כלום בר קנסא הוא. ושפיר קאמר דאם איתא דעבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. שהרי אפילו מנוול ומוכה שחין נהי דאינו שוה כלום. דהא לא חזי אפילו למיקם קמי'. מ"מ בר קנסא הוי. ושוה דמים מיהת למכרו לקנס. ולא משכחת לה כלל עבד שאינו שוה כלום. דאפילו כשאינו שוה כלום מחמת עצמו כעבד לעבודה. מ"מ הרי שוה כסף למכירה לקנס. אבל נראה דמההיא דהתם ליכא שום סרך ראיה כלל. דלעולם אימא לך דכל שאין העבד שוה כלום אינו בתורת קנס דשלשים שקלים. אלא דלענין אם בעינן שיהא שוה דינר או סלע מחמת עצמו. הדבר תלוי באם מכרו לקנס מכור או לא. דאם נימא דאם מכרו לקנס אינו מכור. ודאי בעינן שיהא שוה כסף מצד עצמו. דהיינו שיהא שוה כסף למכרו כעבד להשתמש בו. ואל"כ אינו בתורת תשלומי קנס. אבל אם איתא דאם מכרו לקנס מכור. לא בעינן שיהא שוה כסף מצד עצמו. שהרי אפילו אם אינו שוה מצד עצמו כלום. מ"מ הרי מיהת שוה כסף הוא למכרו לאחרים לקנס. ומה לי אם הוא שוה כסף מצד עצמו לעבדות. או ששוה כסף למכירה לקנס. סוף סוף הרי שוה כסף הוא. והשתא א"כ אע"ג דודאי אם לא היה שוה כלום לא היה בתורת קנס. וכדמשמע ממתניתין דב"ק וברייתא וממילתא דרבא שם ומברייתא דמכילתא שם. מ"מ שפיר קאמר הכא אי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור למה איצטריך לרבות עבד שאינו שוה כלום לאכילת תרומה. והא כיון דמכרו לקנס מכור לא משכחת לה כלל עבד שלא יהא שוה כלום. שהרי כל עבד מיהת מצד הקנס הרי הוא שוה כסף למכרו לקנס. והשתא אין מקום להקשות אם אין שוה כלום גם קנס אין לו. דזה ליתא כלל. שהרי מצד הקנס גופי' הו"ל שוה כסף. וראוי למכירה בכסף כדי שיזכה הלוקח בקנס. ולא משכחת לעולם עבד שאינו שוה כלום. אלא ודאי עבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. ולזה שפיר משכחת עבד שאינו שוה כלום כשאינו ראוי לעבדות כלל. ועבד כזה איצטריך קרא לרבות שאוכל בתרומה. ובודאי עבד כזה אינו בתורת קנס. אלא דמ"מ לענין אכילת תרומה איתרבי מקרא כדדריש התם בברייתא:
ועפ"ז ניחא נמי שפיר מה שיש להביא ראיה דאין תשלומי שלשים של עבד בשאינו שוה כלום מדאמרינן בירושלמי (בכתובות ושבועות שם) רבי יצחק שאל מהו שישלם דמי עבד ע"פ עצמו. מה צריכה ליה. כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס. אין תימר כל שלשים קנס. אינו משלם. אין תימר יותר מדמיו קנס. משלם. ובעי למיפשטה מדתנן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית. משביעך אני ואמר אמן פטור. ודחי לה וקאמר א"ר חגיי קומי רבי יוסי תפתר שהמית עבד מוכה שחין עיי"ש. הרי דאפי' על עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום משלם שלשים שקלים קנס. דהא היינו דדחי רבי חגיי דאין ראי' ממתניתין דשלשים של עבד כולן קנס הן. דאפשר לומר דרק מה שהוא יותר מדמי שוויי' הוא קנס. ואם הודה לא מיפטר אלא ממה שהוא משלם יותר על דמי שוויו. אבל כפי שוויו לאו קנס הוא ומשלם. והא דפטור מקרבן שבועה היינו משום דמיירי בעבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. וכל השלשים שקלים אינם אלא קנס. ועל קנס לא מיחייב קרבן שבועה. והשתא הרי כיון שאינו שוה כלום ליכא קנס כלל. ואין כאן אפי' תביעת קנס. אלא ודאי ע"כ מוכרח לכאורה מזה דאיכא תשלומי קנס אפי' בעבד שאינו שוה כלום. אבל ע"פ מה שביארנו גם מהתם לא מוכח מידי. משום שאפשר לומר דלרבי חגיי דמוקי לה במוכה שחין. ס"ל דעבד שמכרו רבו לקנס מכור. וא"כ נהי דמצד עצמו אין עבד מוכה שחין שוה כלום לעבדות. מ"מ שוה כסף מיהת משום דמזדבין לקנסא. ואין להקשות לפ"ז דא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי פטור מקרבן שבועה. כיון דמלבד הקנס אית בה נמי תביעת ממון מה ששוה למכרו לקנס. דזה ליתא. דפשיטא דבמקום תביעת הקנס לא שייכא כלל תביעת ממון מה שהיה שוה למכרו לקנס. ששתי תביעות אלו סותרות זא"ז. שאם היה מוכרו לקנס הרי לא היה מקבל אלא דבר מועט. וכיון שתובע עכשיו כל הקנס שלשים שקלים ואם יבואו עדים יתחייב הנתבע לשלם כל תביעתו. ע"כ אי אפשר לומר שאינו תובע אלא דבר מועט שהיה יכול לקבל במכירתו לקנס. ולא מיבעיא לר"ש דס"ל התם (ריש פ"ה דשבועות) גבי אנסת ופתית את בתי דלא שביק אינש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ. כמבואר התם בגמרא עיי"ש. דא"כ כ"ש כאן דודאי לא קתבע אלא קנס דקייץ. אלא אפי' לרבנן דס"ל התם דלא שביק אינש מידי דכי מודי בי' לא מיפטר ותבע מידי דכי מודי בי' מיפטר עיי"ש. מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא התם בבושת ופגם דהוי ממון חשוב. ואפשר שהוא עולה יותר או עכ"פ לא פחות מן הקנס. ואפי' יהיה פחות מהקנס. מ"מ גם הוא ממון חשוב. משא"כ כאן דממון שהיה יכול לקבל במכירתו לקנס. אינו אלא דבר מועט. ודאי אפי' לרבנן לא שביק תביעת שלשים שקלים כסף ותבע דבר מועט. מה שהיה יכול לקבל במכירתו לקנס. ויותר אפשר לומר עפמש"כ הריטב"א ז"ל (בשבועות ל"ח ע"ב) וז"ל ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן. (דלדברי חכמים לא קתבע אלא בושת ופגם משום דכי מודה לא מיפטר). והרי אמר לו אנסת ופתית את בתי. ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא. דאידך (בושת ופגם) מדין חובל בחבירו הוא. לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג"כ הוא תובע. ומפרש טעמייהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מינייהו הו"ל למיתבע בושת ופגם דכי מודי בי' מיחייב. ואם כך הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי. הילכך ע"כ אית לי' למיתבע תרוייהו עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הכא נמי לחכמים כיון דקאמר לו המית שורך את עבדי. ועיקר מה שנתחייב לו מן השם הזה אינו אלא קנס שלשים שקלים. דאידך דהיינו מה שהיה יכול לקבל מהמכירה לקנס. אינו אלא ריוח שגורם לו הקנס הזה. ותולדת הקנס הוא דהוי. וא"כ ע"כ אי אפשר לומר דלא קתבע אלא אותו ריוח שהיה בא לו ע"י גרמת הקנס ולא הקנס עצמו. וכאן ע"כ אי אפשר לומר דתרוייהו הוא תובע. כמו התם בבושת ופגם. דהרי הכא כשתובע הקנס שוב אין מקום כלל לתביעת מה שהיה יכול להרויח במכירה לקנס וכמשכ"ל. וא"כ ע"כ אין לנו אלא לומר דלא קתבע אלא הקנס בלבד. והילכך שפיר קתני במתניתין דפטור. והשתא א"כ שוב אין שום ראיה מדברי הירושלמי שם דאפי' אין העבד שוה כלום יתחייב עליו קנס שלשים שקלים. דהרי אע"פ שמצד עצמו אינו שוה כלום. לאוקימתא דרבי חגיי. מ"מ מיהת הרי הוא שוה כסף ע"י מכירה לקנס. וכן בב"ק (פ"ד ה"ה) קאמר בירושלמי בפשיטות בכל אתר את מחמיר בעבד יותר מן הכל שאפי' מוכה שחין נותן שלשים סלע עיי"ש. והרב פ"מ שם פי' על זה שאע"פ שאינו שוה אלא סלע נותן שלשים עיי"ש. ואשתמיטתי' סוגיא דגיטין שם דמבואר דמוכה שחין אינו שוה כלום. אבל לפמש"כ ניחא גם שם. דמ"מ הוא שוה סלע או דינר למכרו לקנס. ובסוגיא דגיטין שם קאי לפום מאי דבעי למימר אם מכרו לקנס אינו מכור. או בטריפה שאינו ראוי למכרו לקנס דלאו בר קנסא הוא. אבל בירושלמי שם לא מיירי בטרפה. וס"ל דאם מכרו לקנס מכור. וא"כ עכ"פ שוה הוא דבר מועט למכרו לקנס. אבל כשאינו שוה כלום אין ה"נ דלאו בר קנסא הוא כלל. ובהכי דברי הפ"מ נכונים אע"פ שלא נתכוון לזה:
ואמנם עפ"ז יש מקום עיון על הרמב"ם ז"ל דכל היכא דמיבעיא לי' לתלמודא דידן ולירושלמי פשיטא לי'. דרכו לפסוק כפשיטותא דירושלמי. כמש"כ בכ"מ (פ"ה מהלכות תרומות הט"ו) עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות תרומות ה"ז) דאע"ג דבתלמודא דידן הו"ל איבעיא דלא איפשיטא (ריש פרק הערל (יבמות ע"א ע"א)) מ"מ פסק לקולא. משום דבירושלמי שם פשיטא ליה דלא חשיב ערל עיי"ש. וכמ"ש התוס' שם (ע' ע"א ד"ה הערל) עיי"ש. וכמש"כ האחרונים ז"ל. והכי נמי אשכחן בדוכתי אחריני. וא"כ כאן אף ע"ג דבתלמודא דידן לא איפשיטא האיבעיא אם מכרו לקנס מכור או לא. מ"מ כיון דבירושלמי שם פשיטא ליה דמכור. אמאי פסק שם (פכ"ג מהלכות מכירה) דספיקא הוי עיי"ש. ואע"ג דמדברי רבי חגיי בירושלמי דכתובות ובשבועות שם אין הכרח כ"כ לומר דפשיטא ליה דאם מכרו לקנס מכור. דאפשר לומר דאף ע"ג דגם לדידי' מספקא ליה בהכי. מ"מ לדחויי מאי דקבעי התם למיפשט איבעיא דרבי יצחק אם שלשים של עבד כולו קנס או רק יותר מדמיו קנס ממתניתין דשבועות. קאמר ר"ת דאיכא למידחי דמיירי בעבד מוכה שחין דלא שוה כלום מצד עצמו. ומ"מ בר קנסא הוא משום ששוה כסף למכרו לקנס. ונימא דמכרו לקנס מכור. ומ"מ אין כאן תביעת ממון להתחייב קרבן שבועת הפקדון. מטעם שביארנו. אבל מ"מ ליכא למיפשט נמי מהך מתניתין דאם מכרו לקנס מכור. משום דאיכא למידחי לאידך גיסא. דלא מיירי במוכה שחין אלא בסתם עבד ששוה כסף מצד עצמו לעבדות. ומ"מ פטור מקרבן שבועה משום דשלשים של עבד כולו קנס. וזיל הכא איכא למידחי וזיל הכא איכא למידחי. והנך תרתי איבעיא לא מיפשטי מהך מתניתין. אבל מ"מ מההיא דב"ק שם ע"כ מוכרח דס"ל להירושלמי דליכא ספיקא בהכי כלל דודאי אם מכרו לקנס מכור. מדקאמר התם בפשיטות דאפי' בעבד מוכה שחין משלם שלשים שקלים. וא"כ הדבר קשה על הרמב"ם ז"ל דהו"ל למיפסק בפשיטותא דירושלמי דודאי אם מכרו לקנס מכור. אם לא דנימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאפילו בעבד דלא שוה כלום איכא שלשים שקלים קנס. אלא דא"כ הדבר תמוה מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל דין זה כלל. ואדרבה מדבריו (פי"א מהלכות נזקי ממון ה"א) משמע דס"ל דעכ"פ צריך שיהיה שוה דינר אחד. וכבר עמד מהריט"א בתשו' שם בזה והניח בצ"ע עיי"ש. ועכצ"ל דס"ל לקושטא דמילתא לדינא דאם אינו שוה כלום לא מיחייבי בקנס. וכמו שביארנו דמסוגיא דגיטין שם וגם מהירושלמי ליכא ראיה איפכא. ושלא כמו שנקטו מהרי"ט אלגזי ז"ל שם ושאר אחרונים לדבר פשוט מסוגיא דגיטין שם דאיכא קנס אפי' בשאינו שוה כלום. והשתא א"כ עכצ"ל דמאי דנקט בירושלמי שם בפשיטות דאפי' עבד מוכה שחין דלא שוה כלום מצד עצמו בר קנסא הוא. ע"כ היינו משום דס"ל שאם מכרו לקנס מכור. וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק (בהלכות מכירה שס) דספיקא דדינא הוא אם מכרו לקנס מכור או לא. וכתלמודא דידן דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. דבריו סותרין זא"ז לפי דרכו דכל איבעיא דלא איפשיטא בתלמודא דידן ואיפשיטא בירושלמי נקטינן כירושלמי:
ומיהו אי משום הא לא קשה כ"כ. דאע"פ שכן כתב ג"כ בש"ך (יו"ד סי' קמ"ה ס"ק א') לדעת הרמב"ם ז"ל דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה להירושלמי משום מאי דמיבעיא ליה בתלמודא דידן עיי"ש. וכ"כ הרש"ל ז"ל ביש"ש (פ"ק דקידושין סי' ע"ב) אליבא דהרמב"ם ז"ל עיי"ש. מ"מ בלא"ה יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי דמוכח איפכא שפוסק כאיבעיא דתלמודא דידן אע"ג דלירושלמי פשיטא ליה. כמבואר בדבריו הלכות ברכות (פ"ב הלכה י"ג) ובהגהות מיימוני שם ובב"י (או"ח סי' קפ"ח). וחלק בזה על הבה"ג ורבינו חננאל ז"ל ושאר גדולי הראשונים ז"ל שפסקו בזה כפשיטותא דירושלמי עיי"ש. וכ"כ בב"י (יו"ד סי' של"ד) לענין מנודה בנעילת הסנדל דאע"ג דבירושלמי ובתוספתא מבואר שאסור. מ"מ כיון דבתלמודא דידן (מו"ק ט"ו ע"ב) הוא איבעיא דלא איפשיטא אזלינן לקולא עיי"ש ובמש"כ הר"ן (סופ"ק דתענית). וכן עוד בכמה דוכתי. וכבר העירו האחרונים על קצתן. ואכמ"ל בזה. ועדיפא מינה כתב הר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ה מהלכות מעשר הי"ב) וז"ל כיון דלא איפשיטא בעיין (בתלמודא דידן) אין מוציאין ממון מספק. דהא מקח גופי' מדרבנן הוא שטובל וספיקא דרבנן לקולא. ואע"פ שבירושלמי אמרו וכו' אינו אוכל וכדתני בברייתא וכו'. מ"מ כיון דבתלמודא דידן לא הביאו אותה ברייתא לפשוט האיבעיא ממנה נראה שאינה עיקר. ולכך רבינו (הרמב"ם ז"ל) לא סמך עליה ולא על אותו ירושלמי. אלא על ספיקא דתלמודא דידן. וגבי ממונא הממע"ה. וגבי מעשר ספיקא לקולא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' היכא דבירושלמי פשיט לה מברייתא לא סמיך הרמב"ם ז"ל עלה במקום דלא איפשיטא האיבעיא בתלמודא דידן. וא"כ כ"ש כאן דאפי' לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין תשלומי שלשים של עבד אלא בעבד ששוה לפחות דינר אחד. ומ"מ לא פסק כפשיטותא דירושלמי דאם מכרו לקנס מכור. אלא דספיקא הוא כדאיבעיא להו בתלמודא דידן. אין בזה מקום קושיא כ"כ:
אלא דעדיפא מינה איכא לאקשויי דאם איתא דבעבד שאינו שוה כלום ליכא תשלומי שלשים שקלים קנס. עכצ"ל לכאורה דהך איבעיא איפשטא גם בתלמודא דידן. מדאמרינן (פ"ד דב"ק מ"ג ע"א) אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו. כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. איתיביה אביי המית שורי את פלוני וכו' הרי זה משלם ע"פ עצמו. מאי לאו כופר. לא דמים. אי דמים אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו. ואי דמים אמאי לא. א"ל יכילנא לשנויי לך רישא דמים סיפא קנס. מיהו שנויא דחיקא לא משנינא לך וכו' עיי"ש. ומתבאר מזה דלאביי פסיקא ליה דקנס דשלשים של עבד אין ולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. אבל בכדי דמי שוויו משלם ע"פ עצמו. וכדקאמר בפשיטות ואי דמים אמאי לא. וגם רבה קאמר יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס. מיהו שנויא דחיקא לא משנינא לך. הרי דגם לדידי' שפיר יש מקום לומר דשלשים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. ומאי דקתני סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו. היינו רק מה שהוא יותר מכדי דמיו. אבל כדי דמי שוויו משלם ע"פ עצמו. אלא משום דשינויא דחיקא הוא משני ליה שינויא אחרינא. והדבר קשה דהרי ממתניתין דשבועות שם דתנן המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית. משביעך אני ואמר אמן פטור. ע"כ מוכח דאין דמים לעבד במקום קנס וכולו אינו אלא קנס. ואם הודה פטור לגמרי. דאל"כ אמאי פטור והא אית בה תביעת ממון. וכדמוכיח בירושלמי שם. ועכצ"ל דמוקמי לה בעבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. וכדדחי התם רבי חגיי. ואע"ג דבירושלמי שם דחי לה להך אוקימתא דרבי חגיי עיי"ש. מ"מ לתלמודא דידן אפשר דלא חייש להך דיחויא מטעם שביארנו במק"א. ואיכא למימר דס"ל הכי לקושטא דמילתא דמיתוקמא מתניתין במוכה שחין דלא שוה כלום. אלא דאכתי קשה דאם איתא דעבד שמכרו רבו לקנס מכור הרי גם מוכה שחין הו"ל שוה כסף למכרו לקנס. והקושיא במקומה עומדת. ועכצ"ל דלאביי ורבה ס"ל דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. ומאי דמיבעיא להו התם פשיטא להו לדידהו. וא"כ הקושיא במקומה עומדת אמאי פסקו הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דספיקא הוא. וכסוגיא דגיטין שם דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. וכבר ראיתי בתשו' מהריט"א (סי' ל"ג) שעמד בזה והניחה בצ"ע. אלא דשם הקשה כן ביתר שאת לפמש"כ הרמב"ם והראב"ד ז"ל (פ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד) דבשלשים של עבד משלם דמים ע"פ עצמו. וא"כ ע"כ ס"ל כדמוכח מתלמודא דידן בסוגיא דב"ק שם דפשיטא ליה דרק יותר מדמיו קנס. ומתניתין דשבועות שם ע"כ ס"ל דמיתוקמא בעבד מוכה שחין. וכדדחי רבי חגיי בירושלמי שם. ואע"ג דהתם דחי לה ומסיק דלא מיתוקמא מתניתין בהכי. מ"מ לתלמודא דידן אין זה מוכרח כמו שביאר שם מהריט"א ז"ל עיי"ש שדבריו נכונים בזה. והשתא א"כ קשה תרתי. חדא דהרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות שבועות ה"ג) הביא לישנא דמתניתין דהתם סתם. והו"ל לבאר בהדיא דלא מיירי אלא בעבד מוכה שחין דוקא דלא שוה כלום. כאוקימתא דרבי חגיי. ועוד דא"כ אמאי לא איפשיט בעיין דגיטין שם דאם מכר עבדו לקנס אינו מכור. והרי הרמב"ם ז"ל גופי' פסק (בהלכות מכירה שם) דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא עיי"ש בדבריו. ואמנם מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל ממש"כ (בהלכות נזקי ממון שם). במח"כ שגה בזה. דבאמת אין שום רמז כלל בדברי הרמב"ם ז"ל שם דס"ל דבשלשים של עבד משלם דמים ע"פ עצמו. אדרבה מדברי הרמב"ם ז"ל שם מתבאר דגם הוא ס"ל דלא משלם כלום ע"פ עצמו משום דכולו קנס. ולא כתב שם דמשלם דמים בעבד אלא בשלא בכוונה ע"פ עדים שאינו בתורת קנס כלל עיי"ש בדבריו. והיינו כדס"ל לרבה התם. וא"כ פסק בזה כירושלמי שם. וכמו שביארנו לעיל (פרשה י"ד) עיי"ש. וא"כ ממילא לא קשה נמי מידי בדבריו בהלכות שבועות שם כמבואר:
ומיהו על הראב"ד ז"ל שם ודאי יש מקום להקשות כן. דהרי בדבריו (בהלכות נזקי ממון שם) מבואר דס"ל דמשלם ממון בשלשים של עבד ע"פ עצמו עיי"ש. ומ"מ לא השיג בזה על הרמב"ם ז"ל לא בהלכות שבועות שם ולא בהלכות מכירה. וא"כ מבואר דגם דעתו ז"ל בזה כדעת הרמב"ם דאפילו בעבד שאינו מוכה שחין פטור מקרבן שבועה. וגם ס"ל דהאיבעיא דגיטין שם לא איפשיטא. והם דברים סותרים זא"ז כמו שהקשה מהרי"ט אלגזי ז"ל שם על הרמב"ם. ומ"מ לענין האיבעיא אם מכרו לקנס אם הוא מכור או לא. שפסק הרמב"ם ז"ל דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. ודאי גם בדברי הרמב"ם ז"ל קשה. דכיון דמסוגיא דב"ק שם מוכח דפשיטא להו לאמוראי דהתם דאם מכרו אינו מכור. הו"ל להרמב"ם ז"ל למיפסק הכי. וככל איבעיא דלא איפשיטא בדוכתה ואיפשיטא בדוכתא אחרינא. ועי' מש"כ הרב מל"מ (פ"ד מהלכות תרומות ה"ב). ואמאי פסק (בהלכות מכירה שם) דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. וקשיא טובא לכאורה. ואין לומר דאיכא למידחי דמתניתין דשבועות מיירי במנוול ומוכה שחין והוי נמי טרפה. דלא שייכא ביה מכירה לקנס. וכדמוקמינן בסוגיא דגיטין שם ברייתא דיליד בית ומקנת כסף. דזה ליתא. דהרי כיון דטרפה לאו בר קנס הוא כלל משום דגברא קטילא הוא. וכדפירש"י בסוגיא דגיטין שם עיי"ש. א"כ נהי דשפיר מיתוקמא בהכי ברייתא דהתם דמיירי לענין אכילת תרומה. אבל מתניתין דשבועות שם דמיירי לענין תביעת קנס ודאי לא מיתוקמא בהכי. כיון דבטרפה ליכא תורת קנס כלל:
איברא דבעיקר מאי דמבואר בסוגיא דגיטין שם דבעבד טרפה ליכא תשלומי שלשים שקלים קנס. הדבר תמוה מאוד מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דין זה. וכן שאר כל הראשונים ז"ל לא הביאו דין זה. ולא ראיתי מי שיתעורר בזה. והנראה בזה ע"פ מאי דעיקר פירש"י ז"ל שם תמוה דמה בכך דגברא קטילא הוא. הא כיון דאינו אלא קנסא בעלמא שפיר אפשר לומר דאפילו טרפה בכלל תורת קנס אע"ג דהו"ל גברא קטילא. ובפרט אם נימא כמו שהחליטו כל האחרונים ז"ל דאפילו בעבד שאינו שוה כלום מיחייב שלשים שקלים קנס. ולכן היה נראה לכאורה לומר דהיינו טעמא משום דכיון דבטרפה אין השור בסקילה. כמבואר פ"ד דב"ק (מ"א ע"א) ובסנהדרין (ע"ח ע"א) אין הבעלים משלמים קנס ואתיא ההיא סוגיא אליבא דר"ל דאמר בב"ק (שם מ"ג ע"א) דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים עיי"ש. ולפ"ז כיון דהרמב"ם ז"ל פסק (פ"י מהלכות נזקי ממון ה"ט) דלא כר"ל. אלא כר"י דפליג עלי' התם עיי"ש. הילכך שפיר דחה דין זה מהלכה דלדידן דקיי"ל כר"י גם טרפה אע"פ שאין השור בסקילה מ"מ בעלים משלמין קנס. אבל זה לא יתכן. דמלבד שאינו נראה לאוקמי סתמא דתלמודא שלא כהילכתא. בלא"ה הרי נמצא לפ"ז דלא נדחה מאי דהוה בעי למיפשט מההיא ברייתא דאם מכרו לקנס אינו מכור אלא לר"ל. אבל לר"י דקיי"ל כוותי' איפשטא שפיר מההיא ברייתא דאם מכרו לקנס אינו מכור. כיון דלדידי' טרפה נמי בר קנסא הוי. וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י. וגם פסק דהך איבעיא לא נפשטה. דבריו סותרים זא"ז. ולכן נראה ע"פ מאי דבלא"ה מסוגיא דהתם גופא ודאי לא משמע כלל כפירש"י ז"ל. דעל מאי דקאמר ואס"ד אם מכרו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. קאמר אין איכא עבד טרפה. משמע ודאי דלא קאמר אלא אין איכא עבד טרפה דלא מזדבין לקנסא. אע"ג דודאי בר קנסא הוא. דאם איתא דטרפה לאו בר קנסא הוא כלל. הו"ל למימר הכא במאי עסקינן בטרפה דלאו בר קנסא הוא. אבל מלישנא דקאמר אין איכא עבד טרפה. משמע ודאי שלא בא אלא להשיב על שאלתו ששאל מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ועל זה השיב לו אין איכא עבד כזה. אבל לא בא לחדש דין חדש לגמרי דאיכא עבד דלאו בר קנסא הוא כלל. ובאמת דמלשון רש"י ז"ל משמע דלא היתה גירסתו כגירסא שלפנינו שם. ולפי גירסתו שפיר פירש כפירושו עיי"ש היטב. אבל לפי הגירסא שלפנינו ע"כ לא יתכן לפרש כן. ולכן נראה דהרמב"ם ז"ל וסייעתו לא ס"ל כפירש"י ז"ל. אלא הכי קאמר אין ודאי איכא עבדא דאע"ג דבר קנסא הוא מ"מ לא מזדבין לקנסא. דאיכא עבד טרפה ששום אדם לא יקנהו לקנס משום דכל יום ויום עומד למות. ומסתמא דמילתא ימות מיתת עצמו קודם שיקרה מקרה שימות ע"י נגיחת שור. ובפרט דטרפה שהוא אדם חולה מחלה כזו. אינו רגיל להמצא במקום שורים נוגחים. ולגבי' דידי' מקרה כזו רחוקה מאוד ולא שכיחא כלל. ולהכי גם מצד זה עבד כזה אינו שוה כלום. ושפיר קתני התם בברייתא דמשכחת לה עבד שאינו שוה כלום. ולפ"ז אין שום חילוק לענין תשלומי שלשים שקלים קנס בין טרפה לבריא. ובאמת שלא נמצא רמז לחידוש זה בשום דוכתא כלל. ובודאי דלריש לקיש דדריש התם מקרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. טרפה נמי כיון שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים. אבל למאי דקיי"ל כרבי יוחנן דאע"פ שאין השור בסקילה בעלים משלמין שלשים שקלים. ולאו הא בהא תליא. ודאי גם בעבד טרפה משלם בעל השור שלשים שקלים קנס. ויפה עשו הרמב"ם ז"ל וסייעתו שלא הביאו שום חילוק בזה בין טרפה לשאינו טרפה:
ומעתה עפ"ז שוב אין שום ראיה כלל ממתניתין דשבועות שם לומר דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. משום דאיכא לאוקמי מתניתין דמיירי בעבד מוכה שחין וגם הוא טרפה. דלא חזי לא למיקם קמי' ולא למכרו לקנס. אע"ג דבר קנסא הוא כשאר עבדים. וכדמוקמינן לברייתא בסוגיא דגיטין שם. ועבד כזה ודאי אינו שוה כלום. והילכך כשתבעו ואמר המית שורך את עבדי אין בתביעתו שום תביעת ממון כלל. והילכך שפיר קתני דפטור. אבל ודאי בעבד שאינו טרפה אפי' הוא מוכה שחין שאינו שוה מצד עצמו כלום. מ"מ כיון ששוה מיהת ממון למכרו לקנס. לעולם אימא לך דאם מכרו לקנס מכור. וא"כ יש בה תביעת ממון כדי שוויו במכירה לקנס. וחייב עלה קרבן שבועה. ובלא"ה נראה דע"כ לאוקימתא דרבי חגיי בירושלמי שם דלא בעי למיפשט ממתניתין דהתם דשלשים של עבד כולו קנס ומוקי לה בעבד מנוול ומוכה שחין דלא שוה כלום. עכצ"ל דהוי נמי טרפה אפילו אם איתא דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. דהרי בלא"ה קשה טובא לכאורה בסוגיא דגיטין שם דבעי למיפשט מברייתא דהתם דאם מכרו לקנס אינו מכור משום דאס"ד מכרו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ותמיהא לי הרי אפילו אם תמצא לומר דמכרו לקנס אינו מכור אין זה משום שאין העבד שוה כלום אפילו משום הקנס שמשלמין במיתתו ע"י נגיחה. אלא משום דהו"ל מכירת דבר שלא בא לעולם. וכמבואר התם עיי"ש. ואטו כל דבר שעדיין לא בא לעולם אינו שוה ממון מצד עצמו. ואם אמר מה שאירש מאבא מכור לך דקיי"ל דלא אמר כלום. משום דהו"ל דבר שלא בא לעולם. אטו למוכר הירושה אפי' הגדולה שבגדולות אינה שוה כלום. אלא משום דאין המכירה נתפסת בדבר שלא בא לעולם אמרינן דאין מכירתו מכירה. וכן בכל כיו"ב. וא"כ עכ"פ לגבי המוכר גופי' דשלו הוא פשיטא דהו"ל דבר השוה כסף לפי ערכו. אלא דלמכרו לאחרים אינו יכול משום דעכשיו אין כאן דבר שתחול עליו המכירה קנין. וא"כ נהי דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. מ"מ אכתי תקשה מי איכא עבדא דלא שוה כלום מיהת לרבו גופיה משום תשלומי הקנס שיקבל כשיומת ע"י נגיחת שור. והרי אם היתה המכירה מהניא היו הרבה קופצים לקנותו לקנס זה. והוה חשבינן ליה שוה כסף. וא"כ מה לי אחרים ומה לי הבעלים עצמן. והרי בההיא ברייתא לענין שיאכילנו רבו בתרומה. לגבי רבו גופיה מצרכינן קרא להתיר שיאכיל לעבדו שאינו שוה כלום. והרי לגבי רבו גופיה כל העבדים שוין כסף מיהת משום הקנס שלהם. וא"כ היכי בעי למיפשט מינה דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור. הרי בהכי אכתי הקושיא לא מיפרקא. ועכצ"ל דודאי הוה מצי למימר ליה ולטעמיך. ולא קאמר. כדאשכחן כיו"ב בדוכתי טובא ולמסקנא דמוקי לה במנוול ומוכה שחין וטרפה. גם זה לק"מ כמבואר:
ועפ"ז אפשר לומר למה שהקשינו לעיל אם נימא דטעמא דעבד טרפה לאו בר קנסא הוא. היינו משום דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין שלשים שקלים וכריש לקיש. וא"כ לר"י דקיי"ל כוותי' דאפי' כשאין השור בסקילה הבעלים משלמין שלשים שקלים. איפשיטא האיבעיא דאם מכרו לקנס אינו מכור. וא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י ואעפ"כ פסק דהאיבעיא לא איפשיטא נמצאו דבריו סותרין זא"ז. אבל לפמש"כ עכשיו י"ל דהרי אפי' אם נימא דאם מכרו לקנס אינו מכור. אכתי לא מיתרצא בהכי ברייתא דקתני דמשכחת לה עבד שאינו שוה כלום וכדכתיבנא. וא"כ אפי' למאי דקיי"ל כר"י לא מיפשיטא איבעיא זו. דהרי ע"כ הא דאינו שוה כלום. אינו משום דאם מכרו לקנס אינו מכור. דהא בברייתא לגבי בעלים עצמן מיירי. ולבעלים עצמן ודאי שוה כסף הוא לקנס. אפי' את"ל שאינו מכור לאחרים. ועכצ"ל דמאי דקתני בהך ברייתא שאינו שוה כלום היינו רק לומר דמצד עצמו דהיינו משום עבדות. אינו שוה כלום. וכגון מנוול ומוכה שחין. אבל מצד הקנס ודאי ע"כ אי אפשר שלא יהיה שוה מיהת דבר מועט. וא"כ ליכא למיפשט מינה מידי. ובגמרא ודאי הוה מצי למידחי הכי. אלא משום דאליבא דריש לקיש מיתרצא ברווחא טפי. דאפשר לאוקמה בטריפה מתרץ ליה הכי. אבל אין הכי נמי דע"כ גם לר"י ליכא למיפשט מידי מהך ברייתא. וא"כ גם לפ"ז אין דברי הרמב"ם ז"ל סותרין זא"ז. ועכ"פ מתבאר עפ"ז דכל עבד שהוא בר קנס אפי' אם נימא דאם מכרו לקנס אינו מכור. מ"מ שפיר חשוב שוה כסף אצל הבעלים עצמן. אע"פ שהוא מנוול ומוכה שחין ומצד עצמו אינו שוה כלום. מ"מ משום הקנס הרי הוא שוה כסף לרבו. וא"כ ע"כ מאי דדחי רבי חגיי דמיתוקמא מתניתין דשבועות במוכה שחין דלא שוה כלום. היינו בשהיה ג"כ טרפה. דאל"כ נהי דלעבודת עבד אינו שוה כלום. מ"מ הרי מצד הקנס הו"ל לבעלים שוה ממון. ואכתי יש כאן תביעת ממון. והא דלא מסיק הכי בהדיא בירושלמי אין בזה קושיא כ"כ. חדא דדרך הירושלמי בכיו"ב לקצר כידוע. ועוד דבלא"ה דחי לה התם להך אוקימתא דרבי חגיי לפי שיטת הירושלמי כמשכ"ל:
ועכ"פ מתבאר דממתניתין דשבועות שם אפי' למ"ד דשלשים שקלים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו בלבד. ליכא למיפשט דמכרו לקנס אינו מכור. וא"כ ליכא מזה שום קושיא להרמב"ם והראב"ד ז"ל. אלא דכל זה אינו אא"כ נימא דאפי' עבד שאינו שוה כלום מכל צד הו"ל בר קנסא. אבל אם איתא דכל שאינו שוה כלום אפי' מצד הקנס. לאו בר קנסא הוא כלל. ופטור בעל השור לגמרי. א"כ ע"כ לא מיתוקמא מתניתין דהתם בטרפה דלא שוה כלום אפי' לקנס. כיון דעבד כזה לאו בר קנסא הוא כלל. ואפי' תביעת קנס לית ביה. וא"כ מאי קמ"ל מתניתין דעל שבועה כזו פטור מקרבן שבועה. כיון שאין כאן שבועת תביעת שום ממון כלל אפי' של קנס. ועכצ"ל דלא מיתוקמא מתניתין דהתם בטרפה. ובדוקא נקט רבי חגיי מוכה שחין. דלא מיתוקמא אלא במוכה שחין שאינו טרפה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי קתני דפטור מקרבן שבועה. כיון דעכ"פ אי אפשר שלא יהיה שוה ממון מצד הקנס. לא מיבעיא אם מכרו לקנס מכור. אלא אפי' אם אינו מכור. מ"מ אכתי לגבי האדון גופי' חשיב מצד זה שוה ממון כמו שנתבאר. ויש בה תביעת ממון בכדי שוויו לקנס. מיהו לפי מה שכבר ביארנו לעיל דע"כ מה ששוה העבד מצד מכירתו לקנס אינו בכלל תביעתו. וכ"ש מה שהוא שוה מצד הקנס להאדון גופי'. אין מזה שום הכרע לומר שאפי' אין העבד שוה כלום נמי הו"ל בר קנסא. דאיכא למימר דודאי לא מיתוקמא מתניתין דהתם בטרפה. ורבי חגיי מוכה שחין דוקא נקט. ומ"מ לא תקשה דהו"ל תביעת ממון גמור ואמאי פטור. משום דממון זה שהוא שוה מצד הקנס אינו בכלל תביעתו. וא"כ תביעתו אינה אלא בקנס שלשים שקלים בלבד. ולהכי שפיר קתני במתניתין דפטור. אבל ודאי בעבד מנוול ומוכה שחין והוא טרפה. לעולם אימא לך דלאו בר קנסא הוא. שהרי אינו שוה אפי' דינר אחד. ועפ"ז עיקר הקושיא מעיקרא ליתא על הרמב"ם והראב"ד ז"ל. דהרי אפי' לסוגיא דב"ק שם דמשמע דשלשים של עבד רק יותר מדמיו הוא קנס. וא"כ מתניתין דשבועות לא מיתוקמא אלא בעבד מוכה שחין. מ"מ ליכא למיפשט מינה דמכרו לקנס אינו מכור. משום דאפי' את"ל מכור שפיר קתני דפטור מקרבן שבועה. משום דמה ששוה למכרו לקנס אינו בכלל תביעתו ואין בכלל תביעתו אלא קנס בלבד. ואין שבועתו שבועת כפירת ממון. דאי מודה מיפטר. ולכך לא מיחייב עלה קרבן שבועה. ובלא"ה ע"כ מוכרח כן. דהרי אפי' אי מכרו אינו מכור אכתי שוה ממון משום קנס להאדון גופיה וכמשכ"ל. וע"כ היינו משום שאין זה בכלל תביעתו מטעם שביארנו.
אלא דלפ"ז הא דמשני בסוגיא דגיטין שם איכא עבד טריפה. היינו כפירש"י דטרפה לאו בר קנסא הוא כלל. אף כי לא מטעמיה דרש"י ז"ל שפירש משום דגברא קטילא הוא. אלא משום דלא שוה כלום. וא"כ עכ"פ מבואר להדיא בגמרא דמנוול ומוכה שחין והוא טרפה לאו בר קנסא הוא. וא"כ הדרא קושייתנו דלעיל לדוכתה. אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה המפורש להדיא בסוגיא דגמרא שם. וע"כ מוכח מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאפי' אינו שוה כלום נמי בר קנסא הוא. ומאי דמשני התם אין איכא עבד טריפה. היינו רק לומר דטרפה לא מזדבין לקנס מטעם שביארנו לעיל. והילכך שפיר קתני בברייתא דהתם דאיכא עבד שאינו שוה כלום. דעבד טרפה אפי' למכרו לקנס לא שוה כלום אע"ג דבר קנסא הוא משום דליכא מי שקונה עבד טרפה לקנס. אלא דהדבר קשה שכבר כתבנו דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי. אדרבה מדבריו משמע דכל שאינו שוה לפחות דינר אחד ליכא תשלומי קנס. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי כעת בזה. ומ"מ מתבאר דליכא קושיא על הרמב"ם והראב"ד ז"ל ע"פ סוגיא דב"ק שם דהו"ל למיפסק להלכה דאיפשיטא האיבעיא דמכרו לקנס אינו מכור. דאין זה מוכרח וכמו שנתבאר. ובלא"ה לפמש"כ לעיל (פרשה י"ד) ליכא קושיא מסוגיא דב"ק שם עיי"ש היטב ואין להאריך בזה יותר:
ועכ"פ נתבאר דאין שום הכרח כלל מסוגיא דגיטין שם לומר דאיכא קנס אפי' בעבד שאינו שוה כלום. ולא כמו דנקטו האחרונים ז"ל כדבר פשוט ומבואר בההיא סוגיא דהתם דאע"פ שאינו שוה כלום ישנו בדין קנס שלשים שקלים. ואין זה מוכרח כלל כמו שנתבאר. אם כי יש אתי עוד לדון בזה מכמה צדדים. כמו שיתבאר עוד לפנינו בזה. ואין להם על מה שיסמכו. ומדברי הראשונים ז"ל איפכא משמע כמו שיתבאר. ומדברי הירושלמי שהבאתי ג"כ לא מוכח מידי כמו שנתבאר לעיל. וגם מלשון המכילתא שהבאתי לעיל וכן הוא בפסיקתא זוטרתא ובפירש"י (פ' משפטים) משמע שאין קנס אלא בעבד ששוה לפחות דינר אחד. וכן פירש"י ז"ל בכל דוכתי. כמו בכתובות (מ"א ע"א) ובב"ק (ט"ו ע"ב) ובשבועות (ל"ו ע"ב) עיי"ש. וכן הרע"ב ז"ל (סופ"ג דכתובות) כתב שאף ע"פ שאינו שוה סלע נותן שלשים עיי"ש. ומשמע דסלע אינו שוה. אבל עכ"פ בעינן שיהא שוה פחות מסלע. וכפי הנראה צ"ל אינו שוה אלא סלע. כלישנא דרבא וברייתא דפ"ד דב"ק (מ"ב ע"ב) עיי"ש. ואיך שיהיה עכ"פ משמע דס"ל דאם אינו שוה כלום אינו משלם קנס. וכן משמע מדברי הסמ"ג (עשין ס"ז) עיי"ש. ועפ"ז מתבאר מה שפירש"י ז"ל (פרשת משפטים) על מאי דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. וכתב שם וז"ל כסף שלשים שקלים יתן גזה"כ הוא בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר עכ"ל. וכתב על זה הרא"ם ז"ל שם וז"ל לא ידעתי מה בא להודיענו הרב בזה. שהרי מקרא מלא הוא כסף שלשים שקלים לא פחות ולא יותר. לא שנא שוה פחות מזה ל"ש שוה יותר מזה. א"ת שבא להודיענו שהיא גזרה ואין בזה טעם. הרי בערכין כמו זה ולא כתב הרב שם כלום עכ"ל עיי"ש. ושאר המפרשים החרישו כאן ולא תירצו כלום. אלא שהרב צידה לדרך שם כתב על זה וז"ל ואני אומר שאין טענתו נופלת על רש"י כי אם על המשנה שלמה בפרק יש בערכין אשר משם לקח רש"י דברים אלו. דתנן התם יש בשור המועד שהמית את האדם להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן שלשים סלע וכו'. והא דלא פירש"י כלום גבי ערכין. משום שסמך על מה שפירש כאן עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו נכונים כלל דודאי על המשנה אין שום טענה בזה כלל. דאורחא דתנא דמתניתין למיתני גם מה שמפורש בקרא. אבל פירש"י דקאי על הקרא גופיה. ודאי לא היה לו לחזור ולשנות מה שמפורש בקרא בלא שום צורך. גם עיקר דבריו שכתב דמקור דברי רש"י אלו הוא ממתני' דערכין שם. אין זה אמת. כמתבאר מלשון רש"י ולשון המשנה שם. ויותר היה לו לומר דמקורו הוא מתניתין דב"ק שם שקרוב יותר ללשון רש"י. אבל גם זה ליתא. ומקור דברי רש"י אינו אלא מהמכילתא שם במקומו עיי"ש. ואף דגם ברייתא דמכילתא קאי על הקרא גופי'. מ"מ על המכילתא לק"מ. דכל עיקרו לא בא שם אלא לתרץ למה איצטריך קרא למיכתב דין עבד ואמה בפ"ע. כיון דכבר כתיב והמית איש או אשה. וגם עבד ואמה בכלל. וכדקתני בהדיא התם אם עבד יגח השור או אמה. אף עבד ואמה בכלל והמית איש או אשה. והרי הכתוב מוציאו. להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאם יפה מאה מנה וכו'. ולהחמיר עליו שאם לא שוה אלא דינר וכו' עיי"ש. וא"כ על המכילתא ליכא שום קושיא. אבל על פירש"י יפה הקשה הרא"ם ז"ל. אבל נראה דרש"י ז"ל לטעמיה אזיל. דמשמע בכל דוכתי דס"ל דבעבד שאינו שוה כלום ליכא תשלומי שלשים שקלים קנס. וזהו שבא רש"י ז"ל לחדש כאן. דעכ"פ צריך שיהיה שוה דינר אחד. כדקתני במתני' דב"ק ובמכילתא שם. וכן מתבאר מדברי החזקוני (פ' משפטים) שכתב וז"ל ולפי שרגילותו של עבד להיות מצוי בין בהמות לשמרן וליתן להן אכילתן. ופעמים שממיתים אותו ואתו לאינצויי. זה אומר כך וכך הי' שוה עבדי. וזה אומר לא היה שוה רק כך וכך. לכך נתן במיתתן קצבה שלשים שקלים. אבל בבן חורין מילתא דלא שכיחא היא עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא דס"ל דלא אמרה תורה כסף שלשים שקלים יתן אלא בעבד ואמה שהם שוים ממון. ושייך בהם ריב ודין ודברים בין בעלי הדין כמה היו שוים. אבל מנוול ומוכה שחין שאינו שוה כלום. ולא שייכי בו שום דין ודברים בערך דמיו. שהרי אין לו דמים כלל פטור מקנס לגמרי:
והכי נמי נראה להביא ראיה מדתניא בתוספתא (פ"ד דב"ק) כל שחייב בבן חורין חייב בעבדים. בין בכופר בין במיתה. כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים בין בכופר בין במיתה עיי"ש. והשתא כיון דבבן חורין מנוול ומוכה שחין שאין שוה כלום אינו בתורת תשלומי כופר. וכדתנן בהדיא במתני' דערכין (י"ד ע"ב) המית בן חורין נותן שורו עיי"ש. ומבואר מזה שאם אינו שוה כלום פטור לגמרי. וכן מבואר בכל דוכתי ובירושלמי כמשכ"ל. ע"כ אית לן למימר דגם בשלשים של עבד דינא הכי. שאם אין העבד שוה כלום אינו בתורת שלשים שקלים קנס. כדקתני התם כל שחייב בבן חורין חייב בעבדים בין בכופר בין במיתה. כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים בין בכופר בין במיתה. ואם איתא דאפי' אין העבד שוה כלום ישנו בדין שלשים שקלים קנס. נמצא דאע"פ שבבן חורין כיו"ב אינו בתשלומי כופר. בעבדים חייב בשלשים שקלים. והרי כל שפטור בבן חורין פטור בעבדים. והנה מקצת מברייתא זו מייתי בסוגיא דפ"ד דב"ק (מ"ג ע"ב). דפריך מינה לרבה דאמר דבעבד כי היכי דאינו משלם קנס ע"פ עצמו הכי נמי אפילו דמים לא משלם ע"פ עצמו. ומתיב רב שמואל ב"ר יצחק מדתניא כל שחייב בבן חורין חייב בעבד בין בכופר בין במיתה. כופר בעבד מי איכא. אלא לאו דמים. ומשני הכי קתני כל שחייב בבן חורין בכוונה ע"פ עדים כופר חייב בעבד קנס. וכל שחייב בבן חורין שלא בכוונה ע"פ עדים דמים. חייב בעבד שלא בכוונה ע"פ עדים דמים עיי"ש. ועכ"פ גם לפ"ז הך כללא קאי בדוכתי' דכל שחייב כופר בבן חורין חייב בעבד קנס. וכל שפטור בבן חורין מכופר. פטור גם בעבד משלשים שקלים קנס. וא"כ כשאינו שוה כלום דפטור בבן חורין מכופר פטור גם בעבד מקנס. וזו ראי' נכונה ומוכרחת:
אלא שיש לי מקום עיון בזה מדאמרינן (פ"ג דכתובות מ' ע"א) ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי. אמר ר"ז יאמרו בעל בת מלכים חמשים בעל בת הדיוטות חמשים. א"ל אביי א"ה גבי עבד נמי יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים. עבד עושה מעשה מחט שלשים. אלא אמר ר"ז אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים. בעל פגומה חמשים. א"ל אביי א"ה גבי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים עבד מוכה שחין שלשים. אלא אמר אביי וכו' עיי"ש. וסוגיא זו איתא נמי פ"ג דערכין (ט"ו ע"א) עיי"ש. הרי דפסיקא ליה לאביי דאפילו עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום. בר קנסא הוא. ואין לומר דאע"ג דמצד עצמו לאו שוה ממון הוא. מ"מ הו"ל מיהת שוה ממון למכרו לקנס. וס"ל דאם מכרו רבו לקנס מכור. דא"כ אמאי פסקו הרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים דהך איבעיא לא איפשיטא. והא אע"ג דלא איפשיטא בדוכתה איפשיטא בסוגיא דכתובות ובערכין שם וכל כיו"ב הו"ל איבעיא דאיפשיטא וכמשכ"ל. איברא דלפי מה שביארנו לעיל דאפילו נימא דאם מכרו רבו לקנס אינו מכור. מ"מ כיון דאין זה אלא משום דהו"ל דבר שלא בא לעולם אין מנוול ומוכה שחין חשוב משום כך עבד שאינו שוה כלום. שהרי עכ"פ אצל רבו גופי' הו"ל משום כך שוה ממון. דמה לי אחרים מה לי רבו גופי'. ובסוגיא דפרק השולח שם דחשיב ליה למוכה שחין עבד שאינו שוה כלום. היינו רק משום דמיירי התם בטרפה. דאפילו אם איתא דמכרו רבו לקנס מכור אינו שוה כלום. דגם מצד זה לאו ממון הוא מטעם שנתבאר. לא שנא לאחרים ולא שנא לרבו גופי'. אבל בסוגיא דכתובות ובערכין שם לא מיירי בטרפה. ולהכי פשיטא לי' לאביי דבר קנסא הוא. כיון דאפילו אם מכרו לקנס אינו מכור. הרי חשיב שוה ממון לרבו גופי' מיהת משום הקנס. ואדרבה גם מההיא דהתם יש להוכיח שאם אינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא. מדפריך אביי אשינויא קמא דר"ז. יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים עבד עושה מעשה מחט שלשים. ואם איתא דאפילו עבד דלא שוה כלום ואינו עושה שום מלאכה כלל בר קנסא הוא. קשה דהו"ל לאלומי קושייתו טפי. ולימא יאמרו עבד נוקב מרגליות שלשים. עבד דלא שוה כלום שלשים. אלא ודאי עבד כזה לאו בר קנסא הוא כלל. וכיון דעכ"פ שוה ממון מיהת בעינן. לכך נקט עושה מעשה מחט. דגם הוא שוה מעט. וממילא מובן דלאו דוקא. דה"ה אם אינו שוה אלא פחות מזה בר קנסא הוא. ומ"מ שוה ממון בעינן. דבלא"ה לאו בר קנסא הוא כלל. וע"פ זה אתו שפיר דברי התוס' (ריש ערכין) בהא דאמרינן התם הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין. סד"א נדר בערכך כתיב. כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין. קמ"ל נפשות כל דהו. וכתבו בתוס' (ד"ה לאיתויי וכו') וז"ל. משמע דקאי נמי אעבדים דמתניתין. ויש להקשות דהא מיבעיא ליה בפרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס מהו. אלמא אית ליה דמים. וי"ל דהכא בטרפה איירי עכ"ל עיי"ש. וכבר נתקשו המפרשים שם היכי מוכח משם דמנוול ומוכה שחין אית ליה דמים. הא מיבעיא לן התם אם מכור או לא. ואם אינו מכור הרי אין לו דמים. ולא היה להם להקשות אלא אמאי לא קפשיט האיבעיא מהכא דאינו מכור. דאל"כ הרי אית ליה דמים. וקצתם נדחקו לפרש דבאמת זו היא כוונתם. אבל מלשון התוס' לא משמע הכי. אלא ס"ל דמשם מוכח דודאי אית לי' דמים. אבל לפמש"כ דבריהם נכונים כפשוטן. וכוונתם דמדמיבעיא לן התם אם מכרו רבו לקנס מכור. ובעי התם למיפשט מדתניא דאיכא עבד שאינו שוה כלום. ואס"ד מכרו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. ומזה מבואר דבכך מיחשב בר דמים. וא"כ אפילו את"ל דאם מכרו לקנס אינו מכור. עכ"פ הו"ל שוה ממון לגבי רבו גופי' שהוא קנוי לו לקנס. והא דקבעי התם למיפשט מזה דמכרו לקנס מכור. עכצ"ל דאיה"נ דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובתר דמסיק דמיירי בטרפה ניחא וכמשכ"ל. וא"כ הכא דמיירי במנוול ומוכה שחין ולא בטרפה. בר דמים הוא. ואמאי קאמר שאינו בדמים. ועל זה תירצו שפיר דהכא נמי מיירי בטרפה דגם מצד זכות דקנס לאו בר דמים הוא. עכ"פ מתבאר דמסוגיא דכתובות ודערכין שם אין הכרע לומר דגם אם אינו שוה כלום בר קנסא הוא. אדרבה איפכא משמע מהתם:
וראיתי להרמב"ם ז"ל במורה (ח"ג פרק מ') שכתב טעם לשלשים של עבד וז"ל ושם דמי העבד בכלל. חצי נזק בן חורין בכלל. שאתה תמצא ערכי אדם שמרובה בהן ששים שקלים. ודמי העבד כסף שלשים שקלים עכ"ל עיי"ש. ודבריו מבוארים דס"ל דעכ"פ אין קנס אלא בעבד שהוא בר דמים. אלא שהתורה נתנה קצבה דרך כלל לכל העבדים בין ששוה מעט או הרבה. החצי מדמי בן חורין שנתנה לו תורה קצבה דרך כלל ששים שקלים. בין ששוה מעט או הרבה. ואף דדבריו ז"ל תמוהים מאוד. כמו שכבר הרגישו רבים בזה. שהרי המרובה שבערכין אינו ששים שקלים אלא חמשים. ורצו לשבש דבריו ולהגיה בענין שכוונתו דשלשים דעבד הוא כמרובה שבערכי אשה שהוא שלשים שקלים. ובאמת שכן כתב בחזקוני (פ' משפטים) ומשום דעבד דינו כאשה עיי"ש. אבל דברי הרמב"ם אי אפשר להגיה באופן זה כמבואר. ובלא"ה תמוהים דברי הרמב"ם ז"ל שם. דמבואר מדבריו דס"ל דהערכין הם ע"פ מה ששוה אדם בינוני. וזה תמוה מאוד דהא אפילו אינו שוה כלום ואין לו שום דמים. ערך שלו הוא ככתוב בפרשת ערכין בקרא. וכדאמרינן ריש ערכין עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם גופי' (פ"א מהלכות ערכין ה"ח) עיי"ש. עכ"פ מתבאר מדבריו דס"ל דאין שלשים שקלים קנס אלא בעבד ששוה ממון. ויש איזה היזק לרבו במיתתו. כמש"כ ושם דמי העבד בכלל חצי נזק בן חורין וכו'. וזהו כדעתו. כדמשמע ג"כ מדבריו בשאר דוכתי כמשכ"ל. ועי' להר"י אברבנאל ז"ל (פ' משפטים) שכתב טעם אחר לתשלומי שלשים שקלים דעבד. ע"פ מאי דס"ל ג"כ כדעת האחרונים ז"ל דאפי' אם אינו שוה כלום איכא תשלומי שלשים שקלים קנס עיי"ש בדבריו. וכבר נתבאר דאין שום יסוד לזה. ואדרבה איפכא מוכח מהתוספתא וסוגיא דפ"ד דב"ק שם ומסוגיא דכתובות ודערכין שם. אלא דיש לפקפק בההיא דכתובות ובערכין שם. דכיון דעכ"פ עבד מוכה שחין מצד עצמו אינו שוה כלום. ואינו שוה ממון אלא מצד מכירתו לקנס. או מצד מה ששוה ממון לרבו גופי' משום שקנוי לו לקנס כמו שנתבאר. א"כ הדבר קשה דאם איתא דעבד שאינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא מדינא. היכי יתכן לומר דמוכה שחין להכי הוא בר קנסא משום דעכ"פ שוה הוא ממון למכרו לקנס. או לרבו גופי' משום הזכות שיש לו בו לקנס. כיון דעל הקנס גופי' אנו דנין. דהרי אי לאו שחידשה תורה דין תשלומי קנס לא היה מוכה שחין שוה כלום. וא"כ אית לן למימר דמוכה שחין אינו בתורת קנס כלל. וממילא לא שייך בו קנין לקנס שיהא חשוב מצד זה שוה ממון. אלא ע"כ מוכח משם דאפילו אינו שוה כלום ישנו בתורת קנס. מיהו גם לזה היה אפשר לומר דאדרבה משם איפכא מוכח. דהרי מדנקט בסוגיא דפרק השולח וכן בסוגיא דריש ערכין מנוול ומוכה שחין. משמע דאיכא מוכה שחין שאינו מנוול. ודוקא מנוול ומוכה שחין הוא דאינו שוה כלום. אבל מוכה שחין שאינו מנוול שוה מיהת דבר מועט. וא"כ התם בסוגיא דכתובות ובערכין דלא נקט אלא מוכה שחין בלבד הו"ל שוה ממון. וא"כ מדנקט מוכה שחין בלבד ולא נקט מנוול כדי לאלומי קושייתו טפי. משמע דודאי עבד מנוול ומוכה שחין לאו בר קנס הוא. אלא דאכתי קשה בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל. ואף דבההיא דפ"ד דב"ק היה אפשר לומר דכיון דלא נקט גם התם אלא מוכה שחין בלבד. ולא נקט מנוול. אתי שפיר. כמש"כ בההיא דתלמודא דידן בכתובות ובערכין שם. מ"מ קשה בדברי הירושלמי דפ"ג דכתובות ופ"ה דשבועות. דאע"ג דגם שם לא נקט אלא מוכה שחין בלבד. מ"מ ע"כ מיירי בשאינו שוה מצד עצמו כלום. דאל"כ לא תירץ רבי חגיי כלום מתניתין דשבועות דקתני אם אמר לו המית שורך את עבדי דפטור. משום דקנס קתבע. ואם איתא דדוקא נקט מוכה שחין ולא מנוול. משום דבמנוול ומוכה שחין שאינו שוה כלום ליכא תשלומי קנס. אבל מוכה שחין שאינו מנוול שוה מיהת דבר מועט. א"כ הדרא קושיא לדוכתה. דאם איתא דשלשים של עבד אין כולו קנס אלא יותר מדמיו. אמאי פטור על שבועתו. והא אית בה נמי כפירת ותביעת ממון כפי מה ששוה מוכה שחין שאינו מנוול. אלא ודאי מיירי בענין שאינו שוה כלום. דהיינו שהוא גם מנוול. אלא שקיצר בלישני' כדרך הירושלמי. וא"כ קשה שראוי לומר דכיון דמצד עצמו אינו שוה כלום. אע"פ שמצד הקנס שוה ממון למכרו לאחרים או לרבו גופי'. אינו בתורת קנס אם איתא דעבד שאינו שוה כלום לאו בר קנסא הוא. מיהו נראה דאין זה מוכרח. דאפשר לומר דודאי עבד מנוול ומוכה שחין והוא טרפה. דאפילו מצד מכירתו לקנס אינו שוה ממון. איכא למימר דלאו בר קנסא הוא כלל. משום דגם אם היה בתורת קנס אינו שוה כלום אפילו אם איתא דבשאר עבדים אם מכרן לקנס מכורין. משום דטרפה שום אדם לא יקנהו לקנס וכמו שביארנו לעיל. וממילא גם לרבו גופי' אינו שוה ממון מצד מה שקנוי הוא לו לקנס. אבל מנוול ומוכה שחין שאינו טרפה. כיון דעכ"פ מצד מכירתו לקנס. או לרבו גופי' מצד מה שהוא קנוי לו לקנס. הו"ל שוה ממון. שפיר אפשר לומר דחשיב שוה ממון לענין שיהיה בתורת קנס:
ועפ"ז מתורץ שפיר מה שנתקשו האתרונים ז"ל מאי דמשמע במתני' דב"ק שם דעכ"פ בעינן שיהא העבד שוה דינר. וכן מבואר בשאר דוכתי כמשכ"ל. והרי אפי' עבד מנוול ומוכה שתין שאינו שוה כלום בר קנסא הוא וכמשכ"ל. אבל ע"פ מה שביארנו אתי שפיר. דודאי אפי' מנוול ומוכה שחין אע"פ שאינו שוה כלום מצד עצמו. ועבד שאינו שוה כלום אינו בדין שלשים שקלים קנס. מ"מ זה ישנו בדין קנס משום דעכ"פ הו"ל שוה ממון מיהת משום שראוי למכרו לקנס או מצד רבו גופי' שקנוי לו לקנס. ולא גרע בזה מאיש אחר שהיה קונה אותו אי הוה מהניא המכירה. וזהו הדינר דקתני במתניתין בין שהוא יפה מאה מנה בין שאינו יפה אלא דינר אחד. כלומר שהוא מנוול ומוכה שחין שאינו יפה אלא דינר אחד למכרו לקנס או לרבו גופי' שהוא קנוי לו ששוה אצלו דינר אחד מיהת. משום הזכות שיש לו בו שהקנס שלו הוא. ובהכי ניחא ג"כ מאי דבמתניתין נקט דינר אחד ובמכילתא נמי נקט דינר. ואילו בגמ' בברייתא וגם רבא נקטו סלע. שכבר עמדנו בזה לעיל. אבל ע"פ זה נראה דכיון דדינר זה וסלע זו הם רק דמי שוויו למכרו לקנס או לרבו גופי'. א"כ הדבר תלוי אם הוא בענין שקרוב הדבר ושכיח שיגיחהו שור וכיו"ב ויבוא לידי תשלומי קנס. כגון שהעבד רגיל במקום בהמות וחיות ממיתות. אז הוא שוה יותר מצד הקנס. ואם הוא בענין שרחוק הדבר ולא שכיח כ"כ לבוא לידי כך. אז הוא שוה פחות מזה. ולהכי פעמים נקט דינר אחד או דינר זהב ופעמים נקט סלע. משום שהכל לפי המקום ולפי הענין ולפי השעה. דזימנין שהוא שוה מצד זה דינר זהב. ופעמים שאינו שוה אלא סלע. ופעמים שאינו שוה אלא דינר אחד. אבל בכולהו הני דוכתי מיירי בעבד שמצד עצמו אינו שוה כלום:
ועוד נראה דאפי' אם תמצא לומר דאם איתא שאם אין העבד שוה כלום אינו בתורת תשלומי שלשים שקלים קנס. גם מצד מה ששוה ממון מצד מכירתו לקנס אין ראוי לומר שישנו בדין קנס. כיון דאי לאו שהיה בו דין קנס לא הי' שוה כלום. מ"מ נראה דאף ע"פ כן גם מנוול ומוכה שחין איכא למימר דחשיב לענין זה שוה ממון. ע"פ מה שנתעורר מהריט"א ז"ל (בתשו' שם) להקשות לפמש"כ הרשב"א ז"ל (בגיטין שם) במאי דאמרינן התם איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור. תיבעיא לר"מ תיבעיא לרבנן. תיבעיא לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו' עיי"ש. וכתב הרשב"א וז"ל תימא מאי קמיבעיא ליה דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפי' לרבנן קנה. ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי. ומאי האי נמי דקאמר תיבעיא לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו. אבל הכא מי יימר דמתנגח. דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דניבעי מידי דעביד דאתי. וכתב הרמב"ן נ"ר וכו' ובתוס' פירשו כאן דכל היכא דאיכא תרי מי יימר (כהכא מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר) קיל טפי מפירות דקל ואפי' לר"מ וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הה"מ (פכ"ג מהלכות מכירה ה"ג) עיי"ש. ולפ"ז נראה דהרי ודאי עבד מנוול ומוכה שחין אף ע"פ שאינו שוה כלום. מ"מ אם חבלו בו אחרים אע"פ שאין משלמין דמי נזק ודמי שבת כיון שאינו שוה כלום. וגם אינו עושה שום מלאכה. מ"מ חייב לשלם לרבו דמי בושת וצער וריפוי. דבזה לא גרע מעבד בריא שהחובל בו חייב לשלם לרבו כל החמשה דברים. כמבואר ברמב"ם (פ"ד ה"י מהלכות חובל) עיי"ש. וא"כ במוכר עבדו לדמי חבלה. ודאי ראוי לומר דאם מכרו מכור. דהרי עד כאן לא קמיבעיא להו אלא במכרו לקנס דאיכא תרי מי יימר. אבל בזה ליכא אלא חד מי יימר. דהא ממונא הוא ולא מיפטר בהודאה. וא"כ קשה מאי מייתי התם ראיה מההיא ברייתא דיליד בית ומקנת כסף. לימא ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבין לדמי חבלת אחרים. וכמו כן קשה מההיא דאמרינן בירושלמי שם דמתניתין דשבועות הפקדון מיתוקמא בעבד מוכה שחין שאין לו דמים. דכיון דמוכר עבדו לדמי חבלתו פשיטא לן דמכור. א"כ אפי' עבד מוכה שחין אכתי דמים יש לו. שהרי יכול למכרו מיהת לדמי חבלתו. ואכתי הו"ל תביעת ושבועת כפירת ממון עיי"ש שנשאר בקושיא. ובודאי דלכאורה קושיא גדולה היא:
ואמנם מה שהקשה בסוגיא דגיטין דלימא לי' ולטעמיך אין בזה קושיא כ"כ דהא בלא"ה גם בקנס גופיה הוה מצי למימר ליה ולטעמיך כמשכ"ל. אלא דכבר אשכחן כיו"ב בכמה דוכתי דאע"ג דמצי למימר ולטעמיך לא קאמר. כמש"כ הראשונים ז"ל במקומות הרבה בתלמוד. אלא דקשה דגם למסקנא דמוקי לה בטרפה ומנוול ומוכה שחין אכתי קשה. דנהי דמשום מכירתו לקנס לא חשיב שוה ממון משום דטרפה לאו בר קנסא הוא. כדפירש"י משום דגברא קטילא הוא. מ"מ הרי אכתי שוה ממון משום דמזדבין לדמי חבלתו. אע"ג דטרפה הוא והו"ל גברא קטילא. כמבואר בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ה ע"א) דהיוצא ליהרג אף ע"ג דגברא קטילא הוא חייבין על בשתו. וה"ה על צערו. כמש"כ הר"ן ז"ל (בחי' שם). וא"כ ה"ה לטרפה. ואף ע"ג דהתם מדמה לה תלמודא לביישו ישן ומת עיי"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל (הלכות חובל ומזיק פ"ג ה"ג) הו"ל איבעיא דלא איפשיטא עיי"ש. מ"מ נראה דדוקא היוצא ליהרג שהולך מיד למות. אבל טרפה שאינו ברור שימות מיד לא דמי לביישו ישן ומת מתוך שינתו. וגם נראה דאפי' היוצא ליהרג ודאי עדיף מביישו ישן ומת מתוך שינה זו. והתם לא פריך עלה מביישו ישן ומת אלא במכ"ש. דאפי' בביישו ישן ומת אמר ר"ש דחייב וכ"ש יוצא ליהרג דעדיף טפי. שהרי מרגיש בבשתו ומתבייש. והילכך אפי' אם לענין ביישו ישן ומת הו"ל איבעיא דלא איפשיטא. מ"מ ביוצא ליהרג אית לן למימר דפשיטא לן דחייב. כדמשמע בסוגיא דהתם. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ה הי"ב) עיי"ש. ובפרט דגם בביישו ישן ומת ס"ל לקצת פוסקים דאיפשיטא האיבעיא לחיובא. כמש"כ הה"מ (הלכות חובל ומזיק שם). וא"כ כ"ש יוצא ליהרג וטרפה. והא דאמרינן בתוספתא (פ"ט דב"ק) ופ"ק דערכין (ו' ע"ב) דהיוצא ליהרג אחרים שחבלו בו פטורין. ע"כ היינו רק מדמי נזק וריפוי ושבת וצער. ומטעם שפירש"י שם עיי"ש. אבל טרפה ודאי מלבד בושת יש לו גם דמי צער וריפוי. אלא דנזק ושבת אין לו. כיון דמיירי שהוא גם מנוול ומוכה שחין שאינו ראוי לשום מלאכה ואינו שוה כלום. ומ"מ שפיר שייכי ביה צער וריפוי. וכמו שחייבין עליו דמי בושת הכי נמי חייבין עליו דמי צער וריפוי. וא"כ ראוי הוא להיות נמכר לדמי חבלתו דהיינו צער וריפוי ובושת. והרי הוא מצד זה עדיין שוה דמים. וזה ודאי קשה טובא לכאורה:
אלא דזה לא תקשה רק לפירש"י ז"ל שפירש דטרפה אינו בדין תשלומי קנס משום דגברא קטילא הוא. אבל לפי מה שפירשנו לעיל אליבא דהרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים דטרפה נמי אע"ג דגברא קטילא הוא ראוי להיות לו תורת קנס. אלא שאינו ראוי להמכר לקנס אפי' אם תמצא לומר דעבד בעלמא שמכרו רבו לקנס מכור. והילכך מצד זה נמי אינו שוה ממון. א"כ גם מצד מכירתו לדמי חבלתו לא חשיב שוה ממון. משום דאף ע"ג דודאי חייבין החובלים בו לשלם דמי חבלתו. מ"מ אינו נמכר לכך קודם חבלתו כמו שאינו נמכר לקנס מטעם שביארנו לעיל. וגם מה שהקשה מהריט"א ז"ל עפ"ז בירושלמי דכתובות ושבועות שם לק"מ. לפי מה שכבר ביארנו לעיל דאפי' אם איתא דמכר עבדו לקנס מכור. מ"מ כשתבעו ואמר לו המית שורך את עבדי אין בכלל תביעתו אלא עיקר הקנס שלשים שקלים כסף בלבד. ולא מה שהיה שוה למכרו לקנס. וא"כ גם דמי שוויו למכרו לדמי חבלתו ע"כ אינו בכלל תביעתו מהאי טעמא גופא שביארנו. והילכך אין בכלל שבועת כפירתו ג"כ רק הקנס בלבד שתבעו. וא"כ אין כאן אלא שבועת כפירת קנס בלבד. ושפיר תנן דפטור לפי אוקימתא דרבי חגיי דמיירי בעבד מוכה שחין. דמצד עצמו אינו שוה כלום. ומעתה נראה דאפי' לכשתמצא לומר דאם איתא דעבד שאינו שוה כלום אינו בתורת תשלומי שלשים שקלים קנס. גם מצד מה שהיה שוה ממון ע"י מכירתו לקנס לא חשיב שוה ממון לענין שיהיה בתורת קנס. כמו שנראה לפום ריהטא. מ"ט נראה דעבד מוכה שחין ומנוול דגם מלבד הקנס ראוי מיהת למכרו לדמי חבלתו. אפי' את"ל דעבד שמכרו רבו לקנס אינו מכור וכמו שנתבאר. הילכך שפיר חשיב שוה ממון לענין שיהא בכלל תורת תשלומי שלשים שקלים קנס. אפי' אם נימא דעבד שאינו שוה כלום ליתי' בכלל תורת תשלומי שלשים שקלים קנס:
ועפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשה מהריט"א ז"ל. ע"פ מה שהעלה שם דאם מכר עבדו לאחרים למציאתו שהוא מכור אפי' את"ל דאם מכרו לקנס אינו מכור. משום דלא קמיבעיא להו אלא בקנס משום דאיכא תרי מי יימר. אבל במציאתו דליכא אלא חד מי יימר אית לן למימר דפשיטא להו דמכירתו מכירה. ולפ"ז הקשה שם בסוגיא דגיטין שם דקאמר מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. אמאי לא קאמר ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבין למציאתו. ומיהו למסקנא דמוקי לה בטרפה לא תקשה. כמו שהעלה שם דאיכא למימר דטרפה אין לו זכייה במציאה עיי"ש בדבריו. אבל בס"ד דלא מיירי בטרפה קשה דהו"ל לומר ולטעמיך. וגם הקשה בדברי הירושלמי שם דלפ"ז מאי מהני במאי דמוקי רבי חגיי מתניתין בעבד מוכה שחין. הא אכתי יש בה תביעת ממון במאי דשוה למכרו למציאתו. עיי"ש שגם זה הניח בקושיא. אבל למאי שביארנו אין בזה מקום קושיא כלל דבסוגיא דגיטין איכא למימר דאין ה"נ דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך דבלא"ה גם בקנס גופיה דמיירי בי' הוה מצי נמי למימר ולטעמיך. ועכצ"ל דזהו מן המקומות דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר וכמשכ"ל. וגם מה שהקשה על הירושלמי שם לק"מ וכדכתיבנא. דאע"ג דודאי מצי למכרו לכך. מ"מ אין זה בכלל תביעתו מטעם שביארנו. ובפרט עפמשכ"ל בשם הריטב"א ז"ל. ומעתה לפ"ז מתבאר דמנוול ומוכה שחין גם מלבד צד מכירתו לקנס הו"ל מיהת שוה ממון מצד מכירתו לדמי חבלתו ולמציאתו. ובזה ליכא ספיקא דאם מכרו מכור:
אלא דמ"מ בסוגיא דגיטין שם דקאמר אי ס"ד מכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. עכצ"ל לכאורה דמצד מה ששוה ממון למכירתו לקנס חשיב שוה ממון לענין שיהא בכלל תורת תשלומי קנס. דהרי כיון דמזה אתי למיפשט האיבעיא דאם מכרו לקנס מכור. עכצ"ל דלא סלקא אדעתיה מיהת דגם בלא"ה שוה ממון מצד מה שיכול למכרו לדמי חבלתו ולמציאתו. ואין ה"נ דהוה מצי למימר ליה ולטעמיך וכמשכ"ל. אלא דמ"מ רבי אבא דאתי למיפשט האיבעיא מהך ברייתא משום הוכחה זו. ע"כ דלא סלקא אדעתיה מכירה אחריתא בעבד שאינו שוה כלום מצד עצמו אלא מכירתו לקנס בלבד. וא"כ אם איתא דעבד שאינו שוה כלום אינו בתורת תשלומי שלשים שקלים קנס. ע"כ אין לנו אלא לומר דמצד זה גופא ששוה מיהת ממון ע"י מכירתו לקנס. חשיב שוה ממון לענין זה שיהיה בכלל תורת תשלומי קנס. אע"פ שאינו שוה כלום מצד אחר כלל. וכמו שביארנו לעיל. ואם אין מכירתו לקנס מכירה אינו בכלל תורת תשלומי קנס כלל. אלא דכיון דאם מכר עבדו לקנס מכור. ממילא גם כל עבד שאינו שוה כלום הו"ל בכלל תורת תשלומי קנס ע"י מה ששוה מיהת ממון למכירתו לקנס. ומ"מ שפיר אפשר לומר כן ואין הכרח להוכיח משם דעבד שאינו שוה כלום ג"כ ישנו בכלל תורת קנס וכמו שביארנו לעיל. גם היה נראה קצת לומר דבעיקר קושית מהריט"א ז"ל כבר הרגיש רש"י ז"ל שם ותירצה. דעל מאי דקאמר התם ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. פירש"י וז"ל מי איכא עבדא דלא מזדבין בפרוטה לקנסא שאם יגחנו שור יטול שלשים כסף עכ"ל עיי"ש. ולכאורה מאי בעי רש"י במש"כ בפרוטה ולמה נתן קצבה לדבר פרוטה. ולא כתב סתם בדבר מועט. וגם מה שכתב יטול שלשים כסף הוא לכאורה אך שפת יתר. אבל כנראה הוקשה לו מאי ראיה מייתי רבי אבא מזה דמכרו לקנס אינו מכור. והא גם עכשיו קשה מי איכא עבדא דלא מזדבין מיהת לדמי חבלתו ולמציאותיו. וע"כ נצטרך לומר דמאי דקתני בברייתא עבד שאינו שוה כלום. היינו רק לומר שמצד עצמו אינו שוה כלום. אבל ודאי משום מכירתו לדמי חבלתו ולמציאותיו שוה דבר מועט. וא"כ גם לענין קנס אפשר לומר כן. ולכן פירש"י ז"ל דר"א לא הוקשה לו אלא מקנס דוקא. משום דמלישנא דברייתא דקתני עבד שאינו שוה כלום. משמע ליה שאינו שוה כלום ממש. ולזה קאמר דאי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לפחות בפרוטה לזכות בקנס שהוא דבר קצוב סכום גדול של שלשים כסף. דודאי ימצאו הרבה קונים לקנות בפרוטה הזכות של קנס גדול כזה. אע"פ שיש בדבר ספק גדול אם יבוא לידי קנס זה. משא"כ במכירה לדמי חבלתו ולמציאותיו אפשר דאפי' פרוטה אחת לא ימצאו קונים שיתנו כדי ליכנס בספק זה. דאפי' כשיחבל אפשר שלא יהיו התשלומין אלא דבר מועט. וכן משום ספק מציאה אפשר דאפי' פרוטה לא יתנו. דמציאה גדולה לא שכיחא כלל. וקטנה אינה שוה פרוטה משום הזכות ליכנס בספק זה. וא"כ עכ"פ מבואר שאם ליכא תורת קנס אלא בעבד ששוה ממון ע"כ אין לנו אלא לומר כמשכ"ל דמשום מכירתו לקנס גופי' חשיב שוה ממון לענין זה:
איברא דבלא"ה יש לדון בזה עפמש"כ הרב חת"ס (בחי' לגיטין שם) להקשות במאי דמוקי לברייתא דמצריך קרא לעבד שאינו שוה כלום בטרפה ומנוול ומוכה שחין. דאכתי לפמש"כ (בב"ק י' ע"א) בתוס' ד"ה שהשור וכו'. דמת עבד כנעני מותר בהנאה עיי"ש. א"כ הרי שוה ממון משום דחזי להאכילו אחר מותו לכלבים. ולזה תירץ שם דכיון דהך ברייתא לענין להאכילו בתרומה מיירי. וכיון דעבד זה לא חזי לכלום אלא להאכילו לכלבים לכשימות. אסור להאכילו תרומה הראויה למאכל אדם. כמו בהמה שאסור להאכילה תרומה ראויה למאכל אדם. ולא שרי להאכילה אלא כרשיני תרומה שאינם ראוים לאדם. והביא ראיה לזה מדגבי פסח (פ' בא) לא כתב קרא אלא מקנת כסף. ולא כתיב יליד בית לרבות גם עבד טרפה ומנוול ומוכה שחין דאע"פ שאינו שוה כלום מעכב את רבו מלאכול בפסח כשהוא ערל. אבל לפ"ז ניחא. משום דגם עבד כזה שוה ממון עכ"פ להאכילו לכלבים כשימות עיי"ש בדבריו. ומעתה עפ"ז נראה דמאי דקאמר אי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא. דמשמע דאפילו אינו שוה כלום ישנו בתורת קנס. היינו רק משום דעכ"פ שוה ממון הוא להאכילו כשימות לכלבים. אלא דלהאכילו תרומה לא מיתוקמא ברייתא בהכי. משום דעבד כזה אינו אוכל בתרומה כאדם. וע"כ לא מיירי ברייתא דהתם אלא כשאינו שוה כלום מחיים דוקא. וא"כ לפ"ז מבואר בפשיטות שאין שום ראיה מסוגיא דהתם לומר דאפילו עבד שאינו שוה כלום ישנו בתורת קנס. ולפ"ז הוה אתי שפיר מה שהקשינו לעיל על הרמב"ם שלא הביא דטרפה אין לו קנס. אלא דלפ"ז לא משכחת לה כלל שום עבד שלא יהא שוה ממון:
אלא דעיקר הך דינא אם מת עבד כנעני מותר בהנאה. תלוי במחלוקותן של הראשונים והאחרונים ז"ל. כמבואר בדברי הרב מל"מ (סוף הלכות אבל) ובמש"כ האחרונים ז"ל (יו"ד סי' שמ"ט) ובשאר דוכתי ואכמ"ל בזה. ובלא"ה קשה לפ"ז בסוגיא דריש ערכין דקאמר הכל נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין סד"א נדר בערכך כתיב כל שאינו בדמים אינו בערכין קמ"ל. וכתבו בתוס' דמשמע דקאי נמי אעבדים דמתניתין. וכתבו דע"כ מיירי בטרפה. דאל"כ אכתי ישנו בדמים למכרו לקנס כמשכ"ל. והשתא אם איתא אכתי קשה דהא מיהת ישנו בדמים להאכילו לכלבים אחרי מותו. ומיהו גם בלא"ה יש להקשות דאכתי שוה ממון למכרו לדמי חבלתו ומציאתו כמשכ"ל. אלא דלפמשכ"ל בכוונת רש"י ז"ל בגיטין שם אין מזה קושיא כמבואר. אבל ממה ששוה ממון להאכיל בשרו כשימות לכלבים. ודאי קשה. ועכצ"ל או דמת עכו"ם ועבד כנעני נמי אסור בהנאה. או דאפילו להסוברים דמותר בהנאה. מ"מ לאו אורחי' בהכי להאכיל בשר אדם לכלבים. ולא חשיב מצד זה שוה ממון. וא"כ גם סוגיא דגיטין לא מתיישבת בהכי. ואין להאריך בזה דעכ"פ מתבאר בלא"ה דאין הכרע מסוגיא דגיטין שם לומר דעבד שאינו שוה כלום ישנו בתורת תשלומי קנס: