אור ברסלב

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין העונשין

מנין לא תעשה

הקדמה

חלק א

אלה שבעים ואחד המומתים, מצותם שנית לב"ד החזרתי וכו'. אמר המפרש כבר מלתי אמורה במבוא שלשיטת הגאונים ז"ל ושאר כל גדולי הראשונים ז"ל מוני המצות. במנין שס"ה הלאוין נמנין שבעים ואחד העונשין שבמיתה. והרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש י"ד) שפך על זה סוללה והעיר כל חמתו על הבה"ג וכל ההולכים בשיטתו בזה. ותוכן דבריו הוא כי דבר זה לא יתכן כלל מכמה טעמים. האחד כי העונשין אפי' מיתות ב"ד הרי אין בהם אלא מצות עשה בקום ועשה לב"ד. ואיך יתכן למנותן במספר הלאוין. ועוד יותר קשה מזה מה שמנו במנין עונשין אלו גם חייבי כריתות וחייבי מיתה בידי שמים. והכניסום בתוך מנין הלאוין. ואיזו מצוה ואזהרה יש לנו בכל אלה. הרי אין דינם מסור אלא לשמים. ועוד שאין ראוי למנות כל עונש ועונש מצוה מיוחדת בפ"ע. עד שתהא מלקות אוכל נבלה מצוה בפ"ע. ומלקות אוכל טרפה מצוה בפ"ע. ומלקות אוכל בשר בחלב בפ"ע. ומלקות לובש שעטנז בפ"ע וכן כולם. שא"כ מתרבה מספר המצות הרבה יותר מתרי"ג. וע"כ מבואר שאין למנות כל מין עונש מלקות אלא במצוה אחת. ומעתה כמו כן הוא הדין לעונשי מיתות ב"ד שאין למנות אלא כל מין ומין ממיני העונשין במצוה אחת. ונמצא שאין למנותן אלא בארבע מצות. סקילה. שריפה. הרג. וחנק. ועוד דאחר שכבר נמנו הלאוין המזהירין של העונשין הללו במנין הלאוין איך יתכן למנות העונש מצוה בפ"ע. והלאו שמתחייב על עבירתו העונש ההוא מצוה בפ"ע. וסיים שם וכתב וז"ל ואמנם טעו כולם זאת הטעות בהיותם מונים העונשים כמצות. והם נבוכים בהם. פעם מונים אותם לבדם. ופעם מונים העונשים והדבר אשר יענש עליו (כלומר הלאו) וישימו זה כולו במצות ל"ת מבלתי התבוננות עכ"ל עיי"ש בדבריו:

והרמב"ן ז"ל אע"ג דבמה שהכריח הרמב"ם ז"ל שאין למנות כל עונש ועונש מצוה מיוחדת בפ"ע משום דא"כ גם בעונש מלקות ראוי למנות כל מלקות ומלקות מצוה בפ"ע. ויתרבה מנין המצות הרבה יותר מתרי"ג. השיב עליו הרמב"ן ז"ל שאין זה הכרח כלל. דשאני עונשי מיתות ב"ד. לפי שאנחנו נצטוינו מצוה בפ"ע לסקול מחלל שבת. ונצטוינו מצוה אחרת לסקול עובד ע"ז. וכן כולם. ואין עבירה זו כמות זו. ולא נצטוינו בהם מצוה כוללת. אלא בכל אחד ואחד מאמר בפ"ע ופרשה בפ"ע מטעם בפ"ע. וכי משום ששתי מצות אלו נעשות ברגימת אבנים ימנו אחת. אבל המלקות אין דמיונו לאלה לפי שלא נצטוינו על המלקות בכל עבירה ועבירה בפ"ע. אבל נצטוינו מצוה כללית שנלקה על כל לאו מהלאוין שבתורה שדומה ללאו דחסימה. ולא באו במלקות אלא שתי מצות. שאם היה בן הכות הרשע שיפילנו השופט והכהו ארבעים. ושלא יוסיף להכותו. ולכן לא ימנו המלקיות בשום פנים במצות רבות עכת"ד שם בזה עיי"ש. מ"מ בעיקר הדבר הודה גם הוא ז"ל לטענותיו של הרמב"ם ברובן. והחליט גם הוא כמוהו דודאי אין למנות העונשין אלא במנין העשין. ולא במנין הלאוין. ואפי' כשתמצא לומר דחשיבי כלאוין. ומקומן במנין הלאוין. מ"מ אחר שכבר נמנו כל האזהרות של העונשין הללו במנין הלאוין. שוב לא יתכן למנות העונשין שמתחייבין על עבירת לאוין אלו עצמן במנין הלאוין בפ"ע. וכ"ש שאין למנות עונשי כריתות ומיתות בידי שמים שאין בהם שום מצוה לנו. שאין עשייתם אלא בידי שמים. אלא דמ"מ העלה שאין מכל זה שום השגה על הבה"ג וסייעתו ז"ל כלל. משום דודאי גם להבה"ג אין העונשין מצד עצמן נמנין במנין הלאוין. וגם לא במנין העשין. דמספר תרי"ג מצות לדעת הבה"ג אינו כולל אלא המעשים הרצויים והנמנעים מאתו יתעלה. אבל העונשים אינם מכלל המעשים הרצויים אפי' כשצוה אותנו על העונש כמיתות ב"ד ומלקות. וכ"ש בעונשי שמים ככרת ומיתה ביד"ש אינם בכלל חשבון הזה. ואין כוונתו במנין העונשין שמנה אלא להאזהרות עצמן שעל עבירתן באים עונשין הללו. וכבר נזהר בעריות ובזולתם מכל חייבי מיתת ב"ד וכרת ומיתה ביד"ש שלא חזר ומנה הלאוין שבהם במנין הלאוין. ולאו דמלאכת שבת שמנה במנין הלאוין. כבר ביאר הבה"ג גופי' בהדיא ודקדק בלשונו וכתב בלשון הזה. לא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת. והיינו לאו דמחמר. מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וגו'. שאינו בסקילה ואין בו אלא ל"ת גרידא. וא"כ אינו בכלל מנין העונשין. דשם לא מנה אלא אזהרה דאבות מלאכות שבסקילה. ולא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג שמנה מחלל שבת בסקילה במנין העונשין וחזר ומנה גם אזהרתו במנין הלאוין. זהו תורף דברי הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש:

חלק ב

ואמנם רבינו הגאון ז"ל ביאר כאן בהדיא דמלבד שמנה כל הלאוין המזהירין של העונשין הללו. חזר ומנה גם כל שבעים ואחד העונשין. וזהו שכתב כאן מצותם שנית לב"ד החזרתי. וכן כתב עוד לקמן וגם אלה יספרו שנית וכו'. וכ"כ בריש מנין חייבי שריפה מדה שנית אשיב זכר אלה וכו'. וגם בריש מנין חייבי חנק כתב פעמים אזכור שמונת אלה וכו'. הרי דהוא ז"ל גופיה הורה לנו דרכו למנות העונשין וגם אזהרותיהן במנין שס"ה הלאוין. וכן ראינו לעיל במנין הלאוין שנמנו במספרן כל לאוי העונשין. וגם ביאר לנו בפירוש טעמו שחזר ומנה העונשים משום המצוה שבהן על הב"ד. וזהו שכתב כאן מצותם שנית לב"ד החזרתי. כלומר דאע"פ שכבר נמנו האזהרות של אלו העונשין במנין הלאוין. ובהעונשין ליכא שום מצוה נוספת להמוזהרים עליהם כדי שיבואו משום זה במנין בפ"ע. מ"מ מנה אותן בפ"ע משום המצוה שבהן על הב"ד. שכל עונש ועונש שבכל התורה הוא מצוה מוטלת על הב"ד לענוש את העבריינים שנתחייבו בהם. ואינם ענין להלאוין שכבר נמנו. שהם אינם אלא אזהרות להנדון עצמו. אבל העונשים הם מצות להב"ד. ומי שנתחייב באלו לא נתחייב באלו. ולכן אלו ואלו באים במנין בפ"ע. ומעתה א"כ יסתערו על שיטתו זו כל תלונותיו והשגותיו של הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל. חדא דהרי המצוה שבעונשין על הב"ד היא מצות עשה ממש בקום ועשה. ואין מקומה אלא במנין העשין. והיכי מנאן במנין הלאוין. ועוד דבעונשי כרת ומיתה בידי שמים מאי איכא למימר. הרי אין מיתתן מסורה לב"ד אלא בידי שמים. ועוד דמאי שנא עונש מלקות שמנה כל מין עונש זה במצוה אחת לקמן במנין הפרשיות (פרשה ט') עיי"ש. ומאי שנא העונשין שבמיתה שמנה עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע במנין הלאוין:

חלק ג

מיהו לזה שפיר כתב רבינו הרמב"ן ז"ל שם וז"ל כן ראוי למנותם שיהיו כל עונשי מיתות ב"ד נמנין אחד לאחד כמנין האישים שהם מחוייבי העונשים. לפי שאנחנו נצטוינו מצוה בפ"ע לסקול מחלל שבת. ונצטוינו מצוה אחרת לסקול עובד ע"ז. ואין עבירה זו כמות זו. ולא נצטוינו בהם מצוה כוללת. אלא בכל אחד מאמר בפ"ע ופרשה בפ"ע מטעם בפ"ע. וכי מפני ששתי מצות אלו נעשות ברגימת אבן ימנו אחת. אבל המלקות אין דמיונו לאלה דמיון יפה. לפי שלא נצטוינו על המלקות בכל עבירה ועבירה בפ"ע. אבל נצטוינו מצוה כללית שנלקה על כל לאו מהלאוין שבתורה שדומה ללאו דחסימה. כמו שבא בפירוש המקובל ובגלוי מן הכתוב. ולא באו במלקות אלא שתי מצות. שאם היה בן הכות הרשע שיפילו השופט והכהו לפניו ארבעים. ושלא יוסיף להכותו. ולכן לא ימנה המלקיות בשום פנים במצות רבות. עכת"ד בקצרה. והיא בודאי תשובה מספקת ונכונה מאוד להשגה זו של הרמב"ם ז"ל על הבה"ג ז"ל. עד שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בזה דקארי לה מאי קארי. ודברי האחרונים ז"ל שנסו את כחם לדחות דברי הרמב"ן ז"ל אלו כדי לקיים עכ"פ דברי הרמב"ם בהשגתו זו על הבה"ג אינם אלא תימא. והר גדול היה לפניהם למישור. דמש"כ הר"ב מג"א וז"ל נראה לי כי גם שלא בא הציווי בכל אחד ואחד מחייבי מלקיות בפ"ע. מ"מ הרי פירשו לנו מקבלי התורה שראוי להלקות העוברים על הלאוין הדומים ללאו דחסימה עכ"ל עיי"ש. אין לדבריו אלו שום ביאור וטעם כלל. ואין כדאי לטפל בם. והרא"א ז"ל בלב שמח שם הרחיק עוד ללכת הלאה בדרך זו. וכתב שלא נתבאר לו ביטולו של הרמב"ן ז"ל להוכחת הרמב"ם מהמלקיות במש"כ שלא נצטוינו על המלקיות בכל עבירה. ומה בכך כיון דמלאו דחסימה למדנו מלקות לכל לאו מיוחד בתורה. כדאיתא בגמרא. והרי הוא כאילו כתוב מלקות בפירוש בכל לאו ולאו. והוסיף שם עוד וכתב על דברי הרמב"ן ז"ל דבאמת דבריו תמוהים אצלו בזה דמטוני' לא יהיו מלקין על כל הלאוין אלא מלקות אחת מאחר שכולן במצוה כללית נאמרו. ויהיה זה כלאו שבכללות. ואין באלו הדברים שום טעם עכ"ל שם עיי"ש בדבריו. ואני אומר דבאמת לא רצה לראות את האמת. ובדברי טעם לא מצא טעם. גם הר"ח קאזיס ז"ל בקנאת סופרים שלו קנא את קנאת הרמב"ם ז"ל וכתב על דברי הרמב"ן ז"ל שלא זכה להבין מה טיבו של חילוק זה של הרמב"ן ז"ל. שהרי חייבי מלקיות נלמדים מבנין אב מלאו דחסימה. וגמרי' מיני' להלקות לכל הדומה לו. והרי הוא כאילו נכתב המלקות בכל אותן הלאוין שהם בחיוב זה. וחייבי מיתות נמי נלמדין במדות שהתורה נדרשת בהן. וכן נאמר במלקיות וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והן הן דברי הר"ב מג"א שם. אלא שהם הרחיבו הדברים בביאור יותר. ואנכי משתומם על המראה המוזר הלזה. ולא אדע מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם שלא שמו לבם להתבונן בדברים ברורים ופשוטים כאלו. וכפי המתבאר מדבריהם היו סבורים דעיקר מלקות לא כתיב אלא בלאו דחסימה. ומלקות דשאר כל הלאוין שבתורה לא למדנו אלא באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן מלאו דחסימה. וזהו שכתבו דבאיזו מן המדות שנלמוד לשאר כל הלאוין למלקות מלאו דחסימה. הו"ל כאילו פירש קרא בכל אחד ואחד בהדיא עונש מלקות. וכדאשכחן נמי בחייבי מיתות שבקצתן לא למדנו בהם העונש אלא בגז"ש או באחת משאר המדות שהתורה נדרשת בהן. ובכל זאת מנאן הבה"ג בפ"ע במנין העונשין שלו. אבל אחרי הממ"כ שגגה היא וטעות בדבר הפשוט. וזיל קרי בי רב הוא דפרשת מלקות פרשה מיוחדת בפ"ע היא וכל הלאוין שבתורה בכלל. דסתמא כתיב בה והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו וגר. ואי לאו דסמיך לה לאו דחסימה שכתוב מיד אחר פרשה זו. הו"ל למימר דכל לאוין שבתורה שוין לענין עונש מלקות. ואין שום חילוק בין לאו ללאו. אלא כל הלאוין ישנן בכלל פרשה זו. אלא דמדסמיך לה לאו דחסימה ממעטינן כל הנך לאוין דלא דמו ללאו דחסימה. דלהכי אסמכי' קרא לפרשת מלקות לגלויי לן דדוקא דומיא דלאו דחסימה הוא דלקי. וכדאמרינן בפ"ב דפסחים (מ"א ע"ב) ובפרק בתרא דמכות (י"ג ע"ב) ולקמן (שם ט"ו ע"א) עיי"ש. והכי תניא בספרי (תצא) יכול יהיו כל המרשיעין לוקין תלמוד לומר והיה אם בן הכות. פעמים לוקה ופעמים אינו לוקה. ועדיין איני יודע איזה לוקה. ת"ל לא תחסום שור בדישו. מה חסימה מיוחדת מצות ל"ת וכו' עיי"ש. הרי דאי לא מיעוטא דשמעינן מדסמיך לה לאו דחסימה. הוה לן למימר דכל המרשיעין לוקין ואפי' על עבירת עשה. וכ"ש שאין שום חילוק בין הלאוין שבכל התורה לענין מלקות. ולא איצטריך לסמיכת לאו דחסימה אלא אדרבה למעוטי חייבי עשה וכולהו לאוי דלא דמו ללאו דחסימה שלא ללקות עליהן. וממילא מבואר שאין לנו בזה בתורה אלא מצוה אחת כללית להלקות כל המרשיעין לעבור על אחד מהלאוין שבתורה דדמי ללאו דלא תחסום. משא"כ בכל חייבי כריתות ומיתות שבתורה דליכא בהו שום מצוה כללית. אלא בכל עבירה ועבירה שבהן העונש כתוב בצדו. אם בפירוש בקרא. או נלמד באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן. או מייתורא דקרא. ולהכי ודאי אם העונשין נמנין בפ"ע במנין המצות. יש לנו למנות עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע בחשבון המצות. והן הן דברי הרמב"ן ז"ל עצמן כמבואר לכל מי שעיניו פקוחות ורוצה לראות ולהבין את אשר לפניו:

הן אמת שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' תצא) שכתב על קרא דלא תחסום וז"ל לא תחסום שור בדישו לימד על חייבי לאוין שהן במלקות שנאמר ארבעים יכנו וסמיך לי' לא תחסום שור עכ"ל עיי"ש. ומשמע לכאורה דמלאו דלא תחסום שמעינן מלקות לכולהו חייבי לאוין שבתורה. אבל פשוט דהא ליתא. דמקרא דלא תחסום ליכא למשמע עונש מלקות אפי' ללאו דלא תחסום גופי'. דלא כתיב מלקות אלא בפרשת מלקות דמקמי הך קרא דלא תחסום. ואדרבה קרא דלא תחסום מיעוטא הוא שלא ילקו כל המרשיעין. כמבואר בספרי שם. וכוונת הפסיקתא זוטרתא היא לומר דהך קרא לימד דרק חייבי לאוין הם במלקות. ולאפוקי חייבי עשה. ומקורו מהספרי שם. וכדמסיים וכתב שנאמר ארבעים יכנו וסמיך לי' לא תחסום שור. הרי דעיקר מצות מלקות לא בלא תחסום כתיבא. אלא סתמא בכל המרשיעין. אלא דדרשינן סמוכין מדסמיך לי' לא תחסום למעוטי מה שאינו חייבי לאוין דומיא דלא תחסום. איברא דהדבר קשה לפי זה מה שלא הוציא אלא חייבי עשה מכלל מלקות. והרי גם בחייבי לאוין יש הרבה שאינם במלקות. כל הני דלא דמו ללאו דלא תחסום. וכדקתני נמי בהדיא הכי בספרי שם. ולכן נראה דכוונת הפסיקתא היא לומר דלא תחסום לימד על אותן חייבי לאוין שהן במלקות. כלומר דלא תימא כל חייבי לאוין הם במלקות. אלא דוקא אותן דדמו ללאו דלא תחסום הוא דבמלקות. דלהכי סמכי' רחמנא ללאו דלא תחסום אצל פרשת מלקות להוציא מן הכלל הנך דלא דמי ללאו דחסימה. כל זה מוכרח ופשוט:

וממילא מתבאר דמש"כ הר"ב לב שמח על רבינו הרמב"ן ז"ל דמטוני' לא יהיו לוקין על כל הלאוין שבתורה אלא מלקות אחת משום דהו"ל כלאו שבכללות. מאחר שכולן במצוה אחת כללית נאמרו. ומשום זה הרהיב עוז בנפשו לומר על דברי רבינו הרמב"ן ז"ל שאין בדבריו שום טעם. אכן נהפוך הוא כי דברי הרמב"ן ז"ל נכונים מאוד וסברתו אמת ויציב ונכון וישר. אבל דברי בעל לב שמח אין בהם ממש כלל. דהדבר מבואר ופשוט דאין זה ענין כלל ללאו שבכללות. שהרי בכל עבירה ועבירה נאמרה אזהרת לאו בפ"ע. ואע"פ שהעונש נאמר על כולן כאחד במצוה כללית שיהא כל מרשיע לעבור עבירת לאו דומיא דחסימה מתחייב מלקות. אטו משום זה יעלה על הדעת לומר שלא להתחייב על עבירת כל הלאוין כולן אלא מלקות אחת. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ה ע"א) מבואר דלכ"ע לאוין מחלקין. ולא נחלקו התם אלא בחלוקה דמיתה אם שמה חלוקה עיי"ש. ולאו שבכללות היינו רק היכא דלא קעבר אלא בלאו אחד. אע"פ שכולל שמות חלוקים. להכי לא לקי אלא אחת. דעבירה אחת היא. ויש ג"כ לאו שבכללות דאפי' חדא נמי לא לקי משום דלא דמי ללאו דחסימה. כמבואר בפרק בתרא דמכות שם ושאר דוכתי. ואין זה ענין לכאן דלאוין חלוקין ועבירות חלוקות. ודמו ללאו דחסימה מכל צד. אע"פ שהעונש לא נאמר על כולם אלא במצוה אחת. והרי פרשת חטאת נאמרה סתם וכוללת כל חייבי כריתות כאחת. ואעפ"כ חייבין על כולן חטאת על כל אחת ואחת בפ"ע. אע"פ ששגג בכולן בהעלם אחד. וכ"ש במזיד בחייבי מלקיות. ואין כדאי להרבות דברים בזה. ודברי רבינו הרמב"ן ז"ל מבוארים ונימוקו עמו. וברוך טעמו. ואע"פ שלפי מאי דמסיק הרמב"ן ז"ל גופי' אח"כ בכוונת הבה"ג במנותו העונשין אין צורך לזה כלל אליבא דהבה"ג. דבלא"ה שוב אין מקום כלל להשגת הרמב"ם ז"ל מצד זה על הבה"ג. כיון דלפ"ז אין כוונת הבה"ג למנות את העונשין מצד עצמן אלא האזהרות שלהם. מ"מ לשיטת רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה העונשין מצד עצמן מלבד אזהרותיהן שמנאן כולן כבר במנין הלאוין. ודאי צריכין אנו לסברא זו של הרמב"ן הנכונה כדי להשקיט תלונת הרמב"ם ז"ל:

חלק ד

איברא דאכתי יש מקום להקשות לסברתו זו של הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג דא"כ אמאי לא מנה הבה"ג מיהת מלקות דמוציא שם רע. ומלקות דאכילה ראשונה של בן סורר ומורה בפ"ע במנין העונשין. דהרי בהנך אי לאו דגלי בהו קרא בהדיא שלוקין לא היו בכלל חייבי מלקות דשאר חייבי לאוין. אלא דגמרינן להו בגז"ש למלקות. כמבואר בפ"ד דכתובות (מ"ו ע"א) ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"א ע"ב) עיי"ש. וא"כ פירש בהן הכתוב עונש מלקות בפ"ע. והדרא השגת הרמב"ם ז"ל לדוכתה. דהרי אפי' לסברת הרמב"ן ז"ל עכ"פ עונש מלקות דהנך תרתי שלא נכללו בפרשת מלקות דשאר חייבי לאוין הו"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל למנות בפ"ע. כמו שמנו עונש מיתות וכריתות של כל עבירה ועבירה בפ"ע. גם יש לתמוה אמאי לא מנו מלקות דמקלל חבירו בשם. ומלקות דשבועת שוא ודשבועת שקר לשעבר. דליתנהו בכלל פרשת מלקות אלא איתרבו מקראי אחריני כמבואר בשבועות (כ"א ע"א) ובפ"ק דתמורה (ג' ע"ב) עיי"ש. וא"כ לא מיתרצי בתירוצו של הרמב"ן ז"ל. גם יש מקום להקשות לפי המבואר בסוגיא דריש פ"ק דמכות ובפ"ק דסנהדרין (י' ע"א) דעדים זוממין דבן גרושה וחלוצה ודחייבי גלות שלוקין דלא הוו בכלל כאשר זמם. אלא נפק"ל משום לאו דלא תענה. ואע"ג דהו"ל לאו שאין בו מעשה מ"מ גלי קרא שלוקין מדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וגו'. וכי משום שהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע. אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות הרשע עיי"ש. ומשמע התם דעיקר ההוא קרא במלקות דעדים זוממין הוא דמיירי. וא"כ ע"כ ההיא פרשתא דכתיבי בה הני קראי רק במלקות דעדים זוממין מיירי. ועכצ"ל דמלקות בכל שאר חייבי לאוין שבתורה לא נפק"ל אלא מדכתיב אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלא ה' את מכותיך. והפלאה זו מלקות כדכתיב והפילו השופט והכהו וגו'. וכדגמרינן בפרק בתרא דמכות (י"ג ע"ב) עיי"ש. ומשמע התם דבהך דרשא כ"ע לא פליגי ולא איפליגו התם ר"ע ור"י אלא אם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד נמי בכלל ההוא קרא מדכתיב בי' את כל דברי התורה הזאת. דלר"ע לא איתרבו בהך כללא לאין שניתנו לאזהרת מיתת ב"ד מטעמא דקאמר התם עיי"ש. אבל כל שאר חייבי לאוין שבתורה שפיר גמרינן מהך קרא אפי' לר"ע למלקות. וא"כ נמצא דמלקות דעדים זוממין כתיבא בפרשה מיוחדת בפ"ע. וא"כ הדבר קשה לסברת הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג וסייעתו ז"ל אמאי לא מנו עונשי מלקות דעדים זוממין ודעדי גלות ודעדי בן גרושה וחלוצה באנפי נפשייהו. דהא בזה אין מקום לתירוצו של הרמב"ן ז"ל:

מיהו נראה דאי מההיא לא תקשה. דמלבד דלפמש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש שורש שלישי) דכל מקום שאמרו רמז אין זה פשטי' דקרא אלא דרשא בעלמא עי"ש ובמש"כ הרמב"ן ז"ל שם. וא"כ ע"כ כל חייבי לאוין שבתורה למלקות נמי בכלל פרשה זו. ועיקר פשטי' דקרא לא בעדים זוממין אלא בכל שאר חייבי לאין דבני מלקות נינהו הוא דמיירי. אלא דעדים זוממין נמי רמיזי בההיא פרשה. ועי' במש"כ הרמב"ן ז"ל (בפירושו עה"ת פרשת תצא) ובמש"כ הרב פ"י בסוגיא דרפ"ק דמכות שם עיי"ש היטב. בלא"ה ע"כ מוכרח כן דאל"כ היכי ממעטינן ממלקות כולהו הני דלא דמו ללאו דחסימה. כיון דכולה הך פרשה לא מיירי אלא ממלקות דעדים זוממין בלבד. והרי עדים זוממין ודאי לא דמו ללאו דלא תחסום. דהא לאו דעדים זוממין לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא. וכדאמרינן בההיא סוגיא גופא דריש פרק בתרא דמכות. ועכצ"ל דודאי עיקר פשטיה דההיא קרא לא במלקות דעדים זוממין מיירי. אלא בכל שאר חייבי לאוין שבתורה דדמו ללאו דחסימה. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. וא"כ ממלקות דעדים זוממין ליכא קושיא. שהרי רמיזא אצל מלקות דכולהו שאר חייבי לאוין שבתורה במצוה אחת בפרשה אחת. וממילא מבואר שאין למנותה מצוה בפ"ע. אבל ממלקות דמוציא ש"ר ומלקות דבן סו"מ. וכן ממלקות דמקלל חבירו בשם ודשבועת שוא ושקר לשעבר. ודאי קשה טובא. דבהנך השגת הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל במקומה עומדת. וביותר יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דא"כ אכתי עכ"פ הו"ל להבה"ג למנות עונש מלקות מיהת במצוה אחת כמו שמנה שאר כל העונשין. והרי הבה"ג לא מנה עונש מלקות כלל במנין המצות. ותמיהא זו תסוב גם על הרמב"ם ז"ל בהשגתו זו שהשיג על הבה"ג דכמו שמנה בעונשין שבמיתה עונש כל עבירה ועבירה בפ"ע. הכי נמי יש למנות בעונש מלקות כל עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע. ויתרבה מנין המצות הרבה יותר ויותר על חשבון תרי"ג. ואני תמה דיותר הו"ל לתמוה על מה שלא מנה הבה"ג במנין המצות עונש מלקות כלל אפי' במצוה אחת. ומאי שנא עונש מלקות משאר כל העונשין שמנה:

הן אמת דבנוסחת הבה"ג כת"י רומי נמנה במנין הפרשיות דיני מכות. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שנמשך תמיד אחר הבה"ג עיי"ש. אבל בה"ג שלפנינו ליתא. ומ"מ אפשר דהרמב"ם ז"ל היתה לפניו נוסחת הבה"ג כת"י רומי. ובלא"ה הדבר מוכרח שהיתה לפניו נוסחא זו כמש"כ כבר לעיל (במבוא סי' ג') עיי"ש. וא"כ על הרמב"ם ז"ל ליכא קושיא בזה. וכן באזהרות אתה הנחלת להר"ש הגדול ז"ל מנה ג"כ מצות מלקות ארבעים כדי רשעת איש עיי"ש. והוא ז"ל ג"כ מהנמשכים אחר הבה"ג כמו הר"י אלברגלוני ז"ל. וא"כ ע"כ גם לפניהם היתה נוסחת הבה"ג כת"י רומי. אבל להרמב"ן ז"ל שהיתה לפניו נוסחת הבה"ג שלפנינו כמש"כ (שם במבוא) ע"ש. ודאי הדבר תמוה לכאורה כדכתיבנא. וגם באזהרות הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל. שגם הם מההולכים בעקבי הבה"ג. לא הזכירו עונש מלקות במנין המצות עיי"ש. והיינו משום שהיתה לפניהם נוסחת הבה"ג שלפנינו. אבל העיקר נראה ברור דגם לפי נוסחת הבה"ג כת"י אין כוונת הבה"ג שם למנות אלא המצוה שעל הב"ד לדון דיני מלקות. וזה מדוקדק בלשונו שכתב דיני מכות. והיא אצלו אחת מהעשין המשלימות למנין רמ"ח שנכללו בכלל מנין הפרשיות כמו שביארנו במבוא (סי' ד') עיי"ש. וזו היא ג"כ כוונת הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שכתב ג"כ כלשון הבה"ג עיי"ש. וכמו שמנו שם ג"כ דיני נפשות. וע"כ אין כוונתם בזה למנות עונשי מיתות ב"ד. שהרי כבר מנו עונשי מיתות ב"ד כולם בפרט. עונש כל עבירה ועבירה בפ"ע במנין העונשין. ולא באו כאן אלא למנות מצות עשה המוטלת על הב"ד לדון בדינים אלו. אבל העונשין עצמן מנו במנין הלאוין. ונראה דזו היא ג"כ כוונת בעל אזהרות אתה הנחלת. ולזה הוא שכתב בלשונו מצות מלקות כדי רשעת איש. וכוונתו למה שדרשו בספרי תצא (פיסקא רפ"ו) ובתוספתא (סוף מכות) ובפ"ק דמכות (ד' ע"ב) ובשאר דוכתי כדי רשעתו משום רשעה אחת ולא משום שתי רשעיות אתה מחייבו. אינו לוקה ומת ואינו לוקה ומשלם. וכן דרשו בפרק בתרא דמכות (כ"ג ע"א) כדי רשעתו במספר רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות מלאחריו עיי"ש. וכל זה אינו אלא מצות הב"ד מדיני המלקות. אבל עונש מלקות עצמו לא מנה. וגם לנוסחת הבה"ג שלפנינו נראה שדיני מכות נמנין במנין הפרשיות אלא שכללן בכלל דיני נפשות שמנה שם. ויש מקום לזה למ"ד בפ"ק דסנהדרין (י' ע"א) דמלקות במקום מיתה עומדת והו"ל בכלל דיני נפשות והדבר תלוי במחלוקתן של הראשונים ז"ל אם גם לדידן קיי"ל הכי לדינא דמלקות במקום מיתה עומדת או לא. כמתבאר מדברי התוס' שם ובשאר ראשונים שם ובשאר דוכתי עיי"ש היטב ובמש"כ בזה לעיל (לאוין רע"ד). ויתבאר עוד לפנינו בזה בס"ד. וא"כ ודאי הדבר תמוה על הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כדאקשינן לעיל. ביותר תמוה על הבה"ג וסייעתו ז"ל עצמן שלא מנו עונש מלקות בחשבון הלאוין כדרך שמנו העונשין שבמיתה:

מיהו נראה דאין מצד זה קושיא על הרמב"ן ז"ל דהמתבונן בדבריו יראה דכל כוונתו בזה לא היתה אלא להשיב על דברי הרמב"ם ז"ל במאי דנקט לדבר הפשוט ומוכרח שאם נמנה העונשין שבמיתה כל עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע ע"כ גם בעונש מלקות יש למנות עונש מלקות של כל עבירה בפ"ע. ועל זה הוא שהשיב הרמב"ן ז"ל שאין זה מוכרח כלל. ואין ענין מלקות לעונשין שבמיתה. אבל כדי ליישב דברי הבה"ג מכל מה שהשיג עליו הרמב"ם ז"ל שם העלה הרמב"ן ז"ל אח"כ דאין כוונת הבה"ג כלל למנות העונשין מצד עצמן במנין המצות. כמו שהבין בדעתו הרמב"ם ז"ל שמלבד הלאוין הוא מונה גם כל העונשין שבאו בתורה על עבירת לאוין הללו במנין הלאוין. דאדרבה לדעת הבה"ג לא בא מנין תרי"ג אלא בעיקרי המעשים הרצויים במצווים מאתו יתעלה ובנמנעים מאתו יתעלה. אבל אין הגמולים מכלל המעשים הרצויים. בין שהיה הגמול מאתו יתעלה כגון הכרת והמיתה בידי שמים. בין שיצוה אותנו לגמול לו כפי רשעו במלקות וארבע מיתות ב"ד לכפרתו או לנקמה. או שיצוה עליו להביא כפרה על עצמו בקרבן. אינו בא בחשבון הזה. ואין כוונת הבה"ג בהעונשין שמנה להעונשין מצד עצמן אלא למנות הלאוין שעליהן באו העונשין הללו. וסיים וכתב עוד וז"ל וכבר נזהר הבה"ג בעריות ובזולתם מכל חייבי מיתה וכרת שלא חזר ומנה הלאוין שבהם כמו שחשדו הרמב"ם וכו' עכ"ל עיי"ש. ועל מה שהביא הרמב"ם ז"ל ראיה למה שהבין הוא בכוונת הבה"ג ממה שמנה הבה"ג במנין העונשין שלו מחלל שבת בעונשין שבסקילה ואח"כ חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תעשה כל מלאכה וסיים וכתב וז"ל הנה לא נשאר אלא שהם (הבה"ג וסייעתו) יחשבו בלא ספק שהעונשים מצות ל"ת תחלה. ואיך ימנה בהן העונש והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. ורצה לומר שכיון שנמנה העונש במנין הלאוין. ע"כ היינו משום שאין כוונתם בזה למנות המצוה שעל הב"ד לענוש. דזה הו"ל מ"ע בקום ועשה. אלא העונש מצד עצמו הוא שבאו למנות בתורת ל"ת. וא"כ איך ימנו העונש וגם הלאו שעליו מתחייב העונש ההוא כל אחד בפ"ע במנין הלאוין. ועל זה השיב הרמב"ן ז"ל דאין כוונת הבה"ג שמנה מחלל שבת במחייבי סקילה במנין העונשין אלא לאזהרת מלאכת שבת שעלי' מתחייב סקילה. ולא חזר ומנה אח"כ במנין הלאוין לאו דלא תעשה מלאכה אלא משום אזהרת מחמר שאין בה עונש סקילה אלא לאו גרידא. כדדרשינן בפרק בתרא דשבת. וכן ביאר הבה"ג גופיה בהדיא במנין הלאוין בלאו זה. שכתב ולא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות בשבת. ונתפלא הרבה על הרמב"ם ז"ל שלא התבונן בדברי הבה"ג. וכבר נתבאר אצלנו (במבוא סי' ג') די התנצלות על הרמב"ם ז"ל בזה עיי"ש:

ועכ"פ מסקנת הרמב"ן ז"ל שאין כוונת הבה"ג במנין העונשין שמנה להעונשין מצד עצמן. אלא להאזהרות של העונשין הללו. וע"פ זה מתורצים דברי הבה"ג ונחו שקטו כל תלונות הרמב"ם ז"ל בזה מעליו. וכמשכ"ל. וממילא ניחא בזה שפיר גם מה שעמדנו על מה שלא מנו הבה"ג וסייעתו ז"ל עונש מלקות אפילו במצוה אחת כדרך שמנו שאר העונשין. וגם מה שלא מנו עונשי מלקות אשר לא נכללו בפרשת מלקות כאחת עם שאר חייבי לאוין שבמלקות אלא מלקות דידהו בדידהו באנפי נפשייהו כתיבא בקרא. דהשתא ע"פ מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג אין בזה מקום קושיא כלל. כיון דהעונשין מצד עצמן אינן נמנין בחשבון המצות כלל להבה"ג. וגם העונשין שבמיתה וכרת שמנה אין כוונתו בזה אלא להלאוין שעליהן נאמרו עונשין הללו. וממילא מתבאר דגם עונש מלקות אינו נמנה אלא הלאוין עצמן שלוקין עליהן. והרי כבר מנה הבה"ג במנין הלאוין כל הלאוין כולן. ובאמת שזה מדוקדק היטב בלשון הבה"ג. שמתחלה כתב אלו הן הנסקלין וכו'. ופורט והולך כל אותן שבסקילה. ואח"כ כתב אלו הן הנשרפין וכו'. ופורט והולך כל אותן שבשריפה. ואח"כ כתב אלו הן הנהרגין וכו'. אלו הן הנחנקין וכו'. אלו שבכרת וכו'. אלו שבמיתה וכו'. ופורט והולך בכל אחד כל אותן שבהרג ושבחנק ושבכרת ושבמיתה בידי שמים. ואחר זה מסיים וכתב אלו לאוין שבמלקות ארבעים. ופורט והולך כל הלאוין כולן בפרט עיי"ש. ומשמע מלשונו זה דמה שמנה מתחלה היינו הלאוין שבסקילה ושבשריפה וכו' וכו'. ועכשיו מונה והולך שאר הלאוין שאין בהן אלא עונש מלקות. וכדברי הרמב"ן ז"ל שבכל אלו העונשין שמנה אין כוונתו אלא למנות הלאוין שנענשין עליהן בעונשין הללו:

חלק ה

אלא דזה לא יתכן רק להבה"ג וסייעתו ז"ל. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל בהדיא מבואר בדבריו שהוא מונה גם כל הלאוין של כל אותן שמנה במנין העונשין שבמיתה. מלבד מה שמנה העונשין משום המצוה שבהן המוטלת על הב"ד. וכמו שנתבאר לעיל (אות ב'). וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה דאף ע"פ שמנה לקמן במנין הפרשיות (פרשה ט') פרשת מלקות. וכוונתו לעונש מלקות. שהיא מצוה המוטלת על הב"ד כמו העונשין שבמיתה שמנה כאן. מ"מ הדבר תמוה דאכתי הו"ל למנות בפ"ע גם עונשי מלקיות של מוציא שם רע. ושל בן סו"מ. ושל עדים זוממין דגלות ובן גרושה וחלוצה. ושל שבועת שוא ושקר לשעבר. דליתנייהו בכלל פרשת מלקות. אלא בכל חד באפי נפשי' גלי בהו קרא עונש מלקות. כמו שמנה כאן בעונשין שבמיתה עונש של כל עבירה ועבירה בפ"ע. מיהו ממלקות דמוציא שם רע ליכא קושיא שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הפרשיות (פרשה ל"ב) פרשת מוציא ש"ר. וגם המלקות בכללה כמו שיתבאר שם בס"ד עיי"ש. אבל אכתי ממלקות דאינך אחריני קשה. ואע"ג שמנה לקמן במנין הפרשיות גם פרשת עדים זוממין (פרשה ג'). מ"מ הרי לא מנה אלא פרשת כאשר זמם. כמבואר בלשונו שם עיי"ש. והרי עדי גלות ודבן גרושה וחלוצה לא נפקי מקרא דכאשר זמם. כמבואר בסוגיא דרפ"ק דמכות עיי"ש. וא"כ מלקות דידהו אינה בכלל פרשה זו. איברא שכבר ביארנו לעיל (אות ד') דגם ממלקות דעדי גלות ודבן גרושה וחלוצה ליכא קושיא עיי"ש. ואמנם ממלקות דבן סורר ומורה ודשבועת שוא ושקר לשעבר. ודאי קשה טובא לכאורה דלפום שיטתו הו"ל למנותן בפ"ע במנין הלאוין. מיהו נראה דלענין מלקות דבן סו"מ כיון דלא נפק"ל אלא בגזירה שוה דבן בן מפרשת מלקות. דכתיב והיה אם בן הכות וגו'. כמבואר בסנהדרין (ע"א ע"ב) עיי"ש. א"כ איכא למימר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דכל כיו"ב אינו נמנה לדעתו בפ"ע במנין המצות. והו"ל לשיטתו בכלל פרשת מלקות דמינה גמרינן לה בגז"ש. כמו שכבר ביארנו בכמה דוכתי. ובפרט במבוא (סי' ז' שורש ב') עי"ש. וכיון שמנה לקמן במנין הפרשיות פרשת מלקות. להכי שוב לא מנה מלקות זו דבן סו"מ. ובהכי ממילא אתי שפיר נמי לענין מלקות דמוציא שם רע דנפק"ל נמי בגז"ש זו מקרא דפרשת מלקות (כתובות מ"ו ע"א). ואין צורך למש"כ בזה לעיל. וגם לענין מלקות דשבועת שוא ושקר דלשעבר איכא למימר כיון דלא נפק"ל מלקות דשבועת שוא ושקר דלשעבר אלא מדכתיב בשבועת שוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ודייקינן מינה דב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. כדאמרינן בפ"ג דשבועות ורפ"ק דתמורה שם. ושבועת שקר לשעבר לא נפק"ל התם אלא מדכתיב לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תניהו ענין לשבועת שקר לשעבר דלוקה עיי"ש. א"כ עכצ"ל דעיקר עונש מלקות לא מהאי קרא גופי' נפק"ל. דהרי מדיוקא דהך קרא לא שמענו אלא דב"ד של מטה מנקין אותו. אבל במה ואיך מנקין אותו. לא רמיזא בהך קרא כלל. ואפשר דאין מנקין אותו אלא במיתה או בעינוים וסגופים ועונשין אחרים. ואם במלקות. אכתי לא ידעינן כמה. אם כשאר חייבי לאוין בארבעים. או יותר או פחות ממספר זה. גם שאר הדינים המבוארים בפרשת מלקות בשאר חייבי מלקיות מנ"ל שנוהגים ג"כ במלקות זו שאינה בכלל פרשת מלקות. אלא בקרא מיוחד באנפי נפשה כתיבא. ועכצ"ל דהך קרא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא לומר דגם שבועת שוא אף ע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הו"ל ג"כ בכלל פרשת מלקות. ומדכתיב לשוא לשוא שני פעמים איתרבו גם שבועת שקר לשעבר בכלל פרשת מלקות כשבועת שוא. וא"כ עיקר מלקות דשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר לא שמענו אלא מפרשת מלקות. אלא דאי לאו קרא דכי לא ינקה ה' וגו' הוה ממעטינן לה מכללא דהך פרשה. משום דלא דמיא ללאו דחסימה. ואתי קרא דלא ינקה ה' וגו' ואהדרה לכללא דההיא פרשה. דמדכתיב לא ינקה ה' דייקינן דב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מנקין אותו. ומדלא פירש הכתוב מה הנקיון הזה שמעינן דמסתמא מנקין אותו כדרך שמנקין שאר חייבי לאוין שנכללו בפרשת מלקות. ומעתה א"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל פרשת מלקות יפה עשה שלא מנה שוב גם מלקות דשבועת שוא ודשבועת שקר לשעבר. משום דגם הנך בכלל פרשת מלקות נינהו:

ועוד אפשר לומר בפשיטות יותר עפמש"כ הריטב"א ז"ל בשבועות (כ' ע"ב) עלה דההיא דאמרינן התם דתניא שוא ושקר אחד הן. ואמרינן מאי דבר אחד דבדבור אחד נאמרו כדתניא וכו'. למאי הילכתא מיבעי לי' כשם שלוקה על שקר כך לוקה נמי על שוא. ופירש"י כשם שלוקה על שקר בלאו שיש בו מעשה כך לוקה נמי על שוא אע"פ שאין בו מעשה דנפק"ל מלא ינקה ה' כדלקמן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב על זה הריטב"א וז"ל וא"ת דאסיקנא דהכי קאמר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. למה לי משום דבדבור אחד נאמרו. תיפוק ליה מדאביי דלקמן דכתיב כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו. וי"ל דאף אביי לא עביד ההיא דרשא ממלה יתירה דה' כדלקמן אי לאו דאיכא הא דבדבור אחד נאמרו. ואי לאו דרשא דאביי נמי הוה מוקמינן ליה לדרשא אחריתא וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר לפ"ז דמדרשא דאביי לחוד ליכא למשמע מלקות לשבועת שוא ושקר לשעבר. אי לאו דאיכא נמי היקישא דשוא לשקר מדבדבור אחד נאמרו. והשתא כיון דהא דשבועת שקר היכא דאית בה מעשה. כגון בשלא אוכל ואכל דלוקה לא פסיקא לן אלא משום דהו"ל בכלל פרשת מלקות כשאר חייבי מלקיות. משום דדמי ללאו דחסימה. וא"כ שבועת שוא ושקר לשעבר נמי דנפקי מהיקישא לשבועת שקר שבמעשה. ע"כ אין למנותן מצוה בפ"ע לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמשכ"ל ונתבאר בשרשים (שורש ב'). וא"כ גם בזה רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. ויפה עשה שלא מנאה מצוה בפ"ע כדרכו בכל כיו"ב. וממילא אתי שפיר נמי לפ"ז מה שלא מנה בפ"ע עונש מלקות דמקלל חבירו בשם. דלא הו"ל בכלל פרשת מלקות. אלא מקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם וגו' והפלא ה' את מכותך וגו'. הוא דנפק"ל ברפ"ק דתמורה עיי"ש. וכדאקשינן לעיל. והיינו משום דמאי דילפינן לה מדכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם הנכבד וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' ואמרו הפלאה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר והפילו השופט והכהו לפניו הוי אומר הפלאה זו מלקות עיי"ש. אינו מובן עיקר הך ילפותא באיזו מן המדות שהתורה נדרשת בהן ילפינן לה. דהא ודאי פשטי' דקרא אי אפשר לאוקמי בחיוב מלקות בב"ד. חדא דמדכתיב ביה והפלא ה' את מכותך וגו' מבואר דבדינא דב"ד של מעלה מיירי קרא. וכדדייקינן מקרא דכי לא ינקה ה' וגו'. ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ועוד דבהדיא משמע הכי מפשטי' דההוא קרא דכתיב ביה והפלא ה' את מכותך ומכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. וזה לא שייך אלא בדינא דב"ד של מעלה. ולא במלקות דב"ד של מטה. ועכצ"ל דאע"ג דפשטי' דקרא בדינא דב"ד של מעלה מיירי. מ"מ יליף לה בגז"ש והפלא מוהפילו השופט והכהו. דב"ד מלקין אותו ומנקין אותו מדינא דב"ד של מעלה שכתוב בקרא. והיינו דקאמר הפלאה זו איני יודע מהו כלומר למה לי הפלאה זו דכתב קרא. דלדינא דב"ד של מעלה הוה סגי לי' למיכתב והכך ה' אותך וזרעך מכות גדולות וגו'. כשהוא אומר והפילו השופט והכהו. גמרינן מיני' בגז"ש דהפלאה זו מלקות דב"ד של מטה. לומר שמתכפר במלקות בב"ד של מטה ומיפטר בכך מעונש בידי שמים. והשתא א"כ כיון דהכא נמי לא נפק"ל עונש מלקות אלא בגז"ש מפרשת מלקות אינו נמנה בפ"ע לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר:

ומלבד זה נראה ע"פ מאי דבלא"ה צ"ע אצלי לכאורה במאי דקאמר רבי יוסי הגלילי (בפ"ק דתמורה שם ובשאר דוכתי) כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה אינו לוקה. חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם שאע"פ שלא עשה מעשה חייב. ומבואר מזה דנשבע ומקלל חבירו בשם דינם ככל שאר חייבי לאוין שבמלקות לכל דבר וחובה על הב"ד להלקותן ככל שאר חייבי מלקות שבתורה. והדבר תמוה לכאורה מנ"ל הא. והרי כיון דעיקר חיובא דמלקות בשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר לא נפק"ל אלא מדכתיב כי לא ינקה ה' וגו' ודייקינן מיני' ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. א"כ אין לנו מהכא אלא לומר שהרשות נתונה לב"ד של מטה להלקותו ולנקותו. אבל אכתי חיובא לב"ד של מטה מהיכא תיתי לן. והא בהך קרא לא אשכחן בה שום לשון ציווי וחובה לב"ד בהכי כלל. וכן במקלל חבירו בשם דלא נפק"ל שלוקה אלא מדכתיב והפלא ה' את מכותך. אין לנו בהך קרא שום לשון מצוה לב"ד כלל. ובודאי דלפי מה שביארנו לעיל דמלקות דמקלל בגז"ש מפרשת מלקות הוא דילפינן לה ניחא. אבל לפום פשטי' דלא גמרינן משם אלא דהפלאה זו היינו מלקות. קשה טובא חיובא לב"ד מנ"ל. ועכצ"ל דהנך דרשות לא דרשינן אלא לגילויי מילתא בעלמא דנשבע ומקלל הו"ל בכלל פרשת מלקות כשאר חייבי לאוין שבתורה שבמלקות. אע"ג דהנך לאו שאין בו מעשה נינהו. וכמו שביארנו לעיל לענין מלקות דשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר. והו"ל בכלל המצוה דוהפילו השופט והכהו וגו'. וא"כ ודאי גם לענין מנין המצות הו"ל בכלל פרשת מלקות שכבר נמנה:

איברא דלכאורה לא משמע הכי מדאמרינן בירושלמי (סופ"ג דשבועות). ובפסיקתא רבתי (פיסקא שני' דעשרת הדברות) נשבע לשקר מנין שלוקה. רבי יוחנן בשם רבי ינאי כי לא ינקה ה' מנקין הן הדיינין. קילל את חבירו בשם מניין. ר"ל בשם רבי הושעי' ליראה את השם וגו'. נשבע לשקר על דעתי' דר"ל מניין. מינה. מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם על דעתי' דרבי יוחנן מניין. מכיון שקילל אין זה ירא. מה מפקה מביניהון. נשבע לשקר וקילל חבירו בשם על דעתי' דר"י חייב שתים. על דעתי' דר"ל אינו חייב אלא אחת עיי"ש. פי' דלר"י דנפק"ל נשבע מקרא דלא ינקה ה' ומקלל מקרא דליראה את השם וגו' והפלא את מכותך וגו' חייב שתים. כיון דמתרי קראי נפקי. אבל לר"ל דתרוייהו מקרא דליראה את השם נפקי. אינו חייב על שתיהן אלא אחת. והשתא לפמש"כ דעיקר חיובא דמלקות בהנך תרתי לא נפק"ל אלא מפרשת מלקות ככל שאר חייבי מלקיות. והנך קראי לא הוו אלא גילוי מילתא בעלמא. לומר דהו"ל בכלל פרשת מלקות. א"כ מאי איכא בין ר"ל לר"י הרי לכ"ע לא נפק"ל חיובא דמלקות בין בנשבע ובין במקלל אלא מפרשת מלקות. ותרוייהו מחד קרא נפקי. אבל באמת הא ליתא ואין מזה הכרע כלל. דלענין מלקות אין העונש מחלק אלא הלאוין הוא דמחלקין ללקות שתים. דאל"כ נימא דעל כל חייבי לאוין כולם. כיון שנכללו כולם כאחד לעונש מלקות בפרשת מלקות. לא ילקה עליהם אלא אחת. אלא ודאי מלקות תליא בחלוקת הלאוין. וכיון דבכל אחד איכא לאו מיוחד באנפי נפשי' לוקה על כל אחד ואחד בפ"ע. אע"פ שבעונש אחד נכללו כולם כאחד. ואפי' לענין קרבן חטאת אמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ה ע"א) וברפ"ק דכריתות חלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה עיי"ש. אע"ג דחטאת לא בעי אזהרת לאו כדמסקינן רפ"ג דמכות עיי"ש. ואע"ג דכל חייבי כריתות כולן נכללו יחד בפרשת חטאת אחת. מ"מ הלאוין מחלקין אותן להתחייב שתים. וכ"ש למלקות. דליכא מלקות בלא לאו. דרק הלאוין הוא שמחלקין להתחייב שתים לכ"ע. ואפי' לר"ל דס"ל התם דלענין חטאת חלוקה דמיתה נמי שמה חלוקה עיי"ש. מ"מ מודה דלאוין נמי מחלקין אפי' לענין חטאות כמבואר שם עיי"ש. וכ"ש לענין מלקות. ומאי דאמרינן בירושלמי שם דלר"י בנשבע וקילל חייב שתים משום דלדידי' מתרי קראי נפקי. נשבע מקרא דלא ינקה. ומקלל מקרא דליראה את השם וגו'. אין זה משום חלוקת המלקות אלא משום חלוקת הלאוין דנשבע אזהרתו היא מלא תשא וגו' דהוא רישא דהך קרא דכי לא ינקה ה' וגו'. אבל מקלל אזהרתו מקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' דהוא רישא דהך קרא דליראה את השם וגו'. וכמש"כ התוס' בסוגיא דתמורה שם (בד"ה ומקלל) עיי"ש ובמש"כ הר"ב חק נתן שם ושאר אחרונים שם עיי"ש היטב. אבל לר"ל דאמר דתרוייהו נפקי מקרא דליראה את השם וגו'. א"כ תרוייהו נכללו לדידי' בלאו אחד. דהיינו בקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם וגו' אינו חייב אלא אחת. ועי' לעיל (לאוין מ"ז מ"ח). מש"כ שם בדברי הירושלמי אלו לדעת הרמב"ם ז"ל ע"פ הגירסא שלפנינו בסוגיא דרפ"ק דתמורה שם עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה כאן יותר. ועכ"פ כן אפשר לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל. דהנך קראי דכי לא ינקה ה' וגו' וליראה את השם וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' גילוי מילתא בעלמא נינהו לומר דנשבע ומקלל נמי הו"ל בכלל פרשת מלקות. וא"כ ממילא מבואר שאינן נמנין בפ"ע במנין הלאוין לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר:

ובלא"ה אפשר לומר עפמש"כ הראב"ד ז"ל. והובא בש"מ (פ"ז דבב"מ צ' ע"ב). וז"ל קשה לי הא דא"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל ל"ת שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. וכיון דאמר רבי יוחנן עקימת שפתיו הוי מעשה. נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. וי"ל דההיא משום ר"י הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דס"ל עקימת שפתים לא הוי מעשה. אבל לרבי יוחנן גופי' הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. מעתה מה שאמרו בירושלמי במס' שבועות (פרק שבועות העדות) בענין המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. הא ללקות אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפי' בכנויין נמי לוקה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו במש"כ בסוף דבריו מעתה מה שאמרו וכו' היינו כלפי מש"כ הרי"ף (סו"פ שבועות העדות) דברי הירושלמי שם. וכתב עלה הרי"ף ז"ל בשם גאון דאנן קיי"ל דלוקה כדאר"י משום ריה"ג כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם עיי"ש. וכתב על זה הראב"ד ז"ל (בתמים דעים סי' רל"ז) וז"ל אני אקיים דברי הגאון דהא דאמרינן חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם דוקא בשם המיוחד בלבד כדכתיב קרא והפלא ה' את מכותך וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא את ה' אלהיך. אבל בכנויין אע"ג דעובר בל"ת לא לקי וכן הלכתא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בהשגות (פכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ג) עיי"ש. ולפי שכאן חזר בו מדעתו זו ומסיק דאנן קיי"ל כר"י דפליג עלי' דריה"ג וס"ל דעקימת שפתים הוי מעשה. ולדידי' מקלל חשיב לאו שיש בו מעשה ולא גרע מכל שאר חייבי לאוין שלוקין. ואין אנו צריכין לרבות מקלל למלקות מקרא דוהפלא ה' את מכותך וגו' ליראה את השם וגו'. וא"כ אפי' בכנויים נמי לוקה. לזה כתב כאן מעתה מה שאמרו בירושלמי וכו' ואפי' בכנויין נמי לוקה. כלומר מעתה ליתא למש"כ בהשגותיו על הרי"ף ועל הרמב"ם ז"ל שם לחלק בין מקלל בשם המיוחד למקלל בכינויים. דהיינו דוקא לריה"ג דס"ל דלאו שאין בו מעשה הוא אלא דאיתרבי למלקות מקרא דוהפלא וגו'. והתם בשם המיוחד הוא דכתיב קרא. אבל לדידן דקיי"ל כר"י דהו"ל לאו שיש בו מעשה ובלא"ה לקי. אין מקום לחלק בין מקלל בשם המיוחד למקלל בכנויים. כן נראה ברור בכוונת הראב"ד ז"ל. ודלא כמו שראיתי לקצת אחרונים ז"ל שנתקשו בדבריו. וראיתי בלבוש ע"ש (סי' כ"ז סעי' ג') דנקט ג"כ כשיטה זו של הראב"ד ז"ל דמלקות דמקלל היינו משום דהו"ל לאו שיש בו מעשה. דעקימת שפתים מעשה הוא ולוקין עליו עיי"ש. ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דגם מלקות דמקלל עצמו או חבירו ומלקות דשבועת שוא ושבועת שקר לשעבר הו"ל בכלל פרשת מלקות ככל שאר חייבי לאוין שיש בהן מעשה ואין למנותן בפ"ע. ומתבאר מכל זה דגם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין מקום קושיא ממה שלא מנה כל הנך הלוקין בפ"ע במנין המצות כמו שמנה פרשת מלקות:

חלק ו

אמנם כל שאר התלונות שהתלונן הרמב"ם ז"ל על הבה"ג וסייעתו ז"ל ודאי קשה טובא לשיטת רבינו הגאון ז"ל לכאורה. והתנצלותו של הרמב"ן ז"ל בעד הבה"ג אין לה מקום כלל לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר. ובאמת דגם בעד הבה"ג וסייעתו ז"ל אין התנצלותו מספקת להסיר כליל תלונות הרמב"ם ז"ל מעליו. וגם כפי הנראה לא מצא הרמב"ן ז"ל די התנצלות בעד בעל ספר המצות שהביא הרמב"ם ז"ל שם בתוך דבריו שם. וכידוע כוונתו בזה לספר המצות של מר חפץ אלוף ז"ל. שכתב בהדיא וז"ל ומהם שנים ושלשים ענין. הגיד לנו שהוא יתעלה ממונה על עשייתם. לא אנחנו. וכולם נערבים עכ"ל. וכוונתו בזה לעשרים ושלשה חייבי כריתות ותשעה חייבי מיתות בידי שמים. הרי להדיא דמר חפץ אלוף ז"ל הבין דברי הבה"ג כפשטן דכוונתו למנות העונשין מצד עצמן שמוטלים על הב"ד לגמול לרשע כרשעתו בעונש מיתה האמורה בו. ולזה בעונשי כרת ומיתה בידי שמים כתב שהוא יתעלה ממונה על עשייתם לא אנחנו. ומדבריו מתבאר בהדיא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכוונת הבה"ג ולא כמו שביאר דבריו הרמב"ן ז"ל. וכפי הנראה לא חשש הרמב"ן ז"ל אלא לתרץ דברי הבה"ג ז"ל עצמו בלבד. אבל דברי הרב סה"מ חשבן גם הוא ז"ל לדברים משובשים שנשתבש בכוונת הבה"ג ולא יתכנו כלל. והודה בזה להרמב"ם ז"ל ששפך לעג כמים על דבריו אלו. עד שכתב עליו וז"ל וענין אמרו נערבים. שהוא יתברך ערב שיכרית זה וימית זה. א"כ אין ספק שזה לא נשאר אצלו שיאמין שתרי"ג מצות כולם חייבות לנו. אבל מהם שחייבות לנו ומהם שחייבות לו יתברך. ואמר שהוא ממונה על עשייתם לא אנחנו. וזה בחיי כולו בלבול גדול אצלי. אין ראוי לדבר בו בשום פנים וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל לענ"ד מר חפץ אלוף ז"ל היה בימי הגאונים ז"ל ולמד בישיבתם וקבל מהם. ובלתי ספק כוונת הבה"ג היתה ידועה לו יותר מלכל הבאים אחריו. ואם כן ודאי שפיר הוכיח הרמב"ם ז"ל מדבריו שכן כוונת הבה"ג. ודלא כמו שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתו. וגם עיקר מה שביאר הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג לא נעלם מהרמב"ם ז"ל. וכבר הרגיש גם הוא ז"ל שיש מקום לומר כן בכוונתו. ולזה כתב שם וז"ל והם נבוכים בהם פעם מונים אותם לבדם. ופעם מונים העונשים והדבר אשר יענש עליו. וישימו זה כולו במצות ל"ת מבלי התבוננות עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דלפעמים ראינו להבה"ג וסייעתו שהם מונים העונשים לבדם. ושוב אינם מונים אזהרותיהם במנין הלאוין. ומשמע ודאי מזה שאין כוונתם בהעונשין שמנו אלא להלאוין שלהם. ולפעמים הם מונים העונשין וגם הלאוין שלהם במנין הלאוין. וא"כ בזה הם מונים העונשין מצד עצמן במנין הלאוין מלבד הלאוין שבאו בהם העונשין הללו. הרי שכבר ראה שבקצת מן העונשין נראה שלא היתה כוונתם בהם אלא למנות הלאוין של העונשין הללו ולא העונשין מצד עצמן. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל. אלא שכתב שיש בזה מבוכה בדבריהם. משום שבעונשים אחרים מנו גם הלאוין וגם העונשין במנין הלאוין. ובאמת שכל המתבונן היטב בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל יראה שצדקו מאוד דברי הרמב"ם ז"ל בזה. שהרי מנה הבה"ג במנין הלאוין לאו דלא תרצח ולאו דלא תגנוב ולאו דלא תנאף. מלבד מה שמנה כבר במנין העונשין שלו הרוצח במספר מחייבי הרג. וגונב נפש ובא על אשת איש במספר מחייבי חנק. ומנה ג"כ במנין הלאוין לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו'. מלבד מה שכבר מנה במחייבי חנק זקן ממרא. אע"ג דאזהרת זקן ממרא היא מלאו דלא תסור מן הדבר וגו'. כמבואר בספרי (פ' שופטים) וברמב"ם (ריש הלכות ממרים) עיי"ש. ובסה"מ להרמב"ם (לאוין שי"ב) ושאר ראשונים. ומנה גם כן העושה מלאכה ביוה"כ במנין העונשין במחייבי כריתות. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תעשה מלאכה דיוה"כ. וכן מנה במנין העונשין במספר מחייבי מיתה בידי שמים האוכל טבל. ומ"מ חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא יחללו את קדשי בני ישראל. שהוא אזהרה על אכילת טבל. כמבואר בפרק הנשרפין (סנהדרין פ"ג ע"א) עיי"ש ובשאר דוכתי. וכן מנה במנין העונשין במספר חייבי סקילה המדיח. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא ישמע על פיך. שהוא אזהרה למדיח. כמבואר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ג ע"ב) עיי"ש. וכן מנה במנין העונשין במספר חייבי סקילה הנותן מזרעו למולך. ומ"מ חזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. שהוא אזהרתו. וכן מנה במנין העונשין במספר חייבי מיתה בידי שמים פרוע ראש ששמש במקדש. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דראשיכם אל תפרעו. שהוא אזהרתו. וכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל בקצת מזה. ונדחקו ליישב ע"פ דרכו של הרמב"ן ז"ל לענין לאו דמלאכת שבת. אבל הדברים דחוקים ורחוקים ולא יתכנו כלל ואין להאריך בזה:

ואחזה אנכי שכבר הרגישו קמאי דקמאי הראשונים ז"ל ממחברי האזהרות ההולכים בעקבי הבה"ג ז"ל במבוכה זו שבדברי הבה"ג ז"ל במנין המצות. ותקנו בקצת ממצות אלו באזהרותיהם. כמו בלאו דמלאכת שבת שעורר הרמב"ם ז"ל על הבה"ג כמשכ"ל. כבר הרגיש בזה הר"י אלברגלוני ז"ל. וטרח לתקן זה באזהרותיו. שכתב באזהרה זו וז"ל דקדוק הלכות שבת הזהר ממצוא ולדבר חפצי חשקך דרישת חפצי הותרו למצוא ולדבר וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו אלו שהבין בכוונת הבה"ג במה שחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תעשה כל מלאכה אחר שכבר מנה במנין העונשין עונש דמחלל שבת. היינו משום דלאו זה כולל נמי אזהרה שלא לדבר בשבת בעסקי רשות. וכדאמרינן בשבת (פרק שואל ק"נ ע"א) ממצא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותר עיי"ש. ולדעת התוס' שם (בד"ה ודיבור) איסורו מדאורייתא עיי"ש. ובתשובות חות יאיר (סי' נ"ג) תקע בה מסמורת והכריח כן מסוגיא דגמרא שם עיי"ש בדבריו. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל (בפי' עה"ת פ' אמור) דיש בה איסור דאורייתא עיי"ש. אלא דס"ל שאין בה אלא איסור עשה מדכתיב תשבות. שבתון עיי"ש בדבריו. ולזה לשיטתו אזיל במה שלא רצה כאן לאוקמי לאו זה אליבא דהבה"ג אלא משום מחמר. אבל הר"י אלברגלוני ז"ל ס"ל דכי היכי דהו"ל בכלל העשה איתי' ג"כ בכלל הלאו מיהת לענין איסורא בעלמא. ואפשר דהיינו משום דלא איתרבי אלא מריבויא דכל כי היכי דמרבינן מדכתיב כל חלב לא תאכלו חצי שיעור לאיסורא בעלמא (ריש פרק בתרא דיומא) עיי"ש. וכבר הבאתי לעיל (לאוין ל') כמה מהראשונים ז"ל דס"ל דגם בחצי שיעור יש בו לאו אלא שאין לוקין עליו עיי"ש. ובפרט לפמש"כ התוס' במנחות (נ"ו ע"ב) ד"ה אמר מום וכו' ובפסחים (פרק אלו עוברין מ"ג ע"ב) ד"ה מאן שמעת וכו' דכל דאיכא סברא לרבות לכ"ע מרבינן ליה מריבויא דכל עיי"ש. וא"כ הכא כיון דהו"ל מיהת בכלל עשה דשביתה ודאי מסתבר לומר דאיתרבי נמי בכלל הלאו. וגם אשכחן דכיו"ב איקרי מלאכה דכתיב (בראשית ל"ט י"א) ויבא הביתה לעשות מלאכתו ותרגם אונקלס למיבדק בכתבי חושבני'. וכן הוא בתרגום יונתן למיבחוש בפנקסי חושבניה. וכן הוא בבראשית רבה שם עיי"ש. הרי דאיקרי מלאכה. ובשכל טוב שם מבואר יותר שכתב וז"ל לעשות מלאכתו לחשוב חשבונות של רבו שכך היתה מלאכתו שהוא היה אפוטרופס של הבית וכו' ונקראת מלאכה ואסורה היא לבני ברית בשבת ויו"ט לחשוב חשבונות שאינם של דבר מצוה וכו' עכ"ל עיי"ש הרי להדיא דס"ל דמשום מלאכה אסור. והיינו משום דהו"ל בכלל לאו דמלאכה. וכן הוא במכילתא דרשב"י (פ' ויקהל) מנין למקח וממכר וכו' שנקראו מלאכה וכו' והכי נמי מתבאר מדאמרינן בירושלמי (פרק אלו קשרים ה"ג) אמר רבי אבהו שבת לה' שבות כה'. מה הקב"ה שבת ממאמר אף את שבות ממאמר וכו' עיי"ש. הרי דשביתת הקב"ה אינה אלא ממאמר ומ"מ קרי לה קרא מלאכה כדכתיב ויכל וגו' מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. ועי' ביפה מראה שם שכתב דאע"ג דבהדיא כתיב קרא ממצא חפציך ודבר דבר ניחא ליה למלף מדאורייתא עיי"ש. ולדעת התוס' והרב חות יאיר דאסור מדאורייתא. וא"כ עכצ"ל דבתלמודא דידן דיליף לה מקרא דדברי קבלה היינו רק משום דבהך קרא מבואר הדבר יותר. אבל בירושלמי נקט עיקר ילפותא מדאורייתא מנ"ל ומייתי לה מקרא דשבת לה'. דגלי קרא דמאמר נמי בכלל מלאכה. וכן מבואר בפירש"י שעל הרי"ף (בפרק בתרא דביצה) דמקח וממכר דאורייתא אסור עיי"ש:

ובאמת דהכי משמע מלשון הבה"ג בנוסחא שלפנינו שהיא ג"כ נוסחת הרמב"ן ז"ל. שכתב לא תעשה מלאכה דלאו מאבות מלאכות בשבת עיי"ש. ואם כוונתו כמו שהבין הרמב"ן ז"ל לאיסור מחמר בלבד הו"ל למכתב בהדיא לא תעשה מלאכה דמחמר. אבל לפי מה שהבין הר"י אלברגלוני ז"ל. דברי הבה"ג מדוקדקים. דמשום שהענינים הנכללים במצא חפציך ודבר דבר רבים הם. לזה כתב בדרך כלל מלאכה דלאו מאבות מלאכות. מיהו גם לדברי הרמב"ן ז"ל אפשר לומר דס"ל להבה"ג כדעת רש"י (פ"ק דע"ז ט"ו ע"א). וכן דעת הר"ן ז"ל שם ובהגהות מרדכי (סוף קידושין). דגם שביתת בהמתו בכלל לאו זה עיי"ש. ולזה כתב סתם דלאו מאבות מלאכות. אלא דמדברי הרמב"ן ז"ל לא משמע הכי עיי"ש. ואין להאריך בזה. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל השמיט לאו זה ממנין הלאוין שלו. ולא מנה אלא במנין העונשין מחלל שבת בין חייבי סקילה עיי"ש. והדבר ברור דהיינו משום שכבר הרגיש גם הוא בהשגת הרמב"ם ז"ל על הבה"ג בזה. ולכן השמיט לאו זה ממנין הלאוין. וכן במלאכת יוה"כ לא מנה העונש והלאו אלא במצוה אחת בלבד. והשמיט עונש כרת דמלאכת יוה"כ ממנין העונשין ולא מנה אלא הלאו במנין הלאוין עיי"ש. ולא כהבה"ג שמנה שניהן. עונש כרת במנין העונשין במספר חייבי כריתות. והלאו במנין הלאוין. ובלתי ספק היינו משום שהוקשה לו בדברי הבה"ג כמו שהקשינו לעיל בזה. דאחר שמנה העונש במנין העונשין למה חזר ומנה הלאו במנין הלאוין. והא היינו הך. דגם העונשין לא נמנו מצד עצמן אלא משום אזהרותיהן. אלא דצ"ע מה שהשמיטו ממנין העונשין ולא מנה אותו עם שאר חייבי כריתות. כמו שעשה במלאכת שבת שמנה עונש סקילה דעושה מלאכה בין שאר חייבי סקילה אלא שהשמיט הלאו ממנין הלאוין. והכא נמי לא היה לו להשמיט אלא הלאו ממנין הלאוין ולמנות עונש כרת דעושה מלאכה ביוה"כ עם שאר חייבי כריתות במנין העונשין. ויותר קשה דאכילת יוה"כ לא מנה אלא במנין העונשין במספר שאר חייבי כרת ולא במנין הלאוין. ומ"ש אכילה ממלאכה. והרי תנא דמתניתין מנה שתיהן (בריש כריתות) בין חייבי כריתות. ובין חייבי מלקות (בריש פרק בתרא דמכות) עיי"ש. וכבר העירותי בזה לעיל (עשין נ"ה) עיי"ש. מיהו לזה אפשר לומר דדבריו מדוקדקים היטב דאכילת יוה"כ דאין אזהרתה מפורשת בתורה אלא גמרינן לה בגז"ש ממלאכה. לא מנה אלא עונש כרת שמפורש בה בהדיא בקרא. משא"כ מלאכה דעונש כרת דידה לא נתפרש בקרא בהדיא. דמאי דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא. על עינוי הוא דקאי. כמו שיתבאר לפנינו (עונש נ"ו נ"ז) עיי"ש היטב. לכן לא מנה אלא הלאו שמפורש בה בקרא בהדיא. והיינו משום דאין העונש והאזהרה נמנין אלא באחת ולכן לא מנה אלא איזה משניהם המפורש בהדיא בקרא. וממילא מבואר דמלאכת שבת כיון דגם העונש מפורש בקרא בהדיא. לכן מנאה עם שאר חייבי סקילה במנין העונשין. ושוב לא מנה הלאו במנין הלאוין:

אבל דברי הבה"ג ודאי תמוהים לכאורה דאף דבמלאכת שבת יפה כתב הרמב"ן ז"ל דמה שחזר ומנה במנין הלאוין לאו דמלאכת שבת. אע"פ שכבר מנה מלאכת שבת במנין העונשין. היינו משום אזהרה דמחמר שאינו בסקילה אלא בלאו גרידא. מ"מ אכתי במלאכת יוה"כ דגם שם מנה הבה"ג הלאו במנין הלאוין מלבד מה שכבר מנאה במנין העונשין מאי איכא למימר. והדבר תמוה על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש דשם אין מקום לתירוצו ואמאי חזר הבה"ג ומנה הלאו במנין הלאוין אחר שכבר מנה אותו במנין העונשין. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני מנה מלאכת יוה"כ במנין העונשין וגם במנין הלאוין. והדבר תמוה דבמלאכת שבת הרגיש הוא ז"ל גופיה דאחר שנמנה במנין העונשין לא היה ראוי לחזור ולמנותו במנין הלאוין. אלא שמ"מ חזר ומנה אותו משום איסור מצא חפציך ודבר דבר כמש"כ. וא"כ ביוה"כ מאי איכא למימר. והא איסור ממצא חפציך ודבר דבר בין בקרא דמייתי בתלמודין מדברי קבלה. ובין בקרא דמייתי בירושלמי שם מן התורה מדכתיב שבת לה'. לא אשכחן אלא בשבת ולא ביוה"כ. וא"כ אחר שמנה מלאכת יוה"כ במנין העונשין. לא היה לו לחזור שוב ולמנותו גם במנין הלאוין. וזה תמוה טובא לכאורה וצ"ע:

אמנם נראה דדברי הבה"ג וממילא גם דברי הרמב"ן ז"ל מליצו נכונים דאפשר לומר דהבה"ג לשיטתו אזיל שכתב (בהלכות אבל) דעבדים לענין מלאכת שבת ויו"ט איתקוש למרייהו דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' עבדך ואמתך. כל מלאכה דאסור ליה למרייהו למיעבד. אסירא להו לדידהו למיעבד עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (בתורת האדם) השיג עליו וכתב וז"ל דברי בה"ג לא נתבררו לי. מנ"ל שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים. שאני אומר כיון דגזה"כ הוא בשבת. אין למדין הימנה יו"ט. שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו עכ"ל עיי"ש. והובא בב"י (או"ח סי' תקכ"ו) עיי"ש. הרי דעכ"פ להבה"ג יו"ט כשבת לכל הילכותיו לענין מלאכה. וא"כ ודאי דה"ה לענין מחמר ולענין שביתת בהמתו וכ"ש יוה"כ דמחמר ושביתת בהמתו נמי בכלל אזהרתו. ועי' מש"כ בזה הרב פר"ח (או"ח סי' תצ"ה) ובשאר אחרונים שם. וא"כ הבה"ג לשיטתו אזיל ושפיר מנה גם ביוה"כ לאו דמלאכה במנין הלאוין. אע"פ שכבר מנה עושה מלאכה ביוה"כ במנין העונשין. ותירוצו של הרמב"ן ז"ל שייך שפיר בשיטת הבה"ג ביוה"כ כבשבת. ועפ"ז ניחא נמי דברי הר"י אלברגלוני ז"ל דאזיל ג"כ בזה בשיטת הבה"ג. והו"ל יוה"כ כשבת. ושפיר מנה העונש וגם הלאו. אבל הר"א הזקן ז"ל אזיל לטעמיה דגם במלאכת שבת לא מנה העונש והלאו אלא במצוה אחת. וע"כ היינו משום דס"ל דכיון דמ"מ אין לנו במלאכת שבת אלא לאו אחד. אע"פ שנכללו בו עניני מלאכה שנאמר בהם עונש סקילה ושאין בהם סקילה מ"מ אין למנותו אלא בלאו אחד. כיון דהלאו סתם נאמר בתורה וכשיטת רבינו הגאון ז"ל. וזו היא ג"כ שיטת הרמב"ן ז"ל. והילכך גם במלאכת יוה"כ לא מנאן אלא בלאו אחד:

אלא שיש לתמוה במה שראיתי עוד להר"א הזקן ז"ל שכשהביא במנין הלאוין לאו דלא תנאף כתב וז"ל חקתי לא תנאף מזהר מנאף בעקולו לא יעקבם כי ישמע קולו עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו מבואר שהרגיש במה שעמדנו לעיל על הבה"ג שמנה אשת איש במנין העונשין במספר חייבי חנק. וחזר ומנה שוב גם לאו דלא תנאף במנין הלאוין. והוא אזהרת אשת איש. ולתקן זה רמז שחזר ומנה לאו זה משום שכולל אזהרה לעוקב אחר הנואף. וכוונתו למאי דאמרינן (פרק כל הנשבעין מ"ז ע"ב) לא תנאף לא תנאיף מכאן אזהרה לעוקב אחר הנואף ופירש"י וז"ל לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף עכ"ל עיי"ש. וכיון דאיסורא בעלמא הוא ואינו בכלל עונש חנק שנמנה במנין העונשין. לכן חזר ומנה הלאו במנין הלאוין משום איסור זה. וא"כ מבואר דלאו כזה משום שכולל מה שיש בו עונש מיתה ומה שאין בו אלא לאו גרידא. הוא מונה אותו בשתים. במנין העונשין וגם במנין לאוין. וזה סותר שיטתו. מיהו לזה אפשר לומר דס"ל דלאו דלא תנאף לא אתי להזהיר אלא על איסור עוקב אחר המנאף בלבד. והעונש חנק דבא על אשת איש שנמנה במנין העונשין אינו משום אזהרת לא תנאף. אלא משום דאית בה אזהרה מיוחדת בפ"ע מדכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגו'. אבל יש לתמוה במה שמנה הר"א הזקן ז"ל במנין העונשין במספר הנסקלין בן סו"מ. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דלא תאכלו על הדם שהוא אזהרת בן סו"מ. כמבואר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ג ע"א) עיי"ש. ועכצ"ל דהיינו משום דלאו זה כולל נמי ענינים אחרים שאינם בסקילה אלא בלאו גרידא וכמבואר שם עיי"ש. ורק משום ענינים אלו הוא שחזר ומנה לאו זה במנין הלאוין. וזה סתירה לשיטתו. דבכל כיוצא בו אינו נמנה אצלו אלא בלאו אחד. וכמו שנתבאר לעיל. ואף כי גם הבה"ג מנאם כן. הרי הבה"ג לשיטתו אזיל דגם לאוי דמלאכת שבת ודיוה"כ מנאן שתים שתים. אבל הר"א הזקן ז"ל דהנך לא מנאן אלא אחת אחת. גם לאו זה לא היה לו למנותו אלא באחת. והיותר מתמיה מה שראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שלא מנה במנין הלאוין שלו לאו דלא תאכלו על הדם. אלא במנין העונשין מנה בן סו"מ במספר חייבי סקילה עיי"ש. וזו תימא דהר"א הזקן והר"י אלברגלוני החליפו כאן שיטתם. שהרי לפי מה שנתבאר. לשיטת הר"י אלברגלוני ז"ל כל כיו"ב יש למנותו בשתים. ואילו כאן לא מנה אלא באחת. והר"א הזקן ז"ל דלשיטתו כל כיו"ב אינו נמנה אלא באחת מנה כאן בשתים. ואולי אפשר לומר לדעת הר"א הזקן ז"ל דס"ל דלדידן לדינא אזהרת בן סו"מ אינה מן הלאו דלא תאכלו על הדם. ולא קיי"ל כר"י דאמר התם דאזהרתו היא מהלאו דלא תאכלו על הדם. משום דכולהו תנאי ואמוראי דהתם משמע דלא ס"ל הכי עיי"ש היטב. ובדברי. הרמ"ה ז"ל שם. וס"ל להר"א הזקן ז"ל דלדידן אין אזהרת בן סו"מ אלא מהלאו דלא תגנבו. וכדאמרינן בירושלמי (פ"ח דסנהדרין ה"ג) עיי"ש ובמש"כ מפרשי הירושלמי שם. ולאו זה באמת לא מנה הר"א הזקן. ז"ל. במנין הלאוין שלו. ואפשר דבאמת היינו משום דלשיטתו אזיל. ומה שמנה בריש מנין הלאוין לאו דגנבה היינו לאו דלא תגנוב שהוא אזהרה לגנבת נפשות. ואע"ג דגם בזה כבר מנה גונב נפש במנין העונשין במספר הנחנקין. הרי לא מתחייב חנק אלא על המכירה שאחר הגניבה. ואזהרתו אינה אלא מהלאו דלא ימכרו ממכרת עבד. כמבואר בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ו ע"א) עיי"ש. ולאו זה לא מנה באזהרות הר"א הזקן ז"ל וגם בזה אזיל לשיטתי'. ולהכי לא מנה אלא לאו דלא תגנוב משום דעל הגניבה לחודה לא מתחייב חנק. ואיכא למ"ד התם דלקי עלה עיי"ש. ואינו ענין לעונש חנק שמנה במנין העונשין. אבל לאו דלא ימכרו ממכרת עבד. אע"פ שכולל ג"כ אזהרה למכירת עבד עברי על אבן הלקח. כמבואר בספרא (פ' בהר). ואין בו אלא לאו גרידא. מ"מ לא חזר ומנה אותו במנין הלאוין וכשיטתו:

ועדיין יש לתמוה במה שמנה הר"א הזקן ז"ל במנין העונשין במספר חייבי מיתה בידי שמים פרוע ראש ששמש. וחזר ומנה במנין הלאוין לאו דראשכם אל תפרעו. ואע"ג דגם הבה"ג מנאן כן. כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (בל"ת קס"ג) דהיינו משום דס"ל דבכלל לאו זה גם שלא לבא אל המקדש פרוע ראש בלא שמוש. ואין בזה מיתה אלא מלקות. וכדעת הרמב"ם ז"ל. ומשום אזהרה זו הוא שחזר ומנה לאו זה במנין הלאוין עיי"ש היטב בדבריו. וזה יתכן להבה"ג ז"ל. אבל הר"א הזקן ז"ל הרי גם בכיוצא בזה לשיטתו אינו נמנה אלא באחת. ולא היה לו לחזור ולמנות הלאו במנין הלאוין. וכן יש לתמוה מה שמנה שם (בריש מנין הלאוין שלו) לאו דלא תרצח. אחר שכבר מנה רוצח במנין העונשין במספר חייבי סייף. דאפי' אם נקבל מש"כ בנתיב מצותיך (דפ"א ע"ב) בדעת הבה"ג. מ"מ לא יתכן זה בדעת הר"א הזקן ז"ל. כיון שנתבאר דגם בכל כיו"ב לשיטתו אינו נמנה אלא באחת. ובפרט שגם בדעת הבה"ג אין דברי בעל נ"מ נכונים כלל בזה. ולדידי היה נראה יותר לומר בכוונת הבה"ג במה שחזר ומנה לאו דלא תרצח במנין הלאוין. ע"פ מאי דאמרינן בפסיקתא רבתי (ריש פרשה כ"ה) לא תרצח לא תתרצח עיי"ש. והיינו לומר דבכלל אזהרה זו שלא לרצוח את עצמו. דאפי' למ"ד רשאי אדם לחבול בעצמו. מ"מ קטלא שאני. וכדאמרינן בפרק החובל (בבא קמא צ"א ע"ב) מדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש עיי"ש. וכן מתבאר מדאמרינן בירושלמי (פ"ק דברכות הלכה ה') דאזהרת לא תרצח היא בכלל פרשת ק"ש. דכתיב ואבדתם מהרה מאן דקטיל מתקטיל עיי"ש. והדברים סתומים לכאורה. והמפרשים כולם לא יצאו ידי חובתם עיי"ש. אבל הנראה דהכונה לומר דקרא דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' הו"ל אזהרה על ואבדתם מהרה וגו'. משום דלאזהרת ע"ז לא צריך קרא. דבלא"ה איכא כמה אזהרות בע"ז. והילכך ס"ל דע"כ לא אתי קרא אלא להזהיר על איבודם. כלומר השמרו לכם שלא תגרמו לנפשכם להאבד מהרה. ונענשים גם על שאבדו את עצמם בכך. וזו היא ג"כ אזהרת לא תרצח שבכללו ג"כ לא תתרצח. שברצחו את חבירו עובר על חבירו בלא תרצח. ועל עצמו בלא תתרצח. משום שבכך מביא על עצמו מיתת ב"ד בהתראה ובעדים. ובלא עדים והתראה מיתה בידי שמים ומאבד את נפשו. וזהו שאמרו בירושלמי מאן דקטיל מתקטיל. וכן ראיתי בהלכות קטנות (ח"ב סי' רל"א) ובבית מאיר (יו"ד סי' רט"ו) שכתבו בפשיטות דההורג את עצמו עובר בלא תרצח עיי"ש. אבל לא הביאו שום מקור לזה ואכמ"ל בזה. ועפ"ז ניחא שפיר מה שחזר הבה"ג ומנה במנין הלאוין לאו דלא תרצח. משום אזהרת רוצח את עצמו. שאינו בכלל עונש סייף דרוצח שמנה במנין העונשין. דהאי לאו בר עונש בב"ד הוא. ואין דינו מסור אלא לשמים ואין בו אלא אזהרת לאו בלבד. ומקומה במנין הלאוין ומלבד זה כבר כתבתי בזה לעיל במנין הלאוין (לאו פ"ד) ולקמן במנין העונשין (עונש צ"א) אלא דכל זה לא יתכן אלא להבה"ג ז"ל. אבל לא להר"א הזקן ז"ל דגם בכל כיו"ב אינו מונה העונש והלאו אלא במצוה אחת. ולא היה לו לחזור ולמנות הלאו במנין הלאוין אחר שמנה העונש במנין העונשין. אם לא שהוא מונה העונש מצד עצמו בחשבון המצות מלבד הלאו שנמנה בפ"ע במנין הלאוין:

ועכ"פ ראינו שכבר הרגישו ראשוני ראשונים ז"ל בהמבוכה שיש בענין זה בדברי הבה"ג ז"ל. וטרחו עצמם לתרץ בקצת מצות. אבל עדיין אין הדברים מספיקים ליישר כל המעקשים כמו שנתבאר. וגם בכל האזהרות של הנמשכים אחר הבה"ג רבתה המבוכה בענין זה. כמו שראינו באזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. וכן באזהרות הרשב"ג ז"ל אף שבהרבה מן העונשין לא מנה אזהרותיהם במנין הלאוין. מ"מ רבו כמו רבו העונשין שנמנו אצלו במנין העונשין שחזר ומנה אזהרותיהם במנין הלאוין. כמו חלב. ודם. ונדה. ואחות אשה. והמפטם את הקטורת. והסך בשמן המשחה. שמנאן במנין העונשין במספר חייבי כריתות. ומ"מ מנה ג"כ אזהרותיהן במנין הלאוין. וכבר העיר עליו בזה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר בכל אחד מאלו עיי"ש ובמש"כ בזה לעיל (לאוין כ"ה. קי"ח) ובשאר מקומות. וביותר יפלא מאד בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל מה שמנו במנין העונשין במספר חייבי כריתות מי שלא מל ושלא עשה פסח. ובמספר חייבי מיתה בידי שמים מנו משמש במקדש בלא רחיצת ידים ורגלים. וחזרו ומנאום במנין העשין. ובכל הנך ודאי לא יתכנו דברי הרמב"ן ז"ל כלל. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל. והדבר יפלא מכל צד שאם אין כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל בהעונשין שמנו אלא להאזהרות שעליהן באים עונשין הללו. וכמו שהבין הרמב"ן ז"ל. א"כ לא היה להם לחזור ולמנות עשין הללו במנין העשין שכבר מנאום במנין העונשין. ועוד דכיון דאין בהנך תלתא אזהרת לאו כלל. ועשה הוא דאית בהו. א"כ מאי ענין עונשין הללו למנין הלאוין. שהרי כל העונשין שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל. באים לדעתם במספר הלאוין. והרי הנך אינם אלא עשין. וע"כ מוכרח מזה שאין לנו אלא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בכונת הבה"ג דהעונשין מצד עצמן הוא מונה בחשבון המצות זולת אזהרותיהם. וס"ל דהעונשין עצמן יש עליהן תורת ל"ת. ונמנין במנין הלאוין בפ"ע. מלבד אזהרותיהן שנמנין ג"כ בפ"ע במנין הלאוין. אם לאוין הן. או עשין במנין העשין. כמו פסח ומילה ורחיצת ידים ורגלים. וא"כ ודאי השגת הרמב"ם ז"ל עומדת בתקפה על הבה"ג וסייעתו ז"ל. דממנ"פ העונשין אין למנותן במנין הלאוין. דלגבי הנדון עצמו ודאי לא יתכן למנותן כלל. דאיך ימנה העונש וגם הציווי שנתחייב עליו העונש ההוא. ולגבי חובת הב"ד הרי אין זו אלא מ"ע בקו"ע. ואין מקומה במנין הלאוין. ועוד בחייבי כריתות ומיתה בידי שמים ליכא שום מצוה לב"ד. שהרי אין דינם מסור אלא לשמים ואין למנותן כלל:

חלק ז

איברא דמאי דנקטו כל האחרונים ז"ל בפשיטות כ"כ דאין ברחיצת ידים ורגלים במקדש אלא עשה. לדידי יש לדון בה טובא. דנראה דל"ת נמי אית בה. לפי מאי דאמרינן בפ"ב דזבחים (י"ט ע"ב) דמאי דשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה גמרינן בגז"ש חוקה חוקה ממחוסר בגדים עיי"ש. וכיון דקיי"ל אין גז"ש למחצה. א"כ ראוי לומר דילפינן נמי מה מחוסר בגדים עובר בלאו ולוקה. אף שלא רחוץ ידים ורגלים הוא בלאו ולוקה. הן אמת דהרמב"ם ז"ל (פי"ט ה"ג מהלכות סנהדרין) כתב דהמשמש בלא קדוש ידים ורגלים אע"פ שחייב מיתה אינו לוקה מפני שהוא מצות עשה עיי"ש. אבל מקורו לא נודע לנו מנ"ל דלענין מלקות לא גמרינן הך גז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שעמדו בזה על דברי הרמב"ם אלו. ובודאי הדבר קשה טובא. דהרי מחוסר בגדים גופי' נמי לא כתיב בי' אלא עשה. ולא נפק"ל בי' דמחלל עבודה ושהוא במיתה. אלא מדכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה. ודרשינן מיני' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וזר ששמש במיתה ומחלל עבודה. וכדאמרינן בפרק הנשרפין (סנהדרין פ"ג ע"ב). ובפ"ב דזבחים (י"ז ע"ב) עיי"ש. ומזה הוא שכתב הרמב"ם ז"ל שם דמחוסר בגדים הרי הוא כזר ולוקה אם עובד עיי"ש. וא"כ שלא רחוץ ידים ורגלים נמי כיון דגמרינן גז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין דשלא רחוץ ידים ורגלים הרי הוא כמחוסר בגדים לחלול עבודה. אמאי לא נימא דלגמרי השוה הכתוב דינו למחוסר בגדים גם לענין אזהרה ומלקות:

והיה נראה לכאורה לומר דהכא שאני. דכיון דבשלא רחוץ ידים ורגלים כתיבא מיתה בקרא בדידי' גופא. אם איתא דלענין אזהרה ומלקות נמי ילפינן בגז"ש זו דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. למה לי דכתב רחמנא בדידי' מיתה. הרי לענין מיתה נמי בהך גז"ש גופא הוה מצינן למילף. אלא ודאי לא ניתנה גז"ש זו אלא לענין חילול לחוד. ולא לענין עונש ואזהרה. והילכך אין לנו אלא מיתה האמורה בו בהדיא בקרא. ולא אזהרה ומלקות. אבל זה אינו. דהא שתויי יין נמי גמרינן התם (לעיל י"ח ע"א) בגז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים דעבודתו מחוללת אפי' בעבודה שאין הזר חייב עליה מיתה עיי"ש. והשתא התם למה לי דכתב רחמנא מיתה. הא מיתה בשתויי יין נמי תיפוק ליה בהך גז"ש גופא דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. וגם אזהרה דכתיב יין ושכר אל תשת. קשה למה לי דכתב ביה רחמנא. ותיפוק ליה מההיא גז"ש גופא אלא ודאי אין מזה הכרח. מיהו אפשר לדחות ולומר דהתם ע"כ צ"ל דאע"ג דודאי לא איצטריך. מ"מ כתביה קרא משום דמילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא. אבל גבי שלא רחוץ ידים ורגלים. כיון דאיכא למימר דלהכי כתב ביה קרא מיתה בגופי'. כדי למעוטי' מאזהרה ומלקות. לית לן למימר דלחנם כתביה משום דקיי"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בקרא יתירה. אלא דמ"מ בלא"ה לא יתכן כלל לומר דהרמב"ם דורש דרשות מנפשיה וסמיך עליהם לדינא. ועיקר הקושיא כבר עמדו עליה התוס' (שם. בד"ה אתיא חוקה) למה לי דכתב קרא מיתה בשתויי יין ובשלא רחוץ ידים ורגלים. ותירצוה שם עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הרמב"ם ז"ל צריכין תלמוד מנ"ל לומר כן. ונושאי כליו לא הערו מקורו:

וראיתי בתוספתא (פי"ב דזבחים) דקתני התם כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים. אינו חייב אלא אחת עיי"ש. והיינו משום דאין איסור חל על איסור. ולדעת הרמב"ם ז"ל הדבר קשה כיון דבשלא רחוץ ידים ורגלים ליכא אזהרה ומלקות אלא מיתה בידי שמים בלחוד הוא דאיכא ביה. מאי שייך למיתני ביה אינו חייב אלא אחת. אטו בתרי קטלא קטלת ליה. הא ודאי תרתי מיתות בידי שמים לא שייכי. וגם קרבן ומלקות ליתנייהו ביה. אלא ודאי ע"כ מוכרח דאית ביה לאו ומלקות דגמרינן בגז"ש דחוקה דחוקה ממחוסר בגדים. ושפיר איצטריך לאשמעינן דאינו לוקה אלא אחת. וכן קשה מדקתני התם זר שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים ומחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת עיי"ש. והיינו לומר דאפילו למ"ד איסור חל על איסור מ"מ הכא אינו חייב אלא אחת. דהיינו משום זרות בלבד. משום דכולהו הנך איסורי ליתנייהו אלא בכהנים דוקא ולא בזרים. וקשה בשלמא בכולהו איכא נפק"מ לענין שאינו לוקה אלא אחת. אבל בשלא רחוץ ידים ורגלים הרי לית ביה לא לאו ולא מלקות. אלא עשה לחודה הוא דאית ביה. וענשו אינו אלא מיתה בידי שמים דכתיבא ביה בקרא בהדיא. ולמאי הילכתא אשמעינן ביה דאינו חייב אלא אחת. אלא ודאי עכצ"ל דגם בשלא רחוץ יו"ר איכא אזהרת לאו ומלקות. ויותר מזה תמיהני במה שראיתי להרמב"ם ז"ל גופיה (פ"ט מהלכות ביאת מקדש הלכה י') שכתב וז"ל הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששמש במקדש אינן חייבין אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה. ועל שאר עבודות באזהרה עכ"ל עיי"ש ובכ"מ שם ובקרית ספר להמבי"ט שם עייש"ה. הרי מבואר בהדיא בדבריו דאיכא אזהרה גם בשלא רחוץ ידים ורגלים כמו בטמא ובע"מ וידוע דאין אזהרה אלא אזהרת לאו ועי' במגלת ספר (סוף לאו ב') מש"כ על דברי הכ"מ שם עיי"ש היטב. וא"כ דברי הרמב"ם גופיה סתרי אהדדי. עוד ראיתי להרמב"ם ז"ל שם שכתב (בהלכה י"א) וז"ל כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחד ואחד. ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות עכ"ל עיי"ש. והוא מהתוספתא שם עיי"ש. אלא דהרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד איסור חל על איסור בכולל ומוסיף ובת אחת. ולזה כתב ברישא דחייב על כל אחד ואחד. ובסיפא בזר אינו לוקה אלא אחת. משום דכולהו הנך איסורי ליתנייהו אלא בכהנים. ועי' בכ"מ ובקרית ספר שם. והשתא הרי ע"כ מתבאר מזה דס"ל דגם בשלא רחוץ ידים ורגלים איכא לאו ומלקות. דאל"כ מאי חייב על כל אחד ואחד שכתב ברישא.. ומאי אינו לוקה אלא אחת שכתב בסיפא. והא בשלא רחוץ ידים ורגלים בלא"ה ליכא שום חיובא אלא מיתה בידי שמים. ולא שייכי בה תרי חיובי. וזו סתירה מבוארת בדברי הרמב"ם ז"ל. ולא ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שיתעורר בזה. ועי' ג"כ בסמ"ג (לאוין ש"ט) שגם מדבריו מתבאר דבשלא רחוץ ידים ורגלים איכא אזהרת לאו עיי"ש ובסמ"ג (עשין קע"ה) עיי"ש היטב:

וראיתי להרמ"ה ז"ל ביד רמה (סו"פ הנשרפין פ"ג ע"ב). עלה דאמרינן התם מחוסר בגדים דבמיתה מנ"ל אר"א וחגרת אותם אבנט וגו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והו"ל זרים וכו'. וכתב הרמ"ה וז"ל ואי קשיא לך למה לי לאיתויי מכללא והא בהדיא כתיבא. דכתיב בפרשת בגדים והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ומתו בו כי יחללוהו. ואיכא למימר דהתם הכי קאמר רחמנא. דלא תימא כי הוו בגדיהם עליהם אי מחלי עבודה מחמת טבול יום ומחוסר כפורים ששמשו. דלא מחייבי מיתה. אלא אע"פ שבגדיהם עליהם ומתו בו כי יחללוהו. תדע דבהכי משתעי קרא. דאי ס"ד במחוסר בגדים ששימש קא משתעי קרא. היכא אזהרינהו רחמנא דלא לישמשו מחוסרי בגדים דקא עניש להו. וכי תימא מדכתיב והיו על אהרן ועל בניו. אזהרת עשה לא שמה אזהרה. אבל למאי דמייתי לה בגמרא מטעמא דזרות לא קשיא מידי דהא כתיב וזר לא יקרב אליכם עכ"ל הרמ"ה ז"ל. עיי"ש. ומתבאר מדבריו להדיא דבכל הני דקחשיב בברייתא דואלו הן שבמיתה וכו' אית בהן אזהרת לאו. דאל"כ לא הוה שייך בהו עונש מיתה. והשתא כיון דבההיא ברייתא קחשיב נמי שלא רחוץ ידים ורגלים דבמיתה. עכצ"ל דס"ל להרמ"ה דאזהרת לאו נמי אית בה. דגמרינן לה בגז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות סנהדרין שם). איברא דעיקר דברי הרמ"ה ז"ל אלו נפלאים מאוד בעיני דהרי בקרא לא כתיב הכי כלל. דבההוא קרא (דבפרשת תצוה) כתיב והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד. או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו וגו'. אבל קרא דומתו בו כי יחללוהו לא כתיב התם כלל. אלא בזר אוכל תרומה (בפרשת אמור). ורק לענין זה הוא דמייתי ליה התם בסוגיא דסנהדרין לעיל מיניה עיי"ש. והשתא א"כ אין מקום לתירוצו כלל. דהרי כיון דלא קאמר קרא אלא שאם בגדיהם עליהם לא ישאו עון ומתו. א"כ אם איתא דמיירי ההוא קרא בטבול יום ומחוסר כפורים. ע"כ נצטרך לומר דאשמעינן קרא שאם בגדיהם עליהם אפי' כשהם טבולי יום ומחוסרי כפורים אינם במיתה. ואין טבול יום ומח"כ במיתה אלא כשאין בגדיהם עליהם. וזהו ההפוך ממש"כ הרמ"ה ז"ל גופי' בתירוצו. אלא שהרמ"ה ז"ל תירץ כן ע"פ לשון הכתוב שהביא בדבריו כמבואר. אבל כתוב כזה ליתא בשום דוכתא. וגם מה שנשען הרמ"ה ז"ל על היסוד דמיתה בידי שמים נמי בעי אזהרה. זהו כדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ (שורש י"ד) ובפיה"מ (ריש פרק בתרא דמכות ובר"פ בתרא דזבחים) עיי"ש. והוא נגד המבואר בסוגיא דגמרא (ר"פ בתרא דמכות) עיי"ש. וכבר עמד בזה הרב לח"מ (ר"פ י"ח מהלכות סנהדרין) עיי"ש בדבריו. ואכמ"ל בזה. ועיקר קושית הרמ"ה ז"ל כבר עמדו עליה התוס' (בסנהדרין ובזבחים שם). והרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת (פרשת תצוה) עיי"ש מה שתירצו. ועכ"פ מתבאר מדברי הרמ"ה ז"ל אלו דס"ל דבשלא רחוץ ידים ורגלים אית בי' נמי אזהרת לאו. וכבר נתבאר דהכי מבואר בתוספתא. ומעתה א"כ שפיר אפשר לומר דזו היא דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וניחא שפיר מה שמנו שלא רחוץ ידים ורגלים במנין העונשין במספר חייבי מיתה בידי שמים אפי' למה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתם בהעונשין שמנו:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה