ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מלואים · מצוה ח
מנין הפרשיות פרשה י"ט (דף קמ"ח ע"ב ד"ה ועדיין). מש"כ שם לחלק בין מתה מאיליה למתה ע"י אדם. לאו דוקא הוא. ועיקר כוונתי אינה אלא לחלק בין נתנבלה ע"י נחירה בסימנים או נתקלקלה בשחיטה. לכשמתה מאיליה או נהרגה הריגה בעלמא ע"י אדם או חיה טורפת וכיו"ב. ויען כי עיקר הדבר נוגע לקונטרס שהבאתי שם שכתבתי בענין זה. לכן כדי למלא את הדברים בביאור הראוי. וגם כי הדבר נוגע לביאור דברי רבינו הגאון ז"ל בתשובה אחת שלו שסתומים וחתומים מאוד וכבר נתקשו בהם בימי אחרון הגאונים רבינו האי גאון ז"ל. לכן ראיתי להביא פה כל הקונטרס הנ"ל כמו שהוא:
כתב הר"ב העיטור ז"ל (הלכות שחיטה) בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל דגים וחגבים שמתו אסורין עיי"ש. והביאו מרן בכ"מ (פ"א מהלכות שחיטה ה"ג) ובב"י (יו"ד סי' י"ג). והפרישה והב"ח שם כתבו דט"ס הוא בדברי הב"י בשם רס"ג ז"ל. וצ"ל חיים אסורין עיי"ש בדבריהם. אבל גם בכ"מ שם איתא כמש"כ בב"י. וגם בדברי הר"ב העיטור שם איתא מתו אסורין עיי"ש. ובודאי גם הגהתם מצד עצמה אינה מתקבלת להחיות המתים. ולהגיה חיים במקום מתו. והר"ב כנה"ג שם האריך בזה (הגהות ב"י אות ו') והביא שם בשם הר"ב ש"י שמפרש דברי רבינו הגאון ז"ל כמו שהם. וטעמו משום דס"ל דבעינן אסיפה בעודם חיים ואח"כ מתו. ובזה מתרץ מה שהקשה עליו רבינו נסים ז"ל (והובא בעיטור ובב"י שם) מהתוספתא (פ"ט דתרומות) דקתני בהדיא בין חיים בין מתים מותרים. אבל לפ"ז ניחא די"ל דהתם לא מיירי אלא בשנאספו בעודם חיים ואח"כ מתו. ורס"ג ז"ל מיירי בשמתו בעודם במים קודם אסיפתם. ובשם דמשק אליעזר הביא שם שמחלק להיפוך דרבינו הגאון ז"ל מיירי דוקא בשמתו ביבשה. אבל מתו במים במקום חיותן מותרים. ובהכי הוא דמיירי בתוספתא שם. והעלה כן שם גם בדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש בדבריו. אבל ראיתי בעיקר תשובת רבינו האי גאון ז"ל (שנדפסה מקרוב מכת"י) שמבואר מדבריו להדיא דרבינו הגאון ז"ל לא אסר אלא חגבים מתים בלבד. אבל דגים מתים מודה שמותרים. וז"ל תשובת רבינו האי גאון ז"ל. ודשאילתון הא דתנן (ע"ז ל"ט ע"ב) חגבים הבאים מן הסלילה אסורים. מן ההפתק מותרים. מכלל דחגבים דמייתו שרו. ועוד מדתנן (שבת צ' ע"ב) ר"י אומר אף המוציא חגב חי טמא. ומוקמינן בגמרא דילמא מאית ואכיל ליה. מכלל דחגב טהור אי מאית שרי. וקשיא לן מאי דאשכחן לרבינו מר רב סעדיא גאון ז"ל דאמר חגבים שמתו אסורין. ודגים שמתו מותרים. ולא ידעינן מאי טעמיה. אי הילכתא או מנהגא וחומרא הוא דאחמר. ואנן לא שמיעא לן מאן דאכיל להו. ובתורת איסור נהגו בהם קדמונינו. יליף מרנא וינהר עינון. תשובה. אנחנא לא שמיעא לן חגבים שמתו אסורין. אלא מותרין הן. ולא שמיע לנא דמר רב סעדיא גאון ז"ל אסר חגבים מתים. אלא ודאי כדגים דאמו. בין לענין אכילתן בין לענין דמן וכו'. ומאן דאמר מתים אסורין אטו לשחיטה מצרכי להו או לחניקה בידי ישראל עכ"ל. הרי מבואר בהדיא במקורן של דברים אלו שאין הגהת האחרונים ז"ל בדברי רבינו הגאון ז"ל נכונה. וגם מה שנשאו ונתנו בזה האחרונים ז"ל שהבאתי. לא נוסד על האמת. משום דרבינו הגאון ז"ל לא אסר מעולם דגים כלל. אלא חגבים מתים בלבד. כמפורש בהדיא בתשובת רבינו האי גאון ז"ל. ועכ"פ עיקר הדבר ודאי תמוה מאוד. וכבר בימי רבינו האי גאון ז"ל נעלם ולא ידעו טעמו של רבינו הגאון ז"ל בזה. וגם רבינו האי גאון ז"ל גופיה לא מצא לו מקור לדעתו ולא שום טעם. ולכן נטה לדינא מדעתו זו ופסק להיתר. וגם הר"ב העיטור ז"ל דתה דבריו. וכתב (הלכות שחיטה ת"ג). וז"ל גרסינן בספרא החיה הרומשת במים אלו דגים וכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. וכי היכי דדגים לאו בני שחיטה נינהו מדכתיב אסיפה דידהו במקום שחיטה. (כדאמרינן פ"ב דחולין כ"ז ע"ב) חגבים נמי לאו בני שחיטה נינהו. דבתר דגים כתיבי. ובפרק דם שחיטה בברייתא גרסינן דם דגים וחגבים שכולן היתר. ומאי כולן היתר. דלא בעו שחיטה. וכיון דלאו בני שחיטה נינהו בין מתים בין חיים מותרין. ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתו אסורין. ורבינו האי השיב עליו. ורבינו נסים אייתי (כצ"ל עיי"ש) סייעתא דגרסינן בתוספתא דתרומה אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואין חוששין עכ"ל הר"ב העיטור שם עיי"ש. וגם שאר הפוסקים דחו דבריו. ובאמת דדברי רבינו הגאון ז"ל בזה סתומים וחתומים ומפליאים מאוד. אבל מ"מ לענ"ד אי אפשר לדחות דבריו כל זמן שנעלם מאתנו מקורו אשר ממנו נובעים דבריו אלו בפסק זה:
ונחזי אנן. והנה בפסיקתא זוטרתא (פ' נח ט' ג') איתא כל רמש אשר הוא חי פרט לנבלה וכו'. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר להם אבר מן החי עיי"ש. מבואר מזה דנבלה נאסרה לבני נח כמו אבר מן החי. והיינו ע"כ כשמתה מאיליה או נהרגה דהו"ל ג"כ כמתה מאיליה. אלא צריך נחירה בסימנים. והרמ"ע מפאנו ז"ל בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ג סוף פרק כ"א) הביא דברי הפסיקתא אלו. ותקע בהן מסמורת. והביא ג"כ דברי רש"י ז"ל (חולין צ"ב ע"ב) ד"ה במקולין וכו'. דעל מאי דאמרינן התם שלשים מצות קבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלשה. אחת שאין כותבין כתובה לזכרים. ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין וכו'. פירש"י שם וז"ל ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה עכ"ל עיי"ש. והשיג שם מזה על התוס' (בסנהדרין נ"ו ע"ב) ד"ה אכל וכו'. שכתבו וז"ל אכל תאכל ולא אבמה"ח. והא דאמרינן לקמן דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכול. היינו להמית ולאכול. אבל מתה מאיליה שריא. ואתי לאפוקי אמה"ח דאפי' נפל מאיליו אסור עכ"ל. ונדחק שם לתרץ קושית התוס' שם בדרך אחרת עיי"ש. אבל לדידי אין הכרח מדברי התוס' שם דכשמתה מיתת עצמה וכיו"ב מותרת לבני נח. דאפשר דמתה מאיליה שכתבו בתוס' שם. אין כוונתם אלא שנחתכו סימניה מאיליה ע"י סכין או דקר שנפלו על צווארה וכיו"ב ובכך מתה. אבל ודאי אם מתה מיתה טבעית מעצמה או נפלה בבור או מן ההר וכיו"ב ומתה. אין ה"נ דאסורה לב"נ כמש"כ בפסיקתא זוטרתא. ולא אתו אלא לאפוקי שלא יעשה כן בידים לכתחילה. והוא דבר הלמד מעניינו. וראיתי להמפרש (בעשרה מאמרות שם) שהקשה להפסיקתא מדכתיב בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. ותירץ שם וז"ל דשם נבלה כולל מתה מאיליה ושמתה ע"י שחיטה שאינה ראויה. ולא בא הכתוב אלא להורות היתר הנאה בנבלה. לגר תושב במתנה ולנכרי במכירה. היכא שאפשר. כגון נתנבלה בשחיטה. אבל מתה מאיליה נהי דמשום איסור הנאה ליכא. מ"מ אסור משום לפני עור. ולכך מסיים קרא ואכלה. לומר שאינו רשאי אלא היכא שמותר הנכרי לאכלה. אבל היכא שאינו רשאי לאכלה אסור ג"כ ליתנה לו או למכרה עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו מספיקים דאכתי קשה ע"פ המבואר בפ"ב דפסחים (כ"א ע"ב) דלר"א לא נפק"ל היתר הנאה בנבלה אלא מההוא קרא גופי' דלגר אשר בשעריך תתננה וגו'. וכיון דההוא קרא ע"כ לא מיתוקם אלא בשנתנבלה בשחיטה ולא במתה מעצמה. א"כ קשה מנ"ל דמתה מעצמה שריא בהנאה. והא ודאי לא יתכן כלל לומר דמתה מעצמה אסורה בהנאה. דלא אשכחן שום חילוק בזה. ולא אישתמיט מאן דלימא הכי. וגם מגופי' דקרא יש להקשות דכיון דכתיב בקרא כל נבלה. הרי דבכל נבלה מיירי קרא. ואפ"ה מסיים קרא וכתב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו'. וא"כ שמעינן מיניה דכל מיני נבלה מותרין לבני נח. לא שנא מתה מעצמה או נהרגה מאיליה או ע"י אדם. אבל נראה דבלא"ה עיקר הקושיא מעיקרא לק"מ. דההוא קרא לא מיירי כלל מאיסורא דלפני עור. וכל עיקרו לא בא אלא לאשמעינן היתר הנאה בנבלה. או לדברים ככתבן. כדאמרינן התם. וכיון דבכל מיני נבלה מיירי קרא. ממילא מבואר דמיירי בגוונא דלא שייכא ביה אזהרת לפני עור. וכגון דבלא"ה אית ליה לדידי' נבלה כזו. או כההיא דפ"ק דע"ז (ו' ע"ב) עיי"ש וכיו"ב. ולא קאמר קרא אלא דמצד איסור נבלה מצד עצמה ליכא שום איסורא בנתינתה לגר תושב. או במכירתה לנכרי. דלישראל לא נאסרה אלא באכילה. ומאי דמסיים קרא וכתב ואכלה. אין הכרח לפרש שמותר לאכלה. אלא דקאמר קרא שהישראל מותר ליתנה לו אע"פ שאפשר שיאכלנה. דמצד הישראל ליכא איסורא בהכי. אלא שמצאתי ראי' מבוארת להמפרש בזה מתרגום יונתן שתרגם על הך קרא (פ' ראה י"ד כ"א) לא תיכלון כל דמיקלקלא בניכסתא לגיור ערל דבקירויכון תיתנונה ויכלונה או תזבין לבר עממין וכו'. הרי להדיא שתרגם נבלה דהך קרא בשנתנבלה בשחיטה. ממש כמש"כ המפרש. ועכצ"ל לפ"ז דמאי דכתיב בהך קרא כל נבלה אין פירושו כל מיני נבלה. אלא כל בהמות וחיות שנתנבלו. ולעולם בנתנבלו בשחיטה דוקא מיירי ומאי דילפינן מזה היתר הנאה לכל מיני נבילות. איכא למימר דהיינו משום דלענין זה לא נראה להם לחלק בהכי. כל כמה דלא אשכחן מיעוטא בקרא להכי. ועכ"פ חזינן שכן מפורש בתרגום יונתן. ומתבאר מזה דגם לתרגום יונתן ס"ל כמש"כ בפסיקתא זוטרתא דגם לבני נח נהי דשחיטה לא בעו. מ"מ נחירה בסימנים בעי. דכל שנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים. או נתקלקלה בשחיטה. אסורה גם לבני נח. דאל"כ אינו מובן מי הצריכו לתרגם כן ולאוקמי קרא דוקא בענין זה:
ונראה ראי' לזה גם מתלמודא דידן (פ"ב דחולין ל"ג ע"א) דאמרינן התם ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנין נכרי על בני מעיין. מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו. נכרי דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מן החי דמי עיי"ש. ומתבאר מזה להדיא דאפי' נכרי לא סגי ליה מיהת בלא נחירה בסימניכו אבל מתה מעצמה גם לנכרים אסורה. דאם איתא דמתה מעצמה נמי שריא ליה. לא שייך למימר דבנחירה סגי ליה. כיון דאפי' נחירה לא צריכא לדידהו. ולא הו"ל לומר אלא דלדידהו במיתה תליא מילתא. אלא ודאי מתבאר ע"כ מזה דכל שנתנבלה בלא נחירה בסימנים. גם לנכרים אסורה. וכהפסיקתא ותרגום יונתן. והכי קאמר. נכרי דבנחירה סגי להו. והילכך במיתה תליא מילתא לדידהו. וביאור הדבר הוא ע"פ מה שכבר נתעוררו קצת אחרונים ז"ל לחקור מנא הא מילתא דאמור רבנן החותך בשר מהמפרכסת שרי לישראל מיהת לאחר שתמות הבהמה. ואמאי לא נימא גם לענין זה מפרכסת הרי היא כחיה. ולא התירה תורה בשחיטה אלא לחתוך ממנה לאחר מיתתה. ומה שרצה לומר בזה בפמ"ג (יו"ד סי' כ"ז) לפי דעת הרמב"ם ז"ל דבאכילה קודם שתצא נפשה איכא אזהרת לאו דאורייתא דלא תאכלו על הדם. וכיון שבא בקבלה דהך קרא קאי נמי אמפרכסת. ש"מ דמיד בשחיטה אזל ליה איסור אמה"ח. וכי חתך ומניח לאחר שתמות שרי. אלא דלדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דליכא בזה אלא איסורא דרבנן בעלמא וקרא אסמכתא בעלמא. נשאר בקושיא עיי"ש. לדידי גם לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה מעלה ארוכה כלל. דהדבר פשוט שלא באה הקבלה לומר דזהו בכלל אזהרת הכתוב דלא תאכלו על הדם. אלא דהכי משמע להו לרז"ל דגם זה הוא בכלל משמעותא דהך קרא. וא"כ מהיכא תיתי לן לומר דהך דרשא מוציא מכלל לאו דאמה"ח. ודילמא הא והא אית בה. ואע"ג דכיו"ב אשכחן בההיא דאמרינן בחולין (פ' ע"ב) הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה לפי' התוס' (שם ד"ה הנח) ובזבחים (קי"ד ע"ב) ד"ה אלמה עיי"ש. מ"מ אין זה ענין לכאן כלל. דהתם היינו רק משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. כמש"כ בתוס' שם בהדיא עיי"ש. משא"כ הכא דלא אייתר קרא. משום דקרא דלא תאכלו על הדם איצטריך בלא"ה עוד לכמה ענינים אחרים. כדדרשינן בסנהדרין (ס"ג ע"א). ולהכי חשיב ליה התם לאו שבכללות עיי"ש. וגם קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר איצטריך לגופיה לעיקר אזהרת אמה"ח. שפיר איכא למימר דקעבר עלה בתרתי לאוי. וליכא למשמע מיניה מידי למיעקרי' מאזהרת איסור אמה"ח. וא"כ ודאי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל הקושיא במקומה עומדת. והדבר צ"ע לכאורה:
ולפום ריהטא היה מקום לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (פרק בהמה המקשה ע"ד ע"א) אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא ש"מ מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול עיי"ש. ומשמע לכאורה דמהך דרשא גופא שמעינן נמי דשחיטה עצמה מוציאה מידי אמה"ח אע"פ שעדיין לא מתה. דאי לא תימא הכי היכי שרי קרא אבר ובשר המדולדלים בה מטעמא דאין שחיטה עושה ניפול. כיון דשחיטה עצמה אינה מוציאה מידי איסור אמה"ח. אלא מיתה שאח"כ היא שמוציאה מידי אמה"ח. והרי מיתה עושה ניפול. אלא ודאי ע"כ נשמע מזה דשחיטה עצמה קודם מיתה מוציאה מידי איסור אמה"ח. אבל באמת הא ליתא. וליכא למשמע מינה מידי. דהרי ודאי מאי דממעטינן שחיטה מדכתיב במותם אע"ג דמיתה דשחיטה נמי פשיטא דבכלל מיתה היא. וגם שחיטה מצד עצמה ודאי מיתה חשיבא. שהרי אי אפשר לה שתחיה עוד משנשחטה. ושחיטתה זו היא מיתתה. ועכצ"ל דהיינו משום דכיון דאייתר קרא דבמותם. כדאמרינן התם. מוקי ליה למעוטי דוקא מיתה סתם שלא ע"י שחיטה כשרה המכשרת בשרה לאכילה ולאפוקי מיתת שחיטה שמכשרתה לאכילה שאינה עושה ניפול. וא"כ אין לנו מההיא דרשא אלא לחלק בין עניני מיתה. לומר דדוקא מיתה מעצמה או ע"י הריגה בעלמא היא שעושה ניפול. אבל מיתת שחיטה אינה עושה ניפול. ומתרת אבר ובשר המדולדלים בה. והשתא א"כ ע"כ ליכא למשמע מהתם אלא שמיתת שחיטה אינה עושה ניפול. אבל שחיטה עצמה שלפני מיתתה. לעולם אימא לך שאינה מתרת כלום. ואינה אלא מכשרת את המיתה שלאחריה להוציאה מידי נבלה. והיה נראה לומר בזה ע"פ מאי דאמרינן (פ"ק דחולין י"א ע"א) ושחט ושרף מה שחיטה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה עיי"ש. ולפ"ז נראה לכאורה דהכי נמי מדכתיב בעולה ושחט וגו' ונתח וגו' משמע נמי מה שחיטה מחיים אף נתוח מחיים. לומר דאפי' מחיים שעדיין לא מתה בשחיטתה מותר לנתחה. וא"כ ע"כ שמעינן מזה שאין בה משום אמה"ח אחר שחיטה. אע"פ שעדיין לא מתה. דאל"כ הוה מיתסרא לגבוה משום דלא קרינן בה משקה ישראל המותר לישראל. כיון דלהדיוט אסורה עדיין. אבל נראה דגם זה ליתא. דכיון דמבואר בספרא (פ' ויקרא פ"ה) שצריך להפשיטה כולה ואח"כ לנתחה. מסתמא אי אפשר שתחיה עד אחר שתפשט כולה ויתחיל לנתחה. אלא דבלא"ה מלבד דלדעת התוס' ושאר ראשונים ז"ל (פרק בתרא דחולין ק"מ ע"א) ליכא למעוטי ממשקה ישראל אלא כשלא היה לה שעת הכושר. אבל כל שהיה לה שעת הכושר שפיר קרינן בה ממשקה ישראל עיי"ש. וכ"ש כאן שיש לה מתירין גם אח"כ כשתמות והכשרה בכך. בלא"ה הא ליתא לפמש"כ התוס' (פ"ק דחולין שם) ד"ה ושחט ושרף וכו'. וז"ל אע"פ שיש פסוק אחר בינתים. מ"מ משמע ושרף את הפרה כמו שהיתה בשעת שחיטה. מדלא כתיב ושרף אותה עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא דאיכא נמי הפסק בינתים. וכתיב ונתח אותה. ליכא למשמע מקרא לומר דנתוח מחיים כמו שהיתה בשעת שחיטה:
ולכן היה נראה לומר בזה ע"פ מאי דתנן (ריש פרק בהמה המקשה) חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה. וילפינן לה התם בגמרא (ס"ט ע"א) מדכתיב וכל בבהמה תאכלו. כל מה שבבהמה תאכלו. לרבות הולד עיי"ש. הרי דאפילו אבר מן החי שמקודם שחיטה ניתר בשחיטה אם לא נפרד ממנה קודם שחיטה. וגם בנחתך מהבהמה גופא הוה שרינן מהאי טעמא. אי לאו דמיעטה הכתוב מדכתיב אותה תאכלו. שלמה ולא חסרה. כדאמרינן התם עיי"ש. וא"כ כ"ש מה שנחתך מן הבהמה עצמה אחר שנשחטה אע"פ שעדיין לא מתה שניתר בשחיטה ויצא מידי איסור אמה"ח. דבזה לא שייך מיעוטא דאותה שלמה ולא חסרה. כיון שבשעת שחיטתה שלמה היתה. מיהו גם בזה יש לפקפק. דכיון דשחיטה לא כתיבא בהך קרא. א"כ אכתי התם גופא אין הכרח לומר שהשחיטה לבדה היא שמתרת. ואפשר דהמיתה שאחר שחיטה היא שמתרת. וקודם מיתתה אכתי באיסורה קיימא. אמנם נראה בזה ע"פ מאי דתניא (פרק גיד הנשה ק"ב ע"א). אבר מה"ח נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה שנאמר וכו' דברי ר"א. וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי'. כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו. ר"מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. אמר רבה ב"ש אר"ח וכו' מ"ט דר"מ אמר קרא וזבחת מבקרך ומצאנך (ופירש"י ז"ל וכתיב בתרי' אמה"ח). אמר רב גידל א"ר מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין עיי"ש בפירש"י ורגמ"ה ז"ל. וראיתי להבה"ג (הלכות אבר מה"ח) שכתב וז"ל ת"ר אמה"ח נוהג וכו' דברי ר"א. וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין בלבד (כצ"ל עיי"ש) שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו. ר"מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (כצ"ל עיי"ש) שנאמר רק חזק לבלתי אכול וכו' וכתיב בתר (כצ"ל עיי"ש) וזבחת מבקרך ומצאנך. כל שאינו בכלל זביחה אינו חייב עליו משום אמה"ח. ובהמה טמאה כיון דלאו בת זביחה היא אין חייבין עליה משום אמה"ח. והני מילי ישראל דבשחיטה תליא מילתא ואסירא להו בהמה טמאה. אבל גוים דלאו בני זביחה נינהו ובנתירה תליא מילתא. ושריא להו בהמה טמאה. מוזהרים (כצ"ל עיי"ש) על הטמאים כטהורים. דאר"ג א"ר מחלוקת בישראל אבל בבן נח דברי הכל מוזהרין על הטמאין כטהורים עכ"ל הבה"ג עיי"ש. ודבריו תמוהים טובא לכאורה. דהרי לר"מ גם בחיה ועוף הטהורין ס"ל שאין אמה"ח נוהג בהן. ולא בבהמה טמאה לחוד פליג אחכמים ור"א. דהא בהמה טמאה לחכמים נמי אין אמה"ח נוהג בה. וכל עיקרו לא אתי אלא לפלוגי על חכמים בחיה ועוף הטהורים. וא"כ אמאי מפרש ילפותא דר"מ רק למעוטי בהמה טמאה דלאו בת זביחה היא. ומשמע דחיה ועוף הטהורין דבני זביחה נינהו גם לר"מ איסור אמה"ח נוהג בהן. וזה תימא דא"כ ר"מ היינו חכמים. ובהדיא קאמר ר"מ אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ומבואר מזה דחיה ועוף אפילו הטהורים אין אמה"ח נוהג בהן לדידי'. אבל נראה דמש"כ כל שאינו בכלל זביחה וכו'. מילתא באנפי נפשה הוא. ולא אמילתא דר"מ קאי. אלא אסוקי מילתא דחכמים היא. משום דס"ל להבה"ג דמקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ליכא למשמע אלא לומר דכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו. ומזה שמעינן דגם חיה ועוף הטהורים בכלל אזהרת אמה"ח. אבל למעוטי הטמאים ליכא למשמע מהך קרא. משום דאיכא למימר דכ"ש כל שבשרו אסור שמוזהרין על אבריו. כיון דחמיר טפי דבשרו אסור. ועל זה מסיק הבה"ג אליבא דחכמים דאינהו נמי ס"ל בזה כר"מ דאזהרת אמה"ח אקרא דוזבחת קאי. אלא דס"ל דמקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שמעינן דבקרך וצאנך לאו דוקא. וגם חיה ועוף בכלל. ושוב ילפינן למעוטי טמאים. משום דקרא דלא תאכל הנפש וגו' אקרא דוזבחת וגו' דלעיל מיני' קאי. וילפינן מיני' דכל שאינו בכלל זביחה כבהמה טמאה אינו חייב עליו משום אמה"ח. דבהכי גלי קרא דעיקר איסור אמה"ח בישראל אינו אלא משום שלא התירתו שחיטה. והילכך בהמה טמאה דלאו בת זביחה היא אינה בכלל אזהרת אמה"ח. והיינו דוקא בישראל דבדידי' הוא שתלה הכתוב איסור אמה"ח בזביחה. אבל גוים דלאו בני זביחה נינהו. ולדידהו בנחירה הוא דתליא מילתא. וא"כ לאו בכלל קרא דוזבחת נינהו. ואף בהמה טמאה דלאו דומיא דבקרך וצאנך דבקרא דוזבחת היא. שריא להו. וא"כ לדידהו איסור אמה"ח דנפק"ל מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. איסור בפ"ע הוא. ולא תלי כלל בזביחה. הילכך מוזהרין על הטמאים כטהורים. כן נראה ברור ומוכרח בכוונת הבה"ג. אע"פ שלשונו מגומגם קצת. וזהו דלא כפירש"י ורגמ"ה ז"ל שפירשו דהיינו טעמא דקאמר דבני נח לדברי הכל מוזהרין על הטהורין כטמאים. משום דכיון דבשרן מותר להם הרי כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו עיי"ש. הדבר קשה דהרי ר"מ ודאי לא ס"ל ההיא דרשא דכל שבשרו מותר וכו'. דהא אפילו חיה ועוף אע"פ שבשרו מותר ס"ל דאינו מוזהר על אבריו. וא"כ לדידי' מהיכא תיתי לן לומר דב"נ מוזהרין אף על הטמאין. אבל להבה"ג ניחא שפיר:
ועכ"פ מתבאר מזה לפי דברי הבה"ג ז"ל. דמלבד דמשמע דס"ל דבלא נחירה בסימנים לא אישתרי להו בשר. מדכתב דלאו בני שחיטה נינהו ובנחירה תליא מילתא. מתבאר ג"כ דלישראל איסור אמה"ח תלוי בשחיטה. ועיקר שחיטה באה להתיר איסור אמה"ח. וכל מה שאינו בתורת שחיטה אין מוזהרין על אבריו משום אמה"ח. וכן מבואר בדברי התוס' שם (לעיל ס"ו ע"א) סוף ד"ה במאי ובשבת (צ' ע"ב) בתוס' ד"ה דלא לימרו וכו' דאיסור אמה"ח תלוי בתורת שחיטה עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות שחיטה ה"ג) עייש"ה ובמש"כ בכ"מ שם. וכן מבואר בפירש"י (בשבת שם ד"ה א"ה טהור) עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג עשין (סוף עשה ס"ב) בשם רבינו שמשון ז"ל והובא בהגהות מיימוני (הלכות שחיטה שם) עיי"ש. ובעיטור (שער שני ח"ג) עיי"ש. ועי' מש"כ בזה בר"י (חולין ק"א ע"ב. ק"ב ע"א) עייש"ה. ולא ראה דברי הבה"ג שהבאתי ואין להאריך בזה. והשתא עפ"ז ממילא מתבאר דמהך דרשא נמי שמעינן דמשנשחטה מיד אזל ליה איסור אמה"ח לגבי ישראל. שהרי רחמנא תלי איסור אמה"ח בזביחה. וא"כ כיון שנזבח ואינו מחוסר שחיטה. שוב אין מקום לאיסור אבר מה"ח. והיינו דוקא לגבי ישראל. אבל בבני נח דלאו בני זביחה נינהו. ואינם בכלל קרא דוזבחת מבקרך וגו'. ובנחירה סגי להו. אע"ג דנחירה דידהו היא אצלם במקום שחיטה בישראל. דבלא נחירה בסימנים לא הותר להם בשר לאכילה. מ"מ נחירה בקרא בהדיא לא כתיבא. אלא שאסר להם הכתוב הנבלה. וא"כ לא אשכחן בהו שיתלה הכתוב איסור אמה"ח בנחירה. והילכך לדידהו במיתה הוא דתליא מילתא. וכל זמן שלא מתה אכתי איסור אמה"ח עלה. והיינו דקאמרינן התם (ל"ג ע"א) גוים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא וכו'. כלומר דכיון דבנחירה סגי להו להתיר להם הבשר לאכילה. ולא צריכי זביחה. וא"כ לאו בני זביחה נינהו. ואינם בכלל קרא דוזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צותיך דנפק"ל מיניה עיקר מצות זביחה. והילכך בדידהו לא שמעינן היתר איסור אמה"ח ע"י שחיטה כבישראל. ואין לנו בהן אלא דבמיתה תליא מילתא. אף ע"פ שהנחירה לדידהו נמי הו"ל הכשר ותיקון לאכילת הבשר כמו שחיטה לדידן וכמו שנתבאר. ומדוקדק היטב בזה לישנא דתלמודא התם. ומתבאר מזה ראיה מבוארת גם מסוגיא דתלמודא דגם ב"נ לא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. וכמש"כ בפסיקתא ותרגום יונתן ובה"ג. וראיתי להר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"ג סימן ט"ו) שכבר עמד על הך לישנא דתלמודא דמשמע דבלא נחירה לא הותר להם בשר. וכתב שם וז"ל הא דאמר בנחירה סגי להו. לאו למימרא דצריך נחירה. דמתה מאיליה נמי אשתרי להו. אלא כלומר די להוציאה מידי אמה"ח בנחירה. וה"ה מתה מאיליה עכ"ל עיי"ש. אבל זה ודאי דחוק טובא. וגם אינו מובן כלל לפ"ז מאי דמאריך בלישני' וקאמר דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא. והרי היינו הך. דגם מאי דקאמר בנחירה סגי להו לפי דברי הר"א אב"ד ז"ל אין זה אלא לומר דבמיתה בעלמא סגי להו. וא"כ לא הו"ל לומר אלא דבמיתה תליא מילתא לדידהו. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא. וגם הר"א אב"ד ז"ל לא נדחק בזה אלא משום דהוה פסיקא ליה דמתה מאיליה נמי אשתרי להו. אבל מאחר שראינו שכן מבואר בהדיא בפסיקתא דמתה מאיליה אסורה לבני נח. וכן מתבאר מתרגום יונתן. ע"כ מוכרח דסוגיא דתלמודא התם לא מתפרשת אלא כמו שביארנו:
ועפ"ז מדוקדק היטב לישנא דתלמודא. ומבואר דגם תלמודא דידן ס"ל כהפסיקתא. וזו היא דעת הבה"ג ובלא"ה בפשיטות היה אפשר לומר דכי היכי דאמרינן (פ"ק דחולין י"א ע"א) ושחט ושרף מה שתיטה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה עיי"ש. הכא נמי מדכתיב וזבחת ואכלת איכא למילף מה זביחה כשהיא בחיים אף אכילה אפי' כשהיא בחיים עדיין. וגם בפסולי המוקדשין כתיב תזבח ואכלת. ומשמע מה זביחה כשהיא בחיים אף אכילה אפילו כשעודה בחיים. וכיו"ב דרשינן במתניתין (פ"ב דחולין ל"א ע"א) וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל עיי"ש. וכן בתוספתא (רפ"ק דחולין) והובא בתוס' (שם ג' ע"ב) ד"ה קסבר. וברא"ש (שם סי' ה') ובשאר ראשונים שם עיי"ש. אלא דהיינו דוקא בישראל דכתיב ביה הך קרא אבל נכרי דבנחירה סגי ליה. ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת. אע"ג דנחירה מיהת בעי. מ"מ אין לנו להתיר לדידי' מחיים אף לאחר נחירה. דבזה לא גלי קרא והיינו דקאמרינן התם נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא וכו'. וכבר מצאתי לקצת אחרונים שכתבו כעין זה. אלא דזה לא יתכן אלא לדעת רש"י ז"ל וסייעתו דמאי דדרשו מדכתיב לא תאכלו על הדם שלא לאכול אחר שחיטה עד שתצא נפשה. אסמכתא בעלמא היא. ואין זה אלא איסור מדבריהם. אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו דדרשא גמורה היא ומדאורייתא אסור. ע"כ ליכא למימר הכי. אלא שאפשר לומר עפמשכ"ל דהך קרא דוזבחת וגו' על איסור אמה"ח דסמיך ליה קאי. א"כ יש לומר שלא בא הכתוב אלא לומר דמצד איסור אמה"ח ליכא איסורא בהכי אבל מ"מ מיהת ודאי אסור משום לא תאכלו על הדם. ונפק"מ לענין שיהא מותר באכילה מיהת לאחר שתצא נפשה מלבד מאי דאיכא נמי נפק"מ לענין מלקות. דמשום ל"ת דלא תאכלו על הדם לא לקי:
גם אפשר לומר בזה ע"פ מה שראיתי בהלכות פסוקות לתלמידי רבינו יהודאי גאון ז"ל (עמוד קמ"ב) שכתבו שם וז"ל מצינו שאפי' נשחטה הבהמה והיא מתה מתוך שחיטתה קרויה חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דהך קרא מיירי לאחר שחיטה בעודה עדיין חיה קודם שתמות. ולפ"ז מבואר בהך קרא דמיד משנשחטה אע"פ שעדיין היא בחיים מותרת מדאורייתא לאכלה ואין בה איסור אמה"ח. אלא שאין לנו מהך קרא אלא בישראל. דרק בישראל מיירי קרא. דבהדיא כתיב התם דברו אל בני ישראל. ואימעיטו נכרים. וא"כ אינהו ודאי באיסורייהו קיימי. ולדידהו במיתה תליא מילתא. אלא משום דכיון דלענין עיקר אזהרת אמה"ח השוה הכתוב בני נח לישראל. ע"כ הסברא נותנת דהיינו טעמא דחילקה תורה בין ב"נ לישראל לענין אמה"ח דאחר שחיטה. משום דדוקא שחיטה כהילכתה היא שמוציאה מידי אמה"ח ולא נחירה. והיינו דקאמרינן בסוגיין דחולין שם ישראל דבשחיטה תליא מילתא. כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אישתרי להו. נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא הני כאבר מה"ח דמו. כלומר דכיון. דאין הכשרן אלא בנחירה. הילכך במיתה הוא דתליא מילתא. ואינה יוצאת מידי איסור אמה"ח אלא במיתה. איברא דעיקר ההיא דרשא של תלמידי רב יהודאי גאון ז"ל לא ידענו מקורה. אלא שמצאתי סמוכים לה מדתניא בספרא (פ' שמיני פרשה ב') זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד משמע וכו' יכול תהא כל הבהמה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסור אמה"ח. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אסור גיד הנשה. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אסר את החלב וכו'. יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה ת"ל וזבחת ואכלת עיי"ש. משמע בהדיא דמוקי להך קרא אחר זביחה. ואעפ"כ קתני דאסר אמה"ח מקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. והיינו משום דההוא קרא הוא אזהרת אמה"ח לבני נח. ואימעטו מדכתיב בני ישראל דלדידהו לא שריא זביחה איסור אמה"ח. כיון דלדידהו אין זביחה אלא במקום נחירה. דלא בעו טפי מנחירה. והו"ל כנחירה שאינה מוציאה מידי אמה"ח. אם לא מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור למ"ד הכי. כמבואר בסוגיא דהתם. ועי' בפי' הראב"ד ז"ל לספרא שם שנדחק לפרש מאי דנקט קרא דאזהרת בני נח עייש"ה. אבל עפמש"כ באו הדברים מדוקדקים היטב:
ועכ"פ מתבאר מזה דגם לתלמודא דידן ס"ל כהפסיקתא דגם לבני נח לא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים. אבל נבילה בעלמא נאסרה להם. וראיתי מי שרצה לומר דלברייתא דמייתי התם דס"ל דלא כרב אחא ב"י דקתני בה דבשר שנחתך קודם שתצא נפשה מותר באכילה אפי' לנכרי. אין זה מטעם סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אלא משום דס"ל דנכרי לא מישתרי באכילת בשר בלא נחירה בסימנים. והילכך הו"ל לדידי' נחירה כמו שחיטה לישראל. דמיד אחר נחירה וכ"ש שחיטה הותר איסור אמה"ח לנכרים. אבל לראב"י דאמר אין מזמנין נכרי על בני מעיים ס"ל דנכרים לא צריכי אפי' נחירה. והילכך לדידהו רק במיתה תליא מילתא וכל שנחתך מקמי מיתה אפי' אחר נחירה או אפי' שחיטה. אכתי לא יצא מידי אמה"ח והעלה כן גם בכוונת רש"י ז"ל שם (בד"ה אחד נכרי וכו'). שכתב דס"ל לברייתא דלא אמרינן במיתה תליא מילתא והוי אמה"ח עיי"ש. אבל כל זה אין בו ממש כלל. דמלבד מה שכבר ביארנו דאדרבה בהדיא מבואר שם דגם לרב אחא ב"י נבילה אסורה לב"נ ובעי נחירה. ואעפ"כ נחירה אינה מתרת איסור אמה"ח כשחיטה לישראל. בלא"ה אשתמיטתי' דברישא דהך ברייתא גופא דהכא. ומייתי לה לקמן (פרק העור והרוטב קכ"א ע"ב). והיא בתוספתא (ריש פ"ב דאהלות). קתני בהדיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבן נח גם לאחר שתצא נפשה. ונכרי ששחט בהמה טהורה לישראל נמי קתני התם שכן דינו עיי"ש. הרי מבואר בהדיא בההיא ברייתא גופא דנחירה לדידהו אינה מוציאה מידי איסור אמה"ח. וא"כ מאי דקתני בסיפא דהך ברייתא דבשחיטת ישראל בבהמה טהורה אבר והבשר הפורש ממנה קודם שתמות אחד ישראל ואחד נכרי מותרין בהן אחר שתצא נפשה. ע"כ אין זה אלא משום טעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. וכן פירש"י שם בהדיא עיי"ש. וגם אישתמיטתי' משנה ערוכה (פ"א דטהרות מ"ג) דמבואר בהדיא דאין נחירה מתרת איסור אמה"ח לנכרי עיי"ש. ומייתי לה תלמודא בסוגיא דחולין לקמן (פרק גיד הנשה ק"ב ע"א) עיי"ש ובפירש"י ותוס' שם. וא"כ לפי דבריו היינו כרב אחא ב"י דבני נח אפי' נחירה לא צריכי וכל נבילה שריא לדידהו. והילכך במיתה הוא דתליא מילתא לגבייהו. ודלא כברייתא דס"ל דגם לדידהו נאסרה נבלה בלא נחירה בסימנים. וא"כ מאי קאמר הכא תניא דלא כרב אחא ב"י. ומה בכך. והא אדרבה סתם לן תנא במתני' כר"א בר יעקב. וטפי הו"ל להביא סייעתא לרב אחא ב"י ממתניתין דהתם. אלא ודאי כל זה ליתא ואין לו מקום כלל. ובודאי כ"ע ס"ל דכל נבלה אסורה לבני נח ולא מישתרו אלא ע"י נחירה בסימנים. אלא דמ"מ כיון דלאו בני זביחה נינהו במיתה תליא מילתא לדידהו מטעם שביארנו. וטעמא דברייתא אי אפשר לפרש אלא מטעם סברא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. ומה שפירש"י שם טעמא דברייתא דלא אמרינן במיתה תליא מילתא והוי אמה"ח לגבייהו. אין כוונתו אלא לומר דלא אמרינן דאסור לדידהו משום דבמיתה תליא מילתא בדידהו והו"ל אמה"ח לגבייהו. אלא גם לדידהו שרי מטעמא דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אבל ודאי לכ"ע בנכרי במיתה תליא מילתא. וטעמא דברייתא אינו אלא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולדידהו אסור. וכדפירש"י שם בפרק העור והרוטב ובפרק גיד הנשה. שם:
וראיתי להתוס' (פרק גיד הנשה צ"א ע"א) דאמרינן התם אמר ריב"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח. וכתבו בתוס' (ד"ה כמ"ד) וז"ל וא"ת דילמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דאמר לו פרע להם בית השחיטה. וי"ל וכו' אי נמי פרע להן בית השחיטה היינו נחירה. שנצטוו על הנחירה עכ"ל עיי"ש. הרי שכתבו בהדיא שנצטוו בני נח על הנחירה. והיינו כדאיתא בפסיקתא דנבלה אסורה להם. וכמו שביארנו ג"כ מסוגיא דתלמודין שם. אלא שראיתי להר"ב באר שבע בחי' שם שכתב שרבים נתקשו בדברי התוס' אלו ותמהו היאך כתבו שנצטוו על הנחירה והלא נבילה גמורה מותרת לבני נח. ועל זה כתב שם וז"ל ואני אומר לו חכמו ישכילו דאמר לעיל פרק השוחט ובפרק כיסוי הדם גמרא ערוכה (פ"ה ע"ב) קאמר וכ"ת קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זו היא שחיטתו כו'. וכן כתבו התוס' (כריתות ר"פ דם שחיטה) דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירה מיהא בעי. והדבר פשוט שרצו לומר (התוס' דהכא) כיון שנצטוו שלא יאכלו אמה"ח. הרי בע"כ נצטוו שימיתו הבהמה בנחירה קודם שיאכלו ממנה. והא דנקטו דוקא נחירה. ולא שאר דבר שהעוף והבהמה מתים ע"י כך. י"ל משום שכך היה המנהג של בני נח להמית העוף והבהמה בנחירה וכו'. ולזה נתכוונו התוס' באמרם שנצטוו על הנחירה. כי חשב יוסף שלא יאכלו משחיטתו. שיאמרו שמא חתך מהבהמה אמה"ח. ולפיכך אמר פרע להם בית השחיטה. והיינו נחירה. כי כמו שהשחיטה מתרת לישראל כך הנחירה מתרת לב"נ שלא יהיה אסור משום אמה"ח וכו' עכ"ל עיי"ש. וכל דבריו תמוהים אצלי טובא. ואין ספק שדברי התוס' הם כפשוטם שנצטוו על הנחירה כמו שנצטוו ישראל על השחיטה. ומש"כ שאין כוונתם אלא לומר שנצטוו על אמה"ח ובכלל זה להמית הבהמה קודם שיאכלוה. אלא שנהגו להמית ע"י נחירה. אבל ה"ה בהריגה בעלמא בכל ענין. מלבד דלא משמע הכי מלשון התוס' כלל. שהרי כתבו שנצטוו על הנחירה. וא"כ אינו מנהג בעלמא שנהגו מעצמן. ומשום שנצטוו שלא לאכול אמה"ח אין בכלל זה ציווי על הנחירה. דגם מתה מעצמה הותרה להם. וכל עניני מיתה בכלל. וגם לפ"ז לא תיקנו התוס' בזה כלום. והדרא קושייתם לדוכתה מאי קאמר כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח. דילמא לא נאסר. ואפילו הכי היו מקיימין כמו נחירה בבית השחיטה שנהגו בה מעצמן כעין שחיטה בישראל. הן אמת דהרשב"א ז"ל שם שהקשה ג"כ כקושית התוס' כתב לתרץ וז"ל. וי"ל דמאי דקאמר פרע להם בית השחיטה. היינו נחירה. לומר שיראה להן שאינו אבר מה"ח. וקרי ליה בית השחיטה. דנחירתן זו היא שחיטתן עכ"ל. וכיו"ב כתב שם הר"ן ז"ל בחי' ביותר ביאור עיי"ש. וזהו כמש"כ הר"ב ב"ש בכוונת התוס'. אלא דע"כ אי אפשר לומר כן בכוונת התוס' כמו שביארנו. גם עיקר דברי הרשב"א והר"ן ז"ל תמוהים אצלי מה הועיל במה שצוה לפרוע להן בית השחיטה. ממנ"פ. אם היה ניכר להם שכבר יצאה נפשה ומתה. למה היה צריך לפרוע להן בית השחיטה. הא כיון שכבר מתה פקע ממנה איסור אמה"ח. ואם עדיין לא היה ניכר להן שמתה. מה הועילה הנחירה בסימנים. הרי בנחירה דב"נ ודאי לכ"ע במיתה תליא מילתא. וכל זמן שלא יצאה נפשה יש בה משום אמה"ח. כמבואר בסוגיא דפ"ב דחולין שם ובפרק העור והרוטב שם. ולאיזה ענין פרע להם בית השחיטה. אם לא נימא דמתה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה להם. ומשום זה הוא שפרע להם בית השחיטה. אבל להראות שאינו אמה"ח לא מהני כלום פריעת בית השחיטה. ומשום זה הוא שהוכרחו התוס' לומר שנצטוו על הנחירה. כלומר דכל שנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה להם משום נבלה. אבל דברי הרשב"א והר"ן ז"ל תמוהים אצלי וצ"ע:
ועכ"פ אין ספק דדברי התוס' הם כפשוטן ושלא כדברי הר"ב ב"ש. וכל עיקר תמיהתו שכתב בפשיטות דנבלה גמורה מותרת לב"נ. היינו משום שלא ראה דברי הפסיקתא שהביאה הרמ"ע ז"ל דדריש מקרא דנבלה נאסרה לבני נח. וכבר ביארנו שכן מוכרח גם מתלמודין בסוגיא דפ"ב דחולין שם. וא"כ דברי התוס' ברורים ואין בזה מקום תימא כלל. וכבר ראיתי להפמ"ג (בס' ר"י שם) שגם הוא אף שלא ראה דברי הר"ב ב"ש נטה לפרש דברי התוס' ע"פ דברי הרשב"א ז"ל. וגם נדחק לפרש כן בסוגיא דחולין שם משום שהוקשה לו דאם איתא דנבלה אסורה לב"נ ונצטוו על הנחירה. א"כ אמאי לא מהני נחירה לדידהו להוציא מידי אמה"ח כשחיטה לדידן אע"פ שעדיין מפרכסת. אבל כבר ביארנו שאי אפשר לפרש כן סוגיא דחולין שם כלל. וקושייתו לק"מ. דאין ענין כלל נחירה לשחיטה. וגם דברי התוס' ודברי הרשב"א ז"ל לא קרבו זה אל זה כלל. ואין מקום לפרש דברי התוס' אלא כפשוטן כמו שנתבאר. ומה שהביא הר"ב ב"ש מההיא דפרק השוחט ופרק כיסוי הדם שאמרו גבי עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו. לא ידענא מאי קאמר. ומשם ראיה איפכא. דלפי המבואר מדבריו הבין דמה שאמרו שם נחירתו זו היא שחיטחו. היינו נמי רק לענין להוציאו מידי איסור אמה"ח. וא"כ גם מתה מעצמה והריגה בעלמא שרי. ואין זה אלא תימא דהרי גם עוף אית ביה אזהרת לאו דנבילה וטריפה כבהמה. וכבר ביארו כן בהדיא בפירש"י (פרק השוחט כ"ח ע"א) ד"ה לטהרה. ובתוס' לעיל (שם כ' ע"א) בד"ה לא אמרן ובשאר ראשונים ז"ל שם. והוא מבואר בסוגיא דגמרא גופא (בפרק השוחט שם) עיי"ש. וא"כ נחירתו הו"ל ממש כשחיטה שלא באה להוציא מידי אמה"ח בלבד. אלא גם להוציא מידי איסור נבלה וא"כ אדרבה משם איפכא מוכח. וגם דבריו סותרים זא"ז למה שעמד שם בסוף דבריו על מה שפירש"י שם נוחרו חונקו. ולזה הביא שם דהרע"ב לא פירש כן עיי"ש. וא"כ מבואר שכבר ידע דנחירה דוקא הוא. והיינו נחירה בסימנים. והרי בריש דבריו ע"כ לא משמע ליה הכי. ובאמת דעל פירש"י שם לק"מ. דרש"י שם פירש ברייתא ע"פ מאי דמשמע התם דההיא ברייתא אתיא אליבא דכ"ע אפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. ולדידי' נחירתו זו היא שחיטתו. וא"כ מאי דקתני בברייתא דנוחרו למיפטר מכיסוי. ע"כ אין זה נחירה בסימנים. ולכן עכצ"ל כדפירש"י דנוחרו היינו חונקו. דלכ"ע הו"ל נבלה ופטור מלכסות. וגם דברי הרע"ב ז"ל אין סותרין לזה. דהרע"ב לא קאי אלא אמתניתין דהתם. ופירש לפ"מ דקיי"ל יש שחיטה לעוף מה"ת. דלדידי' ודאי גם בנחירה בסימנים הו"ל נבלה ופטור מכיסוי. וזה פשוט ומבואר. ורש"י גופי' פירש כן אמתניתין (לעיל י"ז ע"א) ד"ה והנוחר עיי"ש ודברי הר"ב ב"ש מתחילתן עד סופן אינם אלא תימא:
וראיתי להריטב"א ז"ל (פרק כיסוי הדם פ"ה ע"א) בההיא דאמרינן התם מ"ט דר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופטור מכיסוי אמר רבי מני ב"פ גמר מטבוח טבח והכן. מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה עיי"ש. וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה. איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם. אלא למ"ד צא ונחור אמר להם. אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל. וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל הני מילי לדידן. אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה דבריו תמוהים. שהרי לא בפרק גיד הנשה ולא בשום דוכתא ליכא שום פלוגתא בהכי כלל. אבל נראה דאין בזה כוונתו אלא לשני תירוצי התוס' שם. וכן כתב הריטב"א ז"ל גופי' שם בקיצור עיי"ש. וזהו שכתב הניחא למאן דמפרש התם. (דהיינו תירוץ הראשון של התוס'). דבית השחיטה היינו שחיטה ממש. שקיבלוה עליהם לקיימה אע"פ שלא נצטוו. אלא למאן דמפרש התם. (דהיינו תירוץ השני של התוס' שם) דשחיטה דקאמר היינו נחירה. אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל. ולזה תירץ דהיינו דוקא לדידן. אבל לדידהו דהוו בני נח נחירתן זו היא שחיטתן. כן נראה ברור בכוונתו. והשתא לפ"ז ע"כ מוכרח מזה דבני נח נצטוו על הנחירה מצד עצמה כמו ישראל על השחיטה. שאינה משום איסור אמה"ח בלבד. אלא גם משום איסור נבלה. ולפיכך בעינן דוקא נחירה בסימנים. אבל אם איתא דנחירה דידהו אינה אלא משום איסור אמה"ח בלבד. א"כ ע"כ נחירה לאו דוקא. אלא ה"ה כל עניני הריגה. ואפילו מיתה מעצמה סגי לדידהו. א"כ הקושיא במקומה עומדת דאדרבה התם שחיטה פסולה היא לדברי הכל. מיהו לזה אפשר לומר דמ"מ כיון דלדידהו מיתה כזו מכשרת הבשר לאכילה כשחיטה לדידן. הו"ל כשחיטה ראויה. אלא דקשה היכי גמר ר"ש מהתם מה התם שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה. כיון דהתם לא בעינן שום מעשה כלל להכשיר הבשר לאכילה. וכל גווני נבלה נמי מותרת להם. אפי' מתה מאיליה. ולא נאסר להם אלא אמה"ח בלבד. בשלמא אי הוה בעינן התם מיהת נחירה בסימנים להכשיר הבשר לאכילה. איכא למימר נחירתן זו היא שחיטתן. דהרי נחירה זו מכשרת הבשר לאכילתם כשחיטה לדידן. ושפיר גמר מהתם לשחיטה דידן. אבל אם איתא דהתם לא בעינן אלא מיתה בעלמא. ואפילו מתה מאיליה שריא להו. ומאי דכתיב טבוח טבח. היינו רק הריגה בעלמא. להמיתן כדי שיצאו מאיסור אמה"ח. היכי שייך למילף מהם לשחיטה דידן. וביותר קשה מאי דפריך התם לר"מ נמי ליגמר מטבוח טבח. והוצרך לשנויי דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. והדר פריך עלה. ואיצטריך לשנויי עיי"ש. והשתא מאי קושיא. ותיפוק ליה דשחיטה משחיטה אית לן למיגמר ולא שחיטה ממיתה בעלמא. אלא ודאי מוכרח דעכ"פ גם בני נח נצטוו מיהת על הנחירה בסימנים. אבל נתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים גם לדידהו אסורה. מיהו יש לדחות ואין להאריך בזה:
אלא דלכאורה יש להביא ראיה מדתניא (פרק בתרא דיומא פ"ג ע"א) מי שאחזו בלמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית שביעית וכו' עיי"ש. והשתא אם איתא דמתה מאיליה או נהרגה שלא ע"י נחירה נאסרה אפי' לבני נח. הו"ל לפלוגי בנבילה גופא. ונימא נבילה ע"י נחירה ונבילה שלא ע"י נחירה מאכילין אותו נבילה שע"י נחירה דקיל איסורה שהותרה לב"נ ולא אותה נבילה שנתנבלה שלא ע"י נחירה. דחמירא שנאסרה גם לב"נ. כההיא דאמרינן (פרק גיד הנשה ק' ע"ב) דלר"י אע"ג דאיסור בהמה טמאה קדים אתי איסור גיד וחייל עלה משום דאיסור חמור שכן איסורו נוהג בב"נ. ואפי' רבנן לא פליגי עליה התם אלא בעיקר דינא. דס"ל דגיד הנשה לא נאסר לב"נ. אבל אי הוה נאסר. משמע דגם לדידהו הוה ס"ל הכי דאיסור גיד חייל אאיסור טמאה משום דחמיר איסורו. וא"כ לענין דינא דמאכילין אותו הקל הקל תחילה ודאי ראוי לומר דכששתיהן לפנינו מאכילין אותו זו שמותרת לב"נ ולא זו שאיסורה נוהג בב"נ. איברא דלכאורה לפ"ז גם בטבל יש להקשות כן לדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (פ"י מהלכות מאכלות אסורות) דאין חייבין על הטבל מיתה בידי שמים אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר. אבל הטבול למע"ש ולמעשר עני אין בו מיתה אלא מלקות עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הסמ"ג (לאוין קמ"ז) עיי"ש. וא"כ הו"ל למינקט נמי הך דינא בטבל גופיה דטבל לתרומה וטבל למעשרות מאכילין אותו הטבול למעשרות שאינו אלא במלקות ולא את הטבול לתרומות שהוא במיתה. ועכצ"ל בזה עפמש"כ מהר"ם בן חביב ז"ל שם להקשות מאי קמ"ל פשיטא דכיון שיש לפנינו איסור קל שאין להאכילו איסור חמור. ולזה תירץ דקמ"ל דסד"א דטבל אע"פ שאיסורו חמור מנבילה. מ"מ כיון שאפשר לתקנו יש להאכילו טבל ולא נבילה דאין תקנה לאיסורה קמ"ל עיי"ש בדבריו. ולפ"ז הא תינח טבל ונבילה אבל טבל וטבל ליכא שום רבותא. דפשיטא דמאכילין אותו הקל הקל תחילה. דהא תרוייהו יש תקנה לאיסורן. והשתא א"כ ממילא מבואר דהכי נמי לא הוה מצי למינקט נבילה ונבילה מהאי טעמא גופא דליכא שום חידושא בהכי. דפשיטא דאין מאכילין אותו איסור החמור כיון שיש כאן איסור קל לפנינו. ושניהם שוין דליתנייהו בתקנתא. אלא דגם לפ"ז אכתי קשה מאי דקא פסיק וקתני טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. מי לא משכחת לה טבל ונבילה שהנבילה תהא חמורה מן הטבל. וכגון נבילה שנתנבלה שלא ע"י נחירה שאיסורה נוהג גם בב"נ. וטבל הטבול רק למע"ש או מעשר עני. שאינו במיתה לדעת הרמב"ם וסייעתו. דנבילה כזו חמירא מטבל כזה. ובודאי אית לן למימר שמאכילין אותו טבל ולא נבילה. ומיהו להתוס' אין מזה קושיא. דאע"ג דס"ל דנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה לב"נ כמו שנתבאר לעיל. מ"מ אזלי לשיטתייהו דס"ל (ביבמות פ"ו ע"א) דאפי' טבל הטבול למע"ש ומ"ע הוא במיתה. וכ"כ התוס' (בנדרים פ"ד ע"ב). וכן דעת הריטב"א ז"ל (ביבמות שם) והר"ן ז"ל (בנדרים שם) והר"ש ז"ל (פ"ד דדמאי). והביא שם שכן מבואר בירושלמי עיי"ש. ולדידהו ליכא קושיא מההיא דיומא שם. וגם הריטב"א ז"ל דס"ל ג"כ כדעת התוס' דעל הנבילה שלא ע"י נחירה בסימנים הוזהרו גם בני נח כמשכ"ל. לשיטתו אזיל (ביבמות שם). דס"ל דבכל טבל איכא עונש מיתה. אלא דהתוס' (ביבמות שם ד"ה אף) לחד תירוצא נסתפקו לומר דטבול למעשר עני אין בו מיתה עיי"ש. ומ"מ התוס' בחולין אפשר דפסיקא להו דכל טבול הוא במיתה. כתירוצם השני ביבמות שם. אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה מההיא דהתם. אם לא דנימא דס"ל דשום נבילה לא נאסרה לבני נח. מיהו אפשר לומר דס"ל כמש"כ הרשב"א ז"ל (חולין ק"ב ע"א) דלרבנן דר"י ס"ל דמה שאיסורו נוהג גם בבני נח אין זה חשוב איסור חמור כלל. ומאי דהשיבו במתניתין דהתם לר"י בסיני נאמר וכו'. אין זה משום דאם היה נאמר לבני נח לא הוה פליגי עליה דר"י בהכי דחייל איסור גיד על איסור טמאה. אלא דלדברי ר"י הוא דקאמרי. אבל לדידהו בלא"ה לא חייל. משום דבהכי לא חשיב איסור חמור לגבי איסור טמאה עיי"ש. וא"כ איכא למימר דברייתא דיומא שם אתיא כרבנן דר"י. ולדידהו שום נבילה לא חשיבא איסור חמור יותר מטבול למעשר שני ומ"ע. ואף ע"ג דאכתי נהי דנבילה האסורה לב"נ לא חשיבא בהכי חמורה מטבל לרבנן. מ"מ עכ"פ לא קילא טפי מטבל הטבול למע"ש ולמ"ע. ואמאי פסיק ותני דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. כיון דבטבל ונבילה כהנך מותר להאכילו אפי' טבל. מ"מ אפשר לומר דכיון דשקולים הם. ומותר להאכילו נבלה אפי' בטבל ונבילה כהנך. לא חייש תנא למיתני מילתא פסיקתא דטבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. כיון דעיקר מילתא לא מיירי אלא בסתם טבל שהוא במיתה. דלעולם חמיר הוא בכך מנבילה. וטבל כזה לעולם אין מאכילין אותו במקום שיש לפנינו נבילה. וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בחי' לר"ה (ד' ע"א). וגם בביאורו על הלכות הרי"ף שם עיי"ש היטב במש"כ לענין בל תאחר דצדקה:
וראיתי להרשב"א (בתשו' ח"ג סי' רי"ד) שכתב וז"ל אין אומרים שהותרו כל האיסורים אצל חולה שיש בו סכנה. שאם כן אפי' יש לפנינו דברים אסורים ודברים מותרים. נאכיל אותו אפי' מן האסורים. שהם הותרו אצלו. אלא דחויין הן אצלו. וכיון שכן כל שאפשר להביא לו מן ההיתר אין נותנין לו מן האיסור עכ"ל עיי"ש. והביאו בב"י (יו"ד סוף סי' קל"ד) עיי"ש. ולפ"ז אין מקום למש"כ מהר"ם בן חביב ז"ל דכל שיש לפנינו איסור קל ואיסור חמור מילתא דפשיטא היא דאסור ליתן לו דבר שאיסורו חמור כיון שאפשר ליתן לו מה שאין איסורו חמור כ"כ. דלפי דברי הרשב"א ז"ל מבואר דאפי' כשיש לפנינו איסור והיתר לאו מילתא דפשיטא היא כ"כ שאין רשאין ליתן לו דבר האסור. דשפיר יש מקום לומר דאפי' בכה"ג רשאין ליתן לו אפי' דבר האסור. משום דאפשר לומר דלגבי חולה שיש בו סכנה הותרו אצלו כל האסורין. וליכא גבי' צד איסור כלל. ואיצטריך שפיר לאשמעינן דלא הותרו אלא דחויין הן אצלו. וכל שאפשר בהיתר אין האסורין נדחין מפני הסכנה. וא"כ כ"ש דאיצטריך לאשמעינן דכל שיש לפנינו איסורין חמורין וקלין. אין להאכילו אלא הקל הקל תחילה. ומעתה הדרא קושיא לדוכתה. דאמאי נקט טבל ונבילה. הרי שפיר מצי למינקט טבל וטבל. לפי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וגם הוה מצי למינקט נבילה ונבילה. אם איתא דנבילה שלא ע"י נחירה אסורה אפי' לבני נח. מיהו בטבל וטבל אפשר לומר ע"פ מה שהעלה הר"ב פ"מ בירושלמי (פ"ד דדמאי ה"ג) דהך דינא תלי בפלוגתא דתנאי. דלר"א כל טבל הוא במיתה ורבנן פליגי עליה. והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן עיי"ש. ולפ"ז יתכן לומר דההיא ברייתא דפרק בתרא דיומא שם אתיא כר"א. ולדידי' לא משכחת ליה טבל שהוא קל. או דהך תנא לא מיירי בפלוגתא. ובעי למינקט הך דינא אליבא דכ"ע. אבל הא ודאי קשה דאם איתא דנבילה שלא ע"י נחירה נאסרה לבני נח אמאי נקט טבל ונבילה ולא נקט נבילה ונבילה. דהיינו בשר נבילה שע"י נחירה בסימנים. ובשר נבילה שמתה מאיליה או נהרגה לא ע"י נחירה. שמאכילין אותו בשר נבילה שע"י נחירה בסימנים. שמותרת לבני נח. ולא בשר הנבלה שמתה ע"י הריגה בעלמא או מתה מעצמה. שאיסורה חמור שאסורה לבני נח. מיהו נראה דאין בזה קושיא דמלבד מה שאפשר לומר עפמש"כ במעשה נסים לבנו של הרמב"ם ז"ל (סי' י') הר"א מיימון ז"ל דאע"ג דבהמה שנתנבלה בשחיטה יש בה מלבד אזהרת לאו דכל נבלה לא תאכלו. גם עשה מדכתיב וזבחת ואכלת. זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל. ולאו הבא מכלל עשה עשה. מ"מ מתה מאיליה. וה"ה נהרגה שלא ע"י שחיטה אינה בכלל הך עשה. ואין בה אלא ל"ת גרידא עיי"ש בדבריו. ולפ"ז איכא למימר דנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים לא חמירא טפי משנתנבלה ע"י נחירה בסימנים. דאף ע"ג דנתנבלה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה אפי' לבני נח. מ"מ אית בה קולא מצד אחר שאין בה אלא לאו דנבילה בלבד. משא"כ נתנבלה ע"י נחירה בסימנים. אע"פ שמותרת לבני נח. ונחירתן זו היא שחיטתן. מ"מ אית בה חומרא מצד אחר. דמלבד הלאו דנבילה אית בה נמי עשה דוזבחת ואכלת כאשר צויתיך. דזו כיון שמתה ע"י נחירה בסימנים הו"ל כנתקלקלה בשחיטה ויש בה עשה דוזבחת כאשר צויתיך. וא"כ איכא למימר דשתיהן שקולות. ואין כאן איסור חמור וקל. ולהכי לא מצי למינקט אלא טבל ונבילה. ובתוספתא ובירושלמי (פרק בתרא דיומא) קתני נמי תרומה ונבילה עיי"ש. ואית דגרסי בברייתא דתלמודא דידן ביומא שם גם נבילה ושביעית. כמבואר בתורת האדם להרמב"ן ז"ל (שער הסכנה) וברא"ש (פרק בתרא דיומא שם). ורבינו ירוחם (נתיב י"ח ח"ג) וכן הביא בדק"ס שם בשם ש"ס כת"י עיי"ש. אבל נבילה ונבילה לא משכחת לה. ואפי' לדעת הריצב"א ז"ל (פ"ג דשבועות כ"ד ע"א) דלא ס"ל עשה זו דוזבחת כלל עיי"ש. מ"מ יש לומר דס"ל דבנתקלקלה בשחיטה אית בה עשה דלגר אשר בשעריך תתננה. כדמשמע מסוגיא דיומא (ל"ו ע"ב) עיי"ש ובפירש"י ותוס' שם. והיינו דוקא בנתקלקלה בשחיטה אבל מתה מעצמה או נהרגה ע"י חיה או אדם לא שייכא עשה זו. שהרי קיימינן השתא שנבילה כזו אסורה לבני נח וכמשכ"ל ובלא"ה אפשר לומר דלא קשה מההיא ברייתא דהתם ע"פ מש"כ הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל דלרבנן דר"י ס"ל דמה שנאסרה לבני נח לא חשיב איסור חמור לדידן. וא"כ ההיא ברייתא מיתוקמא כרבנן דר"י דקיי"ל כוותייהו. וא"כ ליכא שום הוכחה מהתם לומר דבני נח מותרים בכל נבילה:
אבל יש להקשות מדאמרינן בזבחים (סוף פרק חטאת העוף (זבחים ע' ע"א)) התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. וצריכי דאי אשמעינן נבילה משום דמטמיא אבל טריפה אימא לא. ואי אשמעינן טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה אימא לא צריכא עיי"ש. והשתא למה לו לומר בנבילה משום דמטמיא דאין זה אלא חומרא בעלמא ואינו לא כולל ולא מוסיף כדפירש"י שם בהדיא. שכתב וז"ל משום דמטמיא הילכך חמירא לחול על איסור חלב עכ"ל עיי"ש. טפי הו"ל לומר דנבילה על חלב הו"ל איסור מוסיף דחלב אינו אסור אלא לישראל ומותר לבני נח וכשנתנבלה נתוסף בה איסור לגבי בני נח. משא"כ טריפה דלא נאסרה לבני נח. ואע"ג דעכ"פ כשנתנבלה ע"י נחירה לא נאסרה לבני נח מ"מ הרי רוב נבילות נאסרו לבני נח ולא הותר להם בשר אלא ע"י נחירה בסימנים בלבד. וא"כ עכ"פ אפי' בנבילה כזו חשיב איסור מוסיף על איסור חלב משום דשם נבילה אוסר לבני נח. ועדיפא מינה אמרינן (פרק בתרא דקידושין ע"ז ע"ב) דאיסור זונה על איסור אלמנה גרושה וחללה חשיב איסור מוסיף לגבי כהן משום דשם זנות פוסל בישראל עיי"ש. ופירש"י שכשזינתה תחתיו נאסרה עליו הכא נמי אע"ג דההיא זנות לאו תחת בעלה היא מיהו שם זנות אשכחן ביה מוסיף בעלמא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהלכות איסורי ביאה ה"י) עיי"ש. וא"כ כ"ש הכא דכולהו נבילות בענין אחד ממש הן. וכולן ישנן בכלל אזהרת נבילה בישראל. וגם בלא"ה אפי' את"ל דלא חשיב איסור מוסיף אלא דוקא בנבילה האסורה לבני נח בלבד. אכתי שפיר הוה מצי למיעבד צריכותא דאי אשמעינן נבילה ה"א דוקא נבלה האסורה לבני נח חיילא על חלב משום איסור מוסיף. אבל טריפה שלא נאסרה לבני נח. וה"ה נבילה המותרת לבני נח. לא חייל איסורה על איסור חלב קמ"ל טריפה. וממילא נשמע מינה גם לנבילה דאפי' נבילה דשריא לבני נח חייל איסורה על איסור חלב. והו"ל בכלל נבילה דהך קרא. מיהו יש לדחות דאין מזה הכרע לומר דכל הנבילות לא נאסרו לבני נח. דאפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי למיעבד צריכותא הכי. אלא דמ"מ נקט צריכותא דטומאה משום דכתיב בקרא בהדיא טומאת נבלה. משא"כ איסורה לבני נח לא אשכחן בהדיא בקרא. וגם אינו בכל מיני נבילות כטומאה. ועפ"ז יתבארו על נכון דברי התוס' שם התמוהים מאוד וכל האחרונים ז"ל ובראשם הרמ"ע מפאנו ז"ל (בתשו' סי' קכ"ג) אחזו שער והניחום בתמיהא גדולה. ולא מצאו כל אנשי חיל ידים לפרקה. שכתבו שם וז"ל יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב תימא למאן דאית ליה איסור מוסיף למה לי קרא. וכי תימא מהכא יליף בעלמא שאני הכא וכו' עכ"ל עיי"ש. ותמהו כולם דהא ליכא בנבילה על חלב איסורא מוסיף אלא במה שנאסרה לגבוה. וא"כ שפיר איצטריך קרא לבעלי מומין או שאר פסולים לגבוה אחר שהוקדשו. דליכא בהו איסור מוסיף לגבוה. אבל עפמש"כ דבריהם נכונים וברורים בפשיטות. דהתוספות לשיטתם אזלי דס"ל דנבילה שלא ע"י נחירה בסימנים נאסרה לבני נח. וא"כ ודאי איסור נבילה על איסור חלב הו"ל איסור מוסיף כמבואר. ובהכי ניחא נמי שפיר דברי התוס' שם (ד"ה וחד) שכתבו וז"ל וחד למעוטי עוף טמא. והא דלא נפק"ל לר"מ מהיכא דנפק"ל לר"י משום דר"מ לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים מאוד דהא לא אשכחן לר"מ דאית לי' איסור חל על איסור אלא באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת. כמבואר ביבמות (ל"ד ע"א) ובשאר דוכתי. משא"כ באיסור נבילה על עוף טמא. וכבר תמהו בזה קצת אחרונים ז"ל והניחוה בתימא. גם ראיתי למי שתמה עוד בדבריהם אלו דא"כ היכי ממעט ר"מ עוף טמא מדכתיב טריפה. דדריש מי שיש במינו טריפה יצא עוף טמא שאין במינו טריפה. והא לדידי' דאית ליה איסור חל על איסור ומה"ט ס"ל דחייל איסור נבילה על עוף טמא. הכי נמי אית לן למימר דחייל איסור טריפה על עוף טמא. אבל ע"פ מה שביארנו סרו מהר גם תמיהות הללו. דודאי באיסור נבילה על עוף טמא איכא איסור מוסיף. משום דמשנתנבלה איתוסף בה איסור לבני נח. ור"מ לשיטתו אזיל דאית לי' איסור חל על איסור באיסור מוסיף. אלא דהיינו דוקא באיסור נבילה. משא"כ באיסור טריפה שאינו נוהג בבני נח. א"כ ליכא איסור מוסיף. ושפיר ממעט ר"מ עוף טמא מדכתיב טריפה:
אמנם לפ"ז קשה מההיא דאמרינן (פרק גיד הנשה ק' ע"ב) עלה דתנן התם נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה וכו'. ופרכינן וסבר ר"י איסור חל על איסור. והתניא ר"י אומר יכול תהא נבילת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה וכו'. ומסיק אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עלי' שכן איסורו נוהג בבני נח עיי"ש. והשתא אם איתא דכל נבילה שנתנבלה שלא ע"י נחירה נאסרה לבני נח א"כ לא משני מידי. שהרי נבילה נמי איסורה נוהג בבני נח כגיד. ועדיפא מינה. דגיד לא נהג בבני נח אלא בבני יעקב בלבד. אבל איסור נבילה נוהג מאז וגם עכשיו בכולהו בני נח. וזו תמיהא עצומה:
ועוד יש לתמוה מההיא דאמרינן התם לקמן בסמוך (ק"א ע"א) אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה רבי מאיר מחייב שתים. וחכ"א אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לר"מ באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. ואמרינן עלה ומאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה. איסור כולל באיסור חמור אית ליה. אמר רבא ריה"ג היא דתנן וכו' עיי"ש. והדבר קשה טובא אמאי קרי ליה איסור כולל. והרי איסור נבלה על איסור גיד הנשה איסור מוסיף הוא. שהרי גיד הנשה מותר לבני נח. וכשנתנבלה נתוסף בו איסור לבני נח. וגם זו תמיהא גדולה. ועי' בתוס' שם (ד"ה איסור כולל) ובריטב"א שם עייש"ה. אמנם לזה נראה דמעיקר הסוגיא אין הכרע. משום שאפשר לומר דמה שנתוסף איסור לבני נח לא חשיב איסור מוסיף לדידן. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל לענין איסור חמור. דר"י לחוד הוא דס"ל דמה שנהג איסור גיד הנשה בבני נח חשיב בהכי איסור חמור לדידן. אבל לרבנן מה שנהג בבני נח לא מיחשב בהכי איסור חמור לדידן. וא"כ אפשר לומר דהכי נמי לענין איסור מוסיף אליבא דרבנן מה שלא נתוסף בו איסור אלא לבני נח לבד לא חשיב איסור מוסף לדידן. וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל גופי' שם דקאי על מאי דתניא התם אמה"ח נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין דברי רבי יהודה ור"א. וחכ"א אינו נוהג אלא בטהורין. ואמרינן עלה א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר. ר"י ור"א סברי כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו. והני טמאין נמי הואיל ואתה מצווה על דמן אתה מצווה על אבריו. ורבנן סברי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי'. כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו. ופרכינן ורבי יהודה למה ליה קרא. ליתי איסור אמה"ח ליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. ומשני אין ה"נ וכי איצטריך קרא לר"א עיי"ש. ועל זה כתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ולרבי יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר מה"ח וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. ופריק אין ה"נ וכי איצטריך קרא לר"א איצטריך. קשה לי ור"א נמי למה ליה קרא תיפק ליה מההוא טעמא נמי. דהא משמע דכ"ע מודו באיסור שנוהג בבני נח שחל אשאר איסורין. וכדמשמע מדאמרו לו רבנן לר"י וכי לבני נח נאסר. דאלמא אילו נאסר לבני נח הוו מודו לו לר"י. ויש לומר דבמתני' לטעמי' דר"י קאמרו לו. ולדידהו לא ס"ל עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז עכצ"ל דלרבנן דלית להו סברא דר"י באיסור חמור הכי נמי באיסור מוסיף ס"ל דמשום מה שנתוסף איסור לבני נח לא חשיב משום הכי איסור מוסיף לדידן. דאל"כ אכתי קשה נהי דרבנן פליגי עלי' דר"י לענין איסור חמור. מ"מ הרי באיסור מוסיף לא אשכחן דפליגי. וא"כ אכתי קושית הרשב"א ז"ל במקומה עומדת. ר"א נמי למה לו קרא. תיפק ליה מההוא טעמא נמי. דהא אפילו רבנן לא אשכחן דפליגי עלי' דר"י אלא באיסור חמור. אבל באיסור מוסיף דלא אשכחן דפליגי. אית לן למימר דגם לדידהו כיון דנתוסף מיהת איסור לבני נח. כמו באבר מה"ח על איסור טמאה. אע"פ דלגבי ישראל ליכא מוסיף שפיר חייל. ולמה לי קרא. ועכצ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דטעמא דרבנן דפליגי עלי' דר"י בהך סברא היינו משום דס"ל לרבנן דדיני בני נח אין להם ענין כלל לדיני ישראל. וחומרא דבני נח לא חשיב חומרא לגבי ישראל דנימא משום זה שיחול על איסור אחר שאין בו חומרא זו. וא"כ מהך טעמא גופא גם לענין איסור מוסיף לא יתכן לומר דחשיב מוסיף משום מאי דנתוסף בו איסור לבני נח. דמשום דיני בני נח לא יתכן לומר שישתנו דיני ישראל. וכיון דבלא איסורא דבני נח לא הוה חייל איסור האחרון על איסור הראשון. השתא נמי אין לנו לומר דחייל משום שמוסיף איסור לבני נח. הן אמת כי מדברי התוס' שם (ד"ה ור"י) מבואר דלא ס"ל הכי. שכתבו שם וז"ל ור"י למה ליה קרא. ליתי איסור אבר מה"ח וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. פי' כדשמעינן ליה לעיל גבי גיד. דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה. וא"ת ודילמא מהכא יליף. וי"ל דלא מצי למילף מהכא. דאיסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה איסור אמה"ח לבני נח. אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב. ולא הוי אלא איסור חמור עכ"ל עיי"ש. הרי דלפי דבריהם מוכח מכאן דלאו הא בהא תליא. דאע"ג דאיסור מוסיף חייל משום איסור שנתוסף לבני נח. מ"מ איסור חמור איכא למימר דלא חייל משום חומרא דגבי בני נח. וא"כ הכי נמי לאידך גיסא. אין לדון בזה לאיסור מוסיף דלא ליחול. מאיסור חמור דלא חייל לרבנן. אלא דעיקר דברי התוס' אלו תמוהים במאי דקשיא להו דילמא ר"י מהכא הוא דיליף. ומאי קושיא. והרי בהדיא קאמר רבי יהודה במתניתין והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. ומזה מתבאר בהדיא דמסברתו הוא דנפק"ל הכי. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הר"ב אליהו רבה שם עיי"ש. והכי נמי קאמר ר"י בתוספתא (פ"ז דחולין) מפני שאיסורו קודם למתן תורה עיי"ש. ולא רמז כלום על שום ילפותא מאמה"ח. אלא מסברתו זו לחוד הוא דקאמר לה. וא"כ אין מצד זה שום גמגום בדברי הרשב"א ז"ל. וע"פ דבריו מסתלקת תמיהת התוס' לקמן (ק"ג ע"א) במאי דקאמר רבי יוחנן אכל אמה"ח מן הטרפה חייב שתים. ומוקי לה אביי בשנטרפה עם יציאת רובה. וס"ל בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור טרפה ואמה"ח בהדי הדדי קאתו. וכתבו בתוס' שם (ד"ה מר סבר) וז"ל משמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טרפה קדים. לא אתי איסור אבר וחייל עלה. אע"ג דאיסור מוסיף הוא דאסור לבני נח. ותימה דבפ"ג דשבועות וכו' קאמר רבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים אסורים. אלמא אית ליה איסור כולל. וא"כ כ"ש איסור מוסיף וכו' עכ"ל עיי"ש שנדחקו מאוד בזה. אבל להרשב"א ז"ל אין כאן מקום קושיא. דרבי יוחנן כרבנן ס"ל דמשום שנתוסף איסור לבני נח לא חשיב איסור מוסיף כלל לדידן. ואין כאן איסור מוסיף:
וראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל (בתשובותיו סי' קכ"ג) שגם הוא נחית לסברא זו דמשום איסור בני נח לא חשיב איסור מוסיף. ומתרץ בזה תמיהת התוס' שם. אלא שהוא בא לזה מצד אחר. וז"ל שם ובאבר מן החי ליכא למימר מגו דאתוסף ביה איסורא לבני נח יחול איסורו עלינו במוסיף. דהא דרשינן ראה ויתר גוים התיר להם שבע מצות וזה שלא כדברי התוס' בשמעתא דבהמה בחייה לאברים עומדת. ועוד סוגיין בכולי' גמרא דרבי יוחנן אית ליה איסור כולל. והם אמרו דלי' לא ס"ל אלא לדבריהם דרבנן קאמר. ולא נדחקו בזה אלא לדחות מעליהם קושית איסור מוסיף מדאתוסף לבני נח. ועיקר קושיא ליתא כדאמרן עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו תמוהים אצלי. דמלבד דאנן התם אליבא דרבי יוחנן קיימינן. והרי רבי יוחנן גופי' מבואר בסוגיא דב"ק (ל"ח ע"א) דלית ליה הך דרשא דדריש רב יוסף מקרא דראה ויתר גוים שהתיר להם שבע מצות. אלא דריש אידך קרא כדרבי אבהו שלא התיר אלא ממונם עיי"ש היטב. ועי' ג"כ בירושלמי (פ"ד דב"ק ה"ג). בלא"ה עיקר דבריו אלו נוסדו על פירש"י (פ"ק דע"ז ו' ע"א) ד"ה ולפני עור וכו'. שכתב וז"ל דמזבין ליה בהמה ומקריבה לע"ז ובני נח נצטוו עלי'. דהיא אחת משבע מצות. ונהי דאמרן עמד והתירן. מיהו אל יעברו על ידיך. שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן ואע"פ שאין להן שכר בקיומן. ואהכי קעבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשמע מדבריו דמאי דקאמר רב יוסף שעמד והתירן. היינו התירן ממש שפטרן ממצות אלו ונטלן מהן. אלא דא"כ הדבר תמוה מש"כ אח"כ שעתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. ומשום זה עוברים עליהם בלפני עור כשמכשילן ישראל בהן. והא כיון שהתירן להן ופטרן מהן. אמאי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. כיון שאינם צריכין עוד לקיימן משהתירן להן. ועיקר מה שכתב רש"י ז"ל שעתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן גם אחר שהתירן להן. לא ידענא מנ"ל הא. דמה שאמרו שם לעיל (ב' ע"ב) שעתידין ליתן את הדין על שלא קיימו שבע מצות עיי"ש. היינו רק על שלא קיימו אותן קודם שהתירן להן. אבל על שאין מקיימין אותן עכשיו לאחר שהתירן. לא אשכחן התם כלל. עיי"ש. אלא דבעיקר הדבר מה שאמרו שהתירן להן פרכינן התם עלה איתגורי איתגור. ומשני אמר מר בריה דרבינא לומר שאע"פ שמקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר עיי"ש. ומתבאר מזה דהתירן להן דקאמר לא התירן לגמרי ממש קאמר. אלא עשה אותן כאילו הותרו להן לענין שיהא דינם בהן כאינו מצווה ועושה. שלא יקבלו עליהן שכר אם יקיימו אותן כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. אבל ודאי מצווין הן עליהן כדמעיקרא. ונענשין על שאין מקיימין אותן גם מאז ואילך. וא"כ נכונים דברי רש"י ז"ל שכתב דגם עכשיו עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. אלא שלפ"ז עכצ"ל דמש"כ רש"י נהי דעמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך. שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן וכו'. אין כוונתו בזה אלא לומר דע"כ מאי דהתירן להן. אין זה היתר גמור ממש. שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן. דאם לא כן נמצא דאיתגורי איתגור. ועכצ"ל דעמד והתירן דקאמר אינו אלא לומר שמעלה עליהן כאילו התירן להן כדי שיהא להם דין אינו מצווה ועושה בלבד. אבל לענין עונשין ודאי הן כמצווין. והילכך קעבר ישראל עליהן בלאו דלפני עור כשמכשילן בהן. וא"כ מדברי רש"י ז"ל גופיה שם מתבאר איפכא שלא הותרו להן שבע מצוותן גם עכשיו. וזה מתבאר מסוגיא דגמרא גופא התם לעיל כמו שנתבאר. אלא שראיתי בפירש"י שם (ד"ה לומר שאם וכו') שכתב וז"ל לומר שאם מקיימין כו'. התרה זו לא טובתם הוא. אלא שאין מצווין לקיימן ואם יקיימו לא יקבלו שכר עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דס"ל דודאי התירן ממש קאמר. ומאז והלאה שוב אין מצווין לקיימן. ומ"מ לא קשה איתגורי איתגור. משום שמפסידין בהתרה זו שכרן אם יקיימו אותן. ואין זו טובתם. ומיהו ודאי מלישנא דתלמודא התם לא משמע הכי. דמדקאמר לומר שאע"פ שמקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. משמע דרק לענין זה לחוד הוא דקאמר רב יוסף שעמד והתירן להן וכדכתיבנא לעיל. אבל מ"מ מדברי רש"י מבואר דס"ל דגם למסקנא התירן להן ממש קאמר. וכן מתבאר מפירש"י בב"ק שם (בד"ה לומר). שכתב וז"ל לומר שאפי' מקיימין אותן שהרי אינם מצווים אבל לא פטרן עכ"ל עיי"ש. מתבאר דס"ל דגם למסקנא דמר ברי' דרבינא עמד והתירן ממש קאמר. ומאז והלאה אינם מצווים במצות אלו. אלא דמ"מ לא פטרן מעונש עליהן אם יעברו. וזה תמוה ואינו מובן אם אינם מצווין עכשיו עליהן. ועמד והתירן ממש קאמר. נהי דמאי דעתידין ליתן עליהן את הדין אם יעברו עליהן. איכא למימר דהיינו משום דשבע מצוות אלו הן דברים שראויין לקיימן מעצמן אע"פ שלא נצטוו עליהן. מ"מ מנ"ל שעתידין ליתן עליהן את הדין גם מכאן ואילך. דילמא לא עתידין ליתן את הדין אלא על מה שלא קיימו אותן כשהיו מצווין עליהן. דלפירש"י ליכא למשמע מההיא דרפ"ק דע"ז אלא דעתידין ליתן את הדין על מה שלא קיימו אותן בעת שהיו מצווין עליהן בלבד. ולא אח"כ. ואולי אפשר לומר דמשמע ליה לרש"י ז"ל הכי מדאמרינן דקעבר עליהן ישראל משום לפני עור לא תתן מכשול כשמכשילן במצות אלו. ואם אין עתידין ליתן עליהן את הדין אין כאן מכשול. ולא שייך כאן לאו זה. ועכ"פ מבואר דהרמ"ע מפאנו ז"ל כל יסודו הוא רק ע"פ פירש"י שם. אבל אין מזה שום מקום תלונה על דברי התוס' בסוגיא דחולין שם דלא ס"ל הכי. דמסוגיא דגמרא אין שום הכרח לזה כלל. ולא עוד אלא אדרבה איפכא משמע לפום פשטא דסוגיא. כמו שנתבאר לעיל. וגם ראיתי בתשו' פני יהושע (ח"א חיו"ד סי' ג'. ובח"ב חאה"ע סי' מ"ג) שהחליט ג"כ ע"פ פירש"י שם דאיסור לפני עור לענין בני נח אינו אלא מדרבנן בעלמא. משום שכבר הותרו. ואע"פ שמן העונשין לא נפטרו. מ"מ אין בזה משום לפני עור מדאורייתא. כיון שאינם מצווים עכשיו. ועיקר איסור לפני עור אינו אלא במכשיל את אחרים בעבירות שמצווין עליהן. ושכנגדו הרב מהר"ם ז"ל בעל תשובות צ"צ חלוק עליו שם. וכתב דאפי' את"ל כן לרב יוסף דדריש מדכתיב ראה ויתר גוים שעמד והתירן להן. מ"מ אנן לא קיי"ל כוותיה. משום דרבים פליגי עליה. דשאר אמוראי בפ"ד דב"ק שם לא ס"ל כוותיה. והר"ב פ"י שם השיב על זה דכולהו אמוראי מודו בעיקר הדבר לרב יוסף שעמד והתירן להן. ואע"ג דבדרשא דקרא לא ס"ל כוותי'. מ"מ הכי גמירא להו מקבלתם עיי"ש. ואין שום יסוד לדבריו אלו. דודאי שאר אמוראי דלא דרשי קרא כדר"י גם עיקר מילתא דר"י לא ס"ל. דקבלה מאן דכר שמה. ור"י לא נפק"ל הכי אלא מהך קרא. וכיון דאינהו לא דרשי קרא הכי. ודאי לא ס"ל הכי. וגם כל אמוראי דירושלמי שם לא ס"ל בהא כדר"י עיי"ש. וגם כל שאר דבריו שם תמוהים. דמש"כ דאף ע"פ שמעונשין שלהם לא נפטרו. מ"מ לא שייך בהו לפני עור כיון שלא נצטוו. זה ודאי ליתא כלל. דכיון שנענשין על כך כדמעיקרא אין לך מכשול יותר מזה. ואפי' משיאו עצה רעה מבואר בספרא דהו"ל בכלל אזהרת לפני עור. גם כל שאר דבריו שם אינם מוכרחין כלל ואכמ"ל בזה:
ועכ"פ מתבאר דמסוגיא דהתם אין הכרח לומר דנבלה לא נאסרה לבני נח. דאפי' להפסיקתא דכל שלא ע"י נחירה בסימנים אסורה לב"נ. לא חשיבא איסור מוסיף לדידן מטעם שביארנו לעיל. אלא דלהתוס' שם דלא ס"ל הכי ולדידהו גם משום איסורא דבני נח חשיב לדידן איסור מוסיף. ודאי מוכח מהתם דלתלמודא דידן לא ס"ל כהפסיקתא בהכי. ועכצ"ל דהתוס' קיימי הכא לפי תירוצם הראשון דלעיל (צ"א ע"א) דלא ס"ל דב"נ נצטוו על הנחירה. אבל לפי תירוצם השני שם שגם בני נח נצטוו מיהת על הנחירה. ע"כ מוכרח לומר דכיו"ב לא חשיב איסור מוסיף לדידן. אלא דדברי התוס' בסוגיא דזבחים שהבאתי לעיל. לפי מה שביארנו דבריהם לעיל תמוהים מאוד. דנקטו החבל בתרין ראשין. דס"ל דנבילה אסורה לבני נח גם לתלמודא דידן כהפסיקתא. ואע"פ כן ס"ל דזה חשיב איסור מוסיף לדידן. ולפי מה שנתבאר הו"ל תרתי דסתרי. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי כעת. ומ"מ נתבאר דמסוגיא דהתם ליכא הכרח לומר דלא ס"ל לתלמודא דידן כהפסיקתא. אלא דהתינח בסוגיא דהתם. אבל בסוגיא דלעיל מיני' ודאי קשה טובא לכאורה כדאקשינן. דהרי התם אליבא דרבי יהודה קיימינן דאמר דמשום דנאסר גיד הנשה לבני נח חשיב איסור חמור לדידן לחול על איסור טמאה. ומהאי טעמא ס"ל נמי דאיסור אמה"ח חייל על איסור טמאה משום שאיסורו נוהג בבני נח. וא"כ נבילה נמי הו"ל לומר דחיילא על איסור טמא אם איתא דאיסור נבילה נמי נוהג בבני נח. והדרא קושיא לדוכתה ולא משני מידי. אם לא נימא דתלמודא דידן לא ס"ל כהפסיקתא:
והנראה בזה ע"פ מאי דאמרינן בגמרא שם וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור והתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא וכו' וכי תימא קסבר אין בגידין בנותן טעם. ובטמאה נמי איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא וכו'. ומסיק דטעמיה דר"י משום דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה שכן איסורו נוהג בבני נח. דיקא נמי דקתני אר"י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה וכו' עיי"ש. ובתוס' שם (ד"ה וכ"ת) כתבו וז"ל וכי תימא אין בגידין בנ"ט. לפ"ז היה יכול להקשות ממתניתין. דמאי קאמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. דמשמע דמטעם זה יש לחול איסור גיד אאיסור טמאה. כמו שפירש בסמוך במסקנא ואמר דיקא נמי דקתני כו'. וכן היה יכול להקשות למאי דבעי מעיקרא למימר דטעמא דר"י משום דאיסור חל על איסור בכל מקום. ונראה לה"ר שמואל דיש ליישב דס"ד דרבי יהודה דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום דבעינן מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא זה שגידו ובשרו אסור. ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת להם עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריהם אלו מאי דקאמרינן דיקא נמי דקתני רבי יהודה אומר והלא מבני יעקב וכו'. עכצ"ל דדייק משום דאם איתא דטעמיה דר"י היינו משום דסבר אין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. ולא קאמר והלא מבני יעקב נאסר אלא כדי לאפוקי מת"ק דס"ל דבעינן מי שגידו אסור ובשרו מותר. א"כ הכי הו"ל לומר והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. כלומר כיון דגם לבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. א"כ גם לפום טעמיה דת"ק גם בהמה טמאה היתה בכלל אזהרת גיד הנשה. אבל מדנקט רבי יהודה בלישני' וקאמר והלא מבני יעקב נאסר וכו'. משמע דלא בא אלא לומר דגיד הנשה איסור חמור הוא טפי מאיסור בהמה טמאה משום שהרי כבר נאסר לבני יעקב ועדיין בהמה טמאה לא נאסרה עד סיני. שוב ראיתי שכעין זה כתב ג"כ הר"ב ת"ח שם עיי"ש בדבריו. אלא דאכתי קשה לכאורה לפמש"כ התוס' (ריש פרק גיד הנשה) ד"ה אלא וכו' וז"ל. ולא היה יכול להקשות (לפי מאי דס"ד התם לומר דס"ל לתנא דמתני' אין בגידין בנותן טעם) והא תנן אינו נוהג בטמאה. דמשמע אין גיד הנשה נוהג בטמאה דאין איסור גיד חייל על איסור טמאה. אלמא דיש בגידין בנ"ט. דהוה מצי למימר דטעמא כדאמר ר"ש בגמרא מי שגידו אסור ובשרו מותר. ומה שמקשה רבי יהודה והלא מבני יעקב וכו'. שפיר פריך. דכיון דלבני יעקב נאסר אף בטמאה. לא מסתבר למימר דאח"כ שנאסרו בטמאה פקע ממנו איסור גיד הנשה עכ"ל עיי"ש. ולפי זה קשה הכא. היכי דייק מלישנא דר"י במתניתין דטעמיה דר"י היינו משום דאיסור גיד הו"ל איסור חמור לגבי איסור בהמה טמאה וחייל איסור גיד על איסור טמאה. ודילמא טעמו משום דאין בגידין בנ"ט ואיסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. ומאי דקאמר והלא מבני יעקב נאסר. היינו כמש"כ התוס' שם. דכיון דמקודם הדבור נאסר כבר ועדיין בהמה טמאה לא נאסרה. לא מסתבר לומר שאחר שנאסרו בסיני בטמאים פקע מהן איסור גיד מאז ואילך. ועפ"ז מדוקדק שפיר לישנא דר"י במתניתין. ולאפוקי מת"ק הוא דאתי דס"ל כר"ש מי שגידו אסור ובשרו מותר וכו':
איברא דלולא דהתוס' ורש"י ז"ל ושאר ראשונים לא פירשו כן שם היה נראה לי דלקושטא דמילתא מאי דמסיק וקאמר אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עלי' שכן איסורו נוהג בבני נח. היינו רק לומר דכיון שכבר נהג איסור גיד בבני נח שוב לא יתכן לומר שאח"כ משנאסרו במתן תורה בבהמה טמאה פקע איסור גיד מינה. וע"ז מסיק שפיר וקאמר דיקא נמי דקתני אמר ר"י וכו'. וכמו שביארנו ע"פ דברי התוס' דלעיל. ועפ"ז מיתרצא הסוגיא שפיר גם לפי הפסיקתא דבני נח נאסרו בנבלה. משום דשפיר י"ל דאפילו לרבי יהודה מה שנאסר לבני נח לא מיחשב לדידן לא איסור חמור ולא איסור מוסיף. ומהאי טעמא ס"ל דאיסור נבלה לא חייל על איסור עוף טמא. ומאי דקאמר במתניתין דאיסור גיד נוהג בטמאים משום דמבני יעקב נאסר. מילתא אחריתא לגמרי היא. דס"ל דכיון שכבר נאסר מבני יעקב לא יתכן לומר דפקע איסורו לאחר שנאסרו בבהמה טמאה בסיני. וראיתי לרבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שם שיש לו שיטה אחרת בכל הסוגיא דהתם. ולפי דבריו ז"ל אדרבה מסוגיא זו מתבאר ג"כ דס"ל לתלמודין כהפסיקתא זוטרתא דנבלה נאסרה לבני נח. וז"ל רגמ"ה ז"ל. וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור. כלומר איסור טומאה חל על איסור גיד. כלומר שמתחילה נאסר גיד הנשה ולבסוף נאסרה להם בסיני בהמה טמאה ואתי איסור בהמה טמאה חל על איסור גיד עכ"ל עיי"ש. ובהשקפה ראשונה דבריו ז"ל מתמיהים מאוד ואין להם ביאור כלל לכאורה. וכבר שלחו בו יד מגיהי ספרים. ורצו לשבש ולסרס דבריו שבמקום גיד צ"ל טומאה. ובמקום טומאה גיד. אבל הם נשתבשו בזה ולא מצאו ידיהם ורגליהם בכוונת רגמ"ה ז"ל ואין מקום כלל להגהתם כמבואר מסוף דברי רגמ"ה ז"ל גופי'. וגם אחר הגהתם אין שום ביאור לדברי רגמ"ה ז"ל. ואמנם כוונת רגמ"ה ז"ל היא שהוקשה לו קושית התוס' שם (ד"ה וכ"ת) שהבאתי לעיל דלמאי דס"ד דטעמי' דרבי יהודה במתניתין היינו משום דס"ל איסור חל על איסור בכל מקום. ולהכי פריך וסבר ר"י איסור חל על איסור וכו'. והדבר קשה דהא בהדיא קאמר ר"י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. דמבואר דמטעם זה הוא דס"ל דחל איסור גיד על איסור טמאה. וכן הוקשו למאי דבעי למימר דטעמי' דר"י משום דס"ל אין בגידין בנותן טעם ובטמאה נמי איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. ונדחקו מאוד בזה. ולכן מפרש רגמ"ה ז"ל דודאי גם למאי דס"ד הוה ס"ל דטעמי' דר"י הוא כפשטי'. כמפורש במתניתין והכי קאמר ר"י לת"ק והלא מבני יעקב נאסר וכו'. וכיון שכבר נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. לא יתכן לומר דמשנאסרה בסיני בהמה טמאה פקע איסור גיד מינה משום שאין איסור גיד חל מעתה על איסור טמאה או מטעם אחר. וכסברת התוס' לעיל (ריש פרק גיה"נ) שהבאתי לעיל. ועל זה פרכינן וסבר ר"י איסור חל על איסור. כלומר איסור טומאה שנאסר להם בסוף בסיני חל על איסור גיד שנאסר להם מתחילה. ולא פקע איסור גיד מבהמה טמאה שנאסרה להם אח"כ בסיני. אע"ג דאיסור טומאה קדים לחול על הבהמה מאיסור גיד שבא על הבהמה אחריו. והתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה. ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה. הרי דאע"ג דאיסור נבלה נמי כבר נאמר לבני נח. אתי איסור טומאה שנאסר אח"כ בסיני ומפקיע איסור נבלה דמעיקרא מקודם סיני דתו לא אתי וחייל על איסור טומאה שחל על העוף מחיים. ואין בו אלא איסור טומאה לחוד ולא איסור נבלה. וא"כ הכא נמי אית לן למימר הכי. דמשנאסרה בהמה טמאה בסיני פקע איסור גיד דמעיקרא ולא חייל על איסור טומאה שחל על הבהמה קודם לאיסור גיד. ועל זה קאמר וכי תימא קסבר אין בגידין בנותן טעם וכו'. כלומר דודאי במקום דשייך לומר אין איסור חל על איסור פקע איסור שנאסר מתחילה. ולהכי איסור נבלה שנאסר כשעדיין עוף טמא היה מותר להם. פקע משנאסר להם בסיני איסור טמא. אלא דהכא באיסור גיד דאין בגידין בנותן טעם. ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא. אין איסור טומאה מפקיע איסור גיד. כיון שאין איסור האחרון עומד נגד הראשון. שיש מקום לשניהם יחד. ועל זה קאמר דליתא. דהרי שמענו לר"י דאית לי' יש בגידין בנ"ט. ושוב בעי למימר דס"ל דחיילי בבת אחת. דאכתי יש מקום לשני האיסורים לחול יחד. ולכך לא פקע איסור הראשון. ודחי לה. עד דמסיק אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עלי' שכן איסורו נוהג בבני נח. כלומר דאיסורו כולו כמו שנוהג עכשיו בישראל לאחר מתן תורה. כבר נהג מאז קודם מ"ת בבני נח. והילכך אית לן למימר דכיון שחל קודם הדבור אף על הטמאים. תו לא פקע גם אחר הדבור משנאסרה בהמה טמאה. משא"כ איסור נבלה שאע"פ שכבר נאסרה ג"כ קודם הדבור לבני נח. מ"מ לא דמי איסור נבלה שקודם הדבור לבני נח לאיסור נבלה שנאסרו ישראל מסיני. דלדידהו לא נאסרה אלא המתה מאיליה או שנהרגה. אבל ע"י נחירה בסימנים היתה מותרת להם מאז. וגם עכשיו לא נאסרה להם. אע"ג דלישראל הו"ל נבלה. ועיקר לאו דלא תאכלו כל נבלה בנבלה כזו נאמר. כמו שתרגם יונתן וכמשכ"ל. והילכך ס"ל לרבי יהודה דאיסור נבלה דקודם הדבור איסור אחר הוא. ובזה לא שייך לומר דכיון שחל קודם הדבור אף על הטמאים. תו לא פקע גם אחר הדבור. דאיסור נבלה שנאסרו בו ישראל לא נאסר אלא מן הדבור ואילך. והילכך שפיר קאמר רבי יהודה בברייתא דנבלת עוף טמא אין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא. ועל זה קאמר שפיר דיקא נמי דקתני א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. כלומר דמדקאמר והלא מבני יעקב נאסר וכו'. ולמאי הילכתא דקדק לומר מבני יעקב נאסר. דלא הו"ל למימר אלא והלא מקודם מתן תורה נאסר ועדיין בהמה טמאה לא נאסרה. אם איתא דלא אתי אלא לומר דאיסור גיד נאמר קודם הדבור. אלא ודאי הכי קאמר והלא מבני יעקב נאסר וכו'. בשלמא אם היה נאסר מתחילה לכל בני נח אלא שאח"כ ממתן תורה ואילך לא נאסרו בו אלא ישראל בלבד ולא בני נח. שפיר היה מקום לומר דאע"פ שבתחילה היה איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה. מכל מקום אח"כ במתן תורה שנאסרו בבהמה טמאה פקע איסור גיד בטמאה ותו לא אתי איסור גיד וחייל על איסור טמאה. משום דעכשיו משעת מתן תורה ואילך איסור גיד בישראל איסור אחר הוא. ואין לו ענין עם איסור גיד דמעיקרא שנצטוו בו כל בני נח. ולא שייך לומר דכיון שחל מעיקרא קודם הדבור גם אטמאה. תו לא פקע אחר הדבור אע"פ שנאסרו בטמאה. אבל כיון דגם מתחילה קודם מתן תורה לא נאסר איסור גיד אלא לבני יעקב בלבד. והוא האיסור עצמו שנוהג בבני יעקב גם משניתנה תורה לישראל שנצטוו הם בו מתחילה בשעת מעשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. ודאי אית לן למימר דכיון דמעיקר חל איסורו על הטמאים כטהורים תו לא פקע גם אחר מתן תורה אע"פ שמאז נאסרו בבהמה טמאה. ויש מקום לומר דלא אתי איסור גיד וחייל על איסור טמאה. כן נראה ברור בשיטת רגמ"ה ז"ל בסוגיא זו. אלא דלשון רגמ"ה ז"ל בפירושו על מאי דקאמרינן דיקא נמי וכו' מגומגם קצת לפ"ז עיי"ש. אבל מ"מ יש לכוון דבריו גם שם ע"פ שיטתו זו ואין להאריך בזה. דעכ"פ שיטה זו מוכרחת בכוונתו דאם לא כן אין שום ביאור לדבריו כלל: