ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי תרומות· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ג · הלכה א
כתב יד א
ה"ג מטמא טומאת אוכלין פי' מספק דילמא אוכל הוא ואין שורפין עליה תרומה. פי' דילמא לאו אוכל הוא ואין חייבין עליה חומש פי' אם אכלה. דדלמא לאו אוכל הוא:
ואין לוקין עליה חוץ לחומה. פי' אם הוציא חוץ לחומה ואכלה:
ה"ג ככר שנטמא ע"י אדם פי' דהוי כמו שיש בו דעת לשאול:
בספק פי' ספק אם נטמא ספק אי לא נטמא:
ברה"י ספקו טמא וברה"ר ספקו טהור והכא טהור. פי' אפי' ברה"י:
שהן שני ספיקות. פי' ספק אוכל ספק אינו אוכל כו':
כתב יד א
מוסיף על החיצון כו'. פי' מה דתנן במתני' שיחזור ויתרום היינו שיוסיף כדי שיהי' בחיצון לבד כשיעור תרומה:
כתב יד א
ה"ג לא אמרו אלא נמצאת ניקור. פי' אחר שנתרמה ואינו יודע אם היה מנוקר בשעה שהפריש אם לא:
אבל לכתחילה פי' שיודע שהי' מנוקר בשעה שהפריש:
לא. פי' אינה תרומה:
לא מסתברא אלא כשראו אותו נוקר. פי' הא דאמרינן דאינה תרומה היינו דוקא כשראה בעצמו שהנחש נוקר אבל כשלא ראה הנחש נוקר אלא שמצא אותה מנוקר הוי ספק אם נחש ניקר או לאו וא"כ הוי תרומה ויחזור ויתרום:
א"ל יודע הוא אם הטיל ארס פי' כיון שאתה סובר דלא אמרינן מספק שאינה תרומה אף אם ראה הנחש נוקר יש ספק אם הטיל ארס אלא ודאי כיון דאסור לאוכלו אף מספק לא חשבינן לאוכל ואינה תרומה א"כ אף בשלא ראה אותו נוקר אסור לאוכלו מספק:
מה בינה לטמא. פי' מ"ש טמא דחשבינן לי' אוכל ואפי' אם תרם בשוגג תרומתו תרומה וגם במזיד אינו אלא קנס ושורפין עליה תרומה אף שאסור באכילה והכא כשראו אותה מנוקר לא חשבינן ליה אוכל אפי' יש כמה ספיקות:
ומשני טמא בעינו הוא. פ' דאם היה חולין טמאין היה מותר באכילה:
תרומה היא שגרמה. פי' שם תרומה שעליה היא גרם לה שתהא אסורה לאכול וא"כ מכח זה לא נאבד תורת אוכל מינה אבל הכא עפר הוא דאף אם הי' חולין הי' אסור לאוכלו:
כתב יד א
ר' חייא בשם ר' יוחנן דרבי היא. פי' דסבר חומץ ויין ב' מינין:
כתב יד א
ר' יעקב בר אחא הלכה כו' ר' בא בר כהן בעי כו':
ר' בא ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן ר"ש ור' יהודא הלכה כר' יודא ואין. צ"ל ר"מ ור' יודא הלכה כר"י ומנה את שמע ר"מ ור"ש הלכה כר"ש: