ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי שביעית· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ח · הלכה ד
כתב יד א
שנאכלם ונשתם בירושלים מה בין האמור לחלק ומה בין האמור שנאכלם ונשתם בירושלים ר' זעירא כו' כצ"ל:
כתב יד א
א"ר יוסי קשיתיה קומי ר' יעקב צ"ל א"ר יוסי בשם ר' יעקב ויש עימעום לאיסור. פי' וכי שייך לשון עימעום על איסור:
ועוד מקשי ופת לא כתבשילי גוים הן כו'. פי' ואיך (אי) [את] אמרת דבמקום שאין פת ישראל מצוי בדין הוא שיהא מותר א"כ בתבשיל נמי נימא הכי:
ומשני אדרבה דאף במקום שאין פת ישראל מצוי פת הבא מן הגוי אסור אלא שעימעמו עליה והתירו משום חיי נפש וא"כ גבי תבשיל דליכא למימר הכי באמת אסור אף במקום שאין תבשיל ישראל מצוי:
אלא כן היה ט"ס וצ"ל אלא כיני במקום כו':
כדברי מי שהוא מתיר. פי' אפת כותי קאי:
כתב יד ב
ויש עמעום לאיסור. בתמי' וכי שייך לשון עמעום לאיסורא. ועוד תקשה ופת לא כתבשילי גוים הן. וא"כ בתבשיל נמי נימא במקום שאין תבשיל ישראל כו':
ומשני אלא כיני במקום שאין פת ישראל כו':
כתב יד א
רשב"ל אמר במראה לו את הלוקט ט"ס וצ"ל הקלחין. פי' אמתני' קאי דמחלק בין האומר לקוט לי ירק היום ובין האומר לקוט לי בו ירק היום פי' דבלקוט לי מותר ובלקוט לי בו אסור מפרש רשב"ל דלקוט לי איירי במראה לו את הקלחין ומשו"ה מותר דאינו נותן לו אלא שכר רגלו. פי' דהיינו שכר הלקיטה אבל כשא"ל לקוט לי בו דהיינו שאינו מראה לו מקום הקלחין מחזי כמוכר לו מפירות שביעית שאסור לעשות סחורה מהן:
ר' יוחנן אמר אע"פ שלא הראה לו כמו שהראה לו. פי' אלא החילוק שביניהם כשאמר לו לקוט לי אף שלא הראה לו כמו שאומר לקוט בשבילי וא"כ אינו נותן לו אלא שכר הלקיטה ולכך מותר אבל כשאומר לקוט לי בו הוי כמו שאומר לקוט לך ומכור לי בו ולכך אסיר:
מתני' פליגי על ריש לקיש ט"ס וצ"ל מתני' פליגי על ר' יוחנן דתניא כו'. פי' והא הכא אף שלא אמר לו אלא להביא יין לחולה ולא אמר לו ביין שתביא לי אינו חייב ליתן לו שכר רגליו עד שיביא לו או עד שמראה לו ממקום פלוני ולא אמרינן אף שלא מראה לו כמי שמראה לו:
ומשני מה עביד ליה ר' יוחנן קל הקילו בשביעית. פי' ולהכי גבי שביעית אף שלא הראה לו כמי שמראה לו:
מה עביד ליה רשב"ל פתר לה במראה לו מיותר:
מתני' פליגא על ר"י ט"ס וצ"ל על ר"ל לא יאמר אדם לפלוני הילך דינר זה והביא לי לקט היום כו'. פי' משום דנעשה כמו שלוקט העני בשבילו והוא אסור ליקח לקט אבל כשא"ל בלקט שתביא לי מותר דהוי כמו שלוקט לעצמו ומוכר לו אלמא דכשא"ל הבא לי לקט היום אף שלא הראה לו מקום הלקט נעשה כמו שלוקט בשבילו כמו שהראה לו:
ומשני מה עביד לה ריש לקיש פתר לה במראה לו. פי' הא דקתני אם א"ל הבא לי לקט היום אסור היינו כשמראה לו. מה עביד לה ר"י קל הקילו בשביעית שהיא מדרבנן מיותר:
כתב יד ב
רשב"ל אמר. הא דקתני במתני' לקוט לי ירק היום מותר מיירי במראה לו את הקלחין דאינו נותן לו אלא שכר רגלו היינו שכר הליקוט לכן מותר:
רי"א אפי' לא הראה לו כמי שהראה לו ומותר. אלא לקוט לי בו משמע לקוט לך ומכור לי בו להכי אסור:
אם לאו אינו חייב ליתן לו. הא הכא לא אמר ביין שתביא לי אעפ"כ אינו חייב ליתן לו שכר רגליו עד שיביא לו או עד שהראה לו מקום ולא אמרינן אפי' לא הראה לו כמי שהראה לו הרי דמתני' פליגא על ר' יוחנן:
קל הקילו בשביעית. דאף שלא הראה לו כמי שהראה לו:
והביא לי לקט היום. משום דהוי כמו שלוקט העני בשבילו והא הכא לא הראה לו ונעשה כמי שהראה לו. הרי דמתני' פליגא על רשב"ל:
כתב יד א
מה אנן קיימין אם באומר הב לי ואנא יהיב לך. פי' ודאי א"כ לא יהוה כ"א חליפין ומותר לכ"ע:
ואם באומר הב לי ואפשר שאנא יהיב לך בודאי אסור לכ"ע דהוי כמו פורע חוב דודאי לא סמיך עליו שיתן לו אלא שאם לא יתן לא ישלם לו והשתא כשנותן לו הוי כפורע חוב:
אלא כי אנן קיימין באומר הב לי וברי לי ואנא יהיב לך ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין. דסברי דאין ירקות השדה מצויין וא"כ לא סמיך עליה והוי כפורע חובו:
ורבנן סברי ירקות השדה מצויין וא"כ הוי כמחליף דסמיך עליה:
כתב יד ב
אם באומר הב לי ואנא יהיב לך. ולא הוי כ"א חליפין ומותר לכ"ע ואם באומר הב לי ואפשר שאנא יהיב לך ד"ה אסור דהא לא סמך עליו שיתן לו ובאם שלא יתן לו ישלם נמצא כשנותן לו הוי כפורע חוב:
שאין ירקות שדה מצוים. ולא סמיך עליו הוי כפורע חוב וחכמים מתירין מפני שירקות שדה מצוין הוי כמחליף: