אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי שביעית· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ח · הלכה א

פרק ח

כתב יד א
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט. פי' דמשמע לאכילה ולא למלוגמא וכיון דליכא אלא מיעט אחד אמרי' מה מיעט אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם:

ולא מיעט אוכלי בהמה:

ר' יוסי לא אמר כן. פי' שהיה לו דרש אחר לרבות אוכלי בהמה לעשות מלוגמא ולמעט אוכלי אדם:

לכם לאכלה מיעט. פי' דמשמע לאכלה ולא למלוגמא:

לך ולעבדך ולאמתך וגו' תהיה כל תבואתה לאכול. דמשמע נמי לאכול ולא למלוגמא:

א"כ הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא:

ונרבה נמי אוכלי אדם. פי' לעשות מלוגמא:

ומשני א"ר מתני' כיי דר' בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש. פי' והכא נמי אם אתה מרבה אף אוכלי אדם לעשות מלוגמא א"כ לא מיעטתה ממיעוט הראשון כלום הרי אתה שובר מדרש הראשון לגמרי אבל השתא אמרינן כשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה:

ומבעיא ליה אוכלי בהמה אם מותר לעשות מהן צבועין לאדם. ופשיט מק"ו מאוכלי אדם שמותר לעשות מהן צבועין לאדם וכ"ש אוכלי בהמה:

כתב יד ב
מיעוט אחר מיעוט לרבות. לא שהמיעוט יתהפך לרבות. אלא מיעוט כשהוא אחד הוא בא למעט את הכל. ומיעוט השני ממעט כח מיעוט הראשון שאינו ממעט את הכל ונמצא שבא לרבות:

כתב יד א
אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לבהמה כו':

ודכותיה מיותר עי' בהגהות הגר"א.}:

ודחי ר' יוסי דמה לאוכלי אדם שעושין מהן צבועין לאדם שכן צבעי אדם יש עליהן קדושת שביעית. פי' שפירות שאינ' ראויין אלא לצבועין אפ"ה קדושת שביעית חל עליהן אלמא שגם צבעי אדם חשובות הן פרי ולכך כי עושה מאוכלי אדם צבועין לאדם לא נקרא איבוד כלל אבל בצבועין לבהמה שהפרי שאינה מיוחדת אלא לצבועין לבהמה ודאי אין קדושת שביעית חלה עליהן ובאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן וא"כ נקרא איבוד טפי:

כתב יד ב
שכן צבע אדם יש להן קדושה. היינו פירות שאינן אלא לצבע אדם אפ"ה קדושת שביעית חלה עליהן אלמא צבעי אדם חשובות פרי. והעושה צבועין מאוכלי אדם לא נקרא איבוד. משא"כ פירות שאינן אלא לצבעי בהמה ודאי אין קדושת שביעית חלה עליהן. ואוכלי בהמה חל עליהן קדושת שביעית וכשיעשה צבועין מאוכלי בהמה הוי איבוד:

כתב יד א
שאסור לשולקן. פי' כיון שאין דרך אוכלי בהמה לשלוק השליקה נקראת איבוד:

לא הכל ממנו. לא הכל ממנו צ"ל לא כל הימנו לא כל הימנו:

ה"ג המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים כו'. פי' שאחר המכירה חישב עליהן לעצים לא כל הימנו:

והלוקח לוקח לאוכלין ואח"כ לעצים. פי' בתחילת המכירה חישב עליהן לאוכלין ואח"כ היינו בסוף המכירה לקח לעצים:

ע"ז מבעיא ליה אם אסור משום שביעית או לא:

מה אנן קיימין. פי' בהא דקתני שלקח לאוכלין ואח"כ חישב עליהן לעצים פי' דהא מסתמא לא מבעיא ליה אם בתחילת לקיחה חישב עליהן לאוכלין ואח"כ חישב לעצים דמה מהני מה שמחשב אח"כ כיון שתיכף כשלקח חישב לאוכלין נעשה אוכל ומה שמחשב קודם הלקיחה נמי לא מהני כלום אלא ודאי הא מבעיא ליה אם בשעה שנתן מעות חישב לאוכלין ובשעה שמשך חישב לעצים ומיבעיא ליה אם מעות קונות או לא:

וע"ז קאמר הגמ' אם כשמשך תחילה ובשעת משיכה חישב לאוכלין א"כ דמי אוכלין נתן לו ואף שחשב אח"כ בשעת מתן מעות לעצים לא מהני כלום:

אלא כי אנן קיימין כו'. ופשיט בפלוגתא דר"י ור"ל אם המעות קונות דבר תורה:

דו אמר מעות קונות כו' דו אמר אין המעות קונות כצ"ל:

דמי עצים נתן לו. פי' ומה שחשב תחלה לאוכלין לא מהני כלום כיון שלא היה שלו בשעת המחשבה:

המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לעצים היה זה מעמיד וזה מעמיד. פי' דבתחלה כשרצה ליקח מהם היה המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין אלא שלא הושוו במקח שזה הי' רוצה ליקח חמשה זהובים וזה אינו רוצה ליתן רק ג' זהובים:

כתב יד ב
שאסור לשולקן. משום דאין דרך לשלוק אוכלי בהמה. לכן הוי איבוד:

מה אנן קיימין. האי אח"כ חישב עלי' מה מועיל הלא מחשבה אינה מועלת כ"א בשעת קנין דוקא. ואי איירי שמשך ואח"כ נתן מעות ובשעה שמשך חישב לאוכלין. ובשעה שנתן מעות חישב לעצים. תקשה ג"כ מה מהני מחשבה אחר המשיכה ומשני בשנתן לו מעות ואח"כ משך וכו':

כתב יד א
היה זה מעמיד פי' שזה המוכר מעמיד במקחו עד שיתן לו הסך הנ"ל וגם הלוקח אינו רוצה ליתן רק הסך הנ"ל ואח"כ נתרצו ולקח סתם מבעיא ליה אם אזלינן בתר תחילת המחשבה של לוקח שהיה לאוכלין או בתר סוף המחשבה שלקח סתם אמרינן דנתרצה למחשבת המוכר:

ומשני ייבא כהדא אם המוכר תובע ללוקח. פי' אם בענין המקח נתרצה המוכר ללוקח אזלינן בתר הלוקח ואם להיפך אזלינן בתר מחשבת המוכר:

וכא כן. פי' דהאי דינא לענין שזה מעמיד במקחו וזה מעמיד במקחו ואח"כ נתרצו זה לזה זה אומר על מקח שלי נתרצית וזה אומר על מקח שלי נתרצית בזה נמי אמרינן כן אם המוכר תובע ללוקח דהיינו שאח"כ אמר המוכר ללוקח קח לך החפץ סתם ולקח הלוקח מסתמא על דעת הלוקח נתרצו וכן להיפך ולכך אמר הכא וכאו נמי כן:

כתב יד ב
הי' זה מעמיד וזה מעמיד. בתחלת המקח המוכר חישב לעצים והלוקח חישב לאוכלין. ולא נשתוו בסכום המקח. המוכר אומר בשלשה והלוקח אומר בשנים. זה מעמיד במקחו וזה מעמיד במקחו. אלא שאח"כ נתרצו במקח בסתם שלא חישבו לא לאוכלין ולא לעצים אי אזלינן בתר תחלת מחשבה של לוקח. או כיון דקנה סתם נימא שנתרצה לדעת המוכר:

ופשיט ייבה כהדא אם המוכר תובע ללוקח כו'. כמו באם שלא הזכירו סכום המקח בשעת קנין. והמוכר אומר על דעת סכום מקח שלו. והלוקח אומר על דעת סכום שלו. ואזלינן בתר התובע אם בשעת הקנין תבע המוכר את הלוקח בסתם שיקח את החפץ יעשו כדברי הלוקח וכו':

וכא כן. גם כאן כן לענין מחשבה אזלינן בתר התובע ויעשו כמחשבה שכנגדו:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה