ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ד · הלכה ז
כתב יד א
ה"ג תני לקט קצירך הקוצר בידו. פי' דמייתי קרא לאפוקי מדר' יוסי דסבר שאין לקט אלא כשקוצר ולא כשתולש עליה אמרו דכתיב לקט קצירך והיינו אפי' הקוצר בידו דהיינו תולש הוי לקט:
וכן ופרט כרמך הפורט בידו. פי' ואפ"ה הוי פרט:
כתב יד ב
לקט קצירך הקוצר בידו. דריש לאפוקי מדר' יוסי דמייתי בחולין קל"ז דאומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר:
כתב יד א
תוך היד ותוך המגל. פי' דסברי דרישא דוקא אז לעניים וא"כ לפ"ז הא דקתני אחורי היד ואחורי המגל היינו או או:
וחד אמר תוך היד ואפילו אחורי המגל. פי' דהיינו הא דקתני ברישא תוך היד ותוך המגל היינו או או:
כתב יד ב
חד אמר תוך היד ותוך המגל. ס"ל רישא דוקא דשניהם בעינן ואז הוא לעניים אבל אם הי' תוך היד ולא תוך המגל או תוך המגל ולא תוך היד ה"ה של בעה"ב והא דתני סיפא אחר היד ואחר המגל לבעה"ב לאו דוקא אלא או או קתני:
וח"א תוך היד ואפי' אחורי המגל. והאי ס"ל סיפא דוקא קתני וברישא או או קתני:
כתב יד א
עליונים לעניים בלבנים. פי' דקאי על הא דקתני במתני' העליונים לעניים וקשה ליה מהיכן ידעינן עד היכן נקראים עליונים וע"ז נתן סימן בלבנים דהיינו כ"ז שהם לבנים נקראים עליונים:
הכל לעניים. וירוקים אין סימן כדמפרש:
שא"א לגורן כו'. פי' וא"כ אפי' בגורן איכא ירוקים ולכך איכא למימר דמשל עניים הן:
כתב יד ב
עליונים לעניים בלבנים. מפרש הא דקתני במתני' עליונים לעניים היינו כל אותן שהן לבנים נקראים עליונים:
שא"א לגורן לצאת בלי ירוקים. וכיון דבגורן ג"כ איכא ירוקים איכא למימר דגם הירוקים משל עניים הן:
כתב יד א
דרבי יהודה בן חגרא היא. פי' הא דקתני במתני' דאפי' אם היה ספק אם הוא של עניים או לא הוי לעניים היינו כר"י בן חגרא דהוא סבר דספק לעניים אבל רבנן סברי דספק לבעה"ב וכדמייתי מספק אם קצרה משנתגייר או קודם שנתגייר שפטור לרבנן מפאה וה"ה לספק דהכא:
ר"ל אמר ד"ה היא. פי' הא דקתני הכא שספק לעניים אתיא אפי' כרבנן דהתם והא דפטרי גבי גר שנתגייר והיה לו קמה דהתם עיקרו פטור פי' דהיינו מתחלה היה גוי והיה פטור ומספק א"א לחייבו אבל הכא ישראל שעיקרו חייב בלקט משום ספק אחר דהיינו אם היה לקט אין לפוטרו:
א"ר יוחנן. פי' דסבר דלרבנן אף הכא פטור ואין חילוק בין עיקרו חייב לעיקרו פטור דלר"י בן חגרא לעולם חייב ולרבנן לעולם פטור:
שכך היה מלמד ר"מ את ר"י בן חגרא. פי' שהיה תלמידו:
כתב יד ב
דר"י בן חגרא היא. הא דקתני במתני' דאפי' אם הוא ספק אם משל עניים או לא הוי לעניים ריב"ח הוא דסבר ספק לעניים. אבל רבנן סברי ספק לבעה"ב וכדמייתי מברייתא גר כו':
רשב"ל אמר ד"ה היא. הא דקתני במתני' ספק לעניים אתיא אפי' כרבנן דברייתא דגר אלא דהתם בגוי שעיקרו פטור לכן ספקו פטור:
מלמד ר"מ את ר"י בן הגרא. שהוא תלמידו:
ר"מ משיב את החכמים. היינו חכמים דפליגי עליו גבי גר שהי' לו קמה אמרי אם ספק פטור. אי אתם מודים לי הכא בחורי הנמלים שספק לקט לקט. וחכמים השיבו לו כדלעיל שאני הכא דעיקרו ישראל חייב ספקו נמי חייב. וגוי שעקרו פטור ספקו נמי פטור:
כתב יד א
ספק לקט לקט. פי' ואין חילוק דלעולם ספק לעניים:
אמר רשב"ל. פי' רשב"ל דסבר דהכא כיון דאיירי בישראל שעיקרו חייב אפי' רבנן מודו שחייב גרם הכי שכך היה משיב ר"מ את החכמים. פי' דפליגי עליו גבי גר שנתגייר והיה לו קמה דפטרי התם רבנן עליהם מקשה אין אתם מודים לי שספק לקט לקט. פי' דהיינו כמו הכא דהוי [ספק] אם לעניים אם לבעה"ב הוי לעניים ואמאי פליגו הכא דלר"מ לא ס"ל לחלק בין עיקרו חייב לעיקרו פטור והם השיבו לו שמחלקין בין ישראל שעיקרו חייב לעכו"ם שעיקרו פטור:
ה"ג אמר רבי יוחנן כך היה מלמד ר"מ את ר' יהודא בן חגרא ספק לקט לקט. פי' לדבריו דס"ל דלרבנן אין חילוק כלל ולעולם ספק לבעה"ב ולכך ל"ל אלא שר"מ מלמד את ר"י בן חגרא ולפיכך אר"י בן חגרא בשם ר"מ במתני' ספק לקט לקט:
אר"ל. פי' דלר"ל דס"ל דהכא גבי לקט אפי' רבנן מודו לפיכך אמר דהכי הקשה ר"מ את חכמים כו':
ה"ג וכי זכה הוא מה ששנה לנו רבי כו'. פי' הוא לשון נקיות וכמו כעורה זו ששנה רבי בקדושין ופי' מפני מה לא דרשת כמו רבי:
הדרן עלך הפאה נתנית
כתב יד ב
וכי זכה הוא מה ששנה לנו רבי. הוא ע"ד שאמרו בקדושין עכורה זו ששנה רבי. כלומר מפני מה לא דרשת כמו רבי: