אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ב · הלכה א

פרק ב

כתב יד א
ה"ג שנאמר שדך שלא יוציא משדה לחברתה. פי' שמפרש טעמא דמתני' שמפסיקין לפאה והיינו משום שבפאה אין להוציא משדה לחבירתה ולכך מפסיקין שאינו נחשב כשדה אחת:

כתב יד ב
שדך שלא יוציא משדה לחברתה. התחיל הכתוב קציר ארצכם וסיים פאת שדך וארץ הוא שם כולל שדות הרבה ושדה היינו פרט שדה אחת לומר לך שלא יוציא משדה לחברתה והא דכתיב ארצכם של רבים ללמד אפי' של רבים היינו שותפים נותנים פאה א' וכתיב שדך של יחיד לרבות אחים שחלקו נותן פאה כל א' וא' ודרך התורה לסמוך כלל אצל כלל ופרט אצל פרט לכן סמך הכתוב של רבים אצל ארץ שהוא כלל ושדות הרבה ושל יחיד אצל פרט שדה יחידה:

כתב יד א
ומפרש ואינו מחוור. פי' הא דאלו מפסיקין:

אין תימר מחוור. פי' שאלו דברים מפסיקין להחשב כשתי שדות:

ואפילו שדה אילן מפסיק. פי' יהא מפסיק דהא אף בשדה אילן אין להוציא משדה לחברתה:

ותנינן תמן הכל מפסיקין כו'. פי' אלמא דבאילן אין אלו דברים מפסיקין:

תיבת הא גדר מחובר מיותר וצ"ל ואינו מחוור. פי' הא דמפסיק גדר אף גבי אילן נמי אינו מחוור פי' מדאורייתא:

אין תימר מחוור. פי' שגדר הפסק טוב:

א"כ אפילו לשער כותש מפסיק. פי' יהא מפסיק ולא יבטל השער כותש את הגדר:

ותנינן אם היה שער כותש אינו מפסיק. פי' אפי' גדר אלמא שאף גדר אינו מחוור להפסיק:

הדא אמרה שאינו מחוור מיותר וכצ"ל ואינו מחוור. פי' הא דשער כותש מבטל נמי את הגדר נמי אינו מחוור פי' דמפרש דליכא למימר דהפסקת גדר מפסיק לאילן מדאורייתא אלא דאם יש שער כותש מבטל וע"ז מפרש דהא גם מה ששער כותש מבטל נמי אינו מדאורייתא:

אין תימר מחוור אפי' מצד אחד לא פסיק. פי' אפי' אין שער כותש אלא מצד אחד (חסר כאן) מבטל הגדר ואין סברא לחלק בדאורייתא כ"כ אלא ודאי שכולהו מדרבנן:

דתני צ"ל ותני אם היה שער כותש וכו':

צ"ל אפי' הביא שליש מפסיק ותיבות פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה מיותר:

כתב יד ב
ואינו מחוור. הא דאמרת מדאורייתא ילפינן דאין להוציא משדה לחברתה אינו מחוור:

אין תימר מחוור. א"כ המפסיקין אלו שחשב במתני' הוי מפסיקין מדאורייתא ולמה באילן אינו מפסיק:

אלא גדר ואינו מחוור. דאלו מחוור שהגדר מפסיק מדאורייתא א"כ יפסיק אפי' לשער כותש:

ואינו מחוור. הא דשער כותש מבטל המפסיק של גדר נמי אינו דאורייתא דמדאורייתא אין סברא לחלק בין אם שער הכותש מצד א' או שהוא מכאן ומכאן אלא כולהו מדרבנן:

כתב יד א
ר' זירא בעי קומי ר' ייסא מיצר מהו. פי' אם המיצר של השדה נחשב כשדה אחרת לענין שאם הפריש [פאה משדה לחברתה] שאינו פאה או לא. ושרע מניה. פי' שהיה מדחה אותו ולא פשט לו כלום:

ומקשי מיחלפא שיטתיה דר' ייסא דתנינן תמן מודים חכמים לר"ע כו':

שמואל אמר כו': מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. פי' דקס"ד דמבעיא ליה אם מיצר מפסיק בין השדות לענין פאה או לאו ולכך מקשי שפיר דהא חזינן הכא גבי שבת או חרדל שזרע בג' מקומות שצריך להפריש פאה מכ"א בפ"ע לשמואל וחייב מפני שדרכן ליזרע ערוגות וא"כ הוי לגבי ערוגות כמו שדות גדולות שאין נותנין פאה מא' על הכל משום דמפסקי הכא המיצר של ערוגות ומניה יכול למילף לשאר מינין שמפסקי המיצר של שדות גדולות אלמא עכ"פ דפשיטא ליה לר' ייסא דמיצר מפסיק:

וכא את אמרת הכין. פי' ששרע מניה אלמא שלא רצה לפשוט כלום אם מיצר מפסיק:

ומשני פשיטא ליה שהוא מפסיק. פי' אם הוא שתי שדות שאינו יכול ליתן משדה לחברתה:

לא צריכה. פי' הא דמבעיא ליה לענין מיצר:

היינו אי קדלשה משום פאה אי לא קדשה. פי' דהיינו במיצר גופא אם נתן מן המיצר על השדה אם קדשה משום פאה או לא:

תני ר' הושיעא. פי' בפירוש:

הפריש פאה משדה לחברתה. פי' דהיינו שהמיצר מפסיק ביניהם:

לא קדשה. אפי' בדיעבד:

ושמע מימר אפילו מיצר. פי' ששמע בפירוש שאפי' מן המיצר על השדה אם הפריש פאה נמי לא קדשה:

כתב יד ב
מיצר מהו. אם המיצר עצמו נחשב לשדה אחר ואין מוציאין פאה מזו על זו:

מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות. קס"ד דמבעי אם המיצר הוי מפסיק בין שתי שדות לחשב כשתים לענין פאה והא הכא גבי ערוגות דליכא מפסיק ביניהם אלא המיצר ואת אמרת שנותן פאה מכל א' וא':

לא צורכה קדשה משום פאה או לא. ומשני דהא קמבעי לי' אם נתן מן המיצר פאה על השדה אי קדשה משום פאה:

ושמע מימר אפי' מיצר. שמע שאמר אפי' מן המיצר על השדה נמי לא קדשה משום פאה:

כתב יד א
ה"ג חצוב. פי' שם עשב ששרשיו הולכין בשוה ואם הוא בין ב' שדות מפסיק לפאה:

ר"ח בעי. פי' רצה לומר בהן חילק יהושע את הארץ. פי' דהיינו שעשה סימן באותו חצוב בין שבט לשבט:

אתא ר' חנינא בהם תיחם יהושע כו'. פי' שעשה סימן באותו חצוב בין א"י לחו"ל. והשתא מפרש למתניתין:

כתב יד ב
ה"ג חצוב. עשב ששרשיו הולכין בשוה אם הוא בין שתי שדות ה"ז מפסיק לפאה:

ר"ח בעי. רצה לומר בהן חילק יהושע את הארץ שעשה סימן באותו חצוב בין שבט לשבט אתא ר' חנינא שבהם תחם יהושע שעשאו סימן בין א"י לחו"ל:

כתב יד א
שלולית. היינו כל שהיא מושכת. פי' שאינה רחבה כ"כ ולכך צריך שיהא מושך דוקא ונחל אף שאינו מושך:

כתב יד ב
שלולית כל שהיא מושכות. מפני שאינה רחבה כמו נחל בעינן מושכות דוקא ולכן נקט שניהם במתניתין:

כתב יד א
והשתא מפרש למה לי למיתני במתני' כל הד' דברים דהיינו דרך היחיד ודרך הרבים הא כיון דדרך היחיד מפסיק פשיטא דרך הרבים:

ומפרש אתא מימר לך. פי' רבותא גבי אילן דקתני בסיפא שהכל אין מפסיקין לאילן והיינו אפי' דרך הרבים ודרך היחיד א"צ לפרש דה"א שאינו מפסיק אלא כמו שביל שדוקא בקבוע ושביל הרבים צריך למיתני לאשמועינן דאפי' בשל רבים צריך קבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושביל היחיד דאם הוא קבוע הוא מפסיק אף שהוא זוטר טובא:

כתב יד ב
אנא מימר לך אפי' דדך הרבים אינו מפסיק לאילן. ודרך היחיד אשמעינן אפי' שאינו קבוע בימות התמה ובימות הגשמים כמו שביל נמי מפסיק:

כתב יד א
והשתא מפרש למתני' דקתני דבור וניר וזרע אחר מפסיק מפרש רב השיעור דבור וניר. היינו בית רובע וזרע אחר אפי' כ"ש:

ור"י סבר דבכולהו שיעור אחד דהיינו בג' תלמים של פתיח:

ומקשי מה ופליג. פי' אם פליגי רב ור"י:

ומפרש דלא פליגי דמה דאמר רב. דאפי' כ"ש מפסיק זרע אחר היינו באותו זרע אחר שהוא חיוב פאה דהירושלמי סובר דמה שהוא חייב בפאה הוא מפסיק יותר:

ומה דמר רבי יוחנן בפיטור פאה. פי' באותו מין שהוא פטור מן הפאה ולכך צריך ג' תלמים של פתיח:

ומקשי ובור וניר חייבים בפאה. פי' הא פליגי נמי בבור וניר והתם ליכא לפלוגי בכה"ג דהא כולהו אינן חייבין בפאה:

ומתרץ מה דאמר רב. פי' האי דתלי השיעור בבית רובע היינו בשדה בינונית. דהיינו סתם שדות שאינו יודע האיך הם גדולות ולפיכך תלי השיעור בבית רובע דהיינו שכל אורך הבור או הניר יהיה בית רובע אז חשיב והוי הפסק:

ומה דמר רבי יוחנן. פי' דתלי השיעור בג' תלמים של פתיח היינו משום דאיירי בשדה שהיא חמשים. פי' דהיינו שהיא רוחב חמשים על אורך חמשים לכך צריך שיהא רוחב הבור על שתים דהיינו רוחב שתים על פני כל אורך השדה שהיא ג"כ בית רובע ולא פליגי כלל:

כתב יד ב
ובור וניר חייבין בפאה. בתמיה כלומר הא בבור וניר נמי פליגי והתם ליכא למימר חיובי פאה:

מן מה דאמר רב בשדה בינונית. היינו סתם שדות הארוכות והרחבות אינו מפסיק בור וניר כ"א בית רובע דוקא:

דאמר רבי יוחנן בחמשים על שתים. לא איירי אלא בשדה שארוכה חמשים ורחבה שתים בעינן ג' תלמים של פתיח היינו רוחב שתים והאורך היה על פני כל אורך השדה הוא חמשים אמה וזהו ג"כ חשבון בית רובע ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל:

כתב יד א
הקוצר לשחת מפסיק. פי' אלמא דסבר דקוצר לשחת לא חשיב ליה קצירה:

כן ר' יהודה אומר הקוצר לשחת מותר. פי' לפני העומר דסבר דלאו קצירה היא:

ומקשי כיון דאת מדמי זה לזה א"כ כמה דר' יהורה אומר חיוב בפאה אסור. פי' לקצור דחשיב קצירה אף כשהוא קוצר לשחת אם הוא קוצר דבר שהוא חייב בפיאה:

כן ר"מ אומר חיוב בפאה אינו מפסיק. פי' דחשיב נמי קצירה אם קוצר דבר שהוא חייב בפאה:

וגרסי' כאן כי דתנינן תמן עד קצרו חייב בפאה. פי' דמייתי מיניה ראיה דר"י סבר דדבר שהוא חייב בפאה אסור לקצור לפני העומר וא"כ לפ"ז היה צריך להיות לר"מ אם קצר דבר שהוא חיוב פאה שאינו מפסיק:

וע"ז מקשי והא אשכחן דר"מ אמר חיוב פאה מפסיק. פי' דוקא חיוב פאה:

וכדמייתי מאכלה גוביי כו' הכל מודים אם חרש דוקא מפסיק כו'. והיינו ר"מ שמודה לרבנן שהכא אינו מפסיק טפי שהרי אינו חשוב קצירה כלל ואפ"ה סבר דהיה מפסיק והירושלמי מוקי האי מתני' דהקוצר לשחת מפסיק היינו אפי' אחר שהביאו שליש דסבר ר"מ אתא כר"ש ולכך קשה ליה אמאי מפסיק הכא טפי אלא ודאי משום דסבר ר"מ דלענין הפסקה כל דבר שהוא חיוב פאה מפסיק יותר ולפיכך כשקצר אחר שהביא שליש מפסיק וכשאכלה גוביי שהוא פיטור פאה אינו מפסיק אא"כ חורש ור"י סבר בהיפך לענין קצירה לפני העומר אלמא דלאו הא בהא תליא ולא אמרו דבר אחד כלל:

ותיבת פטורה מיותר. ותי' דבר שהוא חייב בפאה מפסיק מיותר:

כתב יד ב
הקוצר לשחת מפסיק. דלשחת לאו קציר היא ולא חשבינן ליה אתחלתא דקצירה אלא מפסיק כן ר"י אומר הקוצר לשחת מותר לפני העומר דלא חשבינן ליה קצירה:

כמה דאת אומר חיוב בפאה אסור. מקשי כיון דאת מדמי זה לזה א"כ כמה דר' יהודא מחייב בפאה אסור לקצור אף אם הוא קוצר לשחת:

כן ר"מ אומר חיוב בפאה אינו מפסיק. דחשיבא אתחלתא דקצירה. וכאן גרס מה דאיתא להלן והכי גרסינן חיוב בפאה אינו מפסיק כיי דתנינן תמן א"ר יודן אימתי כו' עד הביא שליש אסור לקצור קצרו חייב בפאה ואח"כ גרס והא אשכחן דרמ"א חיוב בפאה כו' עד אפי' לא חרש מפסיק ואח"כ גרס ר"ז בעי כמה דר' יודא אמר כו':

כיי דתנינן תמן א"ר יודן. מביא ראי' דר"י סבר דבר שהוא חייב בפאה אסור לקצור לפני העומר וא"כ גם לר"מ אם קצר דבר שאינו חייב בפאה אינו מפסיק:

והא אשכחן דרמ"א חיוב בפאה מפסיק. דוקא חיוב פאה כדמייתא מאכלה גובאי כו':

הכל מודים לאו ר"מ. שמודה לרבנן דהכא אינו מפסיק משום דאינו חשיב קצירה כלל ואפ"ה סובר דהי' מפסיק. והירושלמי מוקי האי מתני' דקוצר לשחת מפסיק היינו אפי' אחר שהביא שליש דסבר ר"מ אתא כר"ש ולכך קשה ליה אמאי מפסיק הכא טפי אלא ודאי משום דסבר ר"מ לענין הפסקה כ"ד שהוא חיוב פאה מפסיק יותר ולפיכך כשקוצר אחר שהביא שליש מפסיק וכשאכלה גובאי שהוא פטור פאה אינו מפסיק אא"כ חורש ור"י סבר בהיפך לענין קצירה לפני העומר אלמא דלאו הא בהא תליא ולא אמרו דבר כלל.(ג):

כתב יד א
ר"ז בעי. פי' לפי ההו"א דר"מ ור"י אמרו דבר אחד ואף ר"מ סבר דדבר שהוא פטור פאה מפסיק מבעי אם כמו שר"י סובר שאם התחיל קודם שהביאה שליש אפי' מה שקצר אחר שהביאה שליש נמי פטור מן הלקט וכו' אם יסבור ר"מ ג"כ לענין הפסקה כן דהיינו שאם התחיל ע"י שלא הביאה שליש אפי' מה שקצר אחר שהביאה שליש מפסיק ולא אפשטא:

כתב יד ב
ר"ז בעי. לפי הס"ד דלעיל דר"מ ור"י אמרו ד"א וסובר ר"מ דבר שהוא פטור פאה מפסיק ומבעי לי' אי נימא כי היכא דרי"א אם התחיל לקצור קודם שהביאה שליש אפי' קצר אחר שהביאה שליש נמי פטור מן הלקט כו' ה"נ סובר ר"מ לענין הפסקה אם התחיל לקציר עד שלא הביאה שליש אפי' קצר אחר שהביאה שליש מפסיק ולא אפשטא:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה