ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א · הלכה א
כתב יד א
כתב יד א' מפני המחלוקת. פי' דנחלקו תנאים במס' תרומות דאית לה שיעור למעלה או עד חציו או עד כדי תרומת מעשר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואח"כ אמר ר' יוסי אפי' למ"ד התם עד שיהא שיריה ניכרין ג"כ נחשב שיעור למעלה מה שאינו רשאי לעשות הכל תרומה כמו גבי בכורים ודו"ק:
והרי אין אדם עושה כל שדהו פאה. פי' דהא כתיב ובקוצריכם משמע שצריך לקצור תחלה לעצמו:
ותניתה. פי' בהדי הדברים שאין להם שיעור ותי' הר"י הו"א אומ"ר פא"ה מיותר:
ומשני א"ר יוסי קצירת שבולת הראשונה דומה למירוח. פי' כמו מירוח לענין מעשר שעיקר החיוב מעשר הוא לאחר מירוח ה"נ אינו חייב בפאה עד שיקצור מעט דהכי משמע ובקוצריכם וכו' ולפ"ז הא דאינו יכול לעשות בתחילה כל שדהו פיאה היינו משום שקודם קצירה לא נתחייבה ואחר שנתחייבה פי' דהיינו שקצר שבולת הראשונה שנתחייבה אז בפיאה אז מותר לעשות ג"כ כל שדהו משא"כ בתרומה שהחיוב תלוי במירוח ואז אינו יכול לעשות כל כריו תרומה כדמייתי מתני' האומר כל גורני תרומה כו':
כתב יד ב
מפני המחלוקת. דבמ"ה פ"ד דתרומות נחלקו תנאים דאית לה שיעור למעלה חד ס"ל עד חציו וחד ס"ל עד כדי תרומת מעשר. א"ר יוסי אדם עושה כו'. ר"ל אפי' למ"ד התם עד שיהא שיריה ניכרין הוי נמי יש לה שיעור למעלה דאינו רשאי לעשות הכל תרומה:
והרי אין אדם עושה כל שדהו פאה. כלומר בשלמא לר' אמי דלא חשיב הך כל שהוא לשיעור ניחא אבל לר' יוסי דקאמר הך כ"ש הוי שיעור הרי פאה ג"כ אין אדם עושה כל שדהו פאה:
כתב יד א
שבולת הראשונה מהו שיהא חייבת בפאה. פי' דצריך לרבנן ליתן א' מששים אם צריך ג"כ לשער מן השבולת הראשונה או לאו, ופשיט שפטורה כדמפרש היא חייבת שדהו פיאה דהא קודם שקצרה לא היתה השדה חייבת בפיאה אלא היא חייבה אותה:
והיא חייבת. פי' בתמיה מי מחייב אותה השבולת הראשונה ומסתמא היא פטורה:
ונשרפה מהו. פי' אם נחשבת קצירה לענין חיוב בפאה או לא ופשיט ליה מהקדש:
קצר חציה והקדיש מה שקצר ניתן מן המשוייר על הכל. פי' אפי' על מה שהקדיש (חסר כאן) אסור בהנאה להדיוט והוי לענין הדיוט כמו שרוף ומה (חסר כאן) מפאה ואפ"ה נחשב לקצירה לענין שא"צ (חסר כאן). א"כ לא היה מן המשוייר על הכל אלא רק על מה ששייר א"כ מוכח שנחשבת קצירה לענין הדיוט וה"ה לשרוף:
כתב יד ב
שבולת הראשונה מהו. אם גם מהשבולת ראשונה צריך לשער א' מששים או לא:
כתב יד א
מהו שתחזור פאה לקצירה שבולת ראשונה. פי' שיהא צריך לחשוב אחד מס' גם ממנה וגם אם רצה ליתן אותה לפאה אם מותר ופשיט שאינו חוזר:
כתב יד ב
לקצירה שבולת הראשונה. ומותר לפרוש שבולת ההוא לפאה גם אם חזרה שבולת ההוא לחשבון ששים וצריך לפרוש א' מששים גם משבולת הראשונה:
כתב יד א
הפאה יש לה שיעור מלמטן. פי' היינו שלא יפחות מס':
ואין לה שיעור מלמעלן. היינו שמותר ליתן אפי' כמה ולפי זה הא דקתני במתני' אין פוחתין לפאה מששים היינו דאורייתא והא דקתני אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור היינו מלמעלן אפ"ה מלמטן יש לה שיעור:
(הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור וכו') [לא למעלן ולא למטן]. פי' מדאורייתא אבל מדרבנן ודאי יש לה שיעור כדתנן אין פוחתין ואית תנא דאפי' מדאורייתא יש לה שיעור וקאמר דנפיק מבינייהו אם בתחילה פיחת מס' ובא להוסיף אח"כ דלמ"ד מדאורייתא אין לה שיעור מה שהוסיף חייב במעשר אבל למ"ד מדאורייתא יש לה שיעור א"כ מה שיוסיף עד שעה שישלים הכל פטור ומכח זה צריך לגרוס בירושלמי במקום חייב הראשון פטור ודוק:
כתב יד ב
הפאה יש לה שיעור מלמטה. ומדאורייתא הוא מה דקתני במתניתין לא יפחות מן א' מששים. ומ"ש אין לו שיעור אינו אלא למעלה:
לא למעלן ולא למטן. היינו מדאורייתא ומ"ש אין פוחתין לפאה הוא מדרבנן:
כתב יד א
ומשני לא אתינן מתני'. פי' דמתני' אתא לאשמעינן:
כתב יד ב
לא אתינן מתניתין. מתני' לא אתא לאשמועינן אלא דברים כו':
כתב יד א
מתני' בראיית פנים. פי' דסבר דודאי האי אין לו שיעור דקתני במתני' אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה ולכך א"א לאוקמי למתני' אלא בראיה דבזה אין שיעור לא למעלה ולא למטה דאם עומד כל הרגל קיים מצוה בכל רגע ורגע ואפי' לא ראה אלא פ"א יצא:
אבל בראיית קרבן. פי' הקרבן שהוא מביא בשעת ראיה:
יש לו שיעור. פי' למטה כדמפרש:
מעה כסף ושתי כסף דבר תורה. פי' מן התורה צריך להיות הראיה שתי כסף:
כתב יד ב
מתני' בראיית פנים בעזרה. הוא אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה שאם עמד כל הרגל כולו בעזרה בכל רגע ורגע עושה מצוה ואם לא עמד בעזרה אלא רגע א' יצא:
כתב יד א
ה"ג תני ר' הושיעא קומי ר' יוחנן ראיה כל שהוא. פי' מדאורייתא:
חכמי הן שאמרו חגיגה מעה כסף והראיה שתי כסף כו'. הא דקתני שיש לה שיעור היינו מדרבנן:
ומקש'. הגמרא ויש כעין זו. ותי' א"ל מיותר. וה"פ דהיינו שמדאורייתא כשר אפי' כל שהוא וחכמים העמידו שיעור ומקשי וכל השיעורים לאו חכמים הן שאמרו פי' דסבר הירושלמי דהתורה לא כתבה אלא הלאו או העשה והשיעור נתנה בידי החכמים לעמוד כל דבר על שיעורו כדמפרש כזית מן הנבילה וא"כ מאי מקשי הכא טפי מבשאר מקומות:
ומשני לא אתא מישאל. פי' הגמרא אינו שואל ומתמיה:
אלא כהדא דתני ר' הושיעא לא יראו פני ריקם כו'. פי' כל האיסורין כתבה התורה סתם הלאו ולא פי' השיעור ובאו חכמים והעמידו על השיעור כמו כזית מן הנבלות אבל הכא אמרה התורה בפי' שאפי' כל שהוא שפיר דמי דהכי משמע כל שאינו ריקם ואפי' כל שהוא וא"כ בזה לא סמוך אחכמים ליתן ובזה נמי העמידו שיעור עליה:
מתמיה ויש כעין זו דהא הכא הוי כמו שהוא עוקר דבר מן התורה וכדמסיק:
וקשיא מן זו סמך לד"ת. פי' שאפי' כל שהוא כשר אמר חכמים אמרו כו':
אמר ר' יוסי בר בון ר' יוחנן כדעתיה. פי' הא דאמר דשיעור של מעה כסף הוא מן התורה כדעתיה פי' דסבר כל השיעורין מן התורה:
כתב יד ב
מן דו סמך לד"ת. מר' הושעיא משמע דהאי ריקם סמך לכל שהוא מן התורה א"כ לא מסרה תורה השיעור לחכמים ומאי קאמר דחכמים אמרו מעה כסף כו':
כתב יד א
ור' הושיעא. פי' דאמר חכמים הן שאמרו:
כדעתיה. פי' דסבר כל השיעורים חכמים הן שאמרו וכדעתי' שאינו מחלק בין זה לשאר איסורין:
דר' הושיעא אמר האוכל איסור כזמן הזה. פי' שאין מביאין קרבן ולכשיבנה בית המקדש יביא וכשכותב על פנקסו אני אכלתי איסור זה כדי שיזכור להביא חטאת כשיבנה ביהמ"ק:
צריך לרשום עליו את השיעור. שאכל כמה היה גדול דהיינו אם כחצי ביצה או יותר:
ומפרש מאי נ"מ (חסר כאן) כזית א' לב' ומשני:
שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה את השיעור. דהיינו דהשתא היה השיעור (חסר כאן) יעמדו על ב' זיתים או לא ולכך צריך לידע אם הוא חייב לפי השיעור (חסר כאן) דתלוי השיעורין בחכמים שיוכלו אפי' לשנות בעת שירצו ולכך אמר הכא גבי ראיה ג"כ שהשיעור הוא מדרבנן:
כתב יד א
חזר ר' יוחנן מן הדא. פי' ממאי דאמר דמעה כסף כו' דבר תורה:
ר' יונה ור' יוסי כו' לא חזר כו מן הדא כו'. כצ"ל כדפרי':
ומייתי ראיה דאמר רבי לא אתפלגון כו':
חולק אדם את חובתו לשתי בהמות. פי' שהשתי כסף שהוא צריך להביא ממנה עולת ראיה ביו"ט א"צ להביא דוקא בהמה אחת שתהא שוה שתי כסף אלא רק שיקריב בעד שתי כסף אפי' שתי בהמות:
ור"י אמר אין אדם חולק כו'. פי' אלמא דסבר ר"י שהיא מדאורייתא צריך שיהא שיעור הראיה שתי כסף ולכך אינו רשאי לחלק:
אמר ריש לקיש כו'. פי' היא מילתא באנפי נפשא ולא שייך לדלעיל דבלא זה מוכח דלא חזר ר"י כדפרי':
כתב יד א
אדם טופל בהמה לבהמה. פי' אם רוצה להתנדב ג"כ חגיגה מותר לטפול אף ממעות מעשר שיש לו דשל חובה אינה באה אלא מן החולין קמ"ל שמותר לטפול ממעות מעשר להביא חגיגת נדבה וע"ז אמר ריש לקיש שאינו מותר לטפול אלא בהמה לבהמה פי' שמותר להביא כל הבהמה שהוא מביא נדבה ממעות מעשר:
ולא מעות למעות. פי' דהיינו באותה הבהמה שהוא מחוייב להביא אינו רשאי להתערב עמו מעות מעשר אף שיש כאן השתי כסף של חולין דסבר דהבהמה שהוא מביא לחובה צריך שתהיה כולה מן החולין:
ור"י אמר אדם טופל מעות למעות. פי' שבאותו של חובה מותר להתערב ג"כ ממעות מעשר אם רוצה להביא בהמה שהיא שוה יותר משתי כסף מותר להוסיף השאר משל מעשר דא"צ אלא שיהא השתי כסף ממעות חולין אבל השאר מותר להוסיף:
ואינו טופל בהמה לבהמה. פי' שאינו רשאי להביא בהמה כולה נדבה ממעות מעשר אלא שצריך שיהא בכל בהמה אף שהוא מביא נדבה כמו שיעור חגיגה דהיינו שתי כסף ממעות חולין ומה שהיא שוה יותר משתי כסף מותר להוסיף ממעות מעשר אפי' באותן שהוא מביא לחובה וא"כ לדידיה אין חילוק בין אותו שהוא מביא לחובה לאותו שהוא מביא נדבה:
ותיבת היאך עבידא מיותר:
היו לפניו עשר בהמות. פי' אחת שהיא חובה וט' נדבה:
והקריב חמש בי"ט ראשון. פי' דביו"ט ראשון שהוא מקריב של חובה ודאי דוחה דכיון שניתן לדחות אצל של חובה ניתן לדחות ג"כ אצל של נדבה אלא שמבעיא להו אם גם החמש הנותרים מותר להביא ביו"ט האחרון פי' שלא ניתן לידחות אצל של חובה שכבר קרב אותה של חובה ביו"ט ראשון אם דוחים או לאו:
ר' קריספאי ר' יוחנן דו אמר טופל מעות למעות. פי' דהיינו שמעות מחגיגה אם הוא יותר משתי כסף מותר להוסיף אפי' באותו שהוא מביא לחובה ובהמה שלימה אינה רשאי להביא משל מעשר אפי' לנדבה א"כ לדידיה אין חילוק בין נדבה לחגיגה:
הוי דו אמד דוחה. פי' כיון דלא קיל לדידיה בין נדבה לחגיגה א"כ סבר שקדושת הנדבה כמו החובה וכמו דשל חובה דוחה אף של נדבה דוחה:
ור"ש בן לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה כו'. פי' דהא הוא סבר דאותה שהיא של חובה אינו רשאי להוסיף אפי' אם היא יותר משתי סלעים אלמא דסבר דאותה שהיא של חובה צריך שיהא בה כולה חולין (חסר כאן) כולו ממעות מעשר אלמא שהיא קילא לדידיה מאותן (חסר כאן הרבה) עד שיאמר אין בדעתו להוסיף עוד ואם הוסיף אח"כ אז אינו לחגיגה ואינו דוחה:
כתב יד ב
היו לפניו עשר בהמות. אחד של חובה וט' של נדבה:
והקריב חמש ביו"ט ראשון. כשנדחית יו"ט מפני החובה נדחית ג"כ מפני הנדבה:
המותר מהו כו'. שאין בהם של חובה דכבר קרב אותה ביו"ט ראשון:
דו אמר טופל מעות למעות. דס"ל לר' יוחנן אם באו להוסיף על חגיגה משל מעשר אינו רשאי לקנות בהמה שלמה משל מעשר אפי' אם הוא מביא אותה לנדבה בעינן דוקא שיהא בכל בהמה כשיעור חגיגה דהיינו שתי כסף משל חולין והמותר מן שתי כסף היינו אם רוצה להביא בהמה השווה יותר משתי כסף מביא המותר משל מעשר ואפי' באותה שבאה חובה רשאי לטפול המותר משל מעשר וא"כ לדידי' אין חילוק בין של חובה לאותה של נדבה:
הוי דו אמר דוחה. כיון דלדידי' לא קיל נדבה מחובה לרו לכן הנדבה דוחה יו"ט כמו החובה דדוחה יו"ט:
כתב יד א
עד היכן. פי' מכמה אינו רשאי לפחות דלהוסיף אמרינן שאינו רשאי על חומש אבל לפחות מכמה אינו רשאי:
ומפרש עד כדי תרומת ותרומת מעשר. פי' דהיינו אחד מל"ג:
כמראשית כל תבואתך. פי' היינו תרי ממאה:
כתב יד א
רב הונא למצוה עד שליש. פי' דקס"ד היינו שליש ממה שיש לו חייב ליתן אם יזדמן לו מצוה ולפיכך מיבעיא ליה אם שליש לכל המצות או לכל מצוה ומצוה והא לא קשיא ליה לשלש מצות הוא מפסיד כולה דאפשר דה"נ קאמר בתתילה לקרן מכאן ואילך לשכר:
סברין מימר כו':
ר' חביבא בשם רבנן דתמן מהו שליש לדמים. פי' לאו ממעותיו. אלא השליש הוא מן הדמים של המצוה וכדמפרש והשתא אין חילוק בין מצוה אתת לכל המצות:
כתב יד א
מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב כו'. פי' מדתלי האיסור ללמד יונית לא מכח יונית אלא משום שצריך ללמוד תמיד א"כ אף אומנות אסור:
כתב יד ב
מעתה אסור ללמוד את בנו אומנות. מדתלי איסור לימוד יוונית מפני שצריך ללמוד תורה תמיד א"כ אף אומנות אסור:
כתב יד א
נאמר איש אמו ואביו תיראו אחד האיש ואחד האשה כו'. פי' מתיראו דייק דמשמע שנים:
כתב יד א
פטור מן המעשר עד שעה שישלים. פי' כל זמן שלא השלים פטור מן המעשרות כל מה שנתן אפי' נתן יותר מכשיעור אלא מה שנתן אחר שהשלים חייב במעשר:
כבוד בעוה"ז וחיים לעוה"ב. פי' צדקה היינו עוה"ז שהוא טוב יותר מעוה"ב והוא זמן עשיית המצוה כדתנן יפה שעה אחת של תורה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב:
כתב יד ב
פטור מן המעשר עד שעה שישלים. וכל זמן שלא השלים אפי' אם נותן יותר מן השיעור הכל פטור מן המעשר:
צדקה וכבוד בעוה"ז. עשירות ועושה בה צדקה זה הוא צדקה וכבוד. ואל תתמה כי בעוה"ב חשב חיים לבד. ובעוה"ז חשב תרי צדקה וכבוד הלא באמת אמרו יפה שעה אחת בחשובה ומע"ט בעוה"ז מנל חיי העוה"ב:
כתב יד א
א"ר יצחק בינו נא זאת שוכחי אלוה כו' אריב"ל כו'. פי' דריב"ל מפרש האיך מוכח דקאי אלשון הרע ומפרש מדכתיב בתר הכי וכו':
כתב יד א
ולמה לא תנינן אפר סוטה כו'. פי' דבכולן השיעור כדי שיראו ואפי' משהו:
כתב יד א
וסיגין סיגה ותרעין תרעין. פי' דהירושלמי בא לפרש מה שעשה מצוה אחת ומה שגורם עבירה אחת ואחר זאת אמר וסיגין סיגה כלומר עוד זאת גורם ע"ד מצוה גוררת מצוה ודוק:
כתב יד ב
וסיגין סיגה ותרעין תרעין. דמתחילה קחשיב כמה מצוה אחת עושה וכמה גורם עבירה אחת ואח"כ קאמר וסיגין סיגה ר"ל עוד זאת שמצוה גוררת מצוה וכן תרעין תרעין היינו עבירה גוררת עבירה: