ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ד · הלכה ד
כתב יד ב
ה"ג תמן תנינן פול המצרי שזרע לירק וחישב עליו לזרע לעולם אין מחשבת זרע מועלת אא"כ מנע ממנה שלש מורביות חזקיה אמר אוף הכא. פי' בכוסבר לענין הזרע כן אם מנע ממנו שתים ושלש מורביות באה למחשבת זרע והיינו לענין שנחשב הזרע משעת השרשה אבל כל זמן שלא מנע ממנו ג' מורביות אף הזרע מתעשר כשעת לקיטתו אבל לענין מעשר הא תנן במתני' זרע לירק מתעשר זרע וירק וכן משמע מברייתא דקתני זרע לירק מתעשר לבא משמע דבין זרעה ובין ירקה מתעשר לבא:
ה"ג בין ירקה ובין זרעה מתעשר לבא במה פליגינין בשזרעו לזרע. פי' הא דפליגי רבנן במתני' גבי שבת וסברי דאין מתעשר זרע וירק היינו כשזרע לזרע סברי דאין מתעשר ירק אבל אם זרע לירק אף רבנן מודו. פי' דמתעשר זרע וירק ומייתי ראי' מברייתא דתני שבת שזרע לזרע מתעשרת זרע ואינה מתעשרת ירק זרעה לירק מתעשרת זרע וירק והכא וודאי כרבנן אתיא דלר"א השבת לעולם מתעשר זרע וירק אף שזרע לזרע אלא ודאי אף רבנן מודו כשזרע לירק דמתעשר זרע וירק:
כתב יד ב
ומקשי והא תנינן אין לך מתעשר זרע וירק אלא השחליים. משמע הא שאר כל הדברים לעולם אינו מתעשר זרע וירק פי' אפי' זרע לירק ומשני כיני מתני' אין לך דבר שזרע לזרע כו' פי' ובא להוציא דבשחליים וגרגיר אפי' זרע לזרע מתעשר זרע וירק ובהא קאמר דאין לך דבר וכו' אלא השחליים אבל אם זרע לירק אף בשבת מתעשר זרע וירק ומייתי עוד ראיה ותני כן נהגו בכיתנין בירקן היתר [וכו'] הא ד"ה חייב. פירש מדקתני נהגו בכיתנין בירקן שזרע לירק היתר דהיינו שהזרע מותר וסבר דלכ"ע אמר כן אפי' לרבנן אינו מותר הזרע כשזרע לירק אלא שבכיתנין נהגו היתר:
כתב יד ב
ומשני לא אמר אלא דברי ר"א. פי' האי ברייתא דתני נהגו בכיתנין היתר דמשמע לכ"ע חייב היינו אליבא דר"א ומייתי עוד ראיה מהא דתני הפול והשעורין והתלתן שזרע לירק בטלה דעתו זרען חייב משמע דווקא הנך פטור ירקן משום דבטלה דעתן אבל שאר מינין שדרכן לזרוע לזרע ולירק בין זרען ובין ירקן חייב וסבר דאתיא אפי' כרבנן ודחי עוד היא דר"א פי' דהיא נמי לא [אתיא] אלא כר"א ומש"ה דווקא הנך פטור אבל לרבנן אפי' שאר מינין שדרכן לזרוע לזרע ולירק וזרען לירק אינו חייב אלא ירק:
כתב יד א
תמן תנינן. בפול המצרי שאין מחשבה מועלת לזרע אא"כ עשה מעשה שלא נתן מים בשלשה מוריות. וע"ז אמר חזקיה אף בכוסבר כן שאם מנע ממנה [ב' ג' מוריות] באה למחשבת זרע היינו לענין שיצטרך ליתן מעשר מזרע בפני עצמה לפי הזמן זרע משעת השרשה וירק משעת לקיטה אבל לענין חיוב מעשר מבואר במתני' זרע לירק מתעשר זרע וירק אך הזרע מתעשר כירק משעת לקיטה דאזלינן בתר ירק וכן משמע מברייתא זרע לירק מתעשר לבא וכשזרע לירק אזי הדין דמתעשר ירק וזרע ועל שניהם אמר לבא היינו משעת לקיטה זרע לזרע מתעשר לעבר משעת השרשה זרע לשניהם או שזרע לזרע ואח"כ חישב עליו לירק אין כח של אחד גדול מחבירו שיהי' טפילה לענין מעשר לפי זמן העיקר אלא כל אחד לפי זמנו והא דאמר מעשר מזרעה על ירקה ומירקה על זרעה משמע דזמן אחד להם מפרש שליקט לפני ר"ה נמצא אף דירק בתר [לקיטה] מ"מ שניהם בשנה אחד אבל כו' זרעה מתעשר לשעבר בתר השרשה וירקה לבא בתר לקיטה:
במה. מתני' דפליגי ר"א ורבנן בשבת כשזרעו לזרע אז סברי רבנן דאינו מעשר ירק אבל אם זרע לירק אף רבנן מודים דזרע וירק חייב ומייתי ראי' מברייתא דהשבת דמחלק בין זרעה לזרע ובין זרע לירק וזהו לרבנן דר"א אמר במתני' סתם השבת מתעשר זרע וירק אלא ודאי אף רבנן מודו כשזרע לירק מתעשר זרע וירק ופריך דרבנן אמרי במתני' אין לך כו' אלא השחליים משמע דבשבת לא מצינו כלל שיהא חייב זרע וירק ומשני כיני מתני' כו' דבשחליים אף שזרע לזרע מתעשר זרע וירק אבל אם זרע לירק אף בשבת רבנן מודים ומייתי ראי' דתני נהגו בבתנין כשזרעו לירק גם זרעה חייב ודחי הא דקתני נהגו בבתנין לא אליבא דכ"ע רק לר"א ותני הפול והשעורין כו' זרעה לירק זרעה חייב דבטלה דעתו ורוצה להביא מכאן ראי' דאף לרבנן כשזרע לירק זרען חייב דקתני כאן במינים הללו דאין דרכן לזרוע כלל לירק לכן ירקה פטור משמע שארי מינים דדרכן לזרוע זרע וירק כשזרע לירק חייב ירק וזרע וסבר דגם הך ברייתא אליבא דכ"ע ודחי ר' ירמי' עוד היא דר"א דגם הך ברייתא דוקא לר"א דוקא הנך מינים פטור אבל לרבנן יכול להיות אף שאר מינים כגון שבת שדרכו לזרעו זרע וירק אעפ"כ כשזרעו לירק זרען פטור ואינו מוכח מכאן:
כתב יד א
קפרס. פי' גבי ערלה דאף קליפה אסור והך קפריס הוי קליפה. רב צוה לרבנן שיצוו לנשיהן כשהן כובשין הקפריסין שישליכו רק ביטיתא זהו האביונות תחת הקפרס והקפרס סבר דמותר. ור' בא מפרש הטעם דהך קפרס אף קליפה לא הוי דאינו גדל כדרך הקליפות:
כתב יד ב
קפרס אסור משום קליפין פי' גבי ערלה דאף הקליפה אסורה:
ה"ג רב מפקיד לאילן דבי רב אמי דיהוון מרימין אילן (כימיתא) [בוטיתא]. פי' האביונות אבל הקפרס מותר ור' בא מפריש מעשר שני ופודהו ונותנו לעני פי' דבזרעים אזלינן בתר השרשה ובאילן בתר חנטה:
כתב יד א
האביונות. נותנין עליו חומרי אילן וזרעים ולענין מאי מפרש הירושלמי (באילן בתר חנטה ובתר השרשה בזרעים). שאם חנטו בשנה השנית דנוהג מעשר שני ונשרשו בשנה שלישית צריך לתקן משום שניהם מ"ש ומ"ע:
כתב יד א
הצלף ב"ש סברי דהוי מין זרע מספק ואעפ"כ אינו כלאים בכרם. משום דבכרם לא הוי כלאים אלא ירק בלבד אבל בזרעים הוי כלאים משום ספק שמא הוא מין זרעים אחרים מספקא להו וב"ה סברי דהוי מין אילן ודאי ולכן בכרם הוי מינו ובזרעים ג"כ אינו כלאים דאילן בזרעים אינו כלאים:
תני ר' חנינא. זה שעלה מגזעו הוי אילן ופריך הרי הכרוב עולה מגזעו והוא ודאי ירק ומשני כאן בודאי דודאי ידעינן דהוא ירק ואף דחזינן דעולה מגזעו אמנם הכלל הוא בדבר שהוא ספק לנו אם אילן הוא או ירק וכשרואין שעולה מגזעו אמרינן מין אילן:
סליק פרק ד'
כתב יד ב
ה"ג הצלף בש"א כלאים בזרעים. פי' דהוי מין זרע ואינו כלאיס בכרם פי' משום דבכרם לא הוי כלאים אלא ירק בלבד דב"ש מספקא ליה אי הוי זרעים או אילן:
ובה"א אינו כלאים בזרעים משום דהוי מין אילן:
הדרן עלך הכובש