אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ג · הלכה א

פרק ג

כתב יד א
מקומו. בשעה שחונים במקום שעושים הקציעות אבל שלא במקומו חיישינן שמא יחזור ולא יעשה קציעות ואכל טבל למפרע ומקשה מחרובין דקתני מוריד ומאכיל ואמרינן עלה לקמן דתני בהמתו דאין דרך ב"א לאכול בשוק ובאמת גם לאדם מותר ולא חיישינן שמא יחזור מלכנוס לגג ונמצא כבר נגמר מלאכתן. ומשני חרובין מאכל בהמה ולכך הקילו אף לאדם דמדאורייתא פטורין ממעשרות ומפרש הטעם דמחלק רב דהוא אסור דבידו לחזור ולעשות קציעות אבל בניו אין בידם לחזור ולכך מותרים אף שלא במקומן:

כתב יד ב
אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן. פי' בשעה שהם על מקום שעושין קציעות דתו לא חיישינן שמא יחזור ולא יעשה קציעות אבל שלא במקום מוקצה חיישינן שמא יחזור ונמצא אכל טבל למפרע ומקשי והא תנינן החרובין עד שלא כינסן לראש גגו. פי' דקתני התם מוריד לבהמתו ואוכל מפני שמחזיר את המותר ואמרינן עלה בגמ' דלא תני בהמתו אלא משום שאין דרך בני אדם לאכול בשוק אבל באמת מותר לאכול אפילו לאדם ואפי' הוא עצמו מותר לאכול מדקתני מוריד משמע אפי' הוא עצמו ולא חיישינן שמא יחזיר מלהכניס לראש גגו ונמצא שכבר נגמר מלאכה ואכל טבל למפרע ומשני חרובין מאכל בהמה הן פי' ולכך הקילו אפילו לאדם דמדאורייתא אין חייבין במעשרות כלל:

כתב יד א
ניחא. דבנו מפ' שלא מחמת שהתחייב אלא בני ביתו זו אשתו ואין לה עליו מזונות פי' [רק] ע"פ שמתחייב עצמו מדרבנן ונמצא להוי כמקח שטובל. ומשני כמ"ד יש מזונות לאשה ד"ת והוי כפועל ועוד משני אפי' אי אמרינן דהמזונות מחמת שהתחייב עצמו אעפ"כ לא הוי כמקח כשנותן מזונותיה בביתו דתני אין ב"ד כו' מדמי שביעית דהוי פורע חובו מד"ש אבל כשאוכלת בביתו לא הוי כפורע חוב וגם כאן לא הוי כמקח ולמ"ד יש לה מזונות אין לה ב"ד אפי' מדרבנן דאם היה לה ב"ד ליהוי כחמשה שדרין בבית א' שאחד נותן עירובו ודיו ופריך ותיהוי כמו פועל דאף שכירו ולקיטו נותן רשות ומשני באמת הורע כחה מפועל:

כתב יד ב
ה"ג הוא ע"י שהמוקצה תלוי בו אסור. פי' דחיישינן שמא יחזיר פניו שאין המוקצה תלוי בהן מותרין:

ה"ג ניחא בניו ובני ביתו. פי' שבני ביתו ג"כ מותרין והיא אשתו:

ואין לה עליו מזונות. פי' מתנאי כתובה ולהוי כמקח שטובל אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ומשני כמ"ד יש מזונות לאשה ד"ת. פי' ולכך אינו טובל כמו בפועל שאוכל מן התורה שאינו טובל אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואפי' כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה לא הוי כמקח:

כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. פי' משום דהוי כפורע חובו מדמי שביעית:

אבל ניזונית היא אצל בעלה שביעית. פי' ולא הוי כפורע חובו וגם כאן לא הוי כמקח מה שאוכלת אצל בעלה ואפי' כמ"ד יש לה עליו מזונות פי' מן אין לה עליו בית דירה פירש אפילו מדרבנן:

כהדא דתני אנשים ששתפו שלא מדעת נשים שיתופן שיתוף נשים ששיתפו שלא מדעת אנשים אין שיתופן שיתוף. פי' ואם היה להם ביה דירה להוי כחמשה שדרין בבית א' שא' נותן עירובו ודיו:

ומקשי ויעשו כפועל שאינו עושה שוה פרוטה דאין עירובו [עירוב]:

ומשני הדא אמרת שלא עשו אותה כפועל שאין עושה שוה פרוטה. פי' משום דמעשה ידיה לבעלה לכך לא נחשב מעשה ידיה לכלום:

כתב יד א
תני. קאי על מתני' דקתני המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם מזונות אוכלין ופטורים ואמר אם הכניסן משדה לעיר נטבלו והטעם בתוספתא דהוי קביעות שלא יחזרו המותר:

כתב יד ב
תני וכלן שנכנסו משדה נטבלו. פי' דקאי על מתני' דקתני המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין ופטורין עלה קאי אם הכניס משדה לעיר נטבלו:

מתני' דרבי. פי' כדמפרש לקמן מדקתני במתני' המעביר תאנים בחצרו לקצות משמע הא שלא לקצות אלא לאכול במקום פטור אחר חייב אתיא כר' דתני הביא תאנים מן השדה והעבירו בחצירו לאוכלן בראש גגו כו' עד לא לקצות (חייב) רבי [מחייב] ואח"כ גרסינן והדא דהני הביא תאנים בשדה לאוכלן בחצר שאינה משתמרת עד מאן תני רבי ואח"כ עולא בר' ישמעאל כו':

כתב יד א
רבי יוחנן. דלעיל פליגי ר"י ורשב"ל תאנים שלקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת אר"י שבת טובל סבר כרבי דאמר דחצר טובל אע"פ שהכניס לתוכה שלא לאכול ורשב"ל אמר אינו טובל כר"י בר יהודא ומפרש לעולם ר"י:

כתב יד ב
ר' יוחנן כרבי ורשב"ל כר' יוסי ברבי יהודא. פי' דפליגי ר' יוחנן ור"ל לעיל גבי תאנים שלא לקטן לצורך השבת וקדשה עליהן השבת דא"ר יוחנן השבת טובלת אע"פ שלא לקט לצורך השבת וסבר כרבי דאמר גבי חצר אפי' שהכניס בחצר שלא לאכול בתוכה טובלת ור"ל דאמר גבי שבת אינו נטבל כר"י ברבי יהודא גבי חצר:

המחוור שבכלן חצר. פי' שהיא מן התורה ולכך החמירו בה יותר:

כתב יד א
דרך היתר מותר. דרך החצר שאינו יכול לטבול לפי שאינו רוצה לאכול כאן אלא בחצר שבטברי' מותר לאכול אף בחצר שבטברי' ואמר אתיא רשב"ל דאמר אין החצר שאינו רוצה לאכול טובל (סבר) כר"י בר' יהודא דאמר כשמעביר דרך החצר אינו טובל כיון דלא רצה לאכול. ואמר דרשב"ל רובה. לשון עדיין רבותה ממנו. דרבי יוסי בר"י לא אמר אלא כשמעביר בחצר לאכול בראש גג דעומד במקום פטור אבל בחצר אסור לאכול אף לר"י בר"י ורשב"ל אמר אף בחצר שמעביר על דעת דרך היתר שלא לאכול אלא בחצר השני אף אם אוכל בחצר שהוא מקום חיוב פטור כיון דמתחלה מעביר שלא לאכול אלא בחצר השני ואמר דר"א אומר רבותא יותר משניהם דאמר מכיון דהתחיל דרך היתר. פי' אם מוליך פירות לחצר שיקבע שם רק קודם שבא לחצר התחיל לאכול מותר לגמור אח"ז אף בחצר:

כתב יד ב
מכיון שהעבירן דרך היתר. פי' דרך החצר שאינו יכול לטבול מפני שאינו רוצה לאכול כאן אלא בחצר שבטבריא מותר לאכול עד שמגיע לחצר שבטבריא:

אתיא דרשב"י כר"י בר' יהודא. פי' כמו דר"י ב"י אמר שאין החצר שאינו רוצה לאכול בה טובלת כן רשב"י אמר אין החצר שאין רוצה לאכול בתוכה טובלת:

רובה מן דריב"י. פי' עדיפא מדריב"י דריב"י לא אמר אלא בדעתו ורשב"י אמר אפי' הכניס לחצר מותר לאכול כל זמן שלא הכניס לתוך החצר שרוצה לאכול דהיינו כמו ראש הגג והכא אשמעינן אפי' למקום חיוב כמו חצר אפ"ה מותר לאכול כאן כיון שאינו חושב שיהיה שם לעולם:

מכיון שהעביר. פי' שרוצה להעביר דרך היתר מותר לאכול אפי' בחצר גופה שהיא מקום חיוב:

ר"א דרובא מן תרווייהון פי' דר"א עדיפא מן תרויהון:

דר"א אמר מכיון שהתחיל בהיתר. פי' אפילו התחיל קודם [שנכנס] לחצר והכניס לחצר שרוצה לאכול בתוכה מותר לגמור:

כתב יד א
ניחא. בשלמא הסל הכלי מצרף לאסור אפי' אחת אחת אלא מן המוקצה כיון דאינה מונחת בכלי ילקוט אחת אחת ומשני מוקצה כיון דמונח במקום אחת חשיב ככלי לצרוף ולאסור לאכול א' א' ממנו:

תני פליג עליה. מתני' דקתני השוכר הפועל לעשות בזיתים משמע במלאכה כזה דמותר לאכול ד"ת אך כשאמר על מנת לוכל זיתים אזי הוי מקח וקובע אם צירף ואמר רבי דמותר לאכול אפי' כדרכו כמבואר בפרק שני כל שהוא אוכל ד"ת אפי' אמר על מנת לא הוי מקח ואוכל אפי' בצירוף ופריך ה"ד הך מתני' דקתני לעשות בזיתים. אם ללקטן הא אוכל מן התורה ולא מהני תנאי לאסור בצירוף ואם המלאכה בגופן של זיתים דהיינו באילנות לעדור בע"מ דאינו אוכל מן התורה דכן מפורש כל שאינו אוכל מן התורה כו' אלא כגון ששכרו לנכש והניכוש בזיתים שתולש זיתים מתוכן כדי שיתעבו הנשארים ופליגי בהך התלושים ת"ק סבר דהך זיתים לא הוי כפועל בגמר מלאכה דהתקנה מחמת המחוברים הנשארים. ורבי סבר דבהך התלושים הוי גמר מלאכה ואוכל מן התורה ולא מהני תנאי לאסור ע"י צירוף ומביא ראיה מן בבא דבתרה לנכש עמו בבצלים ומשמע דבזיתים דקתני קודם ג"כ בניכוש איירי והא דלא פליג רבי בברייתא גם בבצלים דבבצלים מודה רבי דלא הוי גמר מלאכה דניכוש בבצלים כך דרכן מכאן ואותן בעצמן זורע במקום אחר ולהכי לא הוי גמר מלאכה אפי' לאותן שליקט לאכול ד"ת:

כתב יד ב
ניחא אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. פי' דהוי כמצרף אבל ולא מן המוקצה. פירש אמאי כיון שאינה מונחת ילקוט אחת אחת בכלי ויאכל:

ומשני מוקצה עשו אותה כמצרף. פי' כיון שמונחת במקום אחד עשו כמצרף ואסור לאכול אפי' אחת אחת ממנו:

כתב יד ב
אוכל כדרכו ופטור. פי' דפליג על מה דקתני במתני' על מנת לאכול זיתים אוכל אחת אחת ופטור ואמר דמותר לאכול כדרכו פי' דאוכל מן התורה ואמרינן לעיל כל שהוא אוכל מן התורה אפי' אמר לו על מנת אוכל כדרכו ופטור:

ומקשי במה אנן קיימינן אם בששכרו לעשות בזיתים. פי' ללקט זיתים הא אוכל מן התורה ותנינן לעיל כל שהוא אוכל מן התורה כו':

אם בששכרו לעשות עמו בגופן של זיתים. פי' לעדור כל עמא מודין פי' דאינו אוכל מן התורה ותנינן לעיל כל שאינו אוכל מן התורה ואמר לו על מנת אוכל אחת [אחת] ופטור ואם צירף חייב אלא כי אנן קיימים בששכרו לנכש כו' ובהא פליגי דתנא דמתני' סבר כיון דעיקר הניכוש כדי שיגדלו הנשארים לא חשבינן ליה גמר מלאכה ותנא דברייתא סבר כיון דאותו שליקט היא גמר מלאכה שלהן מותר לאכול ומביא ראיה מן דבתרה פי' מדקתני בתר הכי לנכש עמו בבצלים כו' משמע דלעשות בזיתים דקתני במתני' סתם נמי איירי בניכוש והא דלא פליג תנא בברייתא בבצלים היינו משום דבבצלים הוא מנכש מכאן וזורע במקום אחר ולהכי לא הוי גמר מלאכה אפי' לאותן שליקט אבל בזיתים אותן שלוקט היום כבר נגמרה מלאכתן:

כתב יד א
מתני'. קתני דחצר אינו קובע כשמעביר לעשות קציעות דוקא דאין חצר קובע בדבר שלא נגמרה אבל אם מעביר דרך החצר לאכול במקום פטור לא קתני משמע דחצר תיכף מחייב אתיא כרבי דאמר בפירוש כשמעביר תאנים לאוכלן בראש גגו דהוא מקום פטור רבי מחייב אפי' כשיאכל אחר זה בראש גגו דכבר נתחייב בחצר וכן ברייתא דתני ושכח והכניסן כו' הא מזיד אסור נמי (תני) יכול לסבור כרבי דחצר קובע בהעברה וחומר משבת משום דאזיל לטעמא דסבור המחוור שבכולן לשון מדאורייתא זה חצר:

ר' חגי. במתני' קתני קציעות בדרך כו' מותרות משום גזל ופטורות ממעשר ושואל מה טעם דפטור ממעשר והשיבו משום דאוכלין עראי בשדה ומקשה וכי זאת צריך להודיענו. אלא הטעם משום הפקר ולכן אפי' אם הכניס לבית פטור ומביא ראי' דתני מצא כלכלה מחופה בעלין כו' והך ברייתא בתוספתא על הך מתניתין קאי משמע דהטעם דמתני' דכבר נתייאשו הבעלים והוי הפקר:

עד היכן. הגמרא מפרש הך ברייתא דקתני אסורה משום גזל עד היכן מתי מותר ליגע ולא אמרינן מדעת הניחוהו עדיין ומפרש אם יכול לתרום מן המוקף דהיינו שיש פירות סמוך לזה באותה שדה אני אומר שהניחה מדעת לבדה ועשה ממנה תרומה על השאר המוקפין לה אך לסוף שרואה שכבר נטלו כולו משם ואלו בלבד נשארו בודאי אבידה היא אך לא ליקח עד שיתן דמים דיש בה סימן ולא נתייאשו הבעלים. והשתא ר' יונה בעי אם אותן דמים קובע כמקח או לא דמי למקח דמקח נשאר תחת ידו אבל כאן אם יבואו בעלים וימצאו בעין ויגידו סימן מחוייב להחזיר. והשיב ר' מנא דודאי נטבלו ואסור לאכול עד שיפרש דהא בשעה שאוכל ונותן לתוך פיו בודאי לא יכול להחזיר בעינה שנמאסו רק שיקבל המעות נמצא אוכל טבל למפרע אלא דמים כמקח:

כתב יד ב
ר' חגי שאל לחבריא. קאי על מתני' דמצא קציעות בדרך כו' דקתני מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר ועליה שאל ר' חגי מהו אהן פטור. פי' מפני מה הוא פטור ומשני משום אוכל עראי כו' ומקשי וכא אתנין כו' וכי צריך להשמיענו דאוכל עראי בשדה ופטור מן המעשרות והלא כבר כמה מתני' השמיענו אלא משום הפקר ומפרש מאי נ"מ שכן אם הכניס לבית פי' אפילו אם הכניס אח"כ לבית פטור ומייתי ראיה דמתני' איירי בהפקר דתני מצא כלכלה מחופה באילין כו' וחייבת במעשרות דעד עכשיו דעת בעלים כו' משמע דרישא דקתני פטור משום דכבר נתייאשו הבעלים והוי הפקר ומפרש הגמ' עד היכן פי' מתי מותר ליגע בו ולא אמרינן הניח מדעת ולא שכח כלל ומפרש:

עד כדי שיכול לתרום מן המוקף. פי' שיש עוד פירות באותו שדה אני אומר לכך הניחה לבדה כדי לתרום על אותן פירות אבל אם אינו יכול לתרום מן המוקף דהיינו שנטל כל הפירות משם ולא נשתיירו אלא אלו אז אמרינן וודאי אבד ולכך מותר ליקח אבל אסור לאכול מהן עד שישים דמים ומניחן דהרי יש בה סימן ולא נתייאשו הבעלים ממנו:

כתב יד ב
דמים מהו שיטבלו כמקח. פי' דמבעי ליה אם אותן הדמים שהוא שם אותן טובלין כמקח או אינו טובל לפי שבמקח נשאר ודאי ברשותו אבל כאן אם יבואו הבעלים ויתנו סימן ויהיו הפירות בעין יכולים להוציא מידו ולכך לא הוי כמקח:

ר' ינאי בעי הגע עצמך. פי' דודאי טבל ואסור לאכול אותן. עד שיפריש תרומות ומעשרות דהא בשעת אכילה נשארו אצלו בוודאי אפי' אם יבואו הבעלים לא יטלו אלא דמים שהרי נמאסו ונמצא אוכל טבל למפרע:

הדא אמרת דמים כמקח הן והשתא מפרש מצא כלכלה בלא סימן דהוי הפקר אם הרוב מכניסין לשוק אני אומר כבר נטבל כדקתני במתני' לעיל [פ"א ה"ד] הכלכלה משיחפה [את הכלי כו' משילקוט] כל צרכו ולכך אסור לאכול מהן עראי ואינו מתקן אלא דמאי כדפי' לעיל כיון דבחבר הייתי אומר שהפריש ודאי כיון שנתחייב ביד בע"ה אינו מפריש אלא דמאי ואם הרוב מכניסין לבית אז אינו אסור לאכול מהם עראי עד שיכניס לבית אני אומר עדיין לא נכנס לבית ולכך מותר לאכול עראי עד שיכניס לבית וכשיכניס לבית אז מפריש ודאי דאני אומר עדיין לא תיקן כיון שלא נתחייב בידו:

כתב יד א
מצא כלכלה. בלא סימן דהוי הפקר אם רוב מכניסין לשוק אני אומר שכבר נטבל כדקתני לעיל [פ"א ה"ד] הכלכלה וכו' ואם אינו מחפה וכו' משילקוט כל צרכו לכן אסור בעראי ומתקן דמאי ואם רוב מכנסין לבית וזה עדיין לא נכנס לכן אוכל עראי בשדה וכשמכניס לבית מתקן ודאי. מחצה על מחצה אזלינן לחומרא אסור לאכול עראי אפילו בשדה שאני אומר שמא הוא מכניסן לשוק ונתחייב ואם מכניס לבית צריך לתקן ודאי שאני אומר שמא הוא מהמכניסים לבית ולא נתחייב עדיין במעשר ועכשיו נתחייב לכן מתקן ודאי:

רבי יונה. אם לקח מע"ה והפריש דמאי ואח"ז נודע שע"ה לא הפריש כלום נמצא צריך לתקן ודאי ומבעיא אם אסור לאכול עראי עד שיתקן ודאי כמו אם היה מכניס לבית ופושט מברייתא דלעיל:

מחצה על מחצה אם רוצה לאכול בשדה מתקן דמאי ואם רוצה להכניס לבית מתקן ודאי וניחוש שמא הוא מהמכניסים לבית כמו שפסק הברייתא כשמכניס לבית צריך לתקן ודאי דהיינו שצריך לתת מקודם תרומה גדולה כדאמרינן כל הקודם לחבירו חבירו מתחייב בו [וה"ה דהוי מצי למיפשט מדקתני בשדה מתקנה דמאי ומותר לאכול אח"ז אף דטובל לודאי גם כאן בשדה לא יכול לאכול בתקנת דמאי דכאן כשמכניס לבית טובל ודאי והדמאי טובל כמו בית במקום דיכול לבוא לידי חיוב להפריש ודאי ואין צריך לקושית הירושלמי דאיך יאכל הכהן תרומת מעשר הטבולה לתרומה גדולה]:

ומשני בקורא שם למעשרותיו באמת קורא שם בתרומת מעשר שהפריש אומר חלק חמישים מכאן יהיה ת"ג ואינו צריך להפריש דכולה נותן לכהן. ומקשה לפ"ז מקדים ת"מ לתרומה גדולה ומשני מתנה ואומר אם מאותן שמכניסין לשוק א"כ כבר נטבל וא"צ להפריש אלא דמאי יהא זה ת"מ ואם מאותן שמכניסים לבית ועדיין לא נטבל ומותר לאכול עראי לא עשיתי כלום וא"כ הכהן מותר ממ"נ והשתא ליכא למיפשט דאפי' נימא דמאי טובל לודאי אבל כשמתנה שלא יהא חל שם תרומת מעשר עליה אין כאן מה שיטבול:

כתב יד ב
מחצה על מחצה אזלינן לחומרא ואסור לאכול מהן עראי אפי' לא הכניס עדיין לבית שאני אומר שמא הכניס לבית וצריך לתקן ואם רוצה להכניס אותם לבית אז צריך לתקן ודאי שאני אומר שמא לא נתחייב בידו ולא הפריש כלום:

ר' יוסי בעי דמאי מהו שיטביל לוודאי. פי' אם לקח מע"ה והפריש דמאי ואח"כ נודע שלא הפריש כלום וצריך לתקן וודאי אם אסור לאכול מהן עראי עד שיתקן כמו אם הי' מכניס לבית ופשט מברייתא זו דתני:

מחצה על מחצה בשדה. פי' אם רוצה לאכול בשדה צריך לתקן דמאי:

מכניסה לבית. פי' אם רוצה להכניס לבית צריך לתקן ודאי:

וחש לומר שמא מאותן שמכניסין לבית הוא. פי' וניחוש שמא הוא מאותו אדם שמכניס פירותיו לבית וא"כ עדיין לא נתחייב בידו ועדיין לא הפריש וצריך לתקן ודאי ואם אתה אומר דמאי טובל לודאי א"כ תיכף כשמפריש דמאי הוצרך להפריש וודאי כמו שאם היה נכנס לבית ולא נמצאת תרומת מעשר טובלת לתרומה גדולה. פי' דבדמאי אינו מפריש אלא תרומת מעשר והשתא כשנתחייב להפריש וודאי א"כ צריך ג"כ להפריש תרומה גדולה וא"כ הדמאי עצמו טבול לתרומה גדולה דאמרינן לעיל כל הקודם לחבירו חבירו מתחייב בו וה"ה דהוי מצי למפשט מדקתני בשדה מתקנה דמאי משמע שאם רוצה לאכול בשדה א"צ לתקן אלא דמאי והשתא גם בשדה צריך להפריש ודאי דכשמפריש דמאי הוטבל לודאי כמו כניסת בית דאמרינן שאסור לאכול עד שיתקן ודאי:

ומשני בקורא שם למעשרותיו. פי' דבאמת צריך לקרוא שם לתרומה גדולה בתוך תרומת מעשר גופא אבל א"צ להפריש דהכל נותנין לכהן:

ומקשי ולא נמצא מקדים. פי' תרומת מעשר לתרומה גדולה דבלא זה לא הוי קשה על מה דקתני בברייתא בשדה מתקנה דמאי פי' תרומת מעשר וכשמכניס לבית מתקן ודאי פי' תרומה גדולה וא"כ מקדים תרומת מעשר לתרומה גדולה דהייתי אומר אם אינו רוצה לאכול אלא בשדה אז צריך לתקן דמאי אבל אם רוצה להכניס לחצר אז אינו רשאי לאכול אפי' בשדה אא"כ מפריש ודאי משום דאסור לפרוש תרומת מעשר קודם לתרומה גדולה אבל השתא שאתה אומר תיכף שמפריש תרומת מעשר צריך להפריש תרומה גדולה מקשי שפיר ולא נמצא מקדים ומשני מתנה ואומר אם מאותן שמכניסין לשוק הוא וא"כ כבר נטבל ואין צריך להפריש אלא דמאי יהא זה תרומת מעשר ואם מאותן שמכניסין לבית הוא וא"כ עדיין לא נטבל ומותר לאכול מהן עראי לא עשיתי כלום וא"כ מותר לאכול ממ"נ והשתא ליכא למיפשט מידי דאפי' תימא דמאי טובל לוודאי א"צ לקרוא שם בתרומת מעשר לתרומה גדולה ממ"נ וכן מותר לאכול ממ"נ דהכא אין דמאי טובל לודאי:

כתב יד א
עד כדון. קאי על הך ברייתא דמשמע במחצה על מחצה כשמכניס לבית טובל אף לתרומה גדולה. דוקא דבר שאין לו גורן. אבל דבר שיש לו גורן א"צ להפריש אפי' בודאי תרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתעקר א"כ נתרמה תרומה גדולה:

כתב יד א
חבר. בחזקת מתוקנים דאמרי' ודאי עישר וליכא למימר משום הכי בחזקת מתוקנים משום דאי לא נתן מעשר היה מצוה אין ראיה דאי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת וחשב לצוות ונאנס אלא ודאי צריך לעשר מן השדה ומגורה שהכניסו לבית לכן מחזקינן לה במעושרין ודחי דאיכא לאוקמי שמת מתוך יישוב [הדעת] ולכך מחזקינן במעושרין משום דלא צוה ולעולם יכול להיות דמעשרין מן הבית:

מן הבית. מדדרשינן זו חלה שמעינן דליכא דבר אחר מן הבית:

כתב יד ב
הרי אלו בחזקת מתוקנים. פי' דאמרינן וודאי עישר וליכא למימר דמש"ה מחזקינן ליה במעושרין משום דאי לא עישר היה מצוה דאי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה א' וניחוש שמא מתוך כך לא צוה אלא ודאי מן השדה וסתם מגורה בבית ולכך מחזקינן ליה במעושרין ודחי דמכאן ליכא למיפשט מידי דאיכא לאוקמי במת מתוך ישוב ולכך מחזקינן ליה במעושרין משום דלא צוה:

מן הבית זו חלה. פי' מדדרשינן ממן הבית לחלה שמעינן דליכא מן הבית אלא חלה אבל מעשרות מן השדה ולאו דווקא מן השדה אלא למעוטי מן הבית אבל במגורה שהיא בחצר מותר להפריש דאל"כ קשיא כל הני מתניתין דר"ג ודחי שנתן סאה לבן לוי סאה לעני:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה