ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ב · הלכה א
כתב יד א
מתנה גבי יובל סבר דמתנה חוזרת ולכן משנתנו במתנה אינו קובע כמכר ור"י אומר אע"ג דבשארי דברים פליגין וסוברין דמתנה כמכר וכאן מודים:
מאי כדון. דיש חילוק ומפרש דמעשרות קבלו מאליהן ולכן הקילו במתנה:
וכאן ודאי. פירש במתני' בהך בבא דסיפא בשני בני אדם דלא מחלק מתני' אלא אלו אוכלין ופטורים ובעה"ש וחנות חייבים ודאי דאין שום חילוק אחר בפי' במתני'. ולכאורה בעה"ש והחנות הוי כמו שאם הי' אומר טלו והכניסו לבתיכם ושם דינו שמעשר דמאי. אעפ"כ כאן דיש הוכחה כנגדו שהאחרים אוכלין ופטורים דתלינן בוודאי לא ראו פני הבית גם בעה"ש וחנות מפרישין ודאי נמצא מוכח איפכא:
כתב יד ב
דאמר אין מתנה כמכר. פי' גבי יובל אמר דאין מתנה חוזרת ביובל:
א"ר יוסי ד"ה. פי' אפי' רבנן דאמרו מתנה חוזרת ביובל מודי הוא הכא לענין מעשרות דאין מתנה קובע:
מאיליהן קבלו עליהון את המעשרות. פי' מדרבנן לפיכך הקילו במתנה:
כתב יד א
לבתים. פירש רוב בני אדם אין מוכרין פירותיהן אלא מכניסין לבתיהם לצרכיהם וזה שעדיין מוליך הפירות ולא ראה עדיין פני הבית ולכך מותר לאכול עראי בשוק וכשמכניסין לבית מעשרין ודאי אבל במקום שרוב בני אדם מכניסין לשוק כבר נתחייב במעשר בשדה כשנתמרח ויכול לומר שהמוליך כבר עישר לכך אין מתקנין אלא דמאי. ומקשה אם מיירי מתני' במכניסים לבתים. קשה למה תנן אם אמר המעביר בשוק הכניסו לבית לא יאכל עראי וכו' הא בשוק קאי ואפשר לומר שלא נתחייב במעשר עדיין ומותר עראי ולהיתקן ודאי:
ומשני כיון שאמר הכניסו לבתיכם כו'. פי' דאם הי' חבר אומר כך היה מותר לאכול אפי' כשיכניסו לבית בלא מעשר דחבר יודע דבית קובע בודאי כבר הכניס החבר לתוך ביתו ועישר לכן גם בע"ה חוששים שמא הכניס לביתו ועישר עליה או שמא לא עישר והוי כאילו אמר בפירוש הכנסתי לביתי ועישרתי אך אינו נאמן על מעשר לכן אסור בעראי ומתקן ודאי ומסיים במה דפתח:
אבל במקום שרוב מכניסין לשוק. דאם אמר אפי' בפירוש שאין אני מהמוכרים לשוק אלא אני מכניס לביתי אינו נאמן ואסור לאכול עראי:
כתב יד ב
במקום שרוב מכניסין לבתים. פי' שרוב בני אדם אין מוכרין פירותיהן אלא מכניסין לבתיהם ולכך צריך לתקן ודאי שאני אומר עדיין לא הכניס פירותיו לחצר וא"כ לא נתחייב במעשר עדיין ובודאי לא עשר עליה:
אבל במקום שרוב מכניסין לשוק. א"כ כבר נתחייב במעשר כשהיו בשדה כשמרח לכך:
אינו מתקן אלא דמאי. שאני אומר שמא עשר:
ומקשי אם בשרוב מכניסין לבתים בדא תנינן אם אמר טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי פי' אפי' עודם בשוק ואמאי כיון שלא הכניס עדיין לחצר מותר לאכול מהן עראי וגם היה לו לתקן ודאי:
ומשני מכיון שאמר טלו והכניסו לבתיכם כמו שאמר טלו ואני הכנסתי לביתי ועשרתי על ידך. פי' דלכך אסור לאכול מהם עראי ואין מתקן אלא דמאי משום דאם היה חבר היה מותר לאכול בלא מעשר אפי' אחר שהכניסן לבית דכיון שאמר טלו והכניסו לבתיכם והוא יודע שהחצר קובע למעשר ע"כ לא נתן אא"כ הכניס תחלה לבית ועשר עליהן א"כ גם בע"ה אינו חושש שמא הכניס לבית ועשר עליה ולכך אינו מתקן אלא דמאי או שמא לא עשר עליה ולכן אסור לאכול מהם אפי' עראי והשתא מסיק למלתיה דלעיל דמוקי דווקא במקום שרוב מכניסין לבתים:
אבל במקום שרוב מכניסין לשוק אינו נאמן לומר לתוך ביתי אני מכניסן. פי' אפי' אמר בפירוש אני איני מוכר פירות אלא [אני] מכניס הכל לתוך ביתי אסור לאכול מהם עראי ואינו מתקן אלא דמאי:
כתב יד א
נתן. כל הני דחשיב אין דרכן לאכול בשוק אלא להכניס לבית ואילו הנותן הי' חבר הי' אסור לומר עד שהי' מעשר מקודם לכן בע"ה חושש שמא הכניס ועישר וכאילו אמר הכנסתי ועישרתי פ' לכן אף אם רוב מכניסים לבתים וזה האומר בשוק אעפ"כ הדין כמו שאמר טלו והכניסו לבתיכם כו':
היו שנים. פי' שאני אומר פירות שצוה לאכול בשוק עדיין לא הכניס לביתו ולא נתחייב במעשר ולזה שאמר טול והכניס חוששני שמא הכניס לבית ועישר ואסור לאכול עראי ומתקן דמאי. ועל זה אמר ר"י דגם מתני' מוכח כן דפירות אחת מתחלקות להמקבלין לכל אחד כדינו שהאורחים פטורים ובעל השער וחנות חייבים. וע"ז אמר ר' יונה דרובה. לשון אדרבה ממתני' מוכח איפכא דכאן דמאי דקאמרת לזה שאמר טלו והכניסו לבית חייב כוונתך משום דמאי כדין דמתני' טלו והכניסו כו' מתקנין דמאי ואף דכאן חבירו הוי הוכחה להיפך דפטור דתלינן ודאי לא הכניס ולא נתחייב במעשר אעפ"כ אין דינו תחלה בחבירו רק כדין המבואר טלו והכניסו מתקנין דמאי:
כתב יד ב
נתן לו דבר מרובה כו'. פי' כיון שלחבר היה אסור לומר כן אא"כ עשר גם בע"ה אינו חושש שמא הכניס לתוך ביתו ועשר כו':
זה שאמר לו טול ואכול פטור זה שאמר לו טול והכניס לתוך ביתך חייב. פי' שאני אומר פירות שנתן לזה כבר הכניס לתוך ביתו ועשר ופירות שנתן לזה עדיין לא הכניס לתוך ביתו כלל ומקשי מתניתא אמרה כן:
בעל השער ובעל החנות חייב אלמא שבפירות (אחת) [דהיינו במקום אחד] יש חילוק לזה חייב ולזה פטור:
ומשני א"ר יונה כאן בדמאי כאן בודאי. פי' מתני' בודאי פי' שאצל כולם אני אומר שזה ודאי לא הכניס לבית ולא עישר עדיין ומה שזה חייב וזה פטור היינו מפני שלבעל השער הוא נחשב ביתו ונקבע למעשרות אבל לשאר בני אדם שהיו יושבין שם אין השער קובע אבל כאן בא להשמיענו אפי' בדמאי פי' שאין אנו יודעין אם הכניס אם לאו אנו מחזיקין בפירות א' [היינו במקום אחד] לזה בספק שמא הכניס ולזה בודאי לא הכניס:
כתב יד ב נוסח אחר
ה"ג א"ד יונה דרובה היא כאן דמאי כאן ודאי פי' אדרבה ממתני' איכא למידק איפכא כאן דמאי פי' הכא את אמר דלזה שאמר טלו והכניסו לבתיכם מתקן דמאי וכאן ודאי פי' דבמתני' משמע דבעל השער ובעל החנות חייבין להפריש ודאי מדלא מחלק ביניהן אלא אלו אוכלין ופטורין ובעל השער ובעל החנות חייבין משמע הא להפריש אין חילוק ביניהן ואף בעל החנות חייב להפריש וודאי אע"ג דנתן לו בתוך החנות והוי כאילו אמר לו טלו והכניסו לבתיכם אפ"ה מפריש ודאי אלמא משום דלהן אמר טול ואכול ומחויבין להפריש וודאי אין לחלק ביניהן ואף הוא חייב להפריש ודאי:
כתב יד א
ברשות. כלומר במתנה וה"ה במכר כשאינו מצרף:
ומשני במצרף. שאוכל ע"י צירוף. ופריך א"כ אפי' לזה שאמר לשון אמלא כרסי ג"כ נתחייב דהא בחליפין באו וחליפין כמכר ויחייב כשאוכל בצירוף ומשני באמת יש חילוק לזה שאמר לקוט עשרים תאנים אוכל על דעת שלעומת זה ימלא כריסו חבירו מפירותיו והוי מקח וכשמצרף קובע אבל זה שאמר סתם ואני אמלא כרסי לכתחילה לא נתכוין שיאכל רק להגיס לב חבירו שיאכל מנין התאנים שצוה ואפי' אוכל אח"כ נחשב רק כאוכל מחמת מתנה:
כתב יד ב
ואין אדם אוכל א' א' ברשות ופטור. פי' במתנה ואפי' במכר:
ה"ג אפי' הממלא כריסו יהא חייב ואינו חליפין. פי' הלא חליפין כמכר ומכר קובע לענין שלא יצרף:
להגיס את לבו שיאכל אצלו. פי' ולכך אפי' אוכל אח"כ אינו נחשב אלא למתנה בעלמא אבל לאוכל במינין שאם לא הי' אומר לו שימלא את כריסו אצלו לא היה אוכל א"כ נחשב גבי' מכר ולכך אם צירף חייב:
כתב יד א
חבר לחבר. המקבל צריך לעשר למ"ד הטעם דלא נחשדו לתרום שלא מן המוקף מש"ה זה חבר המקבל צריך לעשר ולמ"ד הטעם שיעשר המשלח שלא להאכיל לע"ה טבל וזה המקבל [הואיל שהוא] חבר בודאי לא תרם המשלח וחייב המקבל לעשר. ומקשה הירושלמי על לשון הגמרא שהתחיל בדין חבר דאמר צריך לעשר אח"ז אמר אבל בע"ה ומשני בשביל שלפעמים מעשר ע"ה קאמר הדין כאילו הי' חבר:
כתב יד ב
ה"ג האומר לחבירו צא ולקוט לך עשרים תאנים משלי כו':
ה"ג מדברי שניהם נלמד חבר ששלח לחבר צריך לעשר. פי' החבר ששלחו לו:
מ"ד לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פי' א"כ בוודאי לא עשר החבר ששלח:
וזה החבר צריך לעשר. פי' זה החבר שאוכל צריך לעשר:
ומ"ד מוטב שיתרמו שלא מן המוקף ולא להאכיל לע"ה טבלים. א"כ דוקא בע"ה וזה חבר. פי' אם המקבל חבר אזי בוודאי לא תרם שלא מן המוקף וצריך החבר לעשר:
הכא את עביד ליה חבר. פי' מדקרי ליה חבירו משמע שהוא חבירו של חבר:
והכא קרי ליה עם הארץ. דאמר לא יאכיל לע"ה טבלים:
כתב יד א
א"צ לעמוד. דחזקה שליח עשה שליחותו ומקשה מ"ט גבי עירוב דאמר ר"א צריך לעמוד דלא אמרי' חזקה:
ומשני כאן בגדול. האו' אני מעשר אבל בעירוב הטעם מחמת שהמוסר העירוב הוא קטן וכו':
כאן. פי' שאומר בעצמו אני אעשר בודאי רצונו לקיים דמי הכריחו אבל התם שמבקשים ממנו שיערב דהיינו שיקבל חיישינן אף דהבטיח אולי לא רצה להעיז פניו לכן צריך לעמוד עליו ולפ"ז במעשר כשמבקש שיעשר צריך לעמוד ובעירוב א"א מעצמו אני אערב על ידך א"צ לעמוד:
כתב יד ב
האומר [לחבירו] אני מעשר על ידך אינו צריך לעמוד עמו. פי' דחזקה שליח עושה שליחותו:
ה"ג תמן תנינן השולח עירובו ביד חש"ו אין עירובו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב אר"א וצריך לעמוד עמו. פי' אלמא דאין חזקה וכו':
ה"ג באומר אני מעשר על ידך. פי' שהוא מעצמו אמר כן הלכך אמרינן בוודאי יעשה דאם לא היה בדעתו לעשות לא היה אומר אבל:
תמן באומר ערב על ידי. פי' שהוא מבקש ממנו שיערב על ידו חיישינן שמא יחזור ולא יערב אפי' אמר לו בפירוש שיערב חיישינן שמא מתוך שלא יכול להעי אמר כן ואח"כ חזר לפיכך צריך לעמוד עמו:
ה"ג הדא ילפא מן הדא באומר לו אני מערב על ידך שא"צ לעמוד עמו והדא ילפא מן הדא שאם אמר לו עשר על ידי שהוא צריך לעמוד עמו. צריך להראות לו את הכלכלה. פי' איזו כלכלה נתן לו רשות ליקח:
כתב יד א
צריך להראות איזו כלכלה. נתן לו רשות ליקח ומפרש השיעורין א"א כלכלה סתם ד' קבין כו':
ר"י בעי למעשרות. אף למעשרות א"א כלכלה סתם. והי ד' קבין. והשתא לפי דעת הנותן אם נתמלא ד' קבין נקבע למעשרות ואף אם דעת המקבל ליקח בכלכלה גדולה סאה ע"י מקח אעפ"כ אמרינן דתלוי בנותן וכן להיפך אם הנותן צוה למקבל [ליקח] כלכלה גדולה סאה אין נקבע עד שימלא סאה אע"ג דהמקבל לקח בקטנה כו' או למידת הדין דהיינו לענין גזילה אבל למעשר אפשר דאזלינן בתר המקבל:
הדא מדקתני בע"ה וחנות חייב והאחרים הנמצאים שם פטורים דלהם אין טובל:
כתב יד ב
וכמה היא כלכלה. פי' בסתם:
ר' יונה בעי למעשרות את אמרת. פי' אף למעשרות דהיינו אם אמר לו כלכלה סתם ולקח בכלכלה גדולה סאה אעפ"י שבדעתו ליקח עוד כיון דאמרינן דסתם כלכלה גדולה היא סאה מכיון שלקח סאה כבר נקבע וכן בקטנה וסתם:
או למדת הדין. פי' באיזו כלכלה יקח:
כתב יד א
א"ר לעזר ר"י דמתני' דאמר בעה"ש וחנות ג"כ פטורים עד שישנו מקומן דבמקומן בוש לאכול ור"נ אמרו דבר אחד:
הוינן סברין מימר מה פליגין. ר' נחמיה דוקא בחצר שבוש בכולה סבר דאינו קובע הא מקצתה בוש ומקצתה ל"ב לא פי' בזה סבר ר' נחמיה אף מקום הבוש קובע אבל מה דאמר ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד ור"י סבר במתני' דאף דבמקצתו אינו בוש מ"מ במקום שהוא בוש אינו קובע ופטור:
כתב יד ב
הדא אמרת שביתו טובל לו כו'. פי' מדקתני במתני' בעל השער ובעל החנות חייב משום שכבר נקבע למעשרות אבל שאר בני אדם היושבין שם פטורין דלהם לא קבע החנות כו':
בחצר שהוא בוש לאכול בכולה. פי' הא דאמר ר' נחמי' דדוקא בחצר שהוא בוש קובע היינו דוקא שהוא בוש בכולה אבל אם בוש במקצתה אפי' אותה המקצת שהוא בוש אינו קובע:
כתב יד א
כיחור. פי' דאינו תלוי קביעות החצר באינו בוש לר' יהודה אלא אפי' בוש מצי סבר דקובעת והכא היינו טעמא דמותר לאכול כשאינו מחזיר פניו משום דהן פטורים והוא יושב עמהן נחשב כאילן שנטוע בגינה ובגינה אוכלין כדרכו אבל כשמחזיר פניו חייב דהוי כאילן העומד בגינה ונוף נוטה לחצר דאוכל אחת אחת ופטור. ואם צירף חייב ומפרש:
ע"ד דר"י. הא דקתני בהחזיר פניו חייב היינו באינו אוכל אחת אחת רק ע"י צירוף אבל אם היה אוכל אחת אחת היה פטור כמו ביחור הנוטה לחצר אך דוקא אם אכל ברשות הכל כלומר שלא חלק עצמו מן החבורה אז הוי הוא דומיא דיחור הנוטה לחצר אבל אם חלק עצמו מהם אז הוי כפירות המונחים בחצר בעינה ואז חצר אוסר אפי' אחת אחת דלא דמי ליחור וכן נמי בשייר ששייר מן הפירות אצל השותפים והוי כיחור. אבל א"ל שייר הוי כפירות מונחים בחצר ואז אפי' אחת אחת אסור:
על דעתי' דר"א. דלא מדמי ליחור אלא אם בוש לאכול אין חילוק באוכל אחת אחת או צירף וכן ברשות הכל ושייר או לא הכל חדא. דתני. פי' עלה דר"מ דאמר במתני' עד שיגיע למקום השביתה עלה תני אפילו שבת בשני:
כתב יד ב
עשו אותה כיחור שהוא נוטה לחצר שאותו יחור אסור ע"י צירוף ושאר האילן מותר כן הכא אותו שהחזיר אסור לאכול ואותן העומדים כאן מותרים:
עי' בסוף הפרק הוספה לזה.}ע"ד דרבי יוחנן באוכל אחת אחת פטור. פי' כיון דמדמי לי' ליחור וביחור אינו חייב אלא אם אוכל ע"י צירוף אבל באוכל א' א' פטור וכן נמי הכא אינו קובע אלא א"כ אוכל ע"י צירוף וברשות הכל ובמשייר פי' דכיון שנטל רשות ישייר גם להם פירות הוי כמו יחור שנוטה לחצר והאילן עומד בגינה אבל אם לא ישייר מהם או שלא נטל רשות מהם הוי כמו אילן הנטוע בחצר ואפי' אם אוכל אחת אחת חייב:
ע"ד דר"א. פי' דלא מדמי ליה ליחור אפי' אוכל אחת אחת חייב:
אפי' אינו אוכל ברשות הכל כו' פי' אין חילוק בין אם אוכל אחת אחת בין אם צירף בין ברשות הכל או לאו בין שייר בין לא שייר:
כתב יד ב נוסח אחר
א"ר יוחנן דברי ר' יהודה עשו אותו כיחור שהוא נוטה לחצר פי' דאינו תלוי קביעות החצר באינו בוש לאכול בתוכה לר' יהודא אלא אפי' בבוש מצי סבר דקובעת והכא היינו טעמא דמותר לאכול כשאינו מחזיר פניו משום דהן פטורין והוא יושב עמהם נחשב לו כאילן שנטועה בגינה שאוכל כדרכו ופטור אבל כשמחזיר את פניו להכי חייב דהוי כאילן הנטועה בגינה ונופו נוטה לחצר דאוכל א' א' ופטור ואם צירף חייב ומפרש ע"ד דר' יוחנן הא דקתני ואם החזיר את פניו חייב היינו באינו אוכל א' א' אבל אם היה אוכל א' א' פטור כמו יחור הנוטה לחצר ודווקא באוכל ברשות הכל אז הוי דומיא דיחור הנוטה לחצר. אבל אם אינו אוכל ברשות הכל הוי כפירות המונחים בחצר דאפי' א' א' אסור לאכול:
ודוקא בשיור פי' ששייר גם להם אז נחשבת כאחת והוי דומיא דיחור אבל אם לא שיור להם אז הוי כפירות המונחים בחצר ע"ד דר"א דאמר מש"ה בהחזרת פנים חייב משום שאינו בוש לאכול שם אפי' אכל א' א' ברשות הכל ושייר חייב דכיון שאינו בוש לאכול שם נטבל כו':