אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מנין שהשתיה בכלל אכילה. פי' מנין שהטעם שניתן לשתיה משום ששתיה בכלל אכילה דילמא מטעם אחר וע"ז מפרש ר' יונה אבל אין לפרש דאמתני' קאי מנין למתני' ששתיה בכלל אכילה דע"ז מאי מייתי לקמן ממתני' דשבועה שלא אוכל מאי אולמיה דהאי מתני' מהאי:

הקפה את הדם ואכלו הרי זה חייב. פי' וא"כ יכול לאוקמי נמי כשהקפה דאז הוי אוכל:

מה עביד לי' אינו לא אוכל ולא משקה. פי' ממתני' דקתני אינו לא אוכל כו' ותיבת ר' יונה מיותר:

ונתת הכסף כו'. פי' דסיים שם ואכלת שם דהיינו אכילה וכתיב התם יין:

וע"ז בעי מה אנן קיימין אם בנ"ט יין בתבשיל. פי' ולכך קרא אותו אכילה כדמפרש לקמן דכל הטפל לאכילה כו' והלא הטעם לפגם הוא אלא ודאי בשתינהו בעינא ואפ"ה קרא אותו אכילה. ומשני דיכול לאוקמי באורזניה פי' דלא הוי לפגם וחשיב ליה אוכל משום כל הטפל לאוכל כאוכל. ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. פי' מדבא להשמיענו שאינו חייב אלא א' משמע דשתיה בכלל אכילה והוי בכלל שבועה שנשבע על האכילה והא דאינו חייב אלא א' היינו דהוי כמו אכל ואכל ב"פ בהעלם אחד דאי לא הוי בכלל אכילה מאי קמ"ל דאינו חייב אלא א' מהיכי תיתי לחייב שתים הא לא נשבע על האכילה כלל:

ודחו חברייא אמרין קומי ר' יוסי אמרין דבתרא. פי' דמסיפא מוכח דהא דקתני אינו חייב אלא א' היינו משום שלא נשבע כלל על השתיה דאי משום דהוה בכלל אכילה אמאי בסיפא חייב שתים דהיינו כשאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה:

ומשני אמר להם פי' ר' יוסי אילו מי שהיו לפניו כו' האי דבסיפא חייב שתים היינו משום דהוי כשני ככרים דכמו דבשני ככרים כי הוה אומר שבועה שלא אוכל סתם הי' [דעתו] בכל השני ככרין והשתא כשאמר ככר זה גילה דעתו דכשאמר שבועה שלא אוכל ג"כ לא הי' בדעתו אלא ככר זה ולכך כשנשבע על השני הוי שבועה בפ"ע וה"ה הכא אף ששתיה בכלל אכילה מ"מ כשפירש שתיה בפירוש גילה דעתו שכשנשבע שלא יאכל לא היה בדעתו אלא אכילה בלבד ולכך כשנשבע על השתיה הוי שבועה בפ"ע:

ניחא כרבנן דאנן דאמרינן שבועה שלא אוכל. פי' שאין גורסין במתני' אלא שבועה שלא אוכל לבד ברם כרבנן דתמן דאינון אמרין כו' כן צריך להיות. פירוש שאנו גורסין בפירוש שלא אשתה ואיכא למימר דמשום הכי חייב אם היו ראויין לשתיה. אלא שתיתי ניחא עד כדין באומר שבועה שלא אוכל ושתה ברם באומר שבועה שלא אשתה ואכל כו' עד אית דבעי משמע מן הדא צריך להיות למעלה קודם ר' חנניה בשם פינחס:

ואר"י כד חנינא אין לוקין חוץ לחומה אלא על אכילה ושתיה. כצ"ל:

ומנין שאינו מחוור. פי' ממתניתין דילמא באמת מחוור ולוקין ג"כ עלייהו ומפרש כהדא דתני כו'. פי' דיש חילוק בתענית ציבור בין סיכה שהיא של תענוג ובין אינה של תענוג משא"כ באכילה:

ותני שוות סיכה לשתיה כו'. פי' מייתי עוד ראיה מדלא שוו לעונש אלמא לאו דאורייתא היא:

ומקשי והתני לא יחללו כו'. פי' אלמא שהיא מדאורייתא. ומשני לית כאן סך. פי' דלא יחללו לא קאי אלא אשותה:

א"ר אבא מרי אי לית כאן סך לית כאן שותה. פי' דשותה ג"כ לא מרבינן מלא יחללו אלא משום דהוי בכלל אכילה ואיידי דסך נקט הכא שותה:

דאל"כ. פי' אלא דשתיה אתי מלא יחללו קשה:

דבר שהוא בא משני לאוין. פי' דהיינו אכילה ושתיה אכילה מלאו א' ושתיה מלאו אחר דהיינו מלא יחללו ובהדיא קתני בתוספתא אכל ושתה מצטרף אלא ודאי מלאו אחד אתי שתיה ואכילה דהיינו ששתיה בכלל אכילה:

מנין שהוא מחוור בעשה. פי' דעשה עובר על הסיכה:

ר' יודן בעי שמן של מע"ש שנסרח. פי' אם עדיין צריך לשומרו בקדושת מע"ש או לא דהיינו שאינו רשאי לאבדן:

ופשיט ר' מנא אע"פ שנסרח בקדושתו היא. וכצ"ל א"ר מני מכיון שנסרח פקעה מיניה קדושה. פי' בתמיה אע"פ שנסרח בקדושתו היא ואח"כ גרסי':

מה צריכא ליה שביעית. פי' בשביעית איכא למיבעי אם נסרח שמן של שביעית אם עדיין עומד בקדושת שביעית או לא אבל מע"ש ודאי עומד בקדושתו:

ומפרש ר' אלעזר בר סיסי כו'. והא דקתני במתני' לא נתתי ממנו למת להביא לו ארון ותכריכים היינו דבמתני' נקט דבר הרגיל אבל עיקר הפסוק אתי על סיכה כדמפרש כאן:

זה שהוא לוחש. פי' בשבת אם רוצה ללחוש נותן שמן ע"ג ראשו פי' אוחז השמן בכלי ע"ג ראשו ולוחש:

ובלבד שלא יתן לא ביד. פי' על ראשו ולא בכלי על ראשו:

ר' יעקב בר אידי כו' נותן כו' מה ביניהן מאיסה. פי' אם מותר למאס את השמן בנתינה ע"ג הראש וא"כ לפ"ז הא דקתני ובלבד שלא יתן לא ביד כו' לאו אשבת קאי אלא אף בחול אסור והא דקתני גבי שבת לאשמעינן דכשאינו נותן על הראש אז מותר אף בשבת:

מ"ד נותן כו' ממאס הוא. פי' מותר למאס:

מ"ד לא יתן בין ביד בין בכלי אינו ממאס. פי' אסור למאס:

א"ר יונה מע"ש ביניהון. פי' אם מותר ליתן ג"כ במע"ש:

מ"ד נותן כו'. פי' אלמא דחשיב כסיכה וא"כ אף במע"ש מותר ומ"ד לא יתן אלמא דלא חשיב ליה כסיכה אלא לרפואה ולהכי אסור בשבת גזירה משום שחיקת סממנים וא"כ אף במע"ש אסור דלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה:

מ"ד נותן במעשר שני מותר כצ"ל ומ"ד לא יתן בין ביד בין בכלי במע"ש אסור כו' כצ"ל:

ומקשי ר' יוסי וכי כל שהוא מותר בשבת כו'. פי' האיך תלי זה בזה והתני מדיחה אשה כו' היא תרומה היא מע"ש כו'. פי' אלמא אף דבשבת מותר במ"ש אסור:

וע"ז מקשי מהו כדין. פי' מפני מה הקילו בשבת יותר מבמ"ש. ומפרש ובלבד שלא יעשה בשבת כו'. פי' דבשבת לא חש אלא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

א"ר הושעיא דלא כר' יהודא דתנינן ר"י מתיר בצחנה כו' כצ"ל. פי' והכא קתני דהשבח לפי חשבון:

רבנן דקסרין בעיין. פי' כמו מקשין הא דא"ר אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין משערין כאלו בצל וכאלו קפלוט. פי' דמשמע ליה דמשערין כאלו בצל או קפלוט של איסור נפל לתוך היתר:

דלא כר' יהודא. פירוש דלר' יהודא בבצל של איסור אינו אוסר כלל וע"ז משני מודה ר' יהודא בבצל של הקדש או של ע"ז. שאוסר בנ"ט אף שאינו אלא ליטול את הזוהמא משום דאסור בהנאה ולכך כי קאמר משערין כאלו בצל היינו בצל של ע"ז:

א"ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. פי' דהיינו מכח מע"ש שלו יש בו יתרון במדה דהיינו שהוא מחזיק היום יותר ממה שהחזיק קודם שנתן לתוכה מ"ש:

השבח לפי חשבון וכל שאין בו כו' רשב"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר. פי' שניכר הטעם שנשבח ממנו דהיינו מהחולין אז השבח לפי חשבון וכל שאין טעם כו':

עיסה של מע"ש שאפאה פת. פי' בעצים של חולין:

השבח לשני כו' אף שאחר אפיה הוא גדול יותר מקודם אפיה והיינו הותיר מדה אבל לר"ל לא קשיא דאין כאן טעם עצים ניכר:

ומשני בשאין שבחו ניכר. פי' דהיינו כשלא גדל כלל מחמת אפיה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני השבח לפי חשבון.פי' וקס"ד דהיינו שהיו הקפלוטות לבדן והדגים לבדן ואפ"ה השבח לפי חשבון דהיינו אם מכר הדגים צריך ליתן ג"כ [שבח] לקפלוטות ואם מכר הקפלוטות צריך ליתן ג"כ שבח לדגים וע"ז מקשי כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות כלום יש בקפלוטות אלא טעם דגים כו' כצ"ל. פי' ואפי' לא הותיר מדה השבח לפי חשבון:

ומשני ר' יוסי בשם ר' הושעיא תפתר שבישל שניהם כאחד. פי' ועדיין הם כא' דהותיר מדה:

ר' יונה בשם ר' הושעיא בעי. פי' לר"ל דבעינן שיהא טעם שבחו ניכר:

אם בישל זה בפ"ע וזה בפ"ע ועירבן כו'. פי' דהיינו שנשבח א' מהם מכח העירוב אם חשיב זה לטעם שבחו ניכר או לא אלא דוקא כשבישל שניהן כאחד אבל לר' יוחנן ליכא למבעי מידי דממה נפשך אם מוכר שניהם כאחד הרי הותיר מדה ובודאי השבח לפי חשבון וכשאינו מוכר שניהם כא' אף בבישול אין השבח לפי חשבון אלא לר"ל דתלי בטעמו ניכר מ"ל:

הרי אלו כרגלי שתיהן. דהיינו שאסור להוציאה בשבת אלא עד מקום שיוכלו מים ומלח לילך מחמת הבעלים אף שאינן ניכרים היום בעיסה כלל:

ולא הותיר מידה ומשני תחומין עשו אותו למדת הדין. פירוש דכמו שניטל מא' מים ומלח ועשה את העיסה צריך לשלם כן חשו ג"כ לרגלי הבעלים של מים ומלח:

תדע לך שהוא כן כו'. פירש דמחמת מדת הדין חשו לרגלי הבעלים של מים ומלח:

דתמן אמרין כו' אפי' עצים. פי' דהיינו שאם אפאה בעצים של חבירו אסור להוציא אלא עד מקום שרגלי של בעל העצים יכולין לילך:

סברין מימר עצים אין בהם ממש. ואפ"ה חשו לרגלי הבעלים של העצים אלמא דעשו תחומין למדת הדין:

לא יצא מע"ש מידי פדיונו. פירוש משום שאינו בעין והרי הוא בקדושת מ"ש מדקאמר לא יצא משמע שצריך פדיון:

ע"ד דר' יוחנן כו':

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה