ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי חלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ד · הלכה ד
לא מחייב ר"א אלא בחכירי בתי אבות. פי' שהיה חוכר מאבותיו. פי' שהיו אבותיו נמי חוכרין באותו שדה. ופי' כמו של בית רבי שנתן לו תרין אלפין שדין באריסות. אז הוי בסוריא כשלו וחייב במעשרות ובשביעית:
ר' חגי ר' חלפתא כו'. קנס קנסו להן. פי' כדי שיראה לקנות את השדה מן העכו"ם. ומפרש מאי ביניהו חכיר לשעה:
ה"ג הלוקח מן בעה"ב בסוריא צריך להפריש חלת דמאי. פי' דחיישינן שמא לא תיקן חלה כו':
א"ר חנניא כו'. מ"ט דרבנן. פי' דסברי שא"צ להפריש חלת דמאי. ומשני כשם כו':
כך לא נחשדו בע"ב על חלה כסוריא כו' כצ"ל:
חלה אין אחריה כלום. פ' ולפיכך אף כשהוא מפריש אף שאין צריכה נמי שפיר דמי:
אבל תרומה יש אחריה כלום. פי' דהיינו מעשרות. וא"כ אותו תרומה השניה שהוא מפריש שא"צ אלא מחמת גזירה היא טבולה למעשרות ונמצא חומרא דאתי לידי קולא היא לכך העמידו על דין דאורייתא שא"צ להפריש אלא תרומה א':
להנהיג את הדמאי בסוריא. פי' שיהיו מפרישין את הדמאי בסוריא:
ולא הניח ר' הושיעא כו'. מעתה יחושו הכהנים על חלתן. הניתן להם משום דמאי ואנן חזינן שאינן חוששין ואוכלין ואינן מפרישין. אלא ודאי אין צריך לחוש דאמרינן שמא אין הפירות שלהן והוי של נכרי ובסוריא יש קנין:
ומקשי מיחלפא שיטתי' דר' (יוסי) [הושיעא]. פי' דהכא מוכיח ר' הושיעא דהכהנים אוכלין חלתן ואין מפרישין דמאי שאין דמאי נוהג בסוריא. והתם אמר אימת קדשים:
ולא יתן לכהנים דמאי. פי' דאם כן איכא למימר שמפריש דמאי בסוריא והא דאין הכהנים נוהגין לחוש על חלתן היינו משום שחלתן פטורה מן הדמאי:
וא"ר בון בר חייא. פי' לעולם לא מיחלפא שיטתיה והא דמוכיח ר' הושעיא שאין חוששין על החלה בסוריא. היינו לאו משום שהכהנים אוכלין ואין מפרישין דמאי דהא א"צ להפריש כדפי' אלא שמדייק דאי חיישת לספיקא בסוריא א"כ ניחוש נמי הכהנים על חלתן שמא של אור נתן להם. אלא ודאי שאין חוששין לספק כלום:
א"ר מנא לא אמר ר' הושיעא אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן. משמע שיש לחוש אף על אותה החלה הראוי להן והיינו דשמא היא דמאי. והשתא אמר שפיר מיחלפא שיטתי' כו':
הלוקח מן הנחתום כו' מבעה"ב. פי' שהיה לוקח מבעה"ב שעושה עיסה לעצמו:
והמתארח אצלו א"צ להפריש. דמסתמא הפריש. ומפרש דהיינו דווקא במתארח לעיסתו. פי' שהוא אוכל מעיסת בעה"ב עצמו. ולא על מה שלקח בעה"ב. ועוד צריך שיהא רואה אותו מגבל אצל אחר אז אמרינן דודאי לגבל העושה בטהרה עשה והפריש חלה. אבל בלא כן חיישינן אף בבעה"ב שמא לא הפריש חלה. והשתא מפרש חזקת בע"ב בסוריא א"צ להפריש דמאי. פי' דאמרינן הוא משל נכרי ובסוריא יש קנין:
ואם יודע שרוב מכנסן משלו. פי' מתבואה שלו. צריך להפריש דמאי. ומקשי ולית הדא פליגי על ר' הושיעא. פי' דאמר שאין נוהג דמאי בסוריא. ומשני. א"ר מנא כאן בודאי כאן בספק כו' כצ"ל. פי' בודאי דהיינו כשהוא נוהג היינו בספק פי' שאינו יודע אם רוב מכנסן משלו אז א"צ להפריש דמאי דתלינן שהיא של גוי. ותי' כאן בחו"ל כאן בארץ. מיותר:
ה"ג וגבול שבצדדין מה הן:
מ"ד הירדן מא"י דכתיב והערבה והירדן וגבול. ופי' דמשמע דהוי כולם מא"י:
ה"ג מ"ד הירדן מחו"ל דכתיב כי אתם עוברים את הירדן לבוא אל ארץ כנען. משמע דהירדן לאו מא"י הוא:
מ"ד הירדן גבול בפ"ע דכתיב הירדן (וגובל) [יגבול] אותו לפאת קדמה. פי' אלמא שהוא גבול מדכתיב (וגובל) [יגבול]:
והוא שיהא במקום אחד. פי' כשיהא הים במקום אחד אז הוא גבול. אכל כשיש הפסק יבשה ביניהם אינו גבול אלא הראשון הסמוך לא"י:
ה"ג תני הירדן שנטל מזה ונתן לזה. פי' דהיינו שהוביש מקום שהיה ירדן או ששטף הירדן היבשה:
מה שנטל נטל ומה שנתן נתן. פי' מקום שהוא ירדן הוא מא"י ומקום שנעשה יבשה הוא מחו"ל:
ומקשי מה אנן קיימין. אם מקום שהיה א"י והשתא נעשה הירדן דאמרת מה שנטל נטל וא"כ הוי פטור בחו"ל. ע"ז מקשי כחזקתן למעשרות. פי' דודאי אף השתא הם חזקה בא"י בין למעשרות ובין לשביעית:
אלא כי אנן קיימין לחזקות. פי' שיש חילוק בין עבר הירדן לענין דליהוי מחאה וכן לביעור דהוי נמי שלשה ארצות ועבר הירדן. ולענין זה אם בתחילה לא הוי ירדן ולבסוף הוי ירדן מי קרינן עבר הירדן. וכן לענין מעשר בהמה שאין מצטרפין אם הירדן מפסיק ביניהם. וחמשה בהמות בצד זה וחמשה בהמות בצד השני. הירדן מפסיק. ולענין זה הוי חילוק בין יבשה לים. ואין חילוק בין כשהוא ים [בין כשהוא יבשה] אלא אזלינן בתר השתא. וע"ז אמר מה שנטל נטל ומה שנתן נתן:
ר' חייא בשם ר' יוחנן והוא שמשך עפר. פי' אז הוי דינו כיבשה. אבל לא כשהוא עדיין רפש וטיט שאז אינו נחשב כיבשה:
שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת. פי' דיסבור שהיא מא"י ויפרוש לכהן כו':
שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טמאה נאכלת. פי' דיסבור שהיא מחו"ל. מתוך שהוא רואה שהוא מפריש את שתיהן:
מכיון שבא לכאן וכאן הוא נשאל. פי' כיון שרואה שאחת נאכלת ואחת נשרפת נשאל הוא ויאמרו לו שאינה כא"י וכחו"ל:
זו וזו מדבריהן היא. פי' הוא מפרש השתא אמאי מהנהר ומאמנה ולפנים שהיא חו"ל:
של כהן יש לה שיעור ושל אור אין לה שיעור. ומפרש מפני ששתיהן מדבריהן מוטב לרבות בנאכלות כו':
ה"ג אף ר' יוסי מודי בה. פי' הא דקתני ואסורים לזבים ולזבות. ומפרש הטעם דחומר הוא:
הורי ר' אבוהו בבוצרה שהיא צריכה רוב. צ"ל למטה קודם אר"ז מתני' אמרה כו':
א"ר יונה מלמד. פי' מדקתני ונאכלת עם הזר על השולחן משמע ליה דאפי' נתערבה מותר. ומפרש שתי קולות. דהיינו שהיא בטלה בפחות ממאה פי' אלא שצריכה לעלות. ואינו עולה באחד ומאה. פי' אם נתערב בא' ומאה א"צ אפי' להעלות:
ומשמע הכא דבפחות ממאה בטלה היינו אפי' לעולם קאי:
הורי ר' אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב. פי' שאינה בטלה לעולם אלא א"כ יש לה רוב מן החולין:
אר"ז מתני' אמרה שאפי' א' באחד. פי' בטלה. וכדמפרש מדקתני ונאכלת עם הזר על השולחן. משמע לי' שאפי' נתערבה א' בא' נמי בטל. דאל"כ ניחוש דילמא יתערב א' בא':
כאן צ"ל ר"ז ר' יהודא בשם ר' שמואל. פי' שיש עוד קולא גבי חלת חו"ל. דהיינו שאוכל ואח"כ מפריש:
א"ר יוחנן רבותינו שבגולה כו'. ר' בא בשם שמואל לא חשו. פי' רבותינו שבגולה מתחילה [היו מפרישין] אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר. ולאו דוקא לתרומות אלא אף למעשרות:
ר' הילא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד. פי' ול"פ אלא היינו בשאר פירות חוץ מדגן ותירוש ויצהר. דבדגן מודו כו"ע שהי' מפרישין אף המעשרות:
אבל לירקות אפי' ת"ג. פי' לא היו חוששין. ומפרש כהדא דתני איסי כו'. ולפ"ז היו ג' דינים חלוקים במעשרות וכו'. עיין בתוספת בחולין דף ז' ע"א. ולאחר שבאו הרובין ובטלו לא היו מפרישין אפי' ת"ג מדגן תירוש ויצהר:
צריך. פי' להפריש. ואם הוא מפריש אעפ"כ אוכל אפי' זר והא דמודיעין אותו. מודיעין אותו שאינו גזל:
ת"ל כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. פי' דמשמע ליה שהוקשו זה לזה. דהיינו שדה החרם לאחוזה. ומקשי ואחוזה עצמה מנין. פי' שאתה רוצה ליליף מיני' לשדה החרם:
ורצה לשנות בגין דכתיב לכהן. פי' דמשמע הכהן המיוחד. ומקשי א"כ אף בזרוע לחיים והקיבה צריך להפריש וליתן לאנשי משמר דהא כתיב נמי לכהן. ומשני ר' אחא ר' אבהו כו' כל חרם ק"ק הוא. מה ק"ק כו'. פי' מיניה ילפינן דחרמים לאנשי משמר. ומקשי לימא אוף המטלטלין. פי' אם עשה חרם שיהא לאנשי משמר דתני. פי' באמת שאינו כן. ואמאי. ומשני אשי ה' ונחלתו יאכלון. פי' מיני' ילפינן לכל הנחלות בין שדה אחוזה ובין שדה החרם. ולא מטלטלין שאינו נקרא נחלה:
ר' יהודה אוסר בביכורים. פי' ליתן לכל כהן. ומפרש דר' יהודא כדעתיה דסבר אין נותנין אלא לחבר בטובה:
ר"ע כדעתיה. פי' הא דמתיר בכרשיני תרומה ליתן לכהן ע"ה. משום דסבר כל מעשיהן בטומאה. פי' שמותר לטמאות אותה ולכך לא איכפת לן אם הוא ע"ה:
א"ר יוסי אפי' [תימא] מיחלפא שיטתי'. פי' אפי' יסבור ר"ע שכל מעשיהן בטהרה. יכול ליסבור שמותר ליתן כרשיני תרומה לע"ה וטעמא שאינו מצוי הוא לטמאות מאכל בהמתו:
מ"מ לא גזרו על הבקי. פי' כשגזרו על הכרשינין. בקי שם עשב. ומשני בעליהן יצאת מאליכסנדרייא. פי' הרוב הוא באליכסנדרייא. אלא שהובא מאליכסנדרייא לזרוע כאן לכך לא גזרו: