ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי חלה· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ב · הלכה א
שמה אתם חייבים ואין אתם חייבים בחו"ל. פי' קאי על מתני' לפרש טעמא דר"ע שפוטר כשיצאו פירות הארץ מהארץ לחו"ל. וקאמר דכתיב שמה משמע לי' שאין חיובן אלא שמה ולא בחו"ל אף שהן פירות הארץ:
תני זו דר"מ. פי' הגירסא דקתני במתני' דר"ע ור"א לא פליגי אלא בסיפא. היינו דר"מ. אבל ר' יהודא הי' שונה הפלוגתא ברישא כדמפרש פירות חו"ל:
מ"ט דר"א. פי' שפוטר גבי פירות חו"ל אפי' נכנסו לארץ ומפרש מדכתיב מלחם הארץ היינו ולא לחם חו"ל פי' אף אם הם בארץ:
מ"ט דר"ע. פי' שמחייב ומפרש שמה אתם חייבים כו':
מה מקיים ר"א כו' אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. פי' משמע דשמה הם חייבין:
ומשני בפירות הארץ:
חברייא כו' כצ"ל:
כך הי' משיב ר"ע שמחייב את ר"א שהוא פוטר בפירות חו"ל שנכנסו לארץ:
אין אתם מודים כו' ולא גידולי פטור הן. פי' הרי קודם ביאתן גדלו בשעה שהי' פטור מ"מ השתא כשנתחייב נתחייבו בחלה. וה"ה אותן שגדלו בחו"ל אחר שנכנסו לארץ הי' לך לחייב:
והוא מקבל מיני'. פי' שהי' מקבל אותו לקושיא ולא השיב עלי' כלום:
א"ר יוסי תמיהני. פי' שהי' מתמיה אמאי לא תירץ דתמן אינו נקרא כלל גידולי פטור שמשעת ביאתן נתחייבו למפרע נמצא הוי גידולין בשעת חיוב וכדמסיים מדכתיב נתתי משמע כבר נתתי:
ומקשי מה מקיים ר"ע טעמא דר"א. פי' ר"ע שמחייב בפירות חו"ל שנכנסו לארץ הא כתיב מלחם הארץ:
ומשני בספינה שנכנסה לארץ. פי' ואפאה אותה בספינה דאז אם קרמו פניה קודם שהגיע לארץ דנעשה לחם בחו"ל אז פטור אבל אם קרמו פניה כשהגיעו לארץ אז נעשה לחם הארץ. פי' לחם בעודו בארץ ולפיכך חייב אף שגדלו בחו"ל כיון שנעשו לחם בארץ:
וכדמפרש ע"ד דר"ע ספינתו (זו) היא הכנסתו. פי' דהיינו מה שהספינה נכנסת הוי כאילו נכנס הלחם:
והכל הולך אחר קרימה בתנור. פי' אם קרם בחוץ או בפנים:
ומקשי מין מה דר"ע מותיב לר"א. פי' מפירות שמצאו כשבאו לארץ:
והוא מקבל מיני'. פי' אלמא דלא ס"ל לומר שלמפרע ירשו אלא שסבר שגידולו בפטור הי':
ומיבעי לי' ר' יוסי קומי ר' יונה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה כו'. פי' אם אסורה משום חדש אף שבשעת גידולו עדיין לא נתחייב. או לא. דהיינו שאינה אסורה משום חדש. כיון שעדיין לא נתחייבו דהרי חדש תלוי בביאת הארץ:
וה"ג ר' יוסי בעי קומי ר' יונה בשעה שנכנסו כו' כצ"ל:
ופשיט לי' א"ל למה לא. פי' פשיטא שהיא אסורה משום חדש:
ומיבעי לי' עד כדון לחה אפי' יבשה. פי' אם היה יבישה בשעת כניסת הארץ. ופשיט ליה לאיסור אפי' יבישה:
ה"ג מעתה אפי' קצורה אפי' חיטין בעליה. פי' אפי' היו חיטין בעליה בשעה שנכנסו לארץ נאסרו משום חדש. והשתא מקשי כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל פסח. פי' היאך אכלו הא כל החיטין שהיו שם הי' אסור משום חדש עד קריבת העומר:
ומשני שנייא היא שמצות עשה דוחה את ל"ת. פי' עשה דאכילת מצה [דוחה] את ל"ת דחדש:
ומקשי ע"ד ר' יונה כו'. ע"ד דר' יוסי כו'. אא"כ היתה כתובה בצידו. פי' דסבר שאין עשה דוחה ל"ת אא"כ היתה כמו ציצית גבי כלאים דכתיב לא תלבש ואח"כ גדילים תעשה לך וא"כ לדידי' אין יכול לדחות לאו דחדש ממה היו אוכלין מצה בליל פסח:
ומפרש מה שיהא תגרי גוים. פי' מביאין מחו"ל דשם ודאי הי' פטור מה שהיו גדילין קודם ביאתן לארץ:
וכר' ישמעאל. פי' ואליבי' דר' ישמעאל לק"מ. פי' דלדידי' לא הי' אסור כלל אלא עד אחר שבע [שנים] שכבשו. ומה שהי' קודם לזה הזמן הי' מותר וכבר קרבו העומר כמה שנים:
וה"ג בשבע שכבשו ושבע שחלקו מותר. התיב ר' בון כו' כצ"ל:
ומקשי והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר. פי' מסתמא האי ממחרת הפסח היינו בי"ו והיינו ודאי משום העומר שהביאו בי"ו אלמא שקודם העומר היה אסור משום חדש. וקשיא לר' ישמעאל שסבר שהי' מתיר עד לאחר י"ד שנה. וגם על מ"ד שהי' עשה דוחה ל"ת. דהכא משמע שלא אכלו כלל עד י"ו:
ומשני והכתיב ממחרת הפסח יצאו ב"י כו' והיינו בחמשה עשר א"כ איכא למימר דהכא נמי לאו בי"ו אלא בט"ו והא דלא אכלו תחילה היינו משום שלא היו צריכין שהיו מסתפקין במן שבכליהם והשתא אכלו משום שפסקו או משום עשה דאכילת מצה:
ה"ג יצאו מכאן לשם רבנן דקסרי בשם ר' חנינא במחלוקת ר"א מחייב ור"ע פוטר. פי' אליבא דר' יהודא שסובר דפליגא ברישא דהיינו בפירות חו"ל שנכנסו לארץ. ומיבעי לי' אם פליגי ג"כ ביצאו מכאן לשם. ועלי' אמרו רבנן דקסרי שהוא ג"כ במחלוקת:
אמרי. פי' השתא מפרש טעמייהו:
ואמר דר"א מן אתרי'. פי' מאותו טעם גופא שפוטר גבי פירות חו"ל שנכנסו לארץ מחייב גבי פירות הארץ שיצאו לחו"ל:
וכן ר"ע. והשתא מפרש דר"א סבר לחם הארץ בכל מקום חייב. פי' אפי' כשהוא בחו"ל ולחם חו"ל בכ"מ פטור אפי' כשהוא בארץ. ור"ע סבר דשמה אתם חייבים אפי' בפירות חו"ל. ובחו"ל פטור אפילו בפירות הארץ:
רבנן דקסרי בשם ר' חנינא במחלוקת. מיותר:
אין בכלל אלא מה שבפרט דר' יהודא. פי' דהאי' כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לא קאי אלא על הפרט והיינו מהמדבר והלבנון:
ומקשי מתיב לר' יהודא כו' תנהו ענין לספרי חו"ל. פי' שאפי' אם יכבשו מספרי חו"ל יהא כא"י להיות חייב במעשרות:
ומקשי מעתה מה שהי' דוד כו' יהא חייבין במעשרות כצ"ל. ותיבת בחלה ט"ס:
ומשני שנייא היא שהי' דוד מניח כו'. פי' דכבש חו"ל קודם שכבש כל א"י. אבל אם הי' כובש אח"כ באמת הי' חייב במעשרות:
הווין בעי מימר מ"ד תמן חייב. פי' רבנן דר' ישמעאל דמחייבי במעשר תיכף משנכנסו לארץ אוף הכא חייב. פי' אף בחלה נתחייבו משבאו לארץ:
מ"ד תמן פטור. פי' היינו ר' ישמעאל דסבר שלא נתחייבו במעשרות אלא עד אחר י"ד שנה אף בחלה כן. אבל באמת אינו כן:
אפילו כמ"ד תמן פטור. פירש אפילו לר' ישמעאל מודה שמשבאו לארץ נתחייבו בחלה:
ימים קלים עשו ישראל בארץ ההיא. פי' והיינו ע"כ שכיבש יותר ממה שכיבש יהושע. וקאי על אותן המותרות שלא ישבו שם הרבה. אבל אי אמרת שלא כיבש אלא מה שכיבש יהושע היאך איכא למימר על אותו הארץ שימים קלים ישבו בה. והלא כמה שנים ישבו בה קודם שגלו מתוכה:
נעשה כסוריא. פי' שחייב במעשרות:
יצאו משם לכאן. פי' מסוריא לבבל:
כבר נתחייבו. פי' כשהיתה בסוריא. וא"כ אף עתה שהיא בבבל היא חייבת:
ר' יהודא כדעתי'. פירש הא דמצריך ר' יהודא שיהא הספינה גוששת. היינו משום דאזיל לטעמי':
דר' יהודא פוטר במים לפי שאין בהם ממש. פי' דהיינו אם א' נתן הקמח וא' המים וא' המלח סברי רבנן שאינו רשאי להוליך העיסה אלא במקום ששלשתן יכולין לילך אבל אם אחד אינו יכול לילך. אז אינו רשאי להוליך דהחפצים כרגלי הבעלים וכאן הרי כולם בעליו:
ור' יהודא פוטר במים. פי' שאפילו מי שנתן את המים אינו יכול לילך לשם מותר להוליך לשם העיסה. שמים אין בהן ממש. וכיון שאין בהן ממש הוי כמו שאין כאן כלום אלא המקום פנוי ולפיכך צריך שיהא סמוך לקרקע. אבל לרבנן דסברי יש בהן ממש א"כ כשהספינה סמוך למים הוי כמו שהיא סמוכה לקרקע. וא"צ כלל גוששת:
א"ר אבין לא מסתברא דלא מיחלפא שיטתי'. פי' לר' יהודא דסבר דמים אין בהן ממש. א"כ הוי כמו שהמקום פנוי כלל. ואפי' לא היתה הספינה גוששת הוי כמו שהספינה גוששת. אבל לרבנן דסברי מים יש בהן ממש כיון דמפסקי מים הרי הוא הפסק לכך צריך שיהא סמוך לקרקע:
והשתא מפרש לא היתה הספינה גוששת מעשרותיו מהלכה. פי' מדרבנן:
אף ר' יהודא מודי בה. פי' אע"ג דסבר גבי ספינה שיהא גוששת מודי הכא שא"צ שיהא סמוכה לקרקע. וכדמפרש מפני שעומד על מקום אחד ואינו הולך מכאן לכאן כמו בספינה:
דר"א בן יהודא איש ברתותא היא. פי' הא דקתני במתני' עיסה שנילושה במי פירות חייבין בחלה אלמא שהן נחשבין חיבור לענין להצטרף לשיעור שיהא חייב בחלה:
וע"ז אמר דאתיא כר"א בן יהודא איש ברתותא. פי' דסבר גבי טבול יום שנגע בה שפסל את כולה. אבל לר"ע שסובר התם שאינו פוסל אלא מקום מגעו אלמא דאינו נחשב צירוף להיות כולו כא' ה"ה דסברי שאינו נחשב צירוף להיות חייבין בחלה:
ה"ג שמי פירות מחוברין לטמא. פי' בהא פליג ר"א בן יהודא וסבר כן שמי פירות מחוברין לטמא:
אבל אם נילושה כו' אין מי פירות מחוברין להכשיר. פי' בהא אפי' ר"א בן יהודא מודה:
ד"ה היא. פי' אף ר"ע מודה כמו במתני' דמי פירות מחברין לחלה ולפיכך חייב ולא פליגי אלא לענין טומאה:
אין לך מחבר אלא ז' משקים. פי' לאפוקי מי פירות:
ר' יוסי בעי מה את עביד לי' לחלה או לטומאה. פי' הא דאמר שאין מי פירות מחברין:
אין תימר לחלה. פי' אין מי פירות מחברין:
כ"ש לטומאה. פי' דהא בחלה יותר מסתבר לומר דמי פירות מחברין כדאמר לעיל דהא אף ר"ע מודה:
ה"ג ריב"ל תני ר"ט אומר נאמר כאן חלה כו' וחלה א' מז' משקין. פי' מהכא ילפינן שאין חייב בחלה אלא אם עשו את העיסה ע"י משקה שהוא כשמן חוץ ממי פירות אלמא שאין מי פירות מחוברין אפי' לחלה כל שכן לטומאה:
ה"ג האשה שהיא טבולת יום לשה את העסה וקוצה לה חלתה ומפרשתה. פירש שמתחילה היא מפרשת ואחר כך קורא לה שם. ותיזהר שלא תגע בה אחר קריאת שם. ומה שנלעה תחלה אינו כלום. שאין טבול יום מטמא חולין. ומדמקילין לה כולי האי. ולא מטריחין [לה] שתלך לאשה טהורה שתהא לשה לה את העיסה. דהא בקל יכולה לטמאות אותה דהיינו אם תגע אחר קריאת שם. אלמא שאף בטמאה לא מטרחינן לה לילך לאשה טהורה:
ועל זה אמר והדא איתתא לא בתוך הבית היא יושבת כו':
הדא אמרה עגבות אין בהם משום ערוה. פי' מדקאמר וקוצה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות עצמה. והאיכא עגבות אלמא דעגבות אין בהם משום ערוה:
הדא דאת אמר לברכה. פי' דאז א"צ לכסות אלא את הערוה:
אבל להביט אפי' כ"ש. פי' מן הגוף אסור:
ישב ולא קינח מהו. כצ"ל. פי' אם אסור להתפלל או לא. ופשיט לי' אע"ג דלא אמר רב הונא הדא מילתא בפי' אמר דכוותי'. פי' שיכול לידע מיני' גם זה הדין:
דאר"ה עומד אדם על הצואה כו'. ולא מיסתבר לי' לחלק בין שאר צואה לצואה במקומה שיהא מותר יותר:
מה פחות מד' מילין כו'. פי' הא דקתני לחלה ד' מילין. אם ד' מילין מצומצמות בפחות ואסור לעשותו בטומאה: