ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ז · הלכה א
כתב יד א
המזמין:
כתב יד א
ה"ג לית יכיל דתנינן היו דמאי. פי' משמע הא רישא בודאי ואפילו הכי הוא מתנה:
ומשני מה דאמר ר' יוחנן בדמאי לא בודאי לא אמר אלא מתניתא בדמאי. פי' דבאמת אפילו בודאי נמי מותר להתנות מה שאני עתיד להפריש למחר וגרסינן לפי זה במתני' דהיו לו תאנים של טבל מה שאני עתיד להפריש למחר ואין חילוק בזה כלל בין דמאי לודאי אלא דמתני' לא מצי איירי אלא בדמאי כדמפרש דבודאי אינו יכול להתנות על דבר שאינו ברשותו:
כתב יד א
ה"ג מירחמית מיקל ותלוי ביה א"ל עתיד אתה להנהיג שררה על ישראל כו'. פי' דסומך עליו אפילו לקולא:
א"ל עתיד כו'. פי' משום ברכה:
כתב יד א
דיתקן לילא. צ"ל דיתקן לה:
ולא הוי זבדי בר לוי צריך מזכי כו'. פי' דליהוי שלו:
ה"ג ר' זעירא אמר אי בשיש לו תנאי עליו ועל אחרים. פי' דהיינו שהתנאי היה לתקן שלו ושל אחרים לא היה צריך לזכות ואי בשאין לו תנאי אלא עליו ולא על אחרים:
צריך לזכותו בירקא. פי' דליהוי שלו:
ה"ג משום ר' אבוהו אמר. כצ"ל ותי' איתתבת מיותר:
ולא זכי זבדי בן לוי כו'. פי' כי היה המעשה אלמא שהיה התנאי עליו ועל אחרים ולא פליג ר' אבוהו על ר' זעירא אלא שהיה אומר האיך היה המעשה:
כתב יד א
ה"ג וצריך להלחיש בשפתיו. פי' התנאי:
כתב יד א
ה"ג אדחי תנא. פי' כמו סמי דהיינו דבאמת אין צריך להלחיש:
מפני אובדן אוכלין. פי' דמסתמא מה שיפריש למחר הוא מאבדו כדי שלא יאכלו אחרים:
א"ל מפררו כל שהוא. פי' על פחות מכזית שאינו אסור משום איבוד אוכלין:
כתב יד א
אלא דלא בעי דיחשדוני. וכיון שהוא רוצה שיהא להן נחת רוח לא איכפת לן מה שאינו רוצה שיחשדו אותי ולא הוי גזל: