ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק ו · הלכה א
כתב יד א
ה"ג תני החוכר שדה מן הכותי מעשר ונותן לו אם חזר הכותי ונתגייר או שמכר לישראל מעשר ונותן לו. רש"א תורם ונותן. פי' דכיון שנתגייר הוי כישראל ותורם:
מעשר ונותן לו. דאפילו מישראל ממשר:
כתב יד א
ה"ג ותני כן המקכל שדה מן הגוי כו':
ה"ג שלא לתרום פירותיו אינו רשאי הא אם רצה תורם כו'. פי' אלמא דיכול ישראל להעשות שליח לגוי מדתורם פירותיו:
כתב יד א
א"ר בא במאמין על ידו. פי' דאיירי שהנכרי מקיים תרומתו והוי כמו שהנכרי בעצמו תורם:
מה בין שוכר לחוכר החוכר בפירות. פי' שפוסק עמו ליתן לו כך וכך פירות לשנה דהוי פירות גדילין ברשותו ולהכי אין צריך לעשר:
כתב יד ב
שלא לתרום אינו תורם הא אם רצה תורם. ומדתורם פירותיו של גוי אלמא דישראל יכול להעשות שליח לגוי:
במאמין על ידו. משני דמיירי שהנכרי מקיים תרומתו והוי כאלו הנכרי תורם בעצמו:
כתב יד א
והשוכר במעות. פי' שחייב ליתן לו מעות ועכשיו כשנתן לו פירות הוי כמו שנותן לו הפירות בעד החוב שהוא חייב לו ולכך חייב דהוי כפורע חובו ממעשר:
המקבל למחצה כו'. עד כדון נכרי. כותי. פי' דבמקבל אין חילוק בין ישראל לנכרי וכותי אבל בחוכר יש חילוק דהיינו בישראל תורם ובנכרי מעשר מבעיא ליה בכותי מאי דינא:
כתב יד ב
ה"ג תני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. אם חזר הנכרי ונתגייר או מכר לישראל מעשר ונותן לו. רש"א תורם ונותן. פי' כיון דנתגייר הוי כישראל ותורם:
[אמר נכדו הצעיר גם כאן תראה כי חיבורו זה הוא לו מהדורא קמא בנוסח אחר]:
שכר ממנו שדה. ואפילו נתגייר מעשר ונותן לו דאפילו מישראל מעשר:
החוכר בפירות. שפוסק ליתן להמחכיר כך וכך פירות והוי הפירות גדילין ברשותו לכן א"צ החוכר לעשר:
והשוכר והשוכר במעות שפוסק ליתן לו מעות וכשנותן לו פירות הוי כפורע חובו במעשר:
כתב יד א
ה"ג בקבלה לגוי ולכותי אף עד שלא הניע לעונת המעשרות מעשר על ידו. פי' כשהגיע [עונת] המעשרות היה ברשות הגוי אפילו הכי צריך לעשר על ידו דקנסו כדי שלא יתן לגוי:
ולמי שאינו נאמן על המעשרות עד שלא באו לעונת המעשרות כו'. פי' דאז יש חילוק בין בא לעונת המעשרות ברשותו או לא אלמא דגוי וכותי כי הדדי נינהו והוא הדין גבי חוכר נמי אין חילוק בין גוי לכותי:
במקום שישראל מצויין. פירש דהוי ליה ליתן לישראל בקבלה במקום שאין ישראל מצוין מיבעיא ליה אי קנסו או לא:
שאל לרבי יוחנן כו'. פי' על מקום שאין ישראל מצויין אי קנסו או לא:
א"ל כו'. פי' אפילו אין ישראל מצויין אסור להשכיר לגוי:
שאל לריב"ל ושרא ליה מינה את שמע להשכיר כר' יוסי כצ"ל. פי' דמדשרי ריב"ל אלמא סבר שאינו אסור להשכיר אלא בתים ולא שדות דאית תנא דאוסר להשכיר לגוי אפילו אינו בית דירה כלל כמו שדות:
סבר ריב"ל מקום שאין ישראל מצוין כהדא סוריא צריכין לעשר על ידיהן או לא. פי'. דמיבעיא ליה אליבא דריב"ל אם התיר דוקא כשאין ישראל מצויין כלל אבל כשישראל מצויין כמו בסוריא שאינו מצוי הרבה ישראל מקרי מצויין וצריך לעשר על ידיהן או לא דאפי' כמו סוריא מקרי נמי אין מצויין:
ופשיט נשמעינה מן הדא ר' חגי כו'. פי' [עשתור] הוי כמו סוריא שאין ישראל הרבה מצויין אבל מצויין ישראל מעט ואפילי הכי התירו שלא לעשר על ידיהן:
ה"ג א"צ לעשר על ידיהן ועוד מן הדא כו'. ותיבת מינה את שמע להשכיר כר' יוסי מיותר כאן וצ"ל למעלה קודם סבר ריב"ל:
ה"ג והורין ליה להשכיר כר' יוסי לעשר על ידיהן שאינן מעשרין על ידיהן כו'. ותיבת הא מיותר:
כתב יד ב
כותי נשמעינה מן הדא. דבחוכר מחלק בישראל תורם ובנכרי מעשר מבעי ליה בכותי מאי דינא:
ה"ג אע"פ שלא הגיע לעונת המעשרות. דמשהגיע עונת המעשרות היה ברשות הגוי אפילו הכי צריך לעשר משום קנס שלא יתן לגוי. אלמא דגוי וכותי כהדדי נינהו וה"ה בחוכר נמי אין חילוק בין גוי לכותי:
במקום שישראל מצוים. קנסוהו כדי שיתן לישראל בקבלה ובמקום שאין ישראל מצוים מבעי ליה אי קנסו או לא:
ה"ג מכא את שמע להשכיר כר' יוסי. מדשרי ריב"ל אלמא סבר שאינו אסור אלא שכירות בתים ולא שדות:
ה"ג כהדא סוריא צריכין לעשר. מבעי ליה הא דשרי ריב"ל מקום שאין ישראל מצויין היינו שאין מצויין כלל אבל כמו סוריא שנמצאו ישראל מעטים נקרא מצויין או לא:
נשמעינה מן הדא [אמר נכדו הצעיר לא ידע המעתיק לקרות והניח ריווח [לאחר תי' הדא] והנראה שצ"ל דבר עשתור הוי כמו סוריא שאינו מצוים ישראל כ"א מעט ואין צריך לעשר על ידיהם]:
כתב יד א
קבל ממנו שדה לקצור בחיטין. פי' שקיבל ממנו שדה זרועה ליתן לו חטין ויקח לו בשכר קצירה חלק ממנה דהיינו מחצה או שליש או רביע:
ענבים לבצור כו'. מעשר ונותן לו. פי' אם קבל כן מן הגוי:
ומקשי איתא חמי עד שלא זרע חולק. פי' דאם קבל מן הגוי קודם שזרעה שגדל הכל ברשות ישראל קתני במתני' דחולק:
משזרע מעשר. פי' דהשתא שנזרעת ברשות הגוי מעשר ותיבת תורם צ"ל חולק:
ומשני ר' חנינא ה"ג שרה לקצור בשבלין. פי' ליתן לו חלקו כשהן עדין שבלים קודם גמר מלאכה:
ענבים לבצור כו'. לפיכך מניח כמו שהן. פי' שלא בא החיוב תרומה עדיין כשהיה בידו:
כתב יד ב
קבל ממנו שדה לקצור בחיטים. קיבל מן הגוי שדה זרועה לקצור ויטול שכר הקצירה מחצה מהחיטין או שליש ורביע ושאר החיטין יתן להגוי מעשר ישראל החיטים ונותן לו לגוי:
עד שלא זרע חולק. דאם קיבל מן הגוי שדה קודם הזריעה וגדל הכל ברשות ישראל אמרינן דחולק והשתא שנזרעת ביד הגוי תאסר במעשר:
שדה לקצור בשבלין. שיתן לו חלקו בשבלין קודם גמר מלאכתן למעשרות לפיכך מניחן כמות שהוא:
כתב יד א
שכר ממנו שדה פי' אפילו נתגייר:
הא מאותו המין כו'. פי' דדייק מדקתני בזמן שנתן לו מאותו השדה ומאותו המין אלמא דתלי דוקא בשניהם שיהא מאותו השדה ומאותו המין וכן קתני בהדיא במתני' אלא דניחא ליה למידק מרישא אף דקתני בסיפא בהדיא:
תני ר' חייא כו'. מעשר ונותן לו. פי' שאינו תלוי אלא באותו שדה דהיינו אם הוא מאותה שדה תורם ואם לאו מעשר בין שהוא מאותו המין או לא:
ה"ג מתני' כר' יהודה. פי' מה דדייק ממתני' היינו כר' יהודה דר"י אמר כן במתני' ומה דתני ר"ח כחכמים ופליג כצ"ל. פי' והיה צריך לומר דמה דתני ר"ח היינו כחכמים וע"ז אמר ופליג פי' מי פליגי חכמים אר' יהודה והא כל אימתי לפרש ומשני דבאמת לא פליגי אלא מתני' במקום שנהגו לעשות שעורין כפלים בחטין. פי' לפיכך יש חילוק בין אותו המין למין אחר כיון שחלוקין זה מזה הרבה וכיון שנותן לו בעד ט"ו סאה חטין ל' סאה שעורין נראה כפריעת חוב ומה דתני ר"ח כו':
ותיבת ופליגי אתינן מתני' במקום פלוני נהגו מיותר וצ"ל אלא מתניתין במקום שנהגו כו':
כתב יד ב
הא מאותו המין שלא מאותו שדה. וכ"ה בהדיא במתני' אלא דניחא ליה למידק מרישא אף דקתני בסיפא:
בין באותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו. ואין הדבר תלוי אלא אם הוא מאותו שדה או משדה אחרת:
ה"ג מתני' כר' יהודה מה דתני ר"ח כחכמים ופליג. הא דדייק לעיל ממתני' הא מאותו המין שלא מאותו השדה כו' הוא כר' יהודה דר' יהודה אמר כן במתני' ואם כן הא דתני ר"ח היינו כחכמים וע"ז אמר ופליג כלומר מי פליגי חכמים על ר' יהודה והא כל אימתי הוא לפרש:
מתני' במקום שנהגו לעשות שעורים כפליים כחיטים. משני לכן מחלק במתני' בין אותו המין למין אחר כיון שהוא נותן עבור סאה חיטים שני סאים שעורים נראה כפריעת חוב:
כתב יד א
הכא את אומר תורם כו'. פי' דמקשי מפני מה במקבל אין חילוק בין ישראל לגוי ובחוכר חילקת דבישראל תורם ובנכרי מעשר:
ה"ג ולא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. פי' דמן הדין אפי' בחוכר מישראל היה צריך לעשר אלא שהקילו בכוכר מישראל:
כתב יד ב
הכא את אמר תורם. מקשי מפני מה במקבל אינו מחלק בין ישראל לגוי ובמוכר הוא מחלק גבי ישראל תורם ובנכרי מעשר:
כתב יד א
מתני' מסייעא לחברייא צ"ל לר' לא:
החוכר שדה מן הגוי צ"ל מן הישראל:
תורם ונותן לו כו'. ה"ג הא רבנן אמרין קנסו חכמים בחוכר מן הגוי כו' ורמ"א קנסו חכמים אף בחוכר מישראל ויש קנס בישראל. פי' אי תימא דטעמא דמעשר בחוכר מן הגוי משום קנס אם כן לר"מ צ"ל דאף בישראל קנסו וע"ז מקשי וכי יש קנס בישראל אלא כיני רבנן אמרין תפשה מדת הדין בחוכר מן הגוי ולא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל ר' מאיר אומר אף תפשה מדת הדין בחוכר מישראל כצ"ל. פי' דהשתא דמן הדין הוא מעשר אלא דלרבנן הקילו ולר"מ לא הקילו שפיר:
מתני' מסייעא ליה לר' לא צ"ל לחברייא החוכר שדה כו':
אית בר נש דימר הדא מילתא. פי' דהקילו לו בחוכר מן הגוי יותר מדין תורה:
אלא כיני קנסו כו' רש"א אף לא קנסו חכמים בחוכר מן הגוי. פי' והעמידו על דין תורה:
לישראל אחר מותר צ"ל תורם. פי' הוא סיום הברייתא דלעיל ואתיא לרבנן דכשחזר הנכרי ונתגייר או מכרן לישראל לכ"ע תורם ומפריש הכא דהך סיפא ניחא בין למ"ד תפשה ובין למ"ד קנסו דלמ"ד תפשה הכא כיון שנתגייר או מכר לישראל הקילו ולמ"ד לא כנסו אלא בידו פי' כשהוא בידו של נכרי ולא כשמכרה לישראל או נתגייר:
כתב יד ב
ולא תפסה מדת הדין בחוכר מישראל. דמן הדין אפילו מוכר מישראל צריך לעשר אלא שהקילו בחוכר מישראל:
ה"ג הא רבנן אמרין. קנסו חכמים בחוכר מן הגוי ור"מ אומר קנסו חכמים אף בחוכר מישראל ויש קנס מישראל. כלומר אי תימא טעמא דמוכר מן הגוי מעשר משום קנס א"כ לר"מ אף בישראל קנסו וכי יש קנס בישראל:
ה"ג ר' מאיר אומר אף תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. דהשתא הוא מעשר מן הדין אלא דלרבנן הקילו ולר' מאיר לא הקילו:
איתי בר נש מיימר הדא מילתא. דבמוכר מן הגוי הקילו יותר מדין התורה:
ומשני אלא כיני קנסו חכמים. דאין זה אלא משוס קנם ורש"א אף לא קנסו והעמידו על דין תורה:
כתב יד א
ה"ג לא קנסו אלא בידו. מן המסיקין שנו. פי' האי המקבל שדה אבותיו היינו שנגזל מאבותיו לפיכך קנסו אותו כדי שיפדה אותו כי לא יניח אותו ביד הכותי מחמת חביבת שדה אבותיו:
כתב יד ב
מ"ד תפסה ניחא. מפרש דהאי סיומא דברייתא דלעיל שנתגייר או מכר לישראל הקילו ולמ"ד לא קנסו אלא בידו היינו כשהוא בידו של נכרי ולא כשמכרה לישראל או שנתגייר:
מן ניחא בין למ"ד תפסה ובין למ"ד קנסו דלמ"ד תפסה הכא כיון המסיקין שנו. האי המקבל שדה אבותיו היינו שנגזל מאבותיו יקנסו אותו שיעשר כדי שיפדה אותה ומחמת חביבות שדה אבותיו לא יניח ביד הכותי:
שם ה"ג אוף הכא סתמא נעשה כאומר. וז"ש במתני' שע"מ כן באו ושניהם ידעו מזה הוי כאלו התנו: