אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ה · הלכה א

פרק ה

כתב יד א
אף על החלה. פי' מדתני א' ממאה ממה שיש כאן משמע מכל מה שיש כאי אפי' מן החלה הוא מפריש תרומת מעשר:

דע"ז מקשי וחלה חייבת בדמאי:

ה"ג כלום אמרו ב"ש אלא דבר שהוא לאכילה. פי' דהא אף בית שמאי דמחייבי חלה בדמאי היינו כשהחלה ראויה לאכילה דהיינו שהיא טהורה אבל בטמאה שאינה ראויה לאכילה אף ב"ש מודו שא"צ להפריש ממנה דמאי כדמייתי ראיה מהלוקח לזרע ולבהמה דלא פליגי עליה ב"ש שהיא פטורה מן הדמאי והכא ע"כ מחזקינן החלה בטומאה ואין לאוכלה דהא אמאי אנו מפריישין חלה מספק שהוטבל בידו ואי היה חבר היו מחזיקין ודאי שתיקן אלא ודאי שאנו מחזיקין אותו לע"ה או דאיירי כאן שעושה בטומאה כדאוקי ר"י לעיל וא"כ אף החלה אסור לאכול והוי כלוקח לבהמה שפטור מן הדמאי אפי' לב"ש:

ומשני אלא במגבל עיסתו במי פירות. פי' שלא הוכשר עדיין ולפיכך אפי' הנחתום הוא ע"ה מותר החלה לאוכלה כיוו שאינה מקבלת טומאה ולהכי לב"ש חייב בדמאי ולר"י דמוקי לעיל כשעושה בטומאה ה"נ כיון שלא הוכשר עדיין הלוקח נמי מפריש דלא חיישינן שמא יוכשר ויטמא דחששא רחוקה היא כיון שע"ה נאמן על הכשרות אף שאינו נאמן על הטהרות והאי שעושה בטומאה היינו שעושה בכלים טמאים דהיינו או שכבר נטמא או שעדיין לא הוכשר:

ומקשי לא כן א"ר יוסי בר חנינא דר"א בן יהודא איש ברתותא היא. פי' במסכת חלה פ"ב מ"ב על האי מתני' דקתני עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ועליה קאמר ריב"ח דאתיא כר"א בן יהודא דסבר שמי פירות הוה חיבור לענין טבול יום ולפיכך הוי חיבור לענין חלה אבל לר"ע דסבר התם שאינו פוסל בט"י אלא מקום מגעו דלא הוי חבור א"כ אף לענין חלה אינה חיבור ולדידיה עיסה שנילושה במי פירות אינו חייב בחלה כלל ולפי זה הכא דקתני שחייבת בחלה ליכא לאוקמה לר"ע במגבל עיסתו במי פירות:

וע"ז אמר הא כרבנן לא. פי' שלרבנן דהיינו ר"ע א"א לאוקמי במי פירות כדפרישית:

ה"ג לא כר' יוחנן דר' יוחנן אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה. פי' דר"י מוקי לעיל הכי ולדידיה ודאי א"צ לתקן החלה דהא אינה נאכלת בין כשאיירי בחבר ועושה בטומאה או שאיירי בע"ה:

אלא כר"א דאמר. פי' לעיל כאן וכאן בעושה בטהרה וא"כ החלה נאכלת וצריך לתקן לב"ש:

תיבות אלא במתארח אצלו מיותר:

ומקשי לא כן תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות. פי' ואמאי צריך לתקן כלל דמאי כיון שאיירי בחבר מסתמא אף המעשרות הפריש אע"ג דלעיל משמע דהכא איירי בחבר והא דצריך הלוקח להפריש היינו משום דהחיוב להפריש עליו אי משום שעושה בטומאה אי משום שמוכר במדה דקה וא"כ לפ"ז לא מקשי הכא כלום דאף דהוא נאמן על המעשרות מ"מ על הלוקח להפריש כיון שהוא מוכר בדקה. צ"ל דסוגיא דהכא סבר אי לאו דתני התם הנחתומין לא חייבו אותן תכמים להפריש דמשמע דאיירי בנחתום חבר ומסתמא איירי שניהם בענין אחד כיון דבשניהם קתני סתמא הנתתום ולכך צריך לחלק ביניהם. אבל מתני' דהכא איכא לאוקמי דאיירי כשהנחתום הוא ע"ה וכן משמע הכא מדלא מקשי הכא אמאי צריך הלוקח להפריש וכן איכא לאוקמי כל הסוגיא דהכא מוקי המתני' כן. וע"ז מקשי שפיר לא כן תני הנאמן כו' ותיבת ותניתוה מיותר:

ומשני רבי ינאי בר' ישמעאל כו'. פי' דאפי' הוא נאמן על הטהרות אינו נאמן לרבים לענין שיהיו רבים סומכין עליו ליקח ממנו בחזקת שהן מעושרין ולכך צריך הכא לתקן אף שהוא נאמן על הטהרות:

כתב יד ב
אלא דבר שהוא לאכילה. דהא דב"ש מחייב דמאי בחלה ע"כ אינו אלא כשהחלה ראויה לאכילה. דאי בשאינה ראויה לאכילה הא לא פליג ב"ש בהלוקח לזרע ולבהמה כו' שהיא פטורה מדמאי והאי חלה באה מידי ע"ה שאנו מחזיקין שעושה בטומאה. וחלה טמאה אסורה באכילה והוי כלוקח לזריעה ולבהמה דפטור מדמאי אפי' לב"ש:

אלא במגבל עיסתו במי פירות. משני דמיירי שלא הוכשר לקבל טומאה ואפי' הנחתום הוא ע"ה החלה ראויה לאכילה ולהכי הוא לב"ש חייב בדמאי. ולר"י דמוקי לעיל כשעושה בטומאה ה"נ כיון שלא הוכשר עדיין הלוקח נמי מפריש דלא חיישינן שמא יוכשר ויטמא דחששא רחוקה היא כיון שע"ה באמן על הכשרות אף שאינו נאמן על הטהרות ואף שעושה בטומאה היינו שעושה בכלים טמאים והיינו או שכבר נטמא או שעדיין לא הוכשר:

דר"א בן יהודא איש ברתותא היא. הא דקתני בחלה פ"ב עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה קאמר דאתיא כר"א בן יהודא דסבר שמי פירות הוי חיבור לענין טבול יום ולכן הוי חיבור נמי לענין חלה אבל לר"ע דסובר התם שאינו פוסל בטבול יום אלא מקום מגעו בלבד דלא הוי חבור לענין חלה נמי אינו חיבור והנילושה במי פירות אינה חייבת בחלה כלל וז"ש הא כרבנן לא. רבנן היינו ר"ע א"א לאוקמי במי פירות כנ"ל:

אלא לא כר' יוחנן. היינו ר' יוחנן דמוקי לעיל כאן בעושי טהרה כו'. ולדידיה ודאי פטור מחלה דהא אינה נאכלת בין כשאיירי בחבר עושה בטומאה או שאיירי בע"ה אלא כר"א דאמר לעיל כאן וכאן בעושה בטהרה וצריך לתקן משום חלה לב"ש דהא נאכלת:

לא כן תני הנאמן כו'. וא"כ מיירי בחבר ואמאי צריך כלל לתקן דמאי ואע"ג דלעיל בפ"ב מתרץ לה או משום שעושה בטומאה ואי משום שמוכר במדה דקה אבל הסוגיא דהכא מפרש ליה למתני' דאיירי שהנחתום הוא ע"ה ולכן מקשה לא כן תני כו':

ואמר הדא דתימא במתארח אצלו. משני דאפי' הנאמן על הטהרות אינו נאמן לענין שיהיו רבים סומכים עליו ליקח ממנו בחזקת שהוא מעשר:

כתב יד א
שמע לה מן דבתרה. פי' אף דקתני הכא א' ממאה הוא לאו דוקא:

אלא חוץ מן הראוי ליקדש לשם תרומה כו'. פי' דבאמת א"צ להפריש דמאי על החלה והאי דקתני א' ממאה לבד מן החלה קאמר:

כתב יד א
תנינן חלה בין ראשון לשני. פי' והכא בעיסה היה צריך להפריש אף קודם לראשון דהא בחלה כתיב ראשית ואסור לזר האוכלה במיתה ואמאי מפריש ראשון תחלה:

חלה אין בה משום בל תאחר. פי' אפי' מאחר לה אין בכך כלום ולפיכך מותר להקדים ראשון:

אין משנה אמורה על הסדר. פי' ובאמת צריך להפריש החלה תחילה:

ומקשי ולא בדמאי אנן קיימין. פי' דהא הכא איירי בדמאי:

ולא כן א"ר בא בריה דר' חייא בשם ר' יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי. פי' וא"כ האיך מוכח מהכא שאין בחלה משום בל תאחר אף בודאי דילמא דוקא בדמאי דמותר להקדים אף שני לראשון:

ה"ג לא כן א"ר בא בריה דר"ח בר בא בשם ר"י מותר להקדים שני לראשון בדמאי והכא בדמאי אנן קיימין:

ומשני לא בדא אלא בדא דתני ר' חייא אף בודאי עליה ר' יונה בשם ר' זעירא כו'. פי' מניה מוכיח רבי זעירא שפיר שאין בחלה משום בל תאחר:

ור' יוסי אמר שאין משנה אמורה על הסדר אלא תקדים חלה לראשון. פי' באמת הוא מקדים חלה תחלה:

כאן צ"ל ר' מתני' אומר בדין היה כו'. פי' דבאמת צריך להפריש ראשון קודם החלה אף שבדין היה שמפריש החלה תחילה כדפרישית מש"ה צריך להפריש ראשון תחילה כדמפרש. ולמה קדמה ראשון מפני שקדמה לגורן. פי' שהחיוב של מעשר ראשון בא כשהיה בגורן אבל חלה לא נתחייבה עד שנעשה עיסה:

וכתיב בה ראשית. פי' שבראשון יש תרומת מעשר שנקראת תרומה ובתרומה כתיב ראשית ולכך בדין שיפרישו קודם לחלה:

ומקשי והרי שני קדמה לגורן. פי' ואמאי אינו מפריש אפי' שני קודם חלה:

ומשני שני אע"פ שקדמה לגורן אין כתיב בו ראשית. פי' אין בו דבר שיהא נקרא ראשית:

ועליה מקשי מעתה תהא חלה חייבת במעשרות כו'. פי' דכיון שהדין הוא שיקדים המעשר לחלה א"כ לא יהא המעשרות חייבין בחלה:

ומשני לא שכל הקודם את חבירו כו'. פי' אע"פ שהוא קודם לחבירו אפ"ה חבירו דהיינו הקודם מתחייב בו פי' אפי' במאוחר ושניהם חייבין זה בזה:

ומייתי ראיה ולמה קדמה ראשון עד א"ר מתני' מיותר:

א"ר מתניה צ"ל ר' מתני' אומר:

מן ר' מתני' ועד מתני' צ"ל למעלה קודם מעתה תהא חלה כו':

כתב יד ב
זאת אומרת חלה אין בה משום בל תאחר. דהא בחלה כתיב ראשית עריסותיכם והכא בעיסה היה ראוי להקדים חלה לראשון ואשמעינן מתני' אף אם מקדים ראשון אין בכך כלום:

ולא כן א"ר בא בריה דר' חייא בשם ר' יוחנן מותר להקדים שני לראשון בדמאי וא"כ איך תידוק ממתני' דאיירי בדמאי שאף בודאי אין בחלה משום בל תאחר:

לא בדא אלא בדא דתני ר"ח אף בודאי כו'. מיניה מוכיח שפיר שאין בחלה משום בל תאחר:

מעתה תהא חלה חייבת במעשר. היינו לפי גירסתו דקגריס לה האי מעתה אחרי שמסקינן שבדין הוא שיקדים המעשר לחלה וא"כ לא יהיו המעשרות חייבים בחלה:

לא שכל הקודם את חבירו משני אע"פ שהוא קודם לחבירו. חבירו הקודם מתחייב אפי' במאוחר ושניהם מתחייבין זה בזה:

ותני כן העושה עיסה כו'. מייתי ראיה דשניהם חייבין זה בזה:

תרומה לא תאכל עד שיפריש עליה חלה. ואע"ג דמדומע פטורה מן החלה וכ"ש תרומה זה אינו אלא כשקרא עליה שם תרומה עד שלא גלגלה ולא נתחייבה בחלה. אבל אחר הגלגול מיד כשנתחייב בחלה ואח"כ קרא עליה שם תרומה אינו מוציאו מידי חיוב חלה:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה