אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק ב · הלכה א

פרק ב

כתב יד א
אלו דברים כו' בכל מקום. כלומר כל מקום שהם נמצאים אמרינן שמא"י הן לפי שאין כמותן בחו"ל ואזיל וחשיב הדבילה כו' אך באורז הקילו לפי שיש מעט דוגמתן בחו"ל אעפ"כ לענין אכילת אורז חייב לעשר דמאי אך כל המשתמש ממנו איזו תשמיש שלא לאכילה דבשארי המנויים שהן בודאי מארץ אף תשמיש אדם דמאי אבל באורז פטרו מדמאי בתשמיש אדם בחו"ל:

כתב יד ב
כל המשתמש ממנו פטור. היינו תשמיש שלא לאכילה דבשארי מינים המנוים במשנתינו שאינן אלא בא"י החמיר לחייבו בדמאי אף תשמיש אדם משא"כ אורז שיש מעט דוגמתן בחו"ל הקילו בתשמיש אדם בחו"ל:

כתב יד א
גמ'. תמן תנינן. הא דנקט כל המינים בשם לווי שום בעל בכי כו' משום דמין שם פירות האלו יש כיוצא בארץ במשומר לכן נקט שם לוי לסימן דאלו אין כיוצא בהן [בארץ] ולכן פטורים ממעשרות דמהפקר באים היוצא מזה דבמתני' דמעשרות חשיב כל הפירות דאין כיוצא בא"י ופטורים:

וע"ז אמר ר' אבין. דמתני' דהכא אשמעינן חילופא ממתני' דמעשרות דכאן חשיב כל המינים שאינן רק בא"י ולכן חייבין לעשר דמאי בכ"מ:

כתב יד ב
צרכו חכמים ליתן להם סימן. היינו השמות לווי לסימן דאלו אין כיוצא בהן בא"י ופטורים ממעשר:

הדא מתניתא חלופא. דחשיב מינים שאין כיוצא בהם בחו"ל וחייבין דמאי בכ"מ:

כתב יד א
לא שנו. דוקא כשקונה מישראל לכן הו"ל דמאי דשמא המוכר הפריש מעשרותיו אבל כשקונה מגוי חייב להפריש ודאי וחייב בתרומה גדולה ול"א דילמא גוי הזה קנה בא"י מישראל והו"ל דמאי:

וע"ז מפרש ר' אלעזר הטעם דאמרינן רוב א"י נתון ביד גוי לכן בודאי הגוי הזה קנה בודאי ג"כ מגוים וחייבין ודאי:

ור"י פליג וסבר רוב א"י נתון ביד ישראל לכן אפי' קנה כאן מגוי חיישי' שמא גוי הזה קנה בארץ מישראל והו"ל דמאי:

ופריך ואפי' יסבור ר"א רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל והוי גוים המיעוט אעפ"כ שמא ר"א חייש למיעוט והו"ל ספק ודאי:

ומביא ראיה מסירקייא יום אחד בשנה יש חגא לישמעאלים ומוכרים מע"ז שלהם ואומר ר"א כל השנה כו':

ודחה הגמרא ומסקנא כסברא ראשונה דר"א סבר הטעם דאין נתונה רובה ביד גוים:

כתב יד ב
לא שנו. דמתעשרין דמאי. אלא הלוקח מן ישראל אבל הלוקח מן הגוי מתעשר וודאי דהא אין להסתפק שמא עישר הגוי:

ר' לעזר חש למיעוטא. פריך דלמא ר"א סובר נ"כ רוב א"י נתונה ביד ישראל אלא בהא פליג דחייש למיעוטא ומביא ראי' מסירקייא דחייש למיעוט:

כתב יד א
ועוד ראיה וכ"צ לגרוס התגר. שהוא קונה ממקומות רתוקים לכן אפי' קונים ממנו בחו"ל ויש כמותן כאן חייב דמאי דמסתמא הביא מא"י:

ומפרש אימתי דידועה לנו שרובה קונה מישראלים לכן אינו חייב רק דמאי:

אבל אם היה לוקח מן הגוי. כלומר דאינו ידוע לנו אם רוב קנייתו מישראל ואף לא ידוע לנו אם רוב קנייתו מגוים אעפ"כ ודאי דתלינן בודאי שקנה מגוים והטעם ע"כ דרוב ארץ שראל נתונה ביד גוים והו"ל גוים רובה נמצא סייעתא לר"א:

אחת מישראל כו'. סיומא דברייתא וה"פ אם דרכו של זה התגר לקנות מישראל ומגוים הוה פירותיו דמאי:

כתב יד ב
(ע"ב) לרבי אליעזר (לצדוקא) [דצדוקא]. שם מקום:

אם היה לוקח מן הגוי ודאי. כיון שהיא ספק אם רוב קנייתו מישראל. או רובו מגוים תלינן שודאי קנה מגוים ע"כ דגוים רוב היינו שרוב א"י נתונה ביד גוים. וכר"א:

האיש הזה ממי לקח. נשאל להתגר ממי הוא לוקח ואם מן הנוי ה"ה ודאי ולמה אמר התגר בכ"מ דמאי. ומשני שהתגר גוי ולא נעמיד על שאלתו וגוי וישראל מטיילין לפניו:

שהוא לוקח אחת מן הגוי א' מישראל דמאי. אפי' כשקונה מן הגוי הוא דמאי וע"כ כר' יוחנן דרוב א"י נתונה ביד ישראל ותלינן שזה הגוי קנהו מרוב ישראל:

כתב יד א
וע"ז מקשה ר' חייא בר רבא. ונשאל להתגר ממי לקח פירות הללו:

ומשני בתגר גוי עסקינן וראינו שגוים וישראלים מטיילים עמו:

ר' נחמיה. מבואר בדבריו דאפי' כשקונה מגוי דמאי:

אמר ר' יודן לא הוזכרו רימוני בדן כו'. פליג שם אתנא קמא דסבר דהוון דבר חשוב ואינן בטלין ור' יודן סבר דלכן נקראים על שם מקומן דניכרים וחייבים ודאי והשתא היכי דמי אם בלוקח מישראל בתמיה וכי ס"ד שחייב ודאי על כרחך כשלוקח מגוי אעפ"כ מתעשרין ודאי בכל מקום אפילו בחוצה לארץ משמע דוקא בשני מקומות הללו רובן גוים לכן פירותיהן ודאי ולא בכל ארץ ישראל ומשני לעולם מיירי שקונה מישראל ואעפ"כ חייבים ודאי כגון שהיה יושב שומר המלך ודוחק שימכרו אלו המינים בזול ומותר למכור טבל:

כתב יד ב
א"ר יודן לא הוזכרו כו'. פליג את"ק דאמר דלכן הוזכרו משום דהוון חשיב ואינן בטילים. ור' יודן אמר דלכן הוזכרו ע"ש מקומם דניכרין הם לכן מתעשרין ודאי בכ"מ:

בלוקח מן הגוי. הא שאר כל הדברים דמאי. והיינו כר' יוחנן דלוקח מן הגוי דמאי:

בודאי אנן קיימין ובלוקח מישראל. לעולם דר' יודן מיירי בלוקח מישראל ואעפ"ה מעשרן ודאי תפתר שהיה אגרונימוס כו' ואז ישראל מוכר טבל לכתחלה:

כתב יד א
ה"ג ר' יונה בעי הביא שלשה משואין זה אחר זה הרי זה תגר כאתת אין זה תגר כצ"ל וצ"ל למטה קודם ר' מנא בעי. למפרע הוא נעשה תגר או מכאן ולהבא. פי' דבתגר פעמים להקל ופעמים להחמיר דהא כשהוא לוקח מן הגוי שאינו תגר אז יש חילוק אם היא מאותן המינין דחשיב במתני' הוי ודאי לר"א ובשאר מינין פטור לגמרי כשלוקח בחוץ לארץ ובתגר לעולם דמאי ואף שאפשר אם היה לוקח מן התגר בארץ ישראל נמי הוי דמאי לפי שמביאין לו הרבה בני אדם מהרבה מקומות ולפיכך מבעיא ליה הכי דהיינו כשלוקח ממנו בארץ ישראל או אותן המינין דחשיב במתני' דקודם שנעשה תגר היה מעשר ודאי והשתא כשנעשה תגר היה מעשר דמאי. וע"ז מבעיא לי' אם למפרע הוא נעשה תגר כו':

ה"ג בא לתקן. פי' שעכשיו אחר שנעשה תגר רוצה לתקן אותן שלקח ממנו קודם שנעשה תגר אם נותנים לו החומר שבדמאי או לא אבל ודאי צריך להפריש ממנו ודאי אפילו אי תימר למפרע הוא נעשה תגר היינו לחומרא:

לשלש משאות כאחת. תיבת כאחת מיותר:

כתב יד ב
בעי למפרע הוא נעשה תגר. דבתגר אלו מינים דחשיב במתניתין לר"א הוי ודאי אפי' בחו"ל ושארי מינין פטור לגמרי בחו"ל והקונה מן התגר בא"י הוו דמאי ומבעי לי' בתנר בא"י על כל המינים דהוו דמאי או על אלו דחשיב במתניתין דהוו ודאי אם למפרע הוא נעשה תגר או מכאן ולהבא:

בא לתקן אחר שנעשה תגר. בא לתקן התבואה שהנה קודם שנעשה תגר אם נותנין החומר של דמאי או לא אבל ודאי צריך להפריש ודאי דהא דאמרינן למפרע הוא נעשה תגר אינו אלא לחומרא:

כתב יד א
הפירות לא הילכו. פי' להבחין בהן אם הן מא"י או מחו"ל לא סמכינן אטעמא:

כתב יד א
מליהון דרבנן דאמרין כן. פי' דדבילה מותר בקסרין כדמפרש:

ולא פרשתינון דבילה. פי' דלא תני דבילה בהדי אותן המינין האסורין:

ומשני בגין דתניתא. פי' במתני' ולכך לא צריך למתני הכא. ומקשי והא תנינן אורז וכמון. פי' במתני' ואפ"ה תני הכא בהדי מינין האסורין וא"כ קשה אמאי לא תני דבילה נמי אלא ודאי שהיא מותרת וה"ג הוי שריא היא:

ישראל משמטין. פי' ומסתמא עשו בפירותיהן כדין ואין בהן איסור שביעית:

בשאר שני שבוע דמאי דישראל דמאי. פי' חייב דמאי ופירות כותים נמי חייבים במעשר וישראל וכותים רבו על גוים דאין פטורין אלא פירות גוים אע"ג דפירות כותים הן ודאי לענין שלא יהא מפריש עצמו ודאי אמרינן להיפך ישראל וגוים רבו על כותים:

וה"ג דישראל דמאי וכותים חייבין וגוים פטורים וישראל וכותים רבו על גוים:

עד היכן. פי' יהא אותן המינין אסורין:

ומפרש פונדקא כו'. כולן שם מקומות הן:

וצירין כקסרין כצ"ל:

כתב יד ב
הוי שריה היא. מדלא תני דבילה נמי בהדי ההיא ש"מ דס"ל דדבילה מותר:

בשאר שני שבוע דמאי. מפרש אמאי חייב דמאי משום דישראל מתקנין דמאי כלומר מחויבין לתקן עכ"פ דמאי. וכותים נמי חייבים אפי' בודאי וישראל וכותים רבים על גוים ה"ה דחייבין להפריש ולא בעינן להפריש ודאי משום כותים דהא ישראל וגוים ששניהם לא בעי להפריש ודאי הם רבים על הכותים לכן לא בעינן להפריש אלא דמאי:

כתב יד א
אני אומר אותה הגינה היתה מיוחדת לו . פי' שהיה יודע שעישר עליה:

והתיר את כולה. פי' אפ"ה התיר את כולה ואמאי אלא ודאי אלו לא היה ר"מ מחזיק אותו להיתר לא היה אוכל משום דאסור למיעבד בצבורא דשמא יראה אחד ויסמוך עליו ויאכל סתם:

כתב יד א
לא תזבון לי ירק אלא מן גינתא דסיסרא. פי' שהיה מחמיר ע"ע שלא ליקח משאר גוים לפי שבסוריא של ישראל חייב והיה מתיירא שמא גזל הגוי זה הקרקע מישראל ואין קרקע נגזלת ואף שקרקע נקנית ג"כ כשנשתקע שם הבעלים ממנה מחמיר ע"ע היה וגינתה דסיסרא היה ידוע לו שירש משל אבותיו:

הזכור לטוב. פי' זה אליהו:

ואי בעית מחמרא על נפשך אשתווי לחברוהי כצ"ל. פי' דבאמת מדינא מותר ליקח מכל הגוים אלא כיון שאתה רוצה להחמיר על עצמך כדפרי' לא תקח גם מזו הגינה ויהי' לך זו הגינה כמו שאר גינות של כותים:

כתב יד ב
מן גנתא דסיסרא. שירשה מאבותיו אבל משארי גינות גוים היה חושש שמא גזל זה משל ישראל אע"פ שנשתקע שם בעלה וגם בסוריא היה ר"מ מחמיר לעצמו:

מחמרא על נפשיך אשתווי לתברוהי. אם מפני החומרא גינת סיסרא שוה לחברוהי להחמיר עליו ג"כ:

כתב יד א
ובצלים הכופרים ובני המדינה כו' כצ"ל:

והאיסטפניני לעולם פי' אלו המינין לעולם אסורין:

ה"ג ולענין ספיחין מן ר"ה עד חנוכה אסור ספיחין. פי' שודאי משביעית הן:

מן עצרת עד ר"ה היתר ספיחין פי' שכבר יש ג"כ מאותו השנה:

מן החנוכה עד עצרת צריכה. פי' מבעי ליה: והשתא מפרש מיני נטיעות ואף שהקשואין נמי מין ירק מ"מ נקראת נטיעה כאילן:

כתב יד ב
והאספטני לעולם. אלו המינים אסורין לעולם:

מר"ה עד חנוכה אסור ספיחין. שהן ודאי של שביעית:

מעצרת עד ר"ה הותר ספיחין. לפי שנמצא ג"כ מאותו השנה אלא מן חנוכה עד עצרת צריכה מבעי ליה:

הקשואין כו'. השתא מפרש מיני נטיעות ואף שהקשואין נמי מין ירק מ"מ נקראת נטיעה כאילן:

כתב יד א
ירק מותר ואורז אסור. פי' כיון שידוע ששניהם נטעו כאן ושני מינים חייבין במעשרות:

מפני מה אורז מותר וירק אסור אורז מלמעלה דירק מלמטה. פי' שמסתמא הביא שניהם ממקום אחד ואמאי אורז אסור וירק מותר:

ה"ג א"ל רוב השדות הללו עושות המינין הללו. פי' ולכך גזרו באותן המינין טפי מבשאר:

אפי' תימא כו' רוב המינין הללו אינן באין אלא מן האיסור. פי' שרוב אותן המינין באין מן הארץ:

כתב יד ב
ר"י בעי היתה שדהו זרועה ירק ובא ומצאה אורז כו'. מקשה אמתנתין דקתני מינן הללו חיובין דמאי בכ"מ ואפי' בחו"ל וחדא מינייהו אורז הרי אם זרע בשדהו בחו"ל ירק ואורז תימא שהירק מותר מפני שהוא מחו"ל והאורז אסור:

אורו מלמעלן וירק מלמטן. כלומר הלא שניהם באים ממקום אחד וממאי ירק מותר ואורז אסור:

ה"ג א"ל רוב השדות הללו אינן עושות מינים הללו. ולכך גזרו במינין הללו יותר מבשאר מינין:

ואפי' תימר כו' אלא מן האיסור. היינו מן ארץ ישראל:

כתב יד א
אין מקום בא"י עושה משאוי אחד של צמוקין. פי' ומסתמא בחד מקום לקחן לכך תלינן שמחו"ל הביאן:

כתב יד א
ה"ג מתני' לא תני לי שמיעה א"ל דא"ר ייסא כו'. פי' דפליגי אם הולכין אחר אותו המקום שהביאן משם ושם היה אותו המין אסור לפי ששם רוב אותו המין הוא מן האיסור או שלא גזרו אלא כשהוא במקום איסור אבל אם הוא עומד במקום היתר לא גזרו דאמרינן שמא לקח אותן הפירות כאן ולא הביאן ממקומן:

הדא דתימא באילין אשפלתא. פי' הוא דבר מועט ולכך איכא למימר שלקח כאן:

אבל באילין טוענייא. פי' הוא משאוי גדול אמרינן מסתמא הביאן ממקומו ולכך הולכין אחר מקומו:

היה מקומו ומעמדו היתר ועבר דרך האיסור אותו האיסור כמו שלא עבד. פי' שלא חיישינן שמא לקת במקום האיסור:

רבי וחבירו הלכה כרבי. פי' ואמאי הורי ליה כראב"ש:

ה"ג קל הקילו בשביעית שהוא מדבריהם נצטרפה דעתו של ר"י עם ראב"ש. דהכא ראב"ש לקולא דהא דפליגי היינו כשמעמדו היתר ומקומו אסור דאי מעמדו אסור הוי אסור לכ"ע דהא אפי' ידוע שנזרע בודאי כאן אסור ולכך פסק כראב"ש:

כתב יד ב
חד אמר אחר מקומו. המקום ששם גדל רוב אותן המינים. חרנא אמר אחר מעמדו אם הוא עומד כעת במקום היתר לא חיישינן שמא הביאן ממקומן ושם הוא מקום חיוב דמאי:

באילין אשפלתא. שהוא דבר מועט איכא למימר כאן לקח אבל באילון טוענייא שהוא משא נמלים אמרינן מסתמא ממקומן הביאן והולכין אחר מקומו:

אותו מקום האיסור כמי שלא העבירו. ולא חיישינן שמא לקח במקום האיסור:

נצטרפה דעתו של ר' יוחנן עם ראב"ש. כי היכי דאר"י שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ה"נ קאמר ראב"ש אחר מעמדו להקל כשמעמדו היתר דאי כשמעמדו איסור אפי' בידוע שלא נזרע כאן אסור לכ"ע אלא במעמדו היתר ולקולא:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה