אור ברסלב

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה

פרק א · הלכה ב

הלכה א

כתב יד א
ונכנס לירושלים ויוצא. כוונת מתני' דמעשר שני של דמאי אף שהיתה בירושלים מותר להוציאה ולכאורה קשה אהדדי דתנן במעשר שני פרק ג' ה"ה והדמאי נכנס ויוצא ונפדה ואמר עלה בגמרא א"ר זעירא פירות שהן טבולין לדמאי אבל דמאי עצמו היינו מעשר שני של דמאי תופסתן מחיצה ואינו רשאי להוציאן. אך הענין דיש שני חילוקים מעשר שני של ודאי אין יוצא כלל אך מעשר שני של דמאי יוצא חוץ ואין נפדה שם רק מחזירו לירושלים והנה טבל מעשר שני ודאי יוצא לחוץ לכולי עלמא אך אם נפדה שם פליגי בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סבר אינו נפדה שם אבל בטבל מעשר שני של דמאי מודים בית שמאי דיוצא ונפדה שם וכן לתנא קמא איצטריך לבית הלל בדמאי אף נגמר מלאכתו יוצא ונפדה וזהו דנקט והדמאי יוצא ונפדה לכולי עלמא והיינו בטבל מעשר שני של דמאי אבל מעשר שני בעין של דמאי תופסתן מחיצות היינו שלא לפדות וזהו מאמר הש"ס שם לפרש הא דתנן ונפדה דוקא בטבל מעשר שני דמאי אזי לכולי עלמא נפדה אך מתני' דדמאי דתנן נכנס ויוצא ולא תנן ונפדה היינו דוקא במעשר שני דמאי בעונה:

כתב יד ב
לא יוחנן כ"ג העביר הודיית מעשר. קס"ד שהעביר היודוי והביעור. ואין לומר דמתניתין נשנה קודם תקנת יוחנן הא עיקר דמאי יוחנן כ"ג תיקן:

כתב יד ב
בספק טבל לא עשו אותו. אם בעה"ב מסופק אם הפריש מ"ש או לא הרי הוא ספק טבול למ"ש ואסור לאונן ומ"ש עצמו של דמאי מותר לאונן:

כתב יד א
תמן תנינן. קאי אמתני' דקתני הדמאי אין לו חומש. ורצה הגמ' לפרש דקאי גם אאוכלי זרים תרומת מעשר של דמאי בשוגג דאינו נותן חומש ומקשי אהדדי דתנן במס' ב"מ דף נ"ה חמשה חומשין הן האוכל תרומה ות"מ של דמאי:

ומשני ר' זירא הא דתנן הדמאי אין לו חומש לאו אתרומת מעשר קאי אלא אמעשר שני כשפודה א"נ להוסיף חומש:

ור' אימי מתרץ לעולם דקאי גם אתרומת מעשר שני של דמאי:

תמן רבי מאיר. כלומר הא דמחמרינן שם דזר נותן חומש אתי כרבי מאיר דהוא המחמיר תמיד ועשה חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתני' דהכא דפוטר מחומש אתי כרבנן דהן מקילין תמיד:

רבי זירא אמר מפרש טעם על עצמו הא דמחלק בין תרומת מעשר למעשר שני של דמאי ואמר בתרומת מעשר של דמאי כשאוכל בשוגג אש נקל לפוטרו מחומש אזי יבוא לאכול לכתחלה אך במעשר שני של דמאי אם תחמיר עליו שיוסיף חומש אתי למימנע ולא יפרוש כלל מעשר שני משא"כ בתרומה לא שייך רק שמא לא יפריש כדי שלא יאכל בשוגג וזה דבר זר:

לא יוחנן. ס"ד דהעביר גם שלא לבער וקשה אמתניתין דתנן אין לו ביעור משמע דוקא דמאי וזה ליכא למימר דמתניתין קודם תקנות יוחנן כהן גדול נשנית דהא יוחנן כהן גדול בעצמו תיקן דין דמאי ומשני דהעביר רק הוידוי שלא לאמר ובודאי אבל בדמאי א"צ ביעור:

כתב יד ב
תמן תנינן. בב"מ נ"ה תנינן חמשה חומשין הן האוכל תרומה ותרומת מעשר של דמאי הרי זר האוכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש והכא קתני הדמאי אין לו חומש:

ברם הכא מ"ש של דמאי. מתני' לא איירי באוכל זר תרומת מעשר אלא בפודה מ"ש של דמאי:

תמן ר"מ. ר' אימי מתרץ מתניתין מיירי גם בזר האוכל מ"מ של דמאי אלא ממניתין דתמן אתי כר"מ דמחמיר תמיד ועשה חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתניתין אתיא כדרבנן דמקילין תמיד:

ר"ז אמר. בא ליתן טעם דמחלק בין תרומת מעשר למ"ש דבתרומת מעשר האסור לזרים ואם נקיל עליו לפוטרו מחומש האכלו בשוגג אזי יקיל לעצמו לאכול לכתחילה אבל במ"ש דמותר לאכול לזרים יש לחשוש שאם תחמיר עליו בפדיונו להוסיף חומש אתי להימנע ולא יפריש כלל מ"ש משא"כ בתרומה לא שייך ליחוש דילמא אתי למימנע מלהפריש ת"מ כדי שאם יאכל זר בשוגג לא יצטרך להוסיף חומש:

כתב יד א
א"ר יוסי. מפרש דבדמאי קל יותר מספק טבל כגון אם בעה"ב בספק אם הפריש מעשר שני אם לאו. שמא אינו אסור לאונן. בתמי' אבל במ"ש של דמאי מותר לאונן:

רבי בון. קאי אמתניתין דתנן בדמאי מאבדין מיעוטו בדרכים כלומר אין צריך להביא ליד כהן רק מניחו במקום שהפריש ואפי' יואבד ופריך דמשמע דוקא דמאי ורק מיעוט הא מאבדין אפי' מרובה ובודאי כדתנן אין מביאין תרומה מן הגורן כו' שאין צריך להעמיד ליד כהן רק אם היתה במקום שחיות יגררו היינו מקום בזיון אזי מביאה משום בזיון אבל בלאו הכי מותר לאבדו אפי' בודאי ובמרובה. והשיב הגע עצמך בפירוש הברייתא דתני אין מביאין תרומה כו' והרי מצוה להשיב אבידה והאיך יניח התרומה שיואבד אלא מפרש רבי יוסי פירושו באמת:

מצוה להשיב אבידה בדבר מועט. כלומר בהוצאה מועטת אפילו התרומה ג"כ מועט והא דתנא אין מביאין כו' היינו שאין צריך להוציא הוצאה מרובה על תרומה מועטת וזהו הדין בודאי אבל בדמאי אפילו ההוצאה יהיה דבר מועט אין צריך להוציא על מעט תרומה אך על תרומה מרובה מוציא הוצאה מועטת:

ומאבדין. ושואל אם דוקא כשאין לו מעות לפדות אז מאבדו:

והשיב רבי ניחומי אפי' יש לו מעות בכיס שלו אין צריך לחללו:

אתיא. ר' חייא בר רבא דמפרש מאבדין את מיעוטו דמתני' במעשר שני של דמאי סבר כרבי זירא דמתרץ לעיל דמתני' דחמשה חומשין בתרומת מעשר ומתניתין דהכא במעשר שני:

ודרבי (לאי) [אילא]. דמתרץ קושית ר' בון בר חייא דמקשי ולא כן תני אין מביאין תרומה ע"כ מפרש מאבדין קאי אתרומות מעשר שני של דמאי סבירא ליה כר' אמי דמתרץ לעיל דמתני' דחמשה חומשין מיירי בתרומת מעשר:

כתב יד ב
ואם היתה במקום שחיה גוררתה מביאה. משום בזיון אבל בלא"ה מותר לאבדו אפי' בודאי ובמרובה:

א"ל ואינו מצוה להשיב אבידה. בתמיה ואיך תפרש הא דתני אין מביאין תרומה כו':

מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט. כלומר בודאי השבת אבידה מצוה ה"מ כי תהי' דבר מועט היינו ההוצאה מועטת אפי' תרומה מועטת והא דתני אין מביאין היינו בהוצאה מרובה על תרומה מועטת אבל אם הוצאה מועטת ותרומה מועט בודאי מביאין ובדמאי אין מביאין:

מאבדין את מיעוטו בדרכים. מבעי לי' האי מאבדין דוקא כשאין לו מעות לפדות או אפי' אם יש לו מעות:

כתב יד א
דבי ר' ינאי כו'. פחות מביצה בפרוסה מותר לאבד ובשלם אינו מאבד רק כגרוגרות:

ור"י בשם ר"ש. פליג דאפילו כמה מותר לאבד בפרוסה ופליג לקולא:

ור' מנא. תני דר' יוחנן פליג לחומרא דר' ינאי סבר בפרוסה כביצה ור"י סבר אף בפרוסה אינו מאבד אלא כגרוגרת:

כתב יד א
ר' הושעיא בעא. אם מתני' דוקא דיעבד אם הפריש מאבדן או אפילו לכתתילה מותר להפריש ואף שיודע שיאבד וקאי בתיקו:

מהו. מתניתין דפוטר כשלקח לזרע אם דוקא בדבר שזרעו כלה והשיב דלא שנא:

תוכן העניינים

ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה