ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי בכורים· רבנו אליהו [הגר"א] ב"ר שלמה זלמן מווילנה
פרק א · הלכה ה
ומן דקיימיה. כשהקים אותו מהספסל. א"ל הואיל והותרה הרצועה של מלקות אף אני מותר בה שא"צ לגרשה כר"ש דסבר דרק בעינן שנתגיירה פחות מג' שנים ויום א':
וא"ר זעירא. דכו"ע מודים שבת גרים מותרת לכהונה דהוי ל"ת הבא מכח עשה מעמיו ולא מגיורת והוי עשה:
חזר ר"ה דלא דמי עשה דמצרי הוי עשה השווה בכל שלכולם אסור. אבל עשה דכהנים קילא דאינו אסור רק לכהנים:
ולא מחסיל. כלומר ר' יוסי לא סיים הטעם אך ר' יונה סיים הטעם דכשלקט יביא בעצמו נראה ליתר בקריאה לכן אין ניתר ע"י שליח שלא יקרא:
א"ר מנא. אף דר"י לא סיים הטעם בעצמו אך אמר דכוותיה שממנו מוכח דהטעם כן. דכשאמר ר' הושיעיה הטעם הזה הקשה ר"י ואמר מתני' פליגא כו':
וקיימיניה. כלומר ומתרץ ר' יוסי דמתני' מיירי דבשעה שהפריש הי' בדעתו למכור נמצא לא היה ראוי מעולם ליתר בקריאה לפ"ז מוכח הטעם דר"י ג"כ כנ"ל:
והתנינן. ופריך מיבש האילן. וס"ד דיבש בשעת הבאה ובשעת לקיטה היה ראוי לקריאה. ותי' שגם כן היה יבש בשעת לקיטה:
וקרייה מעכבת. בתמיה ותי' בעינן ראוי:
לקטן לשלחן ביד אחר. דהיינו ע"י שליח וחלה השליח לא ישלחנו ביד אחר. כלומר השליח לא יעשה שליח אחר דשמא נמלך בעה"ב:
רשב"ל כדעתיה. דמוקי קרא ולביתך דוקא לאחר מיתה וסבר יורש את אשתו ד"ת וע"כ סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף לכן אינו מביא מחיים. ור"י סבר דיורש את אשתו מדרבנן וקנין פירות כקנין הגוף לכן לעולם מו"ק:
ומקשי ר' אבהו לכאורה על רשב"ל דאמר מו"ק לאחר מיתתה והא תני היורש מוא"ק. ותירץ היורש דקתני כגון שהפריש אביו והבן מביא אז א"ק אבל יורש שהפריש בעצמו כאביו דמיא:
ר' יעקב הנחה. (שמניח) [שהנחת] הביכורים בעזרה מעכבת:
שנוהגות בכל אף בכל אלו שאין קורין הפרשה מ"מ טעונין הנחה:
ור' תנחומא מפרש הטעם דהנחה מעכב מפני ששנה הכתוב לעכב דכתיב והניח והנחתו:
מפרש ר' אמי תרתי טעמא חדא לר' יהודא דהיינו דדריש והניח לרבות תנופה וא"כ טעם ששנה לכן אמר טעמא שנוהג בכל וחד טעם לרבנן דאמרין אין כאן תנופה ע"כ הא דשנה הכתוב לעכב: