בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף ז:
גמ' ב"ש אומרים שאור בכזית לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. עיין בפ"י והצל"ח מה שהקשו הא אין מזהירין מן הדין והנה הם רצו להביא ראי' דאיך לוקין אלאו דב"י ייע"ש ודבריהם תמוהין בזה דאכתי מה יענו להס"ד דש"ס דס"ל דב"ש אף באכילה ס"ל כן ומנ"ל זה באכילה כיון דאין מזהירין מן הדין ואף הש"ס דדוחה זה לאו מה"ט דוחה. אך נראה דא"ש לפי מה דאסברה לנו המרש"א במ"א דהטעם דאין מזהירין מן הדין מכח דאדרבא אפשר כיון דעון חמור הוא אין די לכפר במלקות ייע"ש א"כ פריך הש"ס כן דהנה זה ידוע דאכילה ודאי חמירא מביעור כמובן וכידוע דהרי באכילה איכא כרת ולא בביעור ולכך פריך הש"ס כן לכתוב רחמנא בביעור חוץ ולא לבעי שאור ונלמוד מק"ו וכו' וא"ל דאין מזהירין מן הדין דא"כ ככתוב באכילה שאור ולא חמץ ואז ממ"נ נדע הכל דנלמוד דבאכילה אסור חמץ מק"ו מביעור דמה בביעור אסור מכ"ש באכילה וא"ל דאין מזהירין מן הדין דהיינו דנימא דאכילה חמור ואין די בו במלקות הרי גלתה התורה באכילה בשאור דחמור בתרווייהו דהוי שאור והוי אכילה ודי במלקות מכ"ש בחמץ דדי במלקות ולהיות מותר חמץ א"א דזה נלמוד בק"ו מביעור וכן להיפוך ביעור נלמוד דאף שאור חייב הוא בביעור מק"ו דחמץ וא"ל אין מזהירין מן הדין דהיינו דחמור ולא די במלקות הרי חזינן דבאכילה דשאור די במלקות מכ"ש בביעור וא"כ נלמוד תרווייהו ושפיר פריך ומזה יהי' מוכח להיפוך כדעת הרמב"ם דלוקין על ב"י דאל"כ להס"ד דאף באכילה פליג ב"ש מנ"ל הרי אין מזהירין מן הדין וא"ל דנלמוד מק"ו מביעור הרי בזה ליכא מלקות ובע"כ דיש מלקות כה"ג אף בב"י ומכ"ש להמסקנא דרק בביעור פליג פשיטא דא"ש דל"ש בזה אין מזהירין מן הדין לומר דשאור חמור ולא די במלקות דהרי חזינן אף באכילה דשאור די במלקות כן הי' כראה לכאורה. מיהו באמת לפי הס"ד גם בזה לא יונח חדא דכל כהאי הו"ל לש"ס לפרש ולא לסתום ועוד דהרי חזינן דלר"ש בפסחים ס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו ולא כלום ומותר באכילה (היינו לדעת בעל המאור ז"ל וסייעתו ודו"ק) מן התורה ומ"מ חייב הוא לבערו ולהשביתו א"כ חזינן דיש זמן דמותר באכילה מן התורה וחייב לבערו. אך נראה דזה א"ש לפמ"ש הפ"מ בפתיחה כוללת בשם ספר החינוך דטעם מצות תשביתו הוי מכח שלא יבא לאכלו ייע"ש א"כ א"ש דודאי אם עכ"פ תוך הפסח אסור באכילה שייך מצות התורה להשביתו אף קודם זמן איסורו כי ניתן לו שעה לבערו קודם כדי בעת שיגיע זמן איסור אכילתו שוב לא יהי' בביתו ולא יבא לאכלו אך אי נימא דחמץ מותר לגמרי באכילה בפסח עצמו ג"כ ל"ש שיתחייב לבערו ממש אם מותר באכילה תמיד וא"כ עדיין יהי' מוכח מחיוב ביעור חמץ שלוקה באכילתו. אך עדיין ז"א דא"כ למה כתבה התורה כלל איסור אכילה בחמץ ושאור דנלמוד מביעור אך זה לק"מ דאם לא הי' נכתב כלל באכילה א"כ שוב הרי אין מזהירין מן הדין ולכך הוצרך לכתוב שאור עכ"פ באכילה. אך הא קשיא דהרי איצטריך חמץ באכילה לחייב עליו כרת דאל"כ אלא נלמוד מביעור הרי אפשר שאין כרת בחמץ רק בשאור. מיהו גם זה אפשר ליישב דממילא נדע דלמה לא הצריכה התורה ביעור בשאר איסורין דלא בדילי מכי' כגון נזיר וכדומה בע"כ מטעם דהוי בכרת וצא בדילי ובע"כ דאיכא כאן כרת אך זה דוחק לפרש בכ"ז לשון הש"ס., אך הרווחנו בזה ליישב מה דלכאורה הוי קשה לי מנ"ל לב"ש דשאור בכזית וחמץ בככותבת דלמא להיפוך חמץ בכזית ושאור בכל שהוא ולוקה בשאור אף בכ"ש ונהי דאיכא למימר כך או כך הרי קיי"ל דלחומרא מקשינן וא"ל דלכך מוקי בכותבת משום דנמצא כהך שיעורא בדוכתא אחריתי כגון ביו"כ הרי משהו ג"כ נמצא במ"א כגון בברי' וכדומה ושרץ בכעדשה וא"ל דברי' שאני דגם הכא ביו"כ איכא טעמא דהתם ביתובא דעתא תליא עלתא והתם כתיב רק לא תעונה ומה ענין זה לאסורי אכילה ובע"כ דבקשינן רק דמיון בעלמא וא"כ נימא להיפוך דשאור בכ"ש. ולכאורה היה נראה לפשוט מזה מה שנסתפק המשלמ"ל בהל' חמץ ומצה במה דקיי"ל דאכילה בכזית אם הוי סתם לשון אכילה משמע כזית או סתם לשון אכילה הוי בכל שהוא רק דהלכה למשה מסיני הוי בכזית ולפמ"ש יהי' מוכח מכאן דלשון אכילה משמע בכזית ולכך בשלמא אם מפרשינן זה בכזית וזה בככותבת לא דיבר הכתוב לשון שקר דנהי דאכילה בכזית היינו דגם בכזית נקרא אכילה לאפוקי פחות מכזית דלא נקרא אכילה אבל ביותר מכזית מכ"ש דנקרא אכילה דבכלל מאתים מנה ולכך אם הוי שאור בכזית וחמץ בככותבת לא דברה התורה לשון שקר ח"ו מ"ש לא יאכל חמץ ולא יאכל שאור וכו' (ועיין לקמן בסוף הדבור מ"ש לבאר דבר זה יותר) אבל אי נימא דשאור הוי בפחות מכזית א"כ הוי כתיב בתורה לשון שקר ח"ו דכתיב בי' אכילה ובפחות מכזית לא כקרא אכילה ובע"כ צ"ל דשאור בכזית כו' אך אי נימא דאכילה משמעותו אף בכ"ש רק דהל"מ בכזית שפיר הוי מצינן לפרש דשאור בכ"ש ודו"ק. אך עדיין לא הונח לי דאכתי למסקנא דלא פליגי כלל באכילה רק בביעור בזה שפיר נימא דחמץ בכזית ושאור בכ"ש וא"ל דלא מסתבר שיהי' ביעור חמור מאכילה דהרי חזינן לפני זמנו לר"ש מותר באכילה וחייב לבערו. אך לפמ"ש א"ש דלפני זמנו שאני כיון דעכ"פ בזמנו יהי' נאסר חייבה התורה לבערו לפני זמנו שלא יהי' לו כשיגיע זמנו אך בפחות מכזית וכדומה כיון דלעולם אין עליו חיוב באכילה במלקות לא מסתבר לחייבו במלקות או בלאו בכ"ש בביעור כיון דהביעור לא בא רק כדי שלא יבא לאכלו ובאכילה עצמו ליכא לאו ומלקות בפחות מכשיעור ואטו יהי' יציבא בארעא וכו' ולכך מוכיח להיפוך דאדרבא הביעור קיל מאכילה ובזה אינו חייב רק בככותבת. והנה לכאורה הוי קשה לי מנ"ל לב"ש דהכוונה על כזית ופחות מכזית דלמא הכוונה על שלא כד"א כיון דקיי"ל דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן א"כ דלמא חמץ כדרך אכילתן ושאור אף שלא כדרך אכילתן. אך א"ש לפמש"ל דבהא כיון שלא כדרך אכילתן לא נקרא אכילה א"כ איך כתבה התורה שקר בלשון אכילה בשאור בע"כ דהוי רק כדרך אכילתו ועוד כראה לפרש דבע"כ ב"ש סברי דכל אסורין לוקין עליהן אף שלא כדרך אכילתן והיא דאל"כ קשה באמת מה אמר דלא לכתוב רחמנא שאור וכו' דלמא הוצרך שאור כיון דאינו ראוי לאכילה וכדקאמר ב"ה. והן אמת דעל ב"ה גופא קשיא למ"ד בפ"ב דפסחים דלוקין אף שלא כד"א בכל איסורין א"כ אכתי למ"ל שאור וא"ל דשאני שאור שאינו ראוי לאכילה מה בכך הרי כל איסורין לוקין אף שלא כד"א. אך כראה דא"ש דנהי דלוקין אף שלא כד"א היינו אם הדבר הזה עצמו ראוי לאכילה אז כיון דראוי הוא לאכילה נחשב איסור ממש ולוקה אף אם הוא אוכלו שלא כד"א אבל אי גוף הדבר אינו ראוי לאכילה כלל א"כ פקע שם איסור מינה והוי כנפסל מאכילת כלב ושפיר קאמר שאני שאור דאין ראוי לאכילה אבל ב"ש ס"ל כיון דעכ"פ ראוי לחמע בו עיסות אחרות א"כ הוי אף הוא עצמו בכלל ראוי לאכילה ועיין בפ"א מה' חמץ בדברי הראב"ד והה"מ שם מוכח דבשאור ראוי לאכילה ע"י עירוב עיסות אחרות לכך שוב אף אם אוכלו בעין הוי שלא כד"א ומה חידוש הוא זה דבכל איסורים לוקה אף שלא כד"א ולכך אמר לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ולכך לא מצי ב"ש לפרש דקמ"ל שאור על שלא כד"א וא"ש. ועפ"י הנ"ל נראה דמ"ש הרב הצל"ח דעשה דתשביתו ל"ש בחמץ לב"ש ואף לב"ה י"ל כן ולדעתי ז"א דלא מבעיא לב"ה ודאי לא אמרינן כן דלענין עשה דתשביתו ודאי ילפינן ק"ו מה שאור שאינו ראוי לאכילה עוברין עליו בעשה דתשביתו מכ"ש חמץ דראוי לאכילה וא"ל להיפוך מה לחמץ שאין חימוצו קשה דמה בכך הרי עיקר מצות השבתה הוי מכח דלא יבא לאכלו וא"כ אם כבר גלתה התורה דאף בחמץ לוקין עליו באכילתו וגם חייבה בשאור לבערו מכח חשש אכילה מכ"ש בחמץ הוי כן. ובזה שפיר הוי רבותא בשאור יותר דבשאור כיון דאין ראוי לאכילה יש סברא לומר נהי דאם אכלו ממש לוקה מכח דאחשבי' הוא אבל לחוש עליו ולבערו מכח שמא יאכלנו בהא אין לחוש כ"כ כיון דאין ראוי לאכילה הו"א דלא ניחוש לי' שיבא לאכלו ולכך קמ"ל דאף בשאור חייב עליו בעשה דתשביתו ומכ"ש בחמץ דראוי לאכילה דיש ביה חשש זה וחייב לבערו ולהיפוך חימוצו קשה אין שייך בזה כיון דסוף סוף חייב עליו מלקות וכרת באכילה שוב ראוי לחייבו בביעור כמו בשאור ואדרבא ק"ו הוא כנ"ל ולכך אף לב"ש דלא ס"ל סברא זו דמה לשאור שאינו ראוי לאכילה היינו רק גבי אכילה כיון דבאמת אוכלו וס"ל דלוקה אף שלא כד"א בכל איסורים בזה ס"ל דודאי חמור שאור מחמץ ואין סברא יותר להחמיר בחמץ מבשאור לענין אכילה אבל לענין ביעור דהוי טעמא מכח דלא יבא לאוכלו בזה אדרבא להיפוך חמור חמץ יותר משאור דאין ראוי לאכילה ול"ש בי' חשש שמא יאכלנו כ"כ כמו בחמץ ולכך בזה מודה דחמץ חמור משאור וילפינן חמץ בק"ו משאור לענין תשביתו ולכך שייך אף בחמץ עשה דתשביתו מק"ו משאור. אך א"כ תקשה בין לב"ש בין לב"ה למ"ל בבל יראה חמץ ושאור לכתוב בשאור ולא לבעי חמץ וכיליף מק"ו. אך לב"ש א"ש דלכך ס"ל באמת דחמץ בככותבת ובאמת מה דקאמר תחלה הש"ס לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור היינו להס"ד דפליגי לענין אכילה בזה שאור עדיף מחמץ לב"ש וקשיא לי' למה לי שאור אך למסקנא דיליף לענין ביעור אדרבא הוי קשה לו להיפוך למ"ל חמץ לביעור נילוף משאור מק"ו ולמ"ל חמץ אלא ודאי דאין שיעוריהם שוה דחמץ בכותבת ושאור בכזית, אך גם ז"א דאם לענין ביעור עדיף חמץ משאור ויליף ק"ו חמץ משאור א"כ הו"ל לב"ש לומר להיפוך חמץ בכזית ושאור בככותבת ומדלא אמר כן מוכח דס"ל אף לביעור שאור חמור וא"כ נסתר דברינו הנ"ל. מיהו עדיין יש לקיים דברינו הנ"ל די"ל דהאי עשה דתשביתו דחל מערב פסח קודם זמן התחלת איסור אכילתו לר"ש ואף לדידן קודם זמן התחלת חיובו בכרת ולדעת הרמב"ם חל אף קודם שש עשה זו מוכח דהיא באה רק מכח חשש אכילה שלא יבא לאוכלו ולכך צותה התורה לבערו קודם זמן התחלת עיקר חיובו בכרת כדי כשיגיע הזמן כבר יהי' מבוער ולא יבא לאכלו ולכך העשה הוי עבור שלא יבא לאכלו אבל ב"י שאינו חל עד הלילה לרוב הפוסקים בזה מוכח דל"ה עבור שלא יבא לאכלו רק הוי טעם בפ"ע שהרי לא חייבה התורה אותו מקודם הגעת זמן חיובו בכרת ואם הוי מכח חשש שמא יאכלנו הו"ל להזהירו מקודם כדי כשיגיע זמן חיובו כבר יהי' מבוער ועוד דאם הוי הכונה רק מחשש שלא יבא לאוכלו אין סברא להתחייב עליו מלקות ולאו ממש כמו באכילה כיון דאינו רק מכח גדר אכילה ל"ש לומר עליו לאו ומלקות אבל איסור בעלמא כגון עשה שפיר שייך בי' ולכך תעשה הוי עבור כדי שלא יבא לאכלו ולכך ילפינן חמץ בק"ו משאור כנ"ל אבל בב"י שלא הוי עבור אכילה רק לאו בפ"ע הדר הו"ל כמו אכילה ושייך בי' צריכותא דב"ה ולב"ש הו"ל ק"ו מחמץ וא"ש ודו"ק היטב
והנה מה שהקשיתי לעיל דלמא להיפוך הכונה דחמץ בכזית ושאור בכ"ש וכתבנו ליישב דכיון דכתיב לשון אכילה ואכילה משמע בכזית וא"א לפרש בכ"ש וכן כתבנו שם לענין שלא כד"א ייע"ש אך לכאורה הוא טעות דבשאור באמת לא כתיב לשון אכילה כלל רק בחמץ אבל בשאור לא כתיב לשון אכילה וא"כ הדבר תמוה מאוד דמנ"ל דלמא כיון דכתיב בחמץ אכילה ולא בשאור נימא דשאור בכ"ש או שלא כד"א. ונראה לומר דאף דלא הוי ידע המקשן והסד"א מהא דר' זירא דפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר דשאור וחמץ אחד הוא מזה היי ידע עכ"פ כיון דהתחיל הכתוב בשאור וסיים כי כל אוכל מחמצת מדמסיים בלשון כי כל אוכל וקאי אשאור דלעיל מינה הוי כאלו הזכיר לשון אכילה בשאור עצמו כאלו נכתב בגופי' ותדע דאל"ה להס"ד דב"ש אף באכילה פליג מנ"ל זה הרי עיקר למודו דלמ"ל שאור ללמוד מק"ו והרי באמת באכילה לא כתיב שאור רק בראי' ודלמא בראי' הוי חמץ בככותבת אבל לא באכילה בלי הך קושיא דר' זירא דפתח בשאור וכו' אלא ודאי כיון דמסיים כי כל אוכל מחמצת הוי כאלו נכתב אכילה בשאור גופי' וכאלו כתיב כי כל אוכל שאור וחמץ ולכך שוב א"א לומר בכ"ש כיון דהוי ככתיב בלשון אכילה ואכילה ל"ה רק בכזית וא"ש ודו"ק היטב:
גמ' לכתוב רחמנא חמץ וכו'. הנה דעת הראב"ד בפ"א מה' חמץ ומצה דאף דבחמץ בנפסל מאכילת כלב אינו חייב לבערו בשאור אף בנפסל מאכילת כלב צריך לבערו. והנה עלה בלבי להקשות עליו ושוב עיינתי בלח"מ שהרגיש בזה דמנ"ל לב"ש דשאור בכזית וחמץ בככותבת דלמא קמ"ל דבשאור אף בנפסל מאכילת כלב חייב באכילתו וביעורו ייע"ש. ונלפע"ד ליישב דעת הראב"ד בפשיטות והוא עפמש"ל דב"ש דאמרי לא לכתוב רחמנא שאור ולא אמרו דאיצטריך שאור דס"ד דהוי שלא כד"א דאינו ראוי לאכילה וכתבנו דב"ש ס"ל בכל איסורין חייבין שלא כד"א ולפ"ז א"ש דהנה עיקר טעם הראב"ד דס"ל בשאור חייב אפי' בנפסל מאכילת כלב היינו כיון דלדידן קיי"ל דשלא כד"א מותר מן התורה א"כ מה שאסרה התורה לגמרי שאור חידוש הוא וכיון דהוי חידוש שוב אין חילוק בין אין ראוי לאכילה כך או נפסל לגמרי מאכילת כלב ועוד לפמ"ש דבע"כ מה שחדשה התורה בשאור היינו מכח אחשבי' ואחשבי' לא שייך רק באם ראוי לבא לידי אכילה בשום צד ולכך א"ש כיון דבלא"ה הוי שלא כד"א וראוי שיופטר רק דגלי קרא דכאן אזלינן בתר סברא דאחשבי' כיון שראוי לבא לידי אכילה ע"י חימוץ עיסות אחרות א"כ כיון דהוי מטעם אחשבי' אין סברא לחלק בין אם כך אין ראוי לאכילה או נפסל מאכילת כלב לגמרי סוף סוף כיון דחזינן דאחשבי' הוא וכיון דאחשבי' וראוי עדיין לחמע בו אחרים א"כ לא יצא מידי מדרגה הראשונה שהיו חייבין עליו מה"ט גופא, אך זה תינח לדידן דקיי"ל דבכל אסורין שבתורה אין לוקין אלא כד"א אבל ב"ש דס"ל דכל אסורין שבתורה לוקין עליהן אף שלא כד"א דכל שלא כד"א ס"ל דהוי אכילה א"כ אין כאן חידוש בשאור כלל יותר מכל אסורין שבתורה וגם א"צ לבא לסברא דאחשבי' כלל שוב הדרינן לכללא דתינח כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב דהוי עליו שם אוכל עכ"פ אבל בנפסל מאכילת כלב דהוא גופו יצא מכלל אוכל ממש ואין לו שם אוכל רק עפרא בעלמא ואף המחייבין שלא כד"א פטרה התורה אותו בזה שנפסל מאכילת כלב בזה שוב אין חילוק בין חמץ לשאור ואף בשאור פטור אם נפסל מאכילת כלב ויצא מידי חיוב הראשון ושיפרש ב"ש בזה חידוש דשאור ולא על כזית לא מסתבר לי' דטפי מוקי לה על חידוש דחמץ בככותבת דאשכחן שיעורא כה"ג ביו"כ ונמצא שיעור כזה במ"א אבל אם נפרש החידוש דשאור לוקין אף על עפרא בעלמא דלא נמצא כזה בשום מקום אין סברא לרבות כן וטפי מסתבר לפרש על חמץ בככותבת, ועוד לפמש"ל דהוי כנכתב לשון אכילה בשאור גופא א"כ לב"ש דס"ל אכילה שלא כד"א נקרא אכילה וחייב בכל האיסורים לא מצי לאוקמא בשאור על נפסל מכלב דאיך קראו הכתוב לשון אכילה והוא ח"ו שקר ולא הוי אכילה משא"כ לדעת הראב"ד לפי מה דקיי"ל דכל שלא כד"א ל"ה בכלל לשון אכילה ואעפ"כ גלי קרא בשאור שחייב ובע"כ דגלי קרא דבשאור נחשב אכילה אף מה דל"ה בעלמא אכילה א"כ ה"ה בנפסל מאכילת כלב הוי כן כנ"ל. מיהו לפי מה דמסיק הש"ס דבבינוור פליגי בזה שפיר הוי מצי ב"ש לפרש דקמ"ל אפי' בנתעפש מלאכול לכלב דבזה ל"ש הטעם דלשון אכילה ובע"כ כמ"ש בדרך הראשון ולכך לב"ש באמת פטור אף בשאור לבערו כלל אם נפסל מכלב כמו באכילה ובפרט לפמש"ל בסוגיא זו דביעור לא נאסר רק מכח שלא יבא לאכלו ואין סברא להחמיר בביעור יותר מאכילה ולכך אף לבער פטור בנפסל מאכילת כלב אבל לדידן דחייבין על אכילת שאור אף בנפסל מכלב לכך חייבין אף בביעורו וא"ש ובפרט לב"ה דיליף ביעור מאכילה. אך עם כ"ז לא הונח לנו דא"כ נתחדש לנו פלוגתא חדשה בין ב"ש וב"ה שלב"ה לוקין על שאור אף בנפסל מכלב וכן חייבין בביעורו ולב"ש אין חייבין בכך ומ"ט לא חשבו במשנה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה וכן אם נימא לב"ש חייבין בכל איסורי תורה אף שלא כד"א ולב"ה פטורין מ"ט לא חשבו גם פלוגתא זו בכלל מקולי ב"ש וחומרא ב"ה וצ"ע כעת בזה. ואפשר כיון דלא שנו פלוגתתם בהדיא בכך ל"ש לחשבו כיון דלא אפלגו בהדיא בדבר זה רק יוצא מפלוגתתם וק"ל.
והנה בטעם דעת הרמב"ם דס"ל דלוקין על ב"י ולא הוי ניתק לעשה הי' נראה דלאו הניתק לעשה לא שייך רק באם א"א לחול העשה רק אחר הלאו כגון בגזלה דלא משכחת לה השבה רק אם כבר גזל אבל קודם שגזל לא משכחת השבה וכן נמי בשילוח הקן אם לא לקחה ל"ש שלח תשלח רק אם עבר ולקחה שייך שילוח וכן באונס שגירש דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ודרשו חז"ל כל ימיו בעמוד והחזר קאי א"כ כיון דכל ימיו קאי אהחזרה ל"ש חיוב החזרה רק אחר השילוח לכך כל כה"ג דהעשה הוי רק אחר הלאו לכך אמרינן דהעשה בא לתקן הלאו אבל בעשה דתשביתו דחל אף בלי העברת הלאו רק חל קודם הלאו למ"ד דב"י אינו עובר עד הלילה ואף להסוברים דחל משש ולמעלה עכ"פ חל תיכף עם העשה יחד ומשכחת לה תשביתו בלי העברת הלאו מקודם רק בהגיע שש חל העשה וחל הלאו בזה הוי העשה ענין בפ"ע והלאו ענין בפ"ע ולא בא העשה לנתוקי ללאו כלל. כן הי' כראה לומר. ועוד הי' נראה לומר דל"ש ניתק לעשה רק אם הלאו במעשה גמור כגון גזלה ושילוח אנוסה או שילוח הקן דהנה סתם מעשה שאמרה התורה לא תגזול לא יוכל לשלחה וכו' לא תקח הוי הכוונה על לעולם דסתם מעשה שהאדם עושה הוי על לעולם ולכך דוקא על לעולם אסרה התורה לעשות זה אבל אם עושה אח"כ מעשה ומחזירו א"כ לא עשה המעשה למפרע רק לשעה וכל מעשה לשעה לא נחשב מעשה וכעין דקיי"ל במתנה לזמן וכדומה דכל דהוי לשעה ל"ה מתנה והיינו דכל דבר דליה עולמית לא נחשב מעשה רק מעשה ל"ה רק אם עושהו ויהי' לעולם כן, ואף דאסור לעבור הלאו אפי' ע"מ לקיים העשה אח"כ היינו מכח דהוי כמו חצי שיעור כמו דחצי שיעור אסור מן התורה מכח דחזי לאיצטרופי כן ה"נ הרי אם לא יחזור אח"כ לקיים העשה עבר למפרע בלאו ממש לכך הוי כמו ח"ש וחזי לאיצטרופי לכך אסור לעבור לכתחלה אבל באמת גוף הלאו לא נחשב גזילה או גירושין או לקיחת האם רק אם לוקחה שיהי' לעולם כן ולא לשעה ולכך אם מחזירו אח"כ ומקיים העשה נמצא לא נעשה הלאו תמיד ולכך אינו לוקה אבל בחמץ כיון דכתיב לא יראה לך חמץ א"כ אף בלי מעשה רק ממילא בלי עשיית שום מעשה רק בראי' בעלמא שנראה לו או לאחרים עובר עליו ולכך מה מהני שמשביתו אח"כ סוף סוף הרי כבר נראה קודם השבתה וראי' לרגע הוי ראי' דבזה ל"ש לעולם רק ברגע אחת אם כראה כבר עבר עליו לכך ל"ש בזה ניתוק לעשה ולפ"ז נראה אף דהרמב"ם כתב דהמשהה חמץ עובר בשני לאוין מ"מ למלקות אינו לוקה רק מכח לאו דלא יראה דאידך לאו דלא ימצא הוי ניתוק לעשה דלא ימצא שפיר שייך לעולם, ואפשר בלא ימצא כיון דל"ה הלאו במעשה רק בממילא ג"כ עבר עליו דאף מציאה לשעה נחשב מצוי ובשלמא היכי דהלאו הוי רק במעשה אז אמרינן דמעשה לשעה לא נחשב מעשה אבל בדבר דהוי בלי מעשה נהי דהרמב"ם כתב דאין לוקין על החמץ אא"כ קנה חמץ או חמצו שעשה מעשה היינו דודאי גוף הלאו הוי אף באין בו מעשה רק דמ"מ ללקות עליו א"א רק אם עושה לאו זה בפועל ממש אז לוקה אבל אם אינו מביא לאו זה בפועל עליו ל"ש מלקות אבל אם מביא לאו זה לעצמו בפועל לוקה וגוף הלאו הוי אף בממילא בלי מעשה לכך אף לשעה עובר בלאו וליש בזה ניתק לעשה, או י"ל הטעם דל"ה ניתק לעשה לאו דב"י דבשלמא בסתם לאו כגון לא תגזול או לא תקח האם על בנים וכו' וכן לא יוכל לשלחה כל ימיו כיון דכל ימיו לא נמשך למעלה רק הוי מצוה בפ"ע דכל ימיו בעמוד והחזר קאי א"כ הוי כאלו נכתב סתם לא יוכל לשלחה בזה אמרינן דהכוונה הוי שלא יעשה כן על תמיד ולעולם אבל אם מתקן הדבר בשום זמן נתקן הלאו למפרע אבל בחמץ דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע שכל שבעה לא ימצא בביתו חמץ א"כ כיון שפרט לך הכתוב זמן שכל שבעה לא ימצא תיכף אם השהה בביתו חמץ שעה אחת כבר ביטל מאמר הכתוב שבעת ימים וכו' ומה מהני מה שמשביתו אח"כ סוף סוף הרי כבר היה מקצת השבעת ימים בביתו חמץ וכבר נעשה הלאו ולא מהני מה שניתק לעשה ולכך לוקה שנים משום לא יראה כמש"ל דבראי' בעלמא ל"ש ניתק לעשה וגם בלא ימצא כיון דבזה כתבה התורה זמן ולכך א"ש מ"ש התורה זמן בלאו דלא ימצא ולא כתבה זמן בלאו דלא יראה והיינו דהתורה רצתה שילקה] שתים בלאו דחמץ ולכך בלא יראה בלא"ה לא ניתק לעשה ול"ש בי' זה לכך לא הוצרך זמן אבל לאו דלא ימצא הוי ס"ד דניתקו לעשה לכך כתבה זמן שבעת ימים ואז גם בזה לא הוי ניתק לעשה ולוקה שתים. כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב:
שם גמרא שאור דכתב רחמנא למ"ל, הנה כבר הבאתי לעיל מה שהקשו הכל דהלא אין מזהירין מן הדין והנה יש תרצו קצת מכח דאין לוקין בב"י עוד תרצו קצת והובא בשעה"מ פ"ב מה' מאכלות אסורות ובצל"ח בשם חכם אחד ג"כ מכח דברי ה"ה בפ"ב מהמ"א כיון דיש כאן עשה בלא"ה והכל תמוה דתינח למסקנא דעיקר פלוגתתם בביעור אבל להס"ד דפליגי באכילה וליכא בזה עשה ומלקות איכא והרי אין מזהירין מן הדין וראיתי בטעם המלך בגליון השעה"מ בה' חמץ שכתב ליישב קושיות המפרשי' דלב"ש יהי' מלקות בב"י ולב"ה ליכא מלקות בב"י ייע"ש ודבריו תמוהין דא"כ הוי ב"ש לחומרא בכל אופן וב"ה לקולא דלדידי' ליכא מלקות וא"כ לא נ"מ בין שיעור לפחות מכשיעור לענין ש א הוי בכל פלוגתא זו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ואיך מני לי' בעדיות במקולי ב"ש וחומרי ב"ה. והנה לפי המסקנא דהם פליגי בביעור לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה שהרעישו המפ' הלא י"ל דבאמת ליכא מלקות בב"י וח"ש אסור מן התורה אף בב"י ומ"מ איכא נ"מ בפלוגתתם לענין כמה דברים חדא לענין שבועה לפמ"ש התוס' פ"ג דשבועות דלר"י אף דח"ש אסור מן התורה מ"מ כיון דל"ה לאו רק איסור בעלמא וח"ש שבועה חלה עליו א"כ בלאו ממש אף דהוי ניתק לעשה ודאי אין שבועה חלה עליו כיון דהוי לאו ממש ודאי לא חלה עליו השבועה (ולא הוי זה מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה די"ל דלענין שבועת שוא איתשל ולכך לב"ש ל"ה ש"ש ואינו לוקה אבל לב"ה הוי ש"ש ולוקה תיכף כיון דנשבע לבטל את המצוה ודוק היטב) ועוד דאי נימא דשבועה חלה עליו בנשבע שלא לבער את החמץ וכדומה א"כ אי נימא דשבועה חלה לא יקיים העשה והוי לא קיימו ואף בטלו ממש כיון דנשבע עליו הוי כבטלו בפועל וכשלא קיים העשה מכ"ש בטלו ודאי דלוקה והדר לא חיילא עליו השבועה. ועוד נ"מ למה דתנא במשנה פ"ג דפסחים והכי קיי"ל בא"ח סי' תמ"ד בהולך לדבר מצוה בע"פ ונזכר שיש לו חמץ וכו' וכן בהולך לדבר הרשות דצריך לחזור ועד כמה הוא חוזר אנן קיי"ל כביצה אבל במשנה פליגי וס"ל שם לר' יהודא דזה וזה בכזית ולכך י"ל דב"ש וב"ה ס"ל כר"י ובהא פליגי דב"ש ס"ל דעיקר איסורם הוי חמץ בככותבת ושאור בכזית ועד כה"ג צריך לחזור וב"ה ס"ל דזה וזה בכזית וצריך לחזור בשניהם בכזית אבל פחות מזה א"צ לחזור ודי בביטול בעלמא. ומכ"ש לשיטת הסוברים דלחמץ ידוע לא מהכי ביטול א"כ י"ל דנ"מ לענין ביטול דבפחות מכשיעור מהכי ביטול אף בידוע דל"ש בזה חצי לאצטרופי כיון דבשעה ההוא חל הביטול ויצא מרשותו שוב נעשה כהפקר ואף אם בא לו אח"כ עוד ח"ש אינו מצטרף עוד דכבר הראשון אינו שלו אבל אם הוי כשיעור יחד שוב נחשב חמץ ידוע ול"מ ביטול אבל פחות מכשיעור לא נחשב חמץ ידוע כיון דאין איסורו רק מכח חזי לאיצטרופי ואם הוי ידענו שבודאי לא יבא לידי צירוף ל"ה צריך ביעור כלל רק דחיישינן שמא יבא לידי צירוף ועכ"פ שוב נחשב רק כחמץ שאין ידוע בפרט אם יבטלנו לא יבא עוד לידי צירוף ומהני ביטול לכך כ"מ טובא בינייהו. ובענין מה שהקשו הכל דהרי אין מזהירין מן הדין הנה לפי הס"ד דמיירי באכילה ובודאי יש כאן מלקות נראה דהעיקר כדברי הפ"י ואסביר דבריו יותר דבזה ל"ש אין מזהירין מן הדין כיון דכל שאור הי' חמץ תחלה וא"כ כיון שנתחמץ תיכף נאסר ומי התירו אח"כ ואטו כיון שנעשה שאור יחזור להתירו ואף אם נעשה שאור קודם פסח מ"מ כמ"ש הפוסקי' בה"פ לענין נ"ט בר נ"ט דבחמץ כיון דשמו עליו נקרא איסורא בלע ואף להחולקים שם היינו לענין שעת הבליעה דמ"מ אינו דומה לאיסור ממש דהי' נאסר בשעת הבליעה תיכף ומיד וכאן הי' בשעת הבליעה היתר רק דהי' שמו עליו כשיגיע פסח יהי' נאסר אך בשעת הבליעה ממש הי' היתר לכך מותר ג"כ בנ"ט בר נ"ט אבל הכא דאנו דנין על שעת הפסח עצמו שהוא עכשיו לפנינו בעין ואנו דנין עתה עליו ודאי אמרינן כיון דחמץ שמו עליו ותיכף שנתחמץ הי' שמו כן שבימי הפסח יהיו לוקין עליו ואף שנעשה אח"כ שאור אטו בשביל שנתחמץ יותר יתבטל ממנו איסורו להקל זה אינו ולא פקע ממנו חיוב הראשון שבו, ומה שהקשה הפ"י דא"כ למה עביד הש"ס צריכותא להיפך לכתוב רחמנא שאור ולא בעי חמץ הלא בזה אין מזהירין מן הדין נראה דא"ש דהנה כבר הזכרנו לעיל בזה במה דאמרינן מה לחמץ שכן ראוי לאכילה אבל שאור אינו ראוי לאכילה וקשה באמת אם אינו ראוי לאכילה למה ילקה עליו הרי הוי שלא כד"א ואנן קיי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כד"א וצ"ל דהכא גלי קרא דלוקה אף דהוי שלא כד"א וכמו דלוקה בכלאי כרם ובב"ח דלא כתיב בהו אכילה כן ה"כ אף דכתיב אכילה כיון דנודע דשאור אינו ראוי לאכילה א"כ גלי קרא דאף שלא כד"א בשאור נחשב אכילה ובפרט דבאמת לשון אכילה ממש לא נזכר בשאור רק בחמץ והיינו דבאמת אכילת שאור לא נחשב אכילה רק דמ"ו חייבה התורה עליו כמו בב"ח, וכלאי כרם, אך לפ"ז כיון דחידוש הוא עכ"פ בעינן שיהי' דומיא דהני דעכ"פ הם גופא משכחת לה לאוכלם דרך אכילתן וללקות עליהם ואז חל עליהם שם איסור ממש ונאסרו כיון דהם עצמן בני אכילה לכך אף אם הוא אכלן שלא כד"א ג"כ חייב כיון דעכ"פ הם גופא נחשבין איסור ממש ובאיסורייהו קיימו ובאיסורין כהך אף בשלא כד"א חייב. ובפרט דבהני שייך יותר סברא דאחשביה דאף דבעלמא לא אמרינן אחשביה לענין שלא כד"א כאן גלתה התורה דמהני אחשבי' לחייבו אך גם אחשבי' לא מהני רק אם באמת ראוי לאכילה בדרך אחר, וכעין סברא זו כתב הב"ש באה"ע סי' ל"א גבי ש"פ במ"א דבזה מהני אם אומרת לדידי ש"פ ייע"ש כן ה"נ י"ל סברא זו אבל בדבר דגופו אין ראוי לאכילה וא"א להתחייב עליו כד"א כלל א"כ הוא גופו נחשב עפר והתירא ממש בכה"ג לא מצינו בשום מקום שחייבה התורה על אוכל עפר כיון דהוא גופא הוי היתר ממש ואין ראוי שיחול עליו שם איסור כלל ל"ש לומר שיתחייב עליו כלל דהוא גופא לאו איסור הוא ובכה"ג ל"ש אחשבי' כיון דלא נמצא בשום מקום לחייב עליו ואחשבי' ל"ש רק אם יש מקום להתחייב עליו מדינא אך שהוא אוכלו בע"א שייך אחשבי' דהחשיב לאכילה זו כאלו הי' בענין השני שראוי לחייב עליו. וכעין סברא זו כתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו גבי שומרים דבדבר שלא שייך דין שומרים לא מהני אמירה דבשלמא בדבר דשייך בי' דין שומרים הוי כאלו אמר הריני שואל אבל בזה אף שואל פטור ייע"ש כן ה"נ אם ראוי להתחייב דרך אכילה מהני אחשבי' אף שהוא אוכלו שלא כד"א דהוי כאומר דלדידי' חשוב זה כאלו אכלו כד"א אבל אם לא משכחת לה אופן הראוי שיאסור מדינא ושילקה עליו לא מהני אחשבי' ואין סברא שתחייב התורה בדבר שלא נמצא בזה במ"א, ולכך הכא בשאור דחייבה התורה עליו אף שאין ראוי לאכילה בע"כ הטעם כיון דעכ"פ ראוי לחמץ בו מיסות אחרות ועי"ז יהי' ראוי לאכילה ונתחייב עליו לכך הוי הוא גופא איסור ממש ועיין בזה בהראב"ד פ"א מהל' חמץ ומצה שכתב זה שם דבשאור אף שאין ראוי לאכילה צריך ביעור מכח כיון דראוי לחמע בו עיסות אחרות ייע"ש ולכך כיון דעכ"פ הוא גופא איסור הוא דמשכחת לה דרך אכילתו מהני שוב אחשבי' ללקות עליו אף באכלו בעיני' דהוי כאומר דלדידי' נחשב כאלו אכלו בתערובת עיסות אחרות. אך לפ"ז מוכח עכ"פ דלוקין על חמץ ג"כ דאז כיון דילקה על שאור אם יתחמץ בו עיסות אחרות לכך הוי עליו שם איסור וראוי ללקות אף באכלו בעינא אבל אי נימא דאין לוקין על חמץ א"כ א"א שילקה על שאור כד"א א"כ ל"ש אחשבי' כלל גם כיון דגוף מין שאור הוי היתר וא"א שילקה עליו ל"ש לחייב עליו כשאכלו בעינא אלא בע"כ דלוקין על חמץ ג"כ ולכך ממילא חייבין על אכילתו בעינא א"כ ל"ה זה בכלל אין מזהירין מן הדין רק דהוי בכלל שאור חמץ דבלא"ה א"א לחייבו על שאור. וזה נראה כוונת הכתוב במ"ש שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ומבואר בש"ס דפתח בשאור וסיים בחמץ לומר דשאור וחמץ אחד הוא ולכאורה אינו מובן אך לדרכנו נמתק דשפיר הוי נתינת טעם זה לזה דלכך שאור לא ימצא בבתיכם אף דשאור אינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דכל אוכל מחמצת ונכרתה א"כ הרי השאור בא מכלל חמץ ויחזור להיות חמץ שתחלתו הי' חמץ לכך לא פקע מיני' שם חמץ כיון דכבר היה חמץ ויחזור להיות חמץ וז"ש כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לכך אף על שאור חייבין וז"ש דשאור וחמץ אחד הוא כיון דזה נמשך מזה ולכך שפיר פריך הש"ס כיון דכתיב שאור למ"ל חמץ ואהא משני הש"ס כן הו"א שאור שחמוצו קשה, דהנה בחמץ יש שני מיני חמץ יש שנתחמץ מאליו ויש שנתחמץ ע"י שאור ועיין בתוס' פסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה נתחמץ מחמת ד"א מנין שכתבו בשם ריב"א שנתחמץ מחמת שאור גרע מנתחמץ מאליו ומסתבר יותר לאסור יעו"ש א"כ הוי כן קושיות הש"ס כאן מה לשאור שחמוצו קשה כלומר אמת חמץ שנתחמץ ע"י שאור דהוי חמוצו קשה בזה באמת מוכח דילקה ממה דלוקין על שאור אבל חמץ שאין חמוצו קשה כלומר אותו חמץ שאין חמוצו קשה כגון בנתחמץ מאליו שאין חמוצו קשה מניין ואף דגם זה אפשר ללמוד מק"ו דשאור דזה ראוי לאכילה מ"מ שוב אין מזהירין מן הדין לכך איצטריך למכתב חמץ אף לנתחמץ מאליו ומה דנתרבה בפסחים נתחמץ מחמת ד"א היינו מכח שמרי היין כמ"ש התוס' שם וא"ש ובזה הי' נראה ליישב מה שהקשה המר"מ שי"ף דלמה קאמר הש"ס ילפינן ביעור מאכילה כמה לי הך לימוד כיון דאיכא הצריכותא ועיימש"ל בזה וכעת נראה כך דכוונת הש"ס במה דקאמר מה לחמץ שראוי לאכילה תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה אין הכוונה דשוב שאור גרוע מחמץ וראוי שיופטר בו רק דודאי אף שאינו ראוי לאכילה מ"מ ראוי לחייב עליו יותר מחמץ כיון דחמוצו קשה והך מעלה דחמוצו קשה מכריע את החסרון במה שאינו ראוי לאכילה וכעין מה דס"ל לכמה פוסקים ביו"ד סי' ק"ג באם הוי נ"ט לפגם דאם האיסור הוי רוב עד שמשביח ברבוי יותר מהפסד טעמו לא נחשב כ"ט לפגם כן ה"נ אף שאין ראוי לאכילה אך הרי יש מעלה כנגדו שחמוצו קשה ביותר זה משלים החסרון מה שאינו ראוי לאכילה כ"כ ולכך בודאי בזה יותר מסתבר לחייבו עליו מן חמץ דאין חמוצו קשה כיון דעיקר האיסור הוי כאן מכח החמץ שבו א"כ נהי דאין שאור ראוי לאכילה כ"כ מ"מ ראוי הוא קצת לאכילה גם לחמץ בו אחרות וחמוצו יותר קשה ולכך מסתבר יותר לחייבו עליו מחמץ, רק דכוונת הס"ס כך דהרי באמת אין מזהירין מן הדין רק דהכונה כיון דשאור היה תחלה חמץ וכבר הי' עליו חיוב מלקות איך נפקע ממנו איסור הראשון ולכך אמר שפיר כיון דשאור אינו ראוי לאכילה א"כ כמו דבחמץ בנפסל מאכילת כלב מותר כן ה"נ הרי איסור הראשון של חמץ ראוי להיות נפקע ממנו כיון דתחלה הי' ראוי לאכילה ועכשיו אינו ראוי לאכילה א"כ אזיל לי' איסור הראשון מה אמרת הרי כנגדו שחמוצו יותר קשה א"כ איסור זה כעשה עכשיו ונתחדש והוי כנתחדש איסור חדש ואינו מעין הראשון א"כ אין לחייבו רק מכח ק"ו ושוב אין מזהירין מן הדין וא"כ א"ש דתינח לגבי אכילה דלוקין עליו שפיר שייך צריכותא בזה אבל אח"כ דפליג לענין ביעור ובזה בלא"ה ליכא מלקות לרוב הפוסקים א"כ שוב א"א לומר הך צריכותא דסוף סוף ק"ו איכא דחמוצו קשה עדיף ממה שאינו ראוי לאכילה ולכך שפיר לא הוצרך לשאור ולכך אמר דילפינן ביעור מאכילה וא"ש ודו"ק היטב מיהו עדיין לא נתיישב קושיות המר"מ שי"ף בזה דלביעור א"צ כלל לצריכותא הנ"ל דבלא"ה י"ל צריכותא אחרת כיון דקיי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכו' ובקיבל אחריות אסור א"כ שפיר איצטריך שאור וחמץ דאל"ה הוי אפשר לומר דבשאור אף של אחרים בלא אחריות אסור או להיפוך אם לא ככתב חמץ ה"א בחמץ כן הוא וא"כ איכא בלא"ה צריכותא אחריתי דאיצטריך כ"א למפטר בי' של אחרים ושל גבוה ולפמ"ש שלענין ביעור ודאי שאור חמור א"כ איצטריך למכתב שאור לפטור בי', של אחרים ושל גבוה ולהיפוך חמץ צריך לגופי' כיון דקיל משאור ולכך שפיר קשה למ"ל הטעם דילפינן ביעור מאכילה וכן קשה על ב"ש הלא בזה ודאי צריך שאור לגופי' ומנ"ל דחמץ בככותבת וצ"ע כעת בזה ודו"ק היטב:
והנה כל דברי הפ"י הנ"ל לא נתנו להאמר רק לפי המובן מפשוטו דמה דאין מזהירין מן הדין היינו דא"א לחייבו מלקות מכח אזהרה מק"ו אבל לפי מה דאסבר לנו המרש"א במ"א והזכרתיו לעיל דמה דאין מזהירין מן הדין היינו אדרבא דאפשר מכח חומר שלו אין די במלקות לכפר א"כ כסתר סברת הפ"י דמה בכך דשאור בכלל חמץ אדרבא אפשר כיון דבא לכלל שאור גרע ואין די בו במלקות ונשאר קושיא הנ"ל במקומה אך כראה דאעפ"כ א"ש דמה דקיי"ל אין מזהירין מן הדין היינו בדבר דלולי הק"ו לא הוי ידענו איסור כלל בדבר הזה רק מכח הק"ו ידענו איסור אז כיון דלא מפריך ק"ו א"כ כמו דאמרינן דיו היכי דלא מפריך ק"ו כן אמרינן נמי אין מזהירין מן הדין אבל היכי דמפריך ק"ו דהאיסור כבר הי' נשמע בלא"ה ואין צורך ל"ו וא"כ כיון דלא נצרך ק"ו רק למלקות ואזהרה א"כ כמו דלא אמרינן דיו היכי דמפריך ק"ו כן נמי מזהירין ועונשין מק"ו. אף דאנן קיי"ל כרבנן דאמרינן דיו אפי' היכי דמפריך ק"ו כראה דוקא היכי דאנו רוצין להחמיר בי' יותר מן הנדון בזה אמרינן דיו אף היכי דמפריך ק"ו אבל היכי דאין אנו רוצין להחמיר יותר מן הנדון רק כנדון לבד ללקות כמוהו ולהיות באזהרה כמוהו בזה שפיר ילפינן בק"ו היכי דמפריך ק"ו ולא נצרך רק עבור זה. וזה טעם דברי הה"מ בפ"ב מהמ"א שכתב דבאם יש עשה בלא"ה כגון לאו הבא מכלל עשה בזה מזהירין ועונשין מן הדין והיינו מכח דלא צריך ק"ו רק לעונשין ואזהרות בזה שפיר ילפינן ק"ו רק דבדברי הה"מ א"א ליישב הסוגיא דכאן דלהס"ד דבאכילה פליגי ליכא עשה בשאור כלל ומנ"ל דמזהירין מן הדין, אך לפי דברי הפ"י א"ש דבאמת שאור הוי בכלל חמץ ולכך לאיסור לא צריך קרא כיון דהי' אסור בשעה שהיה חמץ לא נפקע אח"כ כשנעשה שאור וכיון דעכ"פ לאיסור לא נצרך קרא דהוי בכלל חמץ שוב הק"ו לא נצרך רק למלקות ואזהרה שפיר עונשין מן הדין ושפיר אמר הש"ס ודו"ק היטב בזה. מיהו בלא"ה דברי המרש"א אין מובנין לפי מה דאמרינן בש"ס בעלמא לחד מ"ד בגלוי מלתא עונשין ונימא אדרבא כיון דהוי חמור לא די בעונש הזה, ואפשר דבאמת בהך סברא תליא דלמ"ד בגלוי מלתא עונשין לא ס"ל סברא של המרש"א אך למ"ד אף בגלוי מלתא אין עונשין ס"ל כסברת המרש"א די"ל אדרבא מכח חומרא אין לוקין ולכך אף בגלוי מלתא אין לוקין ואכ"מ להאריך בזה אולי זכיני ה' במ"א לבאר יותר ודו"ק
גמ' וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה וכו' הנה הרב הצל"ח הביא דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מה' חמץ שהמניח חמץ בביתו עובר בשני לאוין לא יראה לך שאור שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחמץ ושאור אחד הוא וכתב הכ"מ מה שלא חשב הרמב"ם גם לא יראה לך חמץ משום דאמרינן פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור כו' והנה הרב הצל"ח כתב עליו דכי ניים ושכיב אמר להא מלתא דאדרבא בש"ס אמרינן להיפוך ייע"ש ואני אומר ח"ו לחשוד למאורן של ישראל לומר כן ודבריו מבוארין בש"ס וברמב"ם עצמו שהרי הרמב"ם סיים ע"ז ושאור וחמץ אחד הוא והרמב"ם מיירי בביעור לא מאכילה וסיים ע"ז ושאור וחמץ אחד. אך הכונה כפשוטה דהרי בש"ס קאמר גבי אכילה פתח הכתוב בשאור וסיים בשן לומר לך חמוץ ושאור אחד הוא א"כ כיון דלב"ה ילפינן ביעור מאכילה א"כ לזה גופא ילפינן ביעור מאכילה דשאור וחמץ אחד הוא כמו דבאכילה גלי קרא להדיא דפתח בשאור וסיים בחמץ וכתב בלשון כי לרמז דאחד הוא כן ה"נ ילפינן ביעור מאכילה דבביעור ג"כ הכונה כן דלכך פתח בחמץ וסיים בשאור דאחד הוא ולהא גופא ילפינן ביעור מאכילה דגם בביעור הוי הכונה כן דפתח בחמץ וסיים בשאור דאחד הוא. וזה כוונת הכ"מ והרמב"ם והיינו דהי' קשה לו קושיות המר"מ שי"ף למה אמר ילפינן ביעור מאכילה בלא זה הרי יש צריכותא ולכך מפרש כך דבאמת לפי מה שהביא הש"ס מאמר דר' זירא פתח הכתוב בשאור וכו' הדר הש"ס מהך צריכותא דהי' קשה אם יש צריכותא למ"ל לפתוח בשאור ולסיים בחמץ להראות שאחד הוא בלא"ה נדע כיון דצריכי תרווייהו בע"כ דלא אמרינן צריכותא ולכך כדי שכא נטעה דלא הוי שיעורם שוה הוצרך לגלות דשאור וחמץ אחד הוא ולכך בהביעור שפיר הוי אפשר לומר כיון דלא צריך למכתב שאור וכתבה מוכח דלא הוי שיעורו שוה לכך אמר דיליף ביעור מאכילה דכמו דבאכילה פתח וכו' להראות דשאור וחמץ אחד הוא כן ה"כ בביעור אמרינן דחמץ ושאור אחד הוא ולכך פתח בחמץ וסיים בשאור להראות דאחד הוא ולהא עצמו ילפינן ביעור מאכילה ולכך לא חשיב רק שני לאוין לא שלשה דלהא עצמו ילפינן ביעור מאכילה דלכך פתח בחמץ וסיים בשאור לרמז כי הוא אחד וא"ש וז"ב לפענ"ד כוונת הכ"מ והרמב"ם בפשוט. ובע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ תקשה אי נימא כפי הצריכותא בש"ס א"כ מנ"ל להרמב"ם דעוברין על חמץ בשני לאוין הרי בחמץ ליכא רק לאו אחד ובשאור איכא שני לאוין א"כ דלמא בחמץ דחמוצו קל לא החמירה התורה רק בלאו אחד אבל בשאור דחמוצו קשה חייבה בשני לאוין ומנ"ל דעוברין על חמץ בשני לאוין ובע"כ דס"ל דלפי המסקנא שוב לא אמרינן הך צריכותא כלל רק לכל מילי ילפינן ביעור מאכילה וילפינן להא דשאור וחמץ אחד הוא ולכך התחיל בחמץ וסיים בשאור דאחד הוא ולכך שקולים הם בין דשיעוריהו שוה בין לענין דהלאוין דשאור שייך אף בחמץ לכך עובר בחמץ בשני לאוין ולכך ממילא ליכא שלשה כיון דשאור וחמץ אחד הוא. ובפרט דממ"נ אי לא הוי אחד א"כ אדרבא ליכא בחמץ רק לאו אחד ובשאור שתיים כיון דכ"א הוי ענין בפ"ע א"כ לא משכחת לה שלשה בחד בשום ענין ממ"נ אם הוי חד חמץ ושאור אין בכ"א רק שתים ואם ל"ה חד א"כ שוב ל"ש לאו דחמץ בשאור ולא דשאור בחמץ וליכא בשאור רק שתים ובחמץ רק אחת עכ"פ יותר משתים ודאי ליכא וכיון דאנן קיי"ל כב"ה דילפינן ביעור מאכילה לכך כתב דאף בחמץ לוקה שתים דשאור וחמץ אחד הוא וא"ש כנלפענ"ד נכון וברור ודו"ק היטב בזה:
גמ' תנ"ה לא יראה לך וכו' זהו מחלוקת וכו. עיין בצל"ח מה שהקשה דלמ"ל התנ"ה כיון דבע"כ מוכרח לומר כן וא"א לומר בע"א. אך נראה ליישב בשני אופנים אחד והוא עפמש"ל בשם התוס' בפסחים דבנתחמץ ע"י שאור גרע מנתחמץ מאליו א"כ קשה מהו פריך הש"ס והא אר"ז וכו' זהו שאור זהו חמץ ובפרט לפי מה שביאר הצל"ח כוונת רש"י דהש"ס לא פריך מר"ז רק מגוף הקרא דמוכח כן וא"כ מה קושיא דנימא דהכתוב קמ"ל בחמץ שנתחמץ ע"י שאור דבזה בתר מעיקרא אזלינן וכדון כשאור ממש ולכך פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ ללמוד דחמץ הנעשה משאור נדון כשאור עצמו אבל בחמץ שנתחמץ ממילא ע"י עצמו או ע"י ד"א כפי' התוס' בפסחים בזה בעינן שיעור כותבת כנלמד מקרא אחריני דכל מחמצת לא תאכלו לא תאכל חמץ וכו' ומה פריך נימא דפלוגתת ב"ש וב"ה בחמץ שלא ע"י שאור. אך באמת זה לק"מ כיון דב"ש אמרי שאור בכזית ולמה לא קמ"ל רבותא יתירא דאף חמץ הבא משאור הוי בכזית בע"כ דס"ל בכל ענין הוי ככותבת. אך לכאורה קשיא עדיין דלמא רבותא קמ"ל ב"ש דאף שאור דאין ראוי לאכילה הוי בכזית ומכ"ש אם נתחמץ ע"י דברים אחרים בו אך ז"א דבע"כ ב"ש לא חשבו זה לגריעותא כלל מה שאינו ראוי לאכילה דאל"כ מנ"ל כלל דחמץ בכותבת ואי דלא לכתוב רחמנא שאור הרי נצרך דה"א דגרע מכח שאין ראוי לאכילה ובע"כ דב"ש ל"ל ההיא סברא כלל. אך תינח לפי מה דאמרינן באמת דטעמא דב"ש הוי מכח דא"כ למ"ל שאור אך לכאורה הוי אפשר לומר דטעמא דב"ש הוי דס"ל הלמ"מ דזה בכזית וזה בככותבת. והן אמת דהצל"ח הביא הכלל בשם הרמב"ם דבהלמ"מ ל"ש פלוגתא אך הוא גופא לא נתפרש במשנה וברייתא ודלמא באמת פליגי בהלמ"מ וב"ש ג"כ מודה די"ל סברא דשאור גרע ולכך קמ"ל דאף שאור בכזית ומכ"ש דבר הבא מחמת שאור וחמץ שנתחמץ מאליו או ע"י דבר אחר דלאו שאור בככותבת לכך הביא התנ"ה דלא באכילה פליגי רק בביעור וב"ש לא ס"ל סברא דשאור גרע בחד צד ויליף מקרא דבהלמ"מ ל"ש פלוגתא. ועוד הי' אפשר לומר דלכאורה י"ל דפליגי באכילה והיינו כיון דקיי"ל כזית בכא"פ דאורייתא ולפ"ז י"ל דפליגי בחמץ ושאור ע"י תערובת דבאם הם בעין שפיר אמר ר"ז דפתח הכתוב בשאור וכו' לומר לך זהו שאור זהו חמץ דשעוריהן שוה אבל בע"י תערובת פליגי וס"ל לב"ש דחמץ ע"י תערובת הוי בכותבת ושאור ע"י תערובת הוי בכזית בכא"פ וחמץ בכותבת ע"י א"פ ולכך הביא הש"ס תנ"ה דלא פליגי כלל באכילה רק בביעור וא"ש ודו"ק היטב:
בסוגיא דב"ש אומרים בכזית וכו' עיין מ"ש בזה בביאור לשון הירושלמי וישוב קושית הפ"ח וישוב דעת הרמב"ם בחבורי לא"ח בחלק הנרשם מאה ועשרה בדף קו"ח ובדף ק"נ ייע"ש:
גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו'. קשה לי מה התחיל הש"ס להקשות נימא הרי קיי"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה ועיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף י"ד בשחט בהמה ושחט עלי' חיה מה דמכסה היינו מכח כיון דהוי ראוי לבילה לעפר שלמטה אין בילה מעכבת בו אבל בלא"ה אין כסוי בעפר של מעלה בלי למטה א"כ נימא דהכונה באמת דבדיעבד פליגי והיינו דאם לא הי' לו עפר למטה ג"כ דאז לכתחלה לחפור בשביל עפר של מטה דעדיין לא נתחייב בכסוי וליכא עשה דכסוי אף לב"ש [ס"ל[ דאסור לחפור קודם שחיטה ולכך לא קאמרי רק בדיעבד אם שחט אז יחפור בדקר בין ליתן עפר למטה בין למעלה וגורר הדם ומכסהו וב"ה ס"ל דלא ישחוט ויכסה דהיינו כיון דלעפר של מטה לא הי' ראוי לחפור בתחלה ובאיסור שחט שוב אסור לחפור אח"כ בשביל עפר למטה כיון דלעפר של מטה הי' השחיטה באיסור שעפר של מטה הוי עיקר חיובו קידם שחיטה ואז לא הי' ראוי לחפור, וא"כ כיון שנדחה תחלה מזה לא מבעיא אי נימא יש דחוי אצל מצות א"כ כיון שנדחה ידחה ואף אם אין דחוי מ"מ כיון שתחלה הי' אפשר לקיים שניהם שלא ישחוט ולא יחפור ולא ניתן לדחות ולחפור עבורו א"כ כיון שבשעת חובתו הי' פטור ובשעה שבא לכלל עפר דהיינו קודם שחיטה לא הי' מחויב ליתן עפר למטה ונהי דמחויב ודאי הי' חייב אף מתחלה רק שלא הי' אפשר ליתן לעפר למטה עכ"פ כיון שבשעת תחלת החיוב לא הי' אפשר ליתן לעפר למטה ס"ל לב"ה דאינו דוחה אח"כ האיסור לחפור עבור עפר מלמטה וכיון שאינו חופר עבור מלמטה גם של מעלה אינו מכסה דכיון דלא הי' ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוקא היכי דהי' אפשר ליתן עפר למטה אז אינו מעכב כמפורש בש"ס וט"ז ביו"ד סי' כ"ח אבל כאן דלא הי' ראוי לבילה בילה מעכבת וכיון דליכא עפר למטה גם עפר של מעלה לא יתן ולכך אמר לא ישחוט ויכסה אבל זה בלא הי' עפר למטה אז אמר לא ישחוט ויכסה אבל ומודים שאם שחט הוי ג"כ הכונה כן כמו דמפרש לא ישחוט ויכסה כן הכונה שאם שחט וכיסה דהיינו שנתן עפר למטה הן שהי' לו עפר מוכן או שעבר וחפר וכיסה למטה אז מודים שיחפור בדקר ויכסה למעלה דלמעלה חל החיוב רק לאחר שחיטה שפיר דוחה החיוב לאיסור חפירה והתחלת החיוב הוי בהיתר חפירה ומה קושיא. ובפרט לפמ"ש בש"ס פרק כסוי הדם גבי מוקדשין דהתורה לא חייבה בכסוי רק מי שאינו מחוסר רק שפיכה וכסוי לא מי שמחוסר שפיכה וגרירה וכסוי א"כ ה"כ נימא דב"ש אין מתירין רק בדיעבד ולא לכתחלה דס"ל דקודם שחיטה ליכא מצות כסוי ודאי אסור לחפור ומ"מ אם עבר ושחט גורר ומכסה למטה ולמעלה או דלא ס"ל כלל הך סברא דמחוסר גרירה או דס"ל דרק בדאורייתא אמרינן כן אבל בדרבנן אמרינן כיון שמן התורה הי' ראוי לחפור וליתן עפר למטה תחלה לא נקרא מחוסר גרירה ולכך נהי שמדרבנן אסור לחפור קודם אם כבר שחט יחפור ויגרור ויכסה למטה ולמעלה אבל ב"ה ס"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכיון שמתחלה לא הי' ראוי ליתן עפר למטה א"כ מחוסר שפיכה וגרירה ותקון לכך אף אם שחט אינו מכסה דאינו חייב בכסוי דמדרבנן כבר נדחה ובפרט נהי דמן התורה חייב בכסוי דמן התורה לא נדחה מעיקרא ולכך אח"כ בחול חייב לכסות מ"מ ביו"ט דמדרבנן ל"ש כסוי כיון דמדרבנן מחוסר גרירה א"כ ליכא כאן מדרבנן מצות כסוי שוב אסור לעבור בו איסור דרבנן ביו"ט וחז"ל כעין דאורייתא תקון אבל מודים שאם שחט והי' לו עפר למטה או עבר וחפר ונתן למטה אז יחפור בדקר ויכסה למעלה כיון דאינו מחוסר גרירה וצ"ע. וכן קשה לי במה דפריך הש"ס אח"כ מכוי והכה עיימ"ש לקמן והקשיתי מזה דדלמא קודם לא הי' שייך כסוי דהוי ס"ס וכו' רק דשם הקשינו מכח דחוי אצל מצות וישבנו זה ייע"ש מ"ש בדף שאח"ז. אך כעת קשה לי כך דמה פריך בשלמא ודאי דניתן רשות לחפור בו אף קודם שחיטה לב"ש ולמ"ד חפור שחוט וכסי וכן לדידן באפר מוכן עכ"פ בודאי לכ"ע רשאי ליתן עפר למטה לכך שוב נותן למטה ולמעלה כדין אבל בכוי עכ"פ לכתחלה יש ס"ס דלמא בהמה הוא ואת"ל חי' שמא טרפה הוא וכיון דהוי ס"ס אף במוכן אין לטרוח בחנם וכעין דאמרינן בש"ס לקמן דאמר מספקא ל"ה אמרי רבנן זיל טרח וכסי ונהי דהאמת מכח ספק מחויב להטריח א"ע מ"מ בס"ס אין להטריח ביו"ט בחנם לכך קודם שחיטה אסור להזמין עפר למטה וכיון דאסור לעשות קודם שחיטה כן א"כ הוי מחוסר שפיכה גרירה ובדיקת הריאה וכסוי לכך הוי נדחה מן הכסוי מדרבנן ולכך אין לכסות ביו"ט ומה קושיא. וכן קשה בהא דאמר הש"ס גבי רבה ור' יוסף דפליגי באם אומרים לו שחוט וחפור וכסי נימא דהם פליגי בהא דאמרינן בש"ס אם טעם מוקדשין הוי מכח דמחוסר גרירה וכסוי או טעמא אחרינא דאמרינן שם והיינו דרבה ס"ל כטעמא אחרינא וחסרון גרירה וכסוי לא ס"ל לכך ס"ל באמת אסור לחפור קודם דעדיין לא חל מצות כסוי רק אח"כ גורר ומכסה למטה ולמעלה ור"י ס"ל כהך סברא דמחוסר שפיכה גרירה וכסוי לא מחייב בכסוי וכל דתקון רבנן כעין ד"ת תקון א"כ אם נימא דלכתחלה אסור לחפור א"כ כעת שאין לו עפר למטה צריך לשחוט ואח"כ לגרור והוי מחוסר שפיכה וגרירה וכו' לכך לא יהי' הכסוי כסוי נכונה כלל ויפקיע בזה מצות כסוי מדרבנן לכך אמרינן לי' חפור שחוט וכסי ומותר לחפור קודם והו"ל לומר דפליגי בהא, מיהו ז"א קשיא דר"י ידע דלא ס"ל הך סברא ולא הוי מצי לתרץ כך אך קושיות הנ"ל קשה, ובהיות כ"ז נראה ליישב דעת הלבוש שהביא הש"ך ביו"ד סי' כ"ח דנתן טעם בכוי דאין מכסין דמו מכח שמא יטלטל עפר שלא לצורך שמא מין בהמה הוא ותמה הש"ך דהש"ס מסיק טעמא אחרינא ייע"ש ולפענ"ד כוונת הלבוש כך דהש"ס דילן הכל אזיל לאינך טעמא דחולין מה דמוקדשין פטור מכסוי ולכך הוצרך לטעמא דהתרת חלבו אבל הוא פוסק כהך טעמא דיצא זה דמחוסר שפיכה גרירה וכסוי א"כ ה"נ בכוי כיון דעכ"פ קודם שחיטה כיון דהוי ס"ס אף באפר מוכן לא הי' ראוי לטלטל עבורו וא"כ א"א ליתן עפר תחלה רק אחר השחיטה ובדיקת הריאה וגרירה והוי מחוסר הרבה שוב לא הוי כסוי כלל מדרבנן ולכך אין לכסותו אף אח"כ דהוי כטרחא שלא לצורך מדרבנן. או י"ל בזה דתליא בהך סברא אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכך הך סוגיא דביצה אזלא להך סברא דלא אמרינן כל דתקון רבנן כעין ד"ת תקון ולכך מה בכך דהוי מחוסר גרירה מדרבנן מן התורה הי' מותר ליתן עפר למטה תיכף דמן התורה ליכא איסור בטרחא שלא לצורך ואזלינן בתר דאורייתא אבל בכמה סוגיות מוכח דאמרינן כל דתקון רבנן כעין ד"ת תקון וכיון שכן קודם שחיטה הי' אסור ליתן עפר למטה מכח טרחא שלא לצורך שוב לא חייב בכסוי כלל מדרבנן דהוי כמחוסר שפיכה גרירה ובדיקת הריאה ותקון ולא חייב בכסוי מדרבנן, ואין דומה לשאר חי' ועוף דאין מכסין עד שיבדקו הריאה ולא נחשב מחוסר מעשה דהתם העפר למטה באמת נותן קודם דרוב אינן טרפות רק אח"כ כיון דאיכא לברורי מבררינן ובאמת מן הדין גם עפר של מעלה הי' יכול לתקן קודם בין מדאורייתא בין מדרבנן עפ"י הדין דאזלינן בתר רובא וגם ביו"ט אפשר דמה"ט גופא שלא להיות אח"כ כטרחא שלא לצורך אם ימתין על בדיקת הריאה ויהי' מחוסר מעשה באמצע אפשר דמכסה קודם הבדיקה וסמכינן ארובא משא"כ בזה הוי מחוסר מעשה הגרירה והבדיקה מדרבנן מן הדין דבלא"ה הוי ס"ס והוי טרחא שלא לצורך לכך נפקע מצות כסוי מדרבנן ממש והוי כטרחא שלא לצורך ודו"ק היטב ועמ"ש בזה בק"א סי' תצ"ח ייע"ש בזה. ועיימ"ש בזה בחבורי ליו"ד סי' כ"ח בדברי הלבוש הנ"ל וכל הדברים הנ"ל יותר בביאור רחב ונכון ייע"ש:
גמ' לימא מר ורבה בדר"ז קמפלגי וכו'. לכאורה הוי קשה לי למ"ל לומר דפליגי בממליך ולא שחנו ולמה לא משני דפליגי בהא דהנה קיי"ל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא ועיין ביו"ד סי' א' גבי רוב מצוין וכו' וא"כ נימא ה"נ כיון דיש כאן חשש שמא ימצא טרפה או שמא ישחוט ויתנבל בידו רק מה דמותר לשחטו ביו"ט היינו כיון דזה ליכא לברורי קודם שחיטה שפיר אזלינן בתר רובא דאינו טרפה ולא תתנבל בידו דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אבל לענין כסוי בשלמא לגוף השחיטה ביו"ט דא"א לברורי קודם שחיטה לכך אזלינן בתר רובא אבל לענין כסוי כיון דאפשר לשחטו מקודם ולבדוק אח"כ אם הוי טרפה ואם לא ימצא טרפה יגרר הדם ויכסנו מלמטה ולמעלה וכמו דקיי"ל ביו"ד סי' כ"ח באם לא נתן עפר למטה דמגרר הדם ומכסה למטה ולמעלה א"כ כיון דאפשר לצאת מידי ספק לא אזלינן בתר רובא וחיישינן איך יחפור בחנם דלמא תתנבל בידו או שמא יהי' טרפה וחפר שלא לצורך מיהו ר' יוסף סובר כיון דמצוה לכתחלה ליתן עפר למטה טרם שישחט לכך הוי כליכא לברורי מיהו לכאורה לא הוי קשיא זה די"ל דהוי קשה לו מעוף דהרי קיי"ל ביו"ד סי' כ"ח דחי' אינו מכסה עד שיבדוק הריאה מכח דאיכא לברורי כמ"ש הש"ך שם ובעוף ל"ב שיבדוק תחלה ובע"כ דטרפות בעוף הוי מלתא דל"ש כלל וא"צ לברורי כה"ג א"כ ה"נ בעוף חשש טרפות ל"ח כלל וא"צ לברר בזה וחשש נתנבלה כיון דמבואר ביו"ד סי' י"א דלעלופי ל"ח כלל ובהא א"צ לברורי כלל א"כ ה"נ ל"ח לשמא תתנבל בידו וכל כה"ג א"צ לברורי וכן בחי' אף דשם הטרפות שכיח מ"מ בזה לענין עפר דלמטה יש חשש אם ימתין עד שיבדוק הריאה אולי יתייבש בינתיים ולא יהי' אפשר לגררו לכך לענין עפר דלמטה הוי כליכא לברורי לכך ראוי שיהי' מותר לכסות קודם:
אך עדיין לא הוכח לי בזה דהרי י"ל דטעמא דרבה דקודם השחיטה יש שני חששות אחד שמא יתנבל ואחד שמא ימצא טרפה א"כ בהצטרף שני המיעוטים להדדי נהי דבצירוף שניהם כמי נחשב הכשרות לרוב מ"מ עכ"פ שוב לא גרע משאר דוכתי דאמרינן היכי דאיכא לברורי ל"ס ארובא א"כ ה"נ טרם שחיטה יש שני חששות שמא הוי טרפה ושמא תתנבל והוי רק כרוב בעלמא ושוב צריך לברר ולכך לא יחפור מקודם אבל לאחר שחיטה כיון דלא נתנבלה שוב אין כאן רק חשש טרפות לבד וזה שוב בעוף הוי מעוט דל"ש וא"צ לברר ובחי' יש חשש שמא יתייבש בינתיים כנ"ל ולכך אחר שחיטה יחפור ומה קושיא. אך כראה דא"ש דע"כ לא אמרינן היכי דאיכא לברורי צריך לברר רק אם ע"י הבירור יתוודע לו הענין בבירור אז צריך לברורי אבל אם אחר הבירור ג"כ לא יתברר לו בודאי רק שיתחזק הרוב יותר בזה א"צ לברר וא"כ ה"כ בשוחט חי' ועוף ממ"נ אם ישחוט לא ימתין יותר עד אחר בדיקה שמא יתייבש בינתיים א"כ כיון דליכא לברורי אחר שחיטה ויצטרך לילך אחר שחיטה בתר רוב שוב מותר לילך אחר רובא קודם שחיטה ולכך לא מצי הש"ס לפרש פן, או י"ל דמה דא"א לכסות קודם שחיטה ליתן עפר למטה הוי דליכא לברורי ותדע דהרי אמרינן דר"י אמר לדידי הא עדיפא דא"כ ממנע משמחת יו"ט וכו' וקשה למה ימנע משמחת יו"ט ישחוט ואח"כ יחפור ויכסה עפר למטה ולמעלה אלא ודאי דלשחוט לכתחלה בלי עפר א"א כלל רק דכוונת פלוגתתם הוי כך דרבה ס"ל דוקא שחוט חפור וכסי דוקא לאחר שחיטה מצי לחפור אבל קודם שחיטה אם אית לי' עפר מלמטה מוכן ישחוט ואם לאו לא ישחוט כלל דעכ"פ למטה בעינן עפר מוכך ור"י ס"ל אם נאסור לו לשחוט בלי עפר מוכן מלמטה א"כ אם לא יהי' לו גם מלמטה עפר לא ישחוט וממנע משמחת יו"ט לכך אמרינן לי' חפור וכו' ואי נימא דיש סברא לומר דישחוט ואח"כ יגרר ויכסה למטה ולמעלה קשה הרי אפשר לקיים שניהם מכח חשש דלמא ממלך לא יחפור קודם רק ישחוט תחלה ואח"כ יגרור ויכסה למטה ולמעלה ולא ימנע משמחת יו"ט ולא יבא לחשש דלמא ממלך ובע"כ דהא נחשב כלא אפשר כלל כיון דמצוה לכתחלה ליתן עפר למטה קודם א"כ זה נחשב כליכא לברורי וא"ש ודו"ק היטב. ועיין בהרא"ש שכתב גבי כוי דלא מסתבר בשביל שא"י לכסות לאלתר ידחה משמחת יו"ט וקשה מהנ"ל דמוכח דבשביל שצריך ליתן עפר למטה תחלה ידחה משמחת יו"ט וצ"ע לכאורה ואפשר לחלק בין זה לזה ודו"ק היטב והבן זה:
גמ' בין לדידי בין לרבה אית לן דר"ז וכו'. קשה לי למה לא מפרש פלוגתייהו בהכי כיון דמשמע בש"ס לקמן גבי מוחלפת השיטה דטעמא דב"ש הוי מכח שמחת יו"ט ואח"כ דוחה שם דלמא טעמא דביש מכח דקר נעוץ א"כ נימא דרבה ס"ל דעיקר היתר דב"ש לא הוי מכח שמחת יו"ט רק מכח מצות כסוי וס"ל דקודם ששוחט הרי עדיין אינו חופר ואינו עושה עבירה ובזמן ששוחט בהיתר קשחט ואף דאח"כ נתחייב בכסוי שוב אח"כ דוחה מצות כסוי לאיסור דרבנן ולכך ס"ל לרבה דשחוט חפור וכסי כיון דעיקר היתר החפירה מכח מצות כסוי א"כ איך יחפור קודם שנתחייב בכסוי אדרבא אסור לו לחפור עד שכבר שחט וחל חיוב הכסוי אבל ר"י ס"ל דעיקר טעמא דב"ש ל"ה מכח הכסוי רק שמחת יו"ט ולכך אדרבא איך יחפור אחר השחיטה הרי אז כבר אין נ"מ לשמחת יו"ט ואיך יחפור לכך צריך לחפור קודם שחיטה דאז אם לא יהי' לו עפר לא ישחוט א"כ הוי הדבר נוגע לשמחת יו"ט לכך מותר לו לחפור ובהיתרא חפר לצורך שמחת יו"ט ולדידי' אלים התירא דקודם שחיטה מאחר שחיטה אם הטעם מכח שמחת יו"ט ולמ"ד מכח כסוי אלים התירא דלאחר שחיטה מקודם שחיטה ולמה לא משני כן וצ"ע:
גמ' דלמא ממלך ולא שחט וכו'. עיין בפ"י והצל"ח שהקשו לר"י דב"ש לא חיישי לאמלוכי וב"ש ס"ל להיפוך גבי אין מוליכין סכין וכו' ולפענ"ד לק"מ דודאי באיסור קל דמוליכין בהמה וסכין כיון דאין בזה איסור רק מכח טרחא שלא לצורך בזה לא משמע לאינשי איסורא בהכי לכך שפיר חיישינן לאמלוכי דלמא ממלך ולא שחט אבל הכא גבי חופר גומא דהוי איסור ממש מדרבנן עכ"פ וידוע האיסור לכל העולם בזה אלים האיסור ובודאי לא יהי' ממליך מלשחוט כדי שאם ימלך יעשה אח"כ איסור למפרע ולכך בודאי מזהר זהיר ולא יהי' כמלך לכך ל"ח לאמלוכי וא"ש ודו"ק היטב:
רש"י ד"ה והא קעביד כתישה וכו'. עיין בפ"י והצל"ח שהקשו דאכתי מה פריך דלמא חפירה אסורה דלא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל כתישה דבהדי דכתיש מכסי שפיר י"ל דעשה דוחה ל"ת ייע"ש. והנה בפשיטות הי' נראה לי ליישב דכוונת הש"ס דמדאמר ר' יהודא והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י ואי הכונה רק מכח איסור חפירה הי"ל די לומר והוא שמצא דקר נעוץ לו יהא שהוי מבע"י או משחשכה ע"י נכרי וכדומה סוף סוף הוי חפור ועומד ומדקאמר דוקא שיש לו דקר נעוץ מבע"י משמע דחייש אף לאיסור מוקצה דרבנן והצריך שיהי' מוכן ממש ולפ"ז הנה בדרבנן ל"ב בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ואם הוי מן התורה דוחה עשה ל"ת גבי כתישה הוי ממילא מותר בדרבנן אף אם לא הוי בעידנא א"כ למ"ל דקר נעוץ מבע"י ובע"כ דס"ל דאין עשה דכסוי דוחה ל"ת ועשה מכח דהוי יו"ט עשה ולית וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכך בעינן שלא יהי' מוקצה ולכך שפיר פריך והא מחוסר כתישה וא"ש ועוד הי' נראה לומר והוא דהנה קיי"ל כל המקלקלין פטורין ולפ"ז כראה דאם אדם עושה מלאכה ומתכוין לצורך איזה דבר דאז הוי מתקן דאז בודאי חייב עליו אף אם אינו משתמש בו אח"כ לדבר שהתכוין עליו מתחלה דסוף סוף הרי כבר הוא התכוין לתקן אך היינו דוקא אם הדבר הזה שעשה כבר הוא ראוי ומתוקן לצורך המלאכה שהתכוין עליו אף שבאמת לא עשה הדבר הזה חייב עליו כיון שאין החסרון בגוף הדבר רק המניעה מבחוץ כגון בחפר עפר לכסות דם בהמה הנה אם כתש העפר ההוא ונעשה ראוי לכסוי חייב על החפירה ועל הכתישה ולא נחשב מקלקל אף שבאמת לא כיסה בו מ"מ הרי דבר הזה שעשה בו מלאכה הוי ראוי לכסוי רק מצד אחר מבחוץ לא כיסה בו מ"מ גוף המלאכה הוי מתקן וחייב עליו משום חפירה ומשום כסוי אבל אם לא כתשו כלל אף שהתכוין בשעת חפירה לכסות נראה אם נמלך ולא כתשו ולא כיסה בו פטור למפרע על החפירה דהוי מקלקל דכל זמן שלא כתשם אין ראוין לכיסוי וכדמפורש בש"ס פ"ג דפסחים דמשני שם באבנים מקורזלות והכא בעצמו דפריך והא מחוסר כתישה וכו' א"כ בשעת מעשה החפירה ל"ה מתקן דעדיין גופו אין ראוי לכסוי כלל וכל דהוי מחוסר מעשה בגופו שוב הוי מקלקל למפרע ופטור אף על החפירה כן כראה לי בכון, ולכך א"ש דכוונת הש"ס כך דבע"כ ס"ל לרב יהודא דאין עשה דוחה ל"ת כלל הכא דאם עשה דוחה ל"ת א"כ למ"ל דקר נעוץ ממ"נ על החפירה עדיין לא נתחייב כ"ז שלא כתשו דעדיין אולי לא יכתשנו ויהי' פטור למפרע על החפירה ועיקר חיובו הוי רק משעה שכותש אז נתחייב למפרע על החפירה ג"כ וא"כ תינח אם הי' עושה הכתישה באיסור אז חל החיוב למפרע על החפירה אבל אם בשעה שכותש קא מכסי ועושה זה בהיתר דעשה דוחה ל"ת שוב פטור למפרע אף על החפירה דזה נחשב בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה דע"כ (לא) נחשב שלא בעידנא רק אם הלאו נעשה תיכף מתחלה כגון במה דפריך הש"ס אח"כ גבי כתישה אם כתיש קודם הכסוי דאז הוי עובר בלאו תיכף ומיד אז לא הוי בעידנא וכו' אבל כיון דמקלקלין פטורים אז לא נתחייב בכתישה עד זמן הכסוי ואז כעשה הלאוין למפרע תה נחשב בעידנא ממש וא"כ מדהוצרך ר"י לדקר נעוץ וכו' מוכח דלא אתי עשה ודוחה ל"ת אף בעידנא ולכך שפיר פריך והא קעביד כתישה וא"ש ודו"ק היטב. והנה מש"ל דבדרבנן ל"ב בעידנא הוכחתי זה לכאורה מגוף הסוגיא זו דמשני כדר' אבא והקשו התוס' הרי עכ"פ איכא איסור דרבנן ותרצו משום שמחת יו"ט וביאר המרש"א דבריהם דלב"ה בדיעבד הוי הטעם מכח מצות כסוי ייע"ש וקשה הרי לא הוי בעידנא דעובר אדרבנן מקיים מצות כסוי בשעה שחופר ובע"כ מוכח דבדרבנן ל"ב בעידנא גם לא חשבינן לדרבנן לעשה ול"ת דאל"כ היאך דחי מצות כסוי כן הי' מוכח לכאורה. אך באמת דעת הכ"מ בהל' חמץ הובא במג"א סי' תמ"ו דאף גבי דרבנן בעינן בעידנא וכן דעת השל"ה שם ייע"ש וכן מוכח שם בדברי המג"א והוא מן הש"ס מס' ר"ה דאף דרבנן הוי עשה ול"ת ייע"ש ולכאורה תמוה לדבריהם מסוגיא זו דאיך דוחה מצות כסוי איסור חפירה הרי הוי עשה ול"ת וגם ל"ה בעידנא. מיהו מה שקשה מעשה ול"ת הוי א"ש די"ל דוקא במוקצה קאמר שם הש"ס והמרמ"ל דחז"ל עשו חזוק כשל תורה דמוקצה עשו חז"ל כשל תורה וכמ"ש התוס' ישנים פ"ק במס' זו לענין ספק אבל בשאר איסור דרבנן י"ל דלא אלמוהו חז"ל לתקנתן רק לשוי' כלאו דאסמכוה אלא תסור אבל לא לעשותו כעשה ול"ת אבל הא קשיא לדעת הכ"מ דבעינן בעידנא וכאן ל"ה בעידנא. מיהו זה אפשר ג"כ הוי רק במוקצה מטעם דעשאוהו כשל תורה אבל בשאר דרבנן ל"ב בעידנא או י"ל דהכ"מ ס"ל דחופר גומא פטור ומותר אף לכתחלה ולק"מ בלא"ה קושיות התוס' הנ"ל וא"צ לומר דבדרבנן ל"ב בעידנא ולהתוס' ל"ב בעידנא בדרבנן ודו"ק, ומה שיש עוד ליישב קושיא הנ"ל ולפלפל בזה יבואר אי"ה בק"א בש"ע סי' תצ"ח ייע"ש: