בגדי יום טוב· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
דף ג:
גמ' אלא לרב יוסף ולר"י כו' ספקא דרבנן היא וכל ספק דרבנן להקל. לכאורה קשה להסוברים דמחזיקין מאיסור לאיסור והיא שיטת רש"י דמפרש בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היא בחזקת אמ"ה וא"כ ה"כ כיון דהביצה במעי תרנגולת אסורה היתה מכח אמ"ה וכמ"ש ביו"ד סי' פ"ו דהכה תרנגולת על זנבה והפילה הביצה מותרת מכח אמ"ה והיא שאינה מעורה בגידין אבל אם מעורה בגידין אסורה משום אמ"ה וא"כ ה"כ אם ספק אם נולדה ביו"ט או בחול כיון דעכ"פ כל זמן שהיתה מעורה בגידין היתה אסורה מכח אמ"ה ועכשיו כולד ספק אם נולדה בחול והותרה אחר שנפרשה מגוף התרנגולת או נולדה ביו"ט ונשארה באסורה, אף לאחר שנפרשה מגוף התרנגולת וא"כ הוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא וקי"ל דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור ומה פריך אי אמרת ספק יו"ט ספק חול הו"ל ספיקא דרבנן הלא באיתחזק איסורא הוי לחומרא לרש"י וסייעתו. ונראה ליישב דל"ש כאן לומר דהוי איתחזק איסורא כיון דאין איסור ביצה שנולדה ביו"ט רק אם נולדה אבל אם לא נולדה מותרת א"כ לא חל עליו איסור יו"ט רק כשנולד אבל קודם שנולדה לא חל עליו איסור יו"ט א"כ איסור אמ"ה נפקע תיכף טרם שנולדה כשנפרשה מן הגידין וגמרה כבר היתה מותרת משום אמ"ה ואיסור יו"ט לא חל עליו רק כשנולדה א"כ בינתיים לא הוי עליו שם איסור ולכך לא נקרא איתחזק איסורא. ובזה הי' נראה ליישב מה שהקשו המפ' דלמה לא הקשה הש"ס לר"נ ג"כ דס"ל מטעם מוקצה הלא הוי ספק דרבנן ולפמ"ש א"ש דלר"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אף במעי אמה הביצה אסורה ומה דתנא השוחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרין לאכלן ביו"ט בע"כ הכונה לר"נ כמ"ש הפ"י בתחלת סוגיא זו או כמש"ל ועכ"פ בעומדת לגדל ביצים ודאי אסורה אף הביצה וא"כ במעי אמו חל עליו איסור יו"ט ג"כ ולכך נהי דכל ביצת דמתיילדא האידנא מאתמול נגמרה לה מ"מ י"ל דרק סמוך לערב ממש בכניסת היום כשזה יוצא וזה נכנס היא נגמר וא"כ עד שנגמרה הי' עליו איסור אמ"ה וכשנגמרה ונפרדה מגידין חל עליו איסור מוקצה ויו"ט אם נולדה היום וא"כ אם ספק הוי אם נולדה היום או אתמול מחזיקין מאיסור לאיסור והוי ס' דרבנן באיתחזק איסורא ולחומרא וא"ש ודו"ק. ואף לשיטת הפוסקי' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור א"ש דהנה קשה לי מה פריך דהוי ס' דרבנן הלא י"ל דמיירי שנתערבו ב' ביצים אחת נולדה ביו"ט ואחת בחול ונתערבו חד בחד וא"כ הוי איתחזק איסורא כמ"ש הש"ך בסי' ק"י דבחד בחד הוי איתחזק איסורא ואף ספק דרבנן להחמיר ומה קושיא, אך כראה דא"ש דאי מיירי שנתערבו שני ביצים יחד א"כ לא משכחת לה חד דאסורה מספק רק בצירוף תערובת אחרת א"כ הוי לנו שני ביצים המעורבין שכ"א ספקא הוי והו"ל לומר לשון רבים וספיקות אסורות דאז הוי משמע שיש שנים שנתערבו יחד מדקאמר ספקה אסורה משמע דמשכחת לה רק בחד דהוי ספקא ולכך פריך שפיר וא"כ תינח לר' יצחק ור"י דלדידהו כל ביצה אסורה ביו"ט ושבת אף מתרנגולת העומדת הן לגדל ביצים הן לאכילה א"כ לא משכחת לה תערובת תרנגולת אבל לר"נ דס"ל בעומדת לגדל ביצים אסורה אבל בעומדת לאכילה מותרת א"כ שפיר משכחת לה דנתערבו התרנגולות חד בחד היינו העומדת לאכילה עם העומדת לגדל ביצים ואז ילדה אחת מהם ביצה ביו"ט דזה הוי איתחזק איסורא כיון דהתרנגולות נתערבו חד בחד וז"ש רש"י בלשונו בד"ה וספקה אסורה קס"ד ספק אם נולדה ביו"ט או בחול כלומר דלר"נ הוי מפרש הספק דודאי נולדה ביו"ט רק ספק אם היא מעומדת לאכילה או לגדל ביצים אבל לדידהו לא משכחת לה הספק רק אם נולדה ביו"ט או בחול ובזה לא משכחת לה איתחזק איסורא כיון דמיירי מחד ביצה וא"ש ודו"ק. שוב ראיתי בכו"פ סי' ק"י בדיני ס"ס בדרבנן באיתחזק איסורא הרגיש קצת בדברים הללו אך לא ביאר כל הצורך כמו שבארנו ייע"ש. ודבריו שם תמוהין דהרי משכחת לה שנתערבו הביצים חד בחד ולפמ"ש א"ש. גם מה שהקשה מבה"ש יבואר בחדושי ליו"ד שם ייע"ש. ועיין במהרש"א מ"ש דלרבה ג"כ מיירי רק ביו"ט אחר השבת אבל ביו"ט ושבת דעלמא אינו אסור רק מכח גזירה ודבריו תמוהין דאף ביו"ט דעלמא אסורה ספקה כיון דביו"ט אחר השבת אסורה ספיקה מכח ספק תורה לחומרא והוי ג"כ מן התורה שוב אסורה ספיקה ביו"ט דעלמא מכח ספיקה ביו"ט אחר השבת כמו דאסורה ודאי מה"ט גופא וכמ"ש הרמב"ן והבעל המאור בהשגותיו על רבינו אפרים ייע"ש ה"ה בזה ומהרש"א במחכת"ה נעלם ממנו דברי הרמב"ן בזה. והנה ראיתי בספר הצל"ח הביא דברי המרדכי בסוף סוגיא זו שכתב דלא אמרינן ספק אסורה בדשיל"מ רק בספק ביצה או צידה דאיכא לאוקמא אחזקתה שלא נולדה ולא ניצודה ייע"ש ולא רציתי להאריך בלשונו כי המעיין יעיין בזה בלשון הצל"ח והמרדכי והנה דבריו תמוהין ואין מובנין כלל וכמ"ש גם הצל"ח ייע"ש. ולפענ"ד נראה כוונתו על נכון דס"ל דמה דהחמירו בדשיל"מ להיות ספיקו לחומרא היינו רק שיהיה נדון כאלו לא כעשה מעשה זו כלל אז מכח דהוי לו היתר לאחר זמן אין ראוי להקל בו עכשיו יותר רק יהי' נחשב כאלו לא נעשה מעשה זו אבל להחמיר עליו יותר מאם לא הי' מעשה זו כלל ודאי להחמיר עליו ביותר אין סברא להחמיר מכח דיש לו מתירין דסוף סוף יש סברא להיפוך דעתה הוי הדין דנימא ספקא דרבנן להקל ובזה שוב מוקמינן לי' אעיקר דינא דספק דרבנן להקל. ולכך א"ש דבשלמא בביצה וכן בצידה שפיר מוקמינן לי' כמעיקרא כאלו לא נולדה ולא ניצוד ולא כעשה מעשה זו כלל אבל בספק ערוב אם נחמיר עליו שלא חל הערוב ממ"נ אם נימא לו שמותר לילך מתחום ביתו א"כ שוב ל"ש הך סברא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהרי אתה מיקל עליו בצד שני דילך מתחום ביתו ואולי קנה הערוב והולך באיסור מביתו ואם נימא לו שאסור גם מביתו א"כ אנו מחמירין עליו יותר ע"י הערוב שהניח דבלא"ה הי' מותר מביתו ועכשיו יפסיד כאן וכאן וכן בכל ספק תחום אם אנו ניחוש לחומרא שמכאן בא מ"מ להיפוך להקל עליו שילך מכאן אלפיים ג"כ אסור כגון בנכרי שהביא דורן ביו"ט מכפר הסמוך לעיר אם ניחוש שהוא מכפר שהוא רחוק יותר מתחום העיר נחמיר עליו מתרוייהו דמ"מ להקל לומר שיהי' מותר להוליך הביצים מכפר הנ"ל ולהלן אלפיים זה א"א דשם ניחוש לחומרא אולי באו מכפר הסמוך לעיר ואסור לילך להלן הרבה ואם הי' שם בכפר הי' מותר להוליכן אלפיים משם ועתה שהובא לעיר יפסיד אלפיים שמשם וכאן ג"כ לא ירויח שלו ויפסיד יותר ע"י מעשה זו והספק שנעשה לכך כל כה"ג מוקמינן לי' אעיקר דינא דספק דרבנן להקל וכיון שהובאו כאן תלינן שמתוך התחום הן וכדומה בערוב וא"ש. ודו"ק היטב כי זה ברור ונכון. והנה ראיתי בצל"ח שהקשה ממה דאמרינן בחדש דאכלו בשתסר נגהי שיבסר משום דחדש בח"ל דרבנן ואף רבנן דר"א דלא אכלו היינו דס"ל חדש בח"ל ד"ת ואמאי בלא זה הו"ל דשיל"מ ייע"ש. ולפענ"ד לק"מ חדא דהרי עיקר הטעם של דשיל"מ כתבנו במ"א דמה דהוצרך הר"ן לטעם דהוי מין במינו היינו דלענין ביטול ל"ש הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דגם עתה הוי היתר כיון שנתבטל ולכך הוצרך לטעם דהוי מין במינו אבל בספק דל"ש הטעם דהוי מין במינו אך בזה שפיר שייך הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ א"ש דהנה בשלמא בספק איסור וכדומה דאף אי נימא דהוי לקולא מ"מ האיסור אין נהפך להיתר רק התורה אמרה דבדרבנן רשאי להקל בספיקו מ"מ אטו האיסור נהפך להיתר דמ"מ אם באמת אסור הוא ודאי הוא איסור בכ"מ שהוא רק דאנן אמרינן דבדרבנן רשאי לסמוך להקל דזה היתר הוא אבל בדשיל"מ י"ל עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכך הוי לחומרא אך תינח בספק בגוף האיסור אבל בספק ענין היום א"כ כיון דאמרינן אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין וכו' הרי אף אם רצו הב"ד לעשות יו ט יום קודם הזמן ג"כ אם היו רוצין רק לקבוע היום יו"ט הי' חל אף אם היו קובעין שלא בזמנו וכן אם היו טועין בדבר והיו עושין יו"ט ביום אחר ג"כ הוי חל יו"ט א"כ נהי שבאמת אנו עושין שני ימים מספק אבל בנדון חדש אם אמרינן ספק דרבנן להקל ומותר לסמוך ולהחזיק יום זה לשיבסר ולהחזיק יו"ט הראשון לודאי יו"ט בזה א"כ לענין זה אף אם האמת אינו כן מ"מ נחשב ליו"ט לדבר הזה כיון דאתם אפי' טועין א"כ כיון שאנו מחזיקין זה ליו"ט הוי כאלו הי' באמת יום טוב ונהפך האיסור להיתר ולכך שוב ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דגם עכשיו הוי היתר ממש לכך ל"ש בזה דשיל"מ, מיהו אם כולד איזה ספק ביו"ט שני ממש אין לילך לקולא מכח הך סברא אף בדרבנן מכח דא"כ אם נראה שמחזיקין אותו לודאי חול בדבר אחד אתי לזלזולי בי' לגמרי ולכך לא הקילו בי' אבל הכא בשיבסר דבאמת הוא חול ויו"ט ב' כבר חלף ועבר אחמול לכך שפיר בדרבנן מקילינן ומחזיקינן אותו לודאי שיבסר ומחזיקין את יו"ט הראשון ליו"ט ושוב הוי באמת זמנו כך כיון דאתם אפי' מוטעין ודומה לאם נתבטל ברוב דנהפך להיתר רק ההם הוי מכח מין במינו והכא הרי ל"ש זה וא"ש. ועוד כראה ליישב עפמ"ש הצל"ח דלטלטול ל"ש דשיל"מ מכח דאפשר לטלטלו היום גם למחר ייע"ש וכבר הזכרתי לעיל דגם בערוב ל"ש דשיל"מ והוי טעמו כן. שוב מצאתי בטעם המלך שכ"כ, ולכך כראה דה"נ באיסור אכילה דבשלמא אם נולד לנו ספק באיסור אכילה בדבר פרטי שפיר שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאין לומר שרוצה לאכלו היום גם למחר דא"כ דבר פרטי אם יאכלנו היום לא ישאר למחר ואף אם יהי' למחר ולימים הרבה מ"מ דבר פרטי ודאי יכלה באיזה זמן א"כ זה היום שירויח היום יפסיד אח"כ ואם לא יאכל היום יהי' לו אח"כ יום יותר לאכול לכך שפיר הוי דשיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל בספק אם חדש מותר דהוי הספק בכל תבואות שבעולם אם מותר לאכול מהם או לא בזה ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דרוצה לאכול היום וגם למחר מתבואה החדשה ול"ש לומר שיפסיד כנגדו אח"כ יום בזה שבדבר שישנו בכל העולם ל"ש זה לכך ל"ש בזה דשיל"מ אך אם נתערב תבואה חדשה בשאר תבואה או אם הוי ספק אם הוי תבואה זו מן החדש או לא דהוי רק לדבר פרטי לבד בזה שפיר הוי דשיל"מ ועד שתאכלנו באיסור וכו' וא"ש ודו"ק היטב בזה. מיהו כבר הוכחתי במ"א דלא כוותיה רק אף בטלטול אסור מלשון הברייתא דספקה אסורה וכו'. מיהו אכתי כאן א"ש דהתם בטלטול כיון דכבר נאסר עכ"פ באכילה ואיתחזק איסורא לומר דהיום נולדה שוב לא פלגינן בינייהו וכיון דנאסר נאסר אף בטלטול ובפרט דהוי כבר כאיתחזק איסורא כיון דנאסר ובאיתחזק לכמה פוסקים אף בדרבנן לחומרא אבל כאן יש להתירו לגמרי מסברא, זו שפיר. אמרינן כן דכל כה"ג לא הוי יש לו מתירין ומותר לגמרי ודוק היטב וא"ש:
שם גמרא הו"ל ספק דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא וכו'. קשה מאי פריך הרי אמר הש"ס דלרבה ניחא והכונה לפמ"ש המרש"א דהיינו דמיירי ביו"ט אחר השבת וא"כ אם מוקי לה ביו"ט אחר השבת או שבת אחר יו"ט מהו פריך הש"ס לר"י ור"י הרי הש"ס מסיק לקמן דמאן דל"ל הכנה דרבה הוי דינא דנולדה בזה מותרת בזה א"כ לדידהו דלית להו הכנה דרבה הוי נולדה בזה מותרת בזה א"כ מהו פריך נימא דהכונה דספקה אסורה היינו בספק נולדה היום ביו"ט ספק נולדה אתמול בשבת אסורה דבזה שפיר שייך לומר ממ"נ אם היום נולדה אסורה ואם אתמול נולדה ובשבת אסורה עכ"פ היתה ואיתחזק איסורא ושוב יש לחוש לחומרא דלמא נולדה היום דבאיתחזק איסורא ספק דרבנן להחמיר וא"כ י"ל דלכך ספקה אסורה. ויש לדמות הא למה דאמרינן כעין זה בציר דגים טמאים דאם הוי ספק אם הוא מטמאים או מטהורים מותר מכח ס"ס דדלמא מטהורים הוא ואם מטמאים דלמא הלכה דציר דגים טמאים מדרבנן ושוב הוי ספק דרבנן ולהקל דמטהורים הוא א"כ ה"נ י"ל להיפוך כיון דבאיתחזק איסורא אסור אף בספק דרבנן א"כ יש לחוש אולי היום נולדה ואת"ל נולדה אתמול הרי איתחזק איסורא ושוב הוי ספק לחומרא דדלמא היום נולדה. ובפרט דבאמת כיון דיש לפנינו שני ימים ובין נולדה בזה ובין בזה אסורה היתה בשעת לידה הוי איתחזק איסורא ממש וראוי לילך לחומרא כדקיי"ל דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור לדעת הש"ך ואף להחולקים עליו עכ"פ ביש לו עיקר בדאורייתא מחמירין וכאן הוי עיקרו בדאורייתא מכח שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט ועוד עכ"פ הו"ל לאוקמא כמאן דמחמיר בספק דרבנן באיתחזק איסורא כמו דמוקי לתנא דליטרא קציעות וצ"ע בזה:
ועיימ"ש בק"א להל' יו"ט השייך לזה ועיין בחדושי ליו"ד דיני ס"ס מה שישבתי זה ייע"ש ומה שדחיתי אותו ייע"ש ותבין: