באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מח.
גמ' מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ"ג מטמא לאמו וכו' ק"ק נימא דיו מה כהן הדיוט מטמא לאמו אף כ"ג מטמא לאמו ונראה במאי דאיכא למידק עוד אמאי הוצרך כלל למילף מכהן הדיוט בלא"ה ת"ל כיון דכתיב לאביו כ"ש אמו ול"ל אמו אלא י"ל דאין ה"נ דזהו כונת הברייתא מה ת"ל לאמו משום דמלאביו נפקא אלא דלא תימא דה"א אמו עדיפא מאביו לכך עביד ק"ו מכהן הדיוט לגלויי דאב עדיף והשתא ניחא דלא אמרינן דיו שהרי עיקר הק"ו אינו אלא מלאביו וכהן הדיוט אינו אלא גלוי מילתא בעלמא דאב עדיף ובזה נוחין לי דברי הרא"ם בפ' אמור ד"ה לאביו ולאמו וכו' שכתב וז"ל וא"ת א"ה לאמו ל"ל מלאביו נפקא כבר תרצו כפרק כ"ג ואמרו מופנה לג"ש וכו' עכ"ל והוא מגומגם דלא פריך הכא מלאביו נפקא אלא מק"ו מכ"ה נפקא וצ"ל דנקט המכוון משום דהק"ו גופיה היינו ע"י שאינו מטמא לאביו אבל לפי מ"ש ניחא שפיר משום דעיקר הק"ו מלאביו נפקא ומ"מ אכתי לשון א ה דנקט מגומגם ולא ידעתי לקושרו ודו"ק עוד איכא למידק בדברי הברייתא היכי יליף מק"ו הא אין מזהירין מן הדין ולפי דברי התוספות בד"ה ואין לי וכו' ניחא דק"ו לאו דוקא אלא מעל כל נפשות מת ילפי דכולהו קרובים במשמע ולפ"ז צ"ל הא דנקט הרא"ם מלאביו נפקא לאו דוקא אלא שיגרא דלישנא דברייתא נקט וק"ל:
שם גמ' ר' ישמעאל אומר א"צ הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתו' מדבר וכו' ק"ק דלעיל בפרק ג' מינין דף מ"ב ע"ב דריש מהאי קרא דלא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה פי' שאם נטמא וחזר ונכנס לאהל שיש בו מת חייב שתים על הטומאה ועל הביאה וכתב שם במקובצת מלא יבא יתירה דריש ע"ש והשתא היכי דרשינן תרתי דרשות מלא יבא יתירה ואף דנימא דדרשת רבי ישמעאל הכא ממשמעותיה דקרא מ"מ אימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא ומנ"ל דרשה דלעיל ועוד דאי ממשמעותיה דקרא הא מנ"ל אימא דלא אתא אלא לגופיה לחייב נזיר בטומאת אהל אלא ע"כ מיתורא דריש א"נ כוונת רבי ישמעאל כיון דבודאי הנזיר מוזהר אף כל מגע ומשא א"כ ע"כ הכתיב הא לא יבא לומר דוקא טומאה שמטמאה באהל וכו' וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' ע"ש וא"כ אימא הא דכתיב לא יבא אינו אלא משום דרשא דלעיל ומנ"ל דרשה דהכא. ודע שהרב מש"ל ז"ל צדד לפרש דת"ק ור' ישמעאל הכא פליגי לענין דינא דלת"ק מתי עכו"ם נמי מקרו נפש מת ומוזהר הנזיר עליהם ולר' ישמעאל אינו מוזהר משום דלית בהו טומאת אהל ע"ש ולפי צד זה יש ליישב דסוגיא דלעיל אליבא דת"ק הכא אזלא דלא דריש לא יבא לכדר' ישמעאל ואצטריך לדרשא דלעיל אמנם הרב ז"ל צידד עוד לפרש דאפשר דת"ק ור' ישמעאל לא פליגי לענין דינא ע"ש משמע דאין ה"נ דת"ק ה"ה דהו"מ למדרש מלא יבא כמו רבי ישמעאל ומר אמר חדא וכו' וא"כ סוגיא דלעיל לא כחד מנייהו וצ"ע כעת: ואגב צריך לבאר לפי הצד שכתב הרב דפליגי לענין דינא א"כ היכי מתיישב לשון אינו צריך דקאמר ר' ישמעאל שהרי צריך וצריך ת"ק למדרש מנפש מת משום דנפקא מינה למתי עכו"ם דאקרו נפש מת דאי הוה דריש מלא יבא דר' ישמעאל הוו ממעטי מתי עכו"ם משום דלית בהו טומאת אהל ויש ליישב דה"ק לענין נבלה מיהא אינו צריך משום דמשמע דת"ק נבלה נמי מנפש מת הוא דנפקא ליה ואהא קאמר אינו צריך וכה"ג ראיתי לה' בני שמואל למהר"ם עדאוי נ"ע בחידושיו למסכת חגיגה פ"ב דף י"ח ע"א גבי רבי יהונתן אומר אינו צריך ע"ש ועיין עוד בזה לתוספות לעיל פ"ק דף ד' ע"ב ד"ה אלא ולחידושינו שם ודו"ק:
ודע דמדברי הרב מש"ל הללו משמע דס"ל דפרכת יש במינו דהיינו שם טומאת אהל פרכינן לה אחדא מחדא וכן משמע נמי מדברי הרא"ם פרשת משפטים ד"ה שור או חמור וכו' בסוף דבריו גבי אין במינו מותר בהנאה ע"ש אבל מדברי התוספות פ"ק דזבחים דף יוד ע"ב ד"ה כחטאת וכו' גבי שם חטאת משמע דלא פרכינן פירכא זו אחדא מחדא משום דהוי פירכא כל דהו וכן משמע דעת מהרש"ל פ"ד דפסחים דף כ"ה ע"א גבי כלאי הכרם כמ"ש שם בחידושינו ע"ש מיהו צ"ע דבכמה דוכתי פריך תלמודא פרכא זו דיש במינו אחדא מחדא פ"ז דזבחים דף ע' ע"א דפריך ועוד מי איכא למילף טריפה מטמאה וכו' וכ"ת וכו' במינה מיהא איכא וכו' ע"ש וכן פ"ה דמס' סוטה דף כ"ט ריש ע"ב פריך מה לטבול יום דשרץ שרץ יש במינו אב הטומאה וכו' ועיין עוד לחידושינו בתוס' דפ"ק דזבחים ודוק: שם גמ' ומה כ"ג וכו' מטמא למת מצוה נזיר וכו' עיין להרא"ם פרשת אמור פסוק לא יטמא בעמיו שהקשה לדעת רבינו דנזיר הל"מ הל"ל דהני קראי אסמכתא נינהו והניח בצ"ע ולזה יש ליישב אף על גב דקרא אסמכתא בעלמא אורחיה דתלמודא למעבד בהו צריכותא כמו דרשה גמורה תדע שהרי התוס' סוף פרק כל הבשר דף קי"ז ע"א ד"ה אמר ר' ינאי וכו' כתבו לחד תירוצא על דרשת ר' ינאי התם דהוי אסמכתא ע"ש ואפ"ה עביד בה תלמודא התם צריכותא וכן ראיתי נמי להכ"מ ז"ל פ"ב מהל' איסורי מזבח דין יו"ד שכתב לחד תירוצא גבי קרא מן הבקר להוציא הטריפה דאינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש ובפ"ק דמנחות דף ו' ע"א עביד ביה תלמודא צריכותא דפריך ל"ל קרא וכו' ומשני צריכי וכו' ע"ש ועיין עוד בזה לחידושינו פ"ו דמסכת תמורה דף כ"ט ע"א באורך ע"ש:
מיהו ק"ק הא דפריך הכא האסמכתא לפרוך עדיפא מינה אהלכתא גופה דגבי נזיר ל"ל ת"ל ק"ו מכ"ג וזל אין ה"נ אלא משום דמסיק השתא בקראי דאסמכתא. מיהו ק"ק הלכתא דגבי כ"ה ל"ל תפק"ל ק"ו מנזיר והוא כהן כמו שהקש' הרא"ם גופיה גבי קרא דכ"ה ולא ידעתי מה הועיל ה' בתירוצו שתי' דקרא אסמכתא ס"ס תקשי דהלכתא ל"ל הלכתא שהרי מלישנא דהרמב"ם פ"ג מה' אבל וכו' מהלכות נזירות דין י"ב משמע דהלכתא נתקבלה בפירוש אכולהו נזיר וכ"ה וכ"ג. עוד ק"ל כיון דכ"ג דמטמא למת מצוה הלכתא הוא הכי יליף מניה נזיר בקו' דהא קי"ל אין למידין ק"ו מהלכה כדאמרינן לקמן סוף פרקין דף נ"ז ע"א מיהו מצאתי בפ"ב דמכות דף י"א ע"א בפלוגת' דתנאי היא אין למדין מהלכה או לא ע"ש וא"כ י"ל דברייתא הכא ס"ל כמ"ד למדין מהלכה מיהו קשה שהרי ע"כ דלא פליגי הנך תנאי פ"ב דמכות אלא גבי היקש או ג"ש אבל ק"ו לכ"ע ע לא ילפינן מהלכה ואמינא לה מהא דפריך תלמודא פ"ז דפסחים דף פ"א ע"ב והא אין למדין ק"ו מהלכה ומשני אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו ע"ש משמע דמועדו מועדו שפיר יליף אבל ק ו לא יליף אלמא אפילו למאן דיליף בג"ש בק"ו לא יליף וא"כ היכי יליף הכא נזיר בק"ו מכ"ג ואפשר דשאני הכא כיון דאיכא אסמכתא אקרא שפיר ילפינן מהלכה ודוגמא לזה מצאתי לתוס' פ"ב דמסכת חגיגה דף י"ח ע"א ד"ה חולו של מועד וכו' גבי חולו של מועד דאסור בעשיית מלאכה מדרבנן כתבו וז"ל וכי קאמר התם חולו של מועד דאורייתא כעין דאורייתא קאמר לפי שיש לו סמך מקרא דאורייתא וכו' ע"ש וגדולה מזו כתבו עוד וז"ל כיון דאקרא סמכינן ליה למתסר לא מסתבר ליה לאוקי קרא דשרי בהדיא בהכי וכו' עכ"ל הרי מבואר דהיכא דאיכא אסמכתא אקרא אלים כחו כעין דאורייתא וכן נמי אלים כחו למעבד צריכותא אקרא כמו שהוכחנו למעלה ועיין עוד לתוס' פרק בכל מערבין דף ל"א ע"ב ד"ה כאן וכו' וא"כ ה"נ לענין אין למידין ק"ו מהלכה כנ"ל ומיהו עיין לחידו' לקמן דף נ"ז ריש ע"א שהוכחנו דזה ליתא ע"ש וצ"ע. ועיין להלח"מ ז"ל פ"ג מה' אבל דין ח' בתוך דין ה' ד"ה דמטמא וכו' שהכריח דכונת רבינו דרשא גמורה ע"ש וכן משמע מדברי מרן הכ"מ ז"ל דין ח' שעל מ"ש רבינו אפי' כ"ג חייב להטמא למת מצוה כתב וז"ל ריש פרק כ"ג ונזיר דף מ"ז ובכ"מ יליף לה מקרא עכ"ל ע"ש משמע דרשה גמורה היא ועיין עוד בענין זה לחידושינו לעיל פ"ק דף ה' ע"א ודו"ק:
שם גמרא לא אם אמרת בכ"ג שכן אינו מביא קרבן וכו' וכן אי לא כתב בכ"ג לא ילפינן ק"ו מנזיר דמביא קרבן ואפ"ה מטמא למת מצוה כ"ג שאינו מביא א"ד שמטמא דאיכא למפרך מה לנזיר שאינו קדושת עולם תאמר בכ"ג דקדושת עולם ומיהו היכא דשניהם כ"ג ונזיר פגעו במת מצוה אע"ג דשקולים הם אפליגו תנאי במתני' מ"ס דקדושת עולם עדיפא ומ"ס הבאת קרבן עדיפא וק"ל:
רש"י ד"ה ת"ל וכו' אלא אדם בלבד עכ"ל הס"ד ואח"כ בד"ה בנפש המטמאה לו לאדם בביאה כגון שנכנס באהל הכתוב מדבר וכו' כצ"ל והד"א: בא"ד וכיון דעל נפשות מת לא יבא מדבר בנפש אדם משמע בין קרובים בין רחוקים וכו' ולמה חזר וכו' עכ"ל יש לתמוה דמשמע אבל אי דעל נפשות מת איירי אפילו בנפש בהמה לא הוה משמע בין קרובים בין רחוקים אלא דוקא רחוקים ולכך חזר כתיב לאביו לקרובים ולא ידעתי למה ואדרבא כ"ש הוא כיון דאפילו נפש בהמה במשמע אלמא דבכולי נפשות קאמר קרא ונראה להגיה כ"ז מפירש"י וכצ"ל ואיזה זו נפש ארם ולא נפש בהמה ומשמע בין וכו' עכ"ל ור"ל דמאי דדריש בברייתא לאביו אינו מטמא מילי מילי קתני ואינו נמשך עם דלעיל ודו"ק:
ומיהו נראה דאין צורך לזה וכונת רש"י ר"ל דאי על כל נפשות מת הוה משמע אפי' נפש בהמה איכא למימר דלאביו אצטריך כי היכי לגלויי דמיירי בנפש אדם ולמעוטי בהמה וכן נמי אי לא הוה משמע נפשות בין קרובים בין רחוקים איכא למימר דאצטריך לאביו לקרובים אבל כיון דנפשות מת מדבר באדם וגם משמע נמי בין קרובים בין רחוקים א"כ ע"כ הא דחזר וכתב לאביו למעט מת מצוה והשתא מדוקדק בדברי רש"י תיבת ומשמע בוי"ו וכן נמי א"ש דרשת הברייתא דלאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה דנמשכת עם דלעיל דקאמר בנפש אדם הכתוב מדבר ודו"ק. והנה משמע הא דלא בזו גבי נזיר יתירה היינו משום דעל נפשות מת לא יבא משמע בין הרובים בין רחוקים וכפי' רש"י אבל לעיל לגבי לאביו דכ"ג קתני דלאביו מיותר משום במה הכתוב מדבר אי ברחוקים ומה כ"ה וכו' אלא בקרובים וכו' ולא קתני משום דעל כל נפשות מת משמע בין קרובים בין רחוקים ואייתר לאביו י"ל דלעיל עדיפא מינה קתני דע"כ בקרובים דוקא משום דברחוקים ק"ו וכו' אבל הכא גבי נזיר לא קתני מהך ק"ו גופיה דלעיל משום דהך ק"ו אינו אלא מכח מי גרע וכו' כמ"ש התוספות לעיל ד"ה אי ברחוקים וכו' וגבי נזיר לא שייך הא מי גרע וכו' ודוק:
מיהו קשה דכיון דעל נפשות מח סתמא משמע בין קרובים בין רחוקים כפירש"י היכי מסיק או אינו מטמא לאביו ולאמו אבל מטמא לשאר מתים וכו' שהרי כיון דעל נפשות מת סתמא משמע וי"ל דמ"מ היכא דאיכא סברא מוקמינן לקרא דמסתבר דוקא אבל קשה דאי מטמא לשאר מתים וע"כ על כל נפשות מת דוקא בקרובים א"כ למאי אצטריך דהא כיון דכתיב לאביו ולאמו הרי קרובים אמור אלא ע"כ חד לקרובים וחד לרחוקים ושו"ר לשיטה מקובצת שהרגיש בזה וז"ל אבל מטמא לשאר מתים וצ"ע הרי כבר נאמר על נפש מת לא יבא לאביו א"כ שמעינן קרובים ורחוקים וי"ל דתרוייהו בקרובים חד בשאר קרובים שאינו מצטער כל כך וחד לאביו אבל רחוקי' שאינו עצב עליהם יטמא עכ"ל ואין להקשות דא"כ מאי משני אמרת ק"ו וכו נהי דמק"ו שמעינן רלא יטמא לרחוקים מ"מ מנ"ל דלאביו למעט מת מצוה אימא. דתרוייהו אצטריכו לקרובים ובים חד לאביו וחד לשאר קרובים שאינו מצטער י"ל כיון דהרחוקים שאינו מצטער כלל ואפ"ה אינו מטמא אלמא דלאו משום צער תליא מילתא ודו"ק:
תוס' ד"ה ולאמו וכו' נראה דעיקר קרא לנגעי' אצטריך ריך וכו' עכ"ל הוק"ל דל"ל במותם יתירא ת"ל בלא"ה מפשט הכתוב דלא הוזהר אלא על טומאת מת דכתיב על נפש מת לא יבא ואהא תירצו דעיקר קרא למצורע אצטריך דס"ד דחשוב כמת וכו' והנה מהכא משמע משום דקרא במותם יתירא הוא דשמעינן דמטמא לנגעם ולזיבתם וכן משמע נמי דפריך אין לי אלא בנזיר כ"ג מנין אמרת וכו' אלמא דבעינן קרא יתירא וכן לקמן בעבר הדף פריך לר"ע ג"ש דרבי מנ"ל וכן משמע נמי סוגיא דלעיל פרק ג' מינין דף מ"ג ע"א ע"ש ומכאן יש לתמוה על הכ"מ ז"ל פרק ט"ז מה' טומאת אוכלין דין ט' דמשמ' מתוך דבריו דרבינו הוציא דין זה דמטמא לנגעם ולזיבתם מסברא דנפשיה מפשט הכתוב דלא הוזהר אלא בטו' מת ע"ש וצ"ע וכבר הארכתי בחידושינו לעיל דף מ"ג ע"א ע"ש:
ד"ה ואין לי וכו' וא"ת מה צריך ק"ו וכו' עכ"ל ה"ה דאיכא לאקשויי נמי מנ"ל דלאביו למעט מת מצוה דהא ק"ו דהכא לא שייך אלא עד דכתיב לאביו כדקאמר אין כ"ג מטמא לאביו וכו' וא"כ אצטריך לאביו לגלויי דהוי אמו יתירא מק"ו ובתירוצם יתורץ וכה"ג הקשו התוס' לעיל ד"ה אי ברחוקים וכו' אלא עדיפא מינה הקשו דק"ו גופיה לא צריך ת"ל מעל כל נפשות מת וכו' ודו"ק:
בא"ד הרי כבר אמר דעל כל נפשות מת וכו' עכ"ל הא דלא הקשו בפשיטות הרי כבר אמר לאביו וכ"ש אמו משום דתירוצם פשוט דה"א דלאביו משמע ולא אמו והיינו משום דודאי ילדתו וכו' ולכך הוקשה להו מעל כל נפשות מת סתמא דמשמ' כולהו קרובים ותירצו דמ"מ כיון דלאביו יתירא ה"א למעוטי אמו ולא כולהו קרובים במשמע מיהו ק"ק דבלאו לאביו יתירא אף על גב דנפשות מת סתמא משמע מ"מ הוה מוקמינן ליה במסתבר טפי דהיינו אביו אבל אמו לא שהרי דומיא דהכי מסיק תלמודא או אינו לאביו ולאמו לא יטמא אבל יטמא לשאר מתים וכו' ואף ע"ג דעל כל נפשות מת סתמא משמע בין קרובים בין רחוקים אלא ע"כ משו' דמוקי' קרא במסתבר טפי וצ"ע: בא"ד וע"כ כדפרישית וכו' עכ"ל לא ידעתי אמאי הוצרכו לו' כן דהיינו מחי דפירשו לעיל ד"ה אי ברחוקים וכו' דעל נפשות מת בקרובים דאי ברחוקים הרי מוזהר ועומד כשהיה כ"ה וכו' דהא אף לפי פשטא דברייתא דמלאביו שמעי' דעל כל נפשות מת בקרובים מ"מ מקשו שפיר וצ"ע: ד"ה ה"ג וכו' תימא ת"ל מג"ש דאמו אמו וכו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאקשויי נמי ל"ל לאביו בכ"ג למעוטי מת מצוה ת"ל מנזיר בג"ש דאמו אמו ובתירוצם ניחא. והנה לעיקר קו' התוס' עיין להר' יבין שמועה כלל ק"ב דף מ"ב ע"א שהביא דברי רבינו פרץ בשיטת נזיר שכתב כלל א' מחודש לתרץ קושית התוס' ועיין מה שהקשה עליו הרב ז"ל מכמה דוכתי בש"ס ועיין להרב זרע יצחק בחי' למס' שבת כ"ו על דף ס"ד ע"ב שהליץ בעדו ונכון אלא שלבסוף חזר והקשה עליו מפ' המפלת דקאמר מאי נפקא מינה וכו' והניחה בצ"ע. ויש מי שתירץ הא דפריך מאי נ"מ היינו בכה"ג נמי כגון היינו דלא אשכחן למילף מב' הפנאות אלא לימוד אחד לבד א"כ מאי נ"מ בב' הפנאות כיון דבהפנאה אחת סגי למ"ד למידין ואין משיבין ודו"ק: בא"ד נראה למהר"ף וכו' ה"א דכולה ג"ש דאמו אמו אתייא למת מצוה וכו' כיון דמצורע אתקש למת וכו' עכ"ל משמע דמצורע חמיר טפי ממת מצוה וק"ק דא"כ מאי פריך אשכחן כ"ג נזיר מנ"ל וכו' שהרי כיון דגבי נזיר גלי קרא במותם אבל מטמא לנגעים ולזיבתם א"כ כ"ש דמטמא למת מצוה ואם נאמר משום דאיכא למימר נמי לאידך גיסא דלנגעים ולזיבתם הוא דמטמא דאינה טומאת מת ממש אלא טומאת צרעת אבל מת מצוה דהוי טומאת מת ממש אימא דאינו מטמא א"כ אמאי הוצרכו לתרץ דה"א דכולה ג"ש למת מצוה והו"ל הטעות גבי כ"ג דלא הוה מטמא לנגעם ולזיבתם בפשיטות הו"ל לתרץ הטעות גבי נזיר גופיה דה"א דכולה ג"ש לנגעים ולזיבתם אבל לענין מת מצוה נזיר אינו מטמא ע"י ג"ש למחצה כיון דהוי מת ממש וה"ל כעוקר קרא וכו' א"ו דקושטא הוא דמצורע חמיר טפי ממת מצוה וא"כ מאי פריך נזיר מנ"ל ואפשר לו' דודאי כיון דמצורע חמיר טפי ממת מצוה א"כ ע"כ הא דדרשינן במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם אינו אלא לבתר דגלי קרא אחרינא גבי נזיר דמטמא למת מצוה אבל אי לא גלי קרא לא הוה מוקמינן במותם אלא למעוטי מת מצוה ולא למעוטי נגעים וזיבתם דחמור טפי והכי משמע קרא במותם דהיינו של אביו ואמו אינו מטמא אבל מת אחר מטמא והיינו מת מצוה שהרי דומיא דהכי נמי הוא דדרשי' לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה דהיינו אבל מת אחר שאינו אביו ואמו כגון מת מצוה מטמא וא"כ היינו דפריך תלמודא נזיר מנ"ל כלומר כיון דליכא קרא אחרינא גבי נזיר דמטמא למת מצוה א"כ אימא דבמותם לא אתא אלא למת מצוה ומנ"ל דאתא למעוטי נגעם וזיבתם ואהא ק"ל להתוס' דלמת מצוה לא אצט' ת"ל מג"ש וא"כ ע"כ דאצטריך במותם למעוטי נגעם וזיבתם ותירצו דאי מג"ש ה"א דכולה אתיא למת מצוה ואין ה"נ דממילא גבי נזיר ע"כ דבמותם אתא למעוטי נגעים וזיבתם מ"מ גבי כ"ג מיהא לא הוה יליף מנזיר על ג"ש למחצה ומשני דגלי קרא גבי נזיר דמטמא למת מצוה וא"כ ע"כ ג"ש לא אתיא אלא למילף לכ"ג דמטמא לנגעים ולזיבתם ודו"ק נ"ל:
ד"ה כל ימי הזירו וכו' ואף ע"ג דכתיב והמת יהיה לו וכו' נפש מת לא אקרי וכו' עכ"ל נראה דלזה כיון רש"י ד"ה ת"ל וכו' וז"ל שלא מצינו שנקרא נפש מה וכו' עכ"ל דקדק לומר נפש מת ולא כתב שלא מצינו שנקרא מת ודו"ק:
ד"ה או אינו וכו' מפני שמצטער עליהם וזהו זילותא דנזיר דאקרי קדוש וכו' עכ"ל נראה משום כיון דמצטער עליהם מסתמא דמזלזל בעצמו שיהיה בוכה בקול רם וכן תולש זקנו ומכה על ראשו כדרך כל המצטערים ערים ואינו כבוד לאדם צדיק וקדוש לעשות כן וק"ל:
ד"ה ועד שלא יאמר וכו' ופירש הר"ם דלאו לענין מת מצוה בעי למילף וכו' עכ"ל ולפ"ז עד שלא יאמר יש לי בדין דקתני לא הוי דומיא לעד שלא יאמר יש לי בדין דברישא דההיא פריך ל"ל קרא למעוטי מת מצוה דבלא"ה יש לי בדין למעוטי מת מצוה אבל הא דהכא אדרבא מייתי סייעתא לדבריו דלא תימא אימא דלאביו אצטריך לגופיה וצא למעוטי מת מצוה ואהא קאמר דלגופיה לא אצטריך דעד שלא יאמר לאביו בלא"ה יש לי בדין שלא יטמא לקרובים וא"כ ע"כ דאצטריך לאביו למעט מת מצוה מיהו ק"ק דלפ"ז איך מסיק או כלך לדרך זו מה כללו' האמורו' בכ"ה מטמא לאביו אף וכו' שהרי אדרבא נילף מכ"ג דלא מטמא לאביו דהא קי"ל קולא וחומרא לחומרא ילפינן ויש ליישב משום דהסברא נותנת שמטמא לאביו ולכך ילפינן טפי לקולא וכה"ג כתבו התוספות בפ"ק דקידושין דף ל"ד ע"ב ד"ה ונילף מת"ת וכו' לחד תירוצא ע"ש:
בא"ד וממילא ידעינן דהיינו קרובים נמי דילפינן להו מכללות דכ"ג וכו' עכ"ל ואין להקשות אכתי איכא למפרך מה לכ"ג שאינו מטמא לקרובים שקדושתו קדושת עולם תאמר בנזיר וכו' די"ל דלאו מכ"ג ילפינן אלא ילפינן פירוש הפסוק דאף קרובים במשמע כמו כ"ג וכה"ג כתבו התוס' פ"ק דקידושין דף ל"ו ע"א ד"ה א"ב וכו' ע"ש מיהו קשה אכתי היכי קאמר או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט וכו' שהרי מה לכהן הדיוט שאינו מביא קרבן על טומאתו ואי התם נמי חשיב פירוש הפסוק דלא הוי אביו במש' א"כ גבי מת מצוה נמי נימא הכי דלא הוי מת מצוה במש' ומאי קשה להו וצ"ע:
בא"ד וכן מוכח בתר הכי עכ"ל נראה דהיינו ממה דפריך בתר הכי הא מבעי ליה לו' שאין מטמא לאביו וכו' משמע דר"ל ומנלן דמטמא למת מצוה וכן פיר' רש"י בסמוך ד"ה והא מנ"ל וכו' והיכי פריך הכי שהרי הא דמטמא למת מצוה מכ"ג ילפינן מיהו אי מהא לא אריא דיל דהכי פריך והא מנ"ל וכו' ר"ל אבל למעוטי מת מצוה לא אצטריך דמכ"ג ילפינן אלא נראה ממה דמסיק אלא לאביו וכו' לאחיו אינו מטמא הא למת מצוה מטמא וכו' ומאי משני אכתי הקושיא במקומה עומדת עד שלא יאמר לאחיו יש לי בדין למעוטי מת מצוה דנילף מכ"ג וכו' אלא ע"כ לאו לענין מת מצוה בעי לילף ודו"ק: ודע דמה שפירש"י בד"ה עד שלא יאמר שמטמא למת מצוה הייתי מביאו מן הדין שנזיר מטמא למת מצוה וכו' עכ"ל דמשמע דר"ל ל"ל קרא למעוטי מת מצוה כונת רש"י על עד שלא יאמר יש לי בדין דקא' ברישא אבל דסיפא אין ה"נ דס"ל כדפירשו התוס' כדמוכח מדברי רש"י בסמוך שזכרנו וק"ל: