באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף מז.
במשנה מי שנזרק עליו א' מן הדמים וכו' עיין להרמב"ם בפי' המשנה שאחר שהעתיק משנה זו כתב וזל וממה שצריך שתדעהו מאמר התוספתא נזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח וכו' ר"ל שדיני הנזירות נשארין עליו עד שיגלח תגלחת טהרה וכו' עכ"ל מ"ש עד שיגלח תגלחת טהרה לאו דוקא יגלח שהרי אסור לגלח קאמר אלא ר"ל עד שיביא קרבן התגלחת והנה התוס' הלזו הובאה במכלתין לעיל פ"ב דט"ו ע"א ועיין ללח"מ י"ל פ"ד מהלכות נזירות דין י"ב מיהו צריך להבין כונת הרמב"ם לאיזו צורך הודעת התוספתא הלזו ונראה משום דלא תקשי אמאי נטמא אחר מלאת יסתור וכן נטמא משנזרק דם א' יסתור דאמאי יסתור כלל דהא הרי כלו לו ימי נזירותו ומה לנו אם נטמא אחר כך שהרי מידי דהוה אם אינו נזיר ונטמא כיון דנגמרו ימי נזירותו אבל אחר ידיעת התוספתא ניחא שדיני הנזירו' נשארין עליו עד שיביא קרבן וא"כ ה"ל נטמא והוא עדיין נזיר ולכך יסותר וכו' וק"ל: שם וחכ"א וכו' עיין לתי"ט שכתב על דברי הרע"ב וז"ל קצת יש לדקדק וכו' שסובר כמו שכתבתי וכו' ע"ש ודבריו סתראי נינהו ונראה להגיה שאינו סובר וכו' ודו"ק שו"ר לה' בית דוד ז"ל שנדחק לפרש דבריו ע"ש שו"ר לה' אור יקרות ז"ל בלשונותיו על על התי"ט דנ"ח ע"ב שהניח דבריו בצ"ע ע"ש:
שם גמ' כל אחר מלאת ז' סותר וכו' פי' כנגד ז ז' ימי' שמונה בהם שלישי ושביעי מחמת טומאה מונה ז' אחרים כנגדם כ"ה מבואר בפי' רש"י פ"ק דף ו' ע"ב וכתב עוד ר"א דסותר ז' פי' אותן ז' לבד דבעי הזאה ג' וז' כדי שיביא קרבנו בטהרה וכ"כ עוד ריש פ"ג דט"ז ע"א ד"ה ר"א וכו' וז"ל אינו סותר אלא ז' כדי שיהא קרבנו בטהרה וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ התוס' לעיל פ"ק דף ו' ע"א ד"ה נטמא וכו' וסיימו עוד עוד וז"ל והיינו סותר ז' שאסור לשתות ביין וליטמא למתי' עד שיביא קרבנותיו וכו' עכ"ל:
שם מאי סותר נמי דקאמ' וכו' תיבת נמי מגומגמת ונראה להגיה מאי סותר דקאמר נמי קרבותיו ור"ל דמלת הכל קאי אז' ימים ואקרבנותיו ולכך נקט הכל ולא אמר סותר קרבנותיו ודוק:
רש"י ד"ה אמר רב מאי סותר וכו' ז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל וכו' עכ"ל נקט לדברי הכל אף על גב דלרבנן סותר ל' נראה דס"ל לרש"י כשיטת התוספות ד"ה והאמר וכו' כמו שהגהתי בדבריהם ע"ש ומיהו ראיתי לרש"י לקמן פ"ט דס"ג ע"א במשנה ד"ה ונודע וכו' שכתב וז"ל כדתנן פ"ג מינין מי שנזרק וכו' ואוקימנא בגמרא דלדברי הכל ז' סותר ותו לא עכ"ל ואינו מדוקדק דהיכן אוקימנא בגמרא הכי אלא הכא רש"י מסברא דנפשיה הוא דקאמר והתימא על הר' שושנים לדוד שהעתיק לדברי רש"י ולא הרגיש בו ע"ש:
בא"ד עם שאר קרבנותיו שהפריש וכו' עכ"ל תי' שהפריש אינה מדוקדקת דא"כ דמביא אותן קרבנות עצמן שהפריש מאי סותר הכול דקאמר ותו דכתבו בדבור שאח"ז מכלל דר"א סבר דאף ראשון לא עלה לו וכו' משמע לא מבעיא שאר קרבנות דלא עלו לו אלא ר"ל אם הפריש והקריב שאר קרבנות משנטמא דמביא קרבנות אחרים במקומם וק"ל:
ד"ה ע"א וכו' וחכ"א אותו א' בלבד לא עלה וכו' עכ"ל לא ידענא מאיזה טעם ס"ל לחכמים דלא עלה זבח א' שהרי כיון דנזרק בטהרה וס"ל אחר מעשה יחידי הותר ביין והתגלחת מה בכך אם נטמא אח"כ וכה"ג פריך בירושלמי פשיטא כיון דבלא נטמא כשר מי לא כשר נמי אם אחר כך נטמא ע"ש להמפרש הר' פני משה ז"ל וצ"ע:
ודרך אגב ראיתי בירושלמי דבעי להוכיח דר"א ס"ל תגלחת מעכבת משו' דר"א שמותי הוא ותנן ב"ש אומרים נזיר ממורט אין לו תקנה משום דתגלחת מעכבת ע"ש משמע בהדיא דס"ל להירושלמי דפי' שמותי ר"ל מתלמידי שמאי ולכך קמוכיח לר"א מסברת ב"ש ודלא כפירש"י פ"ק דנדה דף ז' ע"ב לשון שמתא שהרי ברכינהו וכו' ועיין לתוס' שם ד"ה שמותי ועיין להרמב"ם בפי' המשנה פ"ט דשביעית משנה ט' ועיין יבין שמועה סי' פ"ח: תוס' ד"ה ונטמא וכו' וה"א לטעמיה וכו' אחר המעשים כולם מותר לשתות יין ומגלח וכו' עד שיביא שאר קרבנות אינו ראוי לתגלחת וכו' עכ"ל מבואר מדבריהם דלר"א דאמר אחר המ המעשים כולן היינו בין יין בין תגלחת לא הותר אלא אחר כל הקרבנו' כולם וכ"כ במקובצת וז"ל וכיון דס"ל לר"א שאין א' מן הקרבנות מתירו בתגלחת עד שיקריב את כולם וכו' עכ"ל ולפ"ז מתני' דגילח על הזבח ונמצא פסול דמשמע מכולה מתניתין דאם גילח על זבח א' כשר תגלחתו כשירה ע"כ דלא כר"א וכן נמי מתניתין לעיל דמ"ה ע"א דקתני גילח א' משלשתן יצא דלא כר"א והתי"ט לעיל בהך מתניתין דגלח על א' משלשתן כתב ואתייא ככ"ע כדמוכח במשנה יו"ד עכ"ל והיינו מתני' לעיל דגלח על הזבח ונמצא פסול ולא ידעתי איך נעלם ממנו דברי התוס' הכא. מיהו ק' לדברי התוס' שהרי לעיל דמ"ה ע"א קתני ר"א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת וכו' אלמא דר"א עצמו ס"ל דמגלח על קרבן א' וצ"ל דס"ל לתוס' כפירוש המאירי ז"ל לעיל דפי' דר"ל עד שישחט חט החטאת תחלה ואחר כך העולה ואחר כך השלמים ואחר כך מגלח והעתקתיו לעיל ע"ש ודוק:
ודע דמדברי התוס' מבואר דר"א דאמ' זרק עליו א' מן הדמים בדוקא קאמר משום דאינו ראוי לתגלחת עד שיביא שאר קרבנותיו אבל אם נזרקו כל הדמים אינו סותר כיון דראוי לתגלחת קודם שנטמא אבל הרב המאירי ז"ל והמקובצת כתבו ה"ה נמי נזרקו כל הדמים דאע"פ דראוי לתגלחת כיון דנטמא קודם גילוח ותגלחת מעכבת הוי כאילו נטמא קודם שהקריב שום קרבן וסותר הכל ע"ש:
ד"ה וחכ"א וכו' כך מפרש בירושלמי כיני מתניתין יטהר ואח"כ יביא וכו' כצ"ל:
בא"ד אבל הזבחים שהקריב משנטמא יסתור דהא קפיד קרא וכו' עכ"ל עיין לתוס' פרק כיצד צולין דף פ"א ע"ב ד"ה אלא וכו' שכתבו וז"ל דאם נזרק אח' מן הדמים תנן פ"ג מינין יביא שאר קרבנותיו ויטהר אפי' בטומאה ידועה ואינו סותר נזירותו וכו' עכ"ל לא ידענא מאי מקשו שהרי הכא דבטומאה ידוע' דקאמרי חכמים יביא שאר קרבנותיו דהיינו כסותר שאר קרבנותיו שהקריב משנטמא כמ"ש התוס' ולפיר' רש"י נמי ד"ה ע"א וכו' סותר זבח א' שלא עלה לו וכו' אבל התם בטומאת התהום קאמר דאינו סותר כלל כשנזרק א' מן הדמים ולפירש"י נמי הכא כשאר זבחים שהפריש אינו צריך להחליף מ"מ צריך להמתין עד שיטהר כדקתני מתני' לכשיטהר כמ"ש התוס' בשם הירושלמי אבל טומאת התהום אינו צריך וכן ג"כ לפירש"י נמי דאם הקריבם בטומאה קושטא הוא דסותר משום דקפיד קרא שיביא קרבנות נזיר בטהרה כמ"ש התוס' אבל טומאת התהום מותר וא"כ מאי קשיא להו וצ"ע:
ואגב ראיתי למהרש"א התם שכתב וז"ל וצ"ע דמהך מתני' דמהני זריקת אח' מן הדמים אפילו בטומאה ידועה טפי ה"ל להקשות להך לישנא דבעי למימר דאפי' בטומאת התהום לפני זריקה מרצה וכו' ע"ש אע"ג דמתניתין משנזרק קתני אבל הך לישנא לפני זריקה קאמר כוונת קושיתו ר"ל דתקשי להו לישנא דקאמר לפני זריקה לא מרצה אלא אחר זריקה ואי מתניתין התם דוקא לאחר זריקה בלא"ה ת"ל אפילו טומאה ידועה דהיינו אותו הכרח עצמו שהוכיחו התו' התם דע"כ לפני זריקה מרצה מכח מתני' הכא תקשי ליה להך לישנא דאמר לפני זריקה לא מרצה מיהו להא יש ליישב משום דברייתא התם קתני נזיר ועושה פסח אבל ממתניתין הכא לא תקשי אלא אנזיר ואף על גב דהלכתא היא דנזיר ועושה פסח כי הדדי כדאית' התם מ"מ ניחא ליה טפי להקשות מברייתא משום דקתני בהדיא נזיר ועושה פסח. מיהו ק"ק אדרבא ליכא למפרך אלא ממתניתין הכא אבל מהך בריית' מאי פריך אימא מר בר ר' אשי התם דקאמר לפני זריקה לא מרצה היינו לפני זריקת שום דם אבל ברייתא דקתני מרצה כשנזרק דם א' דהא ודאי דברייתא איכא לאוקמה שפיר כשנזרק דם א' כדמוכח ממה שצדדו התוס' התם דאם נזרק אפילו א' מן הדמים תנן פר' ג' מינין וכו' משמע אבל ברייתא שפיר אתייא דבנזרק א' מן הדמים ותו ק' בדבריהם שצדדו דבנזרק א' מן הדמים וכו' א"כ לפ"ז אמאי הגיהו דברי מר בר ר' אשי אלא אי אתמר וכו' שהרי בפשיטות ה"ל לשנויי דלפני זריקה דקאמר לפני זריקת שום דם ושו"ר למרן כ"מ זל פ"ו מהלכות נזירות דין י"ז שכתב אליבא דרבינו דפסק כלישנא קמא דתלמודא דפריך מברייתא ללישנא קמא ה"מ לשנויי ליה הכי אלא לפום מאי דסבר מאן דמותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה וכו' וסיים וז"ל והשתא מתוקמא שפיר מימרא דמר בר רכ אשי דאמר לפני זריקה לא מרצה דהייני לפני כל זריקה וכן איכא לאוקמא ללישנא בתרא דקודם זריקה מרצה אחר זריקת דם א' וקודם זריקת כל הדמים וכו' ע"ש ולא ראה לדברי התוס' שהוכיחו דלישנא בתרא ע"כ לפני זריקת שום דם ממתניתין דידן וממילא דקשה נמי ללישנא קמא כמו שהקשה מהרש"א וא"כ קשה על רבינו מה יענה בהך הוכחה שהוכיחו התוס' הן אמת עיקר קושית התוספות לא ידענא מאי קושיא כדכתי':
והנה בעיקר דברי מרן כ"מ שכתב דלפני זריקה דלישנא קמא קודם כל זריקה ולפני זריקה דלישנא בתרא אחר זריקת דם א' לפני זריקה שאר הדמים ראיתי לה' לח"מ זל שכתב עליו שהוא דוחק לפ' חדא בכה"ג וחדא בכה"ג את"ד ע"ש ועוד ק' דבשלמא אי הוו תרי לישני כמו איכא דאמרי ואיכא דאמרי יתכן לפרש כן דמר איירי בהכי ומר איירי בהכי ולא פליגי אבל כיון דהם מקשה ומתרץ איך שייך לפ' דפי' לפני זריקה דשתיהם מתחלף דא"כ הוו דברים סותרים שהרי כיון דכתב דהמתרץ אהדר לפום מאי דאותיב דסבר לפני זריקה לגמרי א"כ ע"כ דלפני זריקה דאמ' לישנא בתרא דמרצה דהיינו המתרץ היינו נמי לפני זריקה לגמרי דהיינו סברת המק' דסבר דלפני זריקה לגמרי מרצה ועוד דא"כ דלפני זריקה דלישנא בתרא לאחר זריקת דם א' וקודם כל דמים א"כ אמאי הוצרך להגיה אלא אי אתמר וכו' וכמו שהקשינו בדברי התוס' ודוחק לומר דכונתו ר"ל והשתא דקושית המקשה אינה קושיא אלא אהדר ליה לפי סברתו א"כ לדידן מיהא איכא למימר דקושטא הוא דאיכא תרי לישני ומר איירי בהכי ומר איירי בהכי ונראה דכונתו או או קאמר כלומר או לפני זריקה דקאמר לישנא קמא היינו לפני זר זריקת שום דם אח' וה"נ לפני זריקה דלישנא בתרא הוי דכותה ואהדר ליה הכי לפי סברת המקשה דסבר דברייתא לגמרי משמע ורבינו פסק כלישנא קמא וכן נמי איכא לאוקמה להפך דלפני זריקה דקאמר לישנא בתרא אחר זריקת דם אח' ולפני זריקת שאר דמים וכן נמי לפני זריקה לישנא קמא הוי נמי דכותה אחר זריקת דם א' ומש"ה פריך מברייתא דמשמע לאחר זריקת דם א' מהני וה"ה דה"מ לשנויי דלפני זריקת שום דם אלא אהדר ליה לפי סברת המקשה דסובר דלפני זריקה היא לפני זריקת שאר הדמים ולפ"ז לעולם דרבי' פסק כלישנא בתרא ושיעור דבריו הכי והשתא דאמרינן דאהדר ליה לפי סברת המקשה מתוקמא שפיר וכו' כלומר דאל"ה לא מצינן לומר דלפני זריקה דלישנא בתרא אחר זריקת דם אחר דא"כ אמאי הוצרך להגיה אלא אי אתמר וכו' אבל השתא ניחא דאהדר ליה לפי סברת המקשה וכו' כן אפשר לומר כוונת מרן לפי חומר הנושא ודוק: ד"ה והאמר וכו' סותר ז' משמע דלרבנן ל' ובפ"ק פירשתי דמדרב' הוא ושמא הכא הואיל דראוי לתגלחת שנזרק וכו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלעיל פ"ק דף ו' ע"א ד"ה ונטמא וכו' כתבו בסוף דבריהם דבדרבנן משום גזירה סותר שלושים וא"כ שמא דהכא דנזרק א' מן הרמים דחזי לתגלחת גם רבנן מודו דלא גזרו שלשים אלא דדי בסתירת ז' ועיין במקובצת שנסתפק זה הספק וסיים וז"ל ולי נראה דלרבנן אין כאן סתירה כלל דכיון שנזרק אח' מן הדמים מותר לשתות יין ולטמאת למתים ולגלח ויצא מכלל נזירות ולא שייך ביה סתירה עכ"ל ונראה שזה דעת הרמב"ם פ"ו מהלכות נזירות דין ד' שכתב וז"ל ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחר מן הדמים אינו סותר כלום אלא יביא שאר קרבנות וכו' עכ"ל:
ד"ה סותר וכו' דיקא נמי דבקרבנות וכו' כצ"ל:
סליק פירקא
פרק שביעי
שם במשנה כ"ג ונזיר אין מטמאין בקרוביהן וכו' משמע דאין מטמאין לשום קרוב אע"ג דגבי כ"ג לא כתיב אלא לאביו ולאמו ה"ה נמי שאר קרובים כגון אחיו ואחותו דילפינן מנזיר דכתיב ביה נמי לאחיו ולאחותו שהרי כ"ג ונזיר שוין הן לענין אזהרת טומאה כמ"ש ה' מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות אבל דין א' וכן נמי ה"ה בנו ובתו אף ע"ג דלא כתיבי בהדיא לא בכ"ג ולא בנזיר ק"ו הוא ומה אביו ואמו שחייב בכבודם אינו מטמא להם בנו ובתו שאינו חייב בכבודם לא כ"ש וכה"ג עביד ק"ו בתורת כהנים פרשת אמור גבי בנו ובתו דכ"ה הביאו הרא"ם פ' אמור ד"ה לא יטמא בעל בעמיו וכו' וכן משמע מלשון רש"י לעיל פרק ג' מינין דף מ"ב ע"ב ד"ה והושיטו לו וכו' שכתב דאינו מותר ליטמא בשום קרוב שלו וכו' עכ"ל משמע דלבנו נמי אינו מטמא וזה פשוט וכתבתי זה מפני שראיתי לתוס' סוף פרק אחד דיני ממונות דף ט"ל ע"א גבי ההוא צדוקי דאמר לר' אבהו אלהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קברוה למשה במאי טביל וכתבו התוס' הא דלא ק"ל איך נטמא משום דישראל נקראו בנים למקום עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה בכך אם נקראו בנים שהרי כיון דכ"ג אינו מטמא לבנו וגבי קב"ה ודאי דיהבינן ליה כל קדושה שבכהונה ודין כ"ג יש לו ונראה דכוונת התוס' אינו אלא לשיטת אותו המין דלא ידע דכ"ג אינו מטמא לבנו כיון דלא כתיב בהדיא אבל לדידן קושיא מעיקרא ליתא דודאי דאין ליחס כלפי מעלה טומאה וטבילה אבל למימר דלא ידע אותו המין דקב"ה יש לו דין כ"ג אלא דין כ"ה דאין זו סברא כלל איך שיהיה נקיטינן לדידן דקב"ה יש לו דין כ"ג ואינו מטמא לבנו ובזה אין מקום למה שראיתי בספר ריח שדה בדרשותיו סוף ספרו פר' ויחי דף י"ט ע"ד ד"ה ובזה וכו' שרצה לפרש הפסוק והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך דר"ל ע"י הצדקה מוכח דאנו בנים דמשל למלך שכעס על עבדו וכו' ואז הקב"ה מתעסק בו ומטמא דכהן מטמא לבנו את"ד ע"ש ואחר המחילה לא דק דהקב"ה ודאי יש לו דין כ"ג לדידן ואף לבנו אינו מטמא וק"ל:
ודע שראיתי למהרש"ל זל במסכת גיטין פ"ח דף ע"ט ע"ב ברש"י ד"ה מטמאין וכו' שכתב וזל לאו דוקא אלא אחד כהן והשני נזיר וכו' עכ"ל אשר מבואר מדבריו דס"ל דהנזיר מטמא לאשתו גמורה והוא תימא דנזיר אינו מטמא לקרובים כלל כמו כ"ג כדקתני מתני' הכא וקרא מפורש הוא בפר' נשא דכתיב לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא וכו' וכ"ש אשתו והתימא על מהרש"א שם שהזכירו ולא נתעורר בו ע"ש וצ"ע:
שם במשנה אבל מטמאין למ"מ וכו' עיין תוס' פ"ג דברכות דף כ"ט ע"א בד"ה שב ואל תעשה שהקשו דאמאי לא אמרינן נמי גבי כלאי' דכבוד הבריו' דוחה ל"ת דלא תלבש שעטנז כמו נזיר וכ"ג דכבוד הבריות דמ"מ דוחה ל"ת דטומאה ותירצו מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ומה לכהן שאין לאו שוה בכל ע"ש וראיתי מי שהקשה דאין תירוצם מספיק דנהי חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי ונילף מתרוייהו במה הצד וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיבמות דף ה' ע"א בד"ה שכן ישנו בשאלה וכו' וכן התו' לקמן בפ' ב' נזירים דף נ"ח ע"ב ד"ה הר"ף וכו' ע"ש וקשיא אלימתא היא וצ"ע:
שם במשנה יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם וכו' וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות נזירות דין י"ג ועיין לה' שע"ה זל ה' מאכלות אסורות דף קע"ב ע"ב שהקשה מכאן לסברת הראב"ד שהביא ה' פר' דרכים משם הר"ן דרבויי הלאוין חשיבי איסור חמור אפי' לגבי איסור סקילה א"כ כ"ש וק"ו לגבי קדושת עולם ואיך קתני יטמא נזיר שהרי יש בו רבוי הלאוין טפי מכ"ג ע"ש ולע"ד אי מהא אפשר לומר דשאני הכא לגבי טומאה אין ה"נ דקדושת עולם חמירא טפי כיון דקדושה אלימת' היא דשל עולם היא אין לו ליטמ' וחמירא טפי מרבוי לאוין וכ"ש מסקילה והילכך יטמא נזיר ולא כהן ודוגמא לזה ראיתי להתוס' שכתבו כעין זה בפרק גיד הנשה דף ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' דאף ע"ג דחמיר שבת דבסקילה טפי מיוה"ך דבכרת אפ"ה חמיר ליה יוה"כ לפי שהוא יום סליחה וכפרה וכו' ע"ש וה"נ נימא אעפ"י שהיא לאו אחד אפ"ה חמי' טפי מרבוי הלאוין לפי שהיא קדושת עולם: אבל אי קושיא מסוגיא דשמעתין לקמן דף מ"ח סוף ע"ב דפריך אחותו ל"ל סד"א כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן דאיסורי לאוין אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא וכו' ע"ש אלמא דכרת חמור טפי מרבוי הלאוין וכ"ש סקיל' דחמיר' טפי מכרת כדמוכח מדברי התוס' דפרק גיד הנשה שזכרנו והתימא על ה' שע"ה זל שלא הרגיש בקושיא זו ועוד מוכח נמי דכרת חמיר טפי מקדושת עולם דקאמר כי שרא רחמנא למת מצוה נזיר וכהן וכו' אלמא אעפ"י דכהן קדושת עולם כרת חמור מניה וכ"ש סקילה ומעתה הדרא גם קושית ה' שע"ה לדוכתה כיון דרבוי הלאוין חמירי טפי מאיסור סקילה כ"ש דחמירי טפי מקדושת עולם ואיך קתני מתניחין יטמא נזיר וצ"ע ועיין עוד לחידושינו לקמן דף מ"ח סוף ע"ב ודו"ק:
תוס' ד"ה כ"ג וכו' בספרים היה כתוב אבל וכו' כצ"ל ועיין לתוס' לקמן ע"ב הדף ד"ה עד כאן וכו':
בא"ד כ"ג הלכותיו בפר' אמר וכו' עכ"ל נראה דכוונתם ליתן טעם דהו"ל להקדים נזיר כיון דבמסכת נזיר קיימינן ואהא כתבו דסדר הפרשיות נקט וק"ל:
ד"ה ואל יטמא וכו' מה שא"כ בכהן וחכ"א יטמא וכו' כצ"ל:
בא"ד ואפי' ב"ה עכ"ל ובדבור שאחריו יטמא כהן ואפי' כ"ג עכ"ל משום דחד טעמא אינהו ונראה דלא הוו גרסי אלא כהן סתם בין בדברי ר"א בין בדברי חכמים וכן נמי לא הוו גרסי בגמר' כ"ג עדיף וכו' אלא כהן סתם וק"ל:
ד"ה נזיר וכו' ואפי' אמר נזיר עולם וכו' עכ"ל אף ע"ג דנזיר עולם נמי אין קדושתו אלא משעה שנזר מ"מ משכחת לה כגון שהזירו אביו מרחם אמו ואח"כ נזר הבן נזירות עולם ותירצו דמ"מ סתם נזירות שלשים יום ואזלי' בתר סתם נזירות ועיין לתי"ט ז"ל מיהו ראיתי בירושלמי דמכלתין שהקשה להדיא קושיא זו וז"ל הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם ומשני זו תורה וזו אינה תורה ע"ש וראיתי להר' אורח מישור ז"ל שפיר' דר"ל דקדושת כהן מרחם חיוב מן התורה משא"כ נזיר לא מחייבתו התורה להיות נזיר מבטן אמו רק כשרוצה האב להדירו מדירו ע"ש ואחר המחילה לא נהירא שהרי נזיר סתם נמי אינו מחוייב מן התורה לנזור אלא אם
רוצה וא"כ אמאי הוצרכה מתניתין לומר שאין קדושתו קדושת עולם וכו' אלא נראה כוונת הירושלמי ר"ל דהך נזירות שהדירו אביו לא הוי נזירות מן התורה אלא או מדרבנן כדי לחנכו או הל"מ כדאיתא לעיל דף כ"ט ע"א וכך פי' הרב פני משה ובזה ניחא נמי מנזיר עולם דאיהו נמי דברי קבלה כדאיתא לעיל דף ה' ע"א וכ"כ במקובצת לעיל פ"ק דף ד ע"א משם הרא"ש ד"ה מתני' הכביד שערו וכו' וז"ל והלכות נזיר עולם ונזירו' אבשלו' הילכתא גמירי לה וקראי אסמכתא בעלמא נינהו עכ"ל ע"ש. ולפי זה הא דתנן בפ"ד דמסכת שמחות וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כהן שזהו קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם מפני שזה קדושתו לשעה וזה קדושתו קדושת עולם ופירש הר' אורח מישור ז"ל דר"ל אין קדושתו מרחם מעצמו רק כשהזירו אביו ע"ש אינו כן אלא דר"ל אין קדושתו מרחם מן התורה ומ"מ לדידי נראה דהך משנה דשמחות ט"ס נפל בה שהרי מ"מ העיקר חסר ותו למה אכפל לומר מפני שני פעמים לכן נראה למחוק הך מפני קמא ותהא מכוונת כמו משנתינו ודו"ק:
עוד הקשה הרב אורח מישור זל אמאי לא תירצו התוס' דנזיר עולם אף עפ"י כן מקרי קדושת שעה משום דאפשר בשאלה ובטלה קדושתו וכ' דאפשר נמי דזהו כוונת משנתינו ע"ש ונראה דהדין עם התוס' ולשיטתם אזלי שהרי לעיל פרק ג' מינין דף לז ע"א מייתי ברייתא דקתני ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו וכו' וכתבו התוספות יש היתר לאיסורו שיכול לשאל וכו' ע"ש א"כ ע"כ משמע דאין איסורו איסור עולם אינו על שאלה דוה מקרי יש היתר לאיסורן וממילא נמי דודאי דמתניתין הכא ה"ה דהו"מ למנקט הך קולא דיש היתר לאיסורו וע"י שאלה כדקתני הך ברייתא דלעיל אלא חדא מנייהו קתני ומיהו התוס' הכא והירושלמי דלא תירצו משום דאפשר בשאלה משו' דניחא להו לתרץ לפום שיטת מתני' דלא קתני קולא זו דע"י שאלה דאי נזיר עולם הוי מטעמא דשאלה א"כ הו"ל למתני למנקט טעם זה גבי נזיר סתם נמי ודוק ועיין לה' לח"מ פ"ז מהל' נזירות דין י"ג:
ודע דאיתא בירושלמי נזיר עולם ונזיר נזירות וכו' והרמב"ם השמיטו וכבר תמה עליו המש"ל זל תו איתא התם בירושלמי החליפו עובר משום לא תטמא את אדמתך וכו' ופי' המפרש ה' פני משה החליפו כל אלו וטמאו שלא כסדר שאמרנו וכו' ע"ש והרמב"ם השמיט נמי גם דין זה והתימא על המש"ל ז"ל שלא נתעורר גם בזה וצ"ע:
ד"ה בשלמא וכו' וטעמא כדאמרינן במתניתין עכ"ל כצ"ל:
ד"ה וכן משוח וכו' זה ולא אחר וכדאי' פ"ק דכריתות וכו' עכ"ל התם בפר"ק דכריתות דף ה' ריש ע"ב ליתא לדרשא זו אלא משום דאמרינן התם כולו קיים לעתיד לבא וע"כ דנפק"ל הכי משום דכתי' זה משמע ולא אחר דאי כעין אותו שמן קאמר הו"ל לכתוב בזה ועיין להרא"ם פ' תשא וק"ל: בא"ד והא דקאמרי התם וכו' או למוסרו לציבור וכו עכ"ל פ"ק דכריתות דף ה' ע"א איתא אמר מה ללמוד בו ע"מ למוסרו לצבור וכו' ע"ש משמע דחדא מילתא היא ונראה דט"ס הוא אלא כצ"ל אמר מר למוסרו לצבור פטור דודאי תרתי נינהו דלימוד יחיד לחוד ומסירת צבור לחוד ומילי מילי קתני בברייתא וכדמשמע מדברי התוס' הכא דכתבו או למוסרו לצבור וכו' וע"ש לה' באר שבע זל ודלא כהתי"ט שם ע"ש:
בא"ד ללמדם שידעו לעשותו וכו' עכ"ל לא ידענא כונת תירוץ זה אם ר"ל לא שימשחו ממנו א"כ היינו תירוץ שני ומה לנו שיהא הלימוד בימי משה ואם ר"ל שימשחו ממנו ומשום דבימי משה הילכך חשיב כמו שמן שעשה משה א"כ אמאי הוכרחו לומר ללמדם שידעו לעשותו שהרי כיון דלמשיחה ממש שרי ונ"ל להגיה וכצ"ל הא דקתני למוסרו לצבור היינו בימי משה וכו' עכ"ל ור"ל לעולם למשיחה ומשום דבימי משה ושוב כתבו בתירוץ השני למוסרו לצבור נמי דקתני היינו נמי ללמדם שידעו לעשותו ולא למשוח ממנו מיהו ק' לפי תירוץ ראשון כיון דבימי משה חשיב כמו שמן שעשה משה אמאי קתני בפ"ק דכריתות והסך ממנו פטור לפי שאין חייבין אלא על שמן שעשה משה בלבד ע"ש ומ"ש לענין משיחה דחשיב כמו שעשה משה ממש ושרי למשוח ממנו אף ע"ג דכתיב זה ולא אחר ה"נ אימא לענין הסך ממנו נמי דחייב כמו שמן שעשה משה ודוחק לומר הא דקתני והסך ממנו פטור קאי אחלוקת ללמוד בו דוקא וצ"ע:
ודע שראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מהל' כלי המקדש דין ו' שלא הזכיר אלא תירוץ שני של התוס' ויישב על פי תירוץ זה סוגיא דפ"ק דכריתות דף ו' דאמאי לא הקשו לר' יוסי מברייתא דהמפטם הקטרת למוסרו לצבור וכו' משום דגבי שמן המשחה נמי אמרינן הכי והתם פשיטא דאינו כשר לצבור כמ"ש התו' הכא דהכוונה היא שילמדו לעשות ולא שימשחו בו את"ד ע"ש ותמהני דאיך לא הרגיש דלתירוץ א' של התוס' דלמוסרו לצבור וכשר למשיחה אין תירוצו מוכרח ואפשר שלא היה גורס בדברי התוס' אלא תי' שני ותו לא:
מיהו ק"ל לתירוץ זה השני דתוס' שהרי התם פ"ק דכריתות דף ה' ע"ח יליף דלצבור מותר דכתי' בקטרת לא תעשו לכם הוא דאסור אבל למוסרו לצבור פטור ונהדר שמן יליף מקטרת ע"ש וא"כ גבי קטרת ע"כ דלצבור פטור דקתני היינו דמותר להקטיר ממנו דאי ללמדם שידעו לעשותו א"כ דומיא דהכי דקאמר לכם היא דאסור דהיינו לכל יחיד ויחיד הוא דאסור היינו ללמוד בו וזה אינו שהרי ללמוד בו היחיד מותר אלא ע"כ דה"ק לכם הוא דאסור להקטיר ממנו היחיד אבל למוסרו לצבור מותר שיקטירו ממנו ומיהו זל הא דקאמר לכם הוא דאסור אינו ר"ל לכל יחיד ויחיד אלא דה"ק לכם הוא דאסור כלומר להנאתכם דהיינו כדי להקטיר ולהריח ממנו אסור הא לא"ה שאינו לשום הנאה מותר והיינו כגון למוסרו לצבור ללמדם לעשותו וה"ה נמי ליחיד ללמוד בו נמי אלא תלמוד' חדא מנייהו נקט. ואכתי קשה שהרי גבי קטרת לא כתיב זה ולא אחר ודאי דמותר להקטיר ממנו א"כ גבי שמן נמי ע"כ דלמשיחה נמי קאמר דלמוסרו לצבור מותר למשיחה וכתירוץ ראשון דתוס' וצ"ל כיון דכתיב זה ולא אחר ע"כ אהני לימוד הקטרת לענין למוסרו לצבור ללמוד בו דוקא הוא דמותר ועיין להרב חזון נחום ז"ל בפ"ק דכריתות ודו"ק:
בא"ד וכשר בכך בלא משיחה דת"ר בפ"ק דמגילה וכו' מרובה בגדים מנ"ל ת"ל הכהן המשיח וכו' עכ"ל אע"ג דתלמודא הכא קאמר בהדיא דכשר בכך דקאמר מרובה בגדים עביד עבודה כוונת התוס' להביא ראיה לתלמודא גופיה ואע"ג דהך הת"ר פ"ק דמגילה ר' מאיר היא אבל רבנן פליגי עליה התם וס"ל מרובה בגדים אינו מביא פר ותלמודא הכא ע"כ אליבא דחכמים ס"ל דקאמר משוח עדיף וכו' ואלו מרובה בגדים אינו מביא וכו' וא"כ מאי ראיה מייתו אימא דלרבנן כיון דאינו מביא פר אינו כשר נמי לשאר י"ל מסתמא אמרינן לא פליגי עליה אלא לענין הבאת פר אבל לשאר מילי שוים הם דאפושי פלוגתא לא מפשינן. מיהו ק"ק כיון דע"כ סוגיא דהכא אליבא דרבנן א"כ הו"ל עיקר הראיה לרבנן חסר מדבריהם ותו ק"ק אמאי לא הביאו ראיה בפשיטות ממתניתין בפ"ק דמגילה דף ט' ע"ב דקתני אין בין כהן משוח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות וכו' משמע הא לשאר מילי שוין והיכי דייק לה תלמודא התם ומוקי לה כרבנן דר' מאיר אלמא משמע דלרבנן לשאר מילי שוין וצ"ע:
בא"ד והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור א' וכו' עיין למהרש"א פ"ב דמכות דף י"א ע"ב ועיין להרב אורח מישור ז"ל וכעת לא עיינתי דדבריהם לאפס הפנאי:
בא"ד ונראה לומר וכו' אינו חוזר לעבודתו וכו' עכ"ל לא ידענא מאי תירצו אדרבא תגדל הקושיא לפ"ז כיון דאינו חוזר לעבודה ומרובה בגדים עבד עבודה היכי קאמר משוח עדיף דמביא פר ומה בכך דמביא פר שהרי גבי משוח שעבר ומרובה בגדים מסיק תלמודא דמרובה בגדים עדיף משום דעבר עבודה ומשוח לאו בר עבודה ואף על גב דמשוח שעבר מביא פר כדתנן ריש פרק ג' דהוריות אלמא דעבודה עדיפא מפר וצ"ע:
בא"ד שהרי זה שמש תחתיו כמה שנים והרי שניהם מהלכין בדרך עכ"ל הס"ד ואחר כך מתחיל הדבור דאלו וכו' כצ"ל:
בא"ד כדכתיב גביה ולקח הכהן המשוח וכו' עכ"ל נראה להגיה והביא הכהן המשיח וכו' דקרא דולקח גבי משיח שחטא כתיב אבל והביא גבי פר העלם של צבור כתיב וק"ל:
בא"ד דכת"כ מוכח בהדיא דאפילו כהן הדיוט מקריבו וכו' עכ"ל פיר' דמן ה"א דהכהן המשיח מרבינן ליה וכ"ה בתוס' בפ"ק דקידושין דף ל"ז ע"ב ד"ה אי בפנים וכו' וק"ק דמ"ש דגבי פר כהן משיח שחטא ממעטי' למרובה בגדים דאינו מביא פר משום דכתיב הכהן המשיח דוקא משוח כמ"ש התוס' הכא ולא מרבינן מן ה"א דהכהן המשיח ומ"ש גבי פר העלם דבר של צבור מרבינן מן ה"א ולא ממעטינן מהכהן המשיח דוקא משוח י"ל בשלמא גבי פר העלם דבר של צבור מצינן לרבויי אף כהן הדיוט משום דאיכא למימר מאי דכתיב כהן משוח למצוה מן המובחר ולא למיעוטא אבל גבי פר כהן משוח שחטא אי מרבינן נמי כהן הדיוט דמביא על חטאתו פר א"כ למאי הילכתא כתב קרא כהן משוח וע"כ למיעוטא אתא דוקא משוח ולא דרשינן ה"א דכל היכא דליכא למדרש לא דרשינן ודוק. עיין למהרש"א שם פ"ק דקידושין ואשתמיטיה לדברי התוס' הכא ועיין לחידושינו שם ועיין עוד להר' שע"ה ז"ל הלכות עבודת יום הכפורים דף נ"ב סוף ע"ג ד"ה ידע דאף על גב וכו' מה שיישב מהך דגרסינן בפרק החליל וכו' ע"ש:
ודע שראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין ט"ו שרצה לפרש כוונת התוס' שכ' דבת"כ מוכח בהדיא וכו' כוונתם אהך דרשא דגבי פר כהן משיח ע"ש ומיהו מדברי התוס' בפ"ק דקידו' ע"כ משמע הדרשא דפר העלם של צבור. ודע דמ"ש ה' ז"ל וז"ל והתוס' כונתם לסתור סברת ריב"א דאית ליה וכו' דהכונה היא אף על פר העלם דבר של צבור וכו' עכ"ל כונתו לאפוקי דלא תימא דריב"א ס"ל דהך מתני דמגילה קתני דאין ביניהן אלא דוקא פר של צבור דלפי זה משמע אבל לענין פר כהן משוח שוין דמרובה בגדים נמי מביא פר ולפ"ז לא א"ש פי' ה' בכונת התוס' דמביאין ראיה מהך דרשא דגבי פר כהן משיח שהרי כיון דריב"א נמי מודה דמביא פר ואפ"ה ס"ל דגבי פר של צבור אינו מקריבו כהן הדיוט אבל השתא דרבא ס"ל אף על פר של לבור ניחא ודוק:
ודע דמ"ש עוד ה' בתוך דבריו וז"ל עוד נ"ל דשעירים הנשרפים וכו' ע"ש כתב כן משום דהרמב"ם שם דין י"ו כתב דשעירין הנשרפים דינו כדין פר העלם וכו' ע"ש ודו"ק כי קצרתי ואגב ק"ל בדברי התוס' בפ"ק דקי דקידושין שכתבו מדאצטריך קרא לרבויי כהן הדיוט דכשר מכלל דפשיטא ליה לתנא דנשים אינן כשירות וכ"כ עוד בדבור שלפניו ע"ש ולא ידעתי לפי זה מה היא פרכת תלמודא התם שהרי מתניתין היא גופה השמיענו מאי דפשיטא ליה אטו מתניתין תסמוך משום דשמעינן הכי כת"כ ותו אימא הא דפשיטא ליה התם היינו משום דקתני מתניתין דנשים פסולות ועיין עוד לחידושינו שם ודוק:
בא"ד הגה"ה וא"ת וכו' כצ"ל וקאי לתירוץ א' של התוס' שאירע קרי בכהן המשוח ודוק.
בא"ד ואי מצאו מת מצוה ביוה"ך וכו' עכ"ל פי' כגון דאתרמי שאחר שגמרו כל עבודה של יוה"ך ויצאו לדרך ומצאו מת מצוה ובזה ניחא דקאמר משוח עדיף ויטמא מרובה בגדים דא"כ מי יעבוד העבודה שהרי כיון דכהן משוח אירע בו קרי דדוחק לו' שיתקנו אחר להשלים לים עבודת היום א"ו אחר גמר כל העבודות אתרמי שיצאו לדרך וק"ל:
בא"ד וי"ל לעולם ביום הכפורים עצמו וכו' עכ"ל ך ולפ"ז מה שהקשו התוס' על תירוץ א' דא"כ הו"ל למימר משוש חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי וכו' אע"ג דביום הכפורים איירי דמרובה בגדים קא עביד עבודה כיון דע"כ דמיירי אחר גמר כל העבודות כדכתי' הילכך שפיר קאמרי לא חזי לעבודה וניחא נמי דקראו מרובה בגדים ולא כהן שעבר דודאי לא מקרי שעבר כיון דעדיין לא נטהר הא' ומ"מ נראה דאין צורך לזה דאיכא למימר כיון דאינו חזי אלא לעבודת יום הכפורים ותו לא אינו אלא עבודת שעה וחשיב לא חזי לעבודה ולפי זה מאי דהביאו ראיה כדקאמר גבי משוח שעבר וכו' לאו דמוי גמור הוא אלא לדוגמא קאמרי ודו"ק: