באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף ל:
גמ' א"ד ירושה וכו' ואת"ל ירושה וכו' ק"ק דלעיל משני תלמודא מ"ד יורשין גמירי לה קמ"ל הלכה וכו' אלמא משמע דלאו ירושה ודוחק לומר דלעיל הוצרך לומר כן אליבא דר"י משום דמצריך ההלכה לגבי בת כדפריך ליה לעיל מאי למימרא והכא אליבא דרבא ולפ"ז ע"כ דלרבא לא אצטריך הלכה גבי בת ואין ה"נ היכא דליכא אלא בת מגלחת מדין ירושה דכולי האי ה"ל לתלמודא לפרושי להדיא ותו דהרמב"ם פסק פ"ח מה' נזירות דין ט"ו דאין האשה מגלחת מטעם הלכה כר' יוחנן ופסק נמי כמו האי פשיטותא דאת"ל ירושה וכו' ונראה דמאי דקאמר תלמודא לעיל מ"ד יורשין גמירין לה קמ"ל הלכה אינו ר"ל קמ"ל הלכה ולאו ירושה היא אלא ר"ל קמ"ל דאע"פ דירושה היא אפ"ה הבת מיהא אינה מגלחת וגזירת הכתוב היא ודו"ק: ודע שהרמב"ם בפי' המשנה וכן הרע"ב פסקו דכל הקודם זכה הפך הפשיטות דמסיק את"ל ירושה וכו' וכמ"ש הכ"מ ז"ל דבעיין אפשיטא באת"ל וכבר ראיתי לה' זרע יצחק זצ"ל הנדפס עם ס' בני יוסף ז"ל שנתעורר בהם וכתב דגי' אחרת נזדמנה להם ולע"ד נראה משום דס"ל דרבא ור' יוחנן פליגי בזה ופסק כר' יוחנן לגבי רבא אבל קשה דא"כ אמאי לא בעי לה רבא בפשיטות לענין הבת דאי ירושה היכא דלית ליה אלא בת מגלחת ולאפוקי ר' יוחנן וצ"ע:
שם גמ' בעי ר' אשי אביו נזיר טמא וכו' בעיא לא אפשיטא והרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ט"ז פסק לחומרא דאינו מגלח וכתב עוד דאם הביא זבחיו לא עלו לו וע"ש לכ"מ ז"ל מה שהקשה ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף ס' ע"א ברש"י ד"ה תגלחת שנייה וכו' ע"ש ודו"ק ונראה דה"ה למבעי היכא דהוו שניהם טמאים או שמא הא פשיטא דמגלח כיון דתרוייהו קיימי בחד גוונא וכה"ג כתבו התוס' גבי שניהם נזיר עולם והרמב"ם השמיט דין זה ולא ידעתי למה בשלמא שלא ביאר לשניהם נזיר. עולם משום מכ"ש מאחד נזיר עולם וא' נזיר סתם שפסק דמגלח ועיין לתוס' לעיל דף כ"ו ע"ב ד"ה אלא מעתה וכו' שכתבו בפשיטות דבטמא נמי נתקבלה הילכתא דמגלח ע"ש ואע"ג דבעיא היא ולא אפשיטא ומספק אינו מגלח כדפסק הרמב"ם נראה דכונתם כגון אם היו שניהם טמאים ומשמע להו דפשיטא ליה לתלמודא דמגלח כיון דתרוייהו קיימי בחד גוונא ועיין עוד לחידושינו שם:
רש"י ד"ה או אסיפא וכו' דלרבנן ס"ל איפכא דלמאי דש דשמיע להו וכו' עכ"ל כצ"ל הא דלא פי' דבין רישא בין סיפא אינו מגלח דומיא דארישא פליגי משום דדחיקא ליה לפרש דפליגי בקבלת ההילכתא דלרבנן לית להו ההילכתא דקתני האיש מגלח וכו' וגדולה מזו ראיתי להתי"ט פ"ג דמס' תמורה משנה ג' ד"ה תמורת אשם וכו' שכתב דלא מצו ליפלגו תנאי בקבלת ההילכתא ע"ש ואע"ג דע"כ דכלל זה אינו כדכתי' בחי בחידושינו לעיל דכ"ה ע"ב מ"מ ס"ל לרש"י דדוחק מיהא איכא וטפי עדיף לומר דלא פליגי וכן משמע שכן דעת מהרימ"ט בחידושיו לפ"ק דקידושין דף י"ז ע"ב ד"ה ונילף וכו' כדכתי' בחידושינו שם ע"ש ומיהו מדברי התוס' הכא ד"ה את"ל וכו' משמע ריהטא דדבריהם דס"ל דאסיפא דקאמר ר"ל דבכל ענין אינו מגלח וא"כ ע"כ דפליגי בקבל ההילכתא וכן מוכח מדבריהם ד"ה ת"ש וכו' שכתבו דארישא פליגי וכו' דלפ"ז ע"כ מאי דקתני בברייתא זהו וכו' ר"ל זהו נמי ודלא כפי כפירש"י שפי' זהו דוקא וכ"כ הלח"מ פ"ח מה' נזירות דין ט"ו ע"ש והשתא אי ס"ל דאסיפא פליגי הוא בפירש"י א"כ אמאי לא פירשו דפשיט ליה אסיפא פליגי דהו"ל פירוש זהו כפשטו דזהו דוקא אלא ע"כ משום דס"ל דאסיפא פליגי ר"ל דאינו מגלח בכל ענין לכך פירשו דפשיט ליה ארישא פליגי דודאי דדוחק לומר דפשיט ליה צד חדש דפליגי ארישא ופליגי אסיפא ומיהו המבעה גופיה דלא מבעיא ליה ג"כ או דילמא דפליגי ארישא ופליגי אסיפא משום דלא ניחא ליה ולומר דפליגי רבנן ור' יוסי בסברא הפוכה דכה"ג מנינו לתוס' בכמה דוכתי דלא ניחא להו דפליגי תנאי בסברא הפוכה ועיין פ"ג דכתובות דף ל"ז ע"א ד"ה צריכות וכו' שכתבו ומ"ל זה אין נראה וכו' דשמואל אית ליה סברא הפוכה מדברי ר' יהודא וכו' ועיין למהרש"א א שם ודו"ק:
ודע דהרמב"ם ע"כ אית ליה כפי' התוס' דפשיט ליה ארישא פליגי ובכל ענין מגלח כמ"ש שם הלח"מ מיהו מ"ש הלח"מ דגירסת התוס' היא גי' רבינו ע"ש אינו מוכרח דלגירסת רש"י נמי א"ש ואולי דאגב שיטפא דרבינו ס"ל כפי' התוס' הוא דכתב כן ודו"ק ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה דכ"ג ע"א ד"ה נזרו וכו' שכתבו וז"ל תימא לחזקיה נזרו למאי אתא ואית ספרים דגרסי על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירות אביו עכ"ל ע"ש ויש לתמוה דהא לפי' התוס' הכא סתמא דמתני' וכן שאר תנאי דברייתא ס"ל דעל נזירות אביו מגלח בכל ענין וא"כ לפי הך ואית ספרים דגרסי ה"ל חזקיה לא אתי אלא כר' יוסי לבד וכולי האי לא ה"ל לתלמודא למשתק וה"ל לומר הניחא לר' יוסי דכה"ג פריך התם דכ"ב ע"א הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם וכו' וכן פריך נמי התם דכ"ג ע"א לימא כתנאי וכו' וצ"ל דהתוס' הכא אית להו הך גירסא ותוס' התם ס"ל כפי' רש"י הכא דזהו דוקא ודו"ק: ודע שראיתי לתוס' לעיל דכ"ז ע"כ ד"ה מתיב וכו' שכתבו בסוף דבריהם שגירסתם במשנה היא עיקר וכ"כ ג"כ הכא ד"ה ת"ש וכו' שגי' הספרים היא משובשת וראיתי במקובצת לעיל דכ"ז ע"ב שכתב הטעם משום דמסתבר למימר דנאמרה הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו אבל אם בחיי אביו היה נזיר כבר הוזקק להביא קרבן משלו עכ"ל וכתב עוד טעם לגי' רש"י דכיון דנזר בחיי אביו לא חשיב יורש כ"כ ומצי אמר הריני מגלח על מעות אבא את"ד ע"ש ונראה דלפירש"י דפשיט ליה דלרבנן הוי סברא הפוכה לא מהני שום טעם א' מהטעמים הללו להכריח איזה גי' עיקר שהרי כיון דלרבנן ס"ל איפכא וע"כ דמכחישי בהנך טעמים א"כ אימא איפכא דר' יוסי הוא דמכחיש בהנך טעמי ודו"ק:
אמנם ראיתי בירושלמי דמכילתין דע"כ מוכח דס"ל כמו גי' רש"י דקאמר מ"ט דר' יוסי קרבנו לה' על נזרו שיקדום נזרו לקרבנו ולא שיקדום קרבנו לנזרו ופי' המפרש ה' פני משה וז"ל מ"ט דר' יוסי דס"ל במתני' אין זה שמגלח על נזירות אביו אלא מי שהיה הוא ואביו נזירים דכתיב קרבנו לה' על נזרו ודריש ליה מדכתיב קרבנו על נזרו משמע שנזרו יהא קודם לקרבנו ולא שיפריש קרבנו קודם נזרו וה"נ אם לא הוה הבן נזיר קרבנו קדם לנזרו הוי עכ"ל ע"ש הרי מבואר דלר' יוסי היכא דהוא ואביו נזירין הוא דמגלח כמו גירסת רש"י משום דנזרו קדם לקרבנו גם משמע התם דרבנן פליגי בסברא הפוכה כפירש"י דקאמר לא דו מודו לדו ולא דו מודו לדו ע"ש משמע מהאי לישנא דבתרתי פליגי ר' יוסי ורבנן וכמו שפי' המפרש ה' פני משה ז"ל ע"ש:
ד"ה כל דקדים נזירותיה מגלח וכו' עכ"ל נראה מלשונו דר"ל כל דקדים תחלה ליזור בנזיר זכה מפני שקדם בנזירות ומיהו נראה דה"ה נמי דא"נ נזרו שתיהן בבת אחת כל הקודם לזכות ולגלח זכה מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק:
ד"ה הילכתא גמירי וכו' אלא בפלגא וכו' עכ"ל משום דמשמע ליה בדרך את"ל קא בעי את"ל דשני פשוטים ירושה היא ופלגי מ"מ לענין פי שנים ירושה היא או לא וכ"כ נמי התוס' דאע"פ דשני פשוטים פלגי וכו' וא"כ לא שייך לומר הילכתא היא דכל דקדים גלח כמו בעייא קמייתא דמשום שהוא בכור לא גרע מדין פשוט דפלגי משום דירושה היא א"ו הכי בעי ירושה ממש לגמרי אף לענין שיטול פי שנים א"ד לאו ירושה לגמרי לענין פי שנים אלא לענין דפלגי כדין שני פשוטין ואין להקשות מנ"ל דבדרך את"ל אימא דבעיא כמו בעיא קמייתא הילכתא ולא בעי לגלוחי לפום מאי דשקיל כלומר אלא דכל הקודם גלח או ירושה ופלגי כדין בכור ופשוט כל אחד לפי הראוי לו ומר נקיט לה לענין שני פשוטים ומר נקט לה לענין בכור ופשוט דא"כ מאן דנקיט לה לענין בכור ופשוט מהיכא תיתי דלנקוט הכי ולא נקט בפשיטות לענין סתם ירושה של יורשין פשוטין ותו דה"ל למנקט להדיא כל דקדים גלח כי היכי דנקט הכי גבי בעיא קמייתא ודו"ק:
ד"ה אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאוכלו וכו' עכ"ל אע"ג דכבר חלקו בגילוח וזכה כל אחד בחלקו המגיע לו כדקאמר לפום מאי דשקיל מגלח מ"מ בעי אם אתרמי דלא חלקו בגילוח אלא הניחו לחלוק לאחר שנתקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו מי נימא דוקא כשעדיין המעות חולין הוא דאית ליה פי שנים א"ד כי היכי דהוה קני להו פי שנים לגילוח ה"נ לאחר שנתקרב הקרבן קני פי שנים ודו"ק:
והנה הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ט"ו לא הביא בעיא זו וכתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל נראה דמפרש כפירש"י דהבעיא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן עכ"ל נראה דס"ל דלפירש"י ע"כ הבעיא לאו בקרבן של נזירות הן שהרי כיון דכבר חלקו בגילוח אלא בדעלמא בעי כגון שהניח להם אביהם קרבנות ונכנסו היורשין תחת הבעלים אם נוטל הבכור פי שנים בחלק הנאכל לבעלים מי נימא כי היכי דלגבי נזירות שקיל פי שנים ה"נ גבי הקדש ואע"ג דאין למדין מהלכה מ"מ כיון דנזירות דמי להקדש איכא למימר דקתני נזיר וכל דדמי ליה וכה"ג משני תלמודא לעיל דף כ"ו ריש ע"א ומיהו אין פירושו מוכרח אלא דגם לפירש"י הבעיא לענין נזירות וכדכתי' והכי דייקי טפי דברי רש"י גם מתוך לשון מרן משמע דבמקום אחר כתבה רבינו לענין הקדש וחיפשתי ולא מצאתי וכעת צ"ע:
ובפשטא דשמעתא הוק' אצלי דמאי שנא הכא דמבעיא ליה לענין פי שניים אי יש להקדש דין נזירות ולעיל בפ"ב דף ט' ע"א פשיטא ליה לתלמודא לענין יש שאלה דיש לנזירות דין הקדש משום דדמי להקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ופירש"י משום דנזירות כהקדש דמי דכתיב קדוש יהיה וכו' ע"ש וכן קשה נמי לפי' ר"ת דבחולין דאמר לשון חולין מעות אלו לנזירות וכו' שהרי כשאומר לשון נזירות עליה כתיב קרא קדוש יהיה וא"כ מ"ש מאלו אמר לשון הקדש לקרבנות נזירותי ועוד ק"ל לפירש"י היכי ילפינן מנזיר להקדש לאחר שנקרב הקרבן דהיינו קרבן בהמה שהרי בנזיר גופיה על מעות דוקא הוא דמגלח אבל הניח הבהמה אינו מגלח משום דהלכה נשנית מעות ולא בהמה כדאיתא לעיל דכ"ז ע"ב כמ"ש שם רש"י ותוס' ד"ה שהרי וכו' וא"כ איך שייך למילף להקדש לענין קרבן בהמה דהא כי היכי דלענין גילוח אמרי' מעות דוקא קתני ולא בהמה ה"נ לענין פי שניים נימא מעות דוקא קתני ולא בהמה וכעת צ"ע:
תוס' ד"ה בעי רבא הכי גריס ר"ת וה"א רבה וכו' כצ"ל דאי חד אמורא לא היה לו לתלמוד להפסיק באמצע הבעיות ולומר בעי רבא עכ"ל המקובצת ע"ש ומ"ש וה"א רבה משום כיון דקדמון הוא ראוי להקדימו ופשוט:
בא"ד אינו כשאר ירושה ג"כ לענין וכו' פי שנים וא"כ לא מצי להביא וכו' כצ"ל:
בא"ד א"ד ירושה גמירי כי היכי דנוטל פי שנים כן מגלח ממעות וכו' נזירותו ואת"ל וכו' כצ"ל:
תוס' ד"ה ב"ש וכו' א"כ איך אומרים וכו' כצ"ל: