באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף יג:
גמ' אמר הריני נזיר לכשיהא לפלוני בן וכו' כתב הראב"ד בהשגות פ"ב מה' נזירות דין ה' בסוף דבריו וז"ל וכיון דלא פלט מחד נזירות לית ליה תקנתא עד שמונה שני נזירות חד לבן חבירו וחד לכן עצמו כן השכל מורה עכ"ל וכ' ה' מש"ל בס"ד וז"ל וכוונת הראב"ד היא דע"כ לא אמרי' ספק נזירות להקל אלא כשהספק הוא אם חל עליו נזירות או לא אבל היכא דעכ"פ חל עליו נזירות אלא שהספק הוא בזמן חלות הנזירות בזה לא אמרי' ספק נזירות להקל אלא אמרי' דימנה שתי נזירות וחילוק זה לא מצינו חולק עליו וכו' עכ"ל. ונראה דודאי דכל זמן שלא נולד אלא בן אחד דאינו נזיר שהרי הספק בעיקר הנזירות אי נזיר או לא אלא כשנולדו שניהם קאמר הראב"ד ואם נולדו בבת אחת ודאי דאינו מונה אלא נזירות אחת שהרי ממ"נ יצא ידי נזרו אלא כשנולדו בזה אחר זה דהו"ל הספק אם חל עליו נזירות למפרע בזמן שנולד אותו הבן תחלה או לא חל עליו נזירות אלא בזמן שנולד הבן השני וכיון דעכ"פ לא פלט מחד נזירות צריך למנות שתי נזירות כנגד השני זמנים ולענין הבאת קרבנותיו נראת ודאי כשמונה נזירות הראשונה צריך להביא קרבנותיו ולא הוי ספק חולין בעזרה שהרי ממ"נ הרי הוא נזיר שלשים או מכח בן חבירו או מכח עצמו מידי דהוה לר' שמעון דאמר במתני' יאמר אם בן קיימא הריני נזיר חובה מדיבורי הא' ואם אינו בן קיימא הריני נזיר נדבה מעכשיו ומייתי קרבנותיו כמ"ש התוס' לעיל דף ח' ע"א ד"ה שיהא בכרי וכו' משום דממ"נ לא הוי חולין בעזרה וה"נ מביא קרבן על נזירותו הראשונה ולפ"ז כשמונה הנזירות השניה ע"כ דלא מצי מייתי קרבן משום דשמא כבר יצא ידי נזרו והרי הביא חולין בעזרה ומיהו א"כ הוי מקולקל כל ימיו אלא נראה דמייתי קרבן עד לבסוף שני הנזירות. וה' מש"ל הקשה על חילוק הראב"ד כיון דטעמא דספק נזירות להקל הוא מפני שספיקו חמור מודאו דלא מצי מגלח ואין אדם מכנים עצמו לספק חמור מודאי כדאיתא בפ"ב דנדרים דף י"ט ע"ב א"כ מ"ל פלט מחד נזירות מ"ל לא פלט כיון דסו"ס ספק חמור הוא ואין אדם מכניס עצמו את"ד ע"ש ואי מהא ל"ק כ"כ דמ"מ נוכל לדחות ולחלק חילוק הראב"ד דהיכא דממ"נ איכא נזירות לא אמרי' הך סברא דאין אדם מכניס עצמו וכו' כיון דכבר ירד לנזירות אזלינן לחומרא ומלבד זה אני תמיה על הרב מהא דאמרי' לעיל דף ח' ע"א אפי' תימא ר' יודא וכו' אבל הכא דנזירות חיילא עליה ממ"נ לא אמרי' להקל עכ"ל הרי מבואר להדיא חילוק הראב"ד היכא דלא פליט מחד נזירות דממ"נ נזיר אזלינן לחומרא ולא אמרינן אין אדם מכניס וכו' ומיהו אין להביא ראיה משם לדברי הראב"ד משום דשאני התם דהספק הוי דשמא כוונת הנודר גופיה מלאה חרדל קאמר ונמצא שקבל עליו נזירות הרבה ולכך אמרי' כיון דלא פליט מחד נזירות אמרינן דכוונתו על נזירות הרבה אבל הכא דהנודר ודאי לא קבל עליו אלא חד נזירות אלא דמספקא לן אי על בן עצמו או על בן חבירו ולכך קאמר הראב"ד מסברא דנפשיה דה"נ הוי דכותה כיון דלא פליט מחד נזירות מונה שתי נזירות שכן השכל מורה נמצא דעיקר החילוק מיהא לימוד ערוך הוא ודלא כהרב מש"ל ז"ל אבל מה שאני תמיה על הראב"ד שהרי תלמודא לעיל פריך על חילוק זה אמאי לא לחזייה לקופה וכו' ומשני דר' יודא סבר לה כר' וכו' שהמתבאר מהך סוגיא כפי פירש"י ותוס' שם הוא דוקא אליבא דר' דס"ל נזירות ארוך קבל עליו והספק הוי במספר הימים כמה ימים קבל אם כמנין קישואין או כמנין חרדל הוא דכיון דעכ"פ לא פליט מחד נזירות הוא דמודה ר' יודא דאזלינן לחומרא משום כיון דחל עליו נזירות אינו יכול להסתלק לפי שאינו יכול להביא קרבן ולגלח שמא לא שלמו ימי הנזירות והוי חולין בעזרה אבל לת"ק דר' דס"ל דנזירות בתר נזירות קבל עליו והספק הוי אי נזירות הרבה קבל עליו כמנין חרדל או נזירות מעט כמנין קישואין יכול להסתלק אע"פ דלא פליט מחד נזירות משום דכיון שבכל חד מהנזירות מביא קרבן הילכך יכול להסתלק ואזלי' לקולא מספק ואינו מונה עוד נזירות אחרת דשמא כבר השלים נדרו ואינו יכול להביא עוד קרבן ולא מצי מגלח והוי כל ימיו מקולקל זהו המתבאר מהך סוגיא א"כ מעתה בנ"ד נמי כשמביא קרבן על נזירות א' ממ"נ לא הוי חולין בעזרה כדכתיב' א"כ אזלינן לקולא ויביא קרבן ויסתלק אע"פי דלא פליט וכדפריך תלמודא להדייא אמאי לא לחזייה לקופה ותהוי ליה תקנתא וכו' וכעת דברי הראב"ד צל"ע ועיין חידושינו לעיל דף ח' מה שהקשינו משם על המש"ל פ"ג מה' נזירות ריש דין י"ח ע"ש:
וליכא למימר דס"ל להראב"ד דלא חשיב ספיקו חמור אלא אי הוי כל ימיו מקולקל אבל הכא דיכול להביא הקרבן לסוף נזירות השניה כיון דלא הוי אלא זמן מועט לא חשיב ספיקו חמור דזה אינו חדא הגע עצמך לסברת הראב"ד אם שמע מהרבה בני אדם ואפי' אלף ואמר ואני מי לא מודה הראב"ד דצריך למנות אלף נזירות והוי כל ימיו מקולקל ותו מ"ל זמן מועט מ"ל זמן מרובה שהרי ודאי דאינו רוצה שישהא בלא גילוח שיעור שני נזירות וכן משמע מהירושלמי דשמעתין דחשיב לנזירות ארוך דמודה ר' יודא דאזלינן לחומרא כגון שאנו מסופקי' אם ארבעים יום קבל עליו או חמשים יום קבל עליו ע"ש אלמא משמע דוקא משום דלא מצי להביא קרבן אזלינן לקולא דאינו מונה אלא ארבעים יום ולא חמשים ואע"פי דאינו אלא זמן מועט סוף דבר שדברי הראב"ד קשים מסוגיא דלעיל והיותר תימא על הרב מש"ל שהוא עצמו הביא לסוגיא פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה תו אמרי' וכו' וא"כ מינה הוא דהו"ל להקשות על הראב"ד כדכתיב'. עוד אני תמיה שה' ז"ל בפ"ג דנזירות דין ה' ד"ה עוד הקשו בגמ' ולהוי כל פרסה וכו' הק' כה"ג לחד פירושא שפי' לדעת התוס' וז"ל אבל הפי' האחר וכו' לא ניתן ליאמר דא"כ מה הקשו בגמ' וכו' הא לגבי פירוש זה אזלינן לקולא וכדאיתא בגמ' וכו' דפריך אמאי לא לחזייה לקופא וכו' ע"ש שר"ל דלגבי פי' זה משום דנחית לנזירות אזלינן לקולא היכא דהוי נזירות הרבה משום דיביא קרבן ויסתלק ע"ש ותשכח. עוד אני תמיה על המש"ל דמאי ק"ל כלל שהרי הך טעמא משום דאין אדם מכניס עצמו לספק חמור מודאו משמע מתוך הסוגיא דבפ"ב דנדרים דף י"ט ע"א דלא קאי כמסקנא דמסיק אי תניא תניא ופי' הר"ן ולא ידענא לפרוקה א"נ תרי תנאי וכו' ע"ש משמע דחילוק רבא שאמר משום דספק חמור נדחה מכח אותה ברייתא דתני בהדיא נזיר שמשון ורומיא דר"י אר"י או נשארה בקושיא או תרי תנאי אליבא דר"י ורש"י התם בד"ה אי תניא תניא כתב בסיום דבריו וז"ל וליכא למירמא דר"י עכ"ל ונראה דט"ס הוא וצ"ל ואיכא למירמא וכוונתו כפי' קמא של הר"ן ושיעור דבריו אי משכחת ברייתא דאיכא לתרוצה הכי ר"ל לפרושא הכי דר"י דמתיר מטעם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ולא משום דס' חמור הוא תניא ואיכא למירמא דר"י ר"ל ולא ידעינן לפרוקה והוצרכתי לבאר זה מפני שראיתי לה' יד מלאכי סי' א' שהבין דכוונת רש"י כלומר אי משכחת ברייתא דקאמרה הכי תניא ומתרצה מילתא בהכי ע"ש ולא ידעתי היכי מתרצה מילתא בהכי וכנראה דלישנא דרש"י דנקט דאיכא לתרוצא וכו' וליכא למירמא וכו' אטעייה. ואחר המחילה לא דק אלא כוונת רש"י כדכתיבנא נמצא דמשמע דהך טעמא משום דספק חמור נדחה לפי המסקנא ואף לשנוייא דרב אשי התם דמשני ההיא ר"י משום ר"ט וכו' וכ' התוס' שם שני פירושים ולפי פי' שני הוי הך טעמא דס' חמור אכתי קאי מ"מ אימא דהראב"ד סובר כפי' קמא של התוס' דלפי אותו פי' לא קאי הך טעמא וכן משמע מפי' רש"י והר"ן שם ע"ש ומהסוגיא דלעיל דף ח' שזכרנו לא מכרעא דמאי דאמרינן לת"ק דר' יביא קרבן ויסתלק אינו משום דשמא ככר השלים נדרו ואינו יכול להביא עוד קרבן אם מונה בחרדל והוי ספיקו חמור ומטעם אין אדם מכניס וכו' אלא דבלא"ה אזלינן לקולא כיון דליכא חשש חולין בעזרה דיכול להביא קרבן ולהסתלק וא"כ מהך סוגיא הוא דקשה על הראב"ד דמשמע דהיכא דיכול להביא קרבן יכול להסתלק גם מהא דקאמר תלמודא לעיל ור"ש היא דאמר אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאו וכו' לאו משום דלר' יודא הוי טעמא משום דאין אדם מכניס אלא קושטא קאמר דר"ש ס"ל דאדם מכניס עצמו בכל גוונא אפי' לספיקו חמור אבל לר' יודא אין אדם מכניס כלל לא לס' חמור ולא לס' שאינו חמור והנראה שדעת ה' מש"ל ז"ל משום דע"כ לדעת רבינו דפסק פ"ב מה' נדרים סתם נדרים להחמיר ובהלכות נזירות פסק ס' נזירות להקל כדי שלא יהיו פסקיו סתרי אהדדי ע"כ דס"ל לרבינו דשאני נזירות משום דאין אדם מכניס וכו' כמו שחילק רבא וכמו שהאריך בזה ה' לח"מ פ"ד מה' נזירות דין ו' אלמא דהך טעמא קושטא קאי לדעת רבינו והילכך משמע ליה לה' מש"ל דמסתמא גם הראב"ד סובר כמו פסקי רבינו מדלא השיגו וקיצר הרב במקום שאמרו להאריך ומה שיש עוד לעמוד בזה ובדברי הרב לח"מ דפ"ד מה' נזירות עיין לחידושינו בסמוך גבי בעי רבא וכו' ולחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א במשנה ודו"ק ועיין עוד לחידושינו לקמן פ"ג דף י"ט ע"ב במשנה ודו"ק: ודע דמדברי הראב"ד הללו יש לדקדק על ה' כ"מ ז"ל פ"ג מה' נזירות דין ז' גבי האומר הריני נזיר כמנין ימות השנה דכתב דטעם רבינו דפסק לקולא משום ספק נזירות מותר ע"ש והתם ממ"נ לא פליט מנזירות וא"כ לפי. סברת הראב"ד אם איתא דטעם רבינו משום ספק נזירות להקל ה"ל להראב"ד להשיגו שם דנזיל לחומרא ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ח ד"ה כתב מרן וכו' ודו"ק. ודע שראיתי לה' לח"מ פ"ה מה' נזירות דין י"ד גבי לא יחוף באדמה דפסק רבינו לקולא כתב וז"ל אין הטעם משום דספק נזירות להקל כמ"ש ה' כ"מ דלא נאמר כן אלא גבי כרי וכו' אבל הכא דחל נזירות אזלינן לחומרא והביא ראיה מהך פ"ק דנזיר דאמרינן כיון דנחית לנזירות במאי לסלוקא ע"ש ולכאורה יש לדקדק עליו דהיכי מיית ראיה מפ"ק דנזיר אדרבא לא קאמר התם דהיכא דממ"נ נזיר אזלינן לחומרא אלא משום דאיכא חשש חולין בעזרה כגון נזירות ארוך דלא מצי לאתויי קרבן והילכך אמרינן במאי לסלוקי וכו' אבל היכא דמני לאתויי קרבן וליכא חשש חולין בעזרה כגון נזירות בתר נזירות אע"פ דממ"נ נזיר אזלינן לקולא וכדפריך להדיא אמאי לא לחזייה לקופה וכו' וא"כ בנדון של ה' נמי לא שייך חשש חולין בעזרה כמו שיע"ש ואזלינן לקולא וכמו שהקשינו על הראב"ד וי"ל דהלח"מ אזיל לשטתי' בפ"ד מה' נזירות דין ו' דס"ל דטעמא דספיקו חמור נשאר במסקנא והילכך ס"ל דמסתמא דתלמודה דפ"ק דנזיר דפריך אמאי לא לחזייה לקופה וכו' והוצרך לטעמא דאיכא חשש חולין בעזרה היינו משום דהתם הוי ספיקו חמור מודאו ויהיה כל ימיו מקולקל מספק והילכך אזלינן לקולא מספק אע"ג דממ"נ נזיר עד דאיכא חשש חולין בעזרה אבל בנדון של הרב דליכא ספיקו חמור מודאו ולא שייך כל ימיו מקולקל דליכא חולין בעזרה הילכך אזלינן לחומרא כיון דחל עליו נזירות. ומ"מ אכתי מגומגם הוא דס"ס מפ"ק דנזיר אין ראיה דאיכא למדחי דילמא לאו מה"ט פריך משום דספיקו חמור מוראו אלא בכל גוונא אזלינן לקולא ועיקר הראיה ה"ל להרב לאתויי מפ"ב דנדרים דקאמר דטעמא דאזלינן לקולא משום ספיקו חמור מודאו וא"כ בנדון של הרב דלא שייך ספיקו חמור מודאו אזלינן לחומרא וכ"כ התי"ט ז"ל לקמן פ"ו משנה ג' ד"ה לא יחוף וכה"ג כ' ה' לח"מ עצמו פ"ד מה' נזירות דין ו' גבי נזירות שמשון ע"ש ודו"ק:
באר בשדה על נזיר יג/ב:
במשנה משלים את שלו וכו' כתב בש"מ וז"ל ואינו מגלח הואיל חלה עלה נזירות בנו בתוך נזירות שלו הילכך אינו מגלח עד נזירות בנו אבל מ"מ כיון שנזירות שלו התחיל קודם להכי משלים שלו ואח"ך בנו ולבסוף מגלח תגלחת אחת בלבד שא"ת ימנה של בנו משנולד וביום שלשים יגלח ושוב ישלים נזירות שלו והדר יגלח כיון דאין בין גילוח א' לגילוח שני כדי גידול שער הילכך אינו מגלח אלא תגלחת אחת על שניהם וכו' את"ד ע"ש ולא ידענא מה תירץ ס"ס ימנה של בנו ואינו מגלח ואח"כ משלים שלו ומגלח תגלחת אחת ונראה דודאי ארישא לא ק"ל ימנה בנו תחלה כיון דכבר תירץ הואיל שהתחיל נזירות שלו קודם אלא דכוונתו שרוצה להקשות אסיפא דאמאי אינו מגלח אלא הגלחת אחת וט"ס נפל בו וכצ"ל וכן בסיפא שא"ת וכו' עכ"ל ור"ל וכן בסיפא נמי אינו מגלח אלא תגלחת אחת ולזה קאמר שא"ת וכו' ר"ל תינח ברישא כיון שחל עליו נזירות בנו הילכך אינו מגלח על שלו קודם בנו אבל בסיפא אמאי לא יגלח על של בנו וכו' ודו"ק: שם גמ' בעי רבא וכו' עיין למרן כ"מ ז"ל פ"ד מה' נזירות דין ו' מה שפירש לדעת רבינו ולדבריו פי' חיילא או לא חיילא ר"ל אותה של מעכשיו חיילא בתוך עשרים ר"ל אין לה הפסק אלא משלום ואח"כ מונה השניה או לא חיילא בתוך עשרים כלומר דאינו משלים לא דמפסיק ויגמור השניה ואח"ך חוזר ומונה השאר להצטרף עם הך'. ומיהו מה שהכריח משום דרבינו פוסק בכל הבעיות שבעשרים יום ג"כ נוהג נזירות וכו' ע"ש ק"ק דאינו מוכרח שהרי לפירש"י ותוס' נמי לפי האת"ל דמסיק דחיילי הכי הוא נמי שבך' נוהג נזירות ובנזירות מועטת נמי אע"ג דמעיקרא קאמר את"ל לא חיילי מ"מ לפי מאי דמסיק אידך את"ל כיון דאפשר לאתשולי וכו' פירש"י דגם נזירות מועטת נמי חיילי אלא דלרבינו מגלח שתי תגלחת ולרש"י ותוס' תגלחת לסוף אבל ה"ל להכריח פירושו מחלוקת נזיר עולם דפסק רבינו דלא חיילא כלל נזירות סתם וא"כ ע"כ דס"ל דפי' חיילא כלומר אותה של מעכשיו חיילא בתוך עשרים ואין לה הפסק ותדחה נזירות סתם ופסק כהצד הזה דלפירש"י ותוס' חיילא נ"ע מהשתא עד עשרים ויפסיק ואח"כ חוזר ונמצא דיעשה שתיהן אלא דק"ק לפ"ז דא"כ גבי חלוקה הריני נזיר לאחר עשרים ומעתה מאה יום דפסק רבינו דמפסיק ע"כ דפסק כהצד דלא חיילא וצ"ע. וגבי בעיא דנזיר שמשון כתב הכ"מ וז"ל ונ"ל שרבי' מפרש דכי אבעיא לן וכו' ע"ש משמע מתוך לשונו לאפוקי פי' אחר שהיה לו מתחלה לפום קושייתו ונראה דהיינו מה שפירשו התוס' ד"ה אמר הריני נזיר כשמשון וכו' לפי מה שפירשנו בדבריהם דהספק הוא אי נדחה נזירות סתם ומתחיל נזירות שמשון לאחר ך' או דילמא חייל נזירות סתם מעכשיו ואחר עשרים ינהוג כל דין נזירות וכו' דלפ"ז הוי הספק אם נוהג נזירות סתם באותן ך' יום או לא ינהוג כלל אלא נדחה ופסק רבינו כהצד השני לחומרא דינהוג נזירות סתם ונייד ה' עפ"י זה משום דלפי זו תקשה דקי"ל ספק נזירות להקל ולא שייך תירוץ הרב אבל לפי פירושו דהספק הוא אי נוהג נזיר סתם. ולא שמשון באותן העשרה ימים של אחר העשרים או נוהג נזירות שמשון וע"ז יבא תירוצו על נכון דאזלי' לחומרא דינהוג נזי' שמשון משום דליתיה בשאלה וחמור. מיהו יש לגמגם עליו דכבר פי' כל הבעיות עפ"י קוטב זה מה צריך תו לחדית לן האי פירושא בבעיא דשמשון גם מה שהק' דקי"ל ספק נזירות להקל וכו' ע"ש לא ידעתי דאיך שייך בזה להקל דהיכי מצי להביא קרבן דשמא נזיר שמשון והוי חולין בעזרה דכה"ג אמרי' בפ"ק דף ח' ע"ב לר' יהודא אליבא דר' דבנזירות ארוך דמספקא לן אי כמנין קישואין אי כמנין חרדל לא אמרינן אזלינן לקולא כמנין קישואין ויביא קרבן משום דשמא חרדל והוי חולין בעזרה ע"ש אלמא אי הוי הקולא יש בה חשש בעזרה לא אזלי' לקולא וה"נ דכותה דהספק הוא אם נזיר סתם באותן עשרה ימים דלאחר עשרים ויביא קרבן ויגלח לסוף או נזיר שמשון ולא יגלח ולא יביא קרבן וא"כ כיון דממ"נ נזיר אזלינן לחומרא דאינו יכול להביא קרבן ולגלח שמא נזיר שמשון והוי חולין בעזרה וצ"ע:
ועיין לה' לח"מ ז"ל ומ"ש וז"ל כלומר ותרי תנאי אליבא דר' יהודא משמע דאי קי"ל סתם נדרים להחמיר כדפסק רבינו ע"כ כדי שלא יחלוק על מה שפסק ס' נזירות להקל צריך לחלק דשאני נזירות דס' חמור וכו' ע"ש לא ידעתי היכי משמע הכי אדרבא כיון דקאמר תרי תנאי נינהו אלמא דמחולקין הן ומי ששנה זו לא שנה זו וממילא דמתני' אהדדי חרי תנאי נינהו כדמוקי להו מעיקרא הא ר"י הא ר"ש נראה שהרב סובר דתרי תנאי לא קאי אעיקר דומיא דר"י אדר"י דהיינו תנא בספק תרומה ותנא דכרי אבל ברייתא דנזיר שמשון דלית ליה חילוק רבא מוסכמת היא לכ"ע אלא קאי אפירכא דתניא נזיר שמשון התרי תנאי אינון הך תנא דנזיר שמשון ותנא דספק תרומה אבל תנא דכרי מצי אתי ככל חד ולפ"ז משמע דאותה ברייתא דנזיר שמשון הוא דלית לה חילוק רבא אבל לתנא דספק תרומה ע"כ דתירוץ רבא אכתי קאי וממילא דסתמיות נמי מתרצו בהכי כדתירץ רבא וזה נמי כוונת הרא"ש שם שכתב וז"ל אי תניא תניא ולההוא תנא לית ליה הך סברא וכו' ולדידיה תרי תנאי וכו' תנא דנזיר שמשון וכו' עכ"ל ר"ל לאפוקי תנא דכרי דלדידיה לא הוו תרי דלדידיה מני אתי כתנא דספק תרומה ואית ליה סברא דרבא ועיין מ"ש לעיל בחידושינו גבי הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן וכו' וע"ע לחידושינו פ"ק דף ד' ע"א גבי דקאמר ה"א שמשון אחרינא ע"ש ודו"ק. והנה מרן ז"ל שתירץ משום דליתיה בשאל וכו' לא ידעתי מה היא דעתו בפי' הסוגיא דנדרים דאם סובר אי תניא תניא ונדחה טעם רבא מכח אותה ברייתא דתני נזיר שמשון א"כ תמה על עצמך שהרי קתני בהדיא דספק נזיר שמשון אזלינן לקולא ואם סובר דאכתי קאי א"כ מהי תיתי שיוצרך לטעם ליתיה בשאלה כיון דקאמר להדיא תלמודא דנזיר שמשון לא אזלינן לקולא משום דאין ספיקו חמור מודאו כמ"ש הלח"מ וצ"ע. ועיין לתי"ט לקמן פ"ו משנה ג' ד"ה לא יחוף וכו' דע"כ דעתו כדעת הלח"מ דהך טעמא דספיקו חמור נשאר במסקנא ע"ש ועיין לחידושינו לעיל דף ד' ע"א במשנה ודו"ק:
עוד כתב הלח"מ וז"ל ואפי' נאמר דלפי' קמא דתוספות וכו' ע"ש ואין להקשות דאיך נוכל לומר דלפירוש קמא דתוס' דרב אשי פליג אתירוצא דרבא ולא ס"ל הך טעמא דספיקו חמור וע"כ צריך לשנויי אליביה ארומיא דמתני' אהדדי הא רבנן הא ר' יהודא דהפלאה דא"כ אכתי תקשה ליה הך סתמא דספק נדרים להחמיר עם סתמא אחרינא דס"ל ספק נזירות להקל וס"ל נמי רלא בעי הפלאה דלא כר' יודא והיא סתם משנה דלעיל גבי הפילה אשתו וסתם דלקמן בפ' ב"ש גבי הרתיע לאחוריו כמ"ש התוס' לקמן דף ל"ד ע"א ד"ה אלא ר' יודא וכו' די"ל דלרב אשי ע"כ הנך סתמי תנא אחרינא הוא ולאו ר' יהודא אלא כדקי"ל סתם משנה ר' מאיר א"נ ר' יוסי היא דאשכחן ליה דסבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא בפ"ג דקידושין דף ס"ד ע"ב ע"ש אבל סתמא דנדרים ר"ש היא ועיין עוד לחידושינו לקמן דף ל"ד ע"א ועיין עוד לחידושינו לעיל בפ"ק דף ד' ע"א במשנה ודף ז' ע"א. וראיתי לה' אורח מישור ז"ל שהק' לתירוץ הכ"מ וז"ל אדרבא בנדרים דף נ"ט משמע דיש להקל יותר אם אין לו שאלה דאם יש לו שאלה הוי כדבר שיש לו מתירין עכ"ל אע"ג הא דהוי כדבר שיש לו מתירין לאו משום חומרא דיש לו שאלה חמיר טפיר אלא משום דאפשר בתקנתא וכפירש"י להדיא התם דף נ"ח ריש ע"א ע"ש ובהדיא פרכינן לקמן דף נ"ח ע"ב ובכמה דוכתי מה לנזיר שכן ישנו בשאלה פי' ולכך אזלינן לקולא כונת ה' מתוך חומרו דאין לו שאלה נקיל עליו כל מה שאפשר שלא לבוא לאותה חומרא. עוד הק' ה' לדברי הלח"מ וז"ל אינו נוח לי שהרי במתני' דפ"ד דטהרות מבואר דספק נזירות לקולא ולא אשתמיט בשום ברייתא או בשום דוכתא דגבי נזירות שמשון ספיקו לחומרא עכ"ל ולא ידעתי מאי מקשה שהרי תלמודא דקאמר טעמא משום דספיקו חמוד קאי אמתני' דטהרות גופה דקתני ספק נזירות לקולא א"כ משמע אבל אי אין ספיקו חמור כגון נזירות שמשון ס"ל למתני' לחומרא. עוד הקשה וז"ל דהו"ל להרמב"ם לבאר בשום דוכתא דגבי נזירות שמשון אין להקל עכ"ל ואחר המחילה לא דק דלפי דברי הלח"מ ה"ל הרמב"ם ביאר בכאן דגבי שמשון לחומרא. עוד הק' וז"ל ותו דלעיל דף כ' ע"א במתני' חשיב חילוקים בין נזיר עולם לנזיר שמשון ואמאי לא חשיב נמי נזיר שמשון ספיקו להחמיר ונזיר עולם ספיקו להקל דכה"ג הקשו התוס' שם אמאי לא חשיב נמי נזיר עולם יש לו שאלה ונזיר שמשון אין לו שאלה וליכא לתרוצי כמו שתי' התוס' התם וז"ל י"ל מילתא דליתא בנזירות לא קתני ואם ישאל על הנזירות לא הוי נזיר וכו' דהא הכא איתיה בנזירות אלא דאמרינן לגבי ספיקו לקולא ובנזיר שמשון ספיקו לחומרא עכ"ל ונראה לישב דלשיטת רבינו דהך טעמא דספיקו חמור אכתי קאי י"ל דס"ל לרבינו דתנא ושייר דשייר נמי דיש לו שאלה וכו' שהקשו התוס' לעיל אבל התוס' ס"ל דלפי האמת הך טעמא לא קאי. א"נ הוצרכו לתרץ אליבא דר' אשי לחד פירושא קמא שפי' בפ"ב דנדרים דלפי אותו פי' לא קאי הך טעמא ע"ש כל זה לשיטת ה' דס"ל דליכא לתרוצי כמו שתירצו התוס' אבל לדידי לא ידעתי למה שהרי כיון דהספק אינו חוץ מגופו כגון אי ככר זה אסור לגמרי או לא אלא בגופו אי נזיר או לא וא"כ כיון דכי אמרת ספיקו להקל אינו נזיר א"כ ליתיה בנזירות וכמו שתירצו התוס' ועי"ל דלא חשיב אלא כשהוא עומד כבר בנזירות ודו"ק: עוד כתב וז"ל גם הקושיא שהק' הכ"מ הא קי"ל ספק נזירות לקולא י"ל דס"ל לרבינו דבעיא דלא אפשיטא לא מקרי ספק כמבואר בכלל ספיקות בפ"ח סי' ה' וכו' ע"ש ואחר המחיל' א אשתמיטיתיה למה שפסק רבינו פ"ב מה' נזירות דין ז' בעיא דלא אפשיטא לקולא מטעם ספק נזירות להקל ועיין לכ"מ ז"ל פ"ג דנזירות דף ז' ובפ"ד דף י"א ובפ"ה דין י"ד ועיין לה' אורח מישור לעיל דף ז' מספרו ריש ע"ד ודף מ"ג מספרו ע"א ד"ה מיהו וכו':
תוס' ד"ה הגה"ה וצ"ע וכו' דהשתא הקדים הק' יום וכו' ושמא דה"ה וכו' עכ"ל כונתם משום דאיכא למימר דוקא כיון כשהקדים לאחר עשרים אמרינן דדעתו דניחא ליה שיהא חלות הנזירות לאחר עשרים כמו שהקדים כל כך לא ניחא ליה בהפסקה אבל בשהקדים הק' דמעכשיו אמרינן דלא חייש להפסקה ודעתו דמעכשיו חיילי בזמן שהקדים ונראה דגם לפי בעיא זו לפי הצד דלא חיילי מהשתא אלא לאחר ך' משום דלא ניחא ליה בהפסקה צ"ל נמי דמונה תחלה אותה דלאחר עשרים ואח"כ של הק' ולא אמרינן מונה תחלה של הק' משום שהתחיל בה ואח"כ של ך' ומה שאמר לאחר כ' ר"ל לאחר כ' אני מקבל נזירות לאחר מאה יום כי היכי דכתבו התוס' הכי לעיל ד"ה בעי רבא גבי מעכשיו וכו' דא"כ מאי מבעיא ליה כלל דהא יחול מהשתא ויתחיל של הק' בלא הפסקה ואח"כ של אחר עשרים א"ו דבעינן דאותה דלאחר עשרים מתחלת לאחר ך' מיד ולא לאחר מאה משום דלא מצינן לתרוצי דיבורו שאמר לאחר עשרים ר"ל לאחר עשרים אני מקבל נזירות לאחר מאה דא"כ מאי שנא דלאחר עשרים הוא דמקבל ולא מהשתא אבל גבי דבורו שאמר מעכשיו מאה יום שפיר מצינן לפרושי על הקבלה דמעכשיו מקבל כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק ועיין מה שאכתוב לקמן בתוס' בד"ה אמר הריני נזיר כשמשון וכו':
רש"י ד"ה גליון וכו' ועוד וכו' למאי מילתא הוא קא מתחיל וכו' מה שיש לדקדק בדברי רש"י הללו עיין לחידושינו לקמן דף י"ד ע"א בד"ה נטמא וכו' ודו"ק: