באר משה (כריף)· רבי משה כריף
דף ה:
רש"י ד"ה והתנן גילח וכו' איכא דגרסי לה בלישנא אחרינא וכו' עכ"ל דברי רש"י בגי' זו קשיין אהדדי תחלה כתב באומר שלמים אלמא דבעי שיאמר שלמים ושוב כתב כגון דאמר הריני נזיר שלשים יום וכו' ולא הזכיר שלמים ושוב כתב וז"ל הא סתמא אם גילח יום שלשים יצא וכו' משמע דאפי' דאמר סתמא הריני נזיר לבד אפ"ה צריך לכתחלה יום שלשים וא' דאם גילח בדיעבד יום שלשים הוא דיצא וזה אינו שהרי זהו עיקר קושיית המקשה דפריך לר' פדא משום דמתני' בסתם נזירות ואהא משני באומר שלשים אבל סתם א"צ שלשים וא' כסברת המקשה. עוד כתב וז"ל ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים וא' בזמן שאמר הריני נזיר שלשים יום ואם אמר שלשים יום שלמים אם גילח יום שלשים לא יצא עכ"ל הרי דכתב דרישא לאו בסתמא גם לשונו מגומגם פתח ואימתי אמרו אלכתחילה וסיים אדיעבד אם אמר שלמים וכו' ותו כיון דכתב דאם אמר שלמים אם גילח לא יצא לפ"ז ע"כ דרישא לאו בשלמים מדקתני סיפא אם גילח יצא וא"כ איך כתב תחלה רישא באומר שלמים ולכן נראה להגיה בדברי רש"י וכצ"ל רישא באומר שלשים וכו' דצריך למנות לכתחילה שלשים ולגלח. ביום שלשים וא' ואם גילח יום שלשים יצא וכו' ואימתי אמרו שצריך לגלח ביום שלשים וא' ואם גילח ביום שלשים יצא בזמן וכו' עכ"ל ויש נפקותא לענין דינא בין גי' זו לגי' קמייתא דלפי גי' קמייתא אפי' אמר הריני נזיר סתמא צריך להמתין אפי' לבר פדא עד יום שלשים וא' מטעם נעשה כאומר שלמים אכל לפי גי' זו דלא גרסי' נעשה ומוקי לה באומר שלשים א"כ ע"כ משמע אבל באומר סתמא א"צ להמתין שלשים וא' אלא מגלח לכתחלה יום שלשים כסברת המקשה ולא אמרי' נעשה ולפי גי' זו טובא איכא בין ר' מתנה ור' פדא דלר' מתנא אפי' באומר נזיר סתמא צריך יום ל' וא' כדקאמר בשלמא לר' מתנא ניחא ולא הוק' ליה לרש"י מאי איכא בין ר' פרא ור' מתנא אלא לפי גי' קמייתא דבאומר סתמא אפי' ר' פדא מודה דצריך להמתין עד שלשים וא' משום דנעשה וכו' וס"ל לרש"י נמי דגם לגי' קמייתא לבר פדא היכא דאמר נמי שלשים להדיא אפ"ה בדיעבד מהני כמו הגי' של ל"א ודלא כמ"ש התוס' בד"ה תנן וכו' דלר' פדא היכא דאמר שלשים להדיא אפי' בדיעבד לא יצא וזה ממ"ש רש"י בד"ה נעשה וכו' וז"ל וכיון דלא אמר בהדיא שלמים אם גילח ליום שלשים יצא עכ"ל משמע אף שאמר שלשים מ"מ כיון דלא אמר להדיא שלמים דאל"כ הכי הול"ל כיון דאמר נזירות סתם וכו' וכן נמי ממ"ש בדבור זה בתחלת דבריו וז"ל באומר שלימים ממש וכו' עכ"ל הרי דכתב להדיא שלימים ממש משמע דוקא באומר שלימים ממש הוא דאם גילח לא יצא אבל באומר שלשים יצא וס"ל נמי לרש"י דגם לר' מתנה היכא דאמר שלשים אפ"ה בדיעבד מהני כדקאמר תלמודא משום דמקצת היום ככולו ודוקא היכא דאמר שלימים ממש הוא דקתני סיפא אם גילח לא יצא כדמוקי לה תלמודא באומר שלימים וע"כ נמי דס"ל לרש"י דקושיית תלמודא דפריך מסיפא דקתני לא יצא אליבא דכ"ע פריך שהרי בין לר' פדא בין לר' מתנא דבאומר שלשים אפי' בדיעבד יצא ודלא כמ"ש התוס' דלר' מתנא הוא דפריך ולכך הוק"ל לרש"י ללישנא קמייתא דמאי איכא ר' פדא ור' מתנא לענין דינא נמצא דלרש"י בין לר' פדא בין לר' מתנא לפי השני גרסאות אפי' היכא דאמר שלשים להדיא אפ"ה בדיעבד יצא ודוקא עד שאומר שלמים ממש הוא דלא יצא אבל התוס' לא ס"ל הכי אלא ס"ל היכא דאמר שלשים אפי' בדיעבד לא יצא לכ"ע דלר' פדא משום דלא ס"ל מקצת היום ככולו ולר' מתנא משום דנעשה כאילו אמר שלימים משום דלישנא יתירה כמבואר בדבריהם בד"ה תנן וכו' וכן נמי היכא דאמר הריני נזיר סתם ס"ל להתוספות דגם לר' פדא צריך להמתין עד שלשים וא' משום דגזרו אטו שלימים כמו דס"ל לרש"י לפי גירסתו קמייתא כמבואר בדבריהם בר"ה אמר לך ר' פדא וכו' ולפ"ז גם לתוס' צריך לתרץ מאי איכא בין ר' פדא ור' מתנא כמו שתי' רש"י לגירסתו קמייתא ודו"ק:
אבל ק"ק דמדברי רש"י שכתב וז"ל דהו"ל כמי שנודר מאה יום וכו' משמע דהיכא דאמר מאה יום הו"ל כמ"ד מאה יום שלמים ממש והיכא דגילח יום מאה אפי' בדיעבד לא יצא וכ"כ רש"י להדיא לקמן דף ו' ע"ב ד"ה תנן וכו' דמאה יום שלימים משמע ע"ש וא"כ לא ידעתי מאי שנא מאלו אמר שלשים להדיא דאם גילח יום שלשים בדיעבד יצא עד שאומר שלימים ממש ויש ליישב משום דיש לתלות דכונתו דאמר שלשים היינו איידי דאיכא יום שלשים דמגלח בו לכך קאמר שלשים ולעולם לא יצא מגבול סתם נזירות כדמשני תלמודא הכי אמתני' לר' פדא אבל היכא דאמר מאה יום כיון דאפקיה מגבול סתם נזירות אפקיה ונימא דשלמים ממש קאמר. ומיהו לר' מתנא קשה מ"ש היכא דאמר שלשים מאומר מאה יום אדרבא מדברי התוס' בד"ה תנן הריני נזיר וכו' משמע דהיכא דאמר שלשים לר' מתנא הוי כאילו אמר שלימים משום דלישנא יתירה הוא משמע אבל היכא דאמר מאה יום דלא הוי לישנא יתירה שהרי היכי לימא לא הוי כאומר שלימים וכ"כ לקמן להדיא דף ו' ע"ב ד"ה אמר ר"ל וכו' וא"כ לפי' רש"י דמשמע דמאה יום הוי כאומר שלמים היכי אמרי' דשלשים לא הוי כאומר שלמים וי"ל דס"ל לרש"י דלר' מתנא נמי איכא לתלות איידי דסתם נזירות שלשים יום לכך קאמר שלשים להדיא ולעולם לא יצא מגבול סתם נזירות ועיין מה שאכתוב עוד לקמן דף ו' ע"א בפירש"י בד"ה תנן וכן ובעמוד שני בד"ה אלא לאו וכו' ודו"ק. ודע דפ"ג דמ"ק דף י"ט ע"ב יליף התם דאבילות שלשים יום מנזיר דסתם נזירות שלשים יום וראיתי להתוס' התם ד"ה תלתין וכו' שהקשו לבר פדא דאמר כ"ט יום ותירצו וז"ל סבר כדפי' אבא שאול עכ"ל ע"ש והם דברים סתומים ועיין לחידושי' שם ודו"ק: כתבו עוד התוספות שם וז"ל מיהו י"ל לכתחלה אינו מגלח הנזיר עד שלשים יום מדרבנן כדמשמע הכא עכ"ל ודבריהם מגומגמים שהרי מה שמגלח הנזיר יום שלשים לבר פדא מדאורייתא הוא כיון דימי הנזירות כ"ט יום וכמ"ש התוס' בד"ה א"ל בר פדא וכו' וז"ל שכן דינו דאורייתא דסתם נזיר לגלח ביום שלשים וכו' עכ"ל ועוד דזה סותר מ"ש עוד משם הירושלמי שהביא אח"כ דקאמר גילח ביום שלשים יצא לשעבר וכו' ע"ש ותו קשה מאי אכפת לן בתגלחת שהרי אנן בעינן למילף מנזיר דהיינו ימי הנזירות ונראה דצריך להגיה בדבריהם עד שלשים יום וא' וכו' ומ"ש כדמשמע הכא נראה להגיה התם במקום תי' הכא וקאי אסוגיא הכא דמשני נעשו וכו' אבל מסוגיא דהתם ליכא שום משמעות כלל כמו שיראה הרואה ע"ש:
כתבו עוד וז"ל ובירושלמי מקשה מן המשנה דאמר גילח ביום שלשים יצא ומשני התם לשעבר הכא לכתחילה והיינו כדפי' עכ"ל ולא הבנתי דבריהם דע"כ קושיית הירושלמי היינו לר' מתנא וכדפריך הכא בשמעתין בבבלי ומשני התם לשעבר והיינו משום דמקצת היום ככולו וכדמשני הכא וכמ"ש התוס' ד"ה ולר' מתנא וכו' אבל לר' פדא אדרבא הך סיפא מסייעא ליה כדאמר הכא ועוד איך שייך לומר התם לשעבר הכא לכתחילה שהרי לר' פדת אדרבא לכתחילה קאמר לגלח יום שלשים כיון דימי הגזירות כ"ט הוא דהוו וצ"ל דמשמע להו דהירושלמי מקשה סתמא לכ"ע גם לר' פרא וא"כ ע"כ דפשיטא ליה להירושלמי דגם ר' פדא מודה דמדרבנן צריך להמתין עד שלשים וא' כדקתני רישא ופריך מסיפא ומשני התם לשעבר הכא לכתחילה והיינו יום שלשים וא' לכתחלה מדרבנן והא דהוצרכו להביא מהירושלמי משום דמהכא כיון דאיכא ל"א כמ"ש רש"י דלפי הך ל"א לא מוכח מידי לכך הביאו הירושלמי ודו"ק:
תוס' בד"ה מלמד וכו' הריני נזיר היום ונזיר וכו' וכיון דאמר היום וכו' עכ"ל לא ידענא מה בכך היכא דאמר היום שהרי אילו אמר הריני נזיר היום ותו לא הוי נזיר דאין נזירות פחות משלשים יום וא"כ היכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דמי ממש כמו שאמר הריני נזיר ונזיר ונראה להגיה בדבריהם הריני נזיר היום ונזיר היום וכו' דדוקא היכא דאמר הריני נזיר ונזיר דמשמע לשון הוספה דקא מוסיף נזירות אחרת וכן נמי אי אמר הריני נזיר היום ונזיר אבל היכא דאמר היום שני פעמים כיון דתלה לשתי הנזירות באותו היום עצמו ה"א דאינו אלא כפל מלה בעלמא וחד נזירות הוא וכה"ג כתב רש"י וז"ל שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה וכו' אע"ג דככר אחד הוא וכו' עכ"ל וה"ה נמי דאצטריך קרא היכא דאמר הריני נזיר הריני נזיר אפי' שלא אמר היום וכן לא אמר ככר זה דלא משמע נמי הוספה אלא כפל מלה בעלמא. ושו"ר דפלוגתא דאמוראי היא פ"ב דנדרים דף י"ח ע"א דלר' הונא ס"ל דלא מהני כשאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומוקי לקרא כגון שקבל עליו שתי נזירות בבת א' כגון דאמר הרי עלי שתי נזירות ואצטריך קרא כמ"ש שם הר"ן ולשמואל מהני ומוקי קרא באומר הריני ני נזיר היום הריני נזיר היום וכ"כ נמי הר"ן ברפ"ק דנדרים דף ג' ריש ע"ב ד"ה שהנזירות וכו' וע"ש ברש"י. גם מ"ש התוס' דאם אמר נזיר ונזיר לא אצטריך קרא וכו' בהדיא פריך. תלמודא כה"ג התם בפ"ב דנדרים גבי הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דפריך קרא בעיא ופירש"י פשיטא דהא איכא חד יומא יתירא עכ"ל וא"כ מכ"ש דנפרוך כשאמר נזיר ונזיר דאיכא נזירות כולה יתירה והתימא על התוס' שלא הזכירו מהך סוגיא כלום ותו מתוך לשונם שכתבו ודאי נראה דאם אמר וכו' משמע מסברת עצמן קאמרי ואינו כן דלאו מפיהן אנו חיין ועיין במקובצת:
ודע דמ"ש רש"י בפ"ק דנדרים דף ג' ע"ב ד"ה שהנזירות וכו' וז"ל במסכת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר מחלוקת ר"י ור"ל וכו' עכ"ל ע"ש נראה דט"ס נפל בו שהרי לקמן פרק מי שאמר דף י"ו ע"ב פליגי ר"י ור"ל אי נזירות חלה בבית הקברות אי לא אלא צריך להגיה במס' נדרים פרק ואלו מותרין מחלוקת ר' הונא ושמואל וכו' א"נ דהך לשון של רש"י אין שם מקומו אלא גבי הא דקאמר התם דף ד' ריש ע"א הניחא למ"ד לא חיילה עליו נזירות לאלתר וכו' דשם הוא מקומו ונתחלף בטעות כנ"ל ודו"ק: ד"ה תנן משו"ה תנא תלתין יומין וכו' כצ"ל:
בא"ד אלא ביום שלשים ה"ל כפרה דאפי' נזיר טהור קצת חוטא וכו' כצ"ל אגב דכתבו הו"ל כפרה משום דקושטא הכי הוא דקרבן נזיר כפרה הוא ולא דורון כדאיתא ריש פ"ב דכריתות דף ח' ע"ב דחשיב לנזיר מחוסר כפרה ע"ש לכך סיימו דאפי' נזיר טהור חשיב קצת חוטא כלומר והלכך חשיב קרבנו כפרה כיון דבא על חטא והנה התוס' לעיל דף ב' ע"ב ד"ה ואמאי נאה וכו' הוכיחו דנזיר טהור קצת חוטא משום דבעלמא מייתי ליה לר"א אפי' הנזיר טהור שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא ע"ש וה"ה דהוה מצי לאוכוחי ממתני' דכריתות דחשיב ליה מחוסר כפרה כדכתי' אלא משום דניחא להו להקשות מר"א אר"א גופיה ועיין לה' א"מ ז"ל ודו"ק. ושוב אחרי כתבי הדרי ביה דודאי אע"ג דאינו חוטא חשיב הקרבן כפרה ולאו הא בהא תליא כדמוכח הך דפ"ב דכריתות דחשיב ד' מחוסרי כפרה ואע"ג דאינן באים על חטא כפירש"י שם ע"ש:
ד"ה מגלח וכו' לגלח ביום שלשים דשלמו וכו כצ"ל:
ד"ה אמר לך ר' פדא וכו' ורישא דקאמר לכתחילה אטו כשיאמר וכו' כצ"ל: בא"ד כאילו אמר שלמין דבזה אין מקצת היום וכו' כצ"ל:
בד"ה תנן וכו' בשלמא לר' פדא וכו' כצ"ל והשאר נמחק:
ד"ה ואת השניה וכו' הא ל"ק דסיפא אתא לאשמעי' דיום שלשים עולה לכאן ולכאן וכו' עכ"ל פי' ואגב סיפא דקתני ואם גילח ביום שלשים תני להאי מציעתא ולא ניחא להו לומר דמציעתא גופה איכא חידושא דמתחיל נזירות שניה בו ביום מידי דהוה אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום וכו' כי היכי דכתבו הכי גבי בר פדא כמ"ש בסמוך י"ל הא לא הוי חידוש לר' מתנה כיון דס"ל דמקצת היום ככולו בסוף הנזירות א"כ נ"ש בתחלת הנזירות וק"ל: