אור ברסלב

באר משה (כריף)· רבי משה כריף

דף ב.

הקדמת הרב המשתדל הי"ו:

באר בשדה ואין צור מבלעדי. האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. מקום שהחמה זורחת. כולו מלא אורה אור אלהים וקדושו. אלהים דבר בקדשו. שמים לרום וארץ לעומק ולמקוה המים קרא:

ישראל עלה במחשבה תחילה. כי הוא יסוד המעלה לשם ולתהלה:

קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. אשר פריו יתן בעתו. כי הוא ראשית אונו ובאונו שרה:

ויברא אלהים את האדם בצלמו. ברוך שככה לו בעולמו. מיטב שדהו ומיטב כרמו. לשרתו ולברך בשמו. ה"ן ישיבה בעזרה:

זרעו בו למינהו. ממנו הוא כמעשהו. ויוצא פרח:

ויצץ ציץ נזר הקדש בהיר הוא בשחקים. מאיר הוא כברקים. אבינו אב הרחמן נטע נעמן. מילא כל העולם אורה. אחד היה אברהם וירש את הארץ. הוא החל להיות גבור עומד בפרץ. ולא פנה אל רהבים. ברוך המקדש שמו ברבים. כי מעלה גר'ה הוא מגייר את האנשים. ולעובדו שכם אחר ודעת קדושים. עיניהם ישיתו ד בארץ למען דעת מה למעלה ואלהינו בשמים לך ה' הגדולה והגבורה:

ונהרו אליו כל הגוים לשמוע בקול דברו. כי יראת ה' היא אוצרו. אברהם בראש תפארת גדולה ועטרת. כל שהיא תפארת. והיו תוצאותיו. ילכו יונקותיו. ביצחק יקרא. משרשיו יפרא. ואת פארי. מלא האורה. ויפוזו זרועי. אביר יעקב משם רועה. שבטי יה לה קרואי העדה נשיאי. אשר תקראו אותם מקראי. המה הגבורים. כולם אהובים כולם ברורים. בשפה ברורה: שומרי משמרת את החקים ואת התורות. לכל הדברות ולכל האמירות. וזאת התורה אשר שם משה:

באר שבע אשר נשבע אלהים לאברהם לתת להם ארץ טובה ורחבה. שגופי הלכות תלויין בה. ויביאם אל גבול קדשו. מוצב ארצה וראשו. ההר חמד אלהים לשבתו. סוכו ומעונתו. ה' מסיני בא והאירה. והר סיני עשן כולו. צדק יקראהו לרגלו. וה' השמיע קולו. את כבודו ואת גודלו. עוז לעמו יתן ישראל לסגולתו. יעקב חבל נחלתו. משה קבל תורה מסיני ומסרה: נהג טובת עין במתנת חלקו. ופעם אודה את ה' נצדקו. תורה צוה לנו משה מורשה. על לוח לבך חרושה. המלמד לאדם דעת ודרך תבונות איזהי דרך ישרה:

צדקת ה' עשה ומשפטיו. מסר להם סדרי חכמה לראשיו ולשבטיו. ברוך שחלק מחכמתו. ועם דות ודור אמונתו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה:

משה זכה וזיכה את הרבים. אשר לו אלהים קרובים. ומצ'ריקי הרבים. ודורשי ה' לא יחסרו. ותהלות ה' יבשרו. ישראל שוכן לשפט'יו. דור דור ושופטיו. ושפטו את העם שופטים ושוטרים. אורח לצדיקים מישרים. אלהים נצב בעדת אל זקני העיר השמורה:

דור דור וחכמיו. טוב ה' לכל ורחמיו. מים מדליו יזלו בשמיו. נוטפות מר ולבונה. לעושה השמים בתבונה. כאשר השמים מס' פרים וכעצם הספיר ראה ויספרה:

כאלה חלק יעקב ההולכים בתורת. חומה היא נבנה עלות טירת. כסף דאורייתא קחו מזמרת. ויקם עדות ביעקב כאשר דבר ה' אל משה:

באר בדרך המלך נלך. את האלהים התהלך. לעשות רצון קונו. בגבורות ישע ימינו. מעדיף בטובו. עד שהמלך במסיבו. וכל רוח ה'ן בקרבו. רץ כצבי וגבור בארי. ביראת ה' כל היום ויאמר מהרי. עד לא תחשך ושבה אל בית אביה. חגרה בעוז מתניה. לעובדה ולשומרה:

אשריו לדוכי ויט שכמו לסבול על התורה ועל הכבודה. באהבתה ישגה חמיר אשר ל"ו יעדה. על טוב יזכר שמו מזכירין אותו לשבח שפה אחת ודברים אחדים. מה טובו ומה יופיו לפני כל יודעי דת ודין. שוקד על לימודו ויגמול שקד'ים. כיום אתמול כי יעבור ואשמורה:

גדלה תורה שנותנת חיים לעושיה. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה. הן בעודנו כבור והדר תעטרהו ויע'טר לו את עטר'ות. מכנף הארץ זמירות. בראש הומיות תקרא:

והנה אם העלותו. אל המנוחה ואל הנחלה בית מכחתו. הליכות עולם לו. לראות טוב בעמלו. ושב'ע ילין לעלמא דאתי תעמוד לימינו שנות חיים חיי עולם ועלמות. להנחיל אוהבי ש"י עולמות. ויעל ברמ"בת לחזות בנועם אור פני עליון מז'רוחת ז' רח אור זר'וח אור'ות אלהים אלומות אלומות. אשרי עין ראתה אספקלרייא המאירה:

חכמת אדם תאיר פניו באות מאירות והיו למאורות. כי קרן או"ר פני משה: באר המים לנו לעינים. השרידים אשר ה' קורא. מרפסן איגרי:

הא למגמר הא לאגמורי. עבידי רבנן. דמש'נו שונה הלכות בכל יום ה'ן קורין וה'ן פ'ולין. בפילפ'ולא חריפתא מחדרן שמעתייהו רבו הנוטפין על הזוחלין נפיק מע'ייני מעין נובע מעיינות מתגברין. ומאחר על'ות אלו הי העולין קושיא ופירוקא מילתא דכסתברא:

הלהן תס' ברנה בס'בר אשר הם סוברים. צללו במים אדירים. לכל היד החזקה ראשונים ואחרונים וכל ראשי ההרים. דקו ואשכחו מילי דמסתמן ויסת'מוהו בעלי הפר'שים. המה בחכמתם מעשיה רוחשים. את דבר ה' מה שקבלה נשמתן בהר סיני כל א' בשלו הוא זוכה אורייתא דיליה. מליבא לפומא ל'ה גלי. ויוצא לאור כל סתום גלייה לדרעיה ונפל נהורא: והיד כותבת ה'ן כל חדש. כתוב זאת זכרון בספר מצוה להביא מן החדש. המחדש בטובו. כל שהעין שולטת בו. החכם עיניו בראשו. לאיש'ור איש'ר על נפשו. בנה כמו רמים מקדשו. הלכות גדולות כמה הילכתא גברוותא. כל מילי דמעלייתא הרחיבו פה האריכו לשון לישנא דחכומי לשון חכמים מרפה עשו אזנים לתורה:

ה' יתן חכמה. ולאין אונים עצמה. לדעת אמרי בינה כי לא פורש. ל'ו שנ'ו שנ'ה ופי'רש. ק'ן סתו'מה מה וק'ן מפו'רשת. ה'ן דורשין בי"ג מדות שהתורה נדרשת. בכ'לי שהוא כליין. זה הכלל על כל קוץ וקוץ דרוש דרש ושמעתן מהד'רן היינו רבות"ייהו עשות ספרים וחמה בכתו'בים בריך רחמנא דיהיב לן אוריין. ויבחר במשה:

באר לחי רואי. ישראל מקורא:

אנשי חכמה אנשי מדע. האלהים ידע כי חכמת אלהים בקרבם. ואדירי כל חפצו בם חכם בחכמתו. גבור בגבורתו. במלחמתה של תורה:

עמד ושתלן מדור דור:

אין לך דור שאין בו אשלי רברבי. כרכא דכולא ביה. כריך ותני בכוליה תלמודא. ואשר ל"ו צדה. והאלהים אינה לידו. ומתיישב לבו בתלמודו. יתן בע'טו כל זכות שתבא לידו. כותבו במח'ובר. וח'ובר ח'בר ח'בורי מח'בר. יתן בספר ויוחקו. כי שפע ימים יינקו. לדורות הבאים ישברו פראים. מבשר המילואים ויבינו במקרא:

חזו מאי דקמן. חסד ואמת מן. האי ספרא דבי רב באר משה אר"ש שיטה על מסכת נזיר זאת תורת הנזיר מלא על כל גדותיו. מוציא רוח מאוצרותיו. גופי הלכות הן הן גופי תורה:

דין הוא הד'ר בהד'רי הד'רים. כל שלטי הגבורים. איש הבי'ניים מוע'ד בע'די עד'יים. מני"ר הרב הכולל בישראל להלל. כמהר"ר משה כ'רייף זצוק"ל ובתורתו יהגה. כארז בלבנון ישגא. קרא הרבה שנה הרבה. לילה כיום יע'יר ויהי ע'ר. ותדד שנתו שוקד על לימודו במשפט לאוהבי. פה צדיק יתגה דבר על שורשו. בדרך יבחר נפשו. את מקורה הא'רה:

האי מאן דיא'יר. לו יע'יר. הערות יקרות. ישים נהרות. ה'רם נה'ריים. להבין שמועה על האבנים. תלה לה כיפי ועשה לה אזנים. דק ואשכח אומרי מתניתא. ועביד עבידתא שפירתא. בארש שיטה אשר נטה. שם אהלו. ברוך שככה לו. טעם כעיקר גדול בתורה:

צאו וראו את מעשה תקפו וגבורתו וילכוד את עי'ון עמוק עמוק לן בעומקא של הלכה בעיון וסברא וידבר משה:

באר את התורה הזאת בבינת הלב וחיקור דין. שנה פרקו במעשה חידו'דין. ושכל רחב בים הש"ס ורש"י ותוספות. אסף אסיפות. לכל היד החזקה ונורא על כל סביביו. בין מתוכו בין מעל גביו. רמי דיקלי ומעתיק הרים. וימינו טפחה שמים ועשה מאורים. אורים גדולים אתיא נה'רא נה'רא: ואחר שהשיג שלימותו. לא הספיק למלאת תאותו. לאדפ'וסי הר'רא את ספר התורה:

נקרא נקרוא אל בית המלך מלכו של עולם ומשה עלה. בישיבה של מעלה. ההוא יומא אך גדול היה ותרעש הארץ ממקומה. ויבכו את משה על האי שופרא דבלי בעפרא. ונוחם יסתר מעינינו. על זה היה דוה לבנו. כי לא הניח בנים למלאת מקומו. וה' סביב לעמו. לנחם את אבילי ותחי' זאת נחמתנו והיה בהניח זה ספר באר משה כתב איש רב'י הן הן תולדותיו תולדות משה ערוכה ככל ושמורה:

והרי זו מן המו'דיעית כי מיום שעלה למנוחה ועד עתה תורה מונחת באמתחותי עם ספרי הקדש אשר לי ועדי בשמים כמו הצ'ער עלה בנפשי כי לא מצאתי און לי עו'זר לדוד להוציא לאור תעלומה הא שצרא דאורייתא אורייתין כשירה:

כי לפי עוצם גודל האהבה שהיתה תלויה בי בחיים חייתו ונפשו נקשרה בנפש דו"ד ואף גם זו לדוד בש'נוחו מסכתא זו עם הרב הנז' והיד כותבת ידיו של משה לא היתה קרי'ה אשר שגבה ממני כי ע"כ זאת חובתי להיות זהיר להוציא לאור תעלומות חכמה אשר עשה משה לעיני כל ישראל למיעבד נייחא לנפשיה בעדן גן אלהים וינח משה:

באר ענו לה. שבחא דאתי ממילא. אשר עד כה עזרני ה' לקרבה אל המלאכה. ולהעלותו על מזבח הדפוס בהעמדה והערכה. מוגה מכל סיג כדת וכהלכה. וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל. שלומי אמוני ישראל. ה"ה הרב הכולל בישראל להלל אחד היה אברהם הכהן יצחקי נר"ו ואשר ע"י הש'ני חמיד ליבא ה"ה הח"וש כה"ר משה שלתיאל יצ"ו נכדי הרב המחבר זצו"קל המה בעוצם השתדלותם האירו דבריהם בנועם שיח לאחד מבני עליה החפץ במילי דשמיא וידו פשוטה במידת החסד והרחמים להגדיל תורה ולהאדירה. ויתנם ה' לחן ולחסד ולרחמים. בתוספת מרובה לא להדפוסי תמימים. ואלה מוסיף חידושי תורה להאנשים שלימים. אשר בא עליהם עת פקודתם ונחו על משכבותם. כמיטב ימיהם שלא בזמנם. להם יקראו בנחלתם. הראשון אדם שחביב. ונוגה לו סביב. הדר הוא החדש כולל כל אישורי'ן בכל מידות טובות כך היא המידה. ה"ה כמה"ר יאודה הכהן יצחקי זלה"ה א"ח טוב למנו"ר גדול הנאמר באברהם עליון למעלה. לו נאוה כל תהלה. למרבה המשרה:

את חקות חוט הש'ני חכם לבב. מבני חוב'ב. אשר גידלו המלך שר צבא ישראל העומד לנ'ס עמים ואשתו נעמי הכבודה והצנועה כי בת מלך היא האשה מרת מסעודה מכ'ת ויהי לה לבן והוא קרא לה בני אתה. הלא זה הוד החה"ש כמהר"ר יעקב ארטבי ז"ל עודנו באבו. קראו רבו. ויעקב נסע אל המנוחה ואל הנחלה. יתיב ביני ורדיני. שולחן בצפון ומנורה:

ויען וביען בנים נא היו להם. ואלה תולדותיהם. אורה מונחת. לנחת הנח'ה עושה. למעבד נייחא לנפשה. וזאת התורה גירסא דינקותא דניחא למדייהו. וחדי בפילפולייהו. ואתו רבנן ואסמכום אדאורייתא ויקראו לו בני סמיכי סמוכות לתורה:

הא כען עידן צלותא למבעי רחמי ואני תפלה תהיין לראש הראשון אדם גם לי לבב או"ע אברהם אוהבי אשר הגדול חסדו חסד לאברהם אשר זכה ועשה מעליותא לואת התורה לעול'ה. יהא רעוא כירת יכון. וכסאו כשמש נכון. יהיה מעלה מעלה. ויחי ויתן לו את ברכת אברהם וכל מידי דמיטב הני ברכ'י דרבנן. בני חיי ומזוני רויחי ותחת כל עץ רענן. ואפנה על ימין אני אברך לחמדת לבבי האיש משה בברכה המשולשת. ל'ו אוסיף לגשת. משמיא מיהב יהבי העושר והכבוד ואורכא בחיין וזכות הרב מר זקינו יעמוד לימינו צנה וסוחרה:

סביב סביב למשכנותיו ויעמוד משה:

באר תפרוה שרים כרות נדובי. עושים מאהבה שמחים וטובי. כל מצוה שקבלוה בשמחה ושמ'חו השומעים. מעשיר'י עם עתיר דינרין עתיר סלעין. יש מפזר פיזר נתן. מהר ומתן. ודרך חסידיו ישמור. אל הר המור. כגון דא מצוה לזכות את הרבים. אילת אהבים. הכל רודפין אחריה דאלים זכותא זכיה דאורייתא. זו תורה או שכרה:

קול דודי הנה זה בא. דגול מרבבה. יקר תפארת. כולו כהדר'ת. מעלת הגביר המרומם. אור יומם ש'ר בש'רים ש'ר ל'ו נאמר. נגיד וקצין ורב כמו שנאמר. דחיל רבנן ומוקיר רבנן. ואיהו גופיה צורבא מרבנן החכם המעולה. בכתם אופיר לא יסולה. מר דאתי ממשפחה רמה. הלא זה הוד כמהר"ר נסים שמאמה בהלו נר"ו. אלהי אברהם יהיה בעזרו. ושמרו כרועה עדרו. טובה שמורה: אשר נתן לכסף מוצא למען דפו"ס את ספר התורה הזה במלאת ספקו ספי'קא דאורייתא אפריין נמטייה שיכ'א מכ'שורה:

ויברך דוד ואברכהו וארבהו. ישא ברכה מאת ה' זה אלי ואנוהו. אורך ימים ושנים ישביעהו וכבוד והדר תעטרהו. ברוך מבנים איש ואשה שזכו חנ'ה היא מד'ברת נטיעי נעמנים. יראו זרע כזרע האיתנים. בנין רבנן כזית רענן. יהיו סביב לשולחנם. קלא דלא פסיק קול רינה של תורה: עוד כל ימי הארץ ישבו יחדיו בנוה שלום. ובתים מלאים בכסף וזהב ואבן יקרא נופך ספיר ויהלום. מוש'בעים ועומדים ברכה ושלום. וזכות הרב המחבר וסמיכין עלוהי יהא עליכם סתרה:

והעושר והכבוד יחדיו יהיו תמים. לעד ולעולמי עולמים. כולהו שני. חי ומלא ברכת ה' והוא יתן מעדני. עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה. וצדיקים ישמחו ובטירותם ברוב גילה. אמור רבנן בכפילא. כאשר דבר ה' אל משה:

באר מים חיים ונוזלים. מן לבנון. ואשד הנחלים ארנון. סתמום פלשתים וישבו תחתם:

על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. ויאכלו את ישראל בכל פה רבו עבדים המתרפצים עבדא ניחא ליה בהפקרא:

ואנחנו עמך וצאן מרעיתך מוכים וחטאת. רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים שאר ישראל ולפליטת. עד מתי נצטער ונזיל העבד ישראל. אהה ה' אלהים חוסה נא ורחם ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה. חוש שלח משיח לישראל מצמיח ישועה. ועלו מושיעים בהר ציון בואו נשתחוה ונכרעה. והיה ה' למלך על כל הארץ הללו יה כי טוב זמרה:

המה יבושו ויכלמו עין רואה ואזן שומעת. בכבודם של ישראל וגדולתם. ובני ישראל יוצאים ביד רמה הוא זיוה היא הדרה:

פה המדבר אלה דברי דוד מצעירי הצאן לכבוד התורה ולמעבד נייחא לנר"ן הרב המחבר זלה"ה יהא רעוא דא תהא לי לע'רה לי ולזרעי ולזרע זרעי כל שישנו בלמידה. לא ימוש ספר התורה מפינו לדורות עולם ערוכה ושמורה:

אני החותם פה העירה תונס יע"א בחדש תמוז דהאי שתא תורה צוה לנו משה. הכ"ד הבוטח בה' ובצל שדי יתלונן. ומחוי קידה קמייהו דרבנן. והוא הצעיר דוד בונאן ס"ט:

דף ב/א

שיטה למסכת נזיר:

פתיחה:

הנה מסכתא זו נקראת מסכת נזיר והא דלא נקראת מס' נזירין או מס' נוזרין לשון רבים וליכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב פ' נשא נזיר להזיר וכו' דמ"ש ממס' נדרים דכתיב נמי בפ' מטות איש כי ידור נדר ואפ"ה נקראת מסכת נדרים לשון רבים ונראה משום דנזיר אע"ג דמצוה לנזור כדאמ' הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין מ"מ נקרא קצת חוטא על שציער עצמו מן היין אלא שהמצוה רבה על החטא כמ"ש התוס' בפ"ק דתענית דף י"א ע"א ד"ה אמר שמואל וכו' וכ"כ נמי התוס' במסכתא זו ריש פ"ק דף ב' ע"ב ד"ה ואמאי וכו' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' דיעות ע"ש וכיון דאיכא קצת חטא לכך לא קראה מס' נזירים לשון רבים דלא רצה לכנות על הרבים לעשות החטא ומה"ט נמי מס' נדרים לא קראה מס' נודרין שם התואר משום דאסור נמי לנדור כדאמר בפ"ג דנדרים דף כ"ב ע"א כל הנודר כאלו בנה במה לאיסור ואמרינן נמי. התם א אע"פ שמקיימו נקרא רשע ע"ש ולכך לא רצה לכנות החטא על הרבים אלא קראה נדרים שם העצם מיהו ק"ק דמס' נזיר נמי אמאי לא קראה מס' נזירות שם העצם כמו מסכת נדרים ונראה דשאני מסכת נדרים דאיכא נמי נדרים טובא נדרי שגגות נדרי אונסין נדרי איסורין נדרי זירוזין גדרי קנס כדאיתא בפ"ק דף ד' ע"ב ודף ה' ע"א מ"מ גבי נדרים טובא טפי ועוד דהנך דנזירות זוטרן מלתייהו ולא דמי לאינך נדרים דנפישי דינייהו טובא וכה"ג משני תלמודא ריש פ"ב דמס' בכורות דף י"ג ע"א דקאמר איבעית אימא איידי דזוטרן מליה וכו' ע"ש. עוד י"ל דנקראת מסכת נזיר לשון יחיד משום לישנא דקרא דכתיב שופטים י"ג נזיר אלהים וכו' ודו"ק נ"ל:

ודע דפירוש של מסכתא זו אינו מרש"י אלא מפרש אחר כמו שנראה מדברי מרן כ"מ ז"ל בהל' נזירות שמכנה אותו בשם מפרש כ"כ ה' יד מלאכי בכללי רש"י סי' ו' וכ"כ ג"כ ה' אורח מישור ז"ל בחי' למכילתין על דף כ"ט ע"ב בתוס' בד"ה מתקיף וכו' ונ"ל דבכל המסכתא נראה שאינו מפרש"י עכ"ל ע"ש ואע"פ שמצינו לכ"מ עצמו פ"ט מה' טומאת מת דין ג' שכינה אותו בשם רש"י לאו דוקא ושגרא דלישנא הוא כיון שבכל המקומות בהל' נזירות מבכנה אותו בשם מפרש:

דף ב' ע"א במשנה האומר אהא ה"ז נזיר אמר וכו' ראיתי בס' מוצל מאש בס' רב יוסף סי' מ"ג שכתב משם ת"ה דהנודר להתענות סתם ודחה לימי החופה משום דאמדינן דעתיה דלא נתכוון רק בעת וביום שירצה וכההיא דאמרינן אם נשבע לישא אשה אין מחייבין אותו לאלתר רק כשימצא דבר הגון והק' עליו ה' וז"ל וצריך לתת טעם מאי שנא מהאומר הריני נזיר כשאפטר מן העולם דצריך להתחיל מיד נזירותו דילמא ימות ועלה על דעתי לומר דשאני התם כיון דחלה בקודם המיתה לכך חיישינן שמא ימות וחל מיד אבל הא ודאי ליתא דהא באומר ג"כ אהא והיה נזיר עובר לפניו דאמרינן הריני נזיר מיד וצ"ע עכת"ד. הנה מ"ש דהאומר אהא הרי נזיר מיד יצא לו כן מהך סוגיא דהאומר הריני נזיר כשאפטר מן העולם ריש פ"ק דנדרים דף ג' ע"ב דפריך בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כדפי' שם הר"ן ע"ש וליישב קושייתו אפשר דלא דמי דגבי נזיר לא חשיב צער מניעת היין כ"כ כמו צער התענית ואשה שאינה הוגנת ועוד דצער מניעת היין דמעכשיו הוא הצער עצמו שלאחר זמן ולכך אמרי' מ"ל עכשיו מ"ל אחר זמן אבל צער התענית ודאי דעכשיו בימות הקיץ קשה לו טפי מימות החורף ועוד כיון דנזיר עובר לפניו מסתמא דהוי נזיר כמותו מעכשיו קאמר וק"ל: שם במשנה נזיר נזיק וכו' ראיתי בירושלמי ריש פרק ב' דמכילתין הלכה ב' דבעי איש מהו להתפיס הנזירות בלשון אשה כלומר הריני נזירה בלשון נקבה ופשיט דמהני וכן בעי נמי אשה מהו להתפיס לה נזירות בלשון איש כלומר שאומרת הריני נזיר בלשון זכר ופשיט דמהני ע"ש ולפ"ז הא דנקיט בכוליה דוכתא גבי איש הריני נזיר וגבי אשה הריני נזירה כדתנן לקמן פ"ב דף י"א ע"א מעשה באשה א' ואמרה הריני נזירה ובסוף פ"ג דף י"ט ע"ב גבי הילכו המלכה וכן ריש פ"ד דף ך' ע"ב הריני נזירה ושמע בעלה וכו' צ"ל דאורחא דמלתא נקט ועין להתוס' לקמן פ"ב דף י' ע"ב ד"ה ואמר הריני נזיר וכו' גבי מתני' דקתני אמרה פרה זו הריני נזירה ומוקי לה תלמודא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הריני נזיר אם לא עמדה וכו' וכתבו התוס' וז"ל ומתני' דקתני הריני נזירה פי' הריני נזיר בשבילה וכו' ע"ש ועיין לחידושינו שם. ודע דלפי הירושלמי פשיטא דה"ה נמי גם בכנויין הוי הכי מיהו גם הרמב"ם בהל' נזירות לא הביא דין זה של הירושלמי אלא גבי נזירות ולא גבי כנויין ולא ידעתי למה וצ"ע: ודע שראיתי בש"ע י"ד סי' ר"ו שכתב דנזירות דאפקיה בלשון שבועה מהני ע"ש וכתב ה' באר הגולה וז"ל כתב ב"י לא מצאתי מקור מוצא דין זה ונלע"ד שהוא פשוט מהא דתנן ריש פ"ק דנזיר האומר אהא ה"ז נזיר והוא לשון שבועה עכ"ל ועיין לה' ש"ך ז"ל וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' נ"ג דף ל"ה ע"ג ע"ש ואגב יש להבין ה"ד דאפקיה לנזירות בלשון שבועה בשלמ' נדר דאפקיה בלשון שבועה וכן שבועה דאפקה בלשון נדר משכחת לה שפיר כיון דנדר איסור חפצא דהיינו שאסר החפץ עליו שאומר אכילת ככר זה עלי ושבועה איסור גברא שאוסר עצמו על החפץ ואומר שבועה שלא אוכל ככר זה והילכך משכחת לה שמחליף של זה בזה כגון שאומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה דהיינו בלשון שבועה וכן אומר שבועה ככר זה עלי דהיינו שבועה בלשון נדר וכמבואר כל זה בדברי הר"ן ריש פ"ק דנדרים דף ב' ע"ב ד"ה איידי וכו' אבל נזירות דאפקיה בלשון שבועה לא ידעתי ה"ד שהרי נזירות נמי איסור גברא כמו שבועה שאוסר עצמו ואומר הריני נזיר מן היין ונראה דר"ל שקבל הנזירות בזה הלשון שאמר הריני נזיר שאוכל או הריני נזיר שלא אוכל בלשון זה אוכל או שלא אוכל לשון שבועה הוא וכשקבל עליו הנזירות בלשון זה חשיב דאפקיה לנזירות בלשון שבועה ולא דמי להאומר הריני נזיר אם אוכל אם לא אוכל דהתם בקבל נזירות בפירוש על תנאי וכן משמע מדברי מהרי"בל ח"א ריש סי' ל"ח שכתב וז"ל ראובן קפץ וקבל נזירות שמשון ואפקיה בלשון שבועה ואמר הריני מקבל נזירות שמשון שלא אקח את בת אחי ונסתפק השואל דלא הוי נזירות משום דאפקיה בלשון שבועה וכו' עכ"ל ובסי' מ' כתב ג"כ וז"ל ראובן שאמר אני לוקח נזירות שמשון אשר לא אשב עם אשתי בבית אחת דהאי לישנא אני לוקח כמו שאמר הריני מקבל נזירות שמשון וכו' וחזינן ריעותא בהאי נדרא דאפקיה בלשון שבועה והיה לו לומר אם אשב עם אשתי אני לוקח נזירות שמשון וכו' עכ"ל ועיין עוד סימן מ"א כיוצא בזה ועיין ג"כ במהרי"טץ ריש סי' רצ"א:

האומר אהא הריני נזיר וכו' ראיתי כתוב לחד צורכא מרבנן הי"ו שנסתפק בנזיר דרבנן כגון מדיר בנו בנזיר למ"ד לקמן פ"ד דף כ"ט ע"א דחינוך דרבנן אי אמרינן נמי ידות נזירות כנזירות מי אמרינן כיון דידות נזירות כנזירות ילפינן לה בריש, נדרים מדכתיב כי יפלא וכו' ע"ש א"כ דוקא בנייר דהוי מדאורייתא מהני ידות נזירות לחול הנזירות אבל במידי דלאו דאורייתא לא מהני ידות הנזירות א"ד ל"ש א"ד נר"ו: ועלה בדעתי להביא ראיה מדברי התוס' לקמן דף כ"ט ע"א ד"ה משום וכו' שכתבו דמשמע ליה מדיר בנו בנזיר דכל תורת נזיר עליו ואם נטמא מביא ציפורין וכו' ע"ש א"כ מינה דמשמע נמי דכל תורת נזיר עליו גם לענין זה אם נזיר זה עובר לפניו ואמר אהא כדין נזיר דאורייתא ואף הוא היה אומר דאינה ראיה דשאני הכא להביא עליו עיקר הנזירות לא אמרינן תורת נזיר עליו ודו"ק:

ונראה אף כשתמצא לומר דהוי נזיר איכא לאסתפוקי עוד אי הוי כמוהו ממש דהיינו נזיר מדרבנן או"ד אמרינן כוונתו לענין נזירות מיהא אבל מ"מ הוי נזיר דאורייתא וכל א' יעמוד בשלו דזה מדרבנן וזה מדאורייתא ואף את"ל דכל א' יעמוד בשלו היכא דאמר בהדיא הריני כמוהו מי אמרינן כיון דאמר בהדיא כמוהו כוונתו כמוהו לגמרי דהוי נזיר מדרבנן או"ד אפ"ה כונתו לענין קבלת נזירות והוי מדאורייתא ונראה דפשיטא דהוי נזיר מדאורייתא מדלא אשכחן גבי גדול דהוי נזיר מדרבנן אלא דוקא בנזירות שמשון למ"ד מדרבנן משום דלית ביה נזירות דאורייתא אבל מי ששייך בנזירות דאורייתא כל שאמר הריני נזיר מתחייב בנזירות דאורייתא: ואכתי איכא לספוקי אם הותר אותו קטן כגון ע"י שאלה או המחאה כדתנן לקמן דף כ"א ע"ב אם הותר ג"כ המתפיס בו כיון דקי"ל מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו' היתר הא' הותרו כולן כדתנן לקמן ריש פ"ד דף ך' ע"ב מי אמרינן כיון דלא הוי כמוהו לגמרי דזה מדרבנן וזה מדאורייתא אם הותר הא' לא הותר הב' או"ד כיון דעיקר נזירותו באה מכח הראשון אמרינן הותר הא' הותר השני ואע"פ דזה נזירותו דאורייתא וזה נזירותו מדרבנן אפ"ה אותה התרה עולה לשניהן ולצד הא' דעתי נוטה נ"ל: רש"י בד"ה כל כנוי וכו' משום דכי מחקת וכו' כצ"ל ונמחק תיבת אי וכוונתו לתרץ קושיית התוס' מ"ש דנקט הני לשונות מכל ע' לשון וכ"כ ה' אורח מישור זל ונראה דכוונת רש"י לתרץ נמי גם למ"ד לשון שבדו חכמים מ"ש הני לשונות דוקא הוא דבדו והתוס' שלא הקשו אלא למ"ד לשון נכרים משום דלמ"ד לשון שבדו חכמים פשיטא להו כמו שתירץ רש"י כיון דאינו אלא בדייה מלבם לא רצו לתקן אלא לשון הדומה ללשון תורה אבל למ"ד לשון נכרים לא ניחא להו בהכי משום מ"ל לשון תורה מ"ל לשון אחר כמ"ש התוס' פרק גט פשוט דף קס"ד ע"ב בד"ה הונא וכו' ע"ש גם לא ניחא להו נמי לומר דלא נמצא לשון נכרים אלא הני ג' לשונות ותו לא וכה"ג כתבו התוס' ריש פ"ק דנדרים ד"ה ונזירות כנזירות וכו' ע"ש משום דא"כ הו"ל למתני סתמא כל כנויי נזירות כנזירות ואנא ידענא דלשון דנמצא בנכרים הוי כנויי ולכך הוצרכו לתרץ דנקט הני לישני דאפי' אין מכיר וכו' ומיהו מסתמיות דברי רש"י משמע למ"ד לשון נכרים נמי לא מהני אלא הני ג' לישני דוקא משום דדומה ללשון תורה אבל לשון אחר לא מהני ונראה דכן נמי דעת התוס' ריש פ"ק דנדרים ד"ה ונזירות כנזירות וכו' שהק' למ"ד לשון נכרים אמאי לא תנא איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות ע"ש ומאי מקשו אימא משום מילתא דפשיטא היא מ"ל לשון תורה מ"ל לשון אחר אלא ע"כ משום דס"ל דגם למ"ד לשון נכרים בעינן נמי לשון הדומה לשל תורה ותירצו דלא נמצא לשון נכרים ר"ל לא נמצא בהו לשון הדומה לשל תורה ובזה ניחא נמי איך כתבו לא נמצא לשון נכרים אטו לשון נכרים של שבעים לשון שקלת מעלמא א"ו כדכתיבנא וכן ראיתי בירושלמי למי ריש נדרים שהק' קושיית התוס' עצמה דפריך למה לא תנינן כנויי ערכין כערכין וכנויי הקדשות כהקדשות ומשני מה הוינן לשנות בהו ערצין ערקין וכו' ופי' המפרש ה' פני משה ז"ל וז"ל והני לשונות לא נמצא בהו וכמ"ד לשון נכרים ע"ש והיינו כדברי התוס' דריש פ"ק דנדרים ומשמע מדהוצרך לשנויי מה הוינן לשנות בהו ערצין ערקין וכו' משמע דס"ל דגם למ"ד לשון נכרים בעי לשון הדומה לשל תורה ומיהו נראה לפ' כוונת הירושלמי שהוצרך לומר דבעי' דדומה לשל תורה לאו משום דלא מהני אלא עד שיהא דומה לשל תורה אלא משום דשאר לישני מילתא דפשיטא היא מ"ל לשון תורה מ"ל לשון אחר ולכך משני דע"כ דלא הוינן לשנות בהו אלא לשון הדומה לשל תורה כדי לאשמועינן אפי' אינו מכיר מהני כמ"ש התוס' הכא וזה לא נמצא בהו ואפשר דזה נמי כוונת התוס' ריש נדרים דר"ל אמאי לא תני לשין הדומה לתורה ולאשמועינן אפי' אינו מכיר כי היכי דתני הכי גבי נזיר וסמכו אדבריהם הכא:

ודע דרש"י ריש נדרים דף ג' ע"א בד"ה כנויין לשון נכרים וכו' כתב דכל לשון הנודר אדם מחייב וכן כתב נמי לקמן סוף פרקין דף ח' ע"ב ד"ה סומכוס וכו' ועיין לחידושינו שם לקמן ודו"ק:

ודע שהרב מראה הפנים על הירושלמי ריש מכילתין ד"ה אמר ר"ש וכו' כתב על קושיית הירושלמי דפריך ואמאי לא תנינן כנויי ערכין וכו' וז"ל כלומר דקס"ד דלשון שבדו חכמים הם וא"כ למה לא אמרו בערכין נמי כן ומשני דלשונות נכרים וא"כ לא מצינן למתני ערצין ערקין דבלשונות נכרים לא אשכחן בהו כה"ג עכ"ל ע"ש משמע מפירושו דלמ"ד לשון שבדו חכמים נשאר בקושיא דלמה לא תנינן כנויי ערכין וכו' וכן משמע נמי לשונו ריש מס' נדרים שזכרנו ולא ראה לדברי התוס' ריש פ"ק דנדרים וריש פ"ק דערכין דף ב' ע"א ד"ה הכל מעריכין וכו' שהק' למ"ד לשון שבדו חכמים ותירצו משום שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין משום דלא כתיב לה' ועיין לה' חק נתן ז"ל שם וא"כ אימא דמה"ט הוא דלא פריך הירושלמי אלא למ"ד לשון נכרים ודו"ק:

ד"ה אלא לעולם וכו' שאסור לגמל לצאת וכו' אבל הוא אינו חייב וכו' עכ"ל פי' שאסור להוציא הגמל אבל אינו חיוב גמור דהיינו סקילה או חטאת אלא איסור בעלמא והוצרך לזה משום דהוק' ליה מה בכך אי איידי דבהמה וכו' ס"ס עליה דידיה רמיא האיסור ולכך כתב משום דזה קליש אסוריה וזה חמור וק"ל אבל במקובצת כתב בע"א משם הר"ר עזריאל וז"ל ובדין כיון שבא לו האיסור ע"י בהמתו היה לנו לאסור בכל עניינו וכי מתירין לא הוי חידוש ולהכי התחיל החידוש ברישא עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה נזיר וכו' הא קמייתי חולין בעזרה וכו' הק' ה' אורח מישור ז"ל דלקמן דף כ"ט ע"א פריך תלמודא כה"ג לר"ל ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ מאי מקשים התוס' ע"ש שהניח בצ"ע ויש לישב דהוצרכו התוס' לתרץ לדעת המקשה לקמן ועי"ל במאי דאיכא למידק קצת אמאי הוצרכו התוס' להביא מאי דפריך התם לר"ל ומאי דמשני וכו' אלא כוונתם להסכים דמסתמא אליבא דכ"ע קאמר ר"ל אפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא כיון דטעמא דמסתבר קאמר משום חשש ש"ש לבטלה וע"ע לחידושינו לקמן דף כ"ט ע"א ודו"ק:

עוד כתב ה' הנז' וז"ל אבל אין להקשות אמאי לא א משני כתירוצו של רבינו יחיאל הכא דמיירי ר"ל בלא קרבן וכו' וי"ל דהתם מזכיר קרבן דהיה לו בהמה וכו' עכ"ל ואינו מספיק דאכתי קשה מאי פריך לקמן לר"ל הא קעביד הקפה וכו' שהרי במשנה לקמן לא הוזכר הקפה וא"כ אימא דר"ל לאו לענין הקפה קאמר כי היכי דאמרי' הכא לאו לענין קרבן קאמר ותו דע"כ הכא נמי צ"ל דלאו לענין הקפה קאמר דאל"כ תקשי קושיית התוס' גופא מהקפה כמו שהקשה מקרבן ותו קשה מאי פריך לקמן מנטמא דמייתי ציפורי הא קאכיל נבילה וכו' שהרי במשנה לא נזכר צפורי והתוס' לקמן דף כ"ט ע"א ד"ה משום הרגישו בזה וכתבו משום דמשמע ליה מדיר בנו בנזיר דכל תורת נזירות עליו ואם נטמא מביא קרבן ציפורין וכו' ע"ש וא"כ ה"נ מתני' הכא דקתני הרי זה נזיר משמע נמי דכל תורת נזירות עליו וצ"ע. ומה שיש לדקדק על התוס' דלקמן דטפי הו"ל לקבוע דבריהם אפירכא דהקפה דלעיל מינה עיין לחידושינו לקמן ודו"ק:

עוד הק' ה' א"מ ז"ל על דברי התוס' פ"ק דנדרים שכתבו כיון דתקנו רבנן שנודרים בהני לישני הוי כעיקר הנזירות ויש כח בידיהם לעשות תקנתם בעיקר הנזירות וז"ל ק"ק א"כ אמאי לא משני בדף כ"ט נמי כה"ג כיון דתקינו רבנן להיות האב מדיר את בנו בנזיר הוי כעיקר הנזירות ומייתי קרבן ולא הוי חולין בעזרה עכ"ל ויש לישב דחינוך לא אלים כ"כ לעשותו כעיקר הנזירות ולדחות איסור חולין בעזרה כיון דאינו אלא שב ואל תעשה אם לא עשה המצוה ותו אטו חינוך מצות אחריני שקלת מעלמא משא"כ ש"ש לבטלה חמיר טפי ודו"ק:

ד"ה האומר הריני כזה וכו' דלגופיה לא אצטריך וכו' עיין לתוס' י"ט ריש פ"ד ועיין לה' מש"ל ז"ל ריש פ"ק מה' נזירות דין ו' ובפ"ג מה' נדרים דין ג' ועיין בחידושינו לקמן ריש פ"ד דף ך' ע"ב ודו"ק: ד"ה מ"ט וכו' שגם הוא הבועל נבדק וכו' עכ"ל אהך מילתא דכל הרואה סוטה קאי לפרושי דלא תימא מאי איכפת לן בקלקולה שהוצרך להזיר עצמו ואהא כתבו משום שהוא נמי נבדק וק"ל:

בא"ד וק' דל"ל להאריך בלשונו וכו' ומה ענין זה לזה וכו' עכ"ל לא ידענא כונתם שהרי כבר כתבו בתחלת דבריהם שזה סיום הדבר וכו' ושוב מוסיף וכו' שהכונה שזהו עיקר התירוץ משום דטעמא דמי גרם לעבירה יין אינו אלא שנכון שתשמור עצמה מן היין אבל לא בנדר ולא שייך מה"ט נזיר בסדר נשים אבל הרואה סוטה וכו' יגרום שיזיר עצמו בנזיר ממש ונמצא שה שהנזירות בא ע"י נשים ולכך תני לה בס' נשים וא"כ איך כתבו עכשיו ומה ענין זה לזה ואדרבא אפכא איכא לאקשויי דל"ל לומר מי גרם לעבירה יין דהך טעמא הוא דאינו ענין זה לזה דאין נמשך הנזירות מזה כיון דאינו אלא שמירה בעלמא אבל לא בנדר ואין לפרש ולהגיה בדבריהם דקושטא הוא דאפכא קא מקשו וכצ"ל הו"ל לומר וכו' דא"כ מי הכריחם בתירוצם לפרש דה"ק היה לו לכותבו אחר גטין ואמאי לא הניחו דמביא טעם למה שהיא בס' נשים כדאסיקו אדעתייהו מעיקרא ומה בכך אם הגמ' מוסיף טעם אחר ועוד דא"כ מה תירצו דתנא אקרא דכתיב בסוף המגרש קאי ולפ"ז הק' תלמודא מי גרם לעבירה הכתובה בסוף המגרש יין ס"ס אכתי מה ענין זה לזה שהרי אפי' כתיבה הך עבירה בקרא גבי נשים ממש מ"מ הקשו מה ענין זה לזה משום דאין נמשך מזה נזירות ממש אלא שמירה בעלמא כ"ש משום דכתיבה בסוף המגרש דאינו אלא סדר נשים בעלמא סוף דבר שדבריהם אינם מובנים לי בעת וצ"ע:

בא"ד היה לו לכותבו אחר גיטין ומשו"ה קאמר וכו' עכ"ל לא ידענא מה תירץ דכל הרואה סוטה וכו' שהרי לעולם דסמיכות סוטה ונזיר במקומו מונח מ"מ נזיר מיהא ליכתבה אחר גיטין ונראה דודאי אי תני נזיר אחר גיטין ממילא דהוה תני נדרים אחר נזיר משום דדמיא לה ולא אחר כתובות וא"כ לא הוו נזיר וסוטה סמוכין ולכך משני שפיר דכל הרואה סוטה וכו' אבל ק"ל דא"כ דמצי למתני נדרים אחר נזיר ולא אחר כתובות כדי לכתוב נזיר אחר גיטין א"כ מאי משני תלמודא ריש פ"ק דסוטה שהביאו דבריהם בסמוך תנא נזיר דדמי לנדרים וכו' אכתי ליתני נדרים אחר נזיר ולא אחר כתובות כי היכי דליתני נזיר אחר סוטה דהוי כסדר הפרשה דסוטה קודם נזיר וצ"ע:

בא"ד וגם זה עבירה וכו' עכ"ל נראה דכוונתם ליתן טעם מאי אולמיה טעם דכל הרואה סוטה בקלקולה טפי מהך טעמא מי גרם לעבירה יין דע"כ מה"ט הוא דהקשו דהו"ל לכתבה לנזיר אחר גיטין משום דמי גרם לעבירה הכתובה בסוף המגרש יין כדקאמר תלמודא ולזה כתבו דסמיכות נזיר אצל סוטה עדיף טפי דסוטה נמי עבירה היא ואיכא נמי האי טעמא מי גרם לעבירת הסוטה יין וא"כ איכא תרי טעמי כל הרואה סוטה בקלקולה ומי גרם וכו' וה"ה דה"מ למימר דטעם דכל הרואה לבד הוה עדיף משום דע"י כן שרואה אותה בקלקולה יזיר עצמו בנזיר ממש משא"כ טעמא דמי גרם אינו אלא נכון שתשמר מן היין אבל לא בנזיר כמ"ש בתחלת דבריהם אלא דמשמע להו הא דיזיר עצמו מן היין גופה אינו אלא משום הני תרתי שרואה אותה בקלקולה וגם גרם לה עבירה שזינתה ודו"ק:

תוכן העניינים

באר משה (כריף)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה