באר מים חיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ
בראשית · פרק יב
פסקה א
ויאמר ה' וגו'. כבר היו דברינו בביאור כתוב הזה למעלה בפרשת נח (באופן ד' מפירוש פסוק א' וגם בסיום הסדרה ביארנוהו) ועוד לאלוה מילין בפירושו, כי הנה נודע אשר כל עניני התורה הקדושה בכללה נרמזה באדם ההולך לפני ה' מקטנותו ועד הגיעו לבחינת עובד אלהים באמת, והנה ראשיתו מצער כשנולד קטן למאוד אז בבחינת והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' כי לא אור לו בכל אשר יפנה ועושה דברים קטנים משטותי הבלי העולם, ואחר כך כשמתחיל ליגדל מעט הנה הרע והיצר הרע נתונים בקרבו מיום הולדו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י'). מה שאין כן היצר הטוב שאינו בא אליו עד כלות לו י"ג שנה, ועל כן בתחילה מתגבר עליו היצר הרע, והרע, ומטנפו בחטאת נעורים ואז הוא בבחינת כי השחית כל בשר את דרכו וגו', עד אשר יתחיל להאיר עליו אור ה' וחסדו, והיצר טוב מתגדל בו ועושה קצת מצוות ומעשים טובים, ויקנה לו קצת בנפשו בחינת אהבת הבורא ונעשה בבחינת הבינונים שהיצר הרע והיצר טוב שניהם שופטים אותו ומושלים בו כאומרם (בברכות ס"א:). ואז נקרא על שם אברם כי עדיין לא נשלם להיות מושל על כל רמ"ח איבריו בשלימות בחינת אברהם ואין בו כי אם א' ב' מתיבת אהב, להיות שלא נשלם אהבתו לה' אלהיו כי אם קצת אהבה בוער בלבבו אבל עדיין וילך אתו לוט, כי אדם הוא מספר מ"ה שם הקדוש כנודע ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ד:) אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרוין אדם כי אדם מישראל שורשו בקדושה בשם הקדוש הוי"ה במילואו מ"ה וחלק ה' עמו ששם הקדוש והנורא הזה אינו מתיחס רק על ישראל לבד ולא על עכו"ם שאין עושים רצונו של מקום כי מלך אלהי"ם על גוים (תהלים מ"ז, ט'), שעם העכו"ם מתנהג הקב"ה בבחינת אלהים ולא בבחינת הוי"ה כמו שאיתא בזוה"ק (שמות צ"ו.) וזה לשונו: תא חזי כל שמהן דאית ליה לקודשא בריך הוא כולהון מתפשטין לאורחייהו וכולהו מתלבשין אלין באלין וכו' עד בר שמא יחידא מכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו הוי"ה דכתיב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו וכו' ושמא חד משאר שמהן אתפשט ואתפלג לכמה אורחין ואקרי אלהים ואתפליג לשמשין ולממנין דמנהגי לשאר עמין וכו', עד כאן. ועל כן אין עכו"ם קרוין אדם כאמור.
ואכן כאשר אדם לא נשתלם לגמרי בקדושה להיות נעשה בבחינת מ"ה שהוא שלא ירגיש ולא ידע מצורך עצמו כלל כי אם כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא וכו' כמו שאיתא בזוה"ק (תצא רפ"א.) שעל זה אמרו משה ואהרן ונחנו מה. רק עדיין שניהם מושלים בו כנ"ל אז הוא מעורב עדיין מבחינת לוט שגם הוא עולה למספר מ"ה והוא היפך הקדושה מבחינת הקללה שתרגום ארור ליט, או כאשר כתבנו למעלה בפרשת נח בפסוק והרן הוליד את לוט שהוא מלשון (שמואל-א כ"א, י') לוטה בשלמה, כלומר מעוטף כלומר שרק הוא מעוטף בבחינת הטוב אבל אין תוכו כברו כי לא נטהר לבו מכל וכל להיות לבבו שלם עם ה' אלהיו שלא יחפוץ בשום דבר כי אם לעשות נחת רוח לפניו ונתהפך אצלו המ"ה ללו"ט, ולזה רומז הכתוב (בראשית י"ג, י"ב) ולוט ישב בערי הככר, כי ככר הוא גימטריא מ"ר והוא מורה על תאוות הרעים והחמדות החזקות אשר בלבו להתאוות לחפצי עולם הזה ואמנם מרה תהיה באחרונה, ואחריתו מרה כלענה כי כאשר לא יתן זאת אל לבו לראות לטהר נפשו ולבו מכל וכל יוכל ח"ו להמשך מרעה אל רעה ויצא לתרבות רעה ח"ו, צא ולמד ממעשה דאלישע בן אבויה שאחר שאמרו חז"ל (עיין חגיגה ט"ו:) טינא היתה בלבו ולא היה לבבו שלם עם ה' יצא מזה מה שיצא, והאדם אשר על הארץ כשרואה שאינו עוד בשלימות הגמור פחד ורעדה רתת וחלחלה יעבור על נפשו פן ח"ו יתמשך להרע לה' כאחד הרעים ועל כן אמרו ז"ל (אבות ב', ה') ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי אם נשאר עוד איזה ניצוץ רע יוכל ח"ו להבעיר את כל הבירה הוא הגוף השפל אשר מעפר יסודו ונוטה בטבעו לתאוות ומחמדי הרע, ואמנם כאשר האדם משים על לבו כל זאת ורואה כאשר יוכל בכל לבו ונפשו לשבר ולהכניע כל כוחי תאוות מורשי לבבו באופן שלא יתאוה ולא יחמוד ויחפוץ כלל לתאוות עולם הזה והבליו, אז ממילא כל תשוקת חפציו באהבה וחמדה בכלות נפשו לאהבת ה' אלהיו ולדבקה בו בכל כוחי רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וכמו שכתב הקדוש בעל ראשית חכמה (שער האהבה סוף פרק ג') בבחינת כי חפץ בבת יעקב.
ואתה תחזה איך אנו רחוקים מאהבת ה' אֵל אמת, כגבוה שמים מעל הארץ ויותר מזה. כי הלא שכם בן חמור החוי מנשיאי הארץ היה וכשחשקה נפשו בדינה בת יעקב וצוו לו בני יעקב למול הוא וכל אנשי עירו, והכל יודעין גודל צער המילה כשמלין איש גדול בשנים ועוד להסית כל אנשי העיר על צער המופלג הזה, ועל כל זה העיד הכתוב (בראשית ל"ד, י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. כי לגודל התשוקה והחפיצה לא הרגיש כלל מצער עצמו צער מופלג כזה והכתוב אומר (שם שם, ג') ותדבק נפשו בדינה. נפשו ממש דבק בה לרוב החמדה והאהבה, ומי יתפאר עצמו עתה באהבה גדולה הזו לה' אלהים באמת שלא ירגיש בצערו לרוב האהבה.
אבל הצדיקים הגדולים המשברים ומכניעים תמיד כוחי תאות גופם ומבעירין אש בלבבם אש להבה אוכלה סביב שלא להרגיש משום דבר חיצונית גופו כי אם אהבת ה' אלה הם הנקראים בבחינת אברהם, כי יש בו בחינת אהב המורה על שלימות האהבה וגם לצד שכבר הוא מושל בכל רמ"ח אבריו שלא יזיז בשום אבר מאבריו ולא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור כי אם הנוגע לעבודת שמו יתברך כמאמר חז"ל (נדרים ל"ב:) כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח וכו' עד כאן. וגם אברהם הוא אבר מ"ה כמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד'.). כי זו היא בחינה המגיעה להיות נשלם בשלימות שם מ"ה בבחינת ונחנו מה שלא ירגיש מעצמיותו כלום כי אם כברא דמשתדל בתר אבוי כנזכר.
ולזה אמר הכתוב (בראשית י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט וגו', כי נודע מאמר חז"ל (קידושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וכו' ונמצא אשר זה שמתגבר האדם על לבו להפכו שיהיה ברשותו הכל הוא בעזר אלוה, ועל כן ויהי בשחת אלהים את ערי הככר כלומר כאשר זוכה האדם בעזר אלהים לשחת את תאות כוחי לבבו הַמְכוּנִים על שם ערי ככר, ערי הוא מספר פ"ר הרומז לבחינת הגבורות וככ"ר הוא מ"ר והכל מורה על תאוות החזקות המרים לעושיהם, אז ויזכור אלהים את אברהם אבר מ"ה כלומר שמשפיע לו מבחינת שם הקדוש מ"ה שלא ירגיש כלום מעצמיותו ולא ידע כלל אם הוא צריך לשום דבר בעולם בבחינת ונחנו מה, ואז יבוא לבחינת האהבה האמיתית ואז וישלח את לוט מתוך ההפכה מה שנתהפך שם מ"ה להעשות ח"ו בבחינת לוט נשלח ונפשט (כמו שתירגם המתרגם על ויפשיטו את יוסף (בראשית ל"ז, כ"ג) ואשלחו ית יוסף) ונשלם להיות בבחינת אברהם אבר מ"ה, ואפילו בחינת הלוט ממש שהוא היצר הרע וכוחות הרעים נהפכים אצלו לטוב ולקדושה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), זה היצר הרע. ואמרו (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי כל בחינות התאוות וכוחות האהבה ואש החמדה שחמד ואהב והתאוה עד עתה לבחינת הרעים בכוחות האלו ממש יחמוד ויתאוה ויבער באש להבה לעבודתו וליראתו, כי יזכור תמיד עד היכן הגיע חשק תאותו לדברי העולם מחמדת תענוגי עולם הזה וכזה ויותר מזה יחמוד ויחפוץ באהבת בוראו.
ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד, ולכאורה לפלא הוא כי הלא ודאי מאמין היה דוד המלך ע"ה אשר הקב"ה אל מלך מוחל וסולח לעוונות עמו בית ישראל כששבים לפניו, ואפילו באדם מישראל אם אכזרי הוא שאינו רוצה למחול אחר בקשת מטו אמרו חז"ל שצריך לחוש ליחוסו וכו' ומכל שכן להבדיל באלף אלפים הבדלות וכו' בהקב"ה מקור הרחמים והחסד אשר בודאי ימחול אחר עשיית תשובה באמת, ואך דוד המלך ע"ה לא רצה להשליך עוונותיו מנגד שלא להזכירם עוד בכדי לזכור עד היכן הגיע כח אש התאוה והחמדה במחמדי עולם הזה לידע מזה אופן עבודת הבורא עד היכן ידבק נפשו וכל תאותו ורצון נפשו לה' אל עליון, וכבר הארכנו בבחינה זו במקום אחר, ולזה סיים הכתוב בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט כלומר לא זו שלוט נפשט ונשלח מבחינתו וחזר להיות מאיר באדם הלזה שם מ"ה, אף הערים אשר ישב בהן לוט הן הן התאוה והחמדות מבחינות הרעים שישב בהן לוט הוא היצר הרע וגם ערי"ם אותיות רעי"ם שגם התאוות הרעות שישב בהן היצר הרע וכת דיליה כולם נתהפכו לטוב לעבוד בכוחות האלה ובתאוות הללו לבורא עולם ומה שהיו ערי הככר בחינת מ"ר נתהפך לר"מ לרומם את בית אלהינו ואף לרומם כל התאוות והתענוגים להתענג על ה' רם ונשא.
והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.
העולה מהנזכר אשר אברם הוא הנקרא אדם אשר עדיין לא נשלם בכל בחינת האהבה לבוא עד ביטול המציאות להוציא לבבו ונפשו מכל בחינות תאוות הרעים, וחששא גדולה יש עוד שלא יומשך חלילה אחרי הרע וצריך לראות בכל מאמצי כוחו לבוא עד בחינת אהבה האמיתית. ואדרבה מכל חפצי חמדת העולם ישיג עוד אהבה ותאוה בנפשו לאל עליון כידוע שכאשר נתעורר באדם איזה אהבה לחפץ מחפציו בנקל לו על ידי זה להתעורר לאהבת ה' אלהיו, מה שאין כן אם לא נתעורר כלל לאיזה אהבה כנודע. ואז יגיע לבחינה הנקראת יובל הגדול שהוא חירות מכל הדברים שבעולם ונעשה לו חירות מיצר הרע ומתאוות עולם הזה ואדרבה הם מסייעים לו לעבודת הבורא הכל כנאמר.
ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך כלומר כי צריך אתה לילך שתבוא לבחינת החירות והיובל אשר בבחינת החמשים מספר לך וזה לֶך לְךָ שתלך עד לך שתבוא לבחינת אהבה האמיתית בביטול המציאות עד שלא יבוא עוד בך ערל וטמא וְתֵעָשֶה מושל על כל רמ"ח איברים בבחינת אברהם, ובאיזה אופן תבוא לבחינה זו אמר מארצך כלומר שתבין מבחינת הארציות אשר רק טיפה מים הגדול נטף עליהם ואיך גדלה תשוקתם ואהבתם בעיני הבריות עד בבחינת ביטול המציאות בשעת מעשה ומכל שכן באהבת אמת וכאמור.
וממולדתך ומבית אביך כלומר שתבין ענין אהבת עולם הזה במה שהאדם נמשך באהבתו אחרי ארץ מולדתו ובני עמו, ולמשל כאשר יתרחק אדם מארץ מולדתו לאיים רחוקים מאוד והיה שם רבות בשנים איך יחפוץ ויחשוק לשוב לארצו בכל עוז ותעצומות באהבה רבה, ומכל שכן כשיש לו אשה ובנים שם, מה מאוד יכמה בשרו ולבבו לראותם בחיים חיותם, ואם באיים אשר הוא נתרחק משם יזדמן לפעמים שיבוא שמה איש אחד מארץ מולדתו איך יצא לבו ממש להתגעגע באהבתו ולהתדבק עמו עד כלות הנפש ממש, ומכל שכן כשיבוא אצלו גואלו וקרובו דודו או בן דודו שלא ראה אותו ימים רבים, בודאי יתעלס עמו באהבים עד שבשעת מעשה ישכח מאתו כל תאוות חפצי גופו. וכל לבו ועצמיותו מלא מזה ברוב שמחה ונחת מה שזכה לראות במקומו איש מארץ מולדתו או ממשפחתו הקרוב אליו ומצא את שאהבה נפשו, ומכל שכן כאשר יראה מבית אביו ממש כמו אביו ואמו אח ואחות אז הנה מחמת ההשתוקקותו עליהם כלה שארו ולבבו ונפשו ורוחו מרוב שמחה ותענוג כנודע לכל.
ואת כל אלה הטביע ה' בנפש האדם כי הכל הוא כנאמר שנטף טיפה מן הטיפה מנועם זיו תענוג עליון, כי אדם מישראל אשר נטהר נפשו ויצא מבחינת גוש העפר הממשיכו למטה ומתגבר בעצמו חיות רוחניות נשמתו ודאי אילו כל הימים דיו וכו' אין יכולים להעלות על הכתב רוב גודל ההשתוקקות וחמדת וחפיצות והתאוות הנפש לכלות ולדבק ולהתקשר בבית אביה הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שעל זה אמרו חז"ל (אבות ה', כ"ז) ועל כרחך אתה חי, כי ודאי מרוב האהבה וחמדה ותשוקתה להתדבק במקורה היתה קופצת בחזקה מאת הגוף לידבק בשורשה ואך כי היא קשורה בצויית חי העולמים ברוך הוא, ולא תוכל לעשות דבר עד כי יגזור בוראה עליה ואך מאוד ומאוד גדלה תשוקתה לשוב לארץ החיים שנלקחה משם ולארץ מולדתה המה הספירות העליונים ימי הבנין הידועים, וביותר ויותר לבית אביה הוא כללות הקדושה הבאה מאור אין סוף ברוך הוא הנקרא אב לבית ישראל והם בנים אליו כמאמר הכתוב (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם.
והצדיק צריך לשים עין שכלו ודעתו להבין מכל דברי ארציות הנזכרים שהם התאוות החזקות שמתאוה האדם לתענוגי עולם הזה ומתאות וחמדת קשירת האדם בארץ מולדתו ובקרוביו ואביו ואמו, אופני עבודת אלהים איך לאהבה אותו אהבה רבה ואהבת עולם כיתד שלא תמוט בקשירת כל כוחי גופו ומורשי נקודת לבבו וכל רמ"ח אבריו לה' אלהיו ולחפוץ ולחמוד לשוב להתדבק במקורו אשר נלקח משם לשוב לארצו ולמולדתו ולבית אביו, ומכל שכן כאשר יתגלה אור ה' אליו באהבה בארץ אשר הוא עומד שם כמו למשל ביום שבת קודש או במקראי קודש שאז אור ה' ברוך הוא וברוך שמו מאיר ומופיע ומתגלה אלינו באהבה רבה, שמה מאוד מחויב להיות יחטוף לב האדם ממש באהבה ויראה בזוכרו אשר בא הקב"ה ממעון קדשו מן השמים ומתגלה על עולמו ורוצה בדביקות עמו ישראל ובשירתם ותשבחתם לפאר ולשבח ליוצרם המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, איך ראוי וראוי להתדבק אליו בכלות הנפש ממש לאהבה אותו ולדבקה בו.
ועל כן מכולם מארצך וממולדתך ומבית אביך תבין איך לאהוב את ה' ולחשוק לילך אליו ולשוב למקורך, אל הארץ אשר אראך, אל הארץ הוא הארץ החיים העליונה אשר שורש כל נשמות ישראל באות ממנה בסוד אומרם (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם כנודע, ובפרט אשר אראך כלומר כשאתגלה אליך ואראה אותך ואתה תחזה אפס קצהו מזיו הדרת הבהקת אורי ודאי ראוי וראוי שתכלה שם נפשך ברוב האהבה לבוא עד בחינת ביטול המציאות כאמור, ועל כן פירש רש"י לך לך להנאתך ולטובתך, כלומר אפילו הנאתך וטובתך ממש שהוא התאוה והחמדה לדברי העולם הכל יהיו שלך ממש שתעבוד אתם עבודת בוראך לחמוד לה' ולאהבה אותו וכן בכל המדות בבחינת (בראשית י"ט, כ') בהפוך (אלהים) את הערים אשר ישב בהן לוט, כי גם הערי"ם אותיות הרעי"ם שישב בהן לוט הוא הוא היצר הרע גם המה יתהפכו לטוב כנזכר.
ועל כן אמרה התורה (שם א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע כי כאשר האדם זוכה להפוך כוחות היצר הרע לעבוד אתם לה' אז טוב מאוד לפניו כי לא יירא ולא יפחד עוד מבחינות תאוות הרעים כיון שהפכן לה' וכבר כתבנו אשר בזה נשלם להיות שם אדם על שלימותו בבחינת מ"ה שאינו מרגיש מעצמו כלום כי שילח את לוט מתוך ההפכה ולא יתאוה עוד לתאוות ההפכיים ונעשה אברהם אבר מ"ה שלא יחפוץ כי אם עבודת ה' ואז יאיר עליו שם מ"ה בשלימות ועל כן אמר טוב מאוד כי מאוד הוא אותיות אדם לומר אשר בזה נשלם להקרא אדם ככל הנאמר.
ב או יאמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם וגו'. על פי ג' הקדמות אשר אמרתי בפסוקי תורתינו ומבואר מקצתם בספרי סידורו של שבת, הא' מה שאמרתי על פסוק (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיה. בדרך המשל שכתב החובות הלבבות (בשער בחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז, והשני הפוכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השנית ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד היה משים אותו יום מנוחה בטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה, ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבנים נהרסה וגו' עד כאן לשונו הצח.
והנמשל מובן מאליו כי כל מה שאדם עושה בשלו בעניני עולם הזה ועסקי פרנסתו וצרכי גופו יהיה דומה בעיניו כאילו הוא נשכר בשדות של אחרים כי זה לא שלו הוא, כי עיקר האדם הוא הנשמה שבקרבו והגוף אינו נקרא כי אם בשר אדם והוא הטפל אל הנשמה והנשמה היא העיקרית וכל עסקי הגוף לא שלו הוא כלל כי אם כדבר הטפל אליו מה שמוכרח לעשותו בעל כרחו שלא ברצונו שאינו עושה כי אם מצד ההכרח ורק מה שהוא מוכרח בהכרח גדול עושה, ולא כן יעשה כשעוסק בתורה ובמצוות ועבודת ה' דומה בעיניו כאילו עוסק בשדה שלו שעושה אותה יפה ונאה בכל מיני השתדלות וחריצות ולא יעצור אותו הגשם והשלג ולא חושך אפילה, ובוקר השכם לעבודתה ואין ממתין עד שיצא השמש על הארץ כדרך שאר פועלים הנשכרים לעבודת אחרים שאינם יוצאים לעבודתם כי אם אחר זריחת השמש כמו שאמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ג:) כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב-כ"ג) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו וגו'. והוא משכים בבוקר בבוקר כי שלו הוא ועושה הכל בכל מיני יפוים והתאמצות בזירוז אחר זירוז כדי שיהיה שדהו נעשה יפה מאוד מאוד וכה יעשה עסק התורה ומצוות ה' כמו ציצית ותפילין ושארי מצוות בגודל חריצות והשתדלות שיהיו נעשים בחשק גדול ובאהבה רבה ולהתאוות לקיומן תיכף בהגיע זמנן בתשוקה וחמדה גדולה. ובעת עשייתם, להשליך מאתו כל בחינת מחשבות הטורדות מהבלי העולם ולדקדק בהם מאוד שיהיו על תכלית ההידור ותכלית הכשרות שלא יהיה ח"ו שום שמץ פסול בהם אפילו חומרא דחומרא. אבל בעניני עולם הזה ירפה ידו בעשותן ולא יעשה כי אם מצד ההכרח גדול לפרנסתו ותיכף כשישיג פרנסתו יום ביומו יניח את של אחרים ויעבוד בשלו בתורה ומצוות ואל יעכבו שום מניעה וחושך אפילה והשכם בבוקר בבוקר והכל מצד חשקת וחמדת לבו כאדם העושה בשלו החביב עליו למאוד, מחמת שידיעתו נכונה שהשדה היא טובה למאוד לאכול ממנה פירות ותבואות טובות כל ימי חייו וזהו שאמר הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיה פירוש מה שהוא עושה עסקי הקדש עסק התורה ומצוות ה', זה לו יהיה. שידע שזה הוא שלו ממש ויעסוק בהם כאדם העושה בשלו אבל עסקי חול אשר לא בקודש המה, לשל אחרים יהיה נחשב בעיניו שלא לעסוק בהם כי אם על צד ההכרח הגמור כנאמר.
והקדמה השנית היא, על פי אשר אמרתי לפרש מאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, א') על פסוק (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח. ונראה בביאורו אחר שנפרש מאמר הכתוב (יהושע כ"ד, ב'-ג') כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו', ושורש הדברים הוא כי נודע אשר נהר המושך הוא דוגמת חסדים המתפשטין ומתמשכין בטבעם ורוצים להשפיע לכל, ואכן שני מיני חסדים הם אחד הוא חסדים הטובים שהוא להשפיע לעני המצטרך להשפעת טובו להאכילו ולהשקותו ולכסותו כאשר תשיג ידו די מחסורו אשר יחסר לו ולגמול לחייבים טובות שהוא ללמד את האנשים ההולכים בדרך הרע להחזירם למוטב ללמדם דרכי ה' לשמור מצותיו ותורותיו. והשני הוא להיפך, חסדים הרעים כעין הניאוף בעריות האסורות שהוא התאוות השפעת הרע, וללמד את בני האדם דרכי הרעים שיתורו מאחרי ה' בביטול תורותיו ומצותיו, וזה היה בחינת תרח אבי אברהם שהיה מלמד את העם דרך עבודה זרה והיה עושה צלמי עבודה זרה למוכרם לאחרים ולהודיעם דרכי עבודתם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ג) וזה נקרא עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר הרומזת למדת החסד הטוב וזה הוא עבר השני חסדים הרעים, וידוע אשר ברא כרעא דאבוהי ויפה כח הבן מכח האב, שיופיות כח הבן הוא נמשך מכח האב ועל כן גם אברהם בנו נולד בטבע ומזג מדת החסד הרע הזה, ואמנם לפי שהיה כוחו יפה ובן שלוש שנים הכיר את בוראו כאומרם ז"ל (נדרים ל"ב.). העביר על מדותיו מדת הרע שנולד עמו ועבר את הנהר לצד ימין בחינת חסדים הטובים וכל ימיו היה רודף לעשות חסד אמת לגמול חסד עם כל באי עולם להאכילם ולהשקותם, ואחר כך טרח ויגע ללמדם דרך ה' שגם המה יכירו את בוראם וגייר את הגרים כנודע.
וזהו שאמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וגו'. כלומר תרח אבי אברהם ישיבתו ודרגתו היה בבחינת עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר לעשות חסדים הרעים בעולם, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאותה דרגה עצמה של עבר הנהר לקחתי את אברהם לצד אחר הנגדיות לעשות ולהרבות חסדים הטובים בעולם והוא מעלה גדולה ונפלאה בחינת מעביר על מדותיו ששבחו חז"ל (תענית כ"ה:), כיון שלוקח בחינות הרעים ומהפך מדותם להעשות בהם בחינות הטובות על זה אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) שאפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. והנה אמרו חז"ל (נדה ט'.) דם נעכר ונעשה חלב דכתיב (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא. ופירושו שהדם הטמא בעצמו הוא הוא הנעכר ונעשה חלב הטהור, ולזה אמר מי יתן טהור מטמא כגון אברהם מתרח מטומאת תרח בעצמו שהתנהג לעשות חסדים הרעים בעולם להודיע להם מעשי עכו"ם איך לעבוד לכל עבודה זרה ועבודה זרה, מטומאה זו עצמה היפך אברהם ועשאה טהור ולימד את העם דרכי ה' וגייר את הגרים כאמור.
והקדמה השלישית היא, על פי מה שאמרתי בפסוק (דברים ל', י"א-י"ד) כי המצוה הזאת לא נפלאת היא וגו' לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ולבבך לעשותו. ולכאורה נראה כשפת יתר כיון שאומר שלא בשמים היא ודאי שלא נאמר מי יעלה לנו וגו' ולמה לו לפרט מה שהיינו יכולין לומר.
אכן האמת בזה הוא שאדרבה שבודאי כל התורה וכל מעשי המצוות כולן בשמים הן, וכל העולמות העליונים עיקר קיומן ועמידתן הכל רק על התורה ועבודה במה שמקיימין ישראל את התורה כמאמר הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכן כל הדברים של מעלה כולן נוטין ומתהפכין מדין לרחמים, וח"ו בהיפוך, הכל רק אחר מעשי בני אדם על ידי התורה הקדושה כמאמר הכתוב (תהלים קכ"א, ה') ה' צלך, וידוע פירושו שה' הוא כצל הנוטה אחרי האדם ומהפך עצמו לצד שנוטה האדם כן ה' צלך ממש שנוטה אחריך כצל הזה, להנהיג עולמו בחסד וברחמים כפי מעשיך. ועל כן בזה היה פתחון פה לומר מי יעלה לנו השמימה כיון שעיקר תיקון המצוות הוא לתקן בשמי השמים העליונים, מי יעלה לנו שם לעשות פעולות הנפלאות האלה ולתקן תיקוניהם, לזה אמר הכתוב כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וגו', פירוש לדבר הזה שתאמר מי יעלה לנו לעשות פעלם בשמי השמים, לזה אינו בשמים כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, פירוש אפילו כשהוא רק בפיך ובלבבך בעמדך על הארץ התחתונה הלזו, כמו במצות תורה ותפילה ושאר המצוות שאינם בעשיית מעשה בגופו, רק בדיבור פיו ובכוונת הלב, קרוב הוא לעשותו לתקן ולעשות פעולות בלב השמים בכוחו, וכמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד':) בפסוק ואשים דברי בפיך וזה לשונו: כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא וכו' ומכל מלה עביד רקיע חדא כו' עד דאתעביד מההוא מלה שמים חדשים וכו' עד כאן. אבל באמת הנה כל התורה ומצוות נתונים נתונים בשמי שמי קדם להיות כל הנהגות השמים על ידם.
ואחר הדברים האלה תבין ממילא ביאור דברי הכתוב כאן, ויאמר ה' אל אברם לֶך לְךָ, כלומר שהליכתך במצות ה' תהיה לָך פירוש שלך יהיה, שתדע אשר אין לך בעולם כי אם זה עסקי התורה והמצוות ועל כן תעשינה כאדם העושה בשלו באמת ובזריזות ובתמימות ובאהבה וחשק נפלא, ותמיד תראה העיקר לעסוק בעבודה שלך הוא עבודת הנשמה לעבדה ולשמרה ולתקן שורשה בשמי מעלה כי רק זה שלך הוא, וכן עניני גופך לא יהיה רק כסריס העובד בשל אחרים שעושהו רק בעת הכרח הגדול ומקצר בה כאשר יוכל, וכל ימיך אשר אתה חי על האדמה תראה לעסוק בשלך, הוא שורש נשמתך הקדושה להצמיחה ולנטוע בה כל עץ המה המצוות ומעשים טובים אשר בעשות האדם מצוה ממצוות התורה, נצמח מזה תענוג נפלא במקום שורשו בארץ החיים גן עדן העליון אשר שם תתעדן נשמתו בעונג עצום כדמיון תענוג פרי אילן הנחמדים הנפלאים וטובים למאוד, וזה היה עיקר בריאתך לעולם הזה שתכין לך כל אלה כדי להיות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם כאשר יפיץ עליך ענן אורו שם ובאברתו יסך לך לענגך מנופת צוף תענוגי עולם הבא אשר אין לה ערך ודמיון כלל בתענוגי עולם הזה, ואם תאמר ואיך אעלה על השמים לתקן שורש נשמתי שם ולהכין שם בעדה ממיני התענוגים היקרים הנפלאים אשר עין לא ראתה וגו' כדי להיות בזה נחת רוח לבוראי, על כן אמר לו מארצך פירוש דוקא מן הארץ התחתונה שאתה עומד שם משם תוכל לתקן כל זאת כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך שם בארץ אשר אתה עומד עליה לעשותו ולתקן בשמי השמים העליונים כאמור, ועוד אמר לו כי הנה אתה יש לך מעלה יתירה גדולה לזכות לאור באור החיים והוא ממולדתך ומבית אביך רצה לומר כיון שאתה נולד ממקור מקום טמא כזה ונשרש בך שורש הרע משורש בית אביך כי ברא כרעא דאבוהי ואפילו בלא זה דרך בני הרעים להיות אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואתה לא די שלא תלך בדרך אִתם לעשות ח"ו כמעשיהם, אף תוציא יקר מזולל בבחינת טהור מטמא לעבוד עם בחינת הרע שלהם את ה' לקחת שורש החסדים אשר נטבע בהן לרע, לעשות עמו חסד של אמת חסדים הטובים להאכיל ולהשקות רעבים וצמאים ולגמול חייבים טובות ללמדם דרכי ה' ועבודתו.
וזו היא בחינה נפלאה החשוב אצלי בחינת מעביר על מדותיו שהעיד הכתוב אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי תדע אשר בכל מדה ומדה אשר נמשך אל הרע ח"ו הנה גנוז וטמון וצפון בה ניצוץ הקדושה מה' המחיה הדבר ההוא מה שנטף הקב"ה כטפה מים הגדול ממדות הטובות האמיתיים אל בחינת הרע להיות יומשך לב האדם לשם להתאוות אליו, בכדי להיות שכר ועונש בעולם, ואדם המשכיל ומבין זאת חוטף ונוטל בחינות הניצוצים הקדושים משם לעבוד עמו את ה' אלהיו והרע נופל ונשבר ויורד לעמוקא דתהום רבה ולא יהיה לו עוד תקומה עולמית בבחינת מאמר הכתוב (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו וגו' וזה ממש אם תוציא יקר מזולל, זה הניצוץ היקר בעיני ה' אשר נפל לקליפה ברצון ה' אלהי עולם, והאדם המוציאו משם ועובד עמו ה' ואז בא הניצוץ לראות פני מלכו מלך מלכי המלכים הקב"ה אביו שבשמים, אז שמחה וחדוה ונחת ותענוג עצום לפני הקב"ה, ולפני הניצוץ הזה שמחה עמוסה לאין קץ עד אין שיעור וערך, והוא דמיון בן החביב לאדם במאוד בן יחידו שנלקח לשביה והיה שם ימים רבים עד שנשכח שמו ולא נודע זכרו, ולימים בא זה אצל אביו ואמו בעשירות רב במתנות רבות וכבדות, היאומן כי יסופר או הישוער בשכל אנושי גודל התענוג הנפלא ורוב השמחה והשעשועים והחדוה העמוסה אשר אז בין האב והאם ובניהם הלז, ודאי הוא בלתי שיעור וערך, ובשעת ביאתו שמתחילין לנשק זה את זה ודאי מתדבקים כל אחד בחבירו בדיבוק עצום באתדבקות רוחא ברוחא והיו לאחדים בכלות הנפש ממש, כן ביותר אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים תענוג קודשא בריך הוא ושכינתיה כשעולה אליהם ניצוצים הקדושים מניצוצי הקדושה שנפלו לתוך עמקי הקליפות ועולה הוא למעלה למעלה וזוכה לראות פני אביו שבשמים בשמחה בפנים שוחקות צהובות ומסבירות ונעשה יחוד וזיווג נפלא באתדבקות רוחא ברוחא בחדוה עמוסה לאין קץ ותכלית ונעשה שמחה ואור גדול בכל העולמות עד בלתי שיעור.
ונודע מסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שכאשר הניצוץ הקדוש יוצא מן הקליפה עולה עמו גם רכב גם פרשים הרבה למאוד שמוציא אתו שאר ניצוצי הקדושה המונחים בתוך הקליפה ההיא ואז הקליפה נשארת מת ועבר ובטל מן העולם והפח נשבר ואנחנו נמלטנו כנודע מדברי האר"י ז"ל, ובזה תִרְבּה שמחת קודשא בריך הוא ושכינתיה מה שכל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימא לבוא לנגדם ברכוש רב, ועל כן ודאי אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי מרוב השמחה והחדוה שנתרבה כביכול בקודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות, ממילא מתבטלין ונשברים כל הגזירות וכל ענינים לא טובים, אדרבה מברך עמו ישראל בברכתו ברכת החיים והשלום ונחת ומשפיע לעולמו ברכה ושמחה והצלחה ונחת ותענוג הכל לגודל החדוה והשמחה אשר לפניו אז, ועל כן אמר הקב"ה לאברהם וממולדתך ומבית אביך, כלומר כיון שאתה מהם ואתה מעביר על מדותיהם זה יהיה לך זכות גדול וסיוע נפלא לבוא אל הארץ אשר אראך הוא ארץ החיים גן עדן העליון ששם מתענגים הנשמות בתענוג נפלא הפלא ופלא וזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בטובת אמת צלולה וברוב טובה שאין אחריה עוד טובה וזה הוא עיקר עבודת האדם לעשות נחת רוח לפניו במה שיזכה לראות פני השכינה וליהנות מזיו יקר הדר תפארתו בשמחה ונחת. לוּ חיש יהיה עלינו ועל כל ישראל אמן.
גם ירצה לומר לפי הנזכר, כי אחר שצריך אדם לידע בטוב אשר התורה והמצוות הן הן שלו ממש ולעיקר הזה בא לעולם וכל עסקי הגוף יהיה נדמה בעיניו כאילו עוסק בשדות אחרים, ואמנם עבור שנחלתנו נהפכה לזרים כי התורה נקראת נחלה וירושה לישראל כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וגו' וכשהיא נהפכה לזרים פירוש שעוסקין בה כמו שעוסק בשדה אחר בעל כורחו שלא בטובתו ובכל מיני שקרים וזיופים ועצלות ואם רק יוכל להמלט שלא יעסוק בה, חפץ מאוד בזה ודומה עליו כמשאוי, אז גם בתינו לנכרים, שעבדים משלו בנו פורק אין מידם כי כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך והארץ נעשה שממה כמהפכת זרים, כלומר כמו שאנו מהפכין התורה לבחינת דברים הזרים ונכרים, כן באין זרים ונכרים לנחלתינו, ולזה רמז הכתוב לך לך כנזכר שתלך בעסקי תורה ומצוות ה' בכל אופן הנאות באהבה וחמדה ותשוקה גדולה כי לך היא שהיא שלך ממש ותעסוק בה כאדם העושה בשלו, ואז גם אנכי כן אעשה אשר מארצך וממולדתך אקח אותך אל הארץ אשר אראך לשבת בבטח על אדמת הקודש אשר הוא שלך ממש מיום הבריאה ושם ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו', כי בהיותך במקום מקור הברכות והשפעות ודאי כל הברכות יחולו על ראשך. והיה ברכה, שכל כך יהיה נתפס הברכה בך עד שְתֵעָשֶה בעצמך בחינת הברכה לברך את כל אשר תחפוץ. והעיד הכתוב על אברהם אבינו אשר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר כאשר היתה דבר ה' אל אברהם הן בפשטות הצווי שילך אל הארץ והן כל רמז שרמז בו ה' על הליכת הנשמה וכח שכלו בתורה ומצוות ה' כן הלך לא נטה ימין ושמאל מאשר צוהו ה' והלך בגופו ושכלו לעשות רצון קונו באמת ובתמים.
ג או יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ז') בזה הלשון: ויאמר ה' אל אברם לך לך מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן אמר ר' יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים (פירוש שהליכת אברם לארץ היה סך הכל ס"ה שנים קודם מיתת תרח כאשר מפורש החשבון ברש"י סוף פרשת נח עיין שם) אלא בתחילה אתה דורש הרשעים קרוין מתים בחייהן לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרין הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר לו הקב"ה לך וכו' ואני מקדים מיתתו ליציאתך בתחילה וימת תרח בחרן ואחר כך ויאמר ה' אל אברם וכו'. ולכאורה למאן דאמר (בבראשית רבה ל', ד') שתרח יש לו חלק בעולם הבא לפי שעשה תשובה (ומובא ברש"י בפרשה זו בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך) לא יוצדק לכתוב עליו מיתה בחייו על שהרשעים בחייהן קרוין מתים כיון שעשה תשובה צדיק הוא חיה יחיה, ונראה לפי דעה זו אשר וימת תרח בחרן הוא סיום הסיפור שלמעלה במה שאמר הקרא מקודם ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו' ואת שרי כלתו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען ויבואו עד חרן וגו', ולשון ויצאו אתם אין לו פירוש ויצאו אתו הוה ליה למימר, ועיין ברש"י, וכבר כתבנו למעלה בזה עיין במקומו, ואמנם עוד נראה שלהורות בא ששני יציאות היו ולא יציאתו של אברם כיציאתו של תרח כי תרח הלך לו לבד מארצו עבור אנשי עירו שהיו רוצים להרגו שאחרי ראותם באלהי אברהם אמרו אליו אנת הוא דהוית מטעי לן באלין פסילין, ועבור יראתם ברח מפניהם כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו דף ע"ח:). אבל לא היה כוונתו ללכת ארצה כנען דוקא כי למה יבחר לו דוקא זה הארץ והלא כל העולם לפניו, ולא כן אברהם לצד דרכו והילוכו בקדושה ידע מעלת קדושת הארץ ומעלותיה אשר היא מקודשת מכל הארצות, הִתאוה תאוה לילך לשם לעבוד שם את אלהי עולם לקרוא שם בשם ה', וגם אפילו אם לא היה יודע כלל, מכל מקום שורש נשמת אברהם מקור הטהרה והקדושה ודאי ממילא נמשכה ובערה תאותו להתקרב לארץ הקדושה ושם ימצא מין את מינו וכל מקור יקו למקורו.
וכבר כתבנו בפרשת נח (בפסוק וישלח את היונה מאתו) אשר לזה היה נח שולח היונה דוקא ולא עוף אחר לצד שכנסת ישראל ליונה אמתלי כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ה.). וכשתבוא היונה על פני תבל ומלואה ממילא תתמשך ותעוף לארץ ישראל שורש מקור חיותה במעט דמעט, ושם לא היה הגשם של המבול כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ב, כ"ד) ארץ וגו' לא גושמה ביום זעם, רק התגברות המים לבד היה שם כמו שמובא בדברי האלשיך במקומו, ועל כל פנים נשאר שם איזה אילן יבש או שאר דבר שתדע בו אם הקלו מים מעל פני האדמה, וחוץ משם לא היה אפשר לידע כלל כי נימוח כל עשב וכל עץ ועיין שם בדברינו, ומכל שכן דכל שכן להבדיל וכו' קדוש אלהים אברהם אבינו ע"ה ודאי ממילא היה נמשך כח תאותו וחשקו למקורו מקור החיים לראות בטוב ה' בארץ החיים להסתפח בנחלת ה'.
ועל כן אמר הכתוב ויצאו אתם פירוש לוט ושרי הלכו עם אברם ותרח (ועיין ברש"י) והזכיר יציאת אברם ותרח בשנים כי לא הליכתו של זה כהליכתו של זה תרח לא יצא רק לצאת ממקומו ואברם יצא להמשך אחר שורשו אשר בארץ החיים ולזה אמר ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען כלומר שני הליכות היו, תרח יצא מאור כשדים פירוש לצאת ממקומו, ואברם יצא ללכת ארצה כנען לקרוא שם בשם ה' אל עולם במקור הקדושה.
והנה נודע מה שפירש רש"י (בתחילת פרשת וישב) וזה לשונו: אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וכו' פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גילגולי סיבתם לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח האריך בו וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם ומשהגיע אצל אברהם האריך בו משל למרגליות וכו' עד כאן, ועל כן נכון אומרו כאן וימת תרח בחרן כיון שהכתוב מספר והולך מסיפור עשרה דורות שמנח ועד אברהם, והכל בדרך קצרה כשבא לסיפור תרח קיצר עניניו והודיע שיצא מאור כשדים ובא לחרן וישב שם ומת שם בחרן. ואחר שכילה מעשה תרח סוף התשעה דורות התחיל לספר במעשה אברהם בדרך ארוכה כל עניניו, ולזה בא הכתוב וימת תרח בחרן במקומו הראוי.
והנה כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ב') אשר זה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, זה דוקא לענין קיבול שכר כמו שכתבו שם הטעם בתוספות מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו והוא דוקא לענין קבלת שכר, מפני שיצרו גדול במצווה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו וכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכר גדול על זה כי לפום צערא אגרא, אבל אינו מצווה אין יצר הרע מקטרגו. אבל לענין להכיר באדם רוב גודל אמיתת אהבתו לה', יותר גדול אינו מצווה ועושה כי בזה ניכר התלהבות האהבה לבוראו אשר עושה מצוותיו מחשק נפשו בלבד בלי שום צווי, ומראה בחוש שאינו עובד על מנת לקבל פרס כי אם למען שמו באהבה. ועל כן אברהם אבינו שהיה חפץ מעצמו ללכת לארץ החיים להתדבק שם במקור הקדושה לרוב אהבתו לה' לא חפץ הקב"ה לגרוע כלום מאהבתו הגדולה לצוות עליו בדוקא מצוה זו שיהיה מצווה ועושה, רק אמר לו לך לך פירוש לדעתך וחפצך כאשר התחילת במצוה ללכת לך בדעתך, ואני איני מצוה אותך דוקא וכמאמר חז"ל בפירוש מאמר ה' אל משה (לשון רש"י שם) שלח לך אנשים וגו', לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח וכו'. וכן כאן לך לדעתך ולרצונך כאשר התחילת באינו מצווה ועושה ובזה תגדל הכרת אהבתך אלי כנאמר. ועל כן נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ולא אמר כאשר צוהו ה' כמו בכל המצוות כי זה הדיבור היה לדעתו של אברהם וכאמור.
וזה לפי פירושנו למאן דאמר שתרח עשה תשובה כאמור, ואמנם לפי דברי המדרש שהתחלנו בו שאברהם אבינו היה מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו עד שאמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב, ואני מקדים מיתתו שהרשעים בחייהן וכו', יאמר הכתוב כפשוטו לך לך, כלומר אחר שהקדמתי לכתוב מיתת אביך מתוך שחשוב כמת, מעתה יש לך רשות ללכת ארצה כנען כאשר רצית ולא תירא ולא תפחד מחשש הכיבוד, וזה לך לך לדעתך וחפצך כאשר היית חפץ ללכת והיית מפחד אבל עתה לך לדעתך הראשון שרצית בעצמך ללכת בלי שום חשש כנאמר.
ובדברים הנזכרים נראה לתת טעם למה שלא מצינו שנצטוה אברהם בשום מצוה ממצוות התורה כי אם מצות מילה בלבד ומה נשתנה מצוה זו מכל המצוות, ואכן כמו שכתבנו אשר לענין הכרת האהבה גדול אינו מצווה ועושה לכן לא צוהו האל בשום מצוה, בכדי שיקיימם מעצמו להראות בזה גדולה אהבת אברהם אוהבו אליו, ואברהם אבינו כן עשה כאומרם ז"ל (יומא כ"ח.) קיים אברהם אבינו כל התורה וכו' והנה בכל המצוות קיימם אברהם עד שלא נצטוה כי אמר בלבו אף שאחר כך אצטוה על זאת מבורא עולם ודאי אקיים צווי בוראי ואעשה המצוה פעם שנית ושלישית בכדי לקיים צווי הבורא, ואמנם במצות המילה ירא אברהם אבינו לקיימה מעצמה כי אולי יצטוה עליה מבוראו ואיך יקיימנה כאשר יצווה והוא כבר מהול. ולכן כל המצוות שישנם בקום ועשה עוד, קיימם עד שלא ניתנה התורה, והקב"ה לא צוה אותו עליהם בכדי להיות אינו מצווה ועושה. ולא כן במילה שאינו עוד בקום ועשה וירא מלקיימה שמא יצווה עליה. והקב"ה ברוב חסדיו בראות לבבו הטהור שכל המצוות קיים ורק זאת נשאר לו כי ממתין פן יצוהו, כן עשה וצוהו בפירוש והוציא מחשבתו אל הפועל בכדי שלא יחסר לו מתורת ה' כלום, והיה אצלו תורת ה' תמימה מראש ועד סוף, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דאורייתא, ודרבנן, ועל כן נקוד נקודת שם זה בפסוק תורת ה' תמימה בסגול בדברי האר"י ז"ל להורות על בחינת החסד מדת אברהם והיתה אצלו תמימה כולה שלא חיסר ממצותה כלום וכנאמר.
ד עוד יתבאר אומרו לך לך וגו'. כי הנה ידוע אשר האדם צריך תמיד להיות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, לראות לתקן כל מדה נכונה ממדה אשר עומד עתה בה בארץ, לתקן שורשה במקום עליון בשיעור קומה הן בבחינת הטוב והן בבחינת הרע ח"ו, ואם יראה בעצמו השפעת טובו יתברך עליו וחסדו, ישים על לבו לתקן מדת החסד בעולם, והוא לגמול חסד לבאי עולם באלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כמו הכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה וכדומה כי כולם הם בבחינת הטובות שבין אדם לחבירו, וגם להכניס בלבו אהבה עצומה עזה ונפלאה לאל הטוב והמיטיב לכל בריותיו אשר ברא להעניקם מטוב ברכותיו, והמשפילי לראות בשמים ובארץ ומשגיח על כל פרטי ופרטי מן הנבראים אשר על הארץ, ונותן מחיה לכל, וזן ומפרנס מקרני ראמים וכו', ובזה הוא מתקן מדת החסד בשמי מרום להיות נתגדל ונתעלה ביתר שאת ויתר עוז ומתגבר על הגבורות להמתיקן ברחמים ונכלל שמאלא בימינא ומשפיע מחסדו וטובו לכל ברואי עולמים בנחת ושמחה.
וכן כשרואה בעצמו מבחינת הגבורות והיסורין ח"ו ישים על לבו לתקן מדת הגבורה העליונה והוא לירא את פני ה' יראה אמיתית יראה עצמיות מגדולת כבוד ה' והדר גאונו אשר כל העולמות העליונים ותחתונים שפלים ורמים מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש אראלים תרשישים אישים אלים ובני אלים חשמלים זיקים גן עדן ויושביה גיהנם ויושביה מתהום ארעא ועד רום רקיע כולם יפחדון וירעדון באימה רבה ברתת וזיע וחלחלה גדולה ומרובה מגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך וקץ ותכלית, וכן להתגבר על יצרו בגבורה גדולה לכבוש כל התאוות והחמדות תחת ידו שיהיו כולם ברשותו שלא יעשה שום תאות הלב כי אם יבין קודם בכח שכלו אשר בקדקדו אם יעשנה או לא, וכל זה במתינות ובבינת הלב באמת, אם עושהו רק לשם ה' באמיתיות שלא להנאת תאותו בשום אופן, וכן להרבות במדת הזריזות לעבודת ה' להתגבר כארי לעמוד לעבודה בבוקר השכם ובזריזות עצום והכל ברשפי אש שלהבת יה להיות לבו בוער בקרבו להדבק אל ה' אלהיו, ובזה מתקן שורש הגבורה בשמי מרום שתתגבר על אויבי ה' לעשות נקמה בגוים להיות כי הנה אויביך ה' יאבדו יתפרדו כל פועלי און, ולהיות נמתק ונכלל בחסדי אל אשר משניהם יושפע שפע הטוב על ראש עמו בית ישראל כי הטוב והאושר השלימות האמיתי אינו בחסדים לבד כי אם בהתערבות בו מעט מכוחות הדינים כאשר ביארנו כמה פעמים.
וכן כשרואה לפניו ממדת התפארת בעולם כמו כל חפצים נאים הנמצאים בעולם, יראה לתקן שורשם בשמים לפאר ליוצרו שככה לו בעולמו ולא חיסר כלום וברא כל אלה להבחין מזה אפס קצת דקצת על אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור וערך מפאר חי העולמים במדות העליונות אשר מרוב תפארת גדולתו יוכל לצאת נשמת אדם ממש להשאר ולהדבק שם ולראות ביקר הדר עטרת תפארת מלכות כל עולמים, וכן בכל המדות כנודע. כלל הדברים אשר הן במחשבה הן בדיבור ובמעשה בכל מה שהוא, ישים האדם אל לבו באיזה מדה מעשר מדות שרואה עתה לפניו ועוסק בה ויראה לתקן מדה ההיא בדבר הזה שהוא חושב ומדבק ועושה בארץ.
והנה נודע אשר המדות העליונות נחלקים לשתי בחינות. חמשה חסדים וחמשה גבורות שכל אחד כלול מעשר שהם חמשים וחמשים. ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' וגו' לך לך מארצך כלומר שתי הבחינות שהם חסדים וגבורות הנרמזים בחמשים וחמשים ושהם לך לך הכל יתוקן בתיקון הנכון מארצך על ידי מעשה ארץ התחתונה, כי חמשה תענוגים הם בעולם, אכילה ושתיה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ונגד זה בגבורות הם חמשה עינויים האסורים ביום הכפורים מה שצריך ענות נפש מחמשה דברים האלו, ועל ידי החמשה דברים האלה הן בעשותן או כאשר יפרוש אדם מהן לשבירת תאותו מתקן כח הה' חסדים וה' גבורות וכאמור, והכל כאשר אתה עומד במקומך מארצך וממולדתך ומבית אביך כלל בזה כל בחינות העשר מדות הנכללים בג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה תפארת. כי ארץ אמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא בחינת הימין בחינת החסד והאהבה שרודף לעשות מצוה ממצוות ה' כאומרם (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים. וכנגדו משמאל, בית אביך שהוא תרח שורש הרע והקליפה הנמשך ונתפשט משורש הגבורה הקדושה, שבה הוא אחיזת הקליפות להרע לעולם בכח הדין הקדוש בבחינת (ישעיה י', ה') הוי אשור שבט אפי, והבן, גם בית אביך עם האותיות והכוללים הוא מספר שני פעמים גבורה. וממולדתך, הוא מאמצע שהיה במשפחתו גם בחינת הטוב שעל כן צוה לאליעזר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך כי היה מעורב בחינת הקדושה עמהם, והראיה שרבקה ושרה היו מהם וגם הרן לא היה חזק ברשעו כל כך כנודע, ומכל הג' בחינות אלו הכוללים כל דברים שבעולם וכל הבחינות כנודע.
מהם תוכל לעלות אל הארץ אשר אראך היא ארץ עליונה להיות תמיד ראשו בשמים לעשות בתחתון ולרמוז לתקן בכל מדה ומדה מה שדוגמתו בשמים כמדובר, ואז ואעשך לגוי גדול ואמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם. לצד שה' הטוב משפיע על ידו ובזכותו, טובות לכל העולם עבור מה שמגדיל תמיד בחינת החסד וממתיק בחינת הדין הן בראותו חסדי המקום והן גבורותיו בכולם רואה להגביר החסדים ולהכניע הדינים וכן מתנהג הקב"ה עם עולמו כאשר הוא מתנהג בכאן באהבת ויראת בוראו, כאשר אמרנו על פסוק (תהלים קכ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, פירוש אשרי האיש שירא מזה מה שיודע שה' הוא ההולך בדרכיו פירוש דרכי אותו האיש שכל התנהגות כל העולמות עליונים ותחתונים בכל הנבראים והיצורים והנעשים, הכל על פי דרכי איש בהטבת מעשיו או להיפוך ח"ו, ואם חלילה יקלקל דרכיו ומעשיו ח"ו יסתמו כל צנורות ההשפעה של כל הנבראים ברואי הארץ הלזו, ויוחסר לחמם וברכתם, והדינים יהיו מתגברים בעולם ואז אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה וגו', ואף בעולמות עליונים ח"ו ימעט אורם והשפעתם כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. והוא ענין המעטת אור השפעתם הבאה מלמעלה ונשאר חושך במקום אורה על ידי מעשה בני אדם כמאמר הנביא (שם ה', כ') שמים אור לחושך, ועל כן יראת ה' על פניו, רעדה יאחזנו חלחלה יחטפנו ופחד ואימת מות יפול עליו פן יגרום קללה לכל העולמות וכולם יקללוהו בפיהם ובלשונם ויאמרו הראיתם זה השפל ונבזה אשר מונע השפעת אור ה' בעולם, ומחשיך עיני כל, ועל זה אמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום. פירוש המונע בר ומזון לבוא לעולם על ידי מעשיו המקולקלין הממשיך הדינים לעולם כולם יקבוהו ויקללוהו מגדול ועד קטן יונק עם איש שיבה מה שמנע לחמם מפיהם, ועל כן בזוכרו זאת הנה אדרבה ישים פניו ודעת מחשבתו להוסיף עוז ותעצומות להיטיב כל דרכיו ומעשיו ולהרבות חסדי המקום בעולם ולהכניע הדינים כדי שעל ידו יתברכו כל העולמות וכל הנבראים והוא יהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתו כל טוב ואור החיים לכל, ומשורש נשמתו יתחלק לכל באי עולם כנודע, ומי שזוכה לבחינה זו הקב"ה מיחד שמו עליו לומר אלהי אברהם או אלהי ישראל בכלל, כי על ידו מתנהג הקב"ה להיטיב לבריותיו וניכר אלהותו יתברך בעולם על ידי זה האיש, אחר שהוא הגורם שפע ומזון וחיים לכל העולם וכולם יאמרו אלהי פלוני כיון שעל ידו משפיע הקב"ה כל הצטרכות העולם.
ועל כן כשאמר לו לך לך כנזכר שמכל דבר יראה לתקן את המדה ההיא בשמי מרום ועל ידי זה יגרום שפע רב בכל העולמות כי יתיחדו ויתקשרו המדות אלה באלה ביחוד גמור אחר שיהיו כולם על תיקון הנכון, הבטיח לו בהיות כן, אשר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, כי כולם יודו ויאמרו אשר אלהי עולם מרחם על עולם רק בשביל אברהם כלומר בשביל והצנור שאברהם עושה ליחד המדות ולהמתיק הדין ולהגביר החסדים, בזה השביל יורד השפע והברכה והחיים לכל נבראי עולם והקב"ה הוא אלהי אברהם ממש שעל ידו מחיה עולמו ומנהיג עצמו בבחינת הבורא לנבראיו להחיותם וכאשר כן תעשה אז הנה ואברכך כי הנה נודע מה שאמרו ז"ל (ילקוט נ"ך רמז תתק"ס) בפסוק (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך ונודע אשר צריך להבין ענין אל תקרי שאמרו חז"ל אל תקרי כך אלא כך כיון דבאמת כתיב בקרא יבורך וכי זה קרי וכתיב ובאמת אנו קורין גם כן יבורך.
והענין הוא, על פי מה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתק"ן) אמר ר' אחאי מצינו שכל המלמד סנגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם דכתיב (ישעיה ל', י"ח) ולכן ירום לרחמכם. ממי אתה למד מאחימעץ וכו' עד תדע לך שהוא כן שכל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שברכן שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל וגו', וכן אמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך וכו', כי הנה לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה, כלומר כשהקב"ה מברך את עמו ישראל ויושיעם למען שמו בישועתו, זה הישועה לה' היא פירוש כי נחשב כאילו כביכול הוא נושע בברכה הלזו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ועל כן זה נחשב ישועה לה' במה שעל עמך ברכתך סלה ומברך לעמו ישראל בקדושתו, ונמצא האדם המרבה להיטיב וגורם ברכה והשפעה לעולם, מתרבה בזה שמחת וחדות הקב"ה במה שיוכל להיטיב על ידי ברכת האיש הלזה ובודאי הקרוב קרוב קודם להברכה שיתברך הוא קודם הכל, וזהו שאמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) וברכה לראש משביר כי זה המשביר וממשיך מזון ושפע הטוב על פני תבל ויושביה ודאי הוא הקרוב להברכה היורד על ידו להיות יחולו מקודם הברכות לראש צדיק וממנו לשאר באי עולם ועל כן אל תקרי יבורך אלא יברך כלומר שלא יוכל להיות יבורך מאור פני ה' אם לא תוקדם בתחילה אצלו בחינת יברך שהוא יגרום בצדקתו ברכת הארץ ויושביה ואז על ידי זה הוא הקרוב קודם לקבלת הברכה. וראיה ממשה שלא נתברך בשם טוב להקרא איש אלהים עד שבירך תחילה את ישראל וגרם ברכה ושפע לעם ה' ומברכתן גם הוא יבורך כנאמר, ועל כן כשיזכה לבחינת לך לך מארצך כנזכר שעל ידו יומתקו כל הדינים ותרד כל בחינת הברכות והשפעות לעולם ודאי שהוא יבורך קודם מה' ולזה אמר לו ואברכך ברכת שמים מעל וארץ מתחת כיון שהוא הממשיך כל הברכות לבאי עולם.
והנה הרב האלשיך כתב (בפרשת ויצא) בפסוק (כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי כלומר אם אזכה שגם אלהים שהוא בחינת הדין יסכים להיטיב עמי כי אטיב מעשי באמת ובתמים, בכל השלימות הראוי באופן שאתברך גם על פי דין אלהים, והוא בחינת מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב), רב ושמואל כו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כי הניזון רק במדת הרחמים של הקב"ה במה שמאיר עליו הקב"ה מרוב חסדו וטובו נקרא ניזונין בצדקה כי הוא צדקה מאת ה' ובזה לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיון שכפי הדין אינם ראוין לזה, מה שאין כן אם גם מדת הדין מסכמת להיטיב עמו אז הוא ניזון בזרוע שלא בצדקה, וזו הברכה היא על שלימות הגמור שאין בה בושת פנים וגם הקב"ה מקבל רוב גודל תענוג מזה עד אין שיעור כי עיקר הבריאה היה בשביל זה להיות זן את עולמו בדין ובמשפט צדק בכדי שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כי כאשר לך ה' הצדקה אז לנו בושת הפנים ואין הטבה זו שלמה מכל צד, והקב"ה חפץ חסד באמת הוא שיהיה ההטבה בשלימות הגמור, ועל כן כשנאמר כאן ואברכך ודאי הוא על שלימות הברכה שיתברך גם ממדת הדין ובפרט כיון שקאי למה שלמעלה אשר אם יזכה לתקן כל מדות עליונים בשרשם בשמי השמים וליחדם ולקשרם זה אחר זה ביחוד גמור מי לנו גדול להתברך מאת אלהי"ם כמו זה, על כן אמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק נודע מדת יצחק שהוא הפחד והדין, ואף על פי כן הכל יאמרו ראיתם כמה גדולה כוחו שניזון בזרוע שאף אלהי יצחק מברך אותו וזן אותו כאמור ועל ידי כן ואגדלה שמך כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) ואגדלה שמך ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר שיצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע שלו) ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן וכו' עד כאן. וצריך להבין למה היה נחקק על המטבע שלו כך וכך ועיין במפרשים.
ולפי הדברים הנזכרים אפשר לומר, כי הנה שתי בחינות היה באברהם, אחד מה שהרבה מדת החסד בעולם בעשיית חסדו וטובו לבאי עולם וברוב אהבתו הגדולה הנפלאה שהיה לו לה' אלהיו ובזה נתגבר החסד על הדין והמתיק הדין וגברו רחמי המקום לרחם על עולמו, כי בודאי זה השפע והברכה שגרם אברהם לברך כל באי עולם הכל היה ברוב חסדי המקום על ידי עשיותיו ופעולותיו, אבל לא שירד הברכות בכל העולם מצד הדין שיהיה כל העולם אז ניזון בזרוע שיטיב אלהי"ם עמהם כי לא צדיקים היו שיהיו ראויין להיות ניזונין בדין, רק מצד רחמי המקום שריחם עליהם בשביל אברהם הצדיק כלומר בשביל והצנור שעשה תמיד להגביר החסדים, בזה נתגברו החסדים ופעלו הטוב אבל לא התברכו מאת אלהי"ם, ולא כן היה אברהם שהברכה שקיבל הוא בעצמו להתברך בכל מעשיו ודאי מאת אלהי"ם היתה שגם הדין אלהים הסכים לברך אותו מחמת רוב גודל צדקתו כנאמר וכמאמר הכתוב (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א ב' וירושלמי סוף ברכות) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו הרי מפורש שברכת אברהם היה גם במדת הדין ועוד לפי מה שכתבנו (באופן הי"ג מפירוש פסוק בראשית) אשר עבור זה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה לפי שהם נידונין על פי הדין הגמור אשר עלה במחשבה לפניו לברוא העולם בדין, ולא אדם הוא ויתנחם לחזור ממחשבתו רק הצניעו ומנהיג את צדיקיו במשפט הזה להיות ניזונין בזרוע ולדון אותם על פי הדין החזק ולכן מדקדק עמם כחוט השערה ועל כן השיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כ"ט:) כשראה ששוקלין את בשרו במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, ולכאורה מה זה תירוץ על קושית משה ואכן אמר לו שרבי עקיבא נידון על פי הדין החזק אשר עלה במחשבה לפניו בעת הבריאה ולכן מדקדק עמו כחוט השערה ומה יזכה אנוש עם אל ולכן שקלו בשרו וכו' ובודאי אברהם אבינו היה גם כן נידון על פי מחשבת הדין כי מי לנו גדול בבית המלך ממנו עמוד העולם מרכבה אליו יתברך, ובודאי היה ניזון בזרוע ונתברך גם מאת אלהי"ם פחד יצחק כנאמר.
ועל כן כשיצא מוניטין של אברהם להודיע טבעו וגדולת בחינתו היה כתוב זקן וזקנה מכאן להורות על בחינת הרחמים שהוריד והשפיע והגדיל בכוחו רחמי המקום על פני תבל ויושבי בה, ובחור ובתולה מכאן להורות על בחינת הדין החזק שהוא עצמו ניזון בזרוע וכל הברכות שברכו אביו שבשמים להיות גדול בעושר ובבנים ובכח וגבורה, הכל מאת אלהי"ם הוא כי ראוי הוא וזכה בגודל צדקתו להיות ניזון בזרוע להיות אלהים עמדו להיטיב עמו גם בבחינת הדין הגמור, וכאשר אמרו חז"ל בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו', ועל כן אמרו חז"ל ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, נודע מדת יעקב איש תם יושב אהלים. אוהל החסד, ואוהל הגבורה, ובזה הכל יאמרו על אברהם שהקב"ה מתנהג עמו בשני אלה הבחינות בבחינת החסד לרחם על העולם בעבורו ובכוחו, ובבחינת הגבורה להיות הוא בעצמו ניזון בזרוע בכח אלהים בחינת אלהי יעקב ממש, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) הברכות מסורות לך וכו' כי אתה בכוחך הגדול תוכל להמתיק הדינים ולהרבות החסדים ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ואתה תהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתך כל הברכות ומידך יבוקש להשפיע הברכות לבאי עולם על פני הארץ והיושבים בה. ולא זה לבד כי אם אף כל הברכות שהמשיך לעולם כולם חוזרות אליו להתברך בעד מה שהמשיך כל ברכה וברכה לעולם והוא אוכל יגיע כפו אחת ושתים. וקודם כאשר יקבל הברכות הקרוב קרוב קודם שיתברך הוא, ואחר כך כשיתחלק הברכות לעולם ועושה בזה נחת רוח גדול ותענוג נפלא לפני מי שאמר והיה העולם במה שהמשיך הברכה לעולם אשר זה כל חפץ מלך עולמים ברוך הוא, נתברך שנית מאת הקב"ה בעד זה, ועל כן כולם כאחד חוזרות על ראשו להתברך בברכה כפולה.
ועל כן אמרו (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי נודע ענין התפלה שהיא חיבור וקישור (מלשון צמיד פתיל) אורות ומדות עליונים וכל המתפלל בעד חבירו צריך לראות מקודם לתקן שם בשמי השמים יחוד וזיווג המדות זה אל זה ואז יוכל להמשיך הברכה מחי העולמים ברוך הוא אל המדות העליונות כי כל עוד שאין המדות בשלימותן ביחוד הגמור לא תרד הברכה אליהם כי אין הברכה שורה אלא על דבר השלם וכשהוא מיחדן בכח תפלתו מוריד שפע ורחמים וברכה אל המדות עליונות ומשם אל שורש נשמתו נשמת המתפלל ההוא ומאתו תושפע הברכה לשורש נשמת חבירו המתפלל בעדו על ידי הצנורות הידועים כי כל נשמות ישראל בשורשם אחד הם אחדות גמור. ונמצא כאשר הוא צריך לאותו דבר, ודאי הקרוב קרוב קודם להתברך הוא בברכה אשר המשיך לשורש נשמתו ואחר כך תושפע לנפש שמתפלל בעדו ועל כן הוא נענה תחילה והבן.
ועבור זה התפלל דוד המלך ע"ה ואמר (תהלים ט"ו, י"ב) ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ולכאורה יברך אחד מיותר והיה לו לומר ה' זכרנו יברך את בית ישראל ועיין במפרשים שם, ואמנם כיון שרצה להתפלל על ישראל ולהמשיך להם ברכה ממעונה אלהי קדם, היה צריך קודם להמשיך הברכה לשורש נשמתו בית המלכות ומשם ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה להתברך כללות נשמות ישראל. ולזה אמר מקודם ה' זכרנו יברך להמשיך הברכה לשורשו אשר בשמים ממעל ומשם יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ונמצא ודאי אשר הממשיך ברכות לעולם אשרי לו בעולם הזה שהוא יתברך מקודם וטוב לו בעד זה לעולם הבא כי ברכות לראש משביר שהקב"ה חפץ מאוד לשלם לו שכר טוב בעבור זה שהתברך עולם על ידו ועשה בזה רצון הבורא להיות נחת רוח לפניו שרק לשבת יצרה להעניקם מטוב ברכותיו ולקבל הענקתו וטובתו וחסדו, ואשרי מי שזוכה לקבל ברכתו, כי שכר מצוה מצוה (אבות ד', ב'), פירוש האדם העושה מצוה והקב"ה משלם לו שכר כראוי לפני כבודו זה השכר הוא גם כן מצוה והקב"ה משלם לו בעד זה, לבד מה שגרם במצוותיו להיות הקב"ה מיטיב לו ולשלם לו שכרו, שאין שיעור וערך לגודל הנחת רוח והתענוג שמתענג צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו במה שמצא מקום להשפיע ברכתו ולהאיר לאחד מבריותיו מטובו, ומשלם גם כן שכר בעד זה לבד, ואמנם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת (קהלת א', ז'), כי הברכה שהצדיק מקבל מאת ה' הן ברוחניות בתורה ועבודה והשגת חכמה ומדע, והן בגשמיות בברכת בני חיי ומזוני, על כולם הוא מודה ומשבח ומפאר לה' על כל הטוב אשר גמלהו, ועובד ה' בטובה ההיא, ובזה פועל עוד ברכה בעליונים ובתחתונים כי מגביר בזה מדת החסד במה שמודה לה' על חסדו והחסד מתרבה בעולם ומתברכין כל העולמות.
ועל זה אמרו חז"ל (עיין רש"י ריש וישב) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי כל עבודתם עבודה שיש אחריה עבודה, עבודה תמימה תמידית אין לה הפסק, להמשיך הברכות ולהודות לחי עולמים ולעבדו בפחד ואימה עבור חסדו כי יאמר מי אני השפל הנבזה קרוץ מחומר אשר הקב"ה בגדולתו ברוב חסדיו משגיח עלי ומיטיב עמי בכל מילי דמיטב ובמה אודה לה' אקדם לאלהי מרום האקדמנו בעולות הלא כל הארץ לפניו הוא, תבל ומלואה חיתו יער בהמות בהררי אלף וזיז שדי עמדו. ואם בהודות באמרי פי מה אני ומה ימי חיי הבל ואם אלף שנים אחיה והיה כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה, לא אוכל להודות לו, על אחת מני אלף אלפי אלפים ורוב רבבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעושה עמי בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואין בפי כי אם שיר ושבחה תהלה ותפארת לפי מאמצי כוחי לחי העולמים אשר השגיח עלי בחסדו, וזאת הודאתי ושבח מה שאני אומר בכל לב ולב שאין אני יכול להודות על טובותיו העודפות עלי, וכל השבחות וההודאות שאני אומר כולם אינם כטיפה מים הגדול מה שהיה ראוי להודות לך בכל תוכן נקודת מורשי לבבי ומאמצי כוחי עד מצוי דם הנפש בכלות נפשי בשבחיך, כי כל אשר אתה עושה עמי הכל בחסד חנם. ועבור זה הוא נכנע ונשבר לבו בקרבו ומתיירא ומתפחד מגדולתו ורוב חסדו בבושה גדולה בחושבו מהטובה שעושה לו אלהים תמיד ומה הוא גומל נגדו מכל מה שעבר עליו בכל ימי חייו, ואם יערוך זה כנגד זה ודאי יצא לבו בקרבו והמס ימס כדונג ונופל על פניו ממש, מרוב יודעו עד כמה אינו יוצא ידי שמים בכל שעה ורגע. ועל ידי זה ההכנעה ממתיק כל בחינת הדינים. ובהודאות מרבה החסדים וממשיך על ידי כן עוד ברכה ושפע ורחמים ממי שכל הברכות בידו.
ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו', פירוש שנעשיתי קטן מאוד ונכנע בעיני עבור החסדים והאמת אשר עשית תמיד את עבדך כי ידעתי שאינני כדאי וראוי לכך, ואך עם כל זה הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פירוש כי הוא עשו הרשע ויעמוד רשעתו לפניך שלא תמסרני בידו. ועוד, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים ואם לא תעשה למעני תעשה בשביל טפלי דתלי בי והיה ביניהם יונקי שדים שלא חטאו כי זה המעשה היה תיכף אחר שנולד יוסף שטנו של עשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ז'). ועל כולם עשה למען שמך הגדול והקדוש שהבטחתני ואמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך וגו', ואם יעקב אבינו אשר פדה את אברהם אמר קטנתי מכל החסדים מה יענו בני אדם אשר לא הגיעו לבחינתו אחת מאלף שצריך להיות נשבר לבבם בקרבם בראותם מעשה ה' ונפלאותיו וחסדיו שעושה עמם בכל עת ושעה ורגע, ובזה מרבה הצדיק עוד ברכה בעולם כאמור, וכשבאין הברכות אליו ועל העולם עוד חוזר ועושה כן בהודאה והכנעה ועבודה ונמצא אין לו מנוחה ממש שהברכה מעורר הכנעה והודאה וזה מעורר עוד ברכה, וברכה השנית עוד הכנעה וכן לעולם.
וזה שסיים לשון והיה ברכה כלומר שעצמך תּעָשֶה ברכה להיותך ממשיך תמיד מברכה אל ברכה, וממילא הברכות נתונות בידך כיון שכולם יורדים דרך צנור שורש נשמתך למאן דחזי לך למברכא בריך כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א). ועל כן אמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור כיון שהברכות לא ירדו כי אם בשורש נשמתך ולמאן דחזי לך למברך, בריך. ודאי לא יתברכו כי אם מברכיך ואוהביך הדבקים אתך ואז יוכל שורש נשמתם לידבק במקצת, אל שורשך לקבל הברכה משם. ואך מקללך אשר הם בבחינת יתפרדו כל פועלי און ואין להם דביקות בקדושה לא תוכל הברכה להאיר אל שורש נשמתם וממילא כשלא יאיר שם הברכה ברכת ה' הנה כל הקליפות והחיצונים המוכנים לרעה יתאחזו בהם ויתקללו בקללות שונות מקליפות ההם שהם מקור הקללות והארורים. ורק ונברכו בך כל משפחות האדמה פירוש שיאיר מן הברכה של אברהם גם לתוך שרי אומות העולם שלא יתבטלו מכל וכל, ועדיין לא הגיע זמנם (כמו שמובא בליקוטי תורה פרשה זו).
והנה אף שבחמשים וחמשים הנזכרים למעלה מבואר שם בליקוטי תורה שכולם רומזים לחסדים כי מוחין דגבורה לא נתקנו עד יצחק מכל מקום כתבנו שרומזים גם לגבורות כי כל החסדים מעורבים גם מגבורות, ועוד התורה היא נצחית ורומז בכל זמן ובכל אדם. והן אחר יצחק שנתקנו מוחין דגבורות רומז תורתנו הקדושה גם אליהם, ובפרט לאשר ידוע אשר הנשמה של האדם היא הנקראת אברם (כמו שמובא בזוה"ק ריש פרשת לך ובדף פ'.) ולפעמים מכוונה על שם אברהם כאשר כתבנו למעלה בשתי אופני עבודה אשר יעבוד האדם.
ועתה נאמר באופן אחר, כי הנה אדם הוא מ"ה במנין ובמספר, לפי ששורשו בשם הקדוש העולה מ"ה וכאשר אמר אליהו בתפילתו מלגאו איהו שם מ"ה ושני בחינות מ"ה נמצאים בעולם. אחד הוא הדבר הידוע ונראה לבני אדם, והכל יודעין מה הוא והוא מלשון מהות שידוע וניכר מהו הדבר, ואחד הוא להיפך דבר שאינו ידוע ואינו נתפס כלל במהות והכל שואלין מה הוא כי על כל פנים נראה שזה איזה דבר ואך עומד לשאול עליו מה הוא כי אינו ניכר במהותו.
וביאור הענין על פי אשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף ב') את מאמר חז"ל במדרש (שמות רבה מ"ה, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונם: באותה שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכן כל אוצר ואוצר ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכו' עד כאן. והוא פלאי, אחת הנה ידוע שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו כמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.). ועוד וכי אתגורי אתגר זה שאין לו, לקחת מהאוצר גדול מהאוצרות של עושי מצוות וחז"ל אמרו (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולזה נהפוך הוא שטוב שלא לטרוח ולהכין לו, ויהנה מאוצר הגדול. ועוד יתמה אשר על זה שאין לו ובודאי לא עבד לבוראו יאמר עליו הקב"ה למי שאני מבקש לחון.
ושורש הדבר הוא על דרך משל למלך שמצוה לעבדיו לתקן לו כתר מלוכה להכתיר עצמו בו בכתר מלכות כדרך המלך, יש מהם אלו הפחותים בדעת שזה נחשב אצלהם לעבודה ולמשא כבד עם שיודע בנפשו שעתיד זה הכתר להיות עולה ויושב בראש המלך, וכל הרואים את המלך כולם יפחדון וירעדון מאימת כתר המלוכה, כי הוא מורה על גדולתו וכבודו כי רבה היא ונורא בגוים, עם כל זה גם המלך עצמו לא נחשב בעיניו וכלא נחשב אצלו כבוד המלך וכתרו כי לגודל חסרון דעתו וטפשות לבו אינו רוצה לשים לב על זה, ונחשב אצלו עבודה זו כשאר עבודות הפחותות שעושה להמלך, ונדמה לו כאילו מוציא זבל מתחת סוסיו ובהמותיו ועל כן אינו רוצה לעשותו, כי אם עבור שיודע שבודאי ישלם המלך בעד טרחתו, עושה זאת למענו למען יקבל שכרו משלם ומצפה לתשלום גמול, והמלך החכם המבין לכל זה, הנה אותו העבד הבזוי נבזה בעיניו למסור לו איזה גדולה וכבוד ולהעלותו בקצת מעלות יתירות על שאר עבדיו, ואך אין דרכו של מלך לקפח שכר כל בריה ודאי הנה שכרו אתו ומשלם לו כפי ערך העבודה, אף שהוא כיד המלך הטובה ונוטל שכר גדול למאוד עבור גודל טוב המלך עם כל זה השכר קצוב לפי ערך העבודה.
והסוג השני המה בעלי שכל יודעים רבונם מבינים במקצת דבר המלך ודתו ויודעים עד היכן מגיע הדברים אשר העבודה החשובה הזאת נשתנה משאר עבודות למעליותא וכל כבוד המלכות תלוי בזה ונחשב בעיניהם עבודה הזאת עד שמתענגים בעבודה הזו, ומבינים אשר אף אם המלך לא היה נותן להם שום שכר על זה היו עושין לו עבודה הנפלאה הלזו כתר מלכות להיות עטרה על ראש המלך, ואך גבה לבם בזה ואומרין בלבם כי על כן בא להם עבודה הזו כי הם לבדם ראויים לכך לא זולתם, ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר הזה יותר מהם, והכתר הולמתם כי להם נאה ולהם יאה, וגם מהם אין דעת המלך נוחה, כי כמעט השוו כבודם לכבוד המלכות שסוברים שראויים לכך ועל כן לא נפל פחד עליהם להתפחד ולהתיירא מנגוע בכתר הכבוד הזך והנקי שח"ו לא ילוכלך ולא יטונף מזוהמת הידים ולהיות נחרד בזוכרו כי זה הוא שמוכן להנתן על ראש המלך, ורק לפי ערך סוג הראשון הם מובחרין במה שיודעין שכבוד לאיש בזה שהמלך נותן לו עבודה זו החשובה ולא יחפוץ לעשותה בשביל קבלת פרס, אכן אף בזה לא בחר המלך להיות כלבו.
והסוג השלישי הוא, כאשר ימצא אחד מעבדיו זך השכל ולב נבון וחכם ויודע מגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו והנה הוא תמיד נכנע לפי המלך ויראתו על פניו תמיד ושבח המלך וכתרו ירצה תמיד בפיהו ולא יוכל לשכוח בגדולת מלכו אף רגע, ותמיד כמעט נפשו יוצאת אל המלך כי חפץ תמיד לישאר בחצר המלך להיות מעבדיו המשמשין לפניו. ואם אליו יהיה צווי מפי המלך לשרת אותו בדבר מה ולעשות לו עבודה קטנה או גדולה מה מאוד ילהב לבבו ויכסף נפשו ויחפוץ בכל גופו ואבריו לעשות צווי המלך מה ששמע מפיו, אף אם יהיה ממש עבודת הוצאת זבלים מתחת פרדותיו, מאוד ומאוד יומתק לו ויערב לו עשיה זו יותר מכל מחמדי ותענוגי עולם כי לא יביט אל פחיתת העבודה רק לגדולת מי שצוהו, ובזוכרו שהוא עושה רצון המלך בזה, כל חפציו לא ישוו בעיניו לגדולת עשיה זו ושש על זה כעל כל הון יקר נמצא, ומכל שכן דכל שכן על אחת כמה וכמה אם יצוהו המלך לתקן את כתרו שיהיה מוכן להיות עולה ויכתיר את המלך, כמה יחרד וירתת ויזיע ולבו מתפחד ומתיירא ומרעיד נגיעת הכתר בידו ליתנו אל המלך כדי להלבישו על ראשו באומרו מי אנכי חסר דעת איש נבזה לגשת ולקרב לדבר וחפץ יקר הזה אשר השרים ויועצי המלך העומדים לפניו לאו כל אדם זוכה לזה הכבוד, ומי אני לבוא אל הכבוד הגדול הזה, ומכל שכן איך קרבה ומלאה לבי לקחת הכתר פז בידי פן אולי בנגעי בו אשים בו איזה כתם כל דהוא ומה אני וכל חיי לטנף כתר המלוכה, ואך מה אעשה ודבר המלך נחוץ עלי שיהיה זה הכבוד הגדול נעשה על ידי, וחלילה לי לעבור מרצונו ועל כן אני מוכרח ליטול הכתר הנורא בידי, אבל על כל פנים ארחץ בנקיון כפי עד אשר יטהרו מכל זוהמא וליכלוך מה, ואף אחר הרחיצה לא אקחנו בידי כי אם אחר שאכרוך ידי בבגדי משי זך לבן ונקי מכל, כדי שלא יתהוה כתם כל דהוא, ואחר המעשה שעושה בידו כשמגיע אל הכתר מתפחד מחשיבות כתר עצמו ליטלה בידו, ובא בגודל פחד ומורא ורתת וחלחלה עם הכתר הנפלא אשר תיקן, ליתנו אל המלך. וידיו מרתתין וכל גופו יחרד מרוב אימה ויראה שנפל עליו הן מצד מורא המלך והן מצד מורא מגודל העבודה שעושה. ועושה העשיה באהבה בחיבה באימה ביראה בענוה בשמחה בזוכרו לפני מי הוא עומד ואת מי הוא מלביש, וחשיבות העבודה הזו לעטר את המלך בכתר מלכות שלו הנורא והנשגב. ומה גם אחר תשלום העבודה פוסע לאחוריו ועומד ומרעיד, והמלך שואל אותו מה אתה מרעיד עוד, הלא כבר שלמת מעשיך בטוב. והוא משיב, ואיך לא אפחד וארעד ששמתי אל לבי במה אשלם למלך על הכבוד הגדול שכבדני שאעשה לו שירות נכבד וחשוב כזה אשר אין הכל זוכים אליה, ואילו הייתי עושה צווי המלך בשארי הדברים מה מאוד היתה גדלה שמחתי ויתערב לנפשי שזכיתי לעשות רצונו ומכל שכן עבודה החשובה הגדולה ומעולה כזו ודאי אין די לשלם להמלך בעד זה כי אם בנפש ממש למסור נפשי על כבודו ויודע אני אשר אף אם אתן את נפשי למלך לא יהיה שקול על אחד מני אלף תשלום גמולו, כי הוא מלך גדול על כל העמים תחת כל פני השמים והפלאת חכמתיך וגבורותיך והתנהגות מלכותך עד בלתי שיעור וערך, ותחלק מכבודך לאיש נבזה אשר תחת הרחיים לכבדו בכבוד גדול כזה, אין תמורה בנפשו בזה. ולזה אני מרעיד ומפחד במה לשלם גמול להמלך על זאת, וכראות המלך מעשה האיש הזה והבין דעתו ואמיתיות לבבו איך שגדלה בעיניו מעלת המלך ואימתו, ומעלת כתרו החשובה היקרה עד שנפשו לא נחשב בעיניו מול ערך תשלום גמול הלז במה שזכה לעשות רצונו, ורוצה לתת נפשו על כבוד המלך, הנה מה מאוד נכבד איש הלז בעיניו ושם כסאו מעל כל השרים ועבדי המלך, ומחבבו ומראה לו תמיד פנים יפות ומקרבו אצלו, וממילא כלום חסר מבית המלך, ודאי כל טוב אדוניו בידו ואין מחסור ליראיו.