אור ברסלב
באר מים חיים בראשית › פרק ב

באר מים חיים· רבי חיים טירר מטשטרנוביץ

בראשית · פרק ב

פרק א

פסקה א

ויכלו השמים והארץ וכל וגו'. רבו הפירושים בפסוק הזה ואענה גם אני את חלקי. כי הנה ידוע אשר עיקר כל בריאת העולמות שלמעלה ושלמטה היה בשביל יום השבת, כמאמרנו בתפילה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ, כלומר שזה כל תכלית מעשה שמים וארץ, והטעם נראה לפי קט שכלי לצד שעיקר כוונת הבריאה היה בשביל להיטיב לבריותיו, שהוא הנאת הנשמות מזיו השכינה, אשר אין תשוקה בעולם עריבה וחביבה נחמדת ונאהבת כהשגת מראות מחזה שדי ליהנות מנועם זיוו והדר יקר תפארתו, שלזה יקוו כל המקווים. ונועם זיו תענוג הזה לא שזפתו עין רואה ולא השיגוהו החכמים בחכמתם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. וזה הכל באלף השביעי שבו יהיה עיקר קיבול השכר כנודע מדברי המקובלים, והוא סוד שבת הגדול. הרי לפניך מפורש שעיקר כוונת הבריאה היתה בשביל יום השבת שהוא להנאות בריותיו מטובו אז.

ולכן חבב את השביעיות תחת כל השמים, כאמור בספר יצירה (פרק ד'). הן בימים, יום השבת. ובחדשים, חודש תשרי שהוא שביעי לניסן חודש הראשון. והן בשנים, ושבתה הארץ שבת לה'. וכן איתא בפסיקתא (מובא בילקוט רמז רע"ו) כל השביעיות חביבים למעלה, הרקיע השביעי חביב וכו', וחשב שם הרבה שביעיות עיין שם. כי כל בחינות השביעיות הכל מרמזים לשבת הגדול הזה, שהוא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

ובכל שבת ושבת הקב"ה ברוב חסדיו מאיר ומופיע לכל העולמות עליונים ותחתונים מאור פניו יתברך, ואדם הזוכה לקבל קדושת השבת בזיכוך וטהרת מחשבתו ולבו ואברי גופו, הנה מכיר ומרגיש אור קדושתו יתברך, ולבו בוער בקרבו כרשפי אש שלהבת יה ממש בכלות נפשו לאלהים, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש. גם להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, והכל בתשוקת ודביקות ה', ובאהבתו שוגה וניכר על פניו גודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו כמאמר חז"ל (שבת כ"ה:) גבי ר' יהודה בר' עילאי ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ודומה למלאך ה' צבאות וכו'. וזה הכל מהתגלות זיו שכינתו יתברך בכל העולמות ובלבבות החפצים ודורשים ומבקשים אהבתו ויראתו כמאמר הכתוב (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וגו' ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ז:) שבת אחד מששים מעולם הבא, כי גם הוא ניתן למנוחה ולשמחה ולנחת רוח מבורא עולם כמו עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. אך אז יהיה התענוג נפלא עד אין שיעור וערך מה שאין כל בריה יכולה להשיג עתה אפס קצהו מנועם תענוג הזה.

ונמצאת למד מכל זה אשר זהו תכלית בריאת מעשה שמים וארץ וכל העולמות הכל בשביל יום השבת, שבו שבת אל מכל מלאכתו וקבע אותו למנוחה ולשמחה, להופיע ולגלות אורו יתברך להשביע ולענג כל בריותיו מזיו מראה שכינתו יתברך, וזה כל חפצו להיטיב לבריותיו אשר ברא. ועל כן נקרא השבת סוף מעשה במחשבה תחלה, כי נקודת מחשבה הראשונה בעת שעלה ברצונו לברוא העולם לא היה רק לזה כדי להיטיב לעולמו, והכל ביום השבת הן בכל שבתות השנים והן ליום שכולו שבת.ותענוג הלזה הוא לא לאדם לבדו, כי גם לשמים ושמי השמים והארץ וכל אשר בה מבהמה ועוף ורמש ודג וצמחי האדמה וגוש עפר, גם אליהם יגיע תענוג נועם זיוו כפי ערכם והשגתם ליום שכולו שבת כבקשתינו לעתיד לבוא וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו'. וכמו כן בכל שבתות השנים יגיע לכל אחד מעט כח ההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו כנודע.

ובזה נבוא לביאור הכתוב והוא על דרך משל למלך שעלה במחשבתו לעשות סעודה גדולה בהכנה רבה לאלפים ורבבות מאוהביו. ואין מדרך טוּב המלך לכבוש בני מדינתו בחזקה לטרוח בסעודתו, והלך וקנה לו עבדים לעצמו רבים אין מספר והעמידם שיכינו הסעודה ומשתה גדולה הזו וכן עשו והכינו כל אשר יצטרך לסעודת המלך ממאכלים ומשקים ותפנוקי מעדנים עד אין שיעור. והנה העבדים האלה והסעודה גופא מצפים ומחכים את בוא יום המוגבל, יום שמחת המלך עם אוהביו להאכילם מנועם תענוגיו ונפלאות מעדניו להיות שלא יושלם מלאכתן עד היום הזה, כי זה כל עיקר קניית העבדים והכנת הסעודה הכל בשביל היום הזה לשמוח המלך עם אוהביו בתענוג נפלא, וכל עוד שלא נשלם מחשבה הלזו עדיין לא נשלם מלאכתן כי לכן באו. וכמו כן להבדיל וכו' מלך מלכי המלכים הקב"ה עלה במחשבתו להיטיב לבריותיו להטעימם מנועם זיו קדושתו יתברך, וברא השמים והארץ וצוה להם להוציא צבאם יהי מאורות ברקיע השמים תוצא הארץ נפש חיה ישרצו המים וגו'. וכל תכליתם הוא יום השבת, שבו רצה הקב"ה להופיע ולהאיר להאדם אשר על הארץ ועל ידו לכל מעשה שמים וארץ מאור פניו יתברך. ונמצא כל עוד שלא הגיע יום השבת לא נשלמה מלאכתן ועשייתן כי לא נגמרה המחשבה אשר לזה נעשה הכל.

ויהי בהגיע יום שבת קדשינו אז אמר הכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. פירוש כלתה ונשלמה ונגמרה מלאכתן ועשייתן, ישמחו השמים ותגל הארץ בבא יום המוגבל, יום המקודש, יום אשר הוא תכלית כל המאורות והשמחות אשר הקב"ה שמח ומתענג מעולמו שברא במה שמאיר להם מטובו יתברך שמו. ועבור זה הנה יום הזה סוף כל מעשה בראשית, ולכאורה לפי רוב קדושתו היה צריך להיות קודם כל מעשה בראשית, כי כל המקודש מחבירו קודם את חבירו כמאמר חז"ל (זבחים פ"ט.) ואך כי עיקר כל בחינת השבת להיטיב לעולמו ואם אין עולם למי ייטיב, והבן.

והנה לפי שחפץ הקב"ה להיטיב בו בתכלית ההטבה בשלימותה, לכן לא עשה בו שום עשיה וברא אותו רק יום מנוחה ושמחה, ואסר לבריותיו כל העשיות כי אם ייגעו בו בעשיה גופנית אין טובתו שלימה ועשה הכל באופן שיהיה בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג'.). ולכן אין בשבת שום בחינת בירור ניצוצות כנודע מדברי האר"י ז"ל כי בחינת בירור הניצוצות הוא כעין עבודה לעבוד ולמשא לתקנם ולהעלותם בכח הכוונות ויחודים ושבירת תאותו לאל עליון. ולא זו היא בחינת השבת קודש כי אין בו כי אם להתענג על ה' וכאמור בזוה"ק (יתרו פ"ח:) על ה', ודאי. דהאי שעתא אתגליא עתיקא קדישא וכולהו עלמין בחדוותא ושלימתא וחדוותא דעתיקא עבדינן וסעודתא דיליה הוא וכו' ואף על פי שלא עשה בו שום עשיה הנה אף על פי כן בו נשלם ונגמר כל מלאכת שמים וארץ וכל צבאם כנאמר. וזה אמר הכתוב,

פסקה ב

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי וגו'. כלומר הנה אלהים השלים וגמר כל מלאכתו ביום השביעי. ובמה, וישבות ביום השביעי, בזה ששבת ועשה אותו יום מנוחה ושמחה, אשר זה היתה תכלית המחשבה בבריאת כל מעשה שמים וארץ, בזה נגמר ונשלם תכלית עשייתן. ובזה יומתק דברי רבותינו (בראשית רבה י', ט') על הפסוק הזה, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת וכו' עד כאן. ונדחקו שם המפרשים בפירושו מה חסרון היה לעולם בלא שבת. ולדברינו נכון הוא למאוד, כי השבת לעולם, ממש ככלה לחופה, כי כל עצמו של עולם לא נברא כי אם להכין סעודה ושמחה ליום השבת, וטרם בא יום השבת חסר הכל וביום השביעי נשלמה ונגמרה המלאכה יום השמחה העמוסה ועלתה כלה לחופה כאמור.

והנה רש"י ז"ל בחומש בפסוק הזה, מביא דברי המדרש הלז ושינה לשונו וכתב מה היה העולם חסר מנוחה וכו', וכפי הנראה שהוא מפרש כן דברי המדרש מה היה העולם חסר שבת, פירוש מנוחה. וכן כתב הרב מתנות כהונה שזה כוונת רש"י ז"ל. וגם זה מכוון לדברינו ופירושו כל העולם היה חסר במלאכתו לצד שאין בו מנוחה, ועיקר הבריאה היתה להיטיב לבריות במנוחה ושמחה, ולא היתה שלימות במלאכתן עד שבא שבת ובאתה מנוחה לעולם ונח הקב"ה והאיר לעולם בגודל טובו, ועל ידי זה קיבל גם הוא תענוג רב מעולמו שברא, והוא וכל העולמות בנחת ותענוג גדול. ולזה אמר,

פסקה ג

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. כלומר שהאיר והופיע רב הבהקת אור טובו וחסדו וחין הדר זיו ברכתו יתברך שמו לענג עולמו מזיו שכינתו לקרבם ולקשרם אליו. והטעם כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. כלומר כל מלאכתו אשר ברא בששת ימי בראשית הכל הוא לעשות, שישראל יעשו ויעבדו בכל טורח מיני עשיה הן ברוחני לברר ניצוצי הקדושה מכל מלאכת שמים וארץ, והן בגשמי לעבוד עבודת הארץ וכל מלאכותיה, וכל אלה לא יהיה רק בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת שיכינו בכל ששת ימי המעשה, ובשבת לשבות ולהתענג על ה' ברוחני ובגשמי, והכל להיטיב לבריותיו ועל כן ברכו בזה שיתענגו בו בריותיו.

ובזה תבין פירוש דברי הזוה"ק (יתרו פ"ח.) כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן (שמות ט"ז, כ"ו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא דשביעאה משום דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד מתברך ביומיה מההוא ברכתא דמתברך ביומא שביעאה וכו' עד כאן. וצריך להבין במה מתרץ קושיתו אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמיניה מתברכין כל שיתא יומין, וכי כיון שהוא מקור הברכות לא יוכל להוריק ברכת המן לעולם. ועוד קשיא, לכאורה הוא תרתי דסתרי שהרי הקב"ה אסר לעשות בו שום עשיה ותלה כל ברכתא דלעילא ותתא בו, ולכאורה יותר טוב היה לברך ששת ימי המעשה כדי להתברך מעשה ידי אדם ומה תועלת הברכה בשבת קודש אם לא יעשה בו שום מלאכה.

אכן לדברינו האמורים הכל נכון, כי הנה עיקר הברכה מה שהקב"ה משפיע ברכתו לכל העולמות עליונים ותחתונים, הכל נמשך ממחשבה הקדומה אשר עלה לפניו יתברך בראש הבריאה שהוא להיטיב לבריותיו. ההוא אמר ויעשה ומיטיב להם מעולם ועד עולם בכל הברכות שמברכם בכל עת ועת, ועיקר מחשבת ההטבה הזו היה הכל על יום שבת קדשינו, אשר בו יקבלו כל בריותיו כל מיני ההטבות שבעולם, ונמצאו כל ההשפעות והברכות הנמשך ממחשבתו להיטיב לבריותיו הכל מונח ונטבע ונקשר ביום שבת קודש ולכן כל ברכאין וכו' ביומא דשביעאה תליין.

וכבר כתבנו אשר כיון שבו עיקר ההטבה מוכרח להיות יום מנוחה ושמחה לשבות מכל מלאכת העולם. ועל כן יושפע מברכתו לכל ששת ימי המעשה, שתשרה הברכה בכל מעשה ידיהם והכל כדי להכין ליום השבת קודש, בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ועל כן אמר אמאי לא אשתכח מנא, משום דמניה מתברכין. כלומר כיון שהוא מקור הברכות וההטבות הנמשך ממחשבתו להיטיב לבריותיו, בכדי שיהיה ההטבה שלימה בכל אופניה, צריך להיות יום מנוחה ותענוג ולא יעשה בו שום עשיה קלה, אף לקיטת המן, כי אם הכל יהיה מוכן מערב שבת והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות ט"ז, ה'), את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שם שם, כ"ג), למען ימצאו הכל מוכן בשבת להתענג על ה' אלהיהם בשמחה ותענוג ונחת מרוב כל בנפש ובגוף כאשר יהיה התענוג אם ירצה ה' ליום שכולו שבת באלף השביעי בנפש ובגוף.

אף שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה. אמנם ישיגו השביעה והבריאות ממחזה אלהים, כאיש אכל ושתה כמאמר הכתוב (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ופירשו חז"ל (ברכות י"ז. ופירוש רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה, כאשר ביארנו זה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ג') עיין שם ובזה נתבאר הכל על נכון בעזרת ה' יתברך.

פסקה ד

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים וגו'. צריך לדעת למה כפל דבריו לספר הבריאה והעשיה, תולדות השמים והארץ בהבראם. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ואפשר שרמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ג) רבנן אומרים בשר ודם בונה בנין בשעה שהבנין עולה בידו הוא מרחיב ועולה ואם לאו שרואה שלא יוכל לעמוד כך, הוא מרחיב מלמטה ומיצר מלמעלה אבל הקב"ה אינו כן אלה השמים שעלו במחשבה והארץ שעלתה במחשבה ולא חזר ממחשבתו וכו' עד כאן. וידוע אשר בריאה יכונה לפעמים על שם המחשבה וזה שכתוב כאן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כלומר אשר עלו במחשבה, אלה הם שנעשו ביום עשות ה' אלהים וגו' ונעשו כאשר היתה המחשבה הראשונה כי הוא יביט לסוף דבר בקדמותו ברוך הוא וברוך שמו.

או יאמר בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו ומובא ברש"י) ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וזה בהבראם מי גרם לקיים הבריאה במה שביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ושיתף רחמים בדין ובזה נתקיים הבריאה על תקונה.

או יאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. כי ידוע אשר ימצאו מיני נבראים קטנים אשר יתהוו מן הארץ לבד כמו יתושין. וכמו כן צמחים, יש שגידולם מהארץ לבד ויש גדלים מן האויר לבד כמו כמהין ופטריות שאמרו חז"ל (ברכות מ':) שגדלים מן האויר על העצים ועל הקורות ואין מברכין עליהם בורא פרי האדמה וכמו כן יש גדלים מן השמש וכעין מה שאמרו (פסחים צ"ד:) תמוז אב אלול הולכת בישוב לבשל הפירות. וכן הירח תגדל גדולים השייכים לה. וכולם בכלל, נקראים גִדוּלִים מארץ ושמים. והנה ביום בריאת שמים וארץ הנה כל צבאם נברא עמם ואף אותן הגדלים מהשמש והירח עם שלא היה עדיין מציאות השמש והירח בפועל אך אין חדש תחת השמש פירוש לא נתחדש שום דבר אחר בריאת השמש אף אלו הגדלים מן השמש כי כולם ביום ראשון נבראו כלומר שנבראו בכח בבחינת בריאת יש מאין שלא יתחדש אחר הבריאה עוד בחינת יש מאין והכל היה בכח, ואחר כך הוציא כל אחד מה שהונח בכח בו כמו הארץ תדשא הארץ דשא וכדומה בכל גדוליה מה ששייך לשמש וירח הכל נמצאו בפועל כל אחד בזמנו. וזה שאמר כאן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו' כלומר כל תולדות השמים והארץ מה שנמצא אחר כך בפועל גם אלו הגדלים משמש וירח הכל היה בכח בעת הבראם ביום עשות ה' ארץ ושמים כלומר ביום ראשון נבראו הכל ולא נתחדש אחר כך שום בריאה בבחינת יש מאין כי גדול אדונינו ורב כח אשר במאמר אחד צר את כל היצור מה שהיה והוה ועתיד להיות כאשר כתבנו בחיבורנו זה (באופן הראשון מפירושי פסוק בראשית ברא אלהים).

גם יאמר אלה תולדות השמים והארץ וגו'. על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה א', ד') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכו'. ואמרו (שם א') אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בי הביט הקב"ה וברא העולם שנאמר (משלי ח', ל') ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן וכו'. ונודע אשר עד עתה קיום והעמדת כל העולמות הוא רק במה שישראל לומדין התורה ומקיימין מצוותיה וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) על פסוק אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (תרומה קס"א.) ואי קאים בר נש ואשתדל באורייתא איהו מקיים עלמא וכו' וכבר הארכנו קצת בזה (באופן השביעי מפירושי פסוק בראשית) וזה שאנו אומרים בתפלתנו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כי העלאת לימודי התורה לשמה וקיום מצוותיה בכל יום תמיד לפני בורא עולם הוא הגורם לחדש מעשה בראשית בהשפעת כח אור השפעתו לקיום והעמדת כל העולמות ואלמלי יצויר העדר קיום כל התורה מכל ישראל ביחד אף על רגע אחד חלילה וחלילה היה מוחזר כל העולם כולו לתהו ובהו והיה כלא היה כי אין להם מציאות העמדה רק בקיום התורה וזה שאמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו פירוש כח בורא עולם ברוך הוא המונח בכל מעשה העולם לקיומם והעמדתן זה הגיד והמשיך לעמו שהמה בכוחם על ידי קיום התורה ומצוותיה ימשכו כח אור ה' הלז בכל יום תמיד לחדש מעשה בראשית. וידוע אשר התורה בכללה נקראת לפעמים על שם אלה. כאמרו אלה דברי הברית (דברים כ"ח, ס"ט) או אלה החקים והמשפטים (שם י"ב, א'), גם התורה רומזת לבחינת התפארת שהוא ששה קצוות וכל אחד כלול מששה הרי ל"ו מספר אלה. ולזה אמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כלומר הן עיקר מה שנעשה תולדות שמים וארץ בעת הבריאה, והן ביום אשר עושה ה' אלהים ארץ ושמים והוא בכל יום תמיד שמחדש מעשה בראשית זה הכל בעבור אל"ה אלה התורה והמצוות אשר בה הביט הקב"ה וברא העולם בהבראו. והיא הגורמת שיחדש ה' אלהים ארץ ושמים בכל יום תמיד כאמור. ולכן שינה לשונו לומר תחלה השמים והארץ ואחר כך ארץ ושמים כי התורה קודם שניתנה על הארץ מקומה היתה בשמי השמים. וכשהתחיל הבריאה מאותיות התורה שבהם נברא העולם, מסתמא קודם נבראו השמים להיותם קרובים לאומן שבראם ואחר כך הארץ ועל כן יאמר תולדות השמים והארץ בהבראם אבל קיום העולם שהוא על ידי בני ישראל המקיימין התורה ומצוותיה וזה נעשה על הארץ, ודאי הקרוב קרוב קודם להחיותן ולקיימן ולכן אמר ביום עשות וגו' ארץ ושמים. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) לבריאה, שמים קדמו לשכלול, הארץ קדמה, ממש כדבר האמור, בעת הבריאה קדמו שמים לארץ אבל לשכלול שהוא תיקון קיומן והעמדתן על ידי קיום ישראל התורה בארץ קדמה הארץ וקנתה מקומה להיותה קרובה להמקיים.

פסקה ה

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' עד כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו'. צריך לדעת למה יזכיר שם מלא על כי לא המטיר וכי זאת מדת החסד שלא ימטיר על הארץ ולא היה לו להזכיר כי אם שם אלהים המורה על הדין. ויתכן לומר על פי מה שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) מים אינון מימינא ואיהו חדוה מיד יהיב לשמאלא וכו' עד ובגין כך מיא לא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא וכו' עד כאן. ושורש הדברים כי הנה אף שמים הם מקור החסדים ומכל שכן הורדת הגשמים על הארץ שהוא הורדת חיי העולם לכל יושבי ארץ ודאי שהמשכתן ממקור החסדים האמיתיים שהוא להיטיב לכל יושבי תבל ומלואה מכל מקום הרי אמרו חז"ל (תענית ב'.) מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה שנאמר (איוב ט', י') עושה גדולות עד אין חקר ואתיא חקר חקר מברייתו של עולם וכתיב (תהלים ס"ה, ז') מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה עד כאן, ואמרו (שם) קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא. נשמע מזה שהגשמים יש בהם שורש הגבורות והדינים גם כן, וכן הוא מפורש בזוה"ק (פרשת צו ל"ב.) דהא מיא בגבורה נחתין לעלמא וכו', והטעם הוא כי כבר כתבנו בחיבורנו זה בתחלתו, אשר כל הטוב והאושר האמיתי אינו רק בהתמזגות הדין בתוך החסד להתמתק בסוד הרחמים, וחסד לבד בלתי התערבות הדין בתוכו אינו על צד השלימות כי אין כל בריה יכולה לסבלו לתוקף אורו ולכן הגשמים שהוא בחינת כל הטוב והברכה לעולם צריך שימשך משני הבחינות להמתיק הדין בחסד להעשות בסוד הרחמים ולכן גשם בגימטריא שביל עם הכולל, י' פעמים א"ל מספר י"ש, ול"ב אלהים האמורים במעשה בראשית כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם) להורות על שורשו שהוא מיזוג החסד והדין בחינת שם אל ואלהים כנודע. והנה כבר כתבנו למעלה אשר עיקר קיום העמדת העולם הוא על ידי האדם העוסק בתורה ותפילה והוא הממשיך הברכות ושפע החיות לכל העולמות. ולזה אמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו'. כלומר שלא היה לא שיח ולא עשב מחמת כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ כי המטר אינו בא רק מבחינת ה' אלהים שהוא מיתוק הדין ברחמים. וטעם שלא המטיר ה' אלהים כי ואדם אין לעבוד את האדמה כלומר לא היה עדיין אדם בעולם להמשיך הברכות ושפע החיות משמים על הארץ. כי זה הוא עיקר עבודת האדם לעבוד את האדמה כלומר להתחזק בתורת ה' יומם ולילה בכדי לקיים הארץ וכל אשר בה וכל העולמות ולהמשיך כל בחינת שפע וברכה מצור העולמים ברוך הוא על פני תבל ויושבי בה. וזה הכל על ידי מיתוק הדין ברחמים אשר בלב האדם בכמה בחינות כמאמר הקרא (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' כלומר זה תיקון אלהים להקרא על שם ה' להמתיק הדין בחסד ולהכלל בו עד שיעשה מהם בחינת הטוב האמיתי הכל תלוי בלבבך, כי לבבך הוא שני יצריך יצר טוב ויצר הרע וכשאדם מכניע ומשבר תאוות לבבו וכל כח יצר הרע שבו, ועובד עם כל כוחותיו לה' אלהיו באהבה ושמחה כאמרו (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע הוא הוא הממתיק הדין בחסד כי כל תאוות הלב וכוחות היצר הרע, הכל נמשך ונלקח משורש הדין וכשהוא משברם ומכניעם לה' שהוא בחינת היצר טוב הנמשך משורש החסדים תיכף נכלל ונמתק הדין בחסד וכאשר רק תשוב אל לבבך להשיב שני הלבבות לשם ה' כמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ח, ט') כי כל לבבות דורש ה'. פירוש שה' דורש שיהיה כל השני לבבות משיבם אליו באהבה בכלות אליו כל תאותם וכוחם עד נקודת חיות דם התמצית. אז תיכף ה' הוא אלהים שנמתק ונכלל שם אלהים בשם הוי"ה ברוך הוא וכל טוב לכל העולמות. ועד אשר לא היה אדם להשיב אל לבבו זאת, ולהמתיק הדין ברחמים לא היה יכול לירד הגשם על הארץ הבא מבחינת שם ה' אלהים דוקא במיתוק הדין בחסד כאמור. ועל כן סיים הכתוב,

פסקה ו

ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. כלומר אשר לא תוכל להיות השקת פני אדמה בגשמי רצון ברכה ונדבה אם לא באדים העולים מן הארץ כי אד לשון שבר מלשון (דברים ל"ב, ל"ה) כי קרוב יום אידם וגו' כי המשבר ומכניע תאוות מורשי לבבו הבאים מכוחות הדין, לה' אל עליון זה הגורם להוריד על הארץ מטר השמים שהוא מיתוק הדין ברחמים. ועל כן אמרו חז"ל שם בלשונם אתיא חקר חקר מברייתו של עולם כי ברייתו של עולם כן היה ששיתף רחמים בדין על כן אמרו (תענית ז':) גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, הכל על דרך הזה כנאמר. וכל זאת עדיין לא היה בארץ ועל כן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'.

ראיתי לתת טעם על הה"א זעירא שנכתב כאן בתיבת בהבראם. והוא על דרך מאמר חז"ל (ברכות י"ג.) תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה וכו' עד מתיב ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם אמר לו התם נביא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוי מעיקרא. ופירש רש"י מסדר שבחיה דמעיקרא, אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם וכן הוא מפורש בירושלמי ברכות. עוד אמרו (בנדרים ל"ב:) ואמר ר' אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח, אלו הן שתי אזנים שתי עינים וראש הגויה ופירש רש"י שבתחלה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחך יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה וכו' עד כאן. והנה נודע מה שאמרו (בראשית רבה י"ב, ט') וזה לשונם: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם כלומר כל תולדות שמים וארץ היה בזכות אברהם דכתיב (נחמיה ט', ו') אתה עשית את השמים וגו' כל האנוקים (פירוש משא) הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם ושמת שמו אברהם עד כאן. ועבור זה נכתב כאן ה"א זעירא להורות אשר גם בהיות שמו אברם היה די בזכותו לברוא העולם למענו כי בחר בו אלהים אף בהיות שמו אברם בהיות שכבר מלך על כל האברים אשר היו ברשותו והיה מיחד לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הידועות לו, לשם ה' שלא יזיז בשום אבר ואבר ולא להרהר ולחשוב בשום מחשבה ולא לדבר בשום דיבור קל ולא לעשות שום עשיה כי אם הנוגע לכבוד שם ה' ולתורה ומצוות שהורהו אל עליון כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה והכל מרוב חמדת תשוקת אש בוערת אשר היה חומד ומתאוה להיות מרכבה לאל עליון. מאז היה ראוי לברוא העולם למענו. ואף אחר המילה שזכה מאת ה' להינתן לו גם האברים שאינם ברשותו. הנה זה מתת אלהים הוא, ואז ודאי היה זכותו גדול עד מאוד ביתר שאת ועוז. ולכן לא היה יכול בלתי לעשות הה"א זעירא כי היה נשמע אשר לא גרם זכות הבריאה כי אם אברהם ולא אברם ולא כן הוא. כי מאז בחר ה' בו ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיון שמלך על האברים שברשותו מה לו לעשות עוד ואם אמנם אשר קדמה ידיעת ה' בעת הבריאה אשר יקרא שמו אברהם. לכן כתב הה"א וכתבה זעירא והבן.

פסקה ז

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה י"ד, ג'-ה') וייצר שני יצירות יצר טוב ויצר הרע. יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים. יצירה מן התחתונים אוכל ושותה כבהמה פרה ורבה כבהמה וכו', יצירה מן העליונים עומד כמלאכי השרת מדבר כמלאכי השרת וכו' עד כאן. ונראה דהכתוב רומז בזה לחמשה חלקי הנשמה שניתן באדם שכנגדם אמר דוד חמשה פעמים ברכי נפשי הנקראים בפי חכמי אמת נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכן הוא במדרש חז"ל בפרשה זו (שם ט') חמשה שמות נקראו לה וכוונתם על חמשה חלקים הללו. וכנגדם ברא ה' נפשות הטמאות הבאים מצד הרע והם גם כן ה' טומאות זו למעלה מזו שלישי שני ראשון אב הטומאה אבי אבות הטומאה. וזה לעומת זה ברא אלהים שכפי אשר יוציא אדם את עצמו מנפשות הבאים מקליפות הטמאות, כן יכנס לגדר הקדושה לפני ולפנים לעבוד עבודת בוראו באמת ובתמים. כי כל דפריש מרובא פריש. היינו מרשות הרבים שהוא חלק החיצונים והקליפות כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ובא לרשות היחיד יחידו של עולם להתאחד בבוראו, הנה כאשר מופרש מחלק אחד מהרע כן יכנס לגדר חלק אחד מהטוב. ובפרישות נפשו מחלק הטמאה שבטמאות יזכה ליכנס בחלקי הקדושה הראשונה בראשונות לא יותר להיותו דבוק עוד בד' חלקי הטומאות. וכאשר יפרוש עוד מטומאתו, יכנוס עוד לקדושת בוראו עד אשר תטהר נפשו מכל וכל, יקנה לו כל חלקי נשמתו מצד הקדושה בשלימות גמור, כאשר נבאר. והנה חמשת מיני טומאות האלו הם על אופנים הללו. כי האדם אשר ימרוד בבוראו ונשרש בעבירות רעות ימים רבים ועושה אותם לעין כל ומחלל שם שמים בפרהסיא עד שנמצא חוטא ומחטיא את הרבים. כי רבים הרואים אותו לעשות מעשהו בפרהסיא ימעט בעיניהם חומר העבירה זו מעט מעט עד אשר ח"ו יצאו לתרבות רעה כמוהו ממש וכמשל שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקל"ח) לבן בליעל שקפץ ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים זה נקרא אבי אבות הטומאה כי אלו הלמדים ממנו למרוד בבוראם נקראים אב הטומאה כאשר נבאר להלן, והוא נקרא אבי אבות הטומאה. והנה את ה' הוא מחרף ומגדף, הכרת תכרת הנפש ההוא, כלומר אף נפש דקדושה שהוא חלק האחרון מנשמה הקדושה יכרת מאתו ולא נשאר כי אם בחיות רוח הטומאה השורה בו. ועליו ועל כיוצא בו אמרו חז"ל (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרויין מתים. כלומר עם חייהם הם עם חיותם השורה בם שניהם נקראים מתים כי הוא מבחינת הקליפות הטמאות שנקראים מתים ממש כנודע. ואמנם רשע המורד בבוראו ועוד שִכְלוֹ בו על כל פנים לעשות מעשיו בצינעא שלא לחלל שם שמים בפרהסיא ולא ילמדו אחרים מאתו לעשות כמעשהו, ועושה זאת בשביל כבוד קונו שירא ממנו לעשות עוד עבירה זו החמורה למאוד, אשר החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמו שאיתא ביומא פ"ז.), ובבא מעשה לידו קאמינא שבא לידו דבר עבירה ברבים ולא אבה לעשותה, לא מפני שהוא בוש מבני אדם שלא יחזיקו אותו ברשע והוא חפץ בהצדקו לעיני רבים, רק ירא מבוראו לעבור עבירה חמורה הזו לחלל שם שמים בפרהסיא למען לא ילמדו מאתו. הנה זה יען נמצא בו דבר טוב, הקב"ה לרוב חסדיו מזכהו בחלק הנפש דקדושה לומר אולי על ידי זה יכנס מעט מעט לכל חלקי הקדושה. ועדיין יקרא אב הטומאה כיון שגדלה בו חלק הרע למרוד בה' לעבור על מצוותיו בשאט נפש בזדון לבו הרע. הנה זה בנין אב לכל התורה כולה חלילה לעבור על כל הנאמר בה כיון שלא נמצא עליו שום מורה ופחד ה' בכל ימיו ושנותיו מי יעכבו מלעבור על כל תורת משה וזה יגרש מאתו כל חלקי הנשמות עד חלק הרוח ועד בכלל.

ואמנם איש אשר לא יכנס בגדר המורד למרוד בה' ובמצוותיו תמיד, והגם שהוא עובר במזיד על עבירות שבתורה אך לא תמיד בכל עת, כי לפעמים שיהיה אצל העבירה ולא יעבור עליה כי יפול עליו מורא ופחד ה' מהדר גאונו מעונשי עולם הזה או עונשי גיהנם, הנה זה יזכה לבחינת חלק הרוח מחלקי הנשמה, כי זה הוא חלק הרוח כי יחיל רוח ה' לפעמו כפעם בפעם ברוח בני אדם העולה היא למעלה, ולפעמים יפול ברוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וזאת באופן שלא יהיה העברת העבירה במזיד בתורת מרידה שלא יאמין ח"ו שהקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית, או שלא יאמין אם יענש על התורה והמצוה. רק שיודע כל זאת ומאמין בלבו. ואך אי אפשר לו לכוף תאות לבו לה' וכשיגבר עליו תאותו יעשה מה שלבו חפץ ולא יאזור כגבור חלציו לכבוש את יצרו הרע ותאותו, אך לא בתורת מרידה חלילה. זה הוא הזוכה לבחינת הרוח כי בעת עשיית העבירה ודאי אוי לו מיוצרו ואך לבו אנסו ולא עצר כח להמשיל שכלו על תאות לבבו ועדיין יקרא ראשון לטומאה כי עוד טומאתו בו בראשון וראשונה לעבור את פי ה' במזיד. מה שבלעם שהוא תוקף הקליפה אמר (במדבר כ"ב, י"ג) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות גדולה או קטנה וגו'. ואמנם איש אשר לא יעבור עבירה במזיד בשום אופן חלילה כי חס על כבוד קונו בגלוי ובסתר, ונפשו וחשקו להדבק בבורא עולם יותר מכל תענוגי עולם הזה ואין שום תענוג מתענוגי גופו או תענוג השגת הון ורכוש יכולים לקחת לבו מקדושת הבורא יתברך לעבור במזיד הנה הוא הזוכה לקדושת הנשמה אשר זר לא יקרב אליה כי קודש הוא ועדיין יקרא שני לטומאה כי עדיין לא נזהר משוגג הקרוב למזיד ואינו נותן דעתו ולבו להיות נזהר ונפרש מדברים הנוגעים באיסור ומקיל בדעתו לומר כשר הוא וסומך עצמו על דעת יחיד המתיר ואינו מדקדק באיסורין ועל ידי כן נכשל לפעמים בעבירות חמורות כמו נדה ואיסורי מאכלים החמורים וכדומה, וידוע מה שכתב הרב הקדוש בעל ראשית חכמה משל השוגג למי שהוא שופך שומן רותח על בגד לבן חדש צח ומצוחצח ובודאי שיתטנף הבגד אף שיהיה בשוגג וכמו כן עבירה הוא המטנף הנשמה, ומה לי אם שיהיה בשוגג והכל כי היה לו ליזהר תמיד במורא ופחד ה' שלא יכשל בשום עבירה חלילה עד כאן. הנה זה טהור מדאורייתא כי לא יעבור במזיד ולא יכנס בגדר ראשון לטומאה הטמא מן התורה ויכנס בגדר ולד הטומאה, הוא השני שהוא טמא מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם פרק י' מהלכות אבות הטומאה הלכה ז') כי כמה וכמה פעמים הזהירו רבנן לעשות סיג וגדר בפרישת צ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור ולמדוהו מהתורה (ויקרא י"ח, ל') ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ"א.).

ואמנם אדם הנזהר גם בכל אלה ותמיד מורא ופחד ה' עליו ברעד ורתת וחלחלה בכל אבר ואבר שבו ולא יאכל ולא ישתה ולא יעשה שום דבר כי אם בדקדוק רב ובזהירות נפלא פן טומאתו בו דאורייתא או דרבנן ומחמיר על עצמו בכל החומרות אף אם רבים מתירין ויחיד אוסר, לרב פחדו ויראתו מאלהים פורש מזה ואף דבר המותר לגמרי אך שהיה בה שאלת חכם, פיגול הוא בפיו לא ירצה. וכמאמר יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ד', י"ד) ולא בא בפי בשר פיגול ואמרו חז"ל (חולין ל"ז:) שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. הנה בזה יזכה לבחינת נשמת חלק החיה כי הוא בבחינת הצדיקים הנקראים חיים לצד אשר לא ימצא בהם שום אופן ומקום בכל אבריו לשרות עליו הסטרא אחרא הנקרא מת כי עוולה לא נמצא בו בשום פעם לא במזיד ולא בשוגג לא דאורייתא ולא דרבנן והנה הוא טהור מדאורייתא וגם מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם שם) שהאדם לא יהיה שלישי לעולם לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אמנם עדיין הוא קצת מבחוץ כיון שבאמת התאוה והיצר הרע שוכן ומונח בקרבו כארי מוצק, אכן הוא בכח נשמת הטוב שבו ושכלו היקר, ומבין אשר אית דין ואית דיין ולית אתר פנוי מיניה ובכל מקום השגחת הקב"ה על כל אדם ואדם בכל עתיו ורגעיו ובוש מכבוד קונו לעבור על מצוותיו אך עדיין התאוה והיצר הרע מרקד בין קרניו וחששא גדולה פן באיזה פעם אשר לא יוכל להתגבר חלילה וחלילה על כח תאותו ויצר הרע כי הוא מלחמה כבידה וחזקה. האמת כי לו הכח והממשלה בכל תאוותיו אך יוכל להתפס ביום מיומים אשר לא יעצור כח להושיע את עצמו להתגבר על תאוותיו וחלילה יכשל על כל פנים בשוגג בעבירה דאורייתא או דרבנן. ועל כן יקרא עוד בבחינת שלישי אף שלא ימצא שלישי באדם כיון שנמצא שֵם שלישי באוכלין מדברי סופרים (כמו שאיתא ברמב"ם שם הלכה ט'), וזה ידוע אשר האוכלין נקראין על שם תאות האדם וזה כיון שעוד תאותו חזקה בקרבו יכונה לפעמים בשם שלישי על שם תאותיו.

ואולם ימצא אדם הגדול בענקים אשר שיבר והכניע כל תאוות גופו ומחשבתו לה' אל עליון עד אשר לא ימצא בו שום תאוה וחמדה בלתי לה' לבדו וכמאמרם ז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו', ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי, כי הרגו בתעניות כנודע. זה הוא הקונה לו חלק הנשמה הנקראת יחידה, ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ט') למה נקרא שמה יחידה שהיא יחידה בגוף, הוא הוא דברינו שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים ואין בו שום תאוה וכח אחר מכוחות היצר הרע כי אם עוד נשמתו בו נשמת הטוב והמיטיב והיא יחידה בגופו ואין שני לה וזה הוא טהור מכל וכל בזיכוך רב.

ואכן עוד יש בחינה למעלה גם מזו והוא בבחינת מעביר על מדותיו שהארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג') וכללות בחינה זו שאף גופו ממש נעשה בחינת נשמה לדור בין העליונים ותחתונים בשוה כמו גוף אליהו, וכגופו של משה רבינו ע"ה שהיה בשמים ארבעים יום, וכגוף אדם הראשון קודם החטא שאמר עליו הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם והיה כבריות שלמעלה (כמו שאיתא בילקוט תהלים רמז תתל"א). וזה הוא שיצא אף מבחינת רביעי בקודש, והוא קודש קדשים לה' ואליו לא יאונה כל און, ונגע לא יקרב באהלו וזר לא יקרב אליו כי קודש הוא ועולה על ידי זה במעלות נפלאות הידוע ליודעי נסתרות אשר אי אפשר להעלותם על הנייר והמבין יבין.

ותדע אשר כל זה הוא בחינת סור מרע שהוא הפרשת נפשות מקליפות הטמאות לקנות לו שם בקדושה לעלות מקודש לקודש בכל חלקי הנשמה. ואולם עוד צריך לבחינות אלו, מדת ועשה טוב לכל אחד מבחינה השייך אליו שהוא מצוות המעשיות באהבה ויראה ולימוד התורה לשמה בדחילו ורחימו והתפילה במחשבה טהורה ונכונה, ובחינת ביטול המציאות ואפיסת כח החיוני ויהיה דעתו פנויה למעלה קשורה תחת הכסא להבין באופן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה בבחינת כח מה הידוע למשכילים. ועוד גבוה מעל גבוה בבחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שהוא ההיכלות מלאכי מרום הקדושים הנוראים כמו שפירשו שם המפרשים. ולא נדבר עתה מבחינת ועשה טוב הללו ונבארם במקום אחר אם ירצה ה'.

ונחזור לענין ראשון אשר זה לעומת זה ברא אלהים וברא באדם שתי יצירות, טוב לעומת רע ורע לעומת טוב והכל בכדי שיהיה הבחירה בידו לנטות לכל צד בכדי שיגיע מזה נחת רוח לבורא עולם כי הוא אמר ויהי לראות להפריש עצמו מכל בחינת חמשת מיני טומאות הנזכרים ולקנות שם בקדושה בחמשה חלקי נפשות הקדושה לדבק בקונו לְהִדָמוֹת הצורה ליוצרה כמאמרם ז"ל (ילקוט תהלים רמז תתל"ג) אשריהם הצדיקים שמדמין הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה והכל בכדי להחיותם להיטיב אחריתם. וכל זה רמז לנו צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו באומרו וייצר שתי יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן עליונים שהמה דברים שאדם דומה לבהמה ודברים שדומה למלאכי השרת יצר טוב ויצר הרע יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא כדברי חז"ל הנזכר.

והנה בדברים הדומים לבהמה ודברים הדומים למלאכי השרת חשבו בגמרא דידן (חגיגה ט"ז.) שלושה ושלושה, שהוא מוציא ריעי ופרה ורבה ואוכל ושותה. ועוד יצירת היצר הרע ויצירה בעולם הזה כאמור. הרי הם חמש כנגד חמש מיני טומאות האמורים. וזה המורד ומחלל שם שמים בפרהסיא ומוציא זדון לבו לחוץ לעיני כל, אל זה ירמוז מוציא ריעי שהוא מוציא גלליו והרע שבו לחוץ. וזה המורד בצנעא שלא לעין כל ירמוז אליו פרה ורבה שהוא דבר שבצנעא. והעושה במזיד להרבות תאותו אשר לא יעצור כח להתגבר על יצרו, ירמוז אליו אוכל ושותה שהוא מילוי תאוות לבבו למלאות כריסו ובטנו. וזה אשר לא נזהר ונשמר משוגג הקרוב למזיד ירמוז עליו יצירת היצר הרע כלומר היצר הרע מרקד בין קרניו וקרוב לבוא לידי מכשול בכל עת ושעה לצד קלות זהירתו. וזה אשר יצא גם מזה ורק עדיין תאוות עולם הזה קשורים בלבו אף שאינו עושאם ירמוז אליו יצירת עולם הזה כלומר עדיין קשור בתאוות עולם הזה הכל כנאמר.

ונגדם בקדושה המה השלושה דברים שאדם דומה בהן למלאכי השרת שמהלכין בקומה זקופה ומספרין בלשון הקודש ויש להם דעה, והם בחינת נפש רוח נשמה כנודע אשר הם בסוד מעשה דיבור ומחשבה והוא ההילוך והסיפור והדעה. ויצירת היצר טוב ויצירת העולם הבא הם בחינת חיה יחידה, כי כללות נשמת הטוב שהוא היצר טוב מכונה על חלק החיה בסוד הכתוב (בראשית ב', ז') ויהי האדם לנפש חיה. ועולם הבא בחינת יחידה כי אז כתיב (זכריה י"ג, ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא יהיה באדם רק לב אחד ונשמה אחת הטובה לעבוד עבודת אלהיו והוא בבחינת יחידה, שהיא יחידה בגוף כנאמר למעלה. ואך במדרש חז"ל הנזכר למעלה חשב ארבעה דברים הדומה לבהמה וקא חשיב עוד, מת כבהמה והוא נגד בחינה הרביעי בקודש שהזכרנו למעלה אשר צריך לצאת אף מזה באופן שישבר כל כך כוחי גשמיות גופו עד שיהפך לרוחניות כצורת נשמתו אשר בו, כגוף אליהו הגלעדי אשר עדיין חי הוא ברומו של עולם כי אין רוחניות מת, ושעל זה אמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, שלא תצטרכו לבחינת המיתה כלל כי יהיה דר בעליה ובחצר בשוה ולכן חשב נגד זה בקדושה רואה כמלאכי השרת כלומר אינו רואה כבהמה להביט רק במה שלפניו כי אם רואה מסוף העולם ועד סופו כמלאך השרת כי הפך גופו לרוחניות נשמתו, וצופה ומביט בכל העולמות עליונים ותחתונים כי ברוחניות לא שייך גבול לומר עד פה תראה. וכל זה הֶרְאָה והודיע אלהים אותנו את כל זאת בכדי שנפרוש עצמינו מכל חלקי הרע ולדבק עצמינו בכל חלקי הטוב ולעלות מקדושה אל קדושה, מקדושה קלה לקדושה חמורה, ואולי נזכה להפך כל כוחי הגוף לרוחניות, לדור בין עליונים ותחתונים בשוה וכמאמרם ז"ל (בילקוט תהלים רמז תתל"א) עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלה אם יבוא מלאך המות ויאמר למה נבראתי, אני אומר לו על אומות העולם בראתיך ולא על בני עד כאן. כי כל בחינת המיתה נמשך מהתגשמות הגוף, ואם נהפך הכל לרוחניות אין רוחניות מת וזה בחינת התשעה אנשים שעלו חי לגן עדן המבואר במאמר חז"ל (דרך ארץ זוטא א') כמו אליהו ור' יהושע בן לוי וחנוך ומשיח ושרח בת אשר וכו', וגם במשה אמרו ז"ל (סוטה י"ג:) לא מת משה אלא עומד ומשמש במרום, וכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה':). וזה שאמר הכתוב כאן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כלומר שתי יצירות. גופו מגושם עפר מן האדמה המוכן לשוב אל עפרו אם ישאר בגושמו. ונשמת הרוחנית מן החיים אשר המה חיים עדנה לעד ולעולמי עולמים. והיה עיקר הכוונה בהבריאה אשר ויהי האדם לנפש חיה, כלומר גם גוף האדם שהוא עפר מן האדמה תהפך לנפש חיה לעשות כל גופו אור רוחניות כנשמתו באופן שישאר חי לעד ולא ימות. כן היתה כוונת הבריאה כי אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ"ב, ו'). וסיים הכתוב אכן כאדם תמותון, פירוש אם תשארו כאדם בגשמיות עפר האדמה אז ודאי תמותון כי כל הנעשה מהארבע יסודות בהכרח יפרד לבסוף כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג') וזה לשונו: וכל שנתחבר מהן אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור לו ליסודותיו עד כאן. ולא כן בצורת הנפש שתשאר חי וקיים לעד (כמו שכתוב שם הלכה ט') וכמו כן מחשבת בריאת האדם בגופו היה שיהפך לרוחניות ויחיה כאשר נשמתו חיה וכן יהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא אחר ביאת משיח צדקינו שיהיה גוף כל אחד ואחד מישראל כמו גוף אליהו התשבי וכדומה וידור למעלה כמו למטה ויהנו וישבעו וישתוקקו ויחמדו ויחפצו ויתענגו ויזונו עיניהם מזיו שכינתו ברוך הוא וברוך שמו אשר אין כל בריה יכולה להשיג ולדעת לחקור אפס קצהו מנועם זיו תענוג הלז ולא שזפתו עין רואה ולא אשתמע וחמי נביאן חזותא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ועל זה הסוד אמרו חז"ל (תענית ל"א.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר (ישעיה כ"ה, ט') הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה. ואל זה כיוון המשורר בשירתו מטיילין ביה חינגא לבהדי דשכינתא עליה רמזי דין הוא ברם באמתנותא. לוֹ חיש יהיה אמן ואמן.

עוד נראה לפרש וייצר ה' אלהים את האדם וגו'. בדרך הזה ונאמר אשר לא דיברה התורה כלל במתים לחתום היצירה בשני יודי"ן וליחד שם מלא ה' אלהים על חלק הרע הניתן באדם או עבור דברים הדומה בהן לבהמה. ואולם בצדיקים דברה תורה בשני בחינות הנמצאים בהולכים לפני ה', האחד יש צדיק עובד בצדקו כל היום וכל הלילה ולא ישכח ולא יסיח דעתו מבורא עולם אף על רגע כמימרא בכל עתיו ורגעיו ותמיד לבו בוער בו ומתאוה ומשתוקק לאהבת ה' אל אמת ולירא ממנו ולעובדו בפחד ולידבק נפשו בחי העולמים ברוך הוא, ולא יוכל כלל בשום פעם ושעה ורגע קלה מכל ימיו להתרחק מאור פני מלך חיים כי תמיד נגד ה' אלהים עיניו ויודע ומאמין שתמיד עומד לפני הקב"ה ואיך יוכל לשכוח מאתו אהבת ואימת מלך וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמו שאיתא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א') זהו כלל גדול בתורה וכו' עד כל שכן כשישים האדם אל לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה והפחד והכנעה מאת ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד וכו' עד כאן. ובחינה השניה היא מי שאינו עומד תמיד בדרגה זו ומזג טבעו גורם לו שכחה לשכוח לפעמים לפני מי הוא עומד. אך הנה יראת ה' מאוד על פניו לבלתי תחטאו כלומר אף שאין בידו חטא ועוון לעבור על רצונו יתברך חלילה רק כשנתרחק מעט ונשכח מלבו באיזה זמן ושעה דביקות הבורא יתעלה ויראתו ואהבתו אליו להיות לבו בוער תמיד לחמדת תשוקת קרבת אלהים לדבקה בו יתברך. זה גם כן נחשב לו לחטא ויירא מאוד מזה ותכף חוזר על זה בתשובה שלימה לפני בוראו ומגדר גדרים לעצמו בכל מיני זירוז לבל ישכח עוד מבוראו אף על רגע ומוסיף אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה וחומד ומתאוה בכלות נפשו לאלהים ממש בכדי שלא ימיש זכרו מפיו ובדרך שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועכ"י על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון, פירוש, אשרי אדם כזה שעומד על בחינה זו שכאשר לא יחשוב בה' על רגע כמימרא. לו עוון יחשב לו לחזור תיכף בתשובה על זה ולבקש ולחנן מבורא על שעה העברה, ועליו אומר הכתוב (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני שמיד כשהוא בבחינת אחור וריחוק מקום מבוראו על שעה קלה, תיכף חוזר לבחינת קדם קדמונו של עולם לקשור דעתו וחפצו ותאות לבו לצור ישראל ברוך הוא.

וגם זה הוא מעלה גדולה והוא דמיון בן החביב אשר יצא לפעמים מאתו והפליג ונתרחק מאביו בזמן מה ובודאי גדלה צער אביו בעת פרידתו. ואחר כך כששב הבן מדרכו לבית אביו, הנה יצא לקראתו בתופים ובמחולות ושמח נגדו שמחה גדולה עד מאוד והיה אביו מתענג ומלא שמחה בראות בבנו שבא אליו ממרחקים. כן הדבר הזה מי שנתרחק מבוראו חלילה מפני מזג טבעו הגורמת לו שכחה. אחר כך כששב אל הקב"ה גורם תענוג ונחת רוח נפלא למלך חי העולמים ברוך הוא. ועל אלו שתי הבחינות אמר הכתוב וייצר שתי יצירות לצדיקים, כלומר שני בחינות והמה באין מה' אלהים כי השכחה באה מבחינות הנמשכות מק"ך צרופי אלהים (כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת ההבדלה עיין שם) והזכרון משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, ועל כן יצרו בבחינת עפר מן האדמה כי ז' שמות יש לארץ, ארץ אדמה ארקא וכו' ושם האדמה יורה על בחינת הטוב הגמור שבה בבחינת אדמה לעליון ושם העפר שבה היא הגורמת השכחה לאדם כי כל בחינות השכחה נמשך מגזירת הקב"ה שאמר (בראשית ג' י"ט) ואל עפר תשוב, וגזר על המת שישתכח מן הלב ועל כן אמר לו כי עפר אתה כלומר גם אתה הנך בבחינת העפר שתשכח מה שאל עפר תשוב כי אם לא כן לא יהיה אדם שוכח מתו לעולם כמאמר חז"ל (פסחים נ"ד:) ואלה שני בחינות הצדיקים שניהם יצר הקב"ה ומשניהם מקבל תענוג כל אחד לפי בחינתו ועל כן חתם הקב"ה שמו על שניהם והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, העולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנאמר (יחזקאל ל"ז, י"ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם עד כאן. ולזה אחר שהזכיר שני היצירות ואחד מהם הוא שיהיה בבחינת השכחה הנמשך מן המת כאמור, סיים ויפח באפיו נשמת חיים כלומר זה הכל עתה לפי שרק ויפח באפיו בדרך הנפיחה ונמשך מזה המיתה לפיכך ימצא בבחינת העובד שיושכח מאתו מורא שמים על רגע אבל לא כן לעתיד שיהיה בנתינה בבחינת החיים והטוב ויהיה עומדין תמיד לפני ה' חיים וקיימים ולא ימצא להם בחינת השכחה, לזה גמר אומר ויהי האדם לנפש חיה כלומר עת לכל זמן וחפץ השמים ויבוא העת אשר יהיה האדם לנפש חיה שיהיה חי וקיים עומד לפני תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו בכל עת וזמן ותמיד יראתו ואהבתו על פניו ויזונו עיניהם מבית קודש הקדשים כאמור (ישעיה כ"ו, י"ט) יחיו מתיך נבלתי יקומין ואומר (שם כ"ה, ח') בלע המות לנצח. ה' יזכה כל עמו ישראל אשר עין בעין יראו כל זאת בעגלא. אמן.

או יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (קהלת רבה ג', כ') בפסוק הכל היה מן העפר ר' חייא בר יוסף אמר כל מה שבשמים ובארץ ברייתו מן הארץ ר' נחמן אמר אפילו גלגל חמה ברייתו מן הארץ שנאמר הכל היה מן העפר. ונמצאת למד אשר העפר הוא כמו אב לכל יצורי בראשית אשר ממנה נתהוה הכל במאמר פי אלהינו יתברך. ונודע אשר כל מעשה בראשית לא נברא כי אם להפך החומר לצורה ולעשות מדברים המגושמים בחינת רוחניות כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד שיתהפך כל הגשמיות לרוחניות ורוח הטומאה יעבור מן הארץ וידע כל פעול כי ה' פְעָלוֹ ויבין כל יצור כי הוא יוצרו כלומר אף הדברים המוגשמים מבחינת הדומם גוש עפר הארץ ואבני נזר כולם ידעו את ה' למקטנם ועד גודלם כל אחד לפי בחינתו כי יתהפך המגושם שבו לרוחניות ועל זה אמר הכתוב (ישעיה י"א, ט') ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכאורה היה לו לומר ומלאו יושבי הארץ דעה וגו'. אך אמנם גשמיות הארץ ימולא דעה כי תהיה בבחינת השלימות הנפלא וגשמיות שבה יהיה כרוחניות אשר בה כי לא יהיה דבר אחר בעולם אז כי אם מציאות ה'. ולכן עתה הכל שב אל העפר ולא כן אז כי ברוחניות לא שייך כליון והפסד כאשר כתבנו למעלה.

והנה כל בחינת ההתהוות הזה להפך החומר לצורה מכל הדברים שבעולם לא נעשה כי אם על ידי האדם אשר הוא הסולם המוצב ארצה בכח גשמיות גופו. וראשו מגיע השמימה בכח נשמת ה' אשר בקרבו ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו כלומר שלוחי אלהים המה, כל ברואי תבל ומלואה אשר שְלָחָן אלהים לעולם הזה בכדי להתקרב אליו ממקום רחוק כזה ולחשוק להתדבק בו. כולם אינם עולים להתקרב לצור עולמים כי אם על ידי האדם ושם מקבלים משאות ומנות המלך המה כל בחינת שפע וברכה הנצרך לחיותם ויורדים על ידם עם השפע וברכה כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וכל בחינת ההתהוות מחומר לצורה ומגשמיות לרוחניות מכל הנמצאים הכל נעשה על ידי האדם וכמאמר הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו' פירוש שלא נעשה קרבן לה' כי אם כאשר אדם יקריבנו לפני ה' ובלעדיו לא תוכל להתקרב מול פני אלהים חיים ומלך עולם. ובבחינה זו גם הוא כמו אב לכל יצורי בראשית להיות הכל נתהוה על ידו. וזה אמר כאן הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. פירוש שיצרו בבחינת עפר מן האדמה להיות הכל יתהוה ממנו כמו מן העפר אשר על פני האדמה. ואפשר זה רמז מר בריה דרב הונא (ברכות י"ז.) במה שסיים אחר תפלתו ונפשי כעפר לכל תהיה כי ידוע ענין התפילה שהוא מלשון צמיד פתיל שהוא ענין חיבור ודביקות מה שמקרב האדם לפי כוחו כשהוא באהבה ויראה ובמחשבה טהורה ונכונה את עצמו וכל בחינת דברים התחתונים מדומם צומח חי מדבר הכלולים בשורש גופו ונשמתו לצור ישראל ברוך הוא ולהמשיך להם על ידי זה בחינת שפעם וחיותם המצטרך להם ועל כן אחר גמר תפלתו אמר ונפשי כעפר לכל תהיה שתעשה נפשי בבחינת עפר שהכל נתהוה ממנה. לכל הכלולים בו שכולם יתהוו בחיות חדש שתהפך גשמיותם לרוחניות מעט מעט עד אשר יתהוו מיש לאין. וזה הוא בחינת הענוה השלימה אשר גדלה מעלתה גבוה מעל גבוה באין שיעור עד שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, ויראת ה' עקב לגבה.

כי תדע אשר כל עוד שלא זכה אדם להפך החומר לצורה שתעשה מגשמיות גופו רוחניות ממש עדיין לא בא לשלימות מעלה הזו בתכלית שלימותה כי ענוה השלימה הוא בחינת האין ממש שלא יתפוס שום מקום ולא ירצה שום דבר ולא ירגיש שום ענין מצורך עצמו וביתו בשום פנים בעולם, וזה הוא דבר שאי אפשר להיות אם ימצא עוד בגופו שום בחינת יש שהוא מבחינת הגשמיות כי אם הוא מרגיש אשר הוא יש ונמצא בעולם נמצא צריך לזה ולזה ועד אשר לא יעשה מגופו מיש לאין ממש עדיין לא בא לשלימותה. ולכן יראת ה' עקב לגבה כי בחינת היראה יפול על דבר הנמצא ומרגיש מעצמו ויראת ה' על פניו לבל יחטא או יראה פנימית מזה, מפחד ה' והדר גאונו ועם כל זה הוא מרגיש מעצמו לומר שהוא ירא את פני ה' ולא כן בחינת הענוה שאין מרגיש מעצמו בשום פנים אם הוא יש ונמצא בעולם והוא בחינת ביטול המציאות ובזה נשתבח אדון הנביאים ע"ה כי הוא הפך כל בחינת גשמיות גופו לרוחניות עד שעלה למרום והיה דר בין מלאכי מעלה ולא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה על כן העידה עליו התורה הקדושה שהיה עניו מאד כי לו נאה ולו יאה לבוא לשלימות מעלה הנפלאה הזו.

ואולם תדע אשר כל לבבות דורש ה' וכשאדם עושה מה שבכוחו לחפש ולבקש ולבדוק עד מקום שידו מגעת להשליך מאתו כל בחינת רוממות לב וגסותא דרוחא הנבזה ומתועב בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם ומרגיל עצמו במדת הענוה במחשבה ודיבור ומעשה והעיקר בלב, לידע אשר לא התחיל בעבודת ה' לא מיניה ולא מקצתיה כי איזה עבודה די לעבוד את פני מלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא כזה. ואף אם ישבר למענו כל כח רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויעבדו בכל מאמצי כוחו גופו ונשמתו ובפחד ורעדה ורתת וזיע. מה זה לצאת ידי עבודת אלהי עולם אשר נמצאו לו אלף אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים כרובים חשמלים אישים המתאוין וחומדין ומשתוקקין לעבוד עבודתו בזיע ורעדה ברתת וחלחלה. ועיקרו של נהר דינור נעשה מזיעת החיות הנושאים את הכסא (כמו שאיתא בחגיגה י"ג:) והכל מרוב פחדן ויראתן ומכל שכן כאשר ימצא בעצמו מאיזה בחינה אשר אינו עובד כל כך במסירת כל מאמצי כוחו ורוחו ונשמתו ואפשר גם לפעמים יעבור במעט על רצון מלכו ואם כן מה הוא ומה חייו אוי לו אוי לגופו אוי לנשמתו אשר לא יעבוד פני מלך גדול ונורא כזה בקצה האחרון של מיצוי דם כוחו. ואם כן במה יתגאה ואיך יבוא לקבל פני מלכו בעבודתו אשר עבד ועל ידי זה קונה לעצמו מעט מעט מבחינת הענוה אם הוא באמת ובתמים. ודאי הקב"ה יעשה לו כגמולו להגביהו מעלה מעלה וליתן את רוחו עליו וכמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, א') רוח ה' אלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':) צדיקים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם. ואמר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון ואת דכא ושפל רוח. ופליגי רב ושמואל (סוטה ה'.*) חד אמר אתי דכא כלומר הקב"ה מנשאהו ומעלהו עד אליו כביכול. וחד אמר אני את דכא כלומר הקב"ה מרכין ומשכין שכינתו אצלו ועל כן אמרו חז"ל (שם מ"ט.) משמת רבי בטלה ענוה וכו'. כי העיד על עצמו קודם מותו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה וכו' (כמו שאיתא כתובות ק"ד.). הכל סובב הולך על הדבר האמור כי ראה בכל יכולתו לעשות מיש אין להפך גשמיותו לרוחניות ועל כן היה מעולה במעלות הענוה ולא זו שגוף האדם הזה מתהפך לרוחניות, גם כל הכלולים בגופו ונשמתו מכל בחינות דומם צומח חי מדבר כולם נהפכין ונעשים מיש לאין ונתהוו על ידו בחיות חדש להתהפך החומר לצורה. ועל זה הבחינה אמר אברהם ואנכי עפר וגו' כלומר שנבראתי להיות בבחינת עפר לבוא לידי ענוה השלימה בכדי שעל ידי זה יתהוו כל הכלולים בי בהויות חדש כמו העפר שהכל נתהוה ממנה. וזה אמר כאן מקרא קודש הלזה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה פירוש שיצרו להיות בבחינת העפר שלא ירגיש מצורך עצמו כלום, להפך הגשמיות לרוחניות בכדי שהכל יתהוו ממנו בהויות חדש שתיעשה מחומרם צורה כבחינת העפר שהכל נתהוה ממנו אפילו גלגל חמה וכאמור למעלה.

עוד רמז אלהים באומרו וייצר וגו', שני יצירות. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', ו') מתחילת ברייתו של אדם צפה הקב"ה במעשה צדיקים ורשעים וכו'. והנה הצדיק צריך תמיד להיות עיניו לנוכח יביטו להיות מופרש ומובדל מדרכי הרשעים בכל תנועה ותנועה ממחשבה דיבור ומעשה מהליכה ושיחה ודברת בני אדם, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמה מהופכים מהיפך אל היפך. ואם אמרתי אספרה אל חוק אף אפס קצהו איך מהופך דרך הצדיק מדרך הרשע תקצר היריעה מהכיל, וְאִלוּ כל הימים דיו וכו' כי בכל מדה ומדה רחוקים זה מזה כמטחוי קשת ולא מבעיא בדברים שהרשע עושה אותן והצדיק בורח מהן כמפני חרב חדה שלא לנגוע בקצהו ולפרוש מצ"ט שערי היתר שלא לבוא לאחד ממאה שערי איסור שהמה דברים בלתי שיעור. וגם לא ניכר בהן היפך היצירה בזה כי הרואה שזה עושה וזה אינו עושה יאמר מלאכה הוא דלית ליה ואין יכולת בידו לעשות כמו זה. אלא אף בדברים המוכרחים שצריכים שניהם לעשותם, משם ניכר הפרשתן והבדלתן זה מזה עד שנעשה כמו דבר והפוכו ממש.

הלא תראה למשל בענין האכילה שצריך כל אדם לעשותו להיות שזה הוא החיות של האדם שעל ידי זה קשורה הנשמה בהגוף כידוע. כמה מרוחק ומהופך בינם בדבר הזה, יותר ממרחק השמים לארץ. ראשית דבר בדבר ההכנה מה לאכול הצדיק התמים פוסל כמה מיני מאכלים עד אין מספר עד שיברור אחד ממאה כמו בענין בדיקת השוחט ובודק אשר צריך להיות מוחזק אצלו לאיש כשר ירא את ה' מרבים ובקי באומנותו, וכאשר הולך לשחוט, חיל ורעדה יאחזנו ואימת מות יפול עליו פן לא בדק סכינו בכל כוחו ובישוב דעתו כראוי ונמצא ח"ו יאכיל לבר ישראל דבר שאינו ראוי לאכול חלילה, ואחר כך בעת השחיטה ובדיקה עושה הכל ביראת ה' אשר עליו במתינות ובישוב דעת לפני ה'. ועד אשר לא מוחזק אצלו השוחט ובודק לכל אלה לא יאכל משחיטתו כי אם עד אשר יבדוק הסכין בעצמו. ואחר כך אם יפול איזה שאלה בבהמה או בבשרה בעת מליחה ובישול אף אם רוב דעות הפוסקים מתירין אותם, ואסורה היא לדעת היחיד, פיגול הוא בפיו לא ירצה לאוכלו. וכן דבר שיש בו ספק בכל מיני ספיקות אולי אינו בחזקת כשר כל כך בספיקא דאורייתא או דרבנן. ומחמיר על עצמו באיסור חדש וכמה יסורים קשים יש לו מזה במקומות שאין בנמצא ישן. ובמאכלים הנמצאים בהם ממיני רמשים הנקראים מילבין כמה פרישות על פרישות וחומרות על חומרות יחמיר לעצמו וכל עוד אשר נשמתו בו לא יתיר לעצמו לאכול הספיקות עם שגופו חלש מרוב התעניתים שהתענה בימי חורפו. אינו אוכל מהם מרוב מוראו ופחדו מאלהים וגם אין סומך עצמו על בדיקות הנשים בדברים הנמצאים בהם מרמושי אדמה אם יש טורח בבדיקתו כדינא דשולחן ערוך ביורה דעה (סימן פ"ד ס"ק ל"ה בש"ך) אשר מעיקר הדין צריך להחמיר בזה.

והמון העם מבני ישראל ומכל שכן הרשעים הם בהיפוך מכל זה כי המה בכל דהו ניחא להו לא יקפיד ולא ישאל כלל על השוחט ובודק אם ירא את ה' או לא ומקיל בלבו לומר הלא בר ישראל הוא אם אינו יכול לא היה מתיר עצמו לכך. אף שבאמת אינו מאמין כל כך לאחד מפשוטי בני ישראל לומר מן הסתם נאמן וכשר הוא. ואם אחד היה רוצה ללוות מאתו ממון או איזה דבר לא היה נותנו לו בשום אופן עד אשר ישאל היטב ויחקור ויבדוק אם הוא איש נאמן וישר ולא ירצה להאמין משל אחרים, ובעסקי שמים תיכף מאמינו ולא יחמיר בספיקות לחוש אולי ימלא פיו במה שאסרה התורה וסומך עצמו על דעת יחידי לומר הלא זה מתיר והוא יתן חשבון למעלה בעדי. ובדברים הצריכים בדיקה מתולעים מדיני דשולחן ערוך, אם תאמר איזה אשה, כשר הוא, שבדקה זאת, תיכף פתי יאמין לה אף שבאמת בלבו אין מאמין לה כלל אם יהיה לו עמה דברים בינו לבינה יחשדה בכל מיני חשדות, ובדברים שבינו למקום תיכף מאמין לה ומחבר ככל הספיקות לאחד להיות עדיף ליה כוחא דהתירא והכל כי תאוה נפשו לאכול בשר.

ובזמן האכילה הנה עת סעודת תלמיד חכם בשש שעות ביום כי לא יאכל עד אשר ילמוד כל השעורין הקבועין לו בכל יום וכל עוד שלא למד כל השעורין הוא אצלו באיסור לא תאכל על הדם והמוני העם כבר מלאו כרסם בזה אחת ואחת או אחת ושתים ובהגיע עת האכילה הנה הכנת הצדיק בנקיון ובסידור הלחם ומלח ובהכנת כלי שלימה ונקיה לנטילה ומים כשרים ומתעכב בכל זה ואינו אץ למלאות רעבון נפשו, ולפעמים ימנע מהאכילה עבור זה אשר לא ימצא כלי כשירה כל כך או מים הכשרים לנטילה ובפרט בדבר שטבולו במשקה המוני עם חוטפים בלי נטילה כלל, והוא עומד, ואם לא יטול לא יאכל כלל. וגם הכנת גופו בנקיות להוציא ישן מפני חדש ומדקדק בנטילה כראוי ובניגוב הידים היטב והברכה בכוונה אחת לאחת למצוא חשבון. ילך על זה שעה ושתים ויכבוש תאותו שלא לדחוק את השעה.

אכן דרך העם אינם מדקדקין בכל זה ומיד כשרואה הלחם על השולחן והוא תפל בלא מלח וסכין וכבר הוא עומד מבחוץ במקום המים וממהר למלאות תאות האכילה ורוחץ מקצת יד זו וזו וממהר לנגב הידים ומתחיל לצעוק סכין ונוטל הסכין וחותך בלחם ואומר הברכה וצועק מלח. ובכל עת ברכת המוציא ואכילת המוציא הוא בכעס על אשתו ובניו שלא הכינו לו סכין ומלח ולא הביאום לפניו תיכף במאמר פיו, ותיכף אחר המוציא, מוציא כעסו לכעוס על בני ביתו למה צעק ולא נענה. ועליהם אמר הכתוב (יחזקאל ד', י"ג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ודבר זה נוהג כל השנה חוץ מלילי פסח שנמצא הכל מוכן על השולחן מערב.

ובדרך הלצה אמרתי זה לאחר שראיתי בכל אלה. מה שאומרים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כי מצה הוא מלשון ריב ומצה. ובכל הלילות נמצא מריבה חוץ מלילה הזה שהוא כלה מצה כלומר שכלה הריב ומצה לצד שהכל מוכן לפניו. ואולם הצדיק בירך ברכתו ברכת המוציא בכוונה הראויה כאשר נפשו יודעת. אם בפשטות הברכה, לברך ולהודות לשם ה' כי טוב כי לעולם חסדו ומוציא תמיד לחם מן הארץ ולהעיד על הלחם הזה כי ה' הוא המוציאו מן הארץ. ועל ידי זה משרה קדושת ה' בלחם ההוא ומקרב חיות הלחם ההוא למקום שורשו הנחצב משם וכשאכלו מתרבה בקרבו חיות חדש מניצוצי הקדושה אשר בלחם הזה. או מי שזיכהו ה' לידע ולכוון ברזי התורה וביחודי השמות אשר בברכה, ואכילת המוציא ליחד הפרצופים הנוראים והצורות הקדושות בשמי השמים ממעל על ידי הברכה והאכילה. ובכח כוונתו, ממשיך ומשפיע שפע וברכה רבה לכל העולמות. ובהאכילה גופא אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב הרחקת והפרשת אכילתן זה מזה וכל הספרי מוסר מלאים מזה ואנחנו הארכנו בביאור הדברים הללו בספרנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף א' ב' ג') בכל אופן אכילת איש הירא מה', לחול ולשבת וליום טוב עיין שם. וכללות הדברים זה אוכל לשובע נפשו להנהות נשמתו אשר נהנית מרוחניות המאכל, בחילוקי האופנים לחול, ולשבת, וליום טוב, ואכילת המצות כמו מצה בלילי פסחים ואכילת ערב יום הכפורים שהם מצוות דאורייתא כאשר ביארנו שם, וזה אוכל למלאות כריסו ובטנו למלאות רעבון גופו ותאותו לאכילה. ובזה משחית נפשו מכל וכל.

ונודע מאמר תורתינו הקדושה (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים חלילה וגו' ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) אמר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה ועל ידי רוב האכילה באין לידי טומאת קרי בלילה כמאמר חז"ל (קדושין ב':) דרכא דמיכלא יתירה לאתויי לידי זיבה ואמרו חז"ל (ברכות כ"ט:) לא תרוי ולא תחטא ופירש שם הרב רבינו יונה לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הבורא יתעלה עיין שם. וגם בלא זה צא ולמד מה שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם. ופירש רש"י ואחד אכלו לשם אכילה גסה מחמת תאוה שאכלו ברעבון הרי דאפילו באכילת הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא אם אוכלו למלאות רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם ועל זה ידוו כל הדווים וימס לב כל אדם לראות בעין שכלו, ליצא מכלל הזה לבל יכנוס ח"ו לגדר ופושעים יכשלו בם והכל עיין שם בחיבורנו כי הארכנו שם בכל אלה.

וישיבת הצדיק על השולחן אדרבה בשמחה ובטוב לבב כי ענין האכילה מלבד כל הסודות הנפלאים והנוראים התלויין בהם עד שמתקן כל דבר בבחינת הקרבן ממש כי קרב לה' ושולחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.). הוא ענין נפלא למאוד ועל זה אמר יצחק (בראשית כ"ז, ד') ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו'. כידוע ליודעים. ואמרו חז"ל (שבת ל':) אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ובקדושת אכילתן ושביעת רצונם בהאכילה כמאמר הזוה"ק שם האי רעותא דשוויה על האי מיכלא, רצון איקרי, כאמור (תהלים קמ"ה, ט"ז) ומשביע לכל חי רצון אכילה לא כתיב אלא רצון. משרים שכינת אל על שלחנם ויכולין להמשיך על ידי זה כל הברכות לעולם. ולא כן כשהוא במריבה וקטטה אז ח"ו מסתלקת השכינה הקדושה ושורה על השולחן סטרא דמסאבא חלילה.

ובמהות האכילה אי אפשר להאריך לפרט כל פרטי התאוה שדרך העם לעשות בתוך האכילה. שכמעט בעודו בכפו יבלענה ונעשה זריז ונשכר כי רבו המתאוין אצלו כסוס כפרד אין הבין איך לאכול אכילתו לפני ה'. והצדיק בהיפך כשהמאכל לפניו עוד מאריך בסדר תיקון הלימוד הצריך קודם האכילה וירא ומפחד שלא למשוך לבו ח"ו אחר תאות האכילה אדרבה נותן דעתו ומחשבתו לראות איך שמאכלו יתמשך אחר מחשבתו לקרבו אל התורה ועבודה ולהיות שניהם רוצים בהקפה שיעבוד בכח הזה עבודת שמו יתברך בכל לב ולב במסירת נפשו ממש להיות המאכל עולה בזה לה'. וגם אם איש נבון ומבין הוא נותן דעתו להבין בשרש כל מאכל ומאכל מאין נמשך ואיך מקום מוצאו בשורשו בשמי השמים והכל יוודע לו על ידי קריאת שמו שהוא חיותו בשורשו אשר בשמים ממעל כנודע ממה שקרא אדם הראשון שמות לכל בהמה חיה ועוף כי הביט בשורשו אשר בשמי השמים ומזה ידע שמו השייך לו. וזה היה חכמת שלמה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, כי הביט בחכמתו שורש כל דבר ודבר וידע בזה כל עניניו והבין בלשוניהם כמאמר חז"ל (פסיקתא, בילקוט רמז קע"ה) וכאשר כתבנו בזה בחיבורנו זה ועל ידי זה מעלה את הדבר הלז למעלה וממשיך לו בזה חיות נפלא ממקור שורשו. וכל החיות הלז הכל נתקבץ ונאסף ונעשין מוחין אל האדם הלז להוסיף בו קדושה על קדושה ושלימות על שלימות הכל כנודע ובכל זה המאכל לפניו וקרוב להתקלקל ועובר עליו רוח צינה ונתקרר ונצטנן. ואך לצד שהוא שומר נפשו ירחק מהם מלאכול עד אשר יעשה את שלו בתיקון אמת לכל הסעודה ובכל חתיכה וחתיכה ובכל כף וכף עשרה זהב משקלו ששוקל בדעתו לתכלית מה יכניסו לתוך פיהו ואם אין בו חלק ממים התחתונים המה תאות הגופניות הנקראים מים התחתונים.

ותדעו אחיי ורעיי אשר לא פירשתי אחד ממאה הפרשתן זה מזה במאכל לבד. והפרשתן כל היום הוא עד בלי שיעור. לך ראה אשר בהמון העם מבני ישראל כל חפציו ומגמותיו ומחמדיו כל היום וכל עמלו רק לפיהו, לבקש אוכל למו, ותיכף כאשר יפתח עיניו מדבר על עסקי אכילה שואל לבני ביתו במה אסעוד היום ומיד יחלש לבו בקרבו ורוצה לאכול ואומר אלך להתפלל בכדי לאכול תיכף אחריה. ולכתוב הפרש התפילה בינם זה ודאי לא יספיק פיות בני אדם לאומרו.

ובכללות. הצדיק עומד לפני ה' באהבה עזה קשורה וצמודה לחי עולמים ויראת ה' ופחדו עליו ואומר כל סדרי התפילה באימה ויראה באהבה וחמדה במחשבה טהורה ונכונה ולבבו ואזניו שומעים מה מדבר. וחלופיהן בגולם, לא עולה על לבו כלל שהוא עומד לפני ה' וממילא אינו יודע לא מאהבה ולא מיראה, ואומר בפיו סדר התפילה במהירות רב ולבו בל עמו ומחשבותיו טרודים בהבליו ועסקיו אשר יגע בהם יומם ולילה, ולפעמים אש תוקד בקרבו כל שעת התפילה כי אז נותן על לבו לזכור מה שעשה לו חבירו כל היום ומתפלל כל התפילה בכעס ומכאובים ואזניו שומעים מה שחבירו מדבר אצלו מלשון הרע וליצנות ורכילות ושיחת הבלים מדברי סחורה ותיכף אחר תפלתו הולך לשוק וכמה מיני השגת גבול נמצאים בשוק וכמה לא תעשה דאורייתא נמצאים אז כמו לא תקום ולא תיטור. לא תתאוה. לא תחמוד. לא תלך רכיל. שלא להסתכל באשה נאה ולא להרהר אחריה חלילה. וכאלה רבות, ומכל שכן איסורי דרבנן שאין להם שיעור כמו להתכבד בקלון חבירו. שלא לעשות לרעהו רעה. גסות הרוח וכדומה רבים. וכמה מצה ומריבה ימצא בעד בשר טוב שזה רוצה לקחתו וקדם חבירו וקנאה. ויותר ממה שכתבנו כאן מופרשים ומובדלים עד כי אין מספר.

והנה בתאות המשגל כמה יפרשו זה מזה עד בלי חק ואין רצוני לכתוב מאנשי הרע העוברים על הדת ח"ו לזנות אחרי רוע לבבם באלו נערות שאיסורן איסור כרת ומיתת בית דין רחמנא ליצלן כי אין לקלקל הדיו והנייר והקולמוס לדרוש אל המתים. ואך בעוונותינו הרבים גם בהמוני העם ואף בקצה המחנה תאכל האש כלומר גם בבעלי תורה שבזמנינו וחסידי הזמן מנערי בית ישראל, עדיין לא הגיעו לקברות התאוה למאס התאוה הזאת בלבם ולקברה בארץ. ובעת זיווגו התאוה דבוקה בלבו כאש בוערת. ואם אמנם כשתאמר כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש. מכל מקום אפשר לפעמים יתיר עצמו באיסור קל בדבר הזה לרוב תאותו. וידוע אשר בענין זה איסור הקל כחמור שבחמורות. הלא תראה כמה חומרות על חומרות וגדרים על גדרים הוסיפו חז"ל וכל הבאים אחריהם באיסור הזה והכל לגודל חומר איסור הלז, ופן חלילה וחלילה אם יתיר לעצמו היום בדבר קל יתיר למחר בחמור מזה ולמחרתו עוד חמור מזה כי אש בנעורת ותיקד עד שאול תחתית, ואם לא יכניע תאותו, חלילה וחלילה ימשכנו תאותו לחמור שבחמורות. וכשהוא בהיתר גמור, הנה לא מקיים כמאמר הקרא (שמות כ"א, י') ועונתה לא יגרע כי הוא אינו מקיים עונה שלה רק מקיים עונה שלו כי לו הוא ולתאותו. ופעמים שאין רצון אשתו בזה בריצוי גמור ורק שאי אפשר לה לדחותו ועובר על לאו דדברי קבלה (משלי י"ט, ב') גם בלא דעת נפש לא טוב, ואמרו חז"ל (עירובין ק':) זה הכופה אשתו לדבר מצוה. והכתוב צווח (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, נודע מאמרם ז"ל (יבמות צ':) שארו זו אשתו כלומר אף אל אשתו אסור לו לגלות ערוה. וידעו אשר ו"ה שבשם, הוא בחינת איש ואשתו, וכשעושה דבר זה בכח התאוה וחמדה למלאות תשוקת תאותו והתאוה הוא כח הרע ונמצא פוגע בם כח הר"ע ונתחבר בם ונעשה בחינת ערו"ה ועל ידי זה נעשה כן גם בשמי השמים חלילה וחלילה לחבר הר"ע לו"ה שבשם וכמה וכמה יגדל עונשו בזה ח"ו כנודע. וגם כמה מצוות מבטל ממנו בכדי להיות שפוי בביתו לשחק עם אשתו ולהיות מצוי אצל אשתו כתרנגול הבר ועל ידי זה הנה אשתו מושלת עליו לצד שתשוקתו אליה וחפץ להלבישה תמיד בבגדים נאים ביותר ולקשטה בתכשיטין ומכלה ומבלה כל ימיו בזה לעסוק בסחורה בביתו וביציאה וביאה והכל כדי להשתכר להמציא לה די תכשיטיה כדי להיות חומד יפיה בלבו וכמה עבירות עובר בדרכים ובפרט בממון שבין אדם לחבירו והכל בכדי לקשט את הכלה זו שמכלה את גופו ונשמתו ונתהפך לו הת"כ שיטים לעוון שיטים כי התי"ו וכ' הקודם לשיטים רומזים לאותיות תכלית כלומר להביט מה יהיה תכליתו בזה ומה יהיה בסופו. וזה נעלם ממנו ונשאר לישב בשיטים לזנות אל בנות מואב כלומר מן אב ממה שאבה וחמיד ורגיג למלאות תשוקת תאותו ולהביט ביופיה בכל עת אשר יושב בביתו ובפרט בעת האוכל למו השגל יושבת אצלו ומסתכל בה כבהמה כסוס כפרד אין הבין אשר מלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד עליו ומשגיח ורואה במעשיו, והקב"ה מגעילו ומתעיבו ומרחקו על ידי זה, להיות מותר האדם מן הבהמה אין, ואן חכמתו ואן שכלו שנתן לו הקב"ה דעה כמלאכי השרת לדעת אשר לא יובל לקבר עם אשתו ושם עתיד ליתן דין וחשבון על כל אלה, ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד', י"ג) ואמרו חז"ל (חגיגה ה':) אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין והתורה רמזה בזה וכפלה דבריה (ויקרא כ', י') איש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' ואחד מופנה לדרשה לומר אשר תחילה דיבר הכתוב באיש ואשתו אשר גם שם ימצא בחינת ניאוף אם כוונתו למלאות תאותו ותשוקתו נואף הוא מום בו לא ירצה להשרות רוח קדושה בזיווג ההוא אדרבה כל מיני הסטרא אחרא עומדים לנגדו להגביר תאותו בו להיות לא יסף לדעתה אוי לנשותיהם של אלו אוי להם אוי לגופם המאבדים את כוחם בזה אשר יתן לנשים חילו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט) אשר אחד מאלף מתים משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש וכמה חולאים רעים באים להם על ידי זה ואוי לנשמתם שנתונים תחת רשות הסטרא אחרא, והקדושה בורחת ממנו וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. וידעו אשר דבר שאין בו כוונת מצוה באמת לשם ה' תיכף נקראת עבירה ושורה עליה הסטרא אחרא כי סטרא אחרא כשמה היא פירוש צד אחרת שאינה לשם ה' וכל מחשבה ודיבור ומעשה בכל דבר שבעולם אם אינם למצות ה' תיכף נעשה עבירה מעבירות הסטרא אחרא כאשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ג').

אבל הצדיקים האוהבים את ה' אלהיהם ויראים ממנו לא כן עושים, אדרבה ממאסים את תאותם בתכלית המיאוס ומבזהו בעיניו בביזוי רב עד שנעשה הדבר הזה נבזה בעיניו נמאס ככל הדברים השפלים המאוסים, ולא מבעיא שפורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור חלילה אלא גם כשנכנס לעשות צרכיו בעת המותר והצורך לו יראה לפניו שהאדם הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמים כי בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם (בראשית א', כ"ז) לומר שצלם דיוקן יוצרו הוא. ולא נאה לו כלל לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה, חֵמֶת מלא צואה ופיה מלא דם כמו שהאריכו חז"ל בשבחה הזה (שבת קנ"ב.). אם לא לכוונת התדבקות רוחא ברוחא לפרעון חובו באמת לקיים עונתה, עונה האמורה בתורה ומשמר עונתו עונת תלמידי חכמים שהוא משבת לשבת שעליהם אמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ופירוש הזוה"ק (יתרו פ"ט) אינון דמסרסי גרמייהו וממתינין עד בא השבת קודש שאז הוא עת וזמן לכל חפץ ורצון השמים להמשיך נשמות קדושות לעולם לזרעו. או להמשיך נשמות גרים לעולם, אם אין כוונתו לבנים וכמו שכתבתי בחיבורי זה בפסוק (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשוה. והכל כשהוא ברעותא דלבא משניהן אז הרצונות מתיחדין זה בזה ביחוד גמור.

תוכן העניינים

באר מים חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה