אור ברסלב
באר מים חיים על חפץ חיים חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע › כלל ו

באר מים חיים על חפץ חיים· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע · כלל ו

כלל ה

סעיף א

פסקה א

(א) שלא נאמין. כן כתב בשערי תשובה במאמר רי״ג עי״ש וכן כתב הרשב״ם בפסחים (קי״ח ע״א), וכן כתוב גם כן בס' חרדים במצוות לא תעשה שבתורה התלויות בלב. ומ״ש כי על ידי זה יבוזה וכו', הוא גם כן מלשון ר' יונה שם, ונ״ל שכונתו הוא, כי אם הוא רואה שאם יאמין עליו שעשה או שדיבר דבר פלוני לא יהיה לו עליו צד זכות הוא מצווה שלא להאמין להמספר כדי שלא יתבזה פלוני בעיניו, אבל אם יש עליו צד זכות בלאו הכי, כגון שנוכל לומר שהדין עמו, או שלא ידע את איסורו, וגם בענין דיבור נוכל למצוא אלו צדדי זכות, וגם עוד צד זכות שלא כיון בדיבורו למה שאמר עליו המספר וכיוצא בזה, בכל אלו איננו מצווה להרחיק את דברי המספר מכל וכל ולחשוב עליו ששקר דיבר על פלוני, רק בדרך כלל שלא יתקבל ברעיוניו גנות על מי שסיפר וכנ״ל.
ומ״ש עובר בלא תעשה וכו', כן איתא בסמ״ג לאוין י' בהדיא והרמב״ם בפכ״א מהלכות סנהדרין כתב גם כן שהלאו דלא תשא כולל אזהרה לקבלת לשון הרע. ולא תטעה במ״ש הכ״מ בפרק ז' מהלכות דעות ד״ה וכתב הראב״ד וכו' אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע וכו' דפשוט דכוונת הכ״מ דאין שייך ע״ז לשון הורגתן אבל עון יש לכולי עלמא, דלא מסתבר לומר דבכל הש״ס היכא דנקט מקבל לשון הרע הכוונה דוקא על רכילות וכן מוכח בר״י במאמר רי״ג.

סעיף ב

פסקה א

(ב) שמיעת לשון הרע וכו'. דבר זה אבאר בעז״ה היטב את מקור מוצאו מגמרא ופוסקים ולא אתעצל מלבאר כל הסברות והספקות שהיה לי בדין זה בתחלה כדי שעל ידי זה יהא רווחא שמעתא ועל ידי זה יתבאר הרבה מהספיקות שיפלו תחת סוג הזה. ואען ואומר בדין זה של שמיעת לשון הרע ובעת השמיעה אין בדעתו לקבל, מדרבנן לא קמבעי לי דאסור וראיה מכתובות (דף ה') דדרש בר קפרא ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרא על אזנך אלא על אוזנך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו וכן אמר ר' אלעזר שם עי״ש, ות״ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחלה לאיברים אלמא דאף שמיעה בעלמא אסור, כי קמיבעי לי לענין אם יש בזה איסור דאורייתא של לא תשא שמע שוא דזה הדרשא של ויתד וכו' משמע דאסמכתא בעלמא היא, וקרא אתא לגופיה ונמנה לעשה גמורה וכמו שמפורש ברמב״ם בהלכות מלכים פרק ו' (תדע דאסמכתא היא לפי מה שנבאר לקמן בכלל זה ראיה מפסחים דף כ״ה דאם ישב בחבורת אנשים והתחילו לדבר דברי לשון הרע והוא לא ניחא ליה בשמיעת אלו הדברים אך שאי אפשר להשמט מהם מטעם הידוע לו די בזה מן התורה עי״ש, אם כן מה שאמר הכא דצריך להניח אצבעו באזניו אסמכתא בעלמא הוא).
ולהיפך אין להביא ראיה דשרי מדאורייתא מדאיצטריך האסמכתא דויתד וכו' דנוכל לאמר בפשיטות דהגמרא קמ״ל יותר רבותא דלא מיבעי לכוין לשמוע דאסור אלא אפילו דצריך לעשות מעשה בהפכו להראות שאינו רוצה לשמוע דברי שטותם. ועוד דהגמרא סתמא קאמר דבר שאינו הגון וכולל גם שאר חלקי הדיבורים שאינם הגונים שאינם לשון הרע וכמו שביאר הרמב״ם כל חלקי הדיבורים בפ״א דאבות, ונוכל לומר דכולל נמי דברים בטלים, והוא מה שמביא אחר כך ת״ר לעולם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים וכו' אבל לשמוע לשון הרע גמורה אימא דמדאורייתא אסור.
וגם אין להביא ראיה ממה שכתב הרמב״ם בפרק ז' מהלכות דיעות וז״ל כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור עמהם בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ומשמע דאף על השמיעה לבד יש איסור מדלא קאמר ולקבל דבריהם, דאפשר דמדרבנן קאמר.
ומצאתי ברבינו יונה במאמר רי״ג שכתב והוזהרנו מן התורה שלא נאמין וכו' ומשמע לכאורה מדבריו דעל השמיעה לבד אין איסור, אך יש לדחות בפשיטות דהוא כולל אפילו היכא שהדבר שסיפר לו חבירו נוגע לו על להבא אם אמת הוא וכמו שציירתי בפנים בסעיף ב' דבודאי מותר לשמוע לכתחלה כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו בלבד וכמ״ש בנדה ס״א האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיהו בעי ובודאי דמותר לשמוע לכתחלה בענין זה כיון דמה שהוא רוצה לשמוע אין כונתו לשמוע גנותו של חבירו רק שהוא רוצה להציל את עצמו שלא יבוא אחר כך לידי היזק ולידי מצה ומריבה וכה״ג וכנ״ל בכלל ד' סי״א עי״ש ולזה כתב רבינו יונה דאפילו בכה״ג הקבלה בהחלט אסור מן התורה, וכן ממ״ש רבינו יונה במאמר רכ״ה לענין רכילות וז״ל והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע וכו' גם כן אין ראיה דשמיעה בעלמא מותר לכתחלה, דאפשר גם כן כונתו אפילו היכא שהסיפור נוגע לטובתו כגון שפלוני רוצה להזיקו בגופו או בממונו וכל כה״ג דבודאי מותר לשמוע לכתחלה כדי לחוש לזה ולהשמר ממנו אפ״ה אסור לקבל בהחלטה וכנ״ל. וכן אין להביא ראיה מחז״ל דבכל מקום נקטו לשון מקבל לשון הרע ולא שומע דאפשר מילתא פסיקתא נקטו לכלול אפילו היכא דמותר לשמוע וכנ״ל אפילו הכי לקבל אסור. ומטעם זה גופא נימא לך דמגמרא דשבת (דף נ״ו ע״א) דאמרינן שם ודוד מאי טעמא קבל לשון הרע ולא קאמר מאי טעמא שמע, גם כן אין ראיה כלל, דשם היה הדבר נוגע לו לעצם מלכותו וכמו שכתוב בקרא. והוא הדין אם מכוין בשמיעתו תועלת לאחריני גם כן שרי (וכמו שמוכח מהרא״ש בנדה ס״א לענין לחוש עיין במעדני יו״ט שם אם כן ה״ה בזה). אבל היכא דאינו מכוין בשמיעתו שום תועלת לא לו ולא לאחריני אימא לך דמדאורייתא אסור אפילו השמיעה לבד.
וחפשתי ומצאתי בעזה״י ראיה ברורה לדין זה דאסור מן התורה, והוא ממה דגרסינן בשבועות (דף ל״א) אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא, והרי זה הפסוק גופא דרשו בפסחים (קי״ח ע״א) לענין לספר לשון הרע ולקבל, וכן איתא ברמב״ם פכ״א מהלכות סנהדרין הלכה ז' דהוא כללם נמי בחדא מחתא וז״ל שם אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין קודם שיבוא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר שמוע בין אחיכם, וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע * ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו וכו' עד כאן לשונו. ואם כן כי היכי דלענין דיין אסור אפילו לשמוע לבד כדי שלא יכניס צורת הדברים לאזניו ושוב יהיה קשה להוציא הדברים מלבו וכמו שכתב הרמב״ם בספר המצות מצוה רפ״א כן הוא הדבר בזה. ואין לומר דשם היינו טעמא דאמרינן דכוונת התורה בלאו דלא תשא לאסור בכל גוונא שלא יכנס הדבר לאזניו ויבוא להטות הדין מה שאין כן בענין שמיעת לשון הרע, דזה אינו, כיון דאסרה התורה האמנה בלב בגנותו של חבירו וכמו שכתבנו לעיל בשם ר' יונה וזה עולה בעצמותו אם כן הוא הדין דאף לשמוע אסור שלא יבוא לידי האמנה בלב, ומנין לנו לחלק בזה, אחת, דהלאו דלא תשא כולל שניהם וכנ״ל, ועוד דבאמת קל וחומר הוא מהתם, ומה התם דאחר כך יבוא בעל דין חבירו ויכחישנו ואפ״ה אסרה התורה השמיעה משום דצדיק הראשון בריבו ושוב קשה אחר כך להוציא דבריו מדעתו וכל שכן בזה דלא יבוא השכנגדו להכחישו בהמעשה שסיפר דאסור גם כן השמיעה, וא״ל דשאני התם דכיון דבדעתו להיות דיין בדבר יוקבע הדבר בדעתו ולכך אסרה התורה אפילו השמיעה לבד מה שאין כן בענינינו אפשר דלא חיישינן שיוקבע בדעתו על ידי שמיעה לבד, גם זה אינו, דאף בשלא היה דעתו מתחלה להיות דיין בדבר נפסק גם כן בח״מ בסימן י״ז סעיף ה' דאם נתרצה מותר, ופירש באורים ותומים דהיינו שהודיע לבעל דין ונתרצה בדבר ואי לאו הכי לא, ואפילו אם היו מקילינן בדין של האורים ותומים אין ענין לנידון דידן דהתם לענין לישב עתה בדין כיון דיודע שלא עשתה השמיעה שום רושם של אמונת הדברים בלבו מותר לישב ועל השמיעה אין בידו איסור כיון דבשעת מעשה לא היה בדעתו לישב בדין (ואין להקשות היכי שרי שם לשמוע מאחד על חבירו מה שעשה לו נגד הדין, דזה אינו, דלשון הרע מענין זה יש הרבה אופנים דמותר לשמוע וכמו שכתבנו בסעיף ב' וכמו שנבאר אי״ה לקמן בדין לשון הרע שבין אדם לחבירו) מה שאין כן הכא דאיירינן לענין לשמוע לכתחלה ושאין בהשמיעה ההיא שום תועלת אף השמיעה לבד אסורה מן התורה ובעל לשון הרע נקרא עבור זה.
וכן נראה מפשטא דלישנא דפרקי דר״א וז״ל בצוואתו לבנו הורקנוס בני אל תשב בחבורת האומרים גנאי מחבריהם כי כשהדברים עולים למעלה בספר נכתבין וכל העומדים שם נכתבין בשם חבורת רשע ובעלי לשון הרע ע״כ, הרי שלא קאמר וכל מי שקיבל דבריהם רק סתם וכל העומדים שם וכו' משמע דאף בשמיעה לבד נכתב למעלה בספרן של רשעים ונכלל להקרא עבור זה בשם אנשי רשע ובעלי לשון הרע. ואחר כך מצאתי בהדיא בספר חרדים דגם שמיעת לשון הרע לבד נכלל בלאו זה של לא תשא שמע שוא, ואולי מקורו הוא מכל מה שכתבנו, וז״ל בפ' שלישי במצות לא תעשה שבתורה התלויות באזנים, לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל, גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו וכו' ע״כ.

(ג) מותר. וזה אינו מותר רק בשני אופנים אלו שאבאר: א. אם נוכל לומר שהמספר גם כן מכוין לתועלת ולא מצד שנאה וכדלקמן בכלל י' סעיף ב' דאל״ה הרי הוא מכשיל בשמיעתו להמספר הזה, וגם עינינו רואות כי מי שהוא מספר מצד שנאה אינו נזהר גם כן ביתר הפרטים המבוארים לקמן בכלל הנ״ל. ב. אם התחיל לספר דבר זה לפני אנשים אחרים קודם בואו דבאופן זה לא עבר בלאו דלפני עור וכדלעיל בפתיחה בלאוין אות ד'.

(ד) כדי לחקור. מקור דין זה יבואר לקמן בכלל י' סוף סעיף ז', ומה שלא ציירתי בגוונא דרישא דהיינו להזהיר לחבירו שלא ישתתף עם זה מחמת שנשמע עליו שהוא רע מעללים עיין לקמן בח״ב בכלל ט' בבאר מים חיים סק״ט דנשאר דין זה בצ״ע. ודע דכאן איירי שלבו נוטה קצת שהדבר אמת, דאי לאו הכי אינו מחוייב להאמין כלל שיהא מחוייב להוכיחו וכאשר ביארנו במקום אחד בשם ר' יונה.

(ה) אסור בכל גווני. שם בנדה (ס״א ע״א) האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי וכו' ושם היה המעשה שאמרו לו לגדליהו שרוצים להרגו עיין שם.

סעיף ד

פסקה א

(ו) מצוה לשמוע וכו' להראות לפני וכו'. פשוט הוא כי אפילו רכילות גופא אם הוא לסלק הנזקין ולהשבית הריב מותר על פי מה שנבאר אי״ה לקמן את הדין הזה בכל פרטיו, וכל שכן שמיעת לשון הרע, וכעין זה איתא בע״ז (י״ח ע״ב) בענין איסור לילך במקום מושב לצים של עכומ״ז שאם הוא צווח ומציל על ידי זה ישראל צריך לילך שם, והכי נמי בענינינו. ומ״ש בסוף הסעיף ועוד יש אופן אחר וכו' כי בתחלת הסעיף מיירי שזה דברי הגנות אינו נוגע להמספר.

פסקה ב

(ז) תיקון למי שנכשל וכו'. כי התיקון אשר נזכר שם הוא לענין להסיר מעליו הלא תעשה דלא תשא וכו' שעבר עליו, אבל עדיין לא תיקן לגמרי מה שעבר בלאו דלפני עור וכו' כי על ידו עבר המספר באיסור לשון הרע וכנ״ל בפתיחה בלאו ד', אבל על ידי שישתדל ויוציא השנאה מלב המספר עליו בוודאי יתקן הלאו זה גם כן, כי משום זה מותר אפילו לכתחלה לדרוש מחבירו סיבת השנאה שיש לו על חבירו אם הוא משער שבידו לתקן את הדבר.

סעיף ה

פסקה א

(ח) לענין מה. פירוש לאפוקי אם הוא יודע את ענין קבוצם שהוא ללצנות או לשון הרע, אף שבתחלה הם עוסקים באכילה ושתיה וכי״ב, בודאי אסור לו לכנוס לתוך חבורתם כיון שהוא יודע שאחר כך לא יוכל להשתמט מהם ותוכחתו לא יועיל וכדלקמן.

(ט) שדברי תוכחתו וכו'. דאי היה מועיל הוכחה בודאי מחויב להוכיחם, ואם אינו מוכיחם נתפס בעונם כדאמרינן בשבת (נ״ה ע״א) ובכמה דוכתי ודע דכאן איירינן שהוא משער לפי אנשי החבורה שאם יוכיחם עבור הדברי גנות שמגנים את חבריהם לא די שלא יהיה שום תיקון עוד יהיה קלקול מזה, שבגובה אפם יגנו אותו עוד יותר מחמת זה, שבאופן זה בודאי אסור להוכיחם כי הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו וכו' והכא נמי כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר בוודאי אסור להוכיחם, דאי לאו הכי אלא שלא יועיל ולא יזיק בהוכחה, בוודאי אין לו למנוע מהוכחה כמו שכתב רבינו יונה במאמר קצ״ז וז״ל איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע או כי ישמע כל פה דובר נבלה או כי יושב בסוד משחקים בוזי תורה ומצות ויודע כי הם סרבנים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה אל דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצות אשר בזו לעגו להם וקנאה לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו, וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים כי יענש בשמעו את דבריהם הרעים וילאה לענותם וכו' עי״ש. וגם לבד זה מבואר בא״ח (בסי' תר״ח ס״ב בהגה״ה) שעל איסור המפורש בתורה מחוייב להוכיחו בכל גווני ואין אומרין בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואם כן הכא נמי בלשון הרע ורכילות דכוותיה, ע״כ כתבנו דהכא איירי שהוא באמת משער שבדברי תוכחתו יפסיד למי שנאמר עליו הדברי גנות על כן יש למנוע עצמו מזה.

(י) אם אפשר לו וכו'. ואין שוה לגמרי עם העצה דהנחת אצבעותיו באזגיו, כי בכאן בודאי חיובא איכא וכמו שאכתוב אחר כך בסעיף ו' בפנים.

(יא) מפני שילעגו עליו. המעיין היטב בפנים יראה שלא כתבתי טעם זה לפטור על פי אמת, כי אם מחמת שהוא יודע בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בזה. ובאמת הרוצה לצאת ידי שמים לכתחלה צ״ע איך יתנהג, כי לכאורה יש לפוטרו מטעם שבזמננו בעו״ה יחזיקו אותו לשוטה ופתי עבור זה ומסקינן בברכות (דף י״ט ע״ב) דבאיסור דרבנן כבוד הבריות דוחה אותו אפילו בקום ועשה והכא נמי איסור דרבנן הוא אם יתנהג כמו שכתבנו בפנים דהיינו שלא יאמין ולא יהיה ניחא ליה ולא יסייעם כלל, או דלמא אף על פי כן צריך להניח אצבעו באזניו מטעם שאמרו חז״ל מוטב שיעשה * אדם עצמו שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום (וכבוד הבריות לא שייך בזה כיון שהם עושין שלא כדין), או אפשר דוקא בדבר שהוא איסור דאורייתא אמרו מאמר זה דמוטב וכו' ע״כ העצה היעוצה לצאת ידי כל הספיקות אם אינו יכול להוכיחם כלל ישתדל בכל כוחותיו לצאת מזאת החבורה ויהיה טוב לו בזה ובבא.

(יב) שלא יכשל עכ״פ וכו'. והוא לפי מה שביארתי לעיל דהך דרשה דויתד וכו' שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו היא אסמכתא והיא מצוה מדרבנן בעלמא.

פסקה ב

(יג) שלא להאמין. דאל״ה תיכף עובר בלאו דלא תשא שמע שוא וכמו שכתבנו בתחלת כלל זה.

פסקה ג

(יד) לא יהיה ניחא ליה וכו'. דבר זה צריך להרחיב בביאורו ומאת ה' אבקש שלא אכשל בדבר הלכה והוא דגרסינן בפסחים (דף כ״ה ע״ב) איתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו' ומסקינן בלשון שני (דהלכתא כותיה וכמו שפסקו הרי״ף והרא״ש) לא אפשר ולא מכוין לכו״ע שרי, אפשר ולא מכוין היינו פלוגתייהו דר' יהודא ור' שמעון, כי פליגי היכא דלא אפשר וקמיכוין, אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה, וידוע דהלכתא כרבא (כן הוא לשון הרי״ף והרא״ש, וצ״ע למה צריך לומר דהלכה כרבא והלא לא פליגי כי אם אליבא דר' יהודה דלר' שמעון גם אביי מודה דאסור כדאמר בגמרא וידוע דהלכה כר' שמעון בדבר שאינו מתכוין) נמצא לא אפשר ולא מכוין או אפשר ולא מכוין שרי דאנן קיי״ל כר' שמעון ולא אפשר וקמיכוין אסור ופירש רש״י שם וז״ל מותרת אין צריך לפרוש הימנה, אפשר לו ליבדל וקמתכוין להתקרב כדי להנות מריח של עבודת גלולים או אפילו אי אפשר לו ליבדל ומיהו מתכוין וחביב הוא ליה להנות, לא אפשר לו ליבדל ולא קמכוין להנות דאיכא תרתי להיתר לכ״ע שרי. וידוע הוא מה שכתב הר״ן בסוגיא זו דלהכי קרי ליה הגמרא הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו משום שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתי. וזה הדין של הגמרא לאו דוקא לענין עכומ״ז ולענין ריח, דהוא הדין בדבר התלוי בראיה או בשמיעה וגם בכל איסורין שבתורה, כמו שמוכח שם בגמרא מכל הראיות שהביאה שם הגמרא, וכן נפסק גם כן ביו״ד (בסי' קמ״ב ס' ט״ו בהג״ה ובש״ך שם ס״ק ל״ד עי״ש).
ועתה נחזור לענינינו לענין שמיעת לשון הרע, דהכא נמי כיון דלכתחלה לא בא לכאן בהחבורה בשביל השמיעה רק לענין אחר, וגם עתה לא ניחא ליה בשמיעת דברים של לשון הרע וכיוצא בזה, בודאי לא עבר על איסור השמיעה, ואף על גב דאינו אוטם אזניו בעת השמיעה, ואם כן לכאורה הוא פסיק רישא לשמוע וכבר פסק הרא״ש בפרק ח' שרצים דבשאר איסורים פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא איסור דאורייתא, זה אינו, דיש לומר דשם איירי בענין שהוא עושה מעשה אך דלא מכוין ולזה אמרינן כיון שהוא פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור, מה שאין כן הכא דבהשמיעה אינו עושה שום מעשה כלל ובעת הליכתו והתקרבותו לישב בין החבורה עדיין אינו מוכרח שידברו לשון הרע שיחשב על ידי זה הליכתו למעשה, וגם אינו מוכרח הוא שישמע על ידי הליכתו שעל ידי זה נצרף הליכתו להשמיעה דנימא דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו הלך כדי לשמוע שהרי יכול לאטם אזניו מלשמוע ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להשמיעה, ואף ששומע אחר כך ואינו אוטם אזניו אינו עושה בזה מעשה כלל. ובשלמא אם היה ניחא ליה בהשמיעה היה נקרא לא אפשר וקמכוין דפסקינן דאסור, אבל כיון דלא ניחא ליה שרי, ועי' במה שכתבנו בהגה״ה ותבין את דברינו *.
ואין להקשות על סוגיא זו מהא דאמרינן בבבא בתרא (נ״ז ע״ב) מאי דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וקפריך הגמרא היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא ואי דליכא דרכא אחריתי אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתי ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה, ופירש הרשב״ם רשע הוא ואף על פי שהוא עוצם עיניו דלא היה לו להתקרב בהאי דרך דקיימא לן הרחק מן הכיעור וכו' עי״ש.
ואם כן הכא נמי אמאי פסקינן דאפשר ולא מכוין, דהיינו שאפשר לו לילך בדרך אחר ולא יפגע באיסור הנאה של עכומ״ז והוא הולך בדרך זו, כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מכוין להנות שרי ולאו דוקא בעכומ״ז דכל שכן הוא בכל אסורין שבעולם כמו שכתב הש״ך ביו״ד סימן קמ״ב בסופו, ומה דשרינן הוא אפילו אם הוא רואה ושומע וכנ״ל, והכא בב״ב קרינהו הגמרא רשע לפירוש הרשב״ם אפילו אם הוא עוצם עיניו כיון שיש לו דרך אחרת, ואפילו לפסק החכמת אדם שהובא למעלה שפסק דצריך לאטום אזניו ולעצום עיניו גם כן קשה דהלא על כל פנים באטימת אזנים ועצימת עינים שרי אפילו אם יש לו דרך אחרת כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מתכוין בשביל להנות, ואם כן הכא נמי הרי הוא הולך על שפת הנהר כמו שמשמע בפירוש הרשב״ם שם ואינו הולך בשביל זה ואפילו הכי קוראתו הגמרא רשע.
ואין לומר דזה הלא תלוי בפלוגתא דר' יהודא ור' שמעון וכדאיתא בפסחים שם ולר' יהודה אפשר ולא מיכוין אסור ולכן קפריך הגמרא מן הפסוק על שיטת ר' יהודה דסבירא ליה בעלמא דבר שאין מתכוין אסור אם כן רשע הוא ולא צריך קרא להכי, דזה אינו, חדא דהלא הרבה מהראשונים כתבו דר' יהודה גופא מודה דדבר שאין מתכוין מותר מן התורה ועיין ביומא (דף ל״ד ע״ב) בתוספות שם ועוד דאם כן לפי פסק הלכה דקי״ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר יהיה מותר אפילו אית ליה דרכא אחרינא למיזל ואפילו אם הוא רואה וכמו שביררנו למעלה כיון דהוא אפשר ולא מיכוין והלא בשו״ע אה״ע סימן כ״א פסק דאסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה ואין לומר דהטעם הוא משום המסקנא דב״ב דאיבעי ליה למינס נפשיה אם כן הכי נמי בפסחים נימא דאיבעי ליה למינס נפשיה שלא להסתכל בנויי עכומ״ז פן יבוא להנות וגם לאטום אזניו מלשמוע קול נגינות שמזמרים לפני עכומ״ז פן יבוא להנות, והלא ביררנו לעיל מכמה מקומות דלא חיישינן לזה, ועיינתי הרבה בהאי קושיא. ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי״ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס״א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה״ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז״ל והכל מטעם שכתבתי כנ״ל. ומ״ש רשב״ם דקי״ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד.

פסקה ד

(טו) גם יעמיד על עצמו וכו'. שאם לא כן אפילו אם בלבו לא מאמין לדבריהן יהיה בכלל מסייע לדבר עבירה וכמ״ש בר' יונה במאמר רי״ב, וגם יעבור על ידי זה באיסור חנופה שהוא עון חמור עד מאד וכמ״ש חז״ל ד' כתות אינן מקבלין פני השכינה ועי' לעיל בפתיחה לאוין אות י״ו עי״ש. ומ״ש בפנים פנים נזעמים וכו', הוא בר' יונה במאמר רי״ב [הנ״ל] עי״ש.

סעיף ו

פסקה א

(טז) כבר התחילו לדבר וכו'. פשוט הוא דכיון דבשעה שהוא עושה מעשה דהיינו בעת שהוא מקרב עצמו לישב ביניהם כבר התחיל האיסור והוא אינו אוטם אזניו א״כ הוא פסיק רישא ממש ואינו דומה להנ״ל לפי מה שביארתי שם *.

(יז) יכול להשמט וכו' או שהוא מכיר וכו'. הטעם כמו שכתוב בהג״ה דכיון דדינא דגמרא הוא לכתחילה לעשות מעשה להיפך והוא מתעצל בזה אף דלא ניחא ליה בשמיעתם פושע מיקרי שעבר על דברי חז״ל וכנ״ל. מלבד מה שכתבנו בהגה״ה הקודמת דהיכא שמכירם שהם בעלי הלשון קרוב שהוא עובר על עשה דבו תדבק.
ואין להקשות על מה שכתבנו דהיכא שהוא יכול להשמט מהם דהוא עובר רק על דברי חז״ל וכו' ולא על עצם איסור שמיעת לשון הרע דהוא איסור דאוריתא וכנ״ל בס״ב כיון דלא ניחא ליה מהא דאמרינן בכתובות (דף נ״א:) גבי נשי ישראל שנשבו וודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן ופרש״י דאם הגנבים ששבו אותם מניחים אותם לילך אל ביתם ורק מנפשייהו מתעכבות לגבי הגנבים אסורות משום דתו לא מיקרי אונס, ואם כן הוא הדין בעניננו לא נוכל לקרותו לא ניחא ליה כיון שאפשר לו להשמט מחבורתם ואם כן הוא כרצון, דבאמת עניננו אינו דומה לשם דאם לא כן תקשה אמאי פסקינן כאן דאפשר ולא ניחא ליה שרי נימא כיון שאפשר לו ליבדל מן הדרך ההוא ואינו בודל מסתמא ניחא ליה בההוא איסורא, אלא ודאי דלא דמי דשם אין לה ענין אחר דנימא שעבורו מתעכבת אצל הגנבים ובההיא ביאה שבא עליה הגנב היא בעל כרחה ואנוסה היא בזה, אלא ודאי נתרצתה לישאר שם אצל הגנבים לאשה, וכדאמרינן בגיטין מ״ה גבי בנתיה דרב נחמן עדי גוברין ונהרדעי גוברין, מה שאין כן בעניננו בפסחים שכשהוא הולך בדרך זה אין עיקר הכונה משום הנאת האיסור רק לענין אחר * וכמו שכתב הר״ן דלהכי קרי לה הגמרא הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, רק בדרך הלוכו הוא נהנה גם כן מאיסור, ולהכי אף שאפשר לו לילך בדרך אחר כיון שאינו מתכוין לההיא הנאה שרי. והכי נמי בענינינו כיון דעיקר ישיבתו שם לכתחלה לא היה בשביל שמיעת לשון הרע וגם עתה מה שמתעכב שם ואיננו הולך מאצלם הוא משום ענין אחר, לכן נלענ״ד שמן התורה אין בזה איסור משום שמיעת לשון הרע אפילו אם הוא יכול להשמט משם ולקבוע סעודתו או ענין אחר כי״ב אצל אנשים אחרים שבאותו בית, כיון שבאמת יודע בנפשו שלא ניחא ליה משמיעת דברים האסורים שהוא שומע וגם תוכחתו לא יועיל להם ואדרבה יגרע יותר וכנ״ל, רק מדברי חז״ל בודאי מצוה או להניח אצבעו באזניו או לילך מאת מסיבתם וכמו שאכתוב אחר כך.

(יח) שעבר על דברי חז״ל. בכתובות (דף ה') שצוו שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו והובא זה בפוסקים. וה״ה לילך מאתם תיכף וזה עדיף בזמננו לעשות.
ודע דאף שכללתי כל הג' ציורים כאחד שעבר על דברי חז״ל וכו' אין כונתי רק לומר שזה יש בשלשתן, אבל באמת יש חילוק רב ביניהם, והוא דבציור הא' עובר גם על איסור שמיעת לשון הרע מדאורייתא דפסיק רישא הוא כס״ק ט״ז וגם עובר על עשה דבו תדבק וכנ״ל בהגה״ה. ובציור הג' מלבד שעובר על דברי חז״ל עובר גם כן על העשה הנ״ל, ובציור האמצעי אינו עובר אפילו על העשה וכמו שכתבתי הכל בהגה״ה הנ״ל, ולא נשאר עליו רק מה שעבר על דברי חז״ל בכתובות וכנ״ל דכיון שיוכל להשמט מהם שלא ישמע באזניו דבר שאינו הגון והוא עובר על זה הוא עובר בזה על דברי חז״ל.

(יט) אם הוא וכו'. שהוא עובר עי״ז גם באיסור שמיעת לשון הרע שהוא מדאורייתא כמ״ש בס״ב. ואם הוא מאמין לזה, עובר בודאי מלבד לאו של לא תשא שמע שוא, גם על כל שארי לאוין המבוארין לעיל בפתיחה ששייכין אצל מקבל עי״ש.

סעיף ז

פסקה א

(כ) בשם מקבל לשון הרע. וראיה לדבר דכשם שדבר זה נחשב לשון הרע אצל המספר וכנ״ל בכלל ג' סוף ס״ז כן בודאי הוא הדין לענין המקבל. ועוד ראיה ממה דאיתא בפסחים (דף פ״ז) בענין ירבעם מפני מה זכה וכו' מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס וכו' ואם אמר לא מפי עצמו אמר אלא שכינה אמרה לו, הרי אף דבאמת ניבא עמוס לרע על ישראל עם כל זה כיון דבאמת אין עליו שום אשמה חס ושלום, לכן אם ירבעם היה תופשו לגנאי על זה היה נקרא בשם מקבל לשון הרע ויש לדחות קצת, משום דלא היה לו לירבעם להאמין כלל שאמר כן עמוס וכמו שהשיב באמת ירבעם לא אמר אותו צדיק כך.
ועוד ראיה מענין דואג כששאלו שאול כולכם קשרתם עלי והשיבו דואג ראיתי וגו' אף דאמת אמר וכמו שאמרו חז״ל ג' אמרו אמת דואג וכו' עם כל זה נחלט להקרא בכל מקום בתורה בשם בעל לשון הרע ושאול בשם מקבל וכדאיתא בירושלמי פ״א דפאה, והטעם כיון דעל ידי שלא היה דן שאול אותו לכף זכות וחשב שהיה דוד רודפו ורוצה למלוך תחתיו, ממילא מה שהיטיב עמו אחימלך הוא עולה גדולה ונקרא בשם מורד במלך, ולכן דואג שסיפר עליו דבר זה נקרא בשם מספר לשון הרע (אף שדבר זה אם היה ענין כונת דואג שדוד הוא רודף לשאול היה מותר לגלות לו כל פרטי סיבותיו של דוד) וגם שאול נקרא בשם מקבל, אף שאחר כך שמע מאחימלך בעצמו את המעשה כמו שסיפר דואג וכמ״ש בקרא, עם כל זה כיון שלא דן את אחימלך לזכות כמו שהתנצל בעצמו וכמ״ש בקרא נקרא בשם מקבל לשון הרע. ואף שמה שהבאנו הוא בענין רכילות, פשוט הוא דהוא הדין בענין לשון הרע. ולענין אם זה הדין דענינינו איירי בששני הצדדים שקולים או דוקא בשהכף זכות מכריעה יותר עיין בחלק ב' בכלל ה' בבאר מים חיים בסעיף קטן ח' בסופו.

סעיף ט

פסקה א

(כא) במעשה אבותיו. כן משמע מהרמב״ם בפ״ז מהלכות דיעות הלכה ב' שכתב שם אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשו אבותיו כו' ואפילו אם הוא אמת וכמ״ש שם ובהלכה הסמוכה כתב שלשה כו' האומרו והמקבלו כו' ומשמע דאכל מה דכתב לעיל מיניה קאי *.

(כב) מתנהג עתה. עי' לעיל בכלל ד' בבאר מים חיים סעיף קטן ג'.

(כג) כל דבר שיש על וכו'. בזה הדיבור כללתי כל חלקי הציורים שיש בענין לשון הרע כגון על ידי כתיבה או אם לפי הנראה לא יוכל לבוא היזק להנידון על ידי דבורו וכמו שמבואר לעיל.

(כד) יש על המקבל. פירוש בזה בודאי יש על המקבל איסור. ופעמים הרבה יש שעל המספר אין איסור כגון בדברים שבין אדם לחבירו וכונתו כדי לקנא לאמת וכמבואר בכלל י', ועל המקבל יש איסור אם הוא מאמין בהחלט, כי הוא אינו יודע אם אמת הוא.

סעיף י

פסקה א

(כה) בדרך חשש בעלמא. ולא בגדר ספק, דמעמידין לאדם בחזקת כשרותו.
מפני שבדין זה יש פרטים שנכשלין בו העולם לכן אני מוכרח להעתיק לשון הגמרא והפוסקים הנמצאים בענין הזה ממה שראיתי. וז״ל הגמרא נדה (דף ס״א ע״א) כתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה, וכי גדליה הרגן והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, אמר רבא האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש ליה מיבעי, הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון, אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי אעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו, אי אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו עכ״ל הגמרא.
וז״ל רש״י יוחנן בן קרח א״ל לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה עליך להרגך. מיחש ליה מיבעי, ושמא הרגתם ואסור לי להציל אתכם עכ״ל.
ותוספות כתבו על זה וז״ל ובשאילתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם את ראשי למלך. וכתב רש״ל על זה וז״ל נ״ב אין ראיה מכאן להציל ההורג אפילו בעת שבטלו דיני נפשות, מכל מקום אסור להציל וכן יאבדו כל אויבי ה', וידינו אל תגע בהם, אלא להכי שרי להציל דספק הוי וספק נפשות להקל, ועוד שמעמידים לאדם בחזקת כשרות ואימור בודאי לא הרג עכ״ל רש״ל.
וכתירוץ זה מוכח מהרא״ש שכתב שם וז״ל פירש רש״י למיחש מיבעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, ותימא הוא לפרש כן, וכי אם יצא קול על אדם שחטא בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו, ונראה דברי רבינו אחאי שפירש בשאילתות אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחין, וכעין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכי שיוכל לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם, אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל עכ״ל. וכן כתבו התוספות (בדף ס״א) הנ״ל בד״ה אטמרינכו כהרא״ש עי״ש.
ומזה מוכח בהדיא דאי לא היה לו חשש היזק מחמת התראת המלך לא היה לו להאמין להלשון הרע הזה כלל (וכן בכל כה״ג) וכתירוץ הב' של רש״ל דמעמידין לאדם בחזקת כשרות ולא כתירוץ הראשון דספק הוא, ולשון מיחוש ליה משמע גם כן שהוא חשש בעלמא.
ומכתובות (ל״ו ע״ב) משמע גם כן דקול לא הוי כי אם חשש בעלמא ולא בגדר ספק, דאמרינן התם והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פתוי, וקמקשה הגמרא אילימא דנפק עלה קלא דזנאי והאמר רבא וכו' אלמא דמשום קול בעלמא דיצא עליה שזינתה קודם בעילתו ולא הויא בתולה אינה מפסדת משום זה הקנס וכן נפסק בטור אה״ע בסימן קע״ח, ואי אמרת דבגדר ספק הוא הו״ל למיזל לקולא לגבי נתבע ולא יצטרך לשלם, אלא לאו דרק חשש בעלמא הוא.
והמהרש״ל בתירוץ הא' תירץ לרווחא דמלתא, אפילו אם היה בגדר ספק, ספק נפשות להקל, ועוד דלאו ספק הוא דמעמידין לו לאדם בחזקת כשרותו וכו'.

(כו) להיטיב עם הנידון. אפילו אם לדברי המספר הלשון הרע עליו יצא מכלל עמיתך הרי אסור להאמינו כלל בזה.

(כז) להשיב לו אבידה וכו'. כגון שהוא מומר אוכל נבילות לתיאבון דעדיין בכלל ישראל הוא לכל ענינים אלו וכמ״ש בח״מ בסימן רס״ו ובסימן קנ״ח ביו״ד עי״ש ועי' ביו״ד בסימן רנ״א בביאור הגר״א ובפ״ת בשם האחרונים דהלכה כדברי התוספות בע״ז (כ״ו ע״ב) וכן פסק היש״ש דלתיאבון עדיין אנו מחוייבין לפדותו.

פסקה ב

(כח) אין לקבל דבריהם לאמת. שז״ל הגמרא בגיטין (דף מ״ו ע״ב) ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי, אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה פירקן, פי' פדיני, ורצה ר' אמי לפדותו, אמרו לו רבנן לרבי אמי האי ישראל מומר הוא דק חזו ליה דקאכיל נבילות וטריפות, אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל, אמרו ליה והא זימנין דאיכא היתירא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא, א ״ל זיל לא שבקו לי דאפרקינך. ופירש רש״י בד״ה ואכיל איסורא, עדים העידו עליו כן והוי אוכל נבילות להכעיס. ומשמע מזה דאם לא העידו עדים עליו כן רק אנשים סיפרו לרבנן כן בדרך סיפור בעלמא לא היה ר' אמי מקבל דבריהם למנוע את עצמו על ידי זה מפדיונו, ועל פי זה כתבתי את דברי שבפנים.
אך זה מספקא לי אי כוונת רש״י דאי אין עדים רק קול בעלמא תו לא הוי כי אם חשש בעלמא ואם כן ממילא מחייבינן לפדותו כשאר מומר לתיאבון, או נימא דכוונת רש״י דאי לא היו עדים על זה לא היה רבי אמי משיב לא שבקו לי דאפרקינך, דמשמע דיש איסורא בדבר, וכדמוכח ביו״ד בסימן רנ״א ס ״ב דאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו ומקורו מזה עי״ש אבל לעולם אימא לך דעל איש כזה שנתפקר בלתיאבון מותר להאמין גם כן אם אנשים סיפרו לו דחזו ליה דאכיל להכעיס ופטורין מלפדותו ואין עוברין על ידי זה על לאו דלא תעמוד על דם רעך.
ואין להביא ראיה לזה ממה שמבואר לקמן בכלל ז' סעיף ה' דעל איש שנתחזק בעיר לאדם רשע מותר לקבל לשון הרע, דאפשר דוקא עולה שהיא כעולה הראשונה מותר להאמין, מה שאין כן בזה שהעולה השניה היא הרבה יותר מהראשונה, דבתחלה היה עדיין קצת בכלל עמיתך לענין זה דמצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכדאיתא ביו״ד בסי' קנ״ח ואם הוא אוכל נבילות להכעיס הוא יוצא לגמרי מכלל עמיתך ואסור לפדותו אפשר דאין להאמין זה (וכעין מה שמוכח בכתובות ל״ג ע״א דמדבר קל לא הוי ראיה לדבר חמור) *.
ואין לברר ספיקותינו בדברי רש״י מהא דפירש רש״י בנדה (ס״א ע״א) ד״ה למיחש מיהו בעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם, אלמא דאף על ספק מותר למנוע את עצמו מהצלתו, וזה ידוע דבין פדיון שבויים ובין הענין דשם הכל נכלל בלאו דלא תעמוד על דם רעך וכדאיתא בסנהדרין (ע״ג ע״א), זה אינו, דבלאו הכי יקשה דעל כל פנים הלא מוכח הכא מדברי רש״י בגיטין דאם לא היו עדים על הדבר רק קול וסיפור בעלמא היה מותר להצילו, ואף שנתחזק עד עתה לאדם רשע ואינו נידון כוודאי אוכל נבילות להכעיס שאסור להציל נפשו וכדאיתא ביו״ד בסימן רנ״א ס״ב הנ״ל, והכא בנדה משמע מדברי רש״י דעל ספק אסור להציל נפשו אפילו היכא דמוחזק עד עתה לאיש כשר, אלא ע״כ דסברת רש״י דשם בענין רציחה שאני, משום דיכול לבוא אחר כך מזה היזק לאחרים אם לא נחוש, דבכהאי גוונא מותר לחוש וכמו שכתבו התוספות והרא״ש, דהיינו פן באמת הם רוצחים ויוכלו אחר כך להרוג גם כן את אחרים אם יצילם עתה, וכעין מה שאמרו במכות (דף ז') אם כן אתה מרבה רוצחים בישראל. או אפשר דטעם רש״י דסברת ר' טרפון היתה דכיון דהם יכולים בעצמם להציל נפשייהו שוב אין לו לר' טרפון להכניס עצמו בזה, דהלא על כל פנים חשש איסור הוא, אבל באמת אם היה רואה ר' טרפון שהם אינם יכולים להטמין את עצמן בלתי עזרתו בודאי היה מטמינם, ובזה מיושב קושית הרא״ש על רש״י. ואם כן לעולם אימא לך דבעלמא אפילו היכא דנתחזק עד עתה לאוכל נבילות לתיאבון, ועתה סיפרו עליו אנשים שלא בבית דין שאכל להכעיס, מידי ספיקא לא נפקא, ואם כן אם אינו יכול לפדות את עצמו ממילא מחוייב לפדותו דהוא ספיקא דאורייתא משום לא תעמוד על דם רעך, ולזה דעתי נוטה יותר
ואף דבדברי רש״י בגיטין נוכל להעמיס עוד כונה אחרת, והוא, דאם היה קול נשמע עליו מאנשים בודאי היה ר' אמי גם כן יודע מזה כהרבנן ואמאי רצה לפדותו לכתחלה, אלא לאו דלא נשמע עליו קול רק עדים העידו עליו, אבל הוא דוחק דאימא דלא נשמע עליו קול בעיר רק איזה אנשים אמרו כן להרבנן שלא בבית דין בדרך סיפור דברים.

(כט) לו או לאחרים וכו'. פירוש לו כגון ההוא עובדא דר' טרפון הנ״ל וכפירוש השאילתות. או לאחרים וכההיא דגדליה בן אחיקם כן כתב הרא״ש שם בנדה. וכתב על זה המעדני יו״ט וז״ל דכמו דמיבעי ליה למיחש אם יכול להיות שיבוא לו היזק לעצמו הוא הדין אם יכול להיות שיבוא היזק לאחרים, דמאי שנא, דבוודאי שיש לו לאדם לחוש להיזק של אחרים כמו שיש לו לחוש להיזק של עצמו, וכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך עכ״ל. ועיין היטב במה שכתבתי בסוף ס״ק ל' כי הוא שורש גדול לדין זה.

סעיף יא

פסקה א

(ל) לעשות לו שום מעשה וכו' שום ביוש וכו'. שז״ל מהרי״ק בשורש קפ״ח מהמעשה שהיה שם באיש אחד ר' אהרן ראסקיא שהיה נרדף בעיר מפני אשה אחת שהוציאה עליו שם רע בענין זנות ועל ידי זה היה לו בזיון וכלימה, והסכימו ביניהם שלא לקרותו לתורה בציבור, והרעיש עליהם המהרי״ק עבור שעוון גדול הוא להאמין בדברי האשה הארורה הזאת, וכתב על זה וז״ל והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו ובודאי כי תועבת ה' יתברך כל עושה אלה ורב עונשו מאד וכל שכן לביישו בדברים כאשר נעשה להעני הזקן ר' אהרן הנ״ל אשר ביישוהו והכלימוהו ועכבוהו שלא לקרוא אותו לתורה בציבור ואין מלבין פני חבירו ברבים יותר מזה, ולו חכמו ישכילו המביישים יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חבירו ברבים מהבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל שהבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא יראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חבירו ברבים על חנם וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה והמיקל דמו בראשו בלי ספק.
ואע״ג דאמדו האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי למיחוש מיהו בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרי למיחש כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרין עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה (דף ס״א ע״א) דגרסינן שם הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דר' טרפון א״ל לטמרינן מר א״ל היכי אעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן וכו' זילו אטמרו נפשייכו ולא מיבעי לפירוש השאילתות שפירש הא אמרו רבנן וכו' ושמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך דוודאי פשיטא שיש לדקדק דהא אי לא היה עליו אימתא דמלכותא היה מצילם וכל שכן שלא היה מענישם מפני חששא דלישנא בישא, אלא אפילו לפירוש רש״י שפירש שמא הרגתם ואסור להצילכם מכל מקום דבר פשוט הוא דלא חשש אלא שלא לעשות שום מעשה ההצלה דשמא הרגו אבל לעשות להם שום עונש זה לא עלה על לבו שהרי השיאם עצה להסתיר עצמם כדמשמע התם דאמר להו זילו אתון טמרו נפשייכו, ופשיטא שאם היו ראוין לעונש, עונש גדול או עונש זוטא, לא היה משיאם עצה אלא היה מסתלק מהם לגמרי, אלא ודאי פשיטא ופשיטא דלקבולי לא מיבעי לענין עשיית שום מעשה ולא שום ביוש לא קטן ולא גדול וזה פשוט וישר עכ״ל המהרי״ק, ועפ״ז כתבתי דברי שבפנים.
ואחר שכן הדברים, תדע דמה שכתבנו מתחלה או לאחרים אם לא יחוש לו וכו' היינו דוקא אם לא יגיע להנידון שום היזק מזה רק שהם ישמרו את עצמם ממנו (כהך עובדא דגדליה בן אחיקם דהיה לו לחוש להלישנא בישא ולספר לאנשיו ששמעתי אומרים שהוא חושב עלינו רעה על כן נשמור את עצמינו ממנו), אבל אם יראה לפי ענין השומעים שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויזיקו או יביישו עבור זה להנידון, ופעמים יוכל להיות שמלבד ההיזק יסובב עוד מזה גם כן מחלוקות עצומות, בודאי אין לו לספר כלל, דכל עיקר טעמא דצריך לחוש לאחרים כבר כתבנו לעיל בשם המעדני יו״ט דהוא משום ואהבת לרעך כמוך, וכי היכי דצריך אני לחוש לעצמי שלא יגיע לי שום היזק כך אני צריך לחוש לאחרים שלא יבואו לידי היזק כי פן אמת הוא הדבר הזה ולכך צריך אני לגלות את אזנם שישמרו את עצמם, ואם כן אצא בזה ידי הכל, שלזה אני מציל מן ההיזק ולחבירו שכנגדו איני עושה היזק ממש אפילו על ידי אחרים, מה שאין כן אם אני רואה שהם יקבלו את הדבר לאמת גמור ויגיע מזה היזק להנידון בודאי אין לגלותו, דכי היכי דאני מצווה לאהוב את זה כך אני מצווה לאהוב את שכנגדו, ואם כן מאי חזית דדמא דזה סומק טפי דלמא דמא דזה סומק טפי, ואם כן חוזר לאו דרכילות על מקומו וכענין מה שפירש רש״י בסנהדרין (ע״ד ע״א) ד״ה מאי חזית עי״ש.
וכל זה דברנו אפילו אם היה הענין ספק השקול, ובפרט שביררנו לעיל דלישנא בישא כל זמן שלא נתברר הוא חשש בעלמא. ויותר מזה שמצוי מאד בעו״ה שהשומע יריע עמו יותר מכפי הדין שהיה מחוייב הנידון על זה אפילו אם אמת הדבר, על כן צריך להזהר מאד המגלה ענין כזה לראות הנולד ושב ואל תעשה עדיף. וענינים אלו אם נבוא לצייר אותם כאן למעשה קצרה היריעה מהכילם ובעזה״י נכתוב לקמן בזה איזה כללים וציורים אחדים ומהן ילמד הקורא לכל דבר.

(לא) שאפילו רק לשנוא אותו וכו'. שז״ל המהרי״ק שם בשורש קפ״ח אפילו לשנוא אותו בלב מתוך עדות עד אחד אסור כדמוכח שם בהדיא דגרסינן בפסחים (דף קי״ג) א״ר שמואל ב״ר יצחק מותר לשנאותו דכתיב כי תראה חמור שונאך וכו' עד אי דאיכא תרי סהדי כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא איהו, אלא לאו כהאי גוונא דחזא ביה איהו דבר ערוה, הרי לך ראיה ברורה דאף על גב דחזא ביה דבר ערוה דלא מהימנינן ליה למיסניה, דאי מהימנינן ליה למיסניה מאי משני דחזא ביה איהו כו' סוף סוף יקשה כולי עלמא מיסני סני ליה כדהקשה מעיקרא, אלא ודאי פשיטא דאפילו חזא ביה דבר ערוה דדוקא איהו שרי למסנייה שהרי ידע בו בודאי שהוא רשע וכו' ועוד הביא שם ראיות לזה וסיים על זה וז״ל דעד אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת ואפילו היה העד ההוא אדם כשר ונאמן אין לו להאמינו כלל אפילו למסנייה עכ״ל וכ״כ בתשובת רשד״ם בחיו״ד בסי' רט״ו כמהרי״ק עי״ש.

(לב) מהחיובין שהוא מחוייב להנידון. כגון שהוציאו לישנא בישא על אחד ממשרתיו שגנב מאתו, והוא מקבל את הדבר לאמת גמור, ועל ידי זה הוא מעכב לשלם לו את שכירותו, וכל כיוצא בזה והטעם דהלא כבר ביררנו לעיל בכמה ראיות דלמיחש בעי הוא רק חשש בעלמא, והאיך יפטור את עצמו על ידי זה מהחיוב. ועוד ראיה גדולה לזה מכתובות (דף ל״ו ע״ב) בגמרא דנפיק עלה קלא דזנאי וכו' והבאתיו לעיל בסוף ס״ק כ״ה עיי״ש. ודע דכל אלו הכללים שכתבנו בענין לחוש, אין חילוק בין באיסורים קטנים ובין בגדולים, בין בבין אדם למקום דהיינו ענין עריות ובין בבין אדם לחבירו דהיינו ענין רציחה, ובין בעניני שלילת המעלות כגון שיספרו על הרב שבעיר שהוא איננו שלם לפי מדרגתו הראויה לו, וכהאי גוונא, הכל דין אחד להם, ולקמן נאריך בזה אי״ה.

סעיף יב

פסקה א

(לג) תיקונו שיתחזק וכו'. אף דבענין עד אחד שהעיד לאחד שאשתו זינתה והאמין לדבריו אמרינן שם בקדושין (דף ס״ו ע״א) בענינא דהאי סמיא וכו' דהיא אסורה והובא דין זה באבן העזר בסימן קע״ח, ועיין שם באחרונים שמסתפקים אם חזר מהאמנתו לדברי העד אם מהני, התם היינו טעמא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, מה שאין כן בזה דהוא בענין שבין אדם לחבירו (כידוע בכל מקום דמה שהזהירה התורה לא תשא שמע שוא היינו שלא להסכים אפילו בלב גנות של ישראל) בודאי אם יתחזק על עצמו עד שיוציא הדברים מלבו יעקור בזה את הלאו מעיקרו, דלא יהא עדיף מלא תגזול שבהשיבו עוקר בזה את הלאו מעיקרו כמבואר בכמה מקומות כן הוא הדין בזה. ואף על פי כן צריך ודוי וקבלה על להבא כמו בשאר לאוין שבין אדם לחבירו שצריך לזה לבד ההשבה או הפיוס לחבירו כמו שמפורש בכמה ספרים.

(לד) אם עדיין לא וכו'. ואם סיפר אין לו תקנה עד שיפייס להנידון עבור זה כמו בשאר מספרי לה״ר, או שיראה להוציא את הדבר מלב האנשים שסיפר לפניהם.

תוכן העניינים

באר מים חיים על חפץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה