דרשה לראש השנה · מהו ראש השנה?
מצד אחד אנו רואים שראש השנה מכונה בשם יום טוב - ''יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת'', וכן להלכה נחשב יום זה כיום טוב לכל דבר - מסתפרין ומכבסים לכבודו, מצווה לשמוח בבשר ויין ובבגדים נאים, ואין מתענין ואין מתודין בו. על ראש השנה דרשו בגמרא את הפסוק: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם''.
אלא, שמאידך רואים אנו במשנה, שראש השנה הוא יום דין: בראש השנה כולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'', הרי שביום זה נפקדים כל בני האדם לחיים ולמות. ובגמרא: ''שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: ספר של צדיקים, בינוניים ורשעים. צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, בינוניים תלויים ועומדים, רשעים וכו'''.
מהו תלויים ועומדים?
תלויים - על חבל התליה, ועומדים - על הכסא, וביום הכיפורים יחליטו מה להוציא, אם את החבל או את הכסא!
וכתב הרמב''ם: ''שלא היו קורין ההלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו ומִבְרַח ומנוס אליו''.
אם כן, קשה להחליט כיצד תהא ההנהגה מצדנו ביום זה, מצד אחד ''אכלו משמנים ושתו ממתקים... ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם'', ומאידך ''ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו'', וא''כ מדוע לא להיעצב ולדאוג?
כולנו יודעים איך נראה אדם לפני משפט, אפילו אם נאשם על עבירה קלה: הוא מתוח, שוכר עו''ד, כל הזמן חושב מה יאמר ואיך ומה לתרץ, מרבה בסגולות, תפילות וצדקה, ובלילה, אינו מסוגל להרדם. כל שכן כשהוא נאשם על עבירה חמורה.
בראש השנה אנו נדונים על כל המעשים שעשינו במשך כל השנה, הטובים והרעים, ולפי זה גם נקבע כיצד תיראה השנה הבאה, מי לחיים ומי למיתה, ואיך תהיה הפרנסה וכו'...
בעת מלחמת העולם הראשונה היה בחור ישיבה שנתפס על ידי שוטרים והם גזרו עליו עונש מות. הם כוונו אליו מכונת ירייה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, ארעה תקלה במכונת הירייה, ובמשך רבע שעה נסו לירות בו ולא הצליחו. בינתיים הצליח הבחור לברוח מהם ולהציל את נפשו, ומרב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו כל שערותיו. אמר על כך ה''חפץ חיים'', שספור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחד מיום הדין, ולהמחיש לעצמו בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם.
ועוד יש להבין, בעבור מה ניתן לנו יום טוב של ראש השנה, שהרי בשלמא יום טוב של סוכות זכר לענני כבוד, חג הפסח - זכר למצות ומרורים ולניסי יציאת מצרים, שבועות - קבלת התורה, וכמו כן יום כפור - ''כי ביום הזה יכפר עליכם''. לכל חג ישנה משמעות ברורה על אירוע שארע בימים ההם, ואנו צריכים לחגוג את זכר אותו אירוע, להתבונן במה שארע להודות ולהלל לקב''ה על ניסיו ונפלאותיו עמנו. אולם יום טוב של ראש השנה הרי שהוא יום טוב שלא ארע בו כלום, ולא מפורש לנו בתורה ובחז''ל במה עלינו להתבונן בחג זה (ולא מובן גם למה נקרא יום זכרון, זכר למה?), ובפרט על מה יש לשמח בו.
דבר נוסף הדרוש ביאור, נאמר במשנה: ''בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם'', ובחג נדונין על המים''.
הר''ן שואל, למה אדם נידון דווקא בראש השנה?, דבשלמא שאר הדברים, כל אחד נידון בזמנו, אבל אדם למה הוא נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים?
הר''ן כתב להסביר כך: בכ''ה באלול נברא העולם, וא''כ יום השישי שבו נברא האדם היה באחד בתשרי. בפסיקתא מובא סדר אותו היום: ''בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בשישית העמידו גולם על רגליו, בשביעי' זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציוהו, בעשירית עבר על ציוהו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב''ה (ה' חנן אותו). אמר לו הקב''ה: אדם, זה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי, בחדש השביעי באחד לחדש''.
נמצא שראש השנה הוא היום בו נידון אדם הראשון על חטאו, ויום זה נקבע ליום דין לדורות.
אלא שלכאורה קשה מה שאמרו חז''ל שבדימוס יצא, וכי אדם הראשון יצא בדימוס?! והרי חייב יצא, הוא נענש וקיבל פסק דין חמור מאוד: הקב''ה נידהו וגירשו מגן עדן, אמר לו ''בזעת אפך תאכל לחם'' ואף האדמה נתקללה בעבורו. כמו כן יש להבין מה שאמרו ''סימן לבניך להיות עומדים לפני בדין ויוצאין בדימוס''.
נראה שפרשה זו מלמדת אותנו פרק חשוב על התועלת והחיוב שבדין. דין שמים שונה מדין בני אדם. עונש בני אדם בא כנקמה או כלימוד לקח לחוטא כדי שירתע מלשוב על חטאו, לא כן דין שמים שמטרתו להעמיד את האדם במצב שבו יוכל לתקן את מצבו. בלא דין אין תיקון לחטא, ע''י הדין נקבע כמה סבל וייסורים מגיעים לאדם, ובכך גם מגיע לתיקונו.
עצם זה שאדם הועמד לדין ונענש, זה מכונה ''יצא בדימוס'', חנינה. כי ה' שהוא רחום וחנון יודע שרק כך הוא יגיע לתכלית הטוב שזה תיקון המעשים. לכן מצד אחד אנו צריכים להיות שמחים ביום זה, שבכך שאנו נידונים אנו מגיעים לידי תיקון, ומאידך עלינו גם לירא מעומק הדין.
כדי להבין מה מהותו של ראש השנה, עלינו להתבונן בחטא אדם הראשון:
קודם החטא לא היתה בחירתו של אדם הראשון בין טוב לרע, אלא בין אמת לשקר. הוא לא השיג את הרע כמציאות כלל, אלא ידע בבירור שהרע אינו אלא שקר ודמיון, ושהאמת היא המציאות המוחלטת. הוא ידע שאם יאכל מעץ הדעת אפשר להשיג ולהבין מציאות הרע. וכבר ביארו בשם האר''י ז''ל שאדם הראשון התכוון לשם שמים, הוא רצה להגביר את הנסיון ע''י הכרת הרע ולעמוד בו, ובכך להגדיל כבוד שמים.
חטאו היה בכך שהיה עליו להבין שאין להמרות את ציווי ה', על אף כל החשבון. מחשבה כזו, שאפשר לעשות אחרת מדברי ה', באה מחוסר שלימות בידיעת ענין יחודו - שאי אפשר להפיק תועלת על ידי עשיה נגד רצונו, ושעבודת האדם היא להתבטל בפני רצונו.
מלך אחד שלח את אחד משריו הנכבדים לשליחות חשובה במדינה השכנה. לפני שהשר הלך, ציוה עליו המלך: ''לא משנה מה יגידו לך, אל תוריד את החולצה!''
כאשר הגיע השר לאותה המדינה, כולם כיבדוהו. הוא נפגש עם המלך של אותה מדינה, והם חתמו על הסכמים מאוד חשובים. בשלב מסוים פונה אליו המלך בלחישה: ''ישנה שמועה, שפעם אחת כשהיית שיכור, לקחת סכין ודקרת את עצמך בבטן. האם זה נכון?''
''מה פתאום'', השיב השר, ''זה שקר וכזב''. ''אני דווקא נוטה להאמין לזה ואפילו מוכן להתערב על מיליון דולר, שיש לך צלקת''. השר חשב, הרי זו דרך קלה להעשיר את קופת המדינה, ואם המלך היה יודע שזה כך, בוודאי שהיה מסכים לזה, והוא בטח יכעס אם אני לא אסכים, הרי זה בזיון למלכנו שיש שמועה ששר חשוב במדינתו השתכר ופצע את עצמו.
השר פשט את חולצתו, הראה לכולם שאין לו צלקת ובכך רומם את כבוד מלכו. המלך של אותה מדינה התנצל, והגיש לשר המחאה על סך מיליון דולר.
השר חזר מאושר למדינתו וביקש להפגש עם המלך. הוא ניגש בשמחה למלך והכריז: ''הרווחתי מיליון דולר לטובת קופת המדינה!'', אולם המלך הראה לו פנים זועפות ואמר: ''טיפש, אני התערבתי עם המלך השכן על 10 מיליארד דולר שלא תוריד את החולצה''.
עבד צריך לעשות בדיוק מה שהמלך אומר לו, בלי לנסות להתחכם, עליו להתבטל ביטול מוחלט למלכו.
חטאו של אדם הראשון (שהיה ברה''ש) היה בכך שניסה להתחכם במקום להתבטל למלך, בכך היה חוסר של המלכת ה', ולכן התיקון לכך בראש השנה הוא ע''י המלכת ה'. ונקרא יום זיכרון כדי לתת לנו תזכורת להכרת המלכות שנשכחה מאיתנו מחמת ההרגל.
תירוץ נוסף לסתירה שראש השנה הוא יום של פחד אבל גם שמחה, מצינו עפ''י מה שסיפר הרב שך זצ''ל: בימיו האחרונים של מרן הגרי''ז זצ''ל, והימים ימי ההכנה לראש השנה, נכנסתי לבקרו. בבואי שאלני: מה יהיה הסוף? אמרתי לנחמו בדברי הירושלמי: ''אמר רבי סימון: כתיב 'כי מי גוי גדול' וגו'. רבי חנניה ורבי יהושע, חד אמר, איזו אומה כאומה זאת שיודעת אפיה של אלקיה. בנוהג שבעולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו', לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם וחותכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם''. ודברתי על לבו, כי כך גם עכשיו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס.
אולם מרן זצ''ל ענה: ''במה, במה להיות בטוח?'' ובאר מאמר הירושלמי הנ''ל על פי דברי הפיוט ''כתר מלכות'' לרבי שלמה אבן גבירול: ''אלקי, אם עוני מנשוא גדול, מה תעשה לשמך הגדול? ואם לא אוחיל לרחמיך, מי יחוס עלי חוץ ממך? לכן, אם תקטלני לך איחל, ואם תבקש לעוני אברח ממך אליך, ואתכסה בחמתך בצלך''. צריך להבין, שאל הרב, מה באור המלים ''אברח ממך אליך'', הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו, אלא בורח ממנו?
ובאר מרן זצ''ל, הנה ענין הבטחון שייך רק אצל מי שמרגיש שהוא נמצא בצרה גדולה, ובמצב זה הוא סומך על הקדוש ברוך הוא ובוטח בו הוא ראוי לתואר ''בעל בטחון''. לזה נתכון הפיטן באמרו ''אברח ממך אליך'', כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ומחפש דרך להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח ''ממך אליך'' מלפני ה' אל ה'. דהיינו, הוא מכיר בכך שמקום המחסה הוא אך ורק בצלו יתברך. כל זה בתנאי שהוא חרד ופוחד מפני הצפוי לו. אבל אם האדם אינו חש כלל בצרה האופפת אותו והוא שליו ובטוח בעצמו אין זה בטחון כלל.
לפי זה יובן מה שאמרו חז''ל בירושלמי הנ''ל, שבראש השנה אנו שמחים מתוך ידיעה שיעשה לנו נס. לכאורה אין הדברים תואמים את מהות היום ואופיו, הלא יום דין הוא אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, וכך באמת צריך להיות ביום המשפט. אלא, לאור האמור, כך היא הדרך! תחלה צריכים להשריש בלב את תחושת פחד הדין והיראה מפני שופט כל הארץ, ומתוך הרגשה זו יש לבוא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בקב''ה שיפקדנו לטובה ויטה דיננו לכף זכות. כדי לתת ביטוי לבטחון שאליו הגענו, הורונו חז''ל להסתפר, ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים, ''לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נס''.
מדוע ראש השנה קודם ליום הכפורים
הגר''י בלאזר זצ''ל שואל, לכאורה היה מועיל יותר אם יום הכפורים היה לפני ראש השנה, שהרי ראש השנה הוא יום המשפט והדין, ובו מבקשים אנו חיים ובריאות, ויום הכפורים הוא יום מחילת עוונות, והרי הקדוש ברוך הוא רוצה בתקנת ישראל, והיה צריך להיות תחלה יום הכפורים, שבו נזכה למחילת עוונות, ואחר כך נוכל לבוא לדין, לבקש רחמים מאתו יתברך.
ותירץ, אמת הוא שלראש השנה היה מועיל לו קדם לו יום הכפורים, אך כדי לזכות ליום הכפורים ולהגיע לכפרת עוונות צריכים אנו תחילה לראש השנה, שבו נשריש בקרבנו יסודות המלכות, ומלכות היא ללא ויתור כלל, ונדע יסודות המשפט, שהוא קבלת עול מלכות שמים, ואז יש תקוה ליום הכפורים, שהוא יום מחילת עוונות. שרק לאחר הידיעה שאין ויתור, וכל פרט ופרט יבוא במשפט, ועל כולם ישתדל לשוב בתשובה, יש תקווה למחילת עוונות.
וכתב ה'דעת תבונות', שיסוד בריאת העולם ותכליתו הוא להגיע להכרת היחוד, שאין עוד מלבדו, וכל יחיד ויחיד שהגיע להכרה זו, כבר התקרב לבורא וקיים את תכלית הבריאה והרי הוא מקרב את הישועה, ואם כן, ראש השנה, הוא יום המסוגל מכח עצמו להגיע בו ליחוד והכרה במלכות. כל יחיד אשר ניצל את יום ראש השנה כמצותו והגביר בקרבו את עקרי היחוד, הרי הגיע במקצת לתכלית הבריאה, הוא הוא אשר יוכל לבוא ביום הכפורים, ולבקש מחילה, סליחה וכפרה.