באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
הקדמה
בספר תורת האלהים חיים, הנתונה לנו משמים, פיה פתחה, בחכמה בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ (בחוכמא ברא ה', ת"י), אשר ראשית חכמה יראת ה' כי בראשית שהיא המחשבה, עלה לפני הבורא יתברך שמו, לבראתו במדת הדין – שהיא יראה – וראה שאין העולם מתקיים והקדים (במשפט קדומה, שיהיה חסד גובר) מדת רחמים ושתפה למדה"ד, והיינו דכתיב ביום עשות ה' א' ארץ ושמים (פי' אא"ז רש"י ז"ל בשם חז"ל) וזה היה אחר שנאמר, אלה תולדות השמים וארץ בהבראם, ואחז"ל (ב"ר שם ובזוה"ק) א"ת בהבראם אלא באברהם, אשר אז ותורת חסד על לשונה, כי נתבסם העולם במדת חסד לאברהם, וזה נעשה בעקידת יצחק, אשר אז עולם חסד יבנה, כידוע מזוה"ק וכתבי האר"י ז"ל, סוד המתקה הנעשית בעת עקידה הקדושה התכללית גבורת יצחק בחסד לאברהם, ויש בפרשת עקידה, שבעים ושנים דיוקים כמספר חסד, אשר רובם ככולם מבוארים בב"ר (נ"ה, נ"ו) זוה"ק ופירש"י, עקידה, בארבאנאל, אלשיך ועוד מפרשים ז"ל ואלו המה.
א.) ויהי אחר הדברים האלה, מה המה הדברים (פי' אא"ז רש"י ז"ל בשם חז"ל) ב.) נסה את אברהם, ולא נאמר גם את יצחק (זוה"ק). ג.) ויאמר אליו אברהם, אליו הלא סובב על אברהם הנאמר, ולמה בא שם אברהם בכפילא. ד.) למה לא נאמר ויקרא (יעיון בארבאנאל). ה.) ויאמר הנני ביאור מלת הנני. ו.) חז"ל בב"ר פ"י הנני לכהונה הנני למלכות, מה ענינו לכאן. ז.) איך בקש אברהם אבינו גדולה לאחר שאמר ואנכי עפר ואפר. ח.) ויאמר קח נא, שהיא לשון בקשה, ועמדו המפרשים על לשון זה של נא. ט.) את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, פירש"י ז"ל הלא ידוע, מ"מ מספר ד' מדרגות הנאמרים בוודאי לכוונה מיוחדת נרמזים. י.) ולך לך, הלא היה די לאמור אך ולך. ומלת לך צריך ביאור יא.) אל ארץ המוריה אשר חכמים יגידו (ב"ר שם) למקום שהוראה יוצא לעולם. מה נ"מ בזה יב.) באמרם ז"ל עוד שם. להמקום שהקטורת קריבין. המד"א, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה. מה ענין קטורת לכאן. יג.) אשר אומר אליך. ולא מצינו שאמר לו אח"כ ההר. א"כ אשר אומר אליך פירושא צריך. יד.) וישכם אברהם בבקר, בא ללמד כי זריזין מקדימין למצות (פסחים ד') אולם יש מהדיוק למה בא לימוד זה לך בכאן. ולא בתשעה נסיונות הקדומים. ט"ו.) ויחבוש את חמורו ואחז"ל זה של משה רבינו כו'. זה של מלך המשיח צריך הסבר. ט"ז) ויקח את שני נעריו אתו. הלא אך מויקח את שני נעריו, נדע כי אתו היו. ולאיזה כוונה בא עוד מלת אתו. טו"ב. ואת יצחק בנו. מן ואת יצחק בלבד, נדע כי על בנו המדובר נאמר. ח"י) ויבקע עצי עולה ואחז"ל ויבקע אתוון דיעקב. מה מקום לרמז זה כאן. י"ט ויקם וילך. ויקם למה לי. יעיון במד"ר ובמתנות כהונה). כ'.) וילך אל המקום אשר אמר לו אלקים, אשר היה מקום לקצר ולאמור, אך אל הר המוריה. כ"א ביום השלישי שנאמר על זה (בזוה"ק) מט ביום השלישי כו', אלא בגין דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, ודא הוא יעקב דנפיק מיניה והאי הוא ביום השלישי. כ"ב.) וכן על, וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. נאמר שם דא הוא יעקב, דכתיב ויקח מאבני המקום, מסתכל אברהם ביום השלישי דהוא דרגא תליתאה, וחמא ליה ליעקב דזמין למיפק מיניה מרחוק כמה דאמרן מרחוק לא לזמן קריב, הרמיזות כאן על יעקב בכפלים השאלה על שניהם, אל מה ירמזון. כ"ג.) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור, ואחז"ל (יבמות ס"ב) עם הדומה לחמור. מה ענין דרשה זאת לכאן. כ"ד ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה, אמר ר' יצחק (ב"ר נ"ו) הכל בזכות השחחויה כו' כו', עד אשר מנו שבע מעלות בהשתחוואה. והגדילו מאד חז"ל בכחה השתחוואה, להבין דברי חכמים ורמיזתם. כ"ה.) סיום המאמר חותם, כי המתים אינן חיין אלא בזכות השתחוואה, כנראה כי הרמז של תחה"מ, יש לו התקשרות עם העקידה. כ"ו ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם, אשר הדיוק מבואר שלא נאמר ואשובה אליכם, ובמדרש ורש"י ז"ל פירשו לתקן זה, כי נתנבא שישובו שניהם. כ"ז.) ויקח אברהם את עצי העולה נשמות הצדיקים (כתבי האר"י ז"ל) מה ענין זה לעקידת יצחק. כ"ח.) וישם על יצחק בנו, טעמא בעי מה ששם על יצחק בנו (באר מים חיים). כ"ט.) ויקח בידו את האש בידו הימנית (כתבי האר"י ז"ל) הכוונה בזה. ל'. את המאכלת הטעם שנקרא כאן מאכלת, (יעיון פירש"י בשם חז"ל). לא.) וילכו שניהם יחדיו, ביאור עלת יחדיו, (יעיון ב"ר ופירש"י ז"ל). ל"ב.) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי. למה אבי אבי ב' פעמים (ב"ר). ל"ג.) ויאמר הנני בני, בכ"מ מות הנני בא לדייק מה. ל"ד.) ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה לאחר שנאמר וילכו שניהם יחדיו, נשאלה שאלה זו. כנראה כי הליכתם יחדיו סבב זאת השאלה. ל"ה.) ויאמר אברהם א' יראה לו השה לעולה בני, למה בזה אך א' יראה השה. ל"ו.) וילכו שניהם יחדיו עוד הפעם נאמר יחדיו. (יעיון ב"ר ופירש"י ז״ל). ל"ז. ויבואו אל המקום אשר אמר לו אלקים, הלא ה' הידועה של המקום מורה על מקום הנאמר למעלה. ולמה נאמר עוד אשר אמר לו אלקים. ל"ח.) ויבן שם אברהם את המזבח ויצחק היכן היה. (ב"ר) ל"ט.) ויערוך את העצים, נשמות הצדיקים (כתבי האר"י ז"ל) ביאורו בנגלה. מ.)״ ויעקוד את יצחק בנו, דיוק מלת בנו. מ"א.) וישם אותו על המזבח ממעל לעצים ביאור מלת ממעל (יעיון ב"ר). מ"ב.) וישלח אברהם את ידו, למה הוא בא, הלא בויקח את המאכלת היה די. מ"ג.) למה כתיב ויקח ולא נאמר ויכין (תוס' חולין ט"ז ד"ה מנין). מ"ד.) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים למה לא נאמר אך ויקרא אליו מלאך ה'. מ"ה.) ויאמר אברהם הטעם בכפילת שם אברהם (יעיון ב"ר). מ"ו) אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, שבא בכפילא אל תשלח ואל תעש. ס"ז.) ישוב חז"ל (ב"ר ופירש"י ז"ל) א"ל אוציא ממנו טפת אדם. א"ל אל תעש לו מאומה. אל תעש לו מומה. כוונתו של אברהם אבינו אב הרחמן בזה. מ"ח כי עתה ידעתי כי ירא א' אתה. עתה ידעתי צריך ביאור (יעיון פירש"י בשם חז"ל). מ"ט ולא חשכת את בנך את יחידך ממני על מלת ממני עמדו המפרשים. נ.) וישא אברהם אח עיניו נשיאת עיניו הקדושים שבאובנתא דלבא תליין. להבין כאן (יעיון כתבי האר"י ז"ל). נ"א.) וירא והנה איל אחר. מאי אחר (ב"ר) ג"ב.) בסבך בקרניו ואמר ר' יודן (ב"ר. ובירושלמי תענית פ"ב) אחר כל המעשים כו'. אמר ר' יהודה ב"ר סימן אחר כל הדורות כו', אר"ח ב"ר יצחק כל ימות השנה, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובר"ה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרנו של איל שנאמר וה' א' בשופר יתקע וגו' (זכריה ט'), אשר דברי חז"ל המזוקקים שבעתים צריכין ביאור. נ"ג.) וילך אברהם ויקח את האיל, וילך ויקח ל"ל, כי העיקר הוא אך ויקח אברהם את האיל. נ"ד ויעלהו לעולה תחת בנו. מהו תחת בנו (יעיון ב"ר ופירש"י ז"ל). נ"ה.) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, מאי היום (יעיון פירש"י בשם חז"ל). נ"ו. ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית, גם אם לא נאמר שנית הלא נדע כי הוא שנית. נ"ז מן השמים עוד הפעם. נ"ח ויאמר בי נשבעתי, מה צורך לשבועה זו (ב"ר), ג"ט.) כי יען אשר עשית את הדבר הזה (ב"ר) אמר ר' חנן כו' נסיון עשירי הוא ואתה אומר כי יען אשר עשית את הדבר הזה, אלא זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל, שאילולי לא קבלו אבד את הכל (נ"א כל מה שעשה) להבין דברי חכמים הקדושים. מ.) ולא חשכת את בנך את יחודך. למה לא נאמר בכאן ממני כבראשונה. ס"א.) כי ברך אברכך הטעם של ברכה כפולה, ובפירש"י בשם חז"ל אחת לאב ואחת לבן. ס"ב.) והרבה ארבה את זרעך, הברכה לריבוי ג"כ בא בכפילא. ס"ג.) ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים להסביר הדמיון לכוכבים וחול, גם שניהם. ס"ד.) ויש בזה עוד מהדיוק בתפלת יעקב אבינו (בראשית ל"ב) ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, ופירש"י ז"ל והיכן אמר לו כן כו' אלא שאמר לו כי לא אעזבך וגו' ולאברהם אמר והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, למה נאמר שמה אך כחול היה. ס"ה.) וירש זרעך את שער אויביו, מלת שער לפרש. ס"ו.) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, היה די בוהתברכו בזרעך כל הגוים. מאי ארץ דייקא. ס"ז עקב אשר שמעת בקולי, הלא אברהם אבינו הלך ובנה מזבח ועקד את יצחק בנו ועשה כמה עשיות בזה למה לא נאמר עקב אשר הלכת ושמעת בקולי בנעשה ונשמע כאחד. ס"ח וישב אל נעריו מאי קמ"ל בזה. ס"ט.) וישב אל נעריו, (ביר) ויצחק היכן היה ר' ברכיה בשם רבנן דתמן שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה כו', כך אמר אברהם כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצוות לפיכך איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם, הטעם שעשה ואמר זה אחר העקידה. ע'. ויקימו קימה זו לבאר. ע"א.) וילכו יחדיו, מלת יחדיו שבכאן לפרש. ע"ב חסד' לאברהם.) וישב אברהם בבאר שבע, הלא ישיבה ממש לא היה כפירש"י ז"ל, וצריכין לבאר אלו אמרי קודש של וישב אברהם בבאר שבע.
ואשר נתן השי"ת בלבי לבאר כל אלו מקראי קודש. ולהמתיק את כל בחסד א' עליון הוא, דהנה חכמינו זכרונם לברכה, פי' וה"א נסה את אברהם מלשון כנשוא נס הרים תראו, אשר א' עליון קונה שמים וארץ גדל את אברהם בעולם, כנס הזה של ספינה, (ב"ר נ"ה), וגדול נסיון העושר יותר מנסיון העוני (כאמרם ז"ל), ובעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו רבים מהם היו בימי עוני, ולא הגיע עדיין להיות שלם בכל לטוב עד מתה וזה ויהי אחר הדברים האלה, אשר ״והא' נסה את אברהם״, לשון התרוממת ע"י כל דברים האלה, שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו, וכל הגדולים ומלכים השכימו לפתחו, ואמרו לו א' עמך בכל אשר אתה עושה (כפירש"י ז״ל) ונתרומם כנס בכל העולם בכל שבע מדות שמנו חכמים [אבות פ"ו] שנאה לצדיקים ונאה לעולם, ויאמר אליו אברהם בתור שאלה, האם אתה גם עתה זה ה ״אברהם״ כאשר היית מאז בימי ענייך [כאמרם ז"ל ב"ר מ״א, בחזרתו פרע הקפותיו] אשר מצאתי את לבבך נאמן לפני באור כשדים, בעבודה של מסירת נפש אשר זה העיקר, וכאמרם ז"ל (ברכות כ' ע"א) א"ל רב פפא לאביי מ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא כו', ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא כו', א"ל קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, וזה נלמד גם מסמוכין שבתורה (בפ' והיה אם שמוע) לאהבה את ה' א' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, בזכות זה של ובכל נפשכם במסירת נפש אקדושת השם ונתתי מטר ארצכם בעתו סמוך ונראה לתפלתכם. ועל זה השיב אברהם באהבה. ״ויאמר הנני״ עבדך כמאז ועוד ביתר עוז, כדרך זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם (שלהי קנים) בעבודה, ולעשות את כל אשר תצוה אותי במסירת נפש – ונאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, ואחז"ל (סנהדרין פ"ב) לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתים בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. אשר הדיוק מבואר אדרבה זה שבחו [וכפירש"י ז"ל על רבקה בת בתואל וגו' להגיד שבחה כו'] אם כי אבי אמו פיטם עגלים לע"ז מכל זאת הוא מסר את נפשו אקדושת השם, ופירשתי (בספרי שער נפתלי להפטרת שבת תשובה) לשיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' יסוה"ת) דבמקום שאינו מחויב למסור את נפשו ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו [ולדעת חכמי הצרפתים ז"ל גם בזה המחמיר לעצמו קדוש יאמר לו כמבואר במל"מ שם וביו"ד סי' קנ"ז יעו"ש], וא"כ איך פינחס מסר את נפשו בקנאתו כאמרם ז"ל (סנהדרין שם) כי ששה נסים נעשו לו (ובתרגום יונתן בן עוזיאל תריסרי ניסין אתעבדו לפינחס) במקום שלא נתחייב, אמנם בכ"מ שם בשם הנ"י ז"ל, דאדם גדול חסיד וירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, ראוי לקדש את השם, ולמסור א"ע אפילו על מצוה קלה, וזה שהיו השבטים מבזים אותו הראיתים כו', ואיני אדם גדול, ואיך מסר נפשו. להרוג נשיא שבט מישראל ולסמוך על הנס שלא כדין, אשר לשיטת הרמב"ם ז"ל הרי זה מתחייב בנפשו. בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. שהיה באמת גדול בישראל בקדושת עצמו, ותפארת אבותיו, ולו היה נאה ויאה, לקנאות קנאת ה' צבאות, ולמסור את נפשו, גם במה שלא נתחייב, ולעמוד בפרץ ולגדור גדר קדושה בישראל זרע קודש, והוא הנרצה, בכוונת התשובה של אברהם אבינו, הנני לכהונה ולמלכות כלומר במסירת נפשי עבור קידוש שמך ית"ש. אחשוב את עצמי בתור כהן ומלך העומד בראש הדור, אשר אנשי הדור למדין ממנו, ובכן יבם במה שלא אתחייב, הנני במסירת נפש, עבור רצונך, למען לתקן את כל העולם כולו במלכות (מספר אברהם בכפלים) שמים וכמש"כ התוס' (ברכות מ' ע"ב) כי א' אברהם. הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם. ונתיישב דיוקי א. ב. ג. ד. ה. ו. ז.
והנה ר' עקיבא אומר (ב"ר) נסה אותו בוודאי שלא יהיו אומרין. הממו ערבבו ולא היה יודע מה לעשות, ופי' אא"ז רש"י ז״ל, כלומר בפתע פתאום, ובערבוב בא עליו, ואמר לו קח לא, ומה היה לו להשיב אלא הנני, לכך נאמר נסה, שנתן לו זמן. כדי לנסותו אם יתקיים אם לאו, ותדע שלא מטירוף דעת השיבו, וכ"ה בתנחומא הטעם לאיחור עד יום השלישי יעו"ש. וכל נסיון העקידה, היה להעלות מעלתו ממדרגת פילוסף למעלת תורני, כאשר האריכו בזה העקידה ומפרשים, להאמין גם במה שהוא נגד שכלו, הובאו דבריהם, בלשון פי' מלבי"ם, כי מצוה זו, היה נגד שכלו שעד הנה דרש ויוכה נגד ע"ז, שהיו מקריבין זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה' בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דם, כמ"ש כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלקיהם. כי גם את בניהם וגו' ישרפו באש לאלהיהם, וזה היה היסוד ועיקר הגדול בזה הנסיון, אשר עלה מעלה. על כל נסיונות הקדומים, לעשות מצות ה' בדבר שהוא נגד שכלו, ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים. ומבלי להרהר כלל אחרי מצות הבורא ית"ש. ובסגנון זה בא הציווי מהשי"ת אליו לאמור. אברהם אוהבי. הלא עמך מקור החסד והחנינה על כל מעשי ידי, עד אשר גם על אנשי סדום אשר עד קצה האחרון היו אכזרים. נגד מדת חסד לאברהם, לכל עוברים ושבים, כעדות תוה"ק עליהם, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, מכל זאת בלבך הטוב המלא חסד ורחמים, הרבית בתפלה עליהם. עד אשר מלת נא לשון בקשה ותחנונים, בא לפני ארבע פעמים (פסוק כ"ז. ל'. ל"א. ל"ב.) וזה ויאמר אליו אברהם״ תן דעתך לשמך שהוא במספר רחם כמדתך חסד לאברהם. וגם ״קח נא״ כל המלות ובקשות של נא, אשר אמרת עבור אנשי סדום במספר ארבעה, על אחת כמה וכמה, אשר לפניך עתה, ״את בנך״ את יחידך. ״אשר אהבת״ ״את יצחק״ ארבעה מעלות זה למעלה מזה, (נ"א עם התיבה במספר בן, אשר ד' פעמים במספר יצחק) בוודאי הדעת נותנת לבקש ולחנן לפני אביו שבשמים, עבור בנו יחידו כי ישאר בחיים, לו, ולאור כל העולם, ונגד הסברא לאמור לשוחטו עבור להעביר הזוהמא של תרח הלא נאמר אתה הוא ה' ה"א, אשר בחרת באברם. והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם, אשר חכמים יגידו כי אז נתלבן ונעשה בריה חדשה, ואחז"ל (נדה ל"א) שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו, וזכות קריאת השם להאבות מפאת חלקם, אמנם לאחר ההוצאה מאור כשדים, אשר אז אפס כח הגוף מפאת האבות, וה' אמר אליו אך בני אתה, אני היום ילדתיך. לזאת ושמת שמו אברהם, בשינוי שם, וזה קח נא את בנך אם כי בני בנים נחשבים כבנים, לא כן אצלך שנפסק לגמרי כח תרח. וכנאמר (יהושע כ"ד) ואקח את אביכם את אברהם וגו', אחד הוא אברהם אבינו הראשון, ויצחק יקרא אך בנך, ״את יחידך״, כי אין לו כלל התקשרות עם ישמעאל שבא מזוהמת תרח כאמרם ז"ל. הלא נאמר (תהלים צ"ז) אוהבי ה' שנאו רע, ואתה אברהם אוהבי (ישעיה מ"א) מזה אשר אהבתי אותו, הוא לאות נאמן. שאין בו חלילה שום תערובות רע אך כולו טוב וקדוש לכ', ואם מפחד יצחק מדת הגבורה אשר בו, הלא ״את יצחק״ הוא שמו המורה על שמחה, שהוא שורש קדושת הגבורות בהמתקתם למעלה ולמטה, כנאמר (תהלים כ"ב) נשירה ונזמרה גבורתך וכידוע מזוה"ק בשירת הלוים – ועוד זאת, ״ולך לך״ כלומר שתלך לך לשרשך ומדתך שהיא חסד לאברהם, וגם ״אל ארץ המוריה״ שמשם תצא הוראה לישראל, כי בדיני נפשות פותחין ומצדדין אך לזכות (סנהדרין ל"ב), ועוד יש בזה, לתן אל לבך. כי עבודתך, תהיה להוראה יוצאת לכל העולם, וכנאמר (בראשית י"ד וב"ר שם) עמק שוה הוא עמק המלך, שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם לנשיא א' ולקצין והוא היה אור הראשון אשר האיר את העולם, למשוך ידיהם מזבחי אדם כי תועבה בעיני ה' שפיכת דם, ועתה תצא ממנו חלילה הוראה להיפוך לעולם, לחזור לקלקולם, ע"י פעולת נשיא אלקים ומלכם – ועוד רמזו חז"ל בפנימיות דבריהם, בארץ המוריה, למור שבקטרת, אשר בכלל בכח הקטרת, להפוך גם את החלבנה לריח טוב, וביחוד המור שהוא המוסק, שהיא דם וחיה שנעשה לעפר, ואיסור נהפך להיתר (מג"א רט"ז סק"ג, ובספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"ב סי' ל"א כ' בזה יעו״ש). אשר גם לאמרם ז"ל (שבת קמ"ו) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, הלא נתהפך ונתבטל ברובו ככולו של הטוב, וראיה לדבר, כי אני אומר לך ״והעלהו שם לעולה״ שעולה כולו לגבוה, כי כל גופו קדוש וטהור – ואחז"ל (ב"ר ס"ח ובזוה"ק בכמ״ד) אשא עיני אל ההרים אלו האבות, וא"כ יעקב אבינו בחיר שבאבות הלא נקרא אחד המיוחד (כבמגלה: כ"ח) שבהרים, וזה שיתן (ר"ת של ע"ל) עין ולב על אחד ההרים זה יעקב שצריך לצאת מיצחק ולמען שלא להממו כאמרם ז"ל וכנ"ל. צוה לו ה' באריכת דברים של חבה, בכל זה הלשון לעוררו על כל אלו הדברים, המנגדים לזה, ואין כאן שום טעם בזאת המצוה, אדרבה, ואדרבה... אך מה יש בזה. אשר אומר אליך כי אני אני האומר ומצוה, שאין להרהר אחר גזרותי, גם במה שהוא נגד שכל אנושי, כי מה לאדם לבוא אחר המלך מלכי המלכים הקב"ה – ונתיישב דיוקי. ח'. ט'. י'. י"א. י"ב. י"ג.
וישכם אברהם בבוקר, אם כי יחוד הדבור של עקידת יצחק, היה בזמן תפלת מנחה (כמש"כ מהרח״ו ז"ל בעץ הדעת על התורה), סמוך למערב ואין דנין דיני נפשות בלילה, (סנהדרין שם) מ"מ וישכם אברהם בבוקר, כי האמין ואמר כיון שכן צוה ה', אין זה דינין לנפש, אך רחמי וחיי נפשו, ונפש בנו, באור חיים הנצחיים – ויחבוש את חמורו שהוא אתוון של חומר (וכמש"כ בעקידה והאריך באמרי נועם יעו"ש). כי בטל כל כחות החומר, ושכל אנושי לחשוב כלל מה מצוה זו, ומה טעם יש בה, וגם להעלות בנו יחידו אהוב יותר מנפשו על עקידה, הוא מעלה מעלה מכח טבע ושכל אנושי:
אשר כן היה בגאולת מצרים, שהוציא ה' את עמו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, בנסים ונפלאות למעלה מהטבע ע"י גואל הראשון משה רבינו, ומי שהיה הוא שיהיה (כאמרם ז"ל בזוה"ק בכמ"ד) משיח צדקינו במהרה בימינו, ביתר עוז, ויציאת מצרים טפל לו (ברכות י"ב), כי ביציאת מצרים, אך לישראל נאמר (דברים ד') אתה הראת לדעת כי ה' היא ה"א אין עוד מלבדו, בגאולה העתידה ב"ב יקיום מה שנאמר (מלכים א' ח'):
למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא ה"א אין עוד. אשר ידוע כי אלקים מספר הטבע, על הנהגה הטבעיות והחומריות, תגלה ותראה על כל העולם כולו, הנהגה השגחיות, המרומזת בשם ה' למעלה מהטבע, וכאמרם ז"ל אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת, כלומר למעלה מהטבע והדעת, וכנאמר (דברים ל"ב), ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלקים עמדי – ומגודל אמונת אברהם אבינו. ושמחתו ותשוקתו במס"נ לעשות בזריזות רצון אבינו שבשמים יתברך שמו. לא זו כי לא התייעץ עם אנשי בריתו. אף זו עשה. לקח עמו אלו הנערים אליעזר וישמעאל, אשר חז"ל אמרו (פדר"א פ' ל"א) היה אומר ישמעאל לאליעזר, עכשיו אברהם מקריב את יצחק כו', ואני הוא בכורו, ואני יורש את אברהם, היה משיב אליעזר לישמעאל ואומר לו, כבר גרשך כי', אבל אני עבדו כו', ואני הוא היורש לאברהם, ורוח הקודש משיבה כו', ויהיו לו אלו הנערים למס יעים בזה. וזה ויקח שני נעריו אתו, כלומר שיהיו אתו בזה, להעלות יצחק על העקידה, ואת יצחק ״בנו״ דייקא אשר היה בטוח בצדקת. בנו, כי בן יכבד אביו גם במס"נ, לעשות רצון אביו בקיום מצוות אבינו שבשמים ית"ש – ויבקע עצי עולה אתוון דיעקב וראה ברוח קדשו כי יעקב עתיד לצאת מיצחק, ולזאת מקודם וישב נעשה חדא, אשר בישיבה יכולין יותר לכוון את הדעת (כמבואר בטש"ע או"ח סי' קפ"ג משלהי פ"ג שאכלו דהלכתא יושב ומברך בהמ"ז וכ' בזה בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחי' לברכות י"א יעו"ש) להתחשב בכ"ז אשר בשכלו ורוח קדשו. ראה את כל לעומת זה העשיה, לאחר כל זה ״ויקם" גבור כארי ״וילך״ רץ כצבי אל המקום אשר אמר לו ה"א, כלומר לאחר שלא הבין כלל מה זה, ואדרבה מכל עבר ופנה, התנגדות לזה, השיב אל לבו לב מאמין כי הוא הולך אל המקום אשר אמר לו האלקים, יען כי כן צוה ה', ובמכוסה ממך אל תחקור, וצדיק אך באמונתו יחיה. ונתיישבו דיוקי י"ד. ט"ו. ט״ז. טו"ב. ח"י. י"ט. כ'.
ביום השלישי, שהוכפל בו כי טוב, נגד יעקב (כבתוס' לזוה"ק בראשית ו' ע"ב) ומדתו אשר תתן אמת למקב, תוכו כברו, טיב פנימי וחיצון, טוב למעלה וטוב למטה, מדה המכרעת לטוב, ועליו נאמר טוב עין הוא יבורך (טוב עין במספר קמ"ז כמספר שנותיו) בטובה כפולה ומכופנת למקום (דא מדת יעקב כנאמר ויכנע במקום) עלינו, המאיר עינינו וזה וישא אברהם את עיניו, כי נתגנה הגוונים (כתבי האר"י ז"ל (ויעיון בברית כהנת עולם במאמר סכת שלם פרק ז' ושרק י"ב בנועם אמרי קודש) מאבות הקדושים, הכלולים ביעקב חבל נחלתו. המשולש בשלש זכיות מאבות שלשה (פירש"י ז"ל דברים ל"ב) והמה עיני חכמה בינה ודעת מדות האבות אשר בהם חקר וחשב בכל מחזה אברהם שלפניו, כי הוא מצווה ועושה להעלות את בנו יצחק עולה לה', ובעין קדשו ריאה את יעקב שעתיד לצאת מיצחק, אשר המה כשני דברים המכחישים זה את זה, עד שעלתה בידו, לבוא להכרעה שלישית, כי אלו ואלו דברי א' חיים (וגער בהשטן שעמד לימינו לשטנו ולהסיתו בטענות באנו כאמרם ז"ל במדרש) ולאמור היפלא מה' דבר, כי לאחר העקידה בזמן קרוב, יאמר ה' יהי אור. אורו של משיח ותחיית המתים, ואז יוליד יצחק את יעקב, ויהיה כל אמת וקיים – ובסנהדרין (צ"א) רמי עולא כתיב בלע המות לנצח ומחה ה' א' דמעה מעל כל פנים, וכתיב כי הנער בן מאה שנים ימות, ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם, כי גם לאחר התחיה, אך ישראל עם קודש, יזדככו הגופים וילבשו מלאכות כלבושי חנוך ואליהו (וכמש"כ המ"ע בפ"ח מה' תשובה יעו"ש בר"ם וראב"ד ז"ל ובשער הגמול לרמב"ן ז"ל) לחיות חיי נצחיים, לא כן האומות שישארו אך בחיים ארוכים. אולם גופיהם יהיו גם אז מורכבים מן ד' יסודות בחומריות אתוון דחמור (וכאשר ביאר העקידה יעו"ש). והוא הנרצה, במקראי קודש, ״ויהי ביום השלישי״ דא יעקב, ״וישא אברהם את עיניו״ ״וירא את המקום" דא יעקב ״מרחוק״ כמה דאמרן מרחוק לא לזמן קריב (כבזוה"ק), כי יתמהמה עד קץ הגאולה והתחיה, ״ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור״ כי המה גם לאחר עולם התחיה, שיקיום בנו בלע המות לנצח, יהיו המה עם הדומה לחמור בחומריות, אשר הנער בן מאה שנים ימות, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה אשר חז"ל הפליגו מאוד בשכר ההשתחוואה, והוא כנאמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים (ישעיה כ"ז) ״והיה לשון שמחה ביום ההוא גם בעוה"ז (כאמרם ז"ל בפ"ק דע"ז, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם) ״יתקע״ מאליו, כלומר אך בישועה מאבינו שבשמים ית"ש למעלה מהטבע והדעת ״בשופר גדול״ בזכות צדקה וחסד שבישראל (כאמרם ז"ל בפ"ק דב"ב גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה) שהמה בת נדיב בתו של אברהם (כדרשתם ז"ל בפ"ק דחגיגה) שנקרא אדם הגדול בענקים (וגם ידוע כי גדול מציין מדת החסד) אשר חסד לאברהם וראש למאמינים. כנאמר (בראשית ל"ב) והאמין בה' וגו', והמליכו הקב"ה גם על אברים שאינם ברשותו של אדם (נדרים ל"ב), אשר הוא אבינו הראשון, שהנחיל יסוד האמונה והקדושה לכל בית ישראל, ובכחו יבואו ימים שיהיה בהם חפץ אשר ״ובאו האובדים בארץ אשור״ (מלשון אשורנו) ע"י שור והבטת לבם לרע אלו ספרי מינות שיאבדו רח"ל במינות כנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' זה אפיקרסות ומינות (ברכות י"ג), והנדחים בארץ מצרים' אלו שנלכדו ברשת התאוה, כטומאת ארץ מצרים ערות הארץ. והתקנה בראשית הצעד לבוא לאמונה התמימה והטהורה, שהיא זאת חקת התורה, שישפיל האדם את עצמו כאזוב ושני תולעת, מבלי לעלות במעלות, כי מה האדם קרוץ מחומר:
להבין ולהשכיל עד תכלית שדי במצוות התורה, ואך במה שהורשית התבונן, ובמופלא ממך אל תדרוש, ואך זאת היא תקנת התועים והאובדים אשר, והשתחוו לה'' בהכנעה והשתחוואה, לפני נותן התורה ית"ש, בנעשה ונשמע לכל התורה הכתובה והמסורה לנו משמים, והמה עם הנדחים יתוקנו בהר הקודש בירושלים. כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה. אתה מוצא קדושה (פירש"י ז"ל קדושים בשם חז"ל), ומערות מצרים יטהרו בקדושת ירושלים, ואז מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וכהן הגדול בקדושתו מכל בית ישראל, במקום המקודש מכל העולם, וביום הקדוש מכל השנה, כך היה מונה אחת, אחת ואחת כו' עד אחת ושבע (יומא נ"ה, הזאה ראשונה שצרכה מנין עם כל אחת ואחת) כי לשאוב מים חיים מבאר שבע, בראשית לאחד כל ז' המדות עם אחת, אשר בא חבקוק והעמידן על אחת (שלהי מכות) צדיק באמונתו יחיה, וע"י השתחוואה והכנעה, לפני נותן התורה ית"ש, אז ה' עמו לבוא לאמונה התמימה והטהורה, בשבעת ימי הבנין יסוד התורה, אשר חצבה עמודיה שבעה, וסיום, מאמרם ז"ל (ב"ר שם) במעלה השביעית, המתים אינם חיים אלא ע"י השתחוואה (כנאמר בב"ק ט"ו דמאן דכרע במודים שדרתו קיים, יעו"ש בתוס') והוא שנתנבא אברהם, ונשתחווה ואחר תחה"מ אז ונשובה אליכם, וכמבואר בפדר"א ז"ל (שם ל"א) ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו, פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, כיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים, ואמר אל תשלח ידך אל הנער חזרה הנפש לגופו, והתירו ועמד על רגליו, וידע יצחק תחיית המתים מן התורה, שכל המתים עתידין להחיות, באותה השעה פתח ואמר בא"י מחיה המתים, וזה ונשתחווה וע"י תחה"מ ונשובה שנינו אליכם ונתיישבו דיוקי כ"א. כ"ב. כ"ג. כ"ד. כ"ה. כ"ו.
ויקח אברהם וגו', בש"ס ר"ה (י"ז ע"א) תניא ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין כו' צדיקים גמורים כו', בינונים יוברדין לגיהנם ומצפצפין ועולים כו' ועליהם אמרה חנה ה' וגו' מוריד שאול ויעל, וב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי, ועליהם נאמרה כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע, אשר נתבאר כי צדיקים זוכין גם ליום הדין להפוך מדה"ד למדה"ר, וברעיא מהימנא פ' פנחס (ד' רמ"ה) אמר ר"מ הלל ושמאי, דאתון חד מסטרי דרחמי וחד מסטרי דדינא דאינון חסד וגבורה דרגין דאברהם ויצחק כו' אשר ברקיע המה תרי מלאכי מיכאל וגבריאל יעו"ש, ולזאת ב"ש לשורשם ולשיטתם (יעיון בספרי שירת דבורה להפטרת שבת חנוכה אשר בס"ד ביארתי כמה וכמה פלוגתא דב"ש וב"ה דאזדי לשיטתם ושורשם מלמעלה) מדת הגבורה של פחד יצחק, אך צדיקים הזוכין בדין ונא הבינונים, ולב"ה משורש דמדת החסד של אברהם, שהוא ורב חסד מטה כלפי חסד גם לבינונים, ועוד אחז"ל (הובא בפירש"י וירא) שגדול כת מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, וזה, ויקח אברהם את עצי העולה, הרומז לנשמות הצדיקים שכולם לגבוה, ״וישם על יצחק בנו' כי המה בזרוע יבואו, גבורי כח לזכות גם בדין וגבורת יצחק, ״ויקח בידו״ הימנית כידוע כי ימין רומז לחסד את האש ואת המאכלת, דאר"ח למה נקראת סכין מאכלת לפי שמכשרת האוכלים (ב"ר שם), אשר זה כלל כל בית ישראל המה רחמנים וגומלי חסדים. כמדת אברהם של ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, להכשיר את האוכלים ולתקנם לעניים, הנרמז בשם מאכלת דמקרבא הנייתה לעני (כבמו"ק כ"ג), ובשלש אלה העמודים אשר העולם עומד עליהם, תורה ועבודה של נשמות הצדיקים, העומדים על משמרתם כל ימיהם, אשר צדיק גוזר והקב"ה מקיים, והקב"ה גוזר וצדיק מבטל, כי רב כחם, להפוך גם מדה"ד למדת הרחמים, וכן המאכלת הרומז לעמוד החסד והצדקה, אשר ממתיק (יעיון בבכ"ע ז"ל במאמר סוכת שלם פ' י"ב, כי האש במספר ש"ו מן שופר הממתיק את פר דינים שנמתק ע"י המאכלת שהיא במספר מלכות שני פעמים אברהם, והאריך בדברים העומדים ברומו של עולם, והמשכיל יבין) ומכבה את האש דין הקשה, וזה כל בית ישראל עושין, וגדול כח מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ובכן, ״וילכו שניהם יחדיו״ במדת ורב (כחושבנא של ״יצחק') חסד, ונתמזגו המדות אשר גם דינא קשיא של יצחק נהפך, ובא לעמק השוה עם חסד לאברהם. ונתיישב דיוקי, כ"ז. כ"ח. כ"ט.
ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו'. בהלכה שנאמרה מר' יוחנן (ברכות מ"ז) דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, הלא נתבאר בתוס' בשם ר"ת ז"ל שם, (ובשבת נ"א ע"ב) דזה דווקא כשכל אחד הולך לצורך עצמו, אבל כשיצאו לדרך כאחד, מכבדין גם בדרכים. והיא הלכה פסוקה (יו"ד סי' רמ"ב סעי' י"ז) ברמ"א ז"ל. ולפ"ז כאן אשר אב ובן הלכו לדרך כאחד, היה מחיוב יצחק עפ"י התורה (אשר האבות קיימו כל התורה כולה יעיון משנה שלהי קידושין, יומא כ"ח ובמהרש"א ז"ל בח"א שם) לכבד את אביו ורבו אברהם לילך אחריו, ולא יחדיו המורה שהלכו שוה בשוה, אמנם אם יצחק הקרבן הלא אב ובן העוקד והנעקד, הלכו לעשות רצון קונם, אשר גם שניהם חייבין בכבודו ית"ש, ומכח המצוה דזריזין מקדימין למצוות (שהיא מן התורה, וכמש"כ בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' מ"ד יעו"ש). היה מחיוב יצחק להיות בזה זריז, כזריזותא דאברהם (חולין ט"ז) לילך עמו יחדיו בשוה, וכיון שיצחק נסתפק. בזה, מי יהיה הקרבן, השה או הוא בעצמו, בא בשאלת בן חכם, לאחר שהלכו שניהם יחדיו ואברהם משך את בנו יחידו בעבותות אהבה, לילך עמו שוה בשוה, אז, ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי' הלא אתה אבי שאני חייב במצוה דכיבוד אב, ויאמר הנני בני' כן הדבר כי בתור בני (וידוע מה שהאריך בדרוש זה, הפרשת דרכים, כי האבות שקיימו התורה, יצאו מכלל ב"נ לדין בן ישראל, וגם בזה של למשפחותם לבית אבותם הנאמר לישראל) אתה חייב בכבודי, ובכן, ויאמר, ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ ושאל בשתים לידע, אם השה לעולה, ואך אביו הוא שליח מצוה, הלא עליו לילך אחורי אביו, ואם הוא בעצמו הקרבן לה', ילך עם אביו בשוה ויאמר אברהם א' יראה לו השהי' כי קרבן טעון ביקור ד' ימים (ערכין י"ג ואיפסקא ברמב"ם ז"ל פ"א. מה' תמידין ה' ט') מן מום, ובידי אדם לבקר מומי שה, אמנם אם אדם לקרבן, אשר דרש ב"ק (מגלה כ"ט) מ"ד (תהלים ס"ח) למה תרצדון הרים גבנונים, יצתה בת קול כו', כלכם בעלי מומין אתם, אצל סיני, כתיב הכא גבנונים וכתיב התם (ויקרא כ"א) או גבן או דק. אר"א ש"מ האי מאן:
דיהיר בעל מום הוא, כי תועבת ה' כל גבה לב ובזה הלא אדם יראה לעינים, ואך ה' יראה ללבב, והוא, ״ויאמר אברהם א' יראה לו השה״ כי ביקור של שה זה, אך אלקים יראה, כי ״לעולה בני״ ואך ה' יראה אותך בני כנאמר עליך ובר לבב (ובר במספר יצחק, וחז"ל דרשו בילקוט זה על יצחק) וכלך יפה ומום אין בך, וכיון ששמע יצחק, שהוא בעצמו יהיה קרבן לה', לזאת וילכו שניהם יחדיו כי שש ושמח וזירז את עצמו למצוה, לילך עם אביו שוה בשוה. ונתיישב דיוקי, ל״ב. ל"ג. ל"ד. ל"ה. ל"ו.
במנחות (מ' ע"א) סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, ופירש"י ז"ל שם ובשבת (כ"ה ע"ב) דב"ש לא דרשי סמוכים יעו"ש ובתוס', אם כי המהר"ם מלובלין ז"ל בשבת שם. הקשה על שיטת רש"י ז"ל, לפירושו דב"ש לא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית, א"כ מנא ידעי' דעשה דוחה ל"ת, הלא בפ"ק דיבמות. ובכמה דוכתי מוכח דעיקר ילפותא הוא מכלאים בציצית, לענ"ד י"ל להמבואר שם בסוגיא דיבמות (ה' ע"ב) דאיכא למילף דעשה דוחה ל"ת, מתמיד שדוחה שבת, אך דהש"ס דחי, דשאני תמיד דחמיר דהוי עשה שלפני הדבור, למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי יעו"ש. ובה המה דס"ל בחגיגה ו' עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי לשיטתם הלא דרשי סמוכין, וב"ש דלא דרשי סמוכין הלא המה ס"ל שם דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי, שפיר ילפי מתמיד, (אם כי התוס' וריטב"א ז"ל כ' שם דבלא"ה א"א למילף מתמיד, רש"י ז"ל איני מוכרח לשיטתם ולכל קושיא יש פירוקא, ויעיון בהגהות הגר"א ז״ל) דעשה דוחה ל"ת, ואזדי ב"ש וב"ה כאו"א לשיטתם וא"ש פירש"י ז"ל – ובשל"ה הק' ביאר כי ב"ש לשורשם במדת הגבורה של שמאי רבם שדחף שלש אלה שבאו לפניו (שבת ל"א) לא דרשו סמוכין המורה על התקרבות והאחדות, אמנם ב"ה במדת החסד של הלל רבם, מתלמידיו של אהרן הכהן, גאוהב את הבריות ומקרבן לתורה, דרשי סמוכין, לקרב ולהסמיך ולאחד את כל, תחת כנפי שכינה ם שלא לשמה (כבשבת שם) כחסד של אברהם, אשר עשה את הנפש, שהכניסן תחת כנפי השכינה (סנהדרין צ"ט) והוא הנרמז, כי עתה לאחר שנודע גם ליצחק, שהוא יהיה השה לעולה, כאשר באברהם היה כל זה נגד שכלו ונגד היושר והצדק, מכל זה עשה את כל, יען כי כן צוה ה', כך עתה ביצחק בנו, ״ויבואו אל המקום״ גם שניהם, אם כי לא ידעו שום טעם בזה, ואדרבה... אך טעם מצוה היה בפיהם, ״אשר אמר לו אלקים״ כי הוא ית"ש הגוזר ומצוה וכנ"ל. ובכל מעשה העקידה, עשה את כל אברהם אבינו כפשוטו למטה ולבו לכוון למעלה, אשר ״ויבן אברהם״ במדתו מדת החסד ״את המזבח״ הבנוי מאבנים רבים, (כנאמר ואם מזבח אבנים וכאמרם ז"ל) שהוא לזכרון טוב מאבני כללות בית ישראל ובכח זה ויערוך את העצים, נשמות הצדיקים, כי בזמן אשר המה לאחדים. נאמר עליהם ועמך כולם. כלומר בהתאסף יחד שבטי ישראל כולם צדיקים, ובכח זה של אחדות בית ישראל, ״ויעקוד את יצחק בנו״ להמתיק הגבורות ושיהיה יצחק ״בנו״ כאב כבן כן יהיו שניהם בחסד כי אין מדה"ד יכול לשלוט במקום ובזמן שיש אחדות ושלום בישראל (כאמרם ז"ל על חבור וגו') וכל זה עשה אברהם במדתו של ורב חסד, ואת יצחק,וישם אותו על המזבח ממעל לעצום״ כנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים, שורש נשמות ישראל שבשמים ואצילתם למעלה ממקור הקדושה והטהרה, בכח זה, ״על המזבח" אשר מזבח בנוי למעלה, ומיכאל כהן גדול עומד ומקריב נשמותיהן של צדיקים, (מנחות ק"י ותוס' שם) ממעל לעצים, שורש הגבוה מנשמות ישראל שהמה בכסא הכבוד למעלה כולם קדושים וצדיקים, ״וישלח אברהם את ידו״ כח ידו הפשוטה פתוחה והרחבה בנתינת ממון לחסד וצדקה, ועוד, ״ויקח את המאכלת״ כי לקח הזכות והכח מנתינת פת לחם לעניים דמקרב הנייתם (כבמו"ק כ"ג) המהפך מדה"ד למדה"ר, בכח כל זה, של מעשה הצדקה. והשלום של אחדות וכלל כל ישראל ״לשחוט את בנו״ להעביר כל הגבורות. הנכללים בפחד יצחק. ולהמתיקם לחסד ולרחמים, ונתיישבו דיוקי, ל"ז. ל"ח. ל"ט. מ'. מ"א. מ״ב. מ"ג.
ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וגו' בקשתינו, והסר שטן מלפנינו ומאחרינו כי זה דרך השטן שהוא יצה"ר (ב"ב ט"ז) בראשית ומלפנים לעמוד לאדם עלי דרך הטוב, בתחבולותיו הרבים, למנוע את האדם מעשיית הטוב ולאחר אשר השי"ת בעזרו של הצדיק, ומתגבר עליו (כבסוכה נ"ב) ועושה את הטוב לפני ה' ואדם. זה דרכו של אותו זקן וכסיל יצה"ר, להזחיח את דפת, אדם, באמרו אליו ראה את דבר הגדול שעשית, במסירת נפש לקיים את רצון הבורא ב"ה וב"ש, נמען להביאו לגאוה השנואה מאוד לפניו ית"ש, והוא שנבקש והסר שטן מלפנינו ומאחרינו וכמובן – ובנסיון זה הגדול מכל עשר נסיונות שנתנסה אברהם אבינו, עמד לו השטן עלי דרך, מלפנים למנעו מלעשותו, ובטענות ותחבולות רבות עשה עמו מלחמה, כאשר ספרו לנו רז"ל, והפליגו בזה בדבריהם הקדושים, עיין עליהם, ולאחר שדחה את השטן ודחפו באמת הבנין שבידו שבנה את המזבח, ועקד את יצחק בנו להעלהו עולה לה' בכל לבו ונפשו, בא השטן בתחבולותיו לאמור לו, תן אל לבך לדבר הגדול אשר עשית, למען יזוח דעתו עליו חלילה, וגם אז גער בו ודחאו באמרו כי אני לא עשיתי מאומה, אך בכח הקב"ה אשר בעזרתי היה, וזה, ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם, כלומר האם אתה זה האברהם, כמו שהיית קודם קיום נסיון זה הגדול, ויאמר הנני כמאז ומקדם, שאמרתי ואנכי עפר ואפר, והרימותי ידי בכל מה שעשיתי אל א' עליון, כי הוא ית"ש עזרני בכל עד כה, וכן מצא הקב"ה את לבבו נאמן לפניו. בתשובתו ע"י המלאך, לאמור לו ״כי עתה ידעתי כי ירא א' אתה״ כלומר כי גם עתה, לאחר שעשית את כל זה, אך אני ידעתי כי ירא א' אתה, אבל אתה בלבך כאלו לא עשית מאומה, ״ולא חשכת את בנך״ את יחידך. אתה אומר כי כל זה היה ״ממני'" שהנני לך למגן ועזר בכל אשר תעשה, וכנאמר וה' לא יעזבנו בידו – והנה ממקרא זה ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וגו', נתגלה ההמתקה שנעשית בעת העקידה, בהתכללות גבורה בחסד (כמבואר בזוה"ק כתבי האר"י ובכ"ע במאמר אילו של יצחק ז"ל פ' ז' יעו"ש בנועם אמרי קודש) וזה, ״ויקרא" קריאה של חבה, (וכן יש במלת ויקרא אתוון רי"ו מספר גבורה, וכל התיבה עם הכולל במספר שיח של ויצא יצחק לשיח בשדה כידוע) וחסד, ״אליו״ במספר ״כי טוב״ (הויה אהיה) מלאך ה' (מלאך מספר הויה אדני) ה' שם העצם מקור החסד והרחמים (וכן מלאך ה' במספר ה' האלקים) מן השמים אשר שם אש ומים דהשתא אתכלל מיא באשא ואשא במיא (חגיגה י"ב) אש גבורת יצחק ומים חסד של אברהם, שנכללו זה בזה (וגם שניהם נכללו ביעקב שנקרא שמים כידוע מזוה"ק) ויאמר אליו אברהם אברהם כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) אברהם נקרא אברהם, יצחק נקרא אברהם דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם, וזה אברהם עתה שמך בכפלים. אברהם זה שמך. וגם יצחק שנעשה עתה חסד נקרא אברהם, וכן אברהם במספר רחם ונאמר רחם ארחמנו נאום ה' רחמים בכפלים. בשמים, ובארץ. בנחלת שני עולמים, ומה אברהם אברהם, טוב וחסד, למעלה ולמטה גם יחד. ועל זה השיב ״הנני״ כי לזה ובך לזה, הנני לטובה כפולה חסד ורחמים בארץ ושמים – ובש"ע יו"ד (סי' כ' סעי' ד') טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתפסם קודם שחיטה כדי שיזדמנו כו', דבזה יש נפרש כפשוטו בכפילא שנאמר, אל תשלח ידך אל הנער, למשמש בסימנים ולתפסם, ואל תעש לו מאומה לשחטו. ודברי חז"ל המאירים כספירים, באמרם, דא"ל אוציא ממנו טפת דם, א"ל אל תעש לו מאומה, אל תעש לו מומה י"ל להידוע, כי ריבוי דמים עפ"י הטבע מביאים את האדם לגאוה, אשר מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה כ"ט) ולמען שלא יהיה לו מום פנימי לנשמה, רצה להוציא ממנו מעט דם, אשר המום אך לגוף יהיה, על זה אמר לו הקב"ה אל תעש לו מאומה, אל תעש לו מומה, כי עתה ידעתי כי ירא א' אתה, ע"י גבורת יצחק, שבאו להחסדים שזהו אתה אברהם, ופי' האר"י ז"ל, כי אתה לעולם חסד וכמבואר בדברי סבא קדישא במשפטים), וכיון שבאת מאדמימות שהיא גבורת יצחק ליראה. אשר ענוה מביא לידי יראת חטא (ע"ז כ') דכתיב עקב ענוה יראת ה', דמזה אתה רואה קדושת יצחק בנך גם במדת ענוה ובכן אל תעש לו מאומה אל תעש לו מומה. ולא חשכת את בנך את יחידך ממני אם כי הוא בנך וגם יחידך, וגם מערך גדלות עצמותו, שיש לו במה להתגאות מ"מ אין בו גם שמיני שבשמינית מגאוה ולא נחשך ממני כי אני שוכן את דכא. ובמקום שיש ענוה שם השראת שכינה הקדושה. ונתיישבו דיוקי. מ"ד. מ"ה. מו. מ"ז. מ"ח. מ"ט.
וישא אברהם את עיניו. וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וגו'. הנה האר"י הקדוש ז"ל ביאר כי ע"י האיל בא המתקה לחיצונות העולמות שהיא זה העולם המעשה. (ודו"ז הברכ"ע במאמר אילו של יצחק פ' כ"ח כ"ט. ביאר כי היה שני עקידות, ליצחק במחשבה. כאשר עלה רק אך במחשבה להבראות אך במדה"ד. ולאיל במעשה. כאשר ביום עשות הא ארץ ושמים נשתתף מדה"ד למדה"ר ונתהפך למדה"ר. כי עולם המעשה אך חסד יבנה. וביאר שם בארוכה. איך ע"י העלאת האיל נמתק כל גם למטה. ולהמעיין בדבריו הקדושים יראה איך ממש נפתחו לו שערי שמים. לדברי א' חיים). ומספר איל היא אם. והאריך בזה בדברים פנימים העומדים ברומו של עולם. ולדרכיהם בקודש יש לפרש ולהלביש בלבושים. לאמרם ז"ל בילקוט ישעיה (נ"א) אנכי אנכי הוא מנחמכם. ארשב"נ דרכו של אב לרחם. כרחם אב על בנים ודרכה של אם לנחם. כאיש אשר אמו תנחמנו. אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא. אנכי אנכי הוא מנחמכם ופירשתי להנאמר. כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו (תהלים ק"ג) ולא אמר כרחם אם (יעיון בליקוטי מהרי"ל ז"ל). כי הרחמנות של האב הוא ממקור הדעת. לזאת עיקר הבטת עין הרחמים שלו היא על הנפש. אבל רחמי האם שהיא מן הטבע היא על הגוף. וזה אנכי אנכי הוא מנחמכם. בלשון רבים על הגוף והנפש. לנחמם נם יחד. וביארו חז"ל כי אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא לנחם ולרחם את הגוף ונשמה בישועה שלימה. וישא אברהם את עיניו (בברכ"ע במאמר סכת שלם (פ' ז') כ' וז"ל ונשא אז את עיניו וירא והנה איל וגו'. בבחי' עינים המשגיחים ממדת חסד. להכניע תוקפא דאיל ההוא, שהיא לבוש גבורות של פחד יצחק כמ"ש האר"י ז״ל כו' כו' יעו"ש באריכת הדבור של חבה בחבת הקודש), חסד עם הכולל במספר ע"ג, ושני פעמים במספר עיניו ולאחר שגם יצחק נעשה חסד. נשא אברהם את עיניו. חסדים טובים בכפלים, וגם כאן יש מקום לביאורי על וישא עיניו שלמעלה. ועוד בזה לאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. שפי' המפרשים לתן עיניו למטה. צרכי הגוף שלמטה. ולבו למעלה, עבור שלימות הנשמה שלמעלה. ובכאן לאחר עקידה הראשונה, של יצחק שבמחשבה. ונמתק כל לטוב למעלה. וישא אברהם את עיניו גם על הטוב שלמטה. (ונרמז בשני פעמים חסד שבמספר עיניו חסד למעלה וחסד למטה) ״וירא והנה איל״ במספר אם כמש"כ האר"י ז"ל. אשר רחמי האם היא גם על הגוף וכנ"ל. כי באמת היא סולם מוצב ארצה, אם האדם מוצב ארצה להיות שלם בגוף ממון ובנים לטוב, אז וראשו מגיע השמימה, להיות גם שלם בתורה, וכל טוב עוה"ז לישראל עבור מכשירי מצוה, והוא הנרמז ״איל״ המורה על המתקה לכל טוב בזה העולם עבור ״אחר״ לזכות לעוה"ב הבא אחרי עוה"ז (יעיון בברכ"ע שם בביאור מלת אחר בפנימיות הדברים). נאחז בסבך בקרניו״ ואר"ח ב"ר יצחק כל ימות השנה, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, כלומר שהם מסתבכין בצרות, ועי"ז נאחזים בעבירות אשר יצה"ר מחטיאן בע"כ (פירש"י ז"ל יומא י"ט) ואחז"ל (עירובין מ"א) עניות מעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו וזה נאחז בסבך סבך הצרות ועול הגלות מביאם להיות נאחזים בעבירות דבר"ה כו' ונזכרים לפני הקב"ה, הבוחן כליות ויודע מחשבות של כל בית ישראל אשר רצונינו לעשות רצון אבינו שבשמים ית"ש, אך מי מעכב שאור שבעיסה. הרומז ללחם שהיא הפרנסה, ולזאת הוא מוחל להם, ומרחיב את גבולם, בכח המתקח האיל גם בזה העולם, וסופן ליגאל כו', שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע וגו', בכח השופר אילו של יצחק ואברהם, המהפך מדה"ד למדה"ר כנאמר ביום עשות ה' אלקים וגו' וכנ"ל, ואז מלאה כל הארץ דעה, כי ה' הוא אלקים אין עוד. בקרניו כמספר סימני הקטרת שס"ח (כמש"כ הברכ"ע, העיון במאמר סכת שלם פ"ז. ופרק י' מש"כ בזה בפנימיות הדברים) אשר קטרת מעשרת כאמרם ז"ל, (יומא כ"ו) ובעת אשר הקב"ה משפיע עושר וכל טוב לבית ישראל, אז גם חלבנה מעלה ריח טוב, ונתהפך כל לטוב, וילך אברהם במדתו מדת החסד הלוך וגדל, ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו' להידוע כי כח ההמתקה, ולהפוך את כל לחסד ורחמים בוא יבוא מכתר עליון אשר אתוון של מילוי יצחק, יוד' צדיק, חית, קוף, המה במספר כתר (תרי"ג מצוות עם ז' דרבנן בזה המספר) וזה ״ויעלהו לעולה״ אשר בשורש למעלה, הגבורות המה שירה ושמחה. שהיא ״תחת בנו״ בשמו הקדוש יצחק שמחה לעולם, וכן האותיות שהמה תחת שם בנו. במספר כתר, מקור הטוב החסד והחיים, ובעת שנזכה במהרה בימינו וה' א' בשופר יתקע וגו' אז יבואו גם רחוקים ויתנו לך (שאומרים זה קודם ונתנה תוקף להמתיק תוקף הדין ולהפכו לחסד ולרחמים) כתר מלוכה – ונתיישבו דיוקי נ'. נ"א. נ"ב. נ"ג. נ"ד.
ויקרא אברהם שם המקום וגו', כי ברך אברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וגו' – בכאן המקום לייחד הדבור של חבה וברכה עמכם בניי היקרים והאהובים, הנה ברוך ד' נותן התורה, המרומם על כל ברכה ותהלה אשר בטובו וחסדו הגדול עזרני עד כה. להוציא לאור עולם הספרים, אשר בשער ספרי זה נזכרים, ובכל לבי ונפשי, הנני בהודאה על העבד. ובקשה על להבא. מלפני אבינו שבשמים ית"ש מקור הטוב חסד והחיים, כי יהיה בעזרתי, לעת זקנתי לחיי מנוחה. ואורך ימים ושנות חיים טובים, ועוד בארצות החיים, ואזכה עוד להוציא לאורה, חידושי תורה, אשר השי"ת בחסדו האיר עיני, ונתן בלבי, לחדש בתורתינו הקדושה, בהלכה ואגדה ברכה והודאה להגומל חסדים טובים, על הספרים וגם על הבנים, אשר אך אתם בניי היקרים ידעתם, את גודל יגיעתי עבורכם, וממש במסירת נפש (דזה העיקר בעבודה, לעשות רצון הבורא בקיום התורה, בכל לב ונפש שיהיו בניי טובים וישרים לפני ה' ואדם, באמונה הטהורה בנצחיות אור התורה, וב"ה כי יגעתי ומצאתי, בזכות אבותיי הקדושים וגאוני עולם מדור דור ז"ל (ככתוב בהקדמה עלי ספרי חידושי כן יאיר ושו"ת באר חיים מרדכי ח"א), אשר בחסדו הגדול ית"ש עזרני לבנים, מוכתרים, בתורה חסידות ויראה תורנים ונכונים גם בלימוד גמרא הקדושה. אשר כלכם בספרי זה לטובה נזכרים, גם בזה ספר הנני לתולדות אדם, לאמור ולצוות לכם בניי היקרים והאהובים בלבי, שמרו דרך ה', ללמוד ולקיים ככל הכתוב ונאמר בתושב"כ ושכע"פ דברי א' חיים. אשר אחד המה לנו מפי אבינו שבשמים. אל תפנו הלילה לרוח העת. כי הכל יעבור, ושפת אמת שהיא אור תורת אלקים חיים תכון לעד ולנצח נצחים, ללמוד בכל יום לפחות דה אחד של גמרא ש"ע או"ח וספרי מוסר, ולהזהר מאיר בתפלת הצבור ולעשות צדקה והסר כל היום, ואל שדי יותן לכם רחמים להצליח אתכם בכל מעשה ידיכם וזכות אבותינו הקדושים יגן עליכם לטוב לכם ולבניכם כל הימים, באורך ימים ושנות חיים, של תורה עושר ויראת שמים ולעשות הטוב והישר לפני ה' ואדם. אשר שם שמים באמרם ז"ל ביומא פ"ו) יהיה מתאהב על ידכם, ותזכו לנחלת שני עולמים אשר על זה התפלל אבינו הראשון חסד לאברהם, עבור בניו כל בית ישראל לטול פי שנים, וזה ויקרא אברהם שם המקום ה' יראה״ (רבינו הברכ"ע במאמר סכת שלם מן פרק ד' עד פ' ז' ועד בכלל, האריך בזה בפנימיות הדברים בפנינים יקרים יעו"ש) זה שם העצם מקור החסד והרחמים, יראה למעלה כולו לטוב, אשר שם עין לא ראתה א' זולתך (ישעיה ס"ד), ואך ה' יראה, אמנם מעולם ועד עולם, לרבות גם זה העולם, בכל טוב למטה שנקרא היום (כאמרם ז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם) אשר יאמר היום בהר ה' יראה אשר הר במספר גבר תוקף הגבורה (כמש"כ בברכ"ע) נתהפך למדה״ר בכח שם ה', וזה גם היום יראה לעינינו (והוא הנאמר גם בברכת ישראל סבא קדישא ויברכם ביום ההוא לאמור וגו' כלומר כי גם ביום ההוא יהיה הברכה) כבקשתינו הראינו ה' חסדך, ויאמר ויראה גם לעולם הזה חסדו, וכבקשת אותו צדיק זה אברהם, כן היתה התשובה בקריאה של חבה ויקרא אליו מלאך ה' שנית מן השמים כקריאה הראשונה מן השמים עם הבשורה כי בעקידת יצחק, שבמחשבה, הראשונה, נמתק כל לטוב למעלה, כן עתה בכח שחיטת האיל עקידה השניה במעשה, נעשה כולו לרחמים גם למטה, ונרמז בנאמר שנית מן השמים, כלומר בכח עקידה השניה, מן השמים יענו את הארץ, אשר שמים וארץ יעמדו יחדיו מלא ברכת ה', ויאמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך לא כמו שאתה אברהם אוהבי בענוותנותך תחשוב בלבך כי לא עשית מאומה, אך כל זה היה ממנו, שהייתי לך לעזר בכל זה, כי באמת אתה עשית את הדבר הזה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה ט"ז). ואתה העיקר בזאת העשיה של נסיון האחרון השקול כנגד הכל ואך כמסייע אני הייתי לך, ולזאת בי נשבעתי נאום ה', כאמרם ז"ל (נדרים ח' ובטוש"ע יו"ד סי' ר"ג) דשבועה או נדר הוא לזרוזי נפשיה כך כביכול בי נשבעתי, לזרוזי את עצמי מבלי לאחר לשלם. עד מחר שהיא עוה"ב. אך כי ״ברך אברכך״ בברכה כפולה גם בזה העולם. וכנאמר (ישעיה) רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה. אשר ר' אלעזר שאל כיון דאמר רפאני ה' מהו וארפא, כיון דאמר הושיעני מהו ואושעה (תוס' זוה"ק לדברים ש״ה ע"א יעו"ש באמרי קודש), די"ל עוד כי הכפילות מורה על הזריזות, וכנאמר (בראשית מ"א) ועל השנות החלום וגו' פעמים וגו' וממהר האלקים לעשותו, והוא שנבקש, רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה, בכפילת הלשון, כי הוא ית"ש ימהר לנו הרפואה והישועה, והוא המכוון גם בכאן כי ברך אברכך, בברכה כפולה המורה על הזריזות, לברכת ה' בעוה"ז לזכות לשתי שלחנות, וגם כאמרם ז"ל ברכת האבות ובנים (כן נזכה להתברך אני ואתם בניי היקרים והאהובים ביחד, ויהי נועם ה' א' עלינו לטוב לנו ולבנינו כל הימים) גם יחד, וכד אתברכאן בנוי איהו מתברך, דברכתיה דבנוי דבר נשי ברכתיה הוא, (זוה"ק ויחי רכ"ז ע"ב). ״והרבה ארבה את זרעך בכמות ואיכות לגוף ונשמה, ״ככוכבי השמים״ נשמות בית ישראל לעוה"ב הצרורות בצרור החיים בשמים, וכחול אשר על שפת הים. בכל טוב לגופי בית יעקב בזה העולם (ר"ת של ועל שפת הים. היא שעה אשר עוה"ז נקרא חיי שעה (כבשבת י') וכשהתפלל יעקב אבינו, ואתה אמרת הטיב איטיב עמך, השעה היה צריכה לישועה בזה העולם, לכן אמר אך ושמתי את זרעך כחול הים) ועוה"ז הלא הוא כפרוזדור בית שער בפני עולם הבא (אבות פ"ג). וזה, ״וירש זרעך את שער ויבין' כלומר גם עוה"ז של עשו ואויבי ישראל שנקרא שער, גם זה ירש זרעך, והתברכו בזרעך כל גוי הארץ' כי גם בארציות וגופניות של זה העולם יעלה ישראל מעלה מעלה, ״עקב אשר שמעת בקולי״ שלא היה לך שום טעם בזאת המצוה, אדרבה ואדרבה.... וכנ"ל ואך בקולי שמעתי בתור חוק שאין להרהר יען כי אני אני הוא המצוה כן חוק לישראל הוא משפט לא' יעקב, כלומר, כי חוק לישנא דמזוני (ביצה ט"ז) ואך כל טוב לישראל, זה הוא משפט לא' יעקב. גם בעת שאין זוכין ואין טעם בדבר, לתן להם בתור חוק, כאשר אחד היה אברהם ראש המאמינים. וזה הנחיל לבניו אחריו כל בית ישראל, לקיים כל תורת א' חיים, בתור חוקת התורה באמונה תמימה וטהורה, וצדיק באמונתו יחיה ועמך כולם צדיקים, ולהלכה הלא קיי"ל כרבא (הוריות י') דצדיקי יאכלו תרי עולמי ואשרי לצדיקים בזה כי נאה להם ונאה לעולם, ואז על כל העולם כולו מתאהב ומתקדש שם שמים. ונתיישבו דיוקי נ"ה. נ"ו. נ"ז. נ"ח. נ"ט. ס'. ס"א. ס"ב. ס"ג. ס"ד. ס"ה. ס"ו. ס"ז.
וישב אברהם אל נעריו. ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע וזאת אשר יאמר באר חיים מרדכי. הרי אני אתה כבן ששים ושמנה לזקנה ובעניי מה קניתי. יודע אני בעצמי שפל ערכי, ומה אני. והנני בתפלה לעני, ובלב נשבר ונדכא אשר א. לא תבזה. לפני אבי שבשמים ית"ש כאשר בחסדו הגדול הגיעני עד כה לשנות חיים (עם האותיות במספר חסד) כן יחנו במחנה חנם מאוצר החיים. להגיעני לכן שמנים דגבורות כאשר בכה עקידה הקדושה נתכללו הגבורות בחסדים. ושאזכה לעשות עוד מה. שתיקון נפש רוח ונשמה. לפניו ית"ש נותן תורתינו הקדושה. חז"ל הזהרו לנו (פ"ו דאבות) אל תחמוד כבוד יותר מלימודך. ועוד יותר אמרו. כי מי שחולקין לו כבוד. עבור שלמד שני מסכתות ואין בידו אלא אחת, דצריך להודיע את זאת. כן אני בעניי. מצאתי את עצמי מחיוב בדבר להודיע זאת לעולם. שטועין בו, ומתאדים אותי בשם גאון. ועוד... ועוד... מה שאין בי. כי נולדתי בעיר קטנה כבהקדמת לספרי באר חיים מרדכי על ברכי נפשי יעו"ש אשר לא אוכל לאמור כי גדלתי בין החכמים. והספרים ממני בעצמם, המה עדים נאמנים על מיעוט בקיאתי בש"ס ופוסקים, ואך החיפוש והיגיעה היה לי בעזהש"י למציאה, וזמן זמני זמנים טובא במשמע הייתי עריך לכל זה, ובזה אבוא אל המלך מאן מלכי רבנן אשר רבים ורבים מעולם. ובהם גם נאונים וחכמים מפורסמים, אשר בענוותנותם וגם אינם יודעים שפל ערכי באו אלי העני בשאלותיהם וחידושיהם, והחיוב דמשיבין מפני הכבוד לא זכיתי לקיים. כי טרדותיי המרובים, ודאי מנוחתי אשר לא יאומן כי יסופר להשי"ת בחסד הגדול, יהיה בעזרתי לעת זקנתי לחיי אריכא ומנוחה, ושאוכל להשיב לפחות בקצרה, דבר ה' זו הלכה ברורה), ומיעוט בקיאתי גם שניהם עמדו לי עלי דרך התשובה, ולכל השואלים. אשר כבודם כבוד התורה. רב הוא ויקר מאוד בעיני שלא זכיתי להשיב עד כה אבקש מהם סליחה
והנה אחז"ל כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות, כי הליכות עולם להנשמות אשר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בעיון (תהלים פ"ד ושלהי ברכות הוא בכח שערים המצוינים בהלכה (בברכות ה') וזה השער לד' צדיקים יביאו בו בכח בירור הלכה, וכ"ה כי בזכות אבותי הקדושים עזרני באלו הספרים, להוציא לאור עולם, אשר בהם בירורי הלכה. וביאור דברים הנוגעים להלכה, בספרי חידושי בן יאיר על ש"ם במפתחות מספר קי"ט. בקונט' באר חיים מרדכי להיתר עגונות, ארבעה, בשו"ת באר חיים מרדכי ד"א ה״ב בכאו"א ע"ב (במספר חיים עם האותיות שהיא חסדא סימנים, ובספרי זה ע"ב אשר המה ע"ה, כי בהרבה תשובות נאמר בהם כמה הלכות) ס"ה רי"ט בצירוף כולם המה שלשה מאות וארבעים ושתים בדברים הנוגעים להלכה ובידורי הלכה במספר השוה של שמי חיים מרדכי, אשר נפש חיה הוא שמו, ויהי האדם לנפש חיה ויפח באפיו נשמת חיים, וכאשר ידוע מפי סופרים וספרים קדושים איך הזכרת השם טובה ועליה גדולה להנשמה ואני בעגיי שמי בעולם הרב מניאמץ. אשר באמת אינני רב אך זעיר, נפשי בשאלתי, וזאת בקשתי, מן העולם, לעשות עמדי חסד זה, כי שמי אשר יקראו אותי, על שש ספרי יהיה בשם ״באר חיים מדדכי״, אשר זה יהיה זכרי ושמי לעולם ובחסדם אשר יעשו עמדי, יתברכו ממקור החסד והרחמים עם בני חיי מזוני, אשר שלש אלה המה במספר באר.
בשירת הבאר נאמר (פ' חקת) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה וגו' ושם משה רבינו לא נזכר בזאת השירה, אשר נאמר על זה כמה טעמים מחז"ל ומפרשים, ולדעתי העניה י"ל עוד לאמרם ז"ל, כי הבאר שהיתה בזכות מרים, חזרה עתה בזכות משה, ולערך גדולתו של משה רבינו ממרים הצדיקת, כן נתעלה גם הבאר, והוא אשר אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר עתה ביתר עוז, אשר זה משה רבינו בגודל ענוותנתו, לא היה יכול לאמור וכמובן – בנועם אלימלך ז"ל שם כ' וז"ל באר הזאת שהוא חיי ומזוני ובני שהבאר הוא רמז להשלש אלה ע"כ. ואולי ג"כ מטעם הנ"ל שבאר הוא במספר שלש אלה וזה אז ישיר וגו' ״עלי באר״ אלו שלשה המרומזים בבאר ענו לה' על דרך שאחז"ל (כתובות ע"ב) לה לעצמה כן הכא לה להבאר עצמה הרומזת לתוה"ק באר מים חיים צריכין שלש אלה, להיות שלם בגוף ממון ובנים למען להיות שלם בתוה"ק, באר חפרוה שרים, האבות זה לברכת הבנים, כי כל ישראל המה בני אברהם יצחק ויעקב כרוה נדיבי העם זה משה ואהרן, (כפי' יב"ע ומדרש) אשר על ידם נתנה תוה"ק שהיא עץ חיים לחיי, במחוקק במשענותם משענת לחם. ולכל שבט ושבט משך הנשיא שפע הפרנסה במשענתו – ולהאמור בזוה"ק ורמב"ן ז"ל (פ' תולדות) דהבארות רומזים לבתי מקדשים (יעיון בהקדמתי לקונט' בח"מ לה"ע מש"כ בזה) יש לרמז, באר חפרוה שרים זה בית ראשון שנבנה ע"י דוד ושלמה שרי מלכי ישראל, כרוה נדיבי עם זה בית שני שנאמר (עזרא ב') התנדבו לבית הא' להעמידו על מכונו (ועוד שם הרבה נאמר בלשון נדבה) במחוקק במשענותם זה משה רבינו שנקרא מחוקק (כאמרם ז"ל על כי שם חלקת מחוקק ספון), אשר מי שהיה הוא שיהיה (כבזוה"ק בכמ"ד) משיח צדקינו לבוא עם בנין בית מקדשינו משמים בית שלישי אשר לעד יהיה קיים
ובילקוט שם באר חפרוה כו' וכי חפירה היה שם. אלא שנתנה בזכות שנקראו שרים, שנאמר פתח צור ויזובו מים, כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. דיל"פ כי אברהם במדתו חסד וצדקה הפך מדה"ד למדה"ר. וצור אם כי היא מדה"ד פירש בזה"ק הצור שהיא מדה"ד תמים זה אברהם שנאמר התהלך לפני והיה תמים פעלו לחסד ורחמים. וזה פתח צור מדה"ד ויזובו מים (מלא ידינו מברכותיך) הרומז לחסד. כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו בכחו הגדול להמתיק מדה"ד ולעשותו רחמים וזכרון לטובה.
רשב"י משום ר' שמעון בן יוחאי אומר, הנוי, והכח, והעושר, והכבוד והחכמה והזקנה, והשיבה והבנים, נאה לצדיקים ונאה לעולם כו' רשב"מ אומר אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקיימו ברבי ובבניו, ואר"ל (שבת ל"א) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו, אי איכא יראת הי, הן, ולזאת לאחר העקידה שנאמר לאברהם עתה ידעתי כי ירא א' אתה, וזה בא ממדת הגבורה של יצחק וכנ"ל ונשלמה הכלי של יראת ה', אז שלח את יצחק בנו אצל שם ללמוד ממנו תורה, וע"י מסירת נפש של פנחס (במספר יצחק) זכה שנאמר לו והיפה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, כן עתה לאחר העקידה שמסר יצחק נפשו, אמר אברהם איני רוצה שתזוז מזרעי לעולם, כי אז היה בטוח כי כן יהיה לעולם וגודל מעלת אברהם אבינו בהתפשטות החסד שלו מלמעלה למטה, כי לאחר עקידה הקדושה, אשר מדרגתו היה גבוה מעל גבוה, מכל זאת וישב אל נעריו למדרגתם, למען ויקימו, כידוע בדרך העבודה בירידה לצורך עליה. וילכו יחדיו אל באר שבע. דבר הלמד מענינו של יחדיו הקדומים, הסובב והולך על אברהם ויצחק כן גם עתה (וכן פי' האר"י הקדוש ז"ל ועוד מפרשים), אשר בזה שהיה ביחד אברהם עם יצחק