באר הגולה· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
באר ב
משנה א
הבאר השני מים טהורים, נראים גלי ים עכורים, והם צלולים זכים וברורים, מכל עירוב נבדלים ושמורים, במצולותיו לא ירדו זרים, נותנים דעת לפתאים ובוערים, יפים ללב ולעינים מאירים.
התלונה השנית מה שאמרו, שבמקומות קרבו מעשים אשר אין ראוים לקרב. ודבר זה גם כן לא היה ראוי לחשוב, כאשר אנו רואים שאר דברים מהם אשר נמצא בדבריהם, וכלם דברים צדיקים ומשפטי אמת, ואם כן ראוי לחשוב כי שאר דבריהם אשר הוא רחוק בעיניהם, נמשך אחר הכל. והיה ראוי לתת לב להתבונן בדבריהם, ואז היה נמצא להם האמת. כי אין ספק מה שנראה דברי חכמים רחוקים, בשביל חילוף מדריגת החכמה. כי חכמים ז"ל היה בידם מקובל דברי חכמה חכמת אלקית*, ועל פי החכמה הזאת מיוסדים דרכיהם. ולפיכך האדם שאין בידו דרכים אלו, רק דרכים טבעיים ושכל אנושי, רחוק מהם דבריהם. ולכך נמצא החילוף בין דעתם ובין דעת שאר בני אדם, כמו החילוף בתורה עצמה, כי כמה דברים אשר הם בתורה הם רחוקים מהשגת האדם, בשביל שדברי תורה אלקיים נבדלים ביותר מהשגת האדם. ועל זה הדרך הם דברי חכמים, שדבריהם הם גם כן אלקיים ביותר. ולפיכך יש מדבריהם קשים להשיג טעמם, מפני שדבריהם הם דברים אלקיים, כאשר הוא מקובל להם.
ועל פי זה אמרו חכמים בפרק ב' דעירובין (כא:), אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבא בר עולא, כל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת, דכתיב (קהלת יב, יב) "ולהג הרבה יגיעת בשר". אמר ליה מי כתיב 'ולעג* הרבה יגיעת בשר', אלא כל הלוהג* בהן טועם טעם בשר, עד כאן. ולא בא רבא לחלוק על רב פפא רק בפירוש הכתוב, אבל בעיקר הענין שכל הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת הוא בודאי מודה, כדאיתא בכמה מקומות. ופירוש הדבר כמו שאמרנו, כי דברי חכמים הם בנוים על פי השכל האלקי, שהוא נבדל לגמרי מן האדם הטבעי, ואין השכל האלקי חבור עם האדם, רק הקשר המציאות, שנמצא עמו ואינו מוטבע בו. ומי שלועג על דברי חכמים, ומתרחק* מהשכל האלקי הזה, הנבדל מן האדם הגשמי, שהוא במעלה עליונה מן האדם הטבעי, ונבדל ממנו. וכבר האריכו חכמי המחקר במדריגת השכל שהוא נבדל לגמרי. ומי שלועג על השכל הזה, הנבדל מן האדם, אותו איש דבק בהפך זה. ושני דברים שהם נבדלים מהאדם; האחד הוא השכל האלקי, שהוא נבדל מן האדם, למעלתו. השני הוא היציאה מהאדם, אשר הוא נבדל מהאדם לרוב פחיתתו, כמו הפסולת, שהוא נדחה מן האדם. וכאשר לועג על דבר זה, שהוא נבדל מן האדם במעלה, והוא מתרחק ממנו, הוא נדון בהפך זה, בדבר שהוא נבדל מן האדם לפחיתותו, והוא צואה רותחת. רוצה לומר שהוא נדון בגיהנם, שהוא נבדל מן כלל בני אדם לפחיתות אותה מדריגה. כי ענין גיהנם יש מדריגות הרבה ביותר, ויש מדריגה בגיהנם כאותה* מדריגה פחותה מרוחקת, נקראת 'צואה רותחת'. כי ערך מדריגה זאת שהם נדונים בה המלעיגים, אל מדריגת הצדיקים שיש לצדיקים אחר המיתה, כערך הצואה מן האדם אל האדם. כי הצואה היא נבדלת לגמרי מן האדם, כך המדרגה הזאת, שנדונים בה המלעיגים, עם מדריגת כלל הצדיקים. שהמלעיגים הם רחוקים נבדלים לגמרי מן כלל האדם בתכלית הרחוק מאוד, כמו שהוא רחוק הצואה, שהיא נבדלת מן האדם. שמאחר שהם רחקו משכל האדם שהוא נבדל במעלה, נדון בהפכו, כמו שהתבאר. ולפי זה פירוש הכתוב (קהלת יב, יב) כך; "ולהג הרבה" מי שהוא מדבר הרבה ולועג, סוף שלו "יגיעת בשר*", כאשר הוא הצואה שנדחה מן הבשר על ידי יגיעה, כי כל דבר נדחה על ידי יגיעה. שמפני שהוא מתרחק מן השכל, שהוא נבדל מן האדם במעלה, יש לו חבור אל הפך זה, הוא הפחיתות הנבדל מן האדם.
אמנם רבא (עירובין כא:) מפרש הכתוב (קהלת יב, יב) כך; "ולהג הרבה יגיעת בשר", מי שלוהג בהם הרבה הוא טועם טעם בשר. ופירוש זה, כי השכל האלקי הוא צריך להג ועיון הרבה, כי נראה לו מתחלה דבר רחוק מהענין הזה. וכאשר הוא לוהג בהם הרבה, טועם בהם טעם בשר. כי על ידי העיון הרב הוא עומד עליו, ויש בהם טעם בשר. כי הבשר הוא דבר גוף הבעל חי, וכאשר מעיין בדבר ימצא דבריהם הם גוף הדבר, ועצמן של דברים. לא כמו הדברים שהם דברים נמוסים אשר הונחו שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, ואינם עצם הדבר וגוף הדבר. אבל דברי חכמים הם גוף ועצם הדבר, שכך ראוי שיהיה לפי עצמו, לא בדרך הנחה בלבד כמו שמניח דת הנימוסית שיהיה כך, שזה אין עצמו של דבר, כי אין מחויב שיהיה כך דוקא. ולפיכך אמר "ולהג הרבה יגיעת בשר", שכאשר מעיין וייגע בהן, הוא "יגיעת בשר", שעומד על דברים שהם גוף הדבר. וזהו נקרא "יגיעת בשר", שהוא גוף הדבר. כי כל הדברים, כמו העשבים והפירות, נבראו בשביל הבעל חי, שהוא בשר. כי נתן להם הכל לאכול, כדכתיב בקרא (בראשית א, כט) "הנה נתתי לכם וגו'". ומזה תראה כי שאר נמצאים הם נבראו בשביל הבעלי חיים, והבעלי חיים הם נבראו בעולם שיהיו בעצם. ואף כי הבעלי חיים הם לאכילת האדם, אבל זה לא היה כאשר נברא העולם, שלא הותר לאדם להמית בעל חי אחד ולאכלו עד שבא נח (רש"י שם). והטעם מבואר במקום אחר. וזה שאמרו כאן 'הלוהג טועם טעם בשר', כלומר שהם דברים עצמיים, והם דברים שהם מהות הדבר בעצמו. ועוד, כי הבשר הוא פרנסת הנפש ביותר טוב. וכן דברי חכמים הם פרנסת השכל ביותר טוב, ואין למעלה מזה שמפרנס השכל. והרי התבאר לך הסבה מה שימצא חולקים על דבריהם.
משנה ב
ופרק* קמא דמכות (ה:) מה שאמרו אצל עדים זוממים 'לא הרגו, נהרגין', דכתיב (דברים יט, יט) "כאשר זמם", ולא כאשר עשה (רש"י שם). ועל דבר זה מרמזים באצבע, ואומרים כי דבר זה הוא "כחומץ לשנים וכעשן לעינים" (משלי י, כו) להחמיר על מי שלא עשה יותר ממי שעשה. ועם כי לא היה צריך להשיב על זה, כי אין משפטי התורה נמוס בני אדם, אבל הם מצוה אלקית כמו שהתבאר, וכך קבלו המצות איש מפי איש, ואין הולכים בזה אחר הסברא של אדם, ויהיה זה כאחד ממצות התורה שהם נעלמות גם כן מבני אדם. מכל מקום האמת לא אחשה עד אשים כאור צדקם, למען ידעו כל עמי הארץ כי לא כמחשבת בני אדם מחשבות חכמים הראשונים. ועם כי דבר זה כבר נתן הרב רבינו משה ברבי נחמן ז"ל בפירוש התורה טעם לשבח בפרשת שופטים (דברים יט, יט), נוסיף* לזה עוד דברים גדולים, ויהיו נראים ונכרים דברי אמת.
וראשונה יש לך לדעת, כי דין זה שהוא מיתת בית דין, הוא שבא הקבלה כי יש לדרוש העדים שהעידו בנפש בשבע דרישות ובשבע חקירות, וכל חכם וחכם לפי עומק חכמתו היה מוסיף חקירות, שכל המוסיף לחקור העדים הרי זה משובח (סנהדרין מ.). וכל זה כי חמור מאוד מאוד שפיכת דם האדם אשר נברא בצלם אלקים, אם לא הדבר מוכרח מאוד מצד הדין המחייב. ואם יאמר האדם מכל שכן היו מרבים שופכי דמים, שיסמוך על זה, וירבו בשפיכות דם. דבר זה אינו, כי הדברים האלו אמורים כאשר אין צורך שעה, וכל ישראל הם צדיקים, כאשר ראוי שיהיו צדיקים וכשרים. ואף אם אחד חוטא, לא יהיה נמשך אדם אחריו. אבל אם הדור פרוץ ויש לחוש שמא ירבו חוטאים בישראל, כבר אמרו חכמים (סנהדרין מו.) מכין ועונשים וממיתין* שלא מן הדין, הכל לפי צורך הזמן, ולפי הענין. ודבר זה כבר נזכר במקומו. אבל כאשר אין חשש לפריצת הדור, והם צדיקים, יש לדון כראוי משפט צדק.
ואם יקשה, אם כן לא יהיה* החוטא מקבל עונשו. דבר זה אין קשיא, כי מי יפקוד אותו על חטאו אם יהרוג במסתרים, או יגלה עריות או יגנוב, הלא אותו שידע הכל, לפניו כחשיכה כאורה (ר' תהלים קלט, יב), הוא הדיין והוא העד (אבות פ"ד מכ"ב). ויהיה גם כן דבר זה כאילו עשה בסתר, שודאי יהיה נפקד על חטאו בכלל ופרט. ולכך לא יומת רק אם מדת הדין נותן שיומת בבית דין, אז ידין אותו למיתה.
ולכך הדין דין אמת מה שאמרו (מכות ה:) 'הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין'. שאף כי מצד גודל העבירה יותר ראוי שיהיה חייב מיתה כשהרגו, מכל מקום מצד עצם הדין ראוי יותר להיות נהרגין כשלא הרגו ויזמו להרוג. ואף כי עדים זוממין לא עשו מעשה, רק שחשבו לעשות, וכדכתיב (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". והוא ענין מחשבה בלבד, וכדכתיב (ר' איכה ב, יז) "בצע ה' את אשר זמם". וכן (תהלים קמ, ט) "זממו אל תפק", וכן הרבה. ומפני שענשו של עד זומם מפני אשר "זמם לעשות לאחיו", לכך כאשר המחשבה עוד בנמצא, וזהו קודם שהרגו, שאז נמצא המחשבה, וניכר המחשבה כאשר בית דין עוסקים בעדות זה, ואז שייך "ובערת הרע מקרבך" (דברים יט, יט). אבל כאשר נעשה הדין, ושוב אינו נמצא עוד מחשבת העדות, ואין כאן רושם מעשה. שאילו הרגו בידים, אף שכבר עבר, הלא עשה המעשה, והמעשה הוא לפנינו. אבל המחשבה, אם נהרג, לא נקרא המעשה על שמו, כי בית דין עשו, ואין מצד השכל שיהיה חייב מיתה. וכאשר המחשבה היא נמצאת מחשבת רע, אז יש לבער את החושב שיש בו מחשבה זאת. וכאשר העידו נמצא בהם המחשבה, לכך יש לקיים בם "ובערת הרע מקרבך". אבל כאשר לא נמצא המחשבה, שכבר עברה, אין כאן דין. ודבר זה יש לו טוב טעם ודעת.
ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים, והם דברי אמת מה שאמרו 'כאשר זמם, ולא כאשר עשה', כי זהו מסגולת המחשבה. וזה כי אין ראוי לפי הסברה* שיהיה דין עד זומם למיתה, שהרי אין כאן רק מחשבה בלבד. ומה שהתורה חייבה את עד זומם מיתה, הוא בשביל שראוי שתהיה המחשבה שהיה רוצה לעשות לאחיו - נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו. והוא היה חושב להרגו, יהיה נהפך עליו, ויהיה דינו להיות נהרג. וכמו שאמר הכתוב (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". ולמה הוצרכה התורה לתלות הטעם בזה. אבל התורה אמרה שישוב המחשבה בראשו אשר חשב לעשות, תהיה אותה המחשבה נהפך עליו.
ומצינו בכל מקום כי ראוי לפי השכל כי אשר חשב מחשבת און, נהפך אותה המחשבה עצמה על החושב. כמו שאמר (ר' אסתר ט, כה) "ישוב מחשבת המן על ראשו אשר חשב לאבד היהודים", וכן בכל מקום. וזה כי המחשבה קלה היא להיות נהפך על החושב, כאשר המחשבה אינה יוצא לפעל, והיא נהפכת על החושב. משל זה מי שזורק אבן על דבר אחד, שאם אין אותו דבר מקבל האבן, אזי האבן נהפך על הזורק, כי יתהפך האבן עליו. ולפיכך אמרו ז"ל (שבת צז.) 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. כי כאשר חושד חבירו במחשבתו, והרי חבירו אינו מקבל אותה מחשבה, שהרי היא שקר, ולכך המשפט שתהיה אותה מחשבה נהפכת על החושב עצמו. כי המחשבה אינה רק כמו זורק אבן בדבר אחד, אם אותו דבר מקבל האבן, אין האבן חוזר עליו. ואם אין מקבל האבן, אותה המחשבה פועל בו, כי נהפך עליו. ובודאי דבר זה למדו ממה שחייבה התורה עד זומם מיתה 'כאשר זמם ולא כאשר עשה'. כי כאשר העד עדיין במחשבתו אשר חושב לעשות, הרי אותה המחשבה נהפכת עליו, עד שהוא נידון באותה מחשבה. שהרי הוא עצמו עוסק בדבר זה להרוג, ובקל יאמר על זה שיהיה נהפך על החושב, מאחר שהוא חושב לעשות, ודבר שהוא קל שיצא אל הפעל, הוא יוצא אל הפעל. אבל כאשר עשה, אין שייך לומר שתהיה המחשבה נהפכת עליו כלל. כי קרוב להיות נדון העד במחשבה שהוא היה רוצה לעשות, וכמו שאמר אחשורוש כאשר אמרו (אסתר ז, ט) "גם הנה העץ אשר עשה המן וגו' ואמר המלך תלוהו עליו", כי מחשבתו יהיה נהפך עליו. אבל אם המעשה כבר נעשה, כיון שאין שייך לומר זה, אינו נדון למיתה. ולפיכך אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו, כי החשד עצמו שחושד את אחד ובמחשבתו שכך עשה אדם אחד והוא לא עשה, אותה מחשבה נהפך עליו ונלקה בגופו.
ואם קשה, דסוף סוף כיון שגרם מיתה לחבירו, והעיד שקר, למה לא יהיה נדון למיתה חטא גדול כמו זה. כי כבר אמרנו כי המשפטים הם שנים; המשפט האחד, מצד הדין בעצמו. כי התורה היא תורת אמת, מדברת מצד הדין בעצמו. כי אין ראוי מי שהעיד שקר, ולא עשה מעשה, שבית דין ימיתו אותו שיהיה חייב מיתה. וכן אין לפי דין תורה שאם אמר אחד לחבירו 'תהרוג זה', והרגו, ואף אם שכרו שיהרוג את זה, אין הדין שיהיה חייב מיתה השוכר אותו. וזה מצד התורה, שהיא חכמה, שלא חייבה רק מי שעושה מעשה בידים, כמו שאמר הכתוב (דברים כא, ז) "ידינו לא שפכה את הדם". ולפי התורה אינו חייב מיתה רק כאשר משפטו למות לגמרי, ואם חסר אל העושה כחוט השערה* שאין נותן הדין להיות דמו נשפך, אין דמו נשפך. כי הכל משוער בלא פחות ובלא יתר כלל, כי אין בית דין יכולין להמית אותו חציו. ולפיכך אמרה תורה האלקית שהוא פטור מדין אדם, ודינו הוא אצל השם יתברך, אשר הוא יתן לו דינו ומשפטו כפי אשר עשה, אף כחוט השערה לא יוסיף ולא יפחת, וכל זה מצד התורה. ודבר זה כאשר אין לחוש לקלקול הדור שכל אחד יעשה כך, וזה כאשר היה הדור דור צדיק, ומזה דברה התורה. אבל אם אין הדור צדיק, ויש לחוש שיהיו פורצים יותר ויותר, על זה אמרו (סנהדרין מו.) מכין ועונשין שלא מן הדין. כי זה בא לקלקל רבים כמו שאמרנו. וניתן* ביד בית דין לתקן פרצת הדור, לא שיקבעו הלכה לדורות כך, רק הוראת שעה בלבד כפי הדור.
וכבר אמרנו, שגם כן אל יקשה לך שיהיה החוטא נשכר מי שעשה החטא. ועל זה אמרנו כי משפטו אצל השם יתברך. וכאשר הדור הוא דור צדיק*, לא ינקה השם יתברך אדם כמו זה, רק "אל פניו ישלם לו" (דברים ז, י). כי השם יתברך משגיח בישראל לאבד החוטאים מן הדור, ולתקן את ישראל, כאשר היה השם יתברך עם ישראל, אז הוא יתברך מאבד הרשעים ועושה דין בהם. וכמו שאמרו ז"ל (מכות י:) אחד הרג במזיד, ואין עדים לזה, ואחד הרג בשוגג, ואין עדים. זה אינו נידון, וזה אינו גולה. הקב"ה מזמן אותם לפונדק אחד, ושם עדים; מי שהרג בשוגג עולה בסולם, ואותו שהרג מזיד עומד למטה, ונופל על המזיד. זה נהרג, וזה גולה. וכך אמרו, מי שחייב מיתה ואין עדים בדבר, אם חייב סקילה נופל מן הגג ומת. וכן כל ד' מיתות, כמו שמבואר בגמרא. הרי לך, כי כאשר השם יתברך עם ישראל, כל אשר חייב מיתה לא ינצל מידו בעולם הזה, ונוטל שלו.
וכמו שאמר הכתוב (שמות כג, ז) "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע". ומה צריך לטעם שלא יהרוג צדיק ונקי, שאמר "כי לא אצדיק רשע". ולפיכך קבלו רז"ל (סנהדרין לג:) כי פירוש הכתוב שיצא מן בית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמוד חובה, אל תחזירהו לבית דין. שאין ראוי לבית דין שהם בית דין צדק, מאחר שיצא זכאי, שיחזירו לדון אותו* לחובה. ואל תחשוב אם כן יהיה רשע נשכר, שאף אם יצא זכאי מידך, לא יצא זכאי מידי, "כי לא אצדיק רשע", ואני אדון אותו. ואם כן לא יקשה לך מה שאמר 'כאשר זמם ולא כאשר עשה'. שאם חטא וגרם לאחד* מיתה, אין ראוי שימות בבית דין אחר שאין כאן מעשה. ואם הוא פחות אפילו כחוט השערה, בית דין לא יעשו אף כחוט השערה יותר מן האמת והצדק, והקב"ה יתן לו דינו הצדק, בלא פחות ולא יותר. רק אם לא היה נעשה המעשה, אז בודאי ראוי שתהיה אותה מחשבה נהפכת עליו כאשר חשב לעשות. וכך ראוי שתהיה המחשבה נהפכת על החושב, כמו שאמרנו. והנה דבריהם דברי חכמה ואמת לגמרי.
משנה ג
פרק קמא דסנהדרין (יז.), אמר רב כהנא, סנהדרין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא, כיון דגמירי דבעי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה זכותא. גם דבר זה זר בעיניהם, בשביל שראו כולם לחובה יהיה פטור מדינא. כבר אמרנו לפני זה כי אין בית דין ראוי לדון רק דבר שהוא משפט אמת מכל צד, ולא יהיה בזה שום עַוְלָה כלל*. כי השכינה בישראל, והיא שעושה משפט ברשעים, ולפיכך אין על בית דין של מטה לעשות דבר שאפילו כחוט השערה אין ראוי להיות. כי התורה הצריכה לעשות הלנת דין, מפני כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי. ולפיכך צריך הלנת דין לבא אל הבירור. בפרט כאשר הוא דין נפשות, שאם יצא שום עַוְלָה, אין להחזיר. מה שאין כך אצל דיני ממונות, שאפשר בחזרה. וכאשר הדין עומד באדם וילין עמו הדין, לא שייך לומר שהיה ממהר לפסוק קודם שראוי שהרי לן אצלו הדין, ואז המשפט כמו שראוי לאדם בעל חומר.
ובית דין שראו כולם לחובה כאילו נפסק הדין. ובודאי אם אחד מהם מלמד זכות הרי עדיין הדין תולה, אבל כאשר ראו כולם לחובה כבר מסולקים הם מן הדין. וכיון שהם מסולקים מן הדין, אין מחפש לו זכות כלל. וכבר אמרנו, כי האדם מפני שהוא אדם גשמי, צריך שיהיה השכל שלו יורד לעומק, ואין השכל שלו בפעל. וצריך שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק, ויצא אל הפעל, כמו שראוי אל שכל האדם שאינו בפעל. ואלו שראו כולם לחובה, נסתלק מהם המשפט, ואין מעיינים בו עוד. וזה אין ראוי לאדם, כי האדם הוא גשמי, ושכל שלו יש לו התלות בחומר, וצריך לו עיון. וכאשר יש לחוש לשום דבר שאינו כמו שראוי, אין על בית דין של מטה לדון אותו, וידון אותו שופט כל הארץ, אשר המשפט אליו. כי התורה נתנה לכל אחד כמו שראוי; לבית* דין של מטה ראוי להם שידונו כמו שראוי לאדם גשמי. ואין שכל האדם שכל נבדל לגמרי בפעל, רק העליונים יש להם שכל נבדל בפעל. ולכך כאשר דן* בית דין של מטה בלא הלנת דין, כאילו היה שכל האדם* נבדל בפעל, זה לא נתן לתחתונים. וצריך שיהיה ההבדל בין דין של מעלה ובין דין של מטה כמו שראוי.
ועוד תדע להבין, כי משפט מן בית דין של מטה הכל הוא לזכות. כי הבית דין ראוי שיהיו צדיקים וישרים, ומן הצדיק והישר אינו בא ממנו בעצם רק הטוב. רק כאשר לא ימצא לו זכות, אז הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב לסלק הרע מן העולם, כדכתיב (דברים יט, יט) "ובערת הרע מקרבך". ודבר זה במקרה כאשר לא ימצא זכות. ולפיכך אמרו (סנהדרין לב.) פותחין לזכות ולא לחובה. וכל זה מפני כי מן בית דין הצדק ראוי שיבא הצדק והטוב בעצם ובראשונה, קודם שיתחיל בחיוב, כי אין זה בעצם ובראשונה. ולפיכך בית דין שראו כולם לחובה, פוטרין אותו. וזה כי מצד שצריך להיות בית דין של צדק, ויבא מן הבית דין הצדק הטוב בעצם ובראשונה, ומצד הזה צריך הלנת דין לעיין אחר זכות. וכאשר בית דין ראו כולם לחובה, אם כן כבר יש אצלם שהוא חייב, ולא מצי למיעבד ליה זכותא. ולפיכך לא יהיו נחשבים בית דין צדק, כמו שראוי להיות בית דין צדק בעצמם, שיהיה התחלת הדין בצדק, וילינו הדין בשביל הזכות והצדק. ולפיכך פוטרים אותו, שראוי שיהיו בית דין של צדק. וכי בשביל זה שהוא רשע, יצא הבית דין ממה שראוי, שלא יהיה נראה בית דין של צדק. לכך פוטרין אותו, וידון אותו הדיין האמיתי. ויש לאלו דברים סמך ויסוד גדול בתורה מה שאמרה (שמות כג, ז) "ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע", כמו שהתבאר למעלה. וכבר אמרנו למעלה כי כל הדברים האלו כאשר היה השכינה עם ישראל, ואין לחוש לקלקול הדור כלל.
וזה שאמרו גם כן (סנהדרין לב.) דיני נפשות חוזרים לזכות, ואין מחזירין לחובה. והטעם הזה, כי הזכות ראוי שיהיה בעצם ובראשונה מן הבית דין, כמו שאמרנו. ואילו החובה אינו בעצם ובראשונה, והוא במקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל מה שבעצם. לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה, ולבטל הזכות. אבל מי שדן לחובה, יכול לחזור ולדון לזכות, מפני כי מה שבעצם יכול לבטל מה שבמקרה. ומפרש בגמרא (סנהדרין לד.) במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור ולדון לחובה. כי כל דין יש לו זכות של מה, ומה שהיה דן מתחלה לזכות, אין יכול לחזור ולדון חובה, רק ישאר עם הזכות שהיה דן מתחלה, כיון שאין זה היזק לגוף הדין, ראוי שישאר אצל הטוב שהיה דן. אבל שיצא הדין לפעל כך, דבר זה אינו, כיון שהוא חייב בדין, אין יוצא לפועל דבר שאינו רק כאשר הוא באמת, ונקרא "דין אמת לאמתו". הרי כי כל הדברים הם חכמה נפלאה כאשר ידקדק האדם.
ובפרק קמא דמכות (ז.), תנן בית דין ההורגת אחד* בשבוע נקראת חבלנית. ורבי אלעזר בן עזריה אומר, אחת לשבעים שנה. ורבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בבית דין לא נהרג אדם מעולם. וכל זה כמו שאמרנו, כי מאחר שהוא דן למיתה פעם אחת בשבוע, דבר שהוא לשבעה שנים, שהם חוזרים חלילה, לא נקרא* שאינו רגיל, רק רגיל נקרא, ואינו דבר במקרה. ולפיכך נקרא 'בית דין של חבלנית'. ורבי אלעזר בן עזריה אומר, אחת לשבעים שנה. ובגמרא (מכות ז.) מבעיא, אם פירוש אחת לשבעים שנה נקרא חבלנית. שכל אשר נעשה פעם אחד בחייו של אדם, שהם שבעים שנה, ואם כן דנין למיתה בכל דור ודור, וזה נקרא רגיל, והם חבלנית. או אחת לשבעים שנה ראוי שיהיו דנין למיתה, שאם לא כן, לא יאמר שהם בית דין כלל, שהרי אין דנין למיתה. ונשאר בגמרא בתיקו. ורבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בבית דין לא נהרג אדם מעולם. שכל כך היו מלמדים זכות, כמו שמפורש שם. ועל זה השיבו להם, אף אתם מרבים שופכי דמים, כאשר יראו שכל אחד נדון לזכות, ולא יהיה יראת בית דין עליהם כלל, כאשר לא יהיה נדון אחד. וכל אלו דברים ראוים לקרב אותם בשתי ידים, והם דברי אמת ויושר.
משנה ד
ופרק ד' מיתות (סנהדרין סז:), אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת; יש מהן בסקילה, ויש פטור אבל אסור, ויש מותר לכתחילה. העושה מעשה חייב מיתה*. והאוחז העינים, פטור אבל אסור. ויש מהן מותר לכתחילה, כרב חנינא ורב אושעיא, כל מעלי שבתא* הוי עסקי בספר יצירה, ועבדי להו עגלא תלתא, ואכלי ליה, עד כאן. ואמרו, כיון שאמר 'ג' מיני כשפים הם', יש ללמוד שדבר זה הוא כישוף, והתירו כשפים. ודבר זה חס ושלום, לא עלה על דעתם. אך מפני שרז"ל מפרשים לשון "כשפים" 'שמכחישין פמליא של מעלה' (סנהדרין סז:), פירוש, מה שנגזר מצבא עליונים על הארץ, הם משנים ומבטלים. כי העולם הזה נוהג על ידי העליונים, והכשפים מבטלים אשר נגזר מצבא עליונים. בשביל כך נקרא דמבטל* גזירת עליונים, אף על ידי שם, בלשון 'כשפים'.
ועוד כי פירוש 'ג' מיני כשפים', רוצה לומר, שנראה לאדם שהוא כשוף, אבל אינו כשוף. ודבר זה הוא מבואר מעצמו, כי נמצא כך במקומות הרבה, ואין להביא ראיה מן השם. וכי בשביל שאמרו 'ג' מיני כשפים הם' יהיה שם כישוף עליו, שאמרו כך הלשון בשביל שנים אחרים שהם כשפים. ודבריהם בעצמו יורה על זה; כי מאחר שאמרו כי 'ג' מיני כשפים הם', ואמרו כי אחד אסור וחייב עליו סקילה, אם כן אותו אשר התירו אינו כשוף. רק מפני שאינו דבר טבעי קרא לו השם הזה. ואמר, כי אף שנראה שהוא כשוף, הוא מחולק מן דבר שהוא כשוף. כי מה שעסקו בספר יצירה, ואברי להו עגלא תלתא, הוא מותר לגמרי. כי זהו דרך סדר העולם ומנהגו, שהוא יתברך מבטל גזירת עליונים, ומושל עליהם. ומפרשים חכמים שלכך נקרא הוא יתברך בשם 'שדי', שהוא שודד מערכות צבא עליונים. ואם כן למה יהיה דבר זה אסור, דבר שהוא לפי מנהג העולם. שהוא יתברך נקרא כך על שם שהוא יכול ומושל על צבא עליונים, והוא יכלתו וגבורתו בעולם. והוא כמו שאר תפילה, בשביל שהוא קורא השם יתברך, מבטל הגזירה שנגזר עליו. ולפיכך ספר יצירה, שבו הזכרת שמותיו יתברך אשר בהם ברא עולמו, "כי ביה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, ד), שכל העולם נברא בשמותיו, אין זה דבר יוצא מסדר עולם, אף כי הוא מבטל טבעי הדברים והמנהג. דאם לא כן, היה אסור התפילה, כי התפילה מבטלת גם כן גזירת עולם הזה. וכן גם הדברים הטבעים יכול לבטל על ידי שמו יתברך. ודבר זה בודאי מותר, כי אל השם יתברך בודאי כח לבטל טבעי הדברים, ואין זה דבר יוצא מסדר העולם.
ודבר מקובל לחכמי ישראל, שבשם של ע"ב קרע משה את הים, שהרי יש בג' פסוקים זה אחר זה בכל אחד ע"ב אותיות. וזה ראיה שהזכיר משה שמו יתברך על הים, ובשמו קרע אותו. ובשם של מ"ב קלל אלישע את הנערים, שהרי דווקא מ"ב היו נהרגים. והרי היו פועלים בשם, שהזכירו שמו יתברך, וענה אותם* בשמו. ואין זה מה שעוסק בספרי היצירה כי אם הזכרת שמותיו יתברך, אשר בהם ברא העולם. ואיך אפשר לאדם לומר כי הזכרת השמות שבהם ברא העולם עצמו הוא יוצא מסדר הבריאה. לכך אמרו שהוא מותר לגמרי.
ותלו* הדבר במלאכת שבת, ולא בשאר איסור, ואף על גב שאין מצוה בתורה שלא תמצא בה גם כן איסור מן התורה, ואיסור דרבנן, ומותר לגמרי. ואם כן היה יכול לתלות בשאר איסורים גם כן, שיש שהוא אסור מן התורה, ויש פטור אבל אסור, ויש מותר לכתחילה. רק בשביל הדמיון והשווי שביניהם; וזה כי בשבת אסור לתקן מלאכתו, שאין מלאכה ראוי בשבת, כי בו העולם נשלם, ובדבר שהוא שלם אין מלאכה. ויש שהוא מלאכה גמורה, ואסור מן התורה. ויש שאינו כל כך מלאכה, ואסור מדרבנן. ויש שאין המלאכה מבטל כלל השבת, מפני שאינו נחשב מלאכה. וכמו שאין ראוי לעשות מלאכה בשבת, מפני שנשלם העולם ביום הזה, כך אין ראוי לעשות מלאכה בעולם שנגמר לשנות דבר ממנו על ידי כשפים. כי העולם הוא שלם, ובדבר שלם אין שנוי. והעושה מעשה לשנות דבר בעולם על ידי כשפים, חייב מיתה. ושאינו עושה מעשה, פטור אבל אסור. ויש מותר לכתחילה, מפני שלא נקרא שנוי בעולם מה שעושה על ידי שמותיו יתברך, שאין זה שנוי לעולם, כי כל הנמצאים נבראו גם כן בשמו. ואין זה יציאה מסדר העולם מה שמזכיר שמו יתברך, ומבטל טבעי* הדברים.
כלל הדבר, דבר זה לא נקרא שנוי, רק הוא הויה, כי כל הדברים שמו יתברך פועל אותם, וכן הדברים הנזכרים בספר יצירה שמו יתברך פועל. והוא דומה לבריאה לגמרי, שלא היה פועל בבריאת הטבע. כי כאשר היו עוסקין בספר יצירה, והיו מזכירין שמותיו, היה יוצא לפעל איזה דברים שראוים לצאת לפעל. ודברים אלו הם דברי חכמה, שהיו יודעים להבדיל בין הדברים כפי מה שהוא כל דבר. ולא כמו הכסיל שהוא הולך בחושך (ר' קהלת ב, יד), ולא ידע בין דברים המותרים ובין דברים האסורים.
ועוד אמרו מה שאסרו חכמים לשתות זוגות הוא ענין כשפים. ואין הדבר כך, וכי איך לא יאמין האדם במזמור (תהילים צ״א:א׳) "יושב בסתר עליון", שם נזכר בפירוש שצריך האדם שמירה מן המזיקין. וכי הדבר הזה רע ללמוד האדם על מה הם שולטים, להיות נשמר מהם. והנה דבר זה חכמה גדולה, ללמד האדם שיהיה ניצול מן המזיקין. אבל חס ושלום שיהיו פועלים בזה, רק להגן ולהציל. והרי דניאל קרא אותו נבוכדנצר (דניאל ד, ו) "רב חרטומיא", רוצה לומר גדול שבמכשפים כלם. ועוד כתיב (דניאל א, כ) "וכל דבר חכמה ובינה אשר שאל מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטומים האשפים אשר בכל מדינות מלכותו", וזה מוכח שידעו כישוף. וחס ושלום שיהיו הם מכשפים, רק* להציל עצמם. ומפני שידעו בחכמתם שהשדים שולטים במי שאוכל או שותה שתים, היו מצילין האדם מזה, ולימדו אותו שאל יאכל שתים ואל ישתה שתים.
וענין זה הוא חכמה נפלאה מאוד, צריך גם כן לגלות לפרש מה שמקובל מפי חכמים. כי השם יתברך כאשר ברא עולמו, יש בריאה שאינו עצם הבריאה, רק הם נמשכים אחר עצם הבריאה, ואינם עיקר הבריאה. וכבר בארנו זה למעלה גם כן. ודבר זה תמצא בנבראים גשמיים, ובנבראים* בלתי גשמיים. כמו הרוחות והשדים, והם אינם עצם הבריאה, אבל הם נמשכים לבריאה, וטפילים* אצל הבריאה. ובדברים הגשמיים, כמו התולעים וכיוצא בזה, אין בהן בריאה, רק בשביל שאין הבריאה זולתם, ומכל מקום אינם עצם הבריאה. ודבר זה נקרא 'שניות', כי בעצם ובראשונה אין בהם בריאה כלל, רק הם שניות לבריאה. לכך הם שולטים במקום שיש שניות, כי זהו כחם.
והוא אמרם בפרק קמא דברכות (ה.), כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שנאמר (תהלים קמט, ו) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". וביאור זה, כי "רוממות אל" שהוא יתברך יחיד בעליונים, והוא מרומם על הכל, וזהו קריאת שמע. וכאשר האדם מתדבק באחדותו יתברך, האחדות שלו מבטל כח המזיקים, שאין בהם רק השניות, לטעם שנתבאר. ומה שאמר 'כאילו אוחז חרב של שתי פיות', כי חרב של שתי פיות הוא מחודד מכל צד, ואינו כמו שאר חרב שאין לו רק פה אחד, ובאותה צד הוא חד, ואצל השני אינו חד, ושם אפשר שיהיה נחלק. אבל חרב שהוא בעל שתי פיות, הוא חד כולו משני צדדין. וזה עצמו ההפרש שיש בין אחדות השם יתברך, ובין אחדות שאר הנמצאים. כי שאר הנמצאים נמצא בהם גם כן האחדות, והוא אחדות מצד מה, אבל אין זה אחדות לגמרי. כמו מלך בשר ודם הוא אחד, שאין שני מלכים משתמשין בכתר אחד (חולין ס:), ואין זה אחדות לגמרי, רק מצד מה. והוא בצד המלכות הוא אחד, ומצד האנושית אינו אחד. אבל השם יתברך אחד לגמרי מכל צד. ולפיכך אמר 'כאילו אוחז חרב של שתי* פיות', שהוא כולו חד, ואין בו חלוק. ובזה האחדות הגמור מבטל כח המזיקים, שאין שולטים רק מצד השניות. גם מה שאמר 'חרב של שתי פיות', כי הכחות האלו הם מחולקים מתחלפים, שאין זה כזה, כמו שידוע למבינים. על זה אמר 'חרב של שתי פיות', שהוא חד לימין ולשמאל, כמו שאמר (תהלים צא, ז) "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך", ועל ידי חרב הזה שיש לו שתי פיות, חותך משני צדדין. ודברים אלו הם עמוקים, אין כאן מקומם. רק התבאר בזה כי דבריהם הם בנוים על דברי חכמה עליונה.
פרק חלק (סנהדרין קא.), אמרו שם שמותר לשאול בשרי שמן ושרי ביצה. ויש בני אדם שחושבים דבר זה שהוא כישוף. ואלו לא ידעו מענין כשפים. שאילו היה דבר זה שיפעול השד פעולה מה יוצא ממנהגו של עולם, היה זה קשיא, והיה נראה כשפים. אבל דבר שאינו שום פעל כלל לשנות בעולם בדבר מה, רק להגיד לו דבר, או שיראה לו דבר, מבלתי שנוי במנהגו של עולם, לא יפול על זה שם 'כשפים', כלל ואין ספק בזה. ולפיכך בפרק הפועלים (ב"מ קז:) אמרינן, רב אזיל לבי קברי*, עביד מה דעביד. אמר, תשעים ותשעה בעין הרע, ואחד בדרך ארץ. ופירש רש"י (שם) יודע היה ללחוש על הקבר, ולדעת באיזה מיתה מת, עד כאן. וכיוצא בזה מה שאמרו בפרק ד' מיתות (סנהדרין סה:) קברו של אביך יוכיח. ועניין זה גם כן, שיודע היה ללחוש, עד שידע שאביו לא היה נדון בשבת. שאין שייך בזה כשפים, כי לא נקרא 'כשפים' רק מי שהוא עושה פעולות זרות בעולם, לגדל ולהצמיח או להפסיד, ודבר זה נקרא 'כשפים'. אבל להגיד לו דבר, או להראות לו דבר, ואין כאן פעל יוצא ממנהגו של עולם, אין זה כשפים. כי אין זה רק כי השד יש לו חבור אליו, בלי היזק. ולפיכך אמרו (סנהדרין סז:) העושה מעשה חייב מיתה, והאוחז עינים פטור אבל אסור. והטעם כמו שאמרנו, שאין ענין כשפים רק מי שהוא פועל דבר באמת*. והאוחז עינים, שנראה שעושה מעשה, ואינו עושה מעשה, פטור אבל אסור, ודבר זה מבואר. והאומר דבר בזה, אינו יודע על מה יפול שם 'כשפים'. כי שם 'כשפים' כמו שפירשו רז"ל (שם) שמכחישין פמליא של מעלה. אבל דבר שאינו מעשה כלל, רק להגיד דבר, או להראות לו דבר, אין כאן פעולה יוצא ממנהגו של עולם. ופעל זה היו עושים על ידי השבעה, שהיו משביעים אותם וגוזרין עליהם בשם ה', כמו מי שמשביע העד בשם ה' שיגיד לו דבר, כך היו משביעים אותם שיגידו להם דבר מה שרוצים. וכמו שאם היה מלאך או שד אמר לו דבר מעצמו, וכי איסור היה בזה. וכך אם הוא משביע אותו עד שיאמר לו דבר גם כן מותר, ואין הפרש. כי אין כאן פעולה יוצא ממנהגו של עולם רק שהוא מגיד לו דבר שלא ידע.
אמנם מעשה אוב וידעוני, דבר זה אסור, אף על גב* שאין זה רק שהוא שואל בלבד. מפני שהיה מעלה המת אחר שנסתלק מן העולם, ואין לו חבור עוד אל העולם, והוא* מעלה אותו, וכדכתיב (ש"א כח, יא) "את שמואל העלי לי", "ראיתי עולים מן הארץ" (שם פסוק יג). ואין שינוי גדול מזה, כי המת אין לו שייכות אל העולם, וכמו שאמר שמואל (שם פסוק טו) "למה הרגזתני לעלות". אבל לשאול המלאך, או שאר כחות, אין זה שנוי. כי כמה פעמים המלאך נשלח בעולם לכמה דברים, ולפיכך אף אם משביע אותו להגיד לו דבר, זה אין איסור. ואין המת נשלח להגיד דברים בעולם, רק הוא מסולק מן העולם, והדבר הזה מבואר. כלל הדבר, אילו היה הדבר הזה להביא עושר או גבורה, או להפסיד דבר, וכיוצא בזה, היה זה פועל זר להביא דבר שלא בדרך הטבע ומנהגו של עולם, והיה זה נקרא 'כשפים'. אבל דבר זה להגיד לו דבר, שאין הדבר חידוש בריאה בעולם כלל, לא יפול בענין זה שם 'כשפים'. ומכל שכן כאשר הוא על ידי לחש, שכל לחש הוא על ידי שמות, דבר זה אינו כלל דבר שהוא יוצא מן מנהגו של עולם.
כלל הדבר, כי חכמים היו בתורה, ועמדו על מצות התורה, ולא הלכו בתורה כעור שאינו יודע להבדיל* בין דבר לדבר. כי את אשר ראוי להרחיק, הרחיקו בשתי ידים, וגם הוסיפו בגזירות ובחומרות מאוד מאוד. כי כך ראוי בדברי תורה ובמצותיה, אף בדבר אחד מן התורה, חזקו ואמצו את התורה מה שהחכמה והשכל נותן. אבל דבר שאינו ראוי להרחיק מצד התורה, אף כי נותן דעת ההמוני שיש להרחיק. ואם כן, לא יהיה האדם יודע להבדיל בין דבר לדבר, רק יהיה נמשל כבהמות נדמה. וכמו שראוי להרחיק בתכלית ההרחק הדבר שאין ראוי לעשות לפי התורה, כך אין ראוי להרחיק דבר שאינו כנגד התורה. והסכל* יחשוב כאשר מוסיף בכמו דברים אלו, הוא חיזוק אל התורה, ודבר זה אינו חיזוק, רק בטול התורה. ולכך הזהירה התורה על זקן שהוא ממרא ומחדש דבר מעצמו. רק כי התורה נתנה הכל ביד החכמים, ואם לא כן, לא יהיה כאן תורה שכלית, רק כל אחד יאמר מה שנראה לו, ויאמר כי דבר זה ראוי להרחיק, ודבר זה ראוי לעשות, ויהיה חס ושלום בטול התורה. לכך הזהירה על זה.
הוריות פרק ג' (יג:), עשרה דברים קשים לתלמוד; העובר תחת אפסר של גמל כו'. עוד שם, ה' דברים משכחים את התלמוד; האוכל ממה שאוכל* עכבר כו'. ובפרק ב' דנדה (יז.), הזורק צפרניו רשע, גונזן צדיק, שורפן חסיד, עד כאן. ודברים אלו מרחיקים. ולא ידענו למה מרחיקים אותם; אם הם מרחיקים אותם מפני שאין הדעת נותן שעל ידי זה יבא היזק לאדם, אם כן היה להם לתמוה על חרטומי מצרים ומכשפיה, שעל ידי לחשים ומעשים היו פועלים דברים גדולים. ואם כן למה יהיו מכחישים שאפשר שעל ידי פעולה מה יבא לידי היזק, כמו אלו שזכרו. כי ידעו כאשר יפעל פעולות אלו על זה שולט המזיק. וכי רעה עשו כאשר ידעו אלו דברים בקבלה מן החכמים הראשונים, והזהירו בני אדם בזה.
ואם רצו בזה שיהיה האדם תמים עם ה' (דברים יח, יג), ולא ישמור עצמו מן המזיקין, רק ילך לפי תומו בכל מעשיו, והוא יתברך ישמור אותו. דבר זה אין הדעת נותן, כי אין סומכין על הנס (ר' פסחים סד:) בכמו דברים אלו כלל. כי השם יתברך נתן לאדם חכמה ודעת, שיהיה בכל מעשיו אדם שכלי, ולמה לא ישמור עצמו מן הדברים המזיקים. ודניאל נקרא "רב חרטומיא" (דניאל ד, ו) בשביל שידע ענין הכשוף ומעשה השדים, שידע לשמור מן ההיזק. ואם ציוה בתורה (דברים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ולא ילך אחר דברים כמו אלו, דבר זה שלא יפעול ויעשה דבר מה על ידי דברים אלו, לומר כי שעה זו טובה לזה, וכן שאר דברים, דבר זה נקרא שיצא האדם מן התמימות. אבל לשמור עצמו מן ההיזק, בודאי זה מעשה של אדם חכם שמתבונן על דרכיו, ולא שייך בזה נחוש ולא כישוף. ודבר זה ברור, אין צריך להאריך בדבר שהוא מבואר. ולא מחכמה מדברים מי שאמר עליהם כי לא נכון הוא דבר זה. ועוד יש הרבה דברים שנראה לבריות שראוי להרחיק אותם, והם קרבו אותם, והכל הוא כמו שאמרנו.
משנה ה
בפרק קמא דיומא (כב:), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה* כנחש, אינו תלמיד חכם. והכתיב (ויקרא יט, יח) "לא תקום ולא תטור", ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא, איזה היא נקימה, ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו. למחר אמר הוא השאלני קרדומך, אמר איני רוצה להשאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אומר לו השאלני מגלך, אמר לו לאו. למחר אמר ליה השאילני קרדומך, ואמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה. וצערא דגופא לא, והתניא, הנעלבים ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואינן משיבים, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". לעולם דנקיט ליה בליביה. והא דאמר רבא, כל המעביר על מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו. דמפייסין ליה ומפייס.
ודברים אלו אינם רוצים לקבלם*, והם מרחיקים את דברים אלו שיהיה נוטר ונוקם. אבל לאיש המשכיל, הם דברי חכמה מאוד מאוד. כי דבר זה בשביל מדת השכל בתלמיד חכם, כי ראוי לשכל* שיהיה מעמיד מדותיו, כי השכל כל ענינו במשפט ודין. וכבר נתבאר זה באריכות כי השכל רוצה הדברים המחויבים להיות, כי זהו ענין השכל בעצמו שהוא מחוייב מוכרח להיות, והדבר הזה מבואר. ולפיכך מדת תלמיד חכם שאינו מוותר, כי הויתור והדין שני הפכים הם, כי הויתור אינו דין. וזה שאמרו 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם'. רוצה לומר, שכל עוד שהוא יותר נוקם ונוטר, ואינו מוותר, הוא מדת השכל, שמעמיד כל דבריו בהכרח ובחיוב. והפך זה אשר הוא נוטה אחרי החומר, אין בו דין כלל, שאין בו מדת השכל שהוא דין. ודבר זה מבואר, כי הויתור אינו דין. ודע, כי מה שנאמר על השם יתברך כי הוא "אל קנא נוקם ונוטר ובעל חמה" (ר' נחום א, ב), חס ושלום שיהיה אצלו מן המדות האלו, רק הכל נאמר שהוא יתברך רחוק בתכלית מן הגשם, ונבדל ממנו לגמרי, וכל אשר הוא נבדל מן הגשם אינו מוותר. והיינו כאשר אין ראוי לוותר, ואם השכל נותן שיש לוותר, הנה גם כן דבר זה שכלי, שיש לוותר. אבל הויתור כאשר אין השכל מחייב, אין זה פעל שכלי.
וזהו שאמרו בפרק הפרה (ב"ק נ.), אמר רב חנינא, כל האומר הקב"ה וותרן, יוותרו לו חייו, שנאמר (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". הרי שכל בעל דת חייב זה*, כי אין* ראוי לומר שהוא יתברך מוותר דבר, שאם כן לא היה דרכיו שכל. כי השכל נוהג במשפט ובחיוב, שכן השכל מחייב הדבר. והדברים האפשרים ואינם דין, אינם מושכלים כלל. ולפיכך האומר הקב"ה וותרן, ואם כן יהיה הנהגתו יוצא מן השכל, וחס ושלום לומר כך, לכך יוותרו לו חייו. וכך הוא אצל תלמיד חכם, כאשר מוותר שלא לצורך ובחנם, הוא דבר יוצא מן השכל, אשר הנהגתו על פי החיוב דוקא.
אמנם עם כל זה, אין ראוי שיצא מתלמיד חכם, שהוא שכלי, פעל רע שאין טוב. והיינו דאמר (יומא כג.) 'דנקט ליה בליביה', שלא יהיה דבר זה רק בלבו, אשר הוא השכל, ומצד השכל אין ראוי לוותר כלל. אבל שיהיה יוצא אל הפעל, דבר זה אינו, שיהיה פועל רע. אף אם אדם עשה רע לו, חס ושלום שיהיה נוקם ומשלם לו בפעל, רק בלבו, שהוא השכל, מצד הזה אין וויתור כלל. ולכך אמר 'דנקיט ליה בלביה', הוא השכל, כי השכל אין ראוי לוותר כלל. אבל הפעולה מצורף לזה הנפש הפועלת, ואליהם אין ראוי מדה זאת. ודבר זה כאשר לא בקש ממנו למחול לו, ואז אם היה מוחל לו, והוא לא בקש, היה זה וויתור*, שהוא לא בקש למחול. אבל אם בקש שימחול, אין זה וויתור, ומחויב למחול לו.
כלל הדבר, ענין זה, שאין ראוי לוותר בחנם, שדבר זה אינו שכלי כלל. כי השכל אין בו וויתור, רק כאשר הוא ראוי לפי השכל. ולכך כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, שהוא אדם שכלי, מפני שזה הדבר ראוי לשכל, שאינו מוותר. וכאשר הוא נוקם ונוטר כנחש, הוא שכלי גמור. לכך על השם יתברך כתוב שהוא (נחום א, ב) "אל קנוא ונוקם", כי כך ראוי אל מי שהוא שכלי. ולכך אמר (יומא כג.) כי אין דבר זה (-ש)ראוי שיהיה בפעל לעשות מעשה להרע לאחר, כי המעשה לנפש, לא אל השכל לבד. אבל בממון אף זה אסור, שאין ראוי שיהיה בו נקימה ונטירה כלל. והדברים האלו הם אמת ואמונה, ואין ספק בהן. ותמה אני על השואלים, שהיה להם לדקדק בדברי חכמים, שאמרו 'כל תלמיד חכם וכו". שמוכח מדבריהם כי דבר זה מחוייב אל השכל, במה שהוא שכל. וכך הוא אמת, כי מדה זאת מחויב אל השכל. וגם אין יוצא מזה שום דבר רע, שאין זה רק בלבבו. וגם זה כאשר אין מבקש שימחול לו על מה שעשה. וכאשר ידעו חכמים בחכמתם שדבר זה ראוי אל השכל, ועם כל זה אין יוצא ממנו דבר רע בפעל, כמו שאמר 'דנקט ליה בלביה', לכך אמרו 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר אינו תלמיד חכם'. כי דבר זה לחזק ולתת מעלה אל השכל, אשר כל דבריו במשפט, ולא בויתור. והדברים מוכרחים* לכל בעל דעת. אבל שיהיה פועל רע אל זולתו, דבר זה אינו כלל.