אור ברסלב

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס

פרק ד · הלכה ט

הלכה ח

היה טמא בקרבנות הציבור כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה של אנשי משמר, ופריך עלה היכי דמי, אי דאיכא טהורים, טמאים מי מצי עבדי, ואי דליכא טהורים, עבודתה ועורה של אנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי. אמר רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר. ופרש"י ז"ל אם היה כהן של משמר טמא ויש לו קרבן ציבור להקריב נותנו לכל כהן שירצה, שהרי הוא יכול להקריב דקי"ל ק"צ דוחה את הטומאה, טמאין מי מצי עבדי, וא"כ שליח היכי משווי, לבעלי מומין טהורים מתחלקת, דקי"ל איש חולק ואפילו בע"מ, עכ"ל. ובהשגות א"א כל זה שבוש, כו'. ובודאי שהסוגיא שכתבתי כדברי הר"א ז"ל היא, ודברי רבינו קשים להולמן כפשטן, בין מכח הסוגיא בין מצד עצמן, דאיך אפשר לומר שיתן הקרבן לבעל מום והרי הבעל מום אינו יכול להקריב כלל אפילו בקרבן ציבור, וברור הוא. ותו איך אפשר לתת עבודתה דהיינו אכילה כאשר נתבאר לטמאין והא לא מצי אכלו, וכאשר הקשו בגמרא כאשר כתבתי, לכן נראה שרבינו מפרש הסוגיא הכי, אי דאיכא טהורים טמאים מי איכא כו) ודאי דלא, וא"כ היכי פסק רב ששת ואמר ונותנה לכל כהן שירצה שהרי דרך האמוראים לפרש ולא לסתום, וא"כ היכי סתם למילתיה, ואי דליכא טהורים אמאי עבודתה ועורה לטמאים וכי הם יכולים לאכול ודאי דלא, וא"כ ממנ"פ קשיא דודאי אכילת הבשר או הוא בכלל נותנה או הוא בכלל עבודה וכאשר כתבתי בשם רש"י ז"ל וממנה פריך לי' ומשני רבא אימא נותנו לבע"מ טהורים שבאותו משמר, וארישא קאי, כלומר לא תימא נותנו לכל כהן שירצה דמשמע אפילו טמא וזה אי אפשר, ואלא פריש ותני ואימא בהדיא נותנה לבע"מ טהורים כו'. או כל כי האי לא צריך לאמורא לפרש דמסתמא לטהורים קאמר, ואין צריך להגיה ולפי זה האי נותנו ודאי דלאו להקריב קאמר, דבע"מ אי אפשר לו להקריב אלא נותן בשר הקרבן לבע"מ שיאכלוהו וזהו שכתב רבינו נותנו סתם, ולמעלה כתב נותנו להקריב, וגבי זקן או חולה כתב נמי נותן קרבנו דמוכח דלהקריב קאמר אבל כאן שכתב סתם נותנו ותו לא, היינו הבשר לאכלו ולא הקרבן להקריב, ובע"מ יכול לאכול כאשר נתבאר. ומעתה מ"ש אח"כ ועורה ועבודתה לאנשי משמר, היינו עבודתו, דלשון עבודתו ודאי דהכי משמע טפי, ואין עבודתו זו כעבודתו הנזכר למעלה דהיינו האכילה, דאילו הקרבה כבר הוזכרה שאמר נותן קרבנו להקריבו, וע"כ צריכים אנו לדחוק לשון עבודתו דהיינו שכר עבודתו, אבל כאן לשון עבודתו אתי כפשטיה, וכיון שהדבר מוכרח מעצמו לא חשש רבינו לבאר יותר, והניח הבנת המלה למה שהלשון מורה יותר אף אם בסמוך הזכירה בכוונה אחרת איהו מוקי אנפשיה אעפ"י ששיטה זו דחוקה בלשון הגמרא גם בלשון רבינו שבסמוך כתב נותנו גבי כהן גדול ופירושו להקריב, מ"מ כאן הדבר מוכרח לפ' כן, וע"ז סמך רבינו לסתום כאשר כתבתי. גם בהכי ניחא קושיא שהק' בתוס' דלמה יהיה עורה לבע"מ פי' דבשלמא אכילה ניחא שא"א לטמאים לאכול אבל העור למה לא יחלקו אותו הטמאים שבאותו משמר ביניהם כיון שהם המקריבים. ולא תירצו דבר. ולשיטת הר"א ז"ל קשיא טובא. ולשיטת רבינו ניחא שגם עורה לאנשי משמר הטמאים כנ"ל שיטת הסוגיא וכוונת רבינו:
ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ולא אקשינן בגמ' על רב ששת אלא מעבודתה ועורה ועלה מתרץ רבא אימא לבע"מ טהורין שבאותו משמר, אבל הקרבה איך אפשר שיקריבוהו בע"מ והלא אמרו שהטומאה דחוייה בציבור ולא המומין. ותו איך אפשר שיתנו עורה ועבודתה לטמאים, והא לא מצי אכלי כדפריך בגמרא. ותו קשיא עלה דהא דרבא, דבשלמא עבודתה דהיינו בשרה תהיה לבע"מ טהורים, אבל עורה אמאי לא יהבינן לי' לאנשי משמר אע"ג דטמאים הם. והתוס' לא תרצו בזה כלום. ונ"ל דעיקר קושיין לא הוי מעורה אלא מאכילתה כדאמרינן הא טמאים הם ולא מצי אכלי, אבל מעורה לא פריך מידי, ולא נקיט עורה לאקשויי מינה אלא לישנא דר"ש נקיט, ועלה מתרץ רבא אימא לב"מ טהורים, אבל עורה לעולם אימא לך שהוא לאנשי משמר טמאים ולפיכך אני אומר שיש קצת טעות סופר בספרים. ומלת עבודתה שלא במקומה, כיצד היה טמא בקרבנות ציבור וכל הכהנים טמאים וכיון שהטומאה דחוייה בציבור דאיהו מצי עביד פשיטא דמצי משווי שליח כאשר כתב לעיל. והא לא צריכא לי' לפרושי. נותן עבודתו לבע"מ טהורים שבאותו משמר שהם ראויים לאכילה ועורה לאנשי משמר. והלשון הכתוב בספרים לא יכולתי להולמו:

תוכן העניינים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה