באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ד · הלכה ז
וכן כהן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא בהגוזל קמא כא) וגם הובאה במנחות פרק שביעי: כב)
ואם רצה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו ע"כ. והנה דין זה יצא לרבינו ממה שהקשו שם כג) על ברייתא שאמרה אם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ופריך עלה האי זקן או חולה היכי דמי, אי דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה ואי לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. ומפרש רבינו מה שאמרו עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, דהיינו של הכהן המקריב, כיון שאם הוא היה עובד היה לוקח העור, ואין בו לאנשי המשמר כלום, גם כשעושה שליח יהיה העור לשליח המקריב ואין לאנשי המשמר כלום, כי הרי זה במקום הבעלים, אבל ודאי אין לבעלים זכות בעור אלא כשהם מקריבין, אבל בשעושה שליח השליח נכנס במקומם ויצאו הם ואבדו זכותם. זה שיטת רבינו. אבל הר"א ז"ל נראה שמפרש דאי מצי עביד עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, היינו של בעלים מהקרבן שכמו שזכאים בעשיית שליח זכאי נמי בעור והוא שלו כלו של הבעלים ולא של אנשי משמר. ולשון רש"י ז"ל נראה קצת כדעת רבינו שכתב אם היה בע"מ ראוי לאכול ולא להקריב אין יכול לעשות שליח להקריב מי שירצה אלא נותנה לאנשי משמר. והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו, לפיכך עורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודתה ועורה לאנשי משמר, כיון שהם הקריבוהו, ואם היה זקן וראוי לעבודה כדמפרש לקמן. ואין ראוי לאכילה נותנה להקריב לכל כהן שירצה דהואיל וחזי לעבודה מצי לשוויי שליח ועבודתה ועורה לאנשי משמר, דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה, עכ"ל. וגבי בע"מ גרסת רבינו כלשון שני דעבודתה ועורה של אנשי משמר כיון שהם הקריבוהו, ובהכי הא לא קרינן ואיש את קדשיו ומינה איכא למילף נמי להא, כד) אלא שאפשר לומר לדעת הר"א ז"ל דהיינו דוקא כשהמקריב הוא מהמשמר, אבל כהן שאינו מהמשמר אינו זוכה בעור שום קרביו דאיש את קדשיו כתיב. ומ"מ מ"ש גבי חולה או זקן דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח באכילה, דמשמע דאי חזי לאכילה משוי שליח לאכילה, נוטה קצת לדעת רבינו, וכל שאר דברי רבינו נתבארו שם בגמרא. וממה שכתבתי יתבאר לך שהגירסא בספרי רבינו צ"ל גבי אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן ניתן לאנשי משמר דהיינו להקריבו, דאילו אכילתו אפילו ביכול לעבוד ע"י הדחק אכילתו לאנשי משמר כאשר נתבאר מהסוגיא שכתבתי. והחילוק שיש בין יכול ע"י הדחק לאינו יכול כלל, אינו אלא בהקרבה אם יכול לעשות שליח או אינו עושה, אלא גם הקרבתו לאנשי משמר, ונותן קרבנו שכתב רבינו גבי יכול ע"י הדחק היינו להקריב, דכיון שיכול להקריב ע"י הדחק יכול לעשות שליח למי שירצה והעבודה לאנשי משמר היינו שכר העבודה דהיינו האכילה, וכאשר נתבאר:
ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב נ"ל דבסברא פליגי, הראב"ד ז"ל סובר כיון דאיהו מצי עביד לעבודה משוי שליח ולא לאכילה, ורבינו ז"ל סובר דאכילתה הוא שכר עבודתה ויליף לה מאיש את קדשיו לו יהיו. ואע"ג דהאי קרא מיירי בבעלים המקריבים יש ללמוד ממנה שכל המקריב זוכה באכילתה, וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב שעבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה, ע"כ. ובשלמא אם הוא שכר העבודה היינו כשהבעלים מקריבים שהיא שלהם ולא של אנשי משמר, אבל אם אינו שכר עבודה, אפילו בזמן שהבעלים מקריבים הי' ראוי לאכילה שתהי' לאנשי משמר. ומשמע דפליגי בפי' לשון הגמרא דגרסינן התם ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה כו'. הראב"ד ז"ל פי' האי דידיה אבעלים קאי, ורבינו ז"ל סבר אמקריב קאי והיינו דקאמר עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, כמו שהקרבה היא של המקריב עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה למקריב. ואיברא דלישנא דגמרא מסייע לרבינו ז"ל. והראב"ד ז"ל מסתייע מברייתא דקתני הא כיצד אם היה בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו, והשתא ומה בע"מ שאינו יכול לעבוד עבודתה ועורה שלו, כ"ש כהן שיכול לעבוד שאפילו אם נתנה לאחר שיהיה עבודתה ועורה שלו. ורבינו ז"ל יתרץ דמה לבע"מ דבע"כ נותנה לאנשי משמר להקריבה, אבל לאכילה כיון דמצי אכיל לא עביד שליח תאמר בכהן הראוי לעבודה כיון דעביד שליח דאדעתא דהכי עשה אותו שליח. אבל רבינו גורס בה עבודתה ועורה לאנשי משמר. וכ"כ רש"י בלשון אחר. ונתן הטעם כיון שהם הקריבוהו כללא דמלתא לא אשכחן אחד מקריב ואחד זוכה בעבודתה ועורה אלא הכל למקריב. זה דעת רבינו: