אור ברסלב

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס

פרק א · הלכה י

הלכה ט

הנותן משמן המשחה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, גז"ש בברייתא הסך למלכים כו'. ובהשגות א"א לא מיחוור מתוך הגמרא כו'. ובודאי הדין עמו כי הסוגיא שכתבתי כן מוכחת דלחייב הסך לכ"ע בכ"ש חייב. ובנתינה על הדיוט הוא שנחלקו בכמה מקומות, דר"מ יליף מסיכה ור"י יליף מנתינה בעלמא. ובודאי דהלכה כר"י. ואין חייב בנתינה על ההדיוט אלא בכזית ואפשר לתרץ לדעת רבינו, שהוא מפרש דר"י ה"ק. מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה על זר כזית. ומינה ילפינן לסיכה, דמה נתינה בכזית אף סיכה בכזית, דלא גרעה מנתינה, דהא כמה יסוך ויהא חייב נקט במילתיה. ועוד כיון דבהדיוט מיירי, נתינה וסיכה לגבי הדיוט הדעת מכריע שהם שוים, וא"כ ע"כ סיכה ילפינן מנתינה אליבא דר"י וכדנקיט במילתיה וכמה יסוך כו' ולא נקיט וכמה יתן כו'. ואי אפשר לחלק קרא דסיפא לחצאין דנימא דלכהן בכל דהו ועל זר בכזית, אלא ודאי סיפא בכזית סבר ר"י, ומה שאמרו שם אבל לממשח כו'. ד"ה כו'. פי' למשוח אותם לקדשם אין צריך כזית אלא בכ"ש סגי. א"נ דוקא כ"ש שלא ירבה בשמן, כמ"ש רבינו למעלה, ולפי שיטה זו, הסך בשמן המשחה כו', ששנו ברישא דברייתא גבי מלכים וכהנים לאו בדוקא דסך חייב הוא, אלא לנותן קרי לי' סך. וזה שאמרו שם דפלוגתייהו בקרא ואשר יתן ממנו וגו'. פי' דר"י מדמה סיכה לנתינה כאשר כתבתי בסמוך, ורבינו סמך אברייתא דתני ר"ח קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה מראשו ונתן במעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ע"כ. ופליגא אדר"י דסבר דסך את הכהן שנמשח פטור, דלא מפליג בין נתינה לסיכה, כח) וכיון דר"ח תני לה קמיה דרבא ורבא קבלה מוכח דהלכתא היא. ושאני בין נתינה דכתיב בי' על זר, לסיכה דכתיב בה אדם סתם וכהן ומלך אדם איקרו וככל אדם הם:
ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב מכאן אתה למד שהנותן ממנו על זר אפילו שלא סך אותו חייב כרת דכתיב ואשר יתן ממנו על זר:

אבל הסך ממנו אפילו למלך כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פי' שסך לו על בשרו והשמן לא ניתן, אלא ליתן על הראש ולא על הבשר: כט)

והוא שיסך ממנו בכזית כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א לא מיחוור כו'. כוונת השגתו דלר"י דקי"ל כוותיה לא בעי שיעור כזית אלא לנתינה אבל לסיכה אפילו בכ"ש חייב. זהו כוונתו, אעפ"י שאין הלשון מתוקן והיה יכול להשיג עליו למעלה, שכתב הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, אלא דנטיר לי' לבסוף. - תניא בפ"ק דכריתות הסך בשמן המשחה כו' לכהנים, ר"מ מחייב ור"י פוטר, וכמה יסוך ויהא חייב, רמ"א כ"ש ר"י אומר כזית. ופסק רבינו בתרווייהו כר"י, כפשטא דברייתא, ואמרי' עלה ר"מ ור"י במה פליגי אמר ר' יוסף כו'. והראב"ד ז"ל תפס לו לשון הברייתא כפשוטו, דמשמע דסיכה לד"ה בכל שהוא, ולא בעי ר"י כזית אלא לנתינה. וקשיא לי עלה טובא דפלוגתייהו הוי בסיכה. ואיך אפשר דנימא במסקנא דל"פ אלא בנתינה. ותו דסיכה ונתינה הוקשו. ומהאי היקשא יליף ר"מ דנתינה בכ"ש, אלא הנכון נראה דעת רבינו דבתרווייהו פליגי בנתינה וסיכה, דר"מ סבר מה סיכה בכל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כ"ש. אע"ג דנתינה בעלמא כזית, ור"י ס"ל דודאי הוקשו כדקאמרת, אבל לאידך גיסא, מה נתינה בעלמא כזית, דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקודש דכתיב בי' אכילה ואיש כי יאכל קדש, וכל אכילה כזית, אף נתינה דעל זר. וסיכה דהוקשו לה בכזית, אבל סיפא לממשח מלכים וכהנים במצותן. ד"ה בכל שהוא כיון דלא אשכחן בי' שיעורא אבל סיכה לחייב לא הוי פחות מכזית דומיא דנתינה, ועלו דברי הרב כהוגן. ודברי הראב"ד ז"ל צל"ע דע"כ האי דאמרינן אבל סיכה לממשח את המלכים וכהנים ד"ה בכ"ש במשיחה דמצוה הוא, דגרסינן עלה ואמר ר"י במאי פליגי ר"מ ור"י גבי מלכים וכהנים ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו. פי' שכבר נמשחו ור"י סבר בעינן זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו, ולא נחלק ר"מ אלא בנתינה דשמן המשחה אבל נתינה בעלמא כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא מודה הוא דהוי בכזית. ל) ואיכא למידק כיון שכתב הרב למעלה הסך בשמן המשחה כזית כו' אמאי איצטריך לשנות ולומר והוא שיסך ממנו בכזית. ונ"ל לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא שיצטרפו מה שנתן בראשו עם מה שסך על מעיו לכזית ויתחייב. קמ"ל דסיכה גופא שסך במעיו בעינן שיהיה כזית. ואכתי איכא למידק כולה בבא מאי קמ"ל הרי כתב למעלה אבל הסך ממנו למלך וכהן חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמע, הא מיתרצא במה דאמרינן בגמרא תני ר"ח קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א"ל ר"א בריה דרבא לר"א מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב. וכיון דאחליה הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן המשחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתיה עליו לא אתחיל ע"כ בגמרא דאע"ג דסך בו ראשו כמצותו לא יצא לחולין לא) אלא הרי הוא בקדושתו. ומזה הטעם אמרו שלא ירבה בשמן שלא יפול על בשרו:

תוכן העניינים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה