באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק א · הלכה ג
המור הוא הדם כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א אין דעתי מקבלת כו'. כוונתו ז"ל כי המור אשר היו נותנים בשמן המשחה או בקטורת לא הי' מס"ך אלא שרף אילן הנקרא "מירא" וריחו רע וחזק. ובשלמא בקטורת יש טעם לדבר לחזק ריח הקטורת אבל בשמן המשחה לא ידעתי למה יתנו אותו כיון שריחו רע, ורבינו ז"ל סובר כי המור הנזכר בכתוב הוא מס"ך, וקרא אותו מר דרור כלומר חפשי שאין בו זיוף כלל והדבר ידוע כי המס"ך מזייפין אותו שדמיו יקרים, ולא כן המיר"א. והכתוב שאמר מר עובר כלומר נקי, שעובר בכל מקום וריחו טוב וחזק מאד ולכך מתבשמים בו בני אדם בכל העולם. ומה שכתב הראב"ד ז"ל שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו. כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה דומה לצבי או לעופר האיילים ושמא חיה טהורה היא, ואם מפני שהוא דם חיה ולא מצינו דם חיה נכנס למקדש. ל"ק כלל שכבר נתבטל מתורת דם ונפסד מהיות אוכל וחזר להיות עפר בעלמא. יד) ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח, וריחא לאו מילתא הוא. טו) ומאלו הטעמים אנו מתירים לתת אותו במרקחת הנאכלות ולא ראינו מי שיערער בדבר. וכ"ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת. והריח אין בו מעילה. ומה שאמר הכתוב אריתי מורי טז) אמרו כי החיות האלו רועות שבלת נרד הנקרא בערבי שנבו"ל שריחו טוב מאד ונעשה להם כמין אבעבועות ומתחככות ונופלות שם, ובאים בני אדם ולוקטים אותן בזמן שלוקטים הסונבו"ל, והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי: