אור ברסלב

אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל

כלל יב

כלל יא

בו ידובר בענין מדות הקדשים דבעי' בהו שינה לעכב ושאין למידין בהם למד מן הלמד ומהו הנקרא קדשים לענין המדות האלה:

דע דהא דקיי"ל דבכה"ת אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד ואילו גבי קדשים בעי' שינה עליו הכתוב לעכב ראוי להסתפק אם הלמ"מ הוא בקדשים דכל שלא שינה בו הכתוב אינו מעכב או מקרא ילפי' לי' ואי מקרא ילפי' לי' ראוי לדעת מהו המקרא הזה וראיתי בתוס' זבחים ד"ד ע"ב ד"ה אימא דאהא דמייתי התם קראי דלכתחילה בעי' זביחה לשמה בקדשים ופריך דא"כ היכי דשחט שלא לשמה ליפסלו ומשני אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא והקשו שם התוס' דמאי פריך דהיכא ששחט שלא לשמה ליפסלו הא בקדשים קי"ל דבעי' שינה עליו הכתוב לעכב וכתבו ע"ז בסוף הדיבור וז"ל ואי נאמר דבכל דוכתי דמצרכינן שינה לעכב היינו מהכא מדכתיב מוצא שפתיך וכו' אתי שפיר הא דפריך דליפסלו עכ"ל הרי דסבירא להו ז"ל לומר דמקרא ילפי' לי' וק"ל דא"כ מדוע לא ילפי' מקדשים אכל התורה דנבעי שינה לעכב דבשלמא אי הלמ"מ היא בקדשים ניחא דאין דנין מהלכה אבל אי מקרא ילפי' לי' שפיר קשה ואין לומר דחולין מקדשים לא ילפי' דז"א דזהו רק משום דקדשים חמירי אבל קולא אדרבה נוכל לילף מק"ו וכדמוכח להדיא בר"פ האיש מקדש דלא ילפי' שליחות בקדשים מתרומה וגירושין דמה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים אבל תרומה וגירושין מקדשים שפיר ילפי' בק"ו דמה קדשים דחמירי מהני שליחות תרומה וגירושין דקילי לא כ"ש דמהני לולי הפירכא דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח יעוי"ש וצע"ק ועיין ברשב"א חולין פרק כל הבשר שכ' דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו זהו רק בקדשים אבל בחולין עובר דחולין מקדשים לא ילפי' בין לקולא ובין לחומרא עכ"ל וצע"ג מש"ס ר"פ הא"מ הנ"ל דמפורש להדיא איפכא:

וי"ל דהא דבעלמא קי"ל דאין חילוק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד י"ל דמקורו הוא מדרשא דר' אילא בירושלמי פרק האורג והובא בר"ן פ' כל שעה דלענין שאין יוצאין במהב"ע דריש התם קרא דאלה המצוות אם עשיתן כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות עכ"ל וע"כ כל שהצריך הכתוב דבר לכתחלה במצוה והאדם לא עשה את הדבר ההוא א"כ הרי לא עשה כמצוותן וממילא אינן מצוות כלל ושפיר לא יצא אפי' בדיעבד אלא דהא איכא קרא דמוצא שפתיך וגו' המורה להיפוך דבעי' שינה לעכב ע"כ מכח סתירת המקראות האלה שפיר אמרי' דקרא דמוצא שפתיך אתי לקדשים הדומים לו ולא לחולין ושיש חילוק בזה בין חולין לקדשים ודו"ק:

והנה בקדשים מצינו ב' מדות אשר אינם בכה"ת א' הא דבעי' שינה לעכב ב' דאין למידין למד מן הלמד וא"כ הדבר פשוט דמה שהוא קדשים לענין המדה האחת ה"ה לענין המדה האחרת ועפי"ז ק"ל בדברי רש"י זבחים די"א ע"א דאהא דתני התם בגדי כהונה מרושלין או מסולקין כשירין פירש"י ד"ה כשירין וז"ל אף על גב דכתי' מדו בד שיהא כמדתו היינו למצוה ולא לעכב עכ"ל וכ"כ התוס' שם ע"ב ד"ה מסולקין ע"ש ועל כרחך הכוונה משום דבקדשים בעי' שינה לעכב דאל"כ הא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד בדאורייתא וא"כ כיון דהוי בגדי כהונה כקדשים לענין זה תיקשי טובא ממ"ש התוס' ביומא דכ"ג ע"א ד"ה ילבש לענין כללא דאין למידין למד מן הלמד וז"ל וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי קרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש עכ"ל וצ"ע:

ודע דביכורים בעי' בהו ג"כ שינה לעכב וכמפורש במכות די"ח ע"ב ובפירש"י שם ד"ה הא ר' יהודא ע"ש והטעם נראה פשוט דהואיל ובעי הבאה והנחה בעזרה ולר' יהודה ור' אליעזר בן יעקב במכות שם בעי גם תנופה בעזרה ע"כ כקדשים חשיבי וע' תוס' פסחים דע"ז ע"ב ד"ה עומר שכ' וז"ל וא"ת בשתי הלחם מה שייך באין בטומאה (הרי אין בהם שום הקרבה שיפול עליהם לשון באין) וי"ל משום תנופה דאית בהו עכ"ל הרי שהתנופה לחודה מיקרי ביאה והקרבה לגבוה עש"ה בפסחים דע"ו ע"ב במשנה ובפירש"י ועיין עוד בס' זוהר הרקיע במ"ע חרוז נ"ז על ומקרא ביכורים שכ' וז"ל ונתינתן לכהן נראה שאינה נמנית למצוה שהרי משלחן גבוה קזכי שהם טעונין הגשה עכ"ל הרי שגם דעתו ז"ל דביכורים כקרבן חשיבי וכהנים משלחן גבוה הוא דקזכי בהו ובגוף סברתו זאת דבביכורים כהנים משלחן גבוה קזכי יש בו מקום עיון ודברתי בו למעלה בכלל ב' בארוכה:

ודרך אגב ראיתי להודיעך מה שראיתי פלא בדברי הזוהר הרקיע חרוז הנ"ל שכ' וז"ל וצריך לעיין אם נמנה הפרשת הביכורים מצוה וכו' ואפשר שאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורין ולפיכך לא נמנה הפרשתן עכ"ל וצע"ג שכ' כן באפשר והוא משנה ערוכה במס' ביכורים פ"ב משנה ג' וז"ל יש בתרומה ומעשר משא"כ בביכורים שהתרומה והמעשר אוסרים את הגורן וכו' ע"כ ואולי כוונתו שהואיל והדין הוא דאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורין ע"כ אפשר שלפיכך לא נמנה הפרשתן אולם אין לשונו מדוקדק דכך הל"ל ואפשר שלפיכך לא נמנה הפרשתן לפי שאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורין ותו דבחרוז נ"ד שם הביא זה בפשיטות לא דרך אפשר דדבר שאינו טובל אין הפרשתו נמנית מצוה עש"ה שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ב:

והנה אשוב לענינינו ואומר דמהא דאמרי' במכות דף י"ט ע"א ביכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים, שבחוץ הרי הוא כחולין לכל דבריהם, שבפנים הרי הוא כהקדש לכל דבריהם, עכ"ל הגמ'. מוכח ג"כ מלשון הגמ' הנ"ל דביכורים כהקדש חשיבי. וע"ע ברמב"ם ה' ביכורים פ"ב הט"ז שכ' אשירה שבטלה אין מביאין ממנה ביכורים שהביכורים מקדשי מקדש הן, עכ"ל. וע"ע בר"ן ע"ז ר"פ ר' ישמעאל שכ' דפרכילי ענבים מיתסרי משום תקרובת עכו"ם דחשיב כעין פנים הואיל ובאין בפנים בביכורים עש"ה, ומוכח ג"כ דביכורים יש בם ענין הקרבה.

אולם בירושלמי תרומות פ"א ה"א מצאתי דדבר זה אי ביכורים כקדשים חשיבי יש בו פלוגתא דתנאי וזה שר' יוחנן ס"ל שם בירושלמי דאפי' למ"ד דמופלא סמוך לאיש אין תרומתו תרומה עכ"ז מודה דהקדישו הקדש וקאמר שם עלה בירושלמי וז"ל מהו שיביא ביכורים כר' יהודה דאמר הוקשו לקדשי הגבול (תרומה) אינו מביא כרבנן דאמרי הוקשו לקדשי המקדש מביא עכ"ל וה"ז פלוגתא מפורשת שלר' יהודה ביכורים חשיבי רק כתרומה ולרבנן חשיבי כקדשים אמנם הש"ס דידן נראה דחולק על זה דהא בסוגיא דמכות די"ח ע"ב הנ"ל מבואר להדיא דלר' יהודה אין הנחה מעכבת בביכורים משום דלא שנה בו הכתוב לעכב יעויש"ה וא"כ מבואר דגם לר' יהודה ביכורים כקדשים חשיבי מדבעי' בהו שינה לעכב וכנ"ל והנה כוונת הירושלמי הנ"ל דאמר כר' יהודה דאמר הוקשו לקדשי הגבול כו' הוא על מה ששנינו בחלה פ"ד מ"ט ובביכורים פ"ג מי"ב דפליגי שם ר' יהודה ורבנן דר' יהודה ס"ל דביכורים ניתנים רק לכהן חבר (כתרומה) ורבנן ס"ל דניתנים לאנשי משמר והם מחלקים ביניהם כקדשי המקדש עכ"ל המשנה עש"ה ולש"ס דידן דס"ל דגם לר' יהודה ביכורים כקדשים חשיבי צ"ל דמה שמצריך ליתנם לחבר הוא מטעמא אחרינא וע' בפירוש הרא"ש שם בחלה פ"ד מ"ט וע"ע בתוס' פסחים דף כ' ע"א ד"ה אלא שכ' וז"ל, וא"ת אי חיבת הקודש מהני למימני בי' ראשון ושני מאי נפקא מינה בהאי דמשקין בית מטבחיא דכן ואין מכשירין ואור"י דאיצטריך לכמה דברים שמביאין בעזרה דלא שייך בהו חיבת הקודש כגון ביכורים וכו' עכ"ל וצע"ג דלפי כל המקומות הנ"ל שהבאתי דביכורים כקדשי המקדש חשיבי א"כ מדוע פשיטא להו לתוס' דלא אמרי' בביכורים חבת הקודש מכשרתן ויש לדבר עוד הרבה בזה ובאתי רק להעיר:

ועיין בירושלמי יבמות פרק הערל ה"א וז"ל קדשים מהו שיהו אסורים לערל ללמד מן הפסח אין את יכול שאין בו שבירת עצם (פי' שבקדשים אין נוהג איסור שבירת עצם ואיכא למיפרך מה לפסח שיש בו משום שבירת עצם) ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד עכ"ל ובפני משה ד"ה שהוא למד מן הלמד כ' וז"ל דהרי תרומה עצמה ילפי' מפסח ותרומה קודש איקרי וקי"ל אין למידין למד מן הלמד בקדשים עכ"ל וראה זה חדש הוא דגם תרומה היא כקדשים לענין אין למידין למד מן הלמד הואיל ונקראת קודש ואולם לענ"ד דבר זה תמוה דהא הא דאין למידין למד מן הלמד בקדשים מקראי הוא דילפי' לי' בזבחים דמ"ט ע"ב ואותם המקראות כתובים בקדשים גמורים דהיינו קרבנות יעוי"ש וא"כ מנא לן שיהי' הכלל הזה נוהג בתרומה דנקראת רק קודש אבל קלה הוא מקדשים כמבואר ביבמות דע"ג ע"ב דמה לקדשים שכן פנקעכ"ס יעוי"ש וא"כ אין ללמוד איפוא תרומה מקדשים כלל וכן מבואר להדיא בקידושין דמ"א ע"ב דכי היכי דחולין מקדשים לא ילפי' ה"נ לא ילפי' תרומה מקדשים משום דתרומה ישנה חול אצל קדשים יעוי"ש:

ואולם מצינו דוגמת סברת הפ"מ הנ"ל בשבת דכ"ה ע"א דאמר כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת וכתבו התוס' שם הטעם משום דדמיא לקודש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קודש עכ"ל וע"ע זבחים דצ"ו ע"ב ת"ר חטאת (דכתי' גבי מריקה ושטיפה) אין לי אלא חטאת (שטעון מריקה ושטיפה) כל קדשים מניין ת"ל קודש קדשים הוא יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה כו' עש"ה ומוכח דלולי מיעוטא דאותה היינו למידין תרומה מקדשים ואולם לפי' התוס' שם ד"ה מדאיצטריך אין ראי' עש"ה ותבן ועי"ל דהך דזבחים שאני דכתי' קודש קדשים הוא וע"כ ה"א לרבות תרומה על דרך המבואר בכתובות דכ"ה ע"א אקרא דאשר לא יאכלו מקודש הקדשים עד עמוד כהן וגו' ע"ש דקאמר לא במידי דאיקרי קודש (דהיינו תרומה) ולא במידי דאיקרי קדשים וכו' וע"ע בזבחים דצ"ג ע"א ור"ע אותה פרט לתרומה וכו' עש"ה וע"ע תוס' מכות די"ד ע"ב ד"ה ההוא ותוס' פסחים דפ"ב ע"ב ד"ה ובמקום אחר הארכתי ואכ"מ:

ואמנם באמת מגוף דברי הירושלמי הנ"ל אין הכרח כלל לומר כדעת הפני משה הנ"ל דתרומה דינה כקדשים לענין למד מן הלמד דכיון דבירושלמי הנ"ל הלמד האחרון הוא קדשים ממש והמלמד הראשון הוא פסח דהוא ג"כ קדשים ממש א"כ שפיר תלוי בכללא דאין למידין למד מן הלמד אף על גב דהאמצעי הוא תרומה ולא קדשים דעד כאן לא פליגי אמוראי בזבחים דמ"ה ע"א וד"נ ע"א וד"ס ע"ב אי בתר למד אזלי' או בתר מלמד אלא במלמד הראשון ובלמד האחרון יעויש"ה אבל כשגם שניהם הם בקדשים לא מצינו כלל שיהי' תלוי באמצעי ויוכל האמצעי להיות חולין גמורים ואעפ"כ שפיר נוהג כללא דאין למידין למד מן הלמד וצ"ע:

והנה נסתפקתי בדיני נזירות אי בעי' בהו שינה לעכב ואי למידין בהו למד מן הלמד וזה עפ"י המבואר בנזיר ד"ט ע"א דלב"ש דס"ל דאין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות ומבואר שם במפרש ובתוס' הטעם משום דכתי' בנזיר קדוש יהי' וגו' ע"כ דינו כהקדש יעוי"ש ולפמ"ש למעלה בכלל ז' הוא עפ"י המבואר בסיפרי ובמ"ר קדוש הוא לד' זו קדושת הגוף ועכ"פ מבואר דנזיר דינו כהקדש ומדמינן לי' להקדש וא"כ יש להסתפק ג"כ אם אין נוהגים בו מדות הקדשים דניבעי שינה לעכב ושאין למידין למד מן הלמד ועיין בנזיר ד"ה ע"א דס"ל לר' נהוראי דנזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום ויליף לי' מכהנים ע"ש ובתוס' שם ד"ה מ"ט כ' וז"ל וא"ת והא כהנים עצמם ילפי' מסתם נזיר בג"ש דפרע פרע דמגלחין אחת לל' יום וא"כ נילף נזיר עולם מנזיר סתם דהויא ל' יום וי"ל דלא ניחא לי' למילף קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אף על גב דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו עכ"ל והנה וודאי אין לומר דמה שכתבו בלשונם אף על גב דלמד מן הלמד וכו' כוונתם לזה דא"א ללמוד למד מן הלמד בנזירות הואיל ודינו כהקדש וכנ"ל דז"א דאי נזיר הוא כקדשים לענין זה א"כ מה זה שכתבו דניחא לי' יותר למילף מכהנים משום דקדושת עולם מקדושת עולם ומה מועיל הניחותא בזה אם גזה"כ הוא דאין למידין למד מן הלמד בקדשים וכוונת התוס' צ"ל דהוא בפשיטות דאפי' אי נזירות דינה כחולין דלמידין בהם למד מן הלמד עכ"ז גם בחולין כשאפשר ללמוד מן המקור עצמו יותר עדיף הוא מללמוד למד מן הלמד וכמבואר ביבמות ד"ע ע"ב דמש"ה מוקמינן לג"ש דתושב ושכיר הנאמר בתרומה ופסח לענין ערלות למילף שערל אסור בתרומה כמו שאסור בפסח ולא מוקמינן לי' לאסור אונן בתרומה כמו שאסור בפסח היינו משום דלא שבקינן ערלות דכתי' בגופי' דפסח למילף אנינות דפסח גופי' ממעשר הוא דגמר יעויש"ה וע"כ שפיר הוקשה לתוס' דמדוע יליף ר' נהוראי למד מן הלמד דהיינו נזיר עולם מכהנים וכהנים מנזיר סתם הלא יותר טוב ללמוד מן המקור עצמו דהיינו נזיר עולם מנזיר סתם וע"ז תירצו דיותר ניחא לי' למד מן הלמד משום דתרוייהו קדושת עולם וכו' וז"פ:

והנה עכ"פ מגוף דברי הש"ס נזיר הנ"ל יש לנו ללמוד דדנין מזירות למד מן הלמד דהא ילפי' נזיר עולם מכהנים וכהנים מנזיר סתם ואולם לדעת הפני משה הנ"ל דתלוי גם בדבר האמצעי א"כ י"ל דר' נהוראי ס"ל דתלוי באמצעי לבד וע"כ כיון שהאמצעי כאן הוא כהנים ולא נזירות ע"כ שפיר יליף למד מן הלמד דנהי דגם בכהנים כתי' קדושים יהיו לאלקיהם עכ"ז אין ראי' שגם כהנים יחשבו כקדשים אפי' אם נזיר נחשב כקדשים דהא קדושת נזיר אלימא מכהנים לכמה מילי דנוהג בו איסור יין ותגלחת וטומאה לקרובים משא"כ בכהנים ועיין בתוס' נזיר דמ"ז ע"א ד"ה ואל יטמא נזיר שכ' דלמ"ד דיטמא נזיר ואל יטמא כ"ג (כשפגעו במת מצוה) ה"ה דיטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט ע"ש ואולם מגוף המשנה שם אין ראי' די"ל דרק בנזיר וכ"ג הוא דפליגי אבל כהן הדיוט לכ"ע קיל הוא מנזיר לפי שמותר להיטמא לקרובים משא"כ בנזיר ואדרבה מן המשנה יש להוכיח קצת איפכא אמנם יש גירסא במשנה שם דגורסת להדיא כהן הדיוט ואכ"מ לדבר בזה וכ"ש להאריך:

ודע דבירושלמי קידושין פ"א ריש הלכה ב' ס"ל לר' ישמעאל דבכל התורה כולה אין למידין למד מן הלמד ולאו דווקא בקדשים יעויש"ה במפרשים והוא חידוש גדול וידובר בו אי"ה במ"א בארוכה:

תוכן העניינים

אתוון דאורייתא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה