אתוון דאורייתא· רבי יוסף ענגיל
כלל ד
בו יבואר אם איסור שנשתנה פקע איסורי':
הרא"ש פרק כיצד מברכין סי' ל"ה כתב וז"ל, י"א ש'מוש"ק' הוא זיעת חיה, ונכון יותר שחי' ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוסק והר"ז הלוי ז"ל הי' אוסר לאכלו משום חשש דם. והר' יונה ז"ל (שם לא: מדפי הרי"ף) פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר דפירשא בעלמא הוא אעפ"י שמתחלה הי' דם לא חיישי' להכי דבתר השתא אזלי' שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן לי' ומותר ה"נ אעפ"י שמתחלה דם הי' כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי' ואעפ"י שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראי' עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנה בחידושי הארכתי הרבה בדברי הרבינו יונה הנ"ל במקומות מפוזרים ויען כי הוא דבר כללי ונוגעת לכל הש"ס הסברא הנ"ל דשינוי הדבר מתיר האיסור שבו ע"כ ראיתי לקבץ את כל הדברים הכתובים בזה בחידושי ולהעתיקם פה ואלה המה:
(א) בחידושי בה' דם כתבתי וז"ל, במעדני יום טוב פ' כל הבשר סי' כ"ז כ' אהא דכבד כולי' דם הוא ושרי' רחמנא וז"ל, ופי' רמ"י ז"ל הטעם דלא אסרה תורה אלא דם הנשפך כמים שנא' לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה ואינו נשפך כמים עכ"ל. ודברי הרמ"י הנ"ל הובאו ג"כ בפמ"ג ליו"ד בשפתי דעת סי' ע"ג סק"ב ע"ש ובא ליישב בזה דמנין להם לחכמים באמת הא דכבדא שרי והנה לכאורה עדיין אינו מיושב דבכריתות ד"ד ע"ב מצריך הש"ס לאו מיוחד בדם לאסור דם כיסוי וכתבו התוס' שם דאיצטריך קרא מיוחד לדם כיסוי דה"א דהואיל וצריך לכסותו א"כ אינו נשפך כמים ולא חייבה תורה רק על דם הנשפך כמים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים קמ"ל עכ"ל התוס'* וא"כ השתא דכתיב קרא בדם כיסוי נילף מיני' דאפי' דם שאינו נשפך כמים נמי אסור אולם התוס' חולין דל"ג ע"א ד"ה השוחט כתבו דדם כיסוי חשיב נשפך כמים הואיל ואין מקבלים אותו בכלי ע"ש וצע"ק ואפשר דמה שכתבו התוס' בכריתות שם תיבת "קמ"ל" הכוונה דקמ"ל דדם כיסוי חשיב נשפך כמים וא"כ דברי הרמ"י הנ"ל נכונים דהיכא דאינו נשפך כמים באמת שפיר שרי:
אולם דברי הרמ"י הנ"ל תמוהים לענ"ד מש"ס ערוך בחולין דק"כ ע"א דקאמר דאם הקפה את הדם ואכלו חייב הרי דחייבין אפי' אדם קפוי אעפ"י שאינו נשפך כמים** ואין לומר דשאני התם דהי' צלול מתחלה דז"א דהא דם שבישלו אינו עובר עליו וכתבו הראשונים ז"ל הטעם משום דכתיב בדם ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר וע"כ דם שבישלו דאינו ראוי לכפרה שרי הרי דאע"ג דקודם שנתבשל הי' ראוי לכפרה עכ"ז מפרשינן לקרא המצריך בדם תנאי דראוי לכפרה דקאי אשעת אכילה וע"כ דם שבישלו דבשעת אכילה אינו ראוי לכפרה שרי וא"כ ה"ה לענין תנאי שהצריכה תורה בדם שיהי' נשפך כמים נמי ראוי שנאמר דקאי אשעת אכילה וא"כ בהקפה את הדם ואכלו שפיר ראוי שיופטר אף על גב דהי' צלול מתחלה אולם בשו"ת הרי"ם ליו"ד סי' ז' הקשה באמת על הראשונים ז"ל הנ"ל דמנא להו דקרא דראוי לכפרה קאי אשעת אכילה ע"ש ונלענ"ד שי"ל דגם הראשונים ז"ל הנ"ל מודים דתנאי דראוי לכפרה קאי אעיקרו של דם שיהי' ראוי לכפרה מעיקרו ואז אף אם אח"כ נעשה אינו ראוי לכפרה שפיר אסור וה"ה לענין תנאי דנשפך כמים שפיר אמרי' ג"כ דקאי אעיקרו של דם וע"כ דם שהי' צלול תחלה שפיר אסור אעפ"י שהקפהו אח"כ ועכ"ז לענין דם שבישלו שפיר כתבו הראשונים ז"ל דשרי מטעמא דאינו ראוי לכפרה וזה לפמ"ש בשו"ת הרי"ם שם לחדש טעם אחר בהא דדם שבישלו אינו עובר עליו והוא עפ"י המבואר בש"ס פרק כיצד מברכין דפרי שנשתנה לגריעותא ע"י הבישול אז לאו במילתי' קאי לענין ברכה ואם הי' ברכתו תחלה בפה"א אז אחרי הבישול מברכין עליו שהנ"ב ע"ש ומבואר בזה דבישול חשוב שינוי אם הוא לגריעותא וע"כ בדם שהבישול מגרעו וכמ"ש הרא"ה בבד"ה שהבישול שורף הדם ע"ש א"כ הבישול בדם חשיב שינוי וע"כ דם שבישלו שפיר שרי מטעם שינוי וכסברת הרבינו יונה הנודעת המובאה ברא"ש ברכות לענין מוס"ק שמן חי' עכת"ד השו"ת הרי"ם ז"ל שם:
והנה גוף סברתו זאת דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו הוא מטעם שינוי לענ"ד היא ג"כ דעת הר"ן בפרק כל הבשר גבי ההוא בר יונה שכ' וז"ל וטעמא דדם שבישלו דכיון שנתבשל נפק לי' מתורת דם וכן בדם שמלחו הואיל ומלוח הרי הוא כרותח דצלי חשוב נשתנה ואינו עובר עליו עכ"ל הרי דלא הזכיר כלל טעמא דאינו ראוי לכפרה רק דנשתנה ונפק מתורת דם אולם התוס' במנחות דכ"א ע"א וכל הראשונים ז"ל הרי כתבו הטעם בהא דדם שבישלו וכו' לפי שאינו ראוי לכפרה ונלענ"ד די"ל דלא פליגי בזה כלל הר"ן וראשונים ז"ל הנ"ל כ"א ששני הטעמים איצטריכי באמת וטעם אחד הם וזה על פי מה שראיתי בשו"ת נחלת יעקב סי' ב' בהגהות נכדו הגאון מהר"א תאומים ז"ל שכ' וז"ל ובעיקר קושית המ"א שם בדינו של הרבינו יונה ז"ל כבר כתבנו בגליון האלפסי ברכות הכרעת דעתנו בזה בס"ד דהיכא דאישתני לדבר שאם הי' נולד כן תחלה הי' מותר אז גם עתה ע"י השינוי נהפך להיתר ודנין לי' כאילו נולד כך אבל אם גם בתחלה כן הי' אז הי' אסור אזי אין מועיל השינוי עכ"ל. ולפי"ז אף על גב דבישול הדם חשוב שינוי עכ"ז השינוי לבדו הרי אינו מתיר וע"כ שפיר הוצרכו הראשונים ז"ל לטעמא דאינו ראוי לכפרה וא"כ אילו הי' תחלה כך ר"ל שהי' גם תחלה אינו ראוי לכפרה כמו שהוא עתה אחרי הבישול אינו ראוי הרי הי' מותר וא"כ שוב שפיר מועיל השינוי להתיר כיון שנשתנה לדבר שאילו הי' מתחלה כך הי' מותר משא"כ טעמא דאינו ראוי לכפרה לחודי' ג"כ לא מהני להתיר אילו לא הי' בישול נחשב שינוי כיון דמתחלה לפני הבישול הרי הי' ראוי לכפרה וע"כ לא פקע איסור מיני' במה שנעשה אח"כ אינו ראוי לכפרה דבזה גם הראשונים ז"ל מודים דתנאי דראוי לכפרה לא קאי אשעת אכילה כ"א אעיקרו של דם וכנ"ל וא"כ שפיר אצטריכי שני הטעמים גם יחד טעמא דבישול חשיב שינוי וטעמא דאינו ראוי לכפרה:
ולפי"ז הא דהקפה את הדם ואכלו דחייב דמוקמינן לה במנחות שם בהקפה בחמה דהדר להיות צלול ע"ש ובשו"ת הרי"ם ז"ל שם הוכיח דדבר לח שנתייבש ואפשר שישוב להיות צלול אין היובש נחשב שינוי עש"ה שהוכיח כן מש"ס נדה דנ"ד ע"ב דתנן שם במשנה דשרץ דאין מטמא יבש עכ"ז אם יוכל לשרות מעת לעת ולחזור לכמות שהי' לח אז שפיר מטמא אפי' ביבשותו אלמא דאע"ג דהא דבעי' לח היינו משום דכתי' במותם ודרשי' כעין מותם וכמבואר בגמ' שם דנ"ה ע"א עכ"ז אם יוכל להיות עוד לח חשיב שפיר כעין מותם וא"כ חזינן דבכה"ג לא חשוב נשתנה רק כעין מה שהי' תחלה עכת"ד ולענ"ד הסברא הזאת מפורשת עוד יותר בירושלמי שבת פ"א ה"ד וז"ל תני רשב"י אוכל תשברו מאתם וגו' וגם מים תכרו וגו' מה מים שלא נשתנו מברייתן אף כל דבר שלא נשתנה מברייתו (פי' שמכאן נלמד איסור בישולי עכו"ם) התיבון (כמו מיתיבי) הרי מוטלי' ופונקרסים וקובטיות וקליות והמין שלהם הרי אלו מותרין (ר"ל דתני' כן בברייתא) ניחא כלהו שהן יכולין להשרות ולהחזיר לכמות שהיו (פי' בשלמא מכלהו לא קשה דכיון דיכולין להשרות ולהחזיר וכו' ע"כ לא חשיבי נשתנה מברייתו ושפיר מותרים) קליות למה (פי' הרי נשתנו ע"י האור והם אינם יכולים לחזור לכמות שהיו ולמה מותרים) וכו' עכ"ל הירושלמי והרי מפורשת הסברא הזאת דכשיכול לשוב לכמות שהי' לא חשיב נשתנה מברייתו וא"כ בהקפה את הדם בחמה דהדר להיות צלול דאין הקיפוי חשיב שינוי ע"כ שפיר חייב אעפ"י שעתה כשהוא קפוי אינו נשפך כמים כיון דמתחלה הי' נשפך כמים דתנאי דנשפך כמים לא קאי אשעת אכילה כ"א אעיקרו של דם וכנ"ל אולם בכבד דהוא קפוי מעולם וא"כ לא נאסר מעולם כיון דאינו נשפך כמים ע"כ שפיר כבדא שרי ואין בה משום איסור דם:
אמנם נתיישבתי שגם ע"ז יוקשה מהא דבש"ס דמנחות שם פריך דבהקפה בחמה נמי דהדר להיות צלול עכ"ז אמאי חייב נימא הואיל ואידחי אידחי (פי' דכ"ז שהוא קפוי הרי אינו ראוי לכפרה דהזאה לא הוי כ"א בדם לח וכשישוב להיות צלול גם אז הרי לא יהי' ראוי לכפרה כיון דמתחלה לא הי' ראוי דבקדשים קי"ל הואיל ואידחי אידחי) ומשני דראוי לכפרה בחטאות החיצונות (פי' דלא כתי' בהו הזאה כ"א זריקה וזריקה הוי אפי' בדם יבש) ע"ש וא"כ לפי מה שכתבנו מאי פריך כלל הרי נהי דאינו ראוי לכפרה כשהוא קפוי וגם לא יהי' ראוי לעולם מטעם דיחוי עכ"ז כיון שאין הקיפוי שינוי וכנ"ל א"כ שפיר ראוי שיהי' חייב הואיל ומתחלה הי' ראוי לכפרה טרם שהקפהו והנה י"ל עוד דס"ל לסוגי' דמנחות הנ"ל דהקפה בחמה ג"כ חשיב שינוי אף על גב דהדר להיות צלול והא דמהני הדר היינו רק לשיוחשב ראוי לכפרה כיון שיהי' ראוי אחרי שיוצלל והשינוי לבד הרי אינו מתיר כשראוי עדיין לכפרה וכנ"ל וע"ז פריך שפיר דנימא דיחוי וא"כ הרי לא יהי' ראוי לכפרה גם אחרי שיוצלל אולם גם ז"א דא"כ דקיפוי חשוב שינוי הרי הדרא קושיין לדוכתה דראוי שיופטר מפאת שאינו נשפך כמים כיון שיש כאן שינוי ג"כ אמנם י"ל דכמו דמהני הא דהדר להיות צלול לשיוחשב ראוי לכפרה כיון שאחרי הצלילה יהי' ראוי אלו לא היינו אומרים דיחוי בקדשים וכנ"ל ה"נ חשיב נשפך כמים ג"כ אף בעודו קפוי כיון דהדר להיות צלול ויהי' נשפך כמים אחרי שיוצלל ואין להקשות דא"כ גם גבי כבד נמי הכי דז"א דיש לחלק טובא ולומר דרק בדם שהקפה וכו' דמתחלה הי' נשפך כמים ע"כ אין מתבטל ממנו שם נשפך כמים ע"י שנקפה כיון שאפשר לו עדיין לשוב לקדמותו ולהיות נשפך כמים כשיוצלל משא"כ בכבד דהוא קפוי מעולם ולא הי' בשום פעם נשפך כמים ע"כ אין דנין בו על שם סופו ואין לו שם נשפך כמים מפאת שיהי' נשפך כמים אחרי שיוצלל ותו דקושי' מעיקרא ליתא דאולי א"א להצליל הכבד כלל כ"א ע"י מליחה או צלי' או בישול וע"כ לא מהני בה האי הואיל ואפשר להצליל כיון שאחרי שתוצלל אדרבה תהי' מותרת מטעם דם שמלחו או דם שבישלו:
אמנם גוף הדבר אשר כתבתי דדם שהקפה וכו' דחייב עליו היינו משום דהי' צלול מתחלה ואינו דומה לכבד שקרוש ועומד מעודו ומעולם לא הי' נשפך כמים נתיישבתי שיש סתירה מפורשת לזה מירושלמי פ"ב ממס' מעשר שני ה"א וז"ל מנין שהשתי' בכלל אכילה רבי יונה שמע לה מן הדא כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה (וכיון דאינו אוכל א"כ פטור עליו משום אכילת דם וא"א לאוקמי קרא אדם שקרש) אלא כי אנן קיימין כמות שהוא (פי' דעל כרחך איירי קרא בדם לח כמות שהוא) והתורה קראה אותו אכילה (א"כ שמע מינה דשתי' בכלל אכילה) והתני הקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב (פי' וא"כ אכתי דילמא איירי קרא בדם קפוי וקרוש) מה עבד לה ר' יונה (פי' לההיא ברייתא דדם שקרש וכו' דסותרת לברייתא דהקפה וכו') אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין (פי' דמתחלה הי' הירושלמי סבור דהך ברייתא דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה הוי אפי' לענין איסור ועתה תי' דרק לענין טומאת אוכלין איירי דכיון דאינו ראוי כל כך לאכילה ע"כ בעי מחשבה אבל לענין איסור שפיר חייב עליו כברייתא דהקפה וכו' וא"כ שפיר איכא לאוקמי קרא דכל נפש מכם לא תאכל דם בקרוש וקפוי ואכתי שתי' בכלל אכילה מנ"ל) חזר ר' יונה ושמעה מן הכא ונתת הכסף וגו' עכ"ל הירושלמי הצריך לענינינו ומוכרח מזה דהא דדם שהקפה וכו' אין הטעם הואיל והי' צלול מתחלה דא"כ אכתי נילף מקרא דדם דשתי' בכלל אכילה דאין לדחות כמו שדחה הירושלמי דקרא אהקפה קאי ורק אכילה אסרה תורה ולא שתי' דז"א דא"כ שוב צלול שרי וא"כ שוב גם בהקפה וכו' ראוי שיהי' מותר מפאת שאינו נשפך כמים דאין לאסרו מטעם שהי' צלול תחלה כיון דצלול גופי' הרי אמרת דשרי ועל כרחך דליתא לסברא הנ"ל כלל ולא בעי' בדם כלל שיהי' נשפך כמים ושפיר בהקפה אסור אף אי צלול שרי וע"כ שפיר אין ללמוד מדם דשתי' בכלל אכילה כיון דאיכא לאוקמי קרא בהקפה והנה גם בש"ס דילן רפ"ג דשבועות יליף דשתי' בכלל אכילה באיסורין מקרא דונתת הכסף וגו' ע"ש וא"כ הדיוק הזה עצמו יש לדקדק ג"כ מש"ס דילן דמדלא יליף דשתי' בכלל אכילה ממקרא הנאמר באיסור גופי' דהיינו בדם ועל כרחך הטעם שיש לדחות דקרא איירי בהקפה וכמו שדחה הירושלמי הנ"ל וא"כ מוכרח דהקפה אסור אף אי צלול שרי וא"כ אין הטעם בהא דהקפה וכו' מפאת שהי' צלול תחלה ומוכרח מהא דהקפה וכו' דלא בעי' בדם כלל שיהי' נשפך כמים ושגם דם קפוי וקרוש מעודו יש בו איסור דם:
ועוד קשה לי על דברי הרמ"י ז"ל הנ"ל ממ"ש התוס' בפכ"ה אהא דכבדא מה אתון בי' דהאיבעי' הוא דהואיל וכבד כולי' דם הוא ושריא רחמנא ע"כ אף בפירש ראוי שיהי' מותר וק' דלדבריו ז"ל הרי אין החידוש בכבד בלבד רק דהתורה גזרה על כל דם שאינו נשפך כמים דשרי ואנן ילפי' מיני' דכבד שרי מטעם זה וא"כ כשנפלט מן הכבד דם והוא נשפך כמים אחרי הפליטה שפיר ראוי שיהי' אסור ואי משום דכשנפלט שוב הוי דם שבישלו ולא הי' שעת הכושר לאיסור א"כ בכל דם נמי נימא הכי דאחרי שפירש בבישול ישתרי כיון דלא הי' שעת הכושר לאיסור דדם האיברים שלא פירש שרי וצע"ג בכ"ז:
והנה חשבתי לומר דהא דכבדא שרי נלמד מדכתיב בפסח ראשו על כרעיו ועל קרבו, וא"כ התירה תורה כל הבני מעיים ואף הכבד בכלל וכמ"ש התוס' פסחים דף ע"ד ע"א ד"ה כבולעו וז"ל, ואף על גב דבעי למישרי הכא גבי פסח לכתחלה אף על גב דבני מיעי' בתוכו ואיכא נמי כבד (וכבדא עילוי בישרא הרי אסור לכתחלה מדרבנן) גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתי' ראשו על כרעיו ועל קרבו, עכ"ל. אולם גם הא בורכא דהא קי"ל דדם שבישלו אינו עובר עליו, וא"כ כשצולין הכבד בפסח שפיר מותרת מה"ת ואכתי אין ראי' מזה דאין בכבד איסור דם ותו דגם לדיעות הסוברים דדם שבישלו עובר עליו עכ"ז הרי התורה התירה רק צליית הכבד עם הפסח אבל אכילת הכבד הרי לא הותרה עדיין ואי דהפסח בולע מדם הכבד עכ"ז לדעות הסוברים דטעם כעיקר לאו דאורייתא אכתי אין ראי' ועוד דילמא הית' כוונת התורה רק לצלות הכבד אחרי שימלחנה תחלה וכמ"ש התוס' בפסחים שם שהי' עושין כן באמת למ"ד דכבדא עילוי בישרא אפי' בדיעבד אסור ע"ש ועוד נראה פשוט דרק אליבא דאמת דכבדא שרי ע"כ שפיר כתבו התוס' דפסחים הנ"ל דהוא בכלל קרא דראשו על כרעיו וגו' אבל ללמוד ממקרא זה עצמו שהכבד מותר וודאי אי אפשר דוודאי אין בכלל הכתוב דראשו על כרעיו הדברים האסורים אשר בהפסח וא"כ כיון דמסברא החיצונה כבד דם הוא ואסורה משום דם א"כ אין הכבד בכלל המקרא הזה כלל:
והנה לולי כתבו התוס' והראשונים ז"ל דכבד כולה דם הוא ושרי' רחמנא והביאו ראי' מגמ' פכ"ה דקאמר אסר לן דמא שרא לן כבדא הי' אפשר לומר דכבד בשר הוא רק שיש בו הרבה דם והוא אסור באמת והא דשרא לן כבדא הכוונה דהבשר שלו יש לו ג"כ טעם דם ועכ"ז מותר וה"ז כמו שאמרו שם חזיר מוחא דשיבוטא גירותא לישנא דכוורא ותדע עוד דהקלירי כתב מדם טחול הדם והוא מהירושלמי וכמ"ש התוס' בחולין שם אהך דאסר לן דמא ע"ש ועל כרחך דטחול בשר הוא דאי דם הוא ושרי' רחמנא א"כ גם דם הנפלט ממנו ראוי שיהי' מותר וכדעת התוס' הנ"ל בכבד ואילו בכריתות פרק דם שחיטה חשבי' להדיא דם הטחול בין דם האיברים לאיסור ע"ש וא"כ על כרחך דטחול בשר הוא רק טעם דם לו וא"כ ה"ה בהא דאמרי' בש"ס דידן אסר לן דמא שרא לן כבדא שפיר יש לפרש כן דכבד בשר הוא ורק טעם דם לו וכנ"ל אולם בבכורות דף נ"ה ע"א איתא זכרותא דדמא כבדא (עיקר ושורש הדם הוא הכבד) כדר' יצחק דאר"י כבד (של נבילה) שנימוח מטמא ברביעית (כדין דם נבילה שהוא מטמא ברביעית), עכ"ל הגמ'. ומוכח להדיא דכבד כולה אך דם קפוי הוא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' טומאת מת הי"ד וז"ל כבד שנימוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה עכ"ל וא"כ קשה באמת דמנא להו לרבנן דכבדא שרי וכמו שהעיר הרמ"י ז"ל הנ"ל וצ"ע:
(ב) בחידושי בה' דם הנ"ל כתבתי עוד וז"ל במנחות דכ"א ע"א אהא דאמר התם דדם שבישלו אינו עובר עליו כ' רש"י ז"ל וז"ל דהא לא חייבה תורה אלא אדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו תו לא חזי למילתי' עכ"ל והנה הדבר צריך טעם דמדוע דם קדשים שנתבשל לא חזי למילתי' ופסול לזריקה והנה במנחות דפ"ו ע"ב איתא במשנה דמעושן או מבושל פסול לנסכים ע"ש וכתבו הרא"ש פרק המוכר פירות והר"ן בפרק ערבי פסחים דהטעם משום דנשתנה ע"י הבישול ושינוי פוסל לנסכים וכדאמרי' בבכורות די"ז ע"א הדלה הגפן ע"ג תאינה יינו פסול לנסכים מ"ט זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו עכ"ל הגמ' והכוונה דבכה"ג קלט הגפן ריח התאנה ונשתנה ריח הגפן ע"י כך עכת"ד הרא"ש והר"ן והנה לפי פירושם ז"ל דפסול דמבושל לנסכים הוא משום דנשתנה מברייתו ע"י הבישול וילפי לה מהא דהדלה וכו' א"כ לדידהו הא דמה זבח שלא נשתנה ג"כ הכוונה בהכרח דדם או אימורין שנשתנו מברייתן פסולים לזריקה ולהקטרה וא"כ תיקשי ג"כ דמאי היקישא דנסכים לזבח גופי' מנ"ל:
והנה גם הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כרא"ש ור"ן הנ"ל, שכתב בפ"ו מה' איסורי המזבח ה"ט וז"ל, ואלו הן היינות הפסולים לגבי מזבח המתוק והמעושן והמבושל באש או בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול עכ"ל מוכח גם דעתו ז"ל דמבושל פסול לנסכים מטעם שינוי והנה בפי"ו מה' מעשה הקרבנות הי"ד כ' וז"ל, וכיצד עושה ביין הבא בפ"ע נותן עליו מלח ומנסכו וכו' עכ"ל וכתבו נושאי כליו שם דס"ל דהא דממעטי' בסוגיא דמנחות דכ"א ע"א הנ"ל יין של נסכים ממלח היינו רק יין חובה אבל נסכי נדבה בעו מלח ע"ש ואמנם אכתי תיקשי דכיון דסתם מליחה למזבח מפאת מצוות על כל קרבנך תקריב מלח הוא כמו מליחה לקדירה וכמבואר שם במנחות בגמ' ע"ש וכה"ג הוי המליחה כרותח ודמי לבישול וכמו שמדמה הש"ס שם דם שמלחו לבישלו ע"ש וא"כ גם נוסכי נדבה איך אפשר למלחם הא יופסלו מטעם שינוי אולם אין זה קושי' דכיון דהרמב"ם ז"ל לא כ' דרתיחת הבישול בעצמותו נחשב שינוי מברייתו לפסול ורק בעבור שמשנה הטעם הוא דנחשב שינוי וכמו שהעתקתי לשונו שכ' והמבושל עד שנשתנה טעמו בבישול וא"כ נהי דמליח הוא ג"כ כרותח עכ"ז אפשר שכך הוא הטבע ביין שרק רתיחת הבישול משנה טעמו אבל לא רתיחת המליחה וא"כ שפיר אין המליחה נחשבת שינוי:
ועוד אפשר דמדכ' הרמב"ם ז"ל הנ"ל ואלו הן היינות הפסולים כו' המתוק והמעושן והמבושל עד שנשתנה טעמו בבישול ולא כ' סתם ונשתנה טעמו בבישול ע"כ נראה כוונתו שנשתהה בבישול כל כך זמן עד שנשתנה טעמו וא"כ כיון דצריך זמן לזה ואין הטעם משתנה בתחלת הבישול מיד א"כ ה"ה במליחה וא"כ שפיר אפשר למלוח יין הבא בפ"ע ולנסכו מיד בעוד שלא נשתנה הטעם ולפי"ז יהי' ראי' מדברי הרמב"ם אלה למ"ש הבית יעקב והובא בפתיחת הפמ"ג לה' מליחה דדם שמלחו ושבישלו בתחלת מליחה או בישול עובר עליו ע"ש וזה דהא הא דדם שבישלו אינו עובר עליו נראה דהוא משום דבישול חשוב שינוי וכרא"ש ור"ן ורמב"ם הנ"ל ודם שנשתנה פסול לזריקה וכש"ס בכורות הנ"ל דקאמר מה זבח שלא נשתנה וכמו שפירשתי למעלה דהכוונה דדם או אימורים שנשתנו פסולים לזריקה ולהקטרה וע"כ דם שבישלו אינו עובר עליו דלא חייבה תורה בדם כ"א כשראוי לזריקה וכנ"ל וא"כ כיון דמוכח מלשון הרמב"ם הנ"ל דבישול בתחלתו לא חשיב שינוי וצריך זמן לזה וכנ"ל א"כ שפיר ראוי שיעבור אדם שבישלו בתחלת בישולו ואולם גם מה שכתבתי ראשונה ביישוב דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דיין הבא בפ"ע בעי מלח דהוא משום דמליחה לא חשיב שינוי רק הבישול מפאת שהבישול משנה הטעם משא"כ מליחה אפשר דאין משנה הטעם הנה אין סתיר' לזה מסוגי' דמנחות הנ"ל דקאמר דדם שמלחו ג"כ אין עובר עליו כמו בדם שבישלו ובדם שבישלו כתבנו דהטעם הוא מפאת שהבישול נחשב שינוי וכנ"ל וא"כ מוכח דגם מליחה חשוב שינוי דז"א דאטו כל הטבעיים שוים ודילמא יין כך הוא טבעו שרק הבישול משנה טעמו ולא המליחה ולדם יש טבע אחרת שגם המליחה משנה טעמו:
ואולם רש"י ז"ל יש לו שיטה אחרת לגמרי בש"ס בכורות הנ"ל דאהא דמה זבח שלא נשתנה פי' הוא ז"ל שם דנדמה פסול לקרבן עכ"ל נראה מזה שהוא ז"ל מפרש דהואיל וקלט הגפן ריח התאנה ויש לו ריח תאנה ונדמה למין אחר ע"כ דמי לנדמה בבהמה וזהו שאמרו בגמ' מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו הכוונה שלא נשתנו ממינם להדמות למין אחר וא"כ לפירש"י הנ"ל אין לנו לימוד כלל מש"ס בכורות הנ"ל לפסול יין מבושל לנסכים ושוב ראיתי שכבר העיר בזה הפלפולא חריפתא ברא"ש פרק המוכר פירות שם על דברי הרא"ש הנ"ל שכ' ללמוד מש"ס בכורות הנ"ל דיין מבושל פסול לנסכים משום דנשתנה מברייתו וע"ז תמה דלרש"י ז"ל הנ"ל אין הפירוש כן כלל בש"ס בכורות הנ"ל ע"ש:
והנה ראיתי באמת ברש"י מנחות שם דפ"ו ע"ב דאמתני' הנ"ל דמעושן או מבושל פסול לנסכים כ' הוא ז"ל ד"ה מעושן וז"ל, כשהיו הענבים מרים הי' מעשנין אותן כדי למתקן או מבשלין אותן עכ"ל הרי שהוא ז"ל פירש דמעושן ומבושל קאי אענבים מרים ולא איין מעושן ומבושל ובענבים מרים א"צ לבא לטעמא דשינוי רק הטעם פשוט דהואיל ומרים הם (במצמותם) [בעצמותם] ע"כ אין מתמתקין כל כך ע"י העישון והבישול ואכתי מאיסי לגבוה מפאת מרירותם וכעין דאיתא בש"ס שם דפ"ז ע"א חוליא דשימשא מאיס ע"ש בפירש"י ופסילי משום הקריבהו נא לפחתך ומה שלא פירש"י בפשיטות דקאי איין מעושן או מבושל נראה פשוט דלטעמי' אזיל דלפי פירושו בש"ס בכורות הנ"ל הרי אין לנו לימוד כלל לפסול יין מעושן או מבושל אמנם זכרתי מש"ס זבחים דס"ד ע"א דקאמר דאין מקיפין את המזבח בנסכים שמא יתעשנו ופירש"י ז"ל ד"ה יתעשנו דהנסכים יתעשנו כשיקיף בהם את המזבח ע"י עשן המערכה וקי"ל במנחות דפ"ו דיין מעושן פסול עכ"ל וצ"ע דבמנחות פי' הוא עצמו ז"ל פירוש אחר לגמרי דקאי אענבים ולא איין וכנ"ל ועכ"פ חזינן מש"ס זבחים הנ"ל להדיא דיין מעושן שנתעשן היין ג"כ פסול אולם אפשר דע"י העישון נעשה גרוע ופסול ג"כ משום הקריבהו נא לפחתך ואכתי אין ראי' מכאן לפסול מטעם נשתנה:
והנה אפי' יהי' לנו טעם לפסול נשתנה עכ"ז ראוי לנו לחפש אם נמצא עוד מקום דבישול חשיב שינוי זולת הך דיין מבושל והך דדם שבישלו וכו' והנה במס' ע"ז דל"ז ע"ב אמרי' להדיא דשלקות עכו"ם אסורי' מדכתי' אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו מברייתן אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"ש ומבואר להדיא דבישול חשוב שינוי מברייתו ומצינו עוד בפ' כיצד מברכין דפרי שנשתנה לגריעותא ע"י הבישול לאו במילתי' קאי לענין ברכה ואם הי' תחלה ברכתו בפה"א אזי אחרי הבישול מברכין עליו שהכל ע"ש וע"ע בסוכה דל"ו ע"א דקאמר דאתרוג כבוש או שלוק פסול ע"ש והט"ז בש"ע או"ח כ' דאפי' כבוש בדבש כאשר הוא הדרך לטמנו בדבש למען ישאר לח ג"כ יש לפסול מטעם כבוש כמבושל ע"ש ואין שום טעם לפסול בכה"ג כ"א מחמת דבישול חשוב שינוי מברייתו ולא חשיב עוד אתרוג וגם מהש"ס גופא יש להכריח כן דעל כרחך לא איירי בחסר מבחוץ ע"י הכבישה והבישול דא"כ תיפוק לי' מטעם חסר וגם אין הטעם מכח שהכבישה והבישול ממעכין אותו בפנים דא"כ ליפשוט מינה התם דחסרון בפנים באתרוג שמי' חסרון ועל כרחך דשינוי הבישול לבד פוסלו וכנ"ל וה"ה הכבישה פוסלת ג"כ מפאת דכבוש כמבושל וחשוב שינוי ולפי"ז יהי' ראי' מכאן דדם שנכבש ג"כ שרי מה"ת כמו דם שבישלו דכיון דשריותא דדם שבישלו הוא רק משום דבישול חשוב שינוי ושינוי פוסל לזריקה והתורה אסרה רק דם הראוי לזריקה וככל הנ"ל א"כ ה"ה כבישה דחשיב שינוי כבישול וכנ"ל שפיר ראוי שיתיר הדם מה"ת כמו בישול שמתיר:
וע"ע בש"ס חולין דק"ה ע"א מים הראשוני' נוטלין בין בחמין ובין בצונן א"ר יצחק בר יוסף א"ר ינאי לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן אבל היד סולדת בהן אין נוטלין בהן וברש"י ד"ה סולדת כ' וז"ל אם היד סולדת בהן ביטלם ונשתנו מתורת מים עכ"ל ומפורש גם כן בזה דבישול חשוב שינוי ושע"י הבישול נחשב לדבר אחר ממה שהי' תחלה וע"ע במ"א סי' תס"ב שנסתפק בחטה הנמצאת במי דבש אי מיקרי מי פירות דכיון שנשתנה טעם המים ע"י בישול ע"כ אפשר דבטל מתורת מים ומיקרי מי פירות ואינם מחמיצין ע"ש אולם משם אין ראי' דשם רק טבע המים נשתנה ע"י הבישול להיות טבעו כמי פירות שאינם מחמיצין משא"כ לשיסתלק דין הדבר ע"י הבישול המשנה הטעם אין ראי' משם:
והנה עיינתי בשו"ת הרי"ם יו"ד סי' ז' וראיתי שהביא גם הוא ז"ל שם דברי הרא"ש פרק המוכר פירות הנ"ל ודברי הש"ס פרק כיצד מברכין הנ"ל ועפ"י דברי הש"ס פרק כיצד מברכין הנ"ל דכל שנשתנה לגריעותא ע"י הבישול לאו במילתי' קאי לענין ברכה חידש הוא ז"ל שמה דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו אין הטעם מכח שאינו ראוי לכפרה רק הטעם משום דדם אישתני לגריעותא ע"י הבישול וכמ"ש הרא"ה בבד"ה שהבישול שורף הדם ע"ש וע"כ לאו במילתי' קאי לענין איסור עש"ה והנה עפ"י דבריו אלה דיש חילוק בשינוי אם הוא למעליותא או לגריעותא גם לענין איסור יש לפרש הא דאיתא בחולין דק"כ ע"א הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ופריך בשלמא הקפה את הדם ואכלו אחשובי אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו (אמאי חייב) אכילה כתיבא בי' (וליכא) אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות השותה עכ"ל הגמ' ונראה הכוונה דאוכל שנעשה משקה או משקה שנעשה אוכל חשוב נשתנה ולהכי קאמר בשלמא הקפה את הדם ואכלו אחשובי אחשבי' ר"ל הוסיף במעלתו והעדיפו מאשר הי' בתחלה כי הי' ידוע להם ז"ל שדם קפוי עדיף מצלול וא"כ אישתני למעליותא ואין זה חשוב שינוי משא"כ בהמחה וכו' דגרע דגם זה הי' ידוע להם ז"ל דחלב מחוי גרע מיבש וע"כ קשיא דלישתרי מטעם נשתנה וכ"כ בחידושי הרשב"א שם דהא דאצטריך קרא דנפש לרבות המחה וגמעו היינו משום דנשתנה מבריתו וה"א דלישתרי עש"ה וכ"כ בס' מקור חיים סי' תס"ז סק"ד להביא ראי' מדברי הרשב"א אלה לדעת הרבינו יונה ז"ל הובאה ברא"ש ברכות דס"ל דשינוי מתיר איסורים בכל התורה ע"ש ואם כי יוקשה לפי"ז לשון הש"ס דקאמר אלא המחה וגמעו אכילה כתיב בי' ומוכח דאין סברת ההיתר מטעם נשתנה רק משום דאכילה כתי' בי' וליכא כיון שאינו אוכלו רק שותהו כבר עמד ע"ז החת"ס ז"ל הובא בשו"ת נחלת יעקב סי' ב' ע"ש:
והנה מה שכתבתי דהא דקאמר אחשובי' אחשבי' הכוונה שהעדיפו והוסיף במעלתו ראיתי באחרון אחד ונשכח ממני אנה ראיתי שכ' דקושיית הש"ס אהמחה וגמעו הוא משום דלאו דרך אכילה היא ושראוי שיופטר מטעם שלכ"א ולהכי קאמר בשלמא הקפה את הדם ואכלו אחשובי אחשבי' ר"ל כיון שהוא בעצמו הקפהו א"כ אחשבי' בידים והראה שחשוב הוא אצלו וע"כ שפיר חייב והוא כמו תיבת אחשבי' הרגיל בש"ס ופוסקים ואיני זוכר סברת האחרון הנ"ל בחילוק שבין הקפה להמחה וכו' ומדוע בהמחה לא שייכא סברא דאחשבי' והנה גוף דבריו אלה דהמחה וגמעו הוי שלכ"א מבוארים ברש"י פסחים דל"ה ע"א דאהא דקאמר התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח כ' רש"י ד"ה אין אדם יוצא וז"ל דהא לאו דרך אכילה קאכיל לי' עכ"ל. ואולם דע שעכ"ז גם מה שכתבתי אני דהא דאחשובי אחשבי' הכוונה שהעדיפו נכון הוא בביאור המלות אף שנאמר תיבת אחשבי' כי כמו כן תמצא ברי"ף פרק ערבי פסחים שכ' וז"ל ויין מזוג נמי אחשובי אחשבי' דא"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים הלכך מקדשין עליו עכ"ל והתם הכוונה הוא שהעדיפו ע"י המזיגה כי המזוג טוב לשתי' יותר מן האינו מזוג אשר יקשה לשתות עבור חזקו וכמו שפירש"י בברכות ד"נ ע"ב בפלוגתא דר"א ורבנן הנ"ל ומש"ה מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה דעבור חשיבות הברכה בעי' יין מזוג הטוב לשתי' ולשון הרי"ף הנ"ל הוא ממש כלשון הגמ' ב"ב דצ"ח ע"ב דקאמר אי למעוטי מזוג עלויי עיילי' דא"ר יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וכו' אלא דתחת תיבות עלויי עיילי' שבגמ' כתב הרי"ף חשובי אחשבי' וא"כ מצינו להדיא תיבות אחשובי אחשבי' שהכוונה בם דעלויי עיילי' והעדיפו וא"כ שפיר ניתן להאמר גם כאן בסוגיא דחולין הנ"ל דתיבות אחשובי אחשבי' הכוונה שהעדיפו:
והנה בס' שו"ת הרי"ם הנ"ל הקשה דאמאי נקט בברייתא דחולין הנ"ל הקפה את הדם וכו' הל"ל נקרש וכמ"ש במשנה יומא נתנו לממרס כדי שלא יקרש הרי שטבע הדם לקרוש מעצמו אם לא ימרסו בו וא"כ ה"ל למינקט הדם שנקרש כמו שהוא טבעו ולמה נקט שהקפהו בידים עכת"ק אולם לפי מה שכתבתי דבאמת בהקפה ראוי שיופטר כיון שנשתנה שנעשה ממשקה אוכל רק שטעם החיוב הוא הואיל ואישתני למעליותא ולא חשיב שינוי א"כ היכא דאישתני לגריעותא י"ל דפטור באמת וא"כ י"ל שהי' ידוע לחכמים ז"ל דרק בהקפה נשבח הדם אבל בנקרש נגרע ושכך הוא טבע הדם וע"כ שפיר הוכרח לנקוט הקפה וכו' ויש להביא ראי' לזה ממ"ש בתוספתא פ"ב דטהרות הדם שקרש לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו עכ"ל אלמא דדם קרוש גרע מצלול דצלול א"צ מחשבה וקרוש צריך מחשבה בשביל שראוי לאכילה רק ע"י הדחק וא"כ לפי מה שפירשנו דהא דקאמר הקפה וכו' אחשובי אחשבי' היינו שהעדיפו הוא לכאורה נגד התוספתא הנ"ל והרמב"ם הביאה בהלכותיו פ"א מה' טומאת אוכלין הי"ט ע"ש ועל כרחך לומר דיש הבדל בין דם שהקפה לדם שקרש מאיליו דהקפה דאיירי מיני' בש"ס חולין הנ"ל עדיף מצלול ודם שקרש דאיירי מיני' בתוספתא גרע ובפרט לפי המבואר במנחות דכ"א ע"א דברייתא דהקפה הנ"ל איירי בהקפה בחמה א"כ לפי המבואר במנחות שם דפ"ז ע"א שחום השמש נותן מתיקות בענבים שנתבשלו בו ע"ש וא"כ יוכל להיות שגם בדם טבעו כן וע"כ אין חידוש כלל הא דהקפה בחמה עדיף מצלול ובקרש מאיליו גרע ושפיר הוכרחה הברייתא דחולין הנ"ל למינקט הקפה וכו' ולא נקרש דבנקרש הרי פטור באמת משום דאישתני לגריעותא:
אחרי כתבי זה מצאתי בירושלמי פ"ב ממס' מעשר שני ה"א עמד על סתירת הברייתות הנ"ל דהיינו ברייתא דהקפה את הדם דחייב וברייתא דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומשני דיש חילוק בין איסור לטומאה ע"ש וא"כ מוכרח מירושלמי זה דלא כמו שכתבנו רק דגם דם שהקפה גרע מצלול כמו שקרוש גרע מצלול דאל"כ הרי אין סתירה כלל מברייתא דדם שהקפה לברייתא דדם שקרש ואם שעדיין מקום אתי ליישב גם זה עכ"ז אין להאריך בזה:
ואכתוב פירוש אחר שנלענ"ד לפרש עוד דברי הגמ' חולין הנ"ל דדם שהקפה אחשובי אחשבי' וזה עפמ"ש התוס' בחולין שם דקושית הגמ' אהמחה וגמעו היינו משום דהוי שתי' ולא אכילה דאע"ג דבעלמא שתי' בכלל אכילה היינו רק בדבר שהי' מתחלתו משקה משא"כ בחלב שאוכל הוא מתחלתו אלא שהוא המחהו ועשאו משקה ע"ש ולפי"ז י"ל דה"ק בשלמא הקפה את הדם ואכלו אחשובי אחשבי' ר"ל עוד העדיף ענין איסור שבו כי כ"ז היותו צלול לא הי' אסור רק מטעם שתי' בכלל אכילה דבדם כתי' רק אכילה בקרא כל נפש מכם לא תאכל דם וא"כ כ"ז היותו צלול ומשקה לא הי' איסורו מבואר רק נכלל בהכתוב ועתה כשהקפהו ונעשה אוכל א"צ עוד להא דשתי' בכלל אכילה כיון שהוא אכילה ממש ואיסורו מבואר בכתוב אבל המחה את החלב וגמעו אכילה כתי' בי' וליכא פי' דשם נהפוך הוא דכתי' אכילה בקרא ושתייתו איננה אכילה כלל וכלל כיון דבדבר שהוא אוכל מתחלתו אין שתי' בכלל אכילה וכנ"ל ודו"ק:
והנה נחזור לענין הראשון להבין הא דדם שבישלו דאינו עובר עליו מטעמא דאינו ראוי לכפרה וכפירש"י במנחות דכ"א ע"א הנ"ל והא דאינו ראוי לכפרה גופי' הוא משום דנשתנה ע"י הבישול ושינוי פוסל לזריקה וכש"ס בכורות די"ז ע"א מה זבח שלא נשתנה וכו' וכמו שכתבנו למעלה וא"כ טעמא בעי מדוע שינוי פוסל את הדם לזריקה ואילו לענין איסור אין השינוי מתיר את האיסור שבו והוא מותר רק מפאת שבדם אסרה תורה רק כשהוא ראוי לכפרה אבל השינוי בעצם אין מתיר את האיסור שבו והנה דעת הרא"ש פרק כיצד מברכין הוא ג"כ דאין שינוי מתיר איסורין ע"ש וק"ל ע"ז מש"ס ע"ז דמ"ו ע"ב דבעי התם המשתחוה לקמת חיטים וטחנן מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד ע"ש וקשה דמדוע אין שינוי מתיר בשום איסור ואילו באיסור נעבד איבעי לי' לגמ' שיהי' שינוי מתיר ונלענ"ד ליישב עפמ"ש התוס' בקידושין דט"ז ע"ב ד"ה מה לסימנין וכו' אהא דאיתא התם בגמ' דס"ל לריש לקיש דמיתת האב מוציאה מרשות אדון מק"ו ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות האב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ודחי התם בגמ' וקאמר מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת האב שכן לא נשתנה הגוף והקשו שם התוס' דאכתי כל זה אכניס בק"ו ומה סימנין שאעפ"י שנשתנה הגוף אינן מוציאין מרשות אב ואפ"ה מוציאין מרשות אדון מיתת האב שאעפ"י שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ותירצו וז"ל וי"ל דוודאי גבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם הוצאה משום דאין זה הגוף שקנה אבל גבי אב לא שייך טעם דשינוי הגוף דלעולם הוא אבי' אחר השינוי כמו קודם השינוי עכ"ל רואין אנו בזה דדבר שהוא עצמיי אז אין מסתלק ע"י שינוי וע"כ ייחוס הבת לאב שהוא ייחוס עצמיי לא מהני בי' שינוי משא"כ ייחוס האמה לאדון שמה שהיא אמתו איננו דבר עצמיי בה ורק שע"י מעשה הקנין שקנה אותה נעשה אדונה וע"כ כשנשתנה גופה ואיננה עוד אותו הגוף שקנה אז שפיר אדנותו מסתלקת ויוצאת לחירות ולפי"ז נראה דה"ה באיסורין כל דבר שהוא אסור מאליו ומעצמותו ע"כ אף שנשתנה אכתי באיסורו עומד דבמה יופקע איסורו אבל בנעבד שאין איסורו מעצמותו רק שהאדם ע"י עבדו אליו השים והטיל עליו מיאוס ותיעוב ע"כ אם נשתנה ממה שהי' תחלה שפיר סר התיעוב שבו כיון שאין התיעוב שבו מעצמותו רק שהאדם הוא אשר הטילו עליו בעבדו אותו וע"כ אם נשתנה לדבר אחר א"כ הדבר האחר שהוא עתה הרי לא תיעבו האדם ושפיר ראוי שיהי' מותר ולפי"ז נראה ג"כ דלהיפוך לענין קדושה ג"כ כך הוא דאם יש קדושה עצמיית בדבר אז אין הקדושה מסתלקת ממנו ע"י שינוי משא"כ אם נמצאת קדושה בדבר רק ע"י מעשה אדם אז ג"כ אם נשתנה הדבר ממה שהי' תחלה הרי מה שהוא עתה לא נתקדש ושפיר פקעה קדושה מיני' וע"כ בדם דאם נתקבל מאליו בכלי שרת לא מהני רק שצריך פעולת אדם ולמ"ד כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת צריך ג"כ דעתו וא"כ כיון שנשתנה הדם ע"י הבישול הוי עתה כלא נתקדש ושפיר אין ראוי לזריקה ואין לומר דא"כ יקבלנו עתה אחרי הבישול מחדש בכלי שרת ויתקדש עתה דז"א דקידוש דם בכלי שרת הרי אין מועיל רק בשעת קבלה מצוואר בהמה וכמבואר בזבחים דכ"ה ע"א דאם נשפך הדם מן הצוואר על הרצפה ואספו פסול ע"ש וע"כ לענין שלא יהי' הדם ראוי לזריקה שפיר מועיל שינוי אבל לענין איסור דם שהאיסור הרי הוא דבר עצמיי בו ע"כ שפיר אין מועיל שינוי להתיר וע"כ שפיר צריכים לבא לטעמא דאינו ראוי לכפרה וזה נכון מאוד בעזה"י:
(ג) עוד בחידושי בהלכה הנ"ל וז"ל נלענ"ד ליישב קושית העולם אהא דאיתא בפ"ק דבכורות דפריך דחלב מנ"ל דשרי הא ראוי שתהי' אסורה משום דם למ"ד דדם נעכר ונעשה חלב וכו' ומשני דמדאצטריך רחמנא לאסור בב"ח מכלל דחלב לחודי' שרי ופריך דילמא איצטריך קרא דבב"ח לאסור בישול והנאה ע"ש ומקשים העולם הא בבב"ח איכא ג' כתובים חד לאיסור בישול וחד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וא"כ אי נימא דחלב לחודה אסור באכילה וקרא דבב"ח אתי רק לבישול והנאה א"כ ל"ל ג' כתובים הא בתרי סגי עכת"ק העולם ונלענ"ד ליישב עפ"י מה שהקשה הפמ"ג ליו"ד בסי' ק"ה אסוגי' דבכורות הנ"ל דקאמר דחלב לחודה שרי מדאסר רחמנא בב"ח ואמאי הא חלב אפשר דאסור עדיין מכח דם אלא דבב"ח דרק דרך בישול אסרה תורה א"כ כיון שנתבשלה החלב ה"ל דם שבישלו דאינו עובר עליו וא"כ שפיר איצטריך לאסור מכח בב"ח ע"ש ונלענ"ד דהא בלא"ה קשה דמדוע יאסר חלב משום דם דדם נעכר ונעשה חלב הרי עתה שהוא חלב אינו ראוי לזריקה וראוי שיהי' מותר כמו דם שבישלו דשרי מפאת שאינו ראוי לזריקה כמ"ש הראשונים ז"ל ואולם בס' שו"ת הרי"ם ביו"ד סי' ז' חידש דהא דדם שבישלו שרי איננו מטעם שאינו ראוי לכפרה רק מטעם דנשתנה לגריעותא ע"י הבישול דדם מבושל גרע מחי וכמ"ש הרא"ה בבד"ה ע"ש וע"כ לאו במילתי' קאי לענין איסור וכעין המבואר בש"ס פרק כיצד מברכין דפרי שנשתנה לגריעותא ע"י הבישול אז אחרי הבישול לאו במילתי' קאי לענין ברכה דאם הי' ברכתו תחלה בפה"א אזי אח"כ מברכין עליו שהנ"ב עש"ה בשו"ת הרי"ם הנ"ל ולפי"ז שפיר ראוי שתהי' חלב אסורה משום דם למ"ד דדם נעכר ונעשה חלב שהרי שינוי דם לחלב איננו שינוי לגריעותא דאדרבה דם נפשו של אדם קצה ממנו וכדאי' במשנה סוף מכות ע"ש משא"כ בחלב שטובה לשתי' וע"כ שפיר אין השינוי הזה מתיר ולפי"ז שוב בחלב שבישלה ג"כ שפיר אסורה עדיין משום דם דכיון דחלב מבושלת איננה רעה מחי' א"כ הרי לא נשתנה כלל ושפיר אסור משא"כ בדם שבישלו דדם נגרע ע"י הבישול ע"כ שפיר מותר ודם שנעשה חלב ובישל החלב שפיר חמור באמת מדם עצמו שבישלו ולפי"ז שוב קושית העולם הנ"ל ג"כ לק"מ דכיון דעכ"פ כתיבי ב' כתובים בבב"ח לאסור בישול והנאה א"כ בישול הרי חשוב שינוי באמת להתיר כשנשתנה לגריעותא ע"י הבישול וכנ"ל וא"כ נהי דהבישול בעצמותו איננו מגרע החלב עכ"ז עתה שבישלה עם בשר ונאסרה בהנאה מכח הבישול א"כ שוב שפיר אישתני לגריעותא שהרי מתחלה הית' מותרת בהנאה ונהי דעצמותה איננו גרוע עכ"ז כיון דארי' דאיסורא רביע עלה הרי שפיר גרועה היא מכח זה וא"כ שוב שפיר לגמרי נסתלק ממנה איסור דם ושוב שפיר איצטריך גם לא תבשל הג' לאסור גם אכילתו אבל חלב חי' אכתי שפיר אפשר שתהי' אסורה משום דם ושפיר פריך הש"ס ודו"ק:
(ד) עוד בחידושי שם וז"ל בזבחים דמ"ה ע"ב הקשו התוס' למ"ד דאין איסור חל על איסור אפי' בכולל ומוסיף וב"א א"כ ל"ל קרא למעוטי דם קדשים מנותר וטומאה תיפוק לי' דאין איסור נותר וטומאה חל על איסור דם והניחו בקושי' ע"ש ובגליון הש"ס להגאון ר' עקיבא איגר ז"ל תי' דנ"מ לדם שבישלו דלית בי' תו משום איסור דם ע"ש והנה לדעת רש"י ודעימי' דס"ל להלכה דדם שבישלו עובר עליו א"כ אכתי קשה קושית התוס' הנ"ל ונלענ"ד ליישב גם לדעתם ז"ל עפמ"ש בשו"ת הרי"ם יו"ד סי' ז' והבאתיו כבר כ"פ דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו היינו משום דדם מבושל גרוע מחי וכמ"ש הרא"ה בבד"ה ע"ש ובישול כשהוא לגריעותא חשוב שינוי להפקיע האיסור שבו עש"ה ולפי"ז נראה דדעות הסוברים דדם שבישלו עובר עליו ולא מהני הא דנשתנה להתיר יסודם בזה הוא מש"ס שבת ד"פ ע"ב דתנן שם במשנה שהמוציא חול הגס כדי ליתן על מלוא כף סיד חייב ובג' פריך מאן תנא דחול מעלי לי' לסיד (מדמשערינן בחול כשיעור שינתן בסיד) אר"ח ר' יהודה היא דתני' לא יסיד אדם (בזמן הזה) את ביתו בסיד (משום אבילות על חורבן ביהמ"ק) אלא א"כ עירב בו תבן או חול (שאז אין הסיד לבן ושרי) ר' יהודה אומר תבן מותר חול אסור מפני שהוא טרכסיד (הסיד הוא חזק ומתקשה יותר כשעירב בו חול משאם לא עירב בו וע"כ אסור) רבא אמר אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו וברש"י ד"ה קלקולו זהו תיקונו דאי לאו דמקלקל לי' ומשחירו לא הוי מישתרי (משום אבילות) הילכך על כרחך הא דקשיא לי' מעליותא היא לגבי' ומשערינן בי' עכ"ל ומבואר בזה דאע"פ שהחול מגרע את הסיד בעצם עכ"ז אדרבה כיון שע"י הגרעון הזה הותר הסיד לסוד בו ע"כ קלקולו זהו תיקונו וחשוב מעליותא ולא גריעותא וא"כ לענין דם שבישלו נמי כיון דבישול אינו נחשב שינוי רק בנשתנה לגריעותא א"כ אם תתיר את הדם ע"י הבישול א"כ הרי בזה עצמו נשתנה למעליותא דנהי דעצמותו גרוע במבושל מבחי עכ"ז הרי לא הי' אפשר לאוכלו חי מכח איסורו וע"כ שפיר הוי זה מעליותא במה שנסתלק ממנו איסורו וא"כ כיון שאילו יהי' מותר אחרי הבישול שוב יהי' אישתני למעליותא ע"י הבישול וזה הרי לא חשוב שינוי כלל וע"כ שוב שפיר אסור באמת ושפיר סבירא להו ז"ל דדם שבישלו עובר עליו כיון שאם תתירו אדרבה יהי' אסור ואולם התינח בדם דעלמא משא"כ בדם שהוא נותר וטמא דאילו יופקע איסור דם ע"י הבישול אז הרי יחול מיד איסור נותר וטמא וכמבואר ביבמות דל"ב ע"א דכל היכא דאין איסור חע"א עכ"ז מיתלא תלי וקאי וכשנסתלק איסור הראשון אז איסור השני חל ע"ש וא"כ כיון שגם אם יסתלק איסור דם ע"י הבישול עדיין יהי' אסור משום נותר וטמא א"כ שוב שפיר נשתנה הדם הזה לגריעותא ע"י הבישול בכל האופנים כיון שעצמותו הרי נגרע ע"י הבישול והיתיר הרי לא נעשה על ידו וע"כ שוב שפיר כ"ע מודים בזה דע"י בישולו פקע איסור דם ושפיר צריך קרא לכ"ע למעט דם קדשים מנותר וטומאה דיש נ"מ לבישלו ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י:
ועפיד"ז נראה ליישב קושית הצל"ח בפסחים סוגי' דחזקי' ור"א שהקשה על מה שכתבו התוס' שם דדם נבילה איננו אסור משום נבילה דאל"כ הא דפריך שם אר' אבוה והרי דם וכו' ה"ל לתרוצי דכשהותרה נבילה היא ודמה הותרו וכמו דמשני שם אגיד ועל כרחך דדם נבילה אין בו איסור נבילה וע"כ איננו בכלל היתר שהתירה תורה למכור נבילה לעכו"ם ע"ש וע"ז הקשה הצל"ח דדילמא אכתי דם נבילה אסור משום נבילה ושפיר היא בכלל היתר מכירת הנבילה לעכו"ם ועכ"ז אין ראי' מזה דדם שרי בהנאה דדילמא הית' כוונת התורה שיבשלנו תחלה ואח"כ ימכרנו דדם שבישלו תו לית בי' משום איסור דם עכת"ק ונלענ"ד ליישב עפ"י דברי השו"ת הרי"ם הנ"ל דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו הוא משום דנשתנה לגריעותא ע"י הבישול וכנ"ל והנה כבר הערותי ע"ז למעלה דאיך שרי מכח זה הא אדרבה אם יהי' מותר ע"י הבישול שוב הרי אישתני למעליותא מפאת שנסתלק ממנו איסורו ושוב ראוי שיהי' אסור ונראה לפמ"ש בשו"ת הרי"ם שם לחדש עוד דדם שבישלו עכ"פ איסור יוצא מן הטמא אית בי' דמה שהוא נתבשל עתה הרי הוא יוצא מדם חי שהוא אסור ע"ש ולפי"ז בפשיטות לק"מ שהרי לא נשתנה למעליותא ע"י הבישול כלל כיון שעדיין הוא אסור משום יוצא ואף על גב דאיסור יוצא קיל מאיסור דם דדם הוא במכות ובכרת משא"כ יוצא דהוא איסור גרידא מה"א דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' ויש נ"מ בדיעבד לענין מכות וחטאת עכ"ז כיון שלכתחלה הוא אסור כמו שהי' תחלה שפיר י"ל דלא חשיב הבישול מעליותא וכמובן ולפי"ז נראה לפמ"ש במ"א דיוצא מאיסור אכילה שאסור גם בהנאה אז אין היוצא ממנו אסור בהנאה דהא לר' יהודה איסור הנאה היא רק עשה דנלמד מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולאו הבא מכלל עשה עשה ונודעת דעת הרב המגיד הובאה בש"ך ליו"ד סי' ע"ט סק"ד דרק יוצא מאיסור לאו אסור אבל לא יוצא מאיסור עשה ע"ש ולדעת הרמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות אליבא דהה"מ שם הוי הנאה רק כח"ש דהוא קיל עוד מעשה וכמ"ש התוס' בשבועות דכ"ג ע"ב וא"כ פשוט דאין היוצא ממנו אסור בהנאה (ואפי' לר"מ דס"ל דאיסור הנאה נלמד מנבילה ואפי' נאמר דגם לר' יהודה קרא דאותו גילוי מילתא בעלמא הוא לומר שהנאה הוא בכלל אכילה ושהוא בכלל הלאו דאכילה וכדעת התוס' דלוקין על הנאה וכנודע עכ"ז ג"כ יש לצדד דאין היוצא ממנו אסור בהנאה ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ) ולפי"ז נראה דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו זהו רק לפי האמת דדם מותר בהנאה אבל אי נימא דדם אסור בהנאה א"כ כשבישלו ונשאר רק איסור יוצא לבד והותר בהנאה א"כ הרי נשתנה למעליותא לענין הנאה וא"כ שוב לא חשוב שינוי כלל ואסור לגמרי וא"כ נתיישבה שפיר קושית הצל"ח הנ"ל לנכון דאין לומר דדם אסור בהנאה והיתר דמכירת דם נבילה הוא אחרי הבישול דז"א דאי דם אסור בהנאה א"כ הרי אין הבישול מתיר כלל ועל כרחך דדם מותר בהנאה ודו"ק:
עי"ל ביישוב קושית הצל"ח הנ"ל עפ"י הצעת דברי השו"ת הרי"ם הנ"ל דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו היינו משום דבישול גורע הדם וע"כ חשיב הבישול שינוי ופקע האיסור מפאת שנשתנה (וכבר כתבתי למעלה בכלל זה באות א' שכן הוא ג"כ להדיא דעת הר"ן בפרק כל הבשר גבי ההוא בר יונה וכו' דדם שבישלו דשרי הוא מטעם שינוי ולא כמ"ש ברש"י במנחות דכ"א ע"א דהוא מטעמא דאינו ראוי לכפרה ע"ש) וכן הוא ג"כ דעת הרבינו יונה ז"ל הובא ברא"ש פרק כיצד מברכין דשינוי מתיר איסורים ע"ש ולפי"ז נלענ"ד לפי המבואר ברש"י במס' ע"ז דמ"ו ע"ב אהא דגרסי' התם בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמת חיטין קמחן מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד וכ' שם ברש"י וז"ל להדיוט מישרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמיבעי לי' לגבוה את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון דהדר טחן להו יש שינוי בנעבד דלא מיתסר לגבוה אלא בעיני' אבל היכא דאישתני שפיר דמי או אין שינוי בנעבד ואסור דלא מהני להו שינוי ואית דגרס המשתחוה לחיטין קמחן מהו למנחות וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט אפי' למאן דבעי תפיסת ידי אדם בתלוש דהא איכא תפיסה טובא קצירה ועימור ודישה וכ"ש לגבוה דאסור וכיון דנעשה עכו"ם תו מאי מהני להו שינוי לא מיבעי' עכו"ם דכתי' והיית חרם כמוהו כל שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו אלא אפי' כל איסורי הנאה כן דכל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא עכ"ל ראה זה חדש הוא שרש"י ז"ל חידש לנו בזה דשינוי מתיר איסורי אכילה אבל לא איסורי הנאה דהא הנאה היא עכ"פ והכוונה בזה דאיסור אכילה שנשתנה ונעשה דבר חדש שפיר פקע איסור הראשון והדבר שנעשה ממנו עכשיו הרי מותר בעצמותו אבל באיסורי הנאה אין שינוי מתיר דכיון דעכ"פ בא לו הדבר החדש מכח מה שהי' תחלה א"כ הרי שבח הדבר שהי' תחלה הוא במה שהוא עתה ולא גרע מגידולי איסורי הנאה דאסורין דכשנהנה מהם הרי יש לו הנאה מעיקרן וכן בעצי איסורי הנאה קי"ל דיש שבח עצים בפת ואסור הפת לפי שבאכילת הפת הרי נהנה הוא משבח העצים שבו שעל ידם נתהווה וה"נ הרי הדבר החדש נתהווה מן הדבר הראשון וא"כ עכ"פ יש שבח הדבר הראשון במה שהוא עתה וכשנהנה ממנו הרי הוא נהנה מהווייתו הקדום ודברי רש"י ז"ל הנ"ל דומים ממש למה שכתבו התוס' בע"ז דמ"ט ע"א דגידולי איסורי הנאה אסורים וגידולי איסורי אכילה מותרים ע"ש וכן למ"ש התוס' שם דס"ו ע"ב ובפסחים דכ"ה ע"ב דבאיסורי אכילה אין שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ע"ש והטעם פשוט דבאכילת הפת הוא נהנה רק מן העצים אבל לא אוכל את העצים וכן באכילת גידולין הוא נהנה רק מעיקרן אבל לא אוכל עיקרן וה"נ בשינוי כשנשתנה ונעשה דבר חדש ואוכלו או נהנה ממנו הרי הוא נהנה רק מהווייתו הקדום אבל איננו אוכל מה שהי' תחלה כיון שעתה הוא דבר חדש ודו"ק היטיב ולפי"ז קושית הצל"ח הנ"ל מיושבת בפשיטות דשפיר הקשו התוס' דיש ללמוד מנבילה דדם מותר בהנאה דאין לומר דאסור רק דקרא דמכירת נבילה ודמה איירי אחרי שיבשל הדם דז"א דאי דם אסור בהנאה אז גם דם שבישלו שפיר עובר עליו כיון דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו הוא רק מטעם שינוי וכנ"ל ובאיסורי הנאה הרי אין שינוי מתיר וכדברי רש"י הנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י:
ונראה עוד דאפי' לדעת רש"י במנחות דכ"א ע"א דטעמא דדם שבישלו דאינו עובר עליו הוא משום דאחרי הבישול איננו ראוי לכפרה ג"כ קושית הצל"ח הנ"ל לק"מ דנהי דעתה אין ראוי לכפרה ואין בו עתה איסור דם דהתורה אסרה רק דם הראוי לכפרה דכתי' כי הדם הוא בנפש יכפר עכ"ז הרי לפני בישולו הי' ראוי לכפרה והי' אסור אז משום דם וא"כ אי נימא דדם הוא איסור הנאה א"כ גם עתה אחרי שנתבשל הרי יש בו שבח של דבר האסור בהנאה וא"כ שפיר עדיין אסור בהנאה ומאותו הטעם שאין שינוי מועיל להתיר באיסורי הנאה דהוא משום דעכ"פ הא נהנה הוא מהווייתו הקדום וכדברי רש"י הנ"ל וכנ"ל ה"ה דהא דנעשה אין ראוי לכפרה ע"י הבישול אין מועיל להתיר הדם אילו הי' דם אסור בהנאה וכמובן וז"פ:
ודע כי תמהתי על החוק יעקב ז"ל בה' פסח אשר חשב שמה שדעת הרבינו יונה ז"ל הסובר דשינוי מתיר איסורים דעת יחידית היא ולא מצא לה ריע ומודע והרי גם רש"י ז"ל ס"ל בהדיא כן בדבריו הנ"ל דהא אסר רק שינוי באיסורי הנאה מטעמא דהא הנאה היא וא"כ באיסורי אכילה מוכח להדיא דס"ל דמותרים כשנשתנו ועוד קשה לפי דברי רש"י הנ"ל על החוק יעקב ז"ל שם שחשב להתיר החמץ שנפל לדבש ונתהפך לדבש מטעם שינוי והתיר זה בהפסד מרובה בסמיכה על הרבינו יונה ז"ל הנ"ל ולענ"ד קשה ממ"נ במאי איירי דאם נפל החמץ לדבש קודם הפסח ונתהפך לדבש עוד קודם הפסח פשיטא דשרי דוודאי דבש הוא ולא חמץ רק שהספק הוא בכל איסור שנשתנה דאף שעתה הוא דבר אחר עכ"ז שמא עדיין אסור הוא דלא פקע איסורו וא"כ בחמץ שנעשה דבש קודם פסח בעודו היתר איך יתכן שיאסר בפסח הלא כשבא הפסח נאסר רק חמץ הנמצא לא דבש ואם איירי בחמץ שנתהפך תוך הפסח לדבש אז אין שייכות דברי הרבינו יונה ז"ל לכאן כיון דהרבינו יונה ז"ל איירי רק במוס"ק שמן חי דהוי רק איסור אכילה משא"כ בחמץ שהי' אסור בהנאה כבר אין השינוי מועיל להתירו וכדברי רש"י הנ"ל:
(ה) בחידושי בסוגיא דטכ"ע כתבתי וז"ל נלענ"ד להסביר פלוגתת רש"י ור"י בסוגיא דטפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה ה"ז אסורה בחולין דק"ח ע"א דהר"י פי' דבכולה חוץ לרוטב איירי ורש"י פי' דאיירי במקצתה תוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב ונפלה הטפה על מקצתה שחוץ לרוטב ואציע תחלה דזה מוכרחין אנו לומר לרש"י דהחלב אינו נבלע רק במקצת החתיכה שחוץ לרוטב ואינו נכנס במקצתה שתוך הרוטב שאילו הי' נכנס שם וודאי שהרוטב הית' מבלבלה אותה בה ר"ל ברוטב ובכל החתיכות וא"כ הי' הכל ראוי שיצטרף לבטל כיון שסוף הטפה להתפשט למקצתה תוך הרוטב ומשם לרוטב ולחתיכות ועל כרחך דהחלב נשארה רק במקצתה שחוץ לרוטב ורק הבשר שחוץ לרוטב שנאסר מכח בב"ח וודאי דנבלע מן הבשר הזה עצמו למקצתה שתוך הרוטב דאל"כ מדוע אותה חתיכה אסורה הל"ל רק דמקצתה שחוץ לרוטב אסור ומדתנן אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה ה"ז אסור מוכח דכל החתיכה אסור וא"כ על כרחך הטעם שהבשר עכ"פ שחוץ לרוטב שהוא עצמות החתיכה לא בלוע שפיר נבלע במקצתה שתוך הרוטב ואוסרתו ואולם גם בזה תוגדל הפליאה דהרי כשבא בליעת הבשר הזה למקצתה שתוך הרוטב וודאי דמתפשט מיד ברוטב ובכל החתיכות וא"כ כשאין ס' ברוטב ובכל החתיכות נגד המקצת האיסור שחוץ לרוטב הי' ראוי שיאסרו הרוטב וכל החתיכות וא"כ מדוע אמרי' התם דבלא ניער וכיסה אז רק החתיכה לבדה אסורה ולא מצרכינן כלל ס' אפי' נגד המקצת האיסור שחוץ לרוטב וה"ז ממש שני היפוכים בנושא אחד מה שמקצת החתיכה שבתוך הרוטב אסורה ואילו הרוטב עצמה ושאר החתיכות שבה מותרות כי כל מה שבא ונבלע במקצתה שתוך הרוטב הרי הוא נבלע ג"כ ברוטב ובחתיכות וא"כ איך אפשר שיהי' חילוק בין מקצתה שתוך הרוטב לרוטב עצמה ולחתיכות אם אין בהם ס' נגד המקצת שחוץ לרוטב דביש ס' י"ל דהרוטב והחתיכות מותרים ואילו זאת החתיכה עצמה אף מקצתה שתוך הרוטב אסורה מטעם איסור דבוק אבל באין ס' קשה איך אפשר שמקצתה שתוך הרוטב אסורה והרוטב והחתיכות יהיו מותרים ואפי' ביש ס' ג"כ קשה דיצטרך ס' נגד כל החתיכה ולא לבד נגד החלק האסור שחוץ לרוטב דהא כיון דפסקינן דכל החתיכה נשארת באיסורה יהי' הטעם מפאת איסור דבוק או מאיזה טעם שיהי' א"כ עכ"פ כיון דהחתיכה כולה ואפי' מקצתה שתוך הרוטב אסור א"כ ראוי שתאסור את הרוטב והחתיכות אם אין בם ס' נגד כולה וכמובן וכבר האריך והרחיב הדיבור בכ"ז בשו"ת הרי"ם בחידושיו לחולין שם יעויש"ה:
ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל הנ"ל עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין דק"כ ע"א אהא דמצריך התם בש"ס קרא לחייב כרת בהמחה את החלב וגמעו ופי' הרשב"א בחידושיו דע"כ בעינן קרא לחייב דאי לאו קרא ה"א דהואיל ונשתנה מברייתו שנעשה מאוכל משקה לישתרי עש"ה ועי' בס' מקור חיים סי' תס"ז סק"ד שהביא דברי הרשב"א הנ"ל לראי' לדעת הרבינו יונה ז"ל הובאה ברא"ש ברכות דס"ל דשינוי מתיר איסורים ע"ש והנה תלי"ת מצאתי גם אני סברא זאת ממש במרדכי פרק כל הבשר שכ' אהא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וז"ל אור"י דעיקר קרא דהטמאים לא אתי לאיסור קיפה וכו' אלא אתי לצירן והוא לחלוחית היוצא מן הבשר וכן רוטבן לפי שמהותך השמנונית במים וסד"א דלא ליתסר אלא כמו שנברא שהוא יבש לא מחוי עכ"ל ומפורש בדברי המרדכי אלה דהא דאצטריך קרא לרוטבן היינו משום דהטעם נבלע במים ונמחה בו ונעשה מאוכל משקה ונשתנה מבריאתו וע"כ ה"א דלישתרי. ולפי"ז נראה דכיון דאצטריך קרא לכה"ג א"כ נהי דשם בחולין דק"כ ע"א וע"ב אייתי קראי ע"ז בששה איסורים והם חמץ חלב נבילה שרצים תרומה ביכורים וקאמר התם דילפי' בכל איסורים לחייב בהמחה וגמעו במה הצד מהנך שש איסורים ע"ש עכ"ז לפי המבואר ברש"י ורשב"א חולין דק"ח ע"א אהא דקאמר התם בגמ' דאי בב"ח חידוש הוא כי ליכא נ"ט נמי ע"ש ופירשו הכוונה דכיון דבב"ח חידוש הוא ע"כ כי היכי דקי"ל דמחידושא לא גמרי' ה"נ חידושא מעלמא לא גמרי' וע"כ אין ללמוד בב"ח מזרוע בשלה להתיר כי ליכא נ"ט ע"ש ולפי"ז כיון דאוכל איסור שנשתנה ונעשה משקה אסור רק מכח הלימוד מכל איסורים הנ"ל במה הצד א"כ בב"ח דחידוש הוא ולא גמרי' לי' משאר איסורים א"כ נשאר הדין בבשר בחלב כפי הסברא החיצונה דבנמחה שרי הואיל ונשתנה וא"כ נמצא דבשר הנאסר מכח בב"ח שהפליט טעמו תוך משקה שרי מה"ת כיון שנשתנה ונעשה מאוכל משקה וכדברי המרדכי הנ"ל והנה לדינא וודאי שאין הדבר כן שבשר הנאסר מכח בב"ח ונמחה ונעשה משקה או שהפליט טעמו לתוך משקה שלא יהי' אסור וצ"ל דמדרבנן עכ"פ אסרוהו גזיר' אטו שאר איסורים דהא חענ"נ בכל האיסורי' קי"ל דהוא רק גזירה דרבנן אטו בב"ח וא"כ אם החמירו חכמים לומר חענ"נ בכל איסורים מחמת גזיר' אטו איסור אחד דבב"ח כל שכן שהי' להם לגזור ולאסור המחה בבב"ח שהוא איסור אחד משום גזיר' אטו כל האיסורים דהמחה אסור בהם מה"ת:
ולפי"ז י"ל דבאמת הטפת חלב אינה נכנסת רק במקצתה שחוץ לרוטב ורק שהבשר הנאסר מחוץ לרוטב שהוא מן החתיכה עצמה נכנס ונבלע במקצתה שתוך הרוטב ומשם נבלע ברוטב ובכל החתיכות וכמו שכתבתי וא"כ אילו אירע כן בשאר איסורין אזי לא הי' הבשר שחוץ לרוטב יכול לאסור כלל מקצתה שתוך הרוטב ולא את הרוטב והחתיכות דכיון דהבליעה אינה הולכת עמו א"כ הא קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וכנודע רק דבבשר בחלב נהי דהטפת חלב אינה נבלעת במקצתה שתוך הרוטב עכ"ז הבשר שחוץ לרוטב הנאסר מכח בב"ח ונעשה גוף איסור שפיר יכול לאסור מקצתה שתוך הרוטב ואת הרוטב והחתיכות אף שאין הטפת חלב הולכת עמו וכנודע וע"כ טעם בשר האסור שחוץ לרוטב הנבלע במקצת החתיכה שתוך הרוטב שפיר אוסר את מקצת החתיכה ההיא דכיון דחתיכה כולה אוכל הוא א"כ בבוא טעם מקצתה שחוץ לרוטב למקצתה שתוך הרוטב הרי לא נשתנה הטעם להיות מאוכל משקה וא"כ כיון דאכתי אוכל הוא ואסור בעצמותו משום דטכ"ע ע"כ שפיר אוסר את המקצת שבתוך הרוטב אף שאין הטפת חלב הולכת עמו כיון דבב"ח הוי גוף איסור ולא שייך אין הנאסר יכול לאסור וכו' וכנ"ל משא"כ בבוא הטעם הנ"ל לרוטב ומשם לחתיכות דכיון שנכנס בתוך הרוטב שהוא משקה מיד נמחה ונעשה משקה וא"כ מדינא ראוי שיהי' מותר לגמרי כיון דנשתנה להיות מאוכל משקה וכנ"ל ורק דמדרבנן הוא דאסור משום גזיר' אטו שאר איסורים וכנ"ל וא"כ גזירה זאת הרי שייכא רק היכא דהטפת חלב הולכת עמו משא"כ כאן שאין הטפת חלב הולכת עמו וא"כ שוב כה"ג הרי בשאר איסורין גופייהו אין הנאסר יכול לאסור וכו' וא"כ גם בהא דטפת חלב וכו' שפיר מותרים הרוטב ושאר החתיכות אבל מקצת החתיכה שבתוך הרוטב שפיר נאסרה מכח הטעם שקיבלה מבשר מקצתה שחוץ לרוטב כיון דאוכל הוא ולא נשתנה וא"צ לבוא לגזירה אטו שאר איסורין רק מעצמו אוסר משום דטכ"ע וע"כ שפיר אוסר אף שאין הטפת חלב הולכת עמו כיון דבב"ח הוי גוף איסור ולא שייך הא דאין הנאסר יכול לאסור וכו'. ומה שהי' נראה לכאורה לשני הפכיים בנושא אחד מה שמקצת החתיכה שבתוך הרוטב אסורה ואילו הרוטב עצמה ושאר החתיכות מותרים ואין צריך אפי' שיהי' בהם ס' נגד החתיכה וכמו שתמהנו למעלה הנה עתה עפ"י דברינו שב העקוב למישור והדברים מכוונים מאוד בעזה"י ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח בעזה"י:
וכעין דברינו אלה תמצא ג"כ בשו"ת הרי"ם בחידושיו לחולין שם שכ' לתרץ קושית הפוסקים דמדוע אין הקליפה אוסרת חברתה בבשר בחלב דנהי דאין החלב הולכת יותר מקליפה עכ"ז בשר הקליפה הראשונה שנאסר מכח בב"ח הא ה"ל גוף איסור והוא שפיר נבלע לקליפה השני' וראוי שיאסור את הקליפה השני' ותי' ע"ז וחידש דכל קליפה הוי אך ספק וראוי שיהי' מותר מטעם חזקה רק דבשאר איסורין לא שייך חזקה היתר כיון דלא נהפך היתר להיות איסור ואכתי בהיתירו עומד ולא נשתנה מחזקתו משא"כ בבשר בחלב דשניהם נעשים איסור עצמותי שוב שפיר איכא חזקת היתר וצ"ל דהא דצריך קליפה בבב"ח הוי רק גזיר' אטו שאר איסורין וע"כ שפיר אין הקליפה אוסרת חברתה דאע"פ שהקליפה הראשונה הוי גוף איסור בבב"ח ולא שייך אין הנאסר יכול לאסור וכו' עכ"ז הרי כל עיקרה של קליפה בבב"ח הוא רק גזירה אטו שאר איסורים וע"כ א"א שיהי' חמור משאר איסורים שאין הקליפה אוסרת בהם את חברתה עכת"ד ז"ל שם וה"ז ממש כעין דברינו אלה לענין המחה וכמובן:
ולפי"ז מצינו ג"כ טעם נכון למה שלא פירש רש"י כהר"י דאיירי מתני' כשכל החתיכה שנפלה עלי' הטפת חלב היא חוץ לרוטב אלא שמונחת על חתיכה שמקצתה חוץ לרוטב ומקצתה בתוכה דז"א דלפי מה שביארנו שיטת רש"י ז"ל א"כ בכה"ג שפיר הי' ראוי שיאסור הבשר הנפלט מזאת החתיכה אל החתיכה האחרת את החתיכה האחרת כיון דגם החתיכה האחרת אוכל הוא ואין הטעם משתנה בה מאוכל למשקה וא"כ מדוע תנן במתני' רק דזאת החתיכה אסורה וע"כ שפיר רש"י לפי שיטתו הנ"ל לא הי' יכול לפרש כפירוש הר"י הנ"ל ולפי"ז נראה דמה שלא פי' הר"י כרש"י הוא משום דהר"י ג"כ לטעמי' אזיל דהתוס' שם בחולין דק"כ ע"א כתבו דע"כ איצטריך קרא להמחה וכו' משום דהא דשתי' בכלל אכילה הוא רק במשקה מתולדתו אבל בדבר שברייתו אוכל ואח"כ הוא דנמחה ונעשה משקה אזי אין שתייתו בכלל אכילה ולאו אכילה הוא וע"כ ה"א שיופטר ע"ש ונודע שסתמא דתוס' היא שיטת ר"י בעל התוספת ושיטת הר"י דטפת חלב הנ"ל המובאה בשמו בתוס' חולין דצ"ו ע"ב ד"ה אם כתבוה ג"כ התוס' בסתם שם דק"ח ע"א ד"ה טפת וא"כ הר"י לטעמי' דס"ל דעיקר הפטור בהמחה הוא רק משום דאיננו אכילה וא"כ בבב"ח דלא כתי' בי' אכילה שפיר אסור אפי' בנמחה אף על גב דלא מצינן למילפי' מחלב ונבילה וכו' דאין צריך ללימוד כלל וא"כ לדידי' גם אם נפרש כרש"י יוקשה מדוע אינו אוסר מקצת החתיכה שחוץ לרוטב את הרוטב והחתיכות הנ"ל כמו שאוסרת מקצתה שתוך הרוטב כיון דלא שייך לתרץ עוד דכאן שנבלע במשקה הותר ועל כרחך מוכרחין אנו לומר כמ"ש התה"ד הובא בש"ך ובאחרונים דבב"ח הוא כמו כלאים שכשנפרד הצמר מן הפשתן חזר להיתירו ה"נ כשנפרש הבשר ואין החלב הולך עמו חוזר להיתירו ע"ש וא"כ שוב שפיר מפרשינן דבכולה חוץ לרוטב איירי ואעפ"כ אין החתיכה האחרת שמקצתה חוץ לרוטב נאסרת מחמת חתיכה זו המונחת עלי' דכיון דאין החלב נבלע לשם דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב א"כ גם הבשר הנפלט אין אוסר וכדברי התה"ד הנ"ל ודו"ק:
ודע כי אין להקשות על דברינו אלה ולומר דא"א להתיר בב"ח בנמחה כיון דהתורה אסרה בבשר בחלב את החלב ובליעת הבשר שבה אף שהבשר נמחה בה ונשתנה דז"א דנשתנה מועיל רק להתיר כשנשתנה אחרי שנאסר דאמרי' דהואיל ונשתנה פקע איסורו שהרי איננו עוד הדבר שהי' אסור משא"כ בשר הנבלע תוך החלב שנאסר רק בבואו לחלב דמתחלה מותר הי' וא"כ נאסר רק אחרי שנמחה ומאז לא נשתנה עוד וע"כ שפיר הוא אסור ואין ראי' מזה לאסור בשר שנאסר כבר מכח בליעת חלב ונמחה אח"כ ונשתנה אחרי שנאסר וז"פ וכו' עכ"ל בחידושי ועוד הארכתי שמה ביישוב איזה הערות אשר אפשר להעיר עוד על דברינו אלה ויישבתים כולם בטוב טעם בס"ד ולא העתקתי יתר הדברים ההם יען אינם נוגעים למכוון עניינינו פה בהא דשינוי אי מתיר איסורים:
(ו) בחידושי בסוגיא דדשיל"מ כתבתי וז"ל נלענ"ד ליישב קושית התוס' ביצה דל"ח ע"ב שהקשו אהא דאמרי' התם דאשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה דהוי העיסה כרגלי שתיהן ולא בטלי המים ומלח בעיסה משום דהוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטל וע"ז הקשו הא מים ומלח בעיסה הוי מין בשא"מ ובמבשא"מ הרי גם דשיל"מ בטל ע"ש ונראה דהנה הט"ז וש"ך ליו"ד סי' ק"ב הביאו באמת בשם הת"ח להקשות לטעמא דרש"י דהא דדשיל"מ לא בטל היינו משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' א"כ מדוע הוא בטל באמת באינו מינו ע"ש ונלענ"ד בזה דנודע דיש ב' מיני ביטול א' דהרוב שהוא היתר מסלק מן המיעוט שם האיסור שעליו וזהו במינו ב' יש עוד ביטול שני שלא במינו דגם העצם נתהפך לדבר אחר דאם נתהפך יין במים עד"מ ואין בו כדי ליתן טעם אזי בטל היין בעוצם מיעוטו ונהפך למים ממש וכנודע וא"כ בתערובות מבשא"מ יש לנו איפוא ב' ביטולים א' ביטול העצם שאם נתערב עד"מ יין אסור במים מותרים אזי נתהפך היין להיות מים ועדיין הי' ראוי שאף שאותו היין נעשה מים עכ"ז הוא מים אסורים עכ"פ אלא דלזה מועיל הביטול הב' דכיון דהרוב הוא היתר ע"כ מסלק הוא את שם האיסור מן המיעוט ונלענ"ד דבאמת אין צריך לבא לביטול הב' של שם האיסור בתערובות מבשא"מ וזה לפמ"ש הרא"ש בברכות בשם הרבינו יונה והובא במ"א סי' רט"ז ס"ק (י"ג) [ג'] דמוס"ק שמן דם חי' שרי באכילה משום דנשתנה והוא עצם אחר ע"ש ואף החולקים עליו טעמם רק דלא נשתנה לדבר המותר דאנה התיר' תורה מוס"ק כזה אבל בנשתנה לדבר המותר לכ"ע שרי מלבד הרא"ש דחולק עליו אף בנשתנה לדבר המותר יעויש"ה ובאחרונים ולפי"ז גם כאן כיון דנשתנה היין למים א"כ הרי נשתנה לדבר המותר וא"כ הרי סר האיסור מאיליו מן היין מטעם שינוי וא"צ עוד לביטול בזה לשיסתלק שם איסור מעליו דבלא ביטול ג"כ מאיליו מותר מטעם שינוי וכן הוא בכל תערובות מבשא"מ וכמובן:
ולפי"ז נראה פשוט דטעמא דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול לא שייך כלל בתערובות מבשא"מ דרק כשדנין על איסורו של המיעוט ואנו מתירים אותו לעצמינו מפני הביטול על זה שייך שפיר לומר דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' אבל במין בשא"מ דכשדנין על עצמותו של המיעוט מה הוא אז הרי אין נפקותא כלל אם יש מתירין לאיסורו כיון דדנין רק על דבר של מציאות ולא לענין איסור והיתר כלל ופשוט הוא שלא יועיל מה שיש לאיסורו של היין עד"מ מתירין לומר מכח זה דעדיין יין הוא ולא מים וא"כ שפיר הועיל הביטול עכ"פ לומר שנתהפך עצמותו למים וא"כ שוב לענין האיסור שבו הרי א"צ לבא לביטול כלל וכמו שכתבתי ולא שייך לומר כלל עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' כיון שאחרי התהפכות העצם הרי מאיליו פקע איסורו ולא מטעם ביטול כלל וכנ"ל משא"כ במין במינו שהעצם שוה ולא נשתנה וא"כ א"א שיסתלק האיסור מן המיעוט כ"א ע"י מה שהשם איסור בעצמו נתבטל ברוב ההיתר וע"כ שייך שפיר סברא דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' וזה נכון בסברא בעזה"י:
ולפי"ז גם קושית התוס' הקדומה לק"מ דהא דדשיל"מ בטל בא"מ שייך רק בשארי איסורים דניתרים ע"י שינוי לדעת הרבינו יונה ז"ל הנ"ל וע"כ כיון שנשתנה הדבר לאינו מינו ממילא שרי וא"צ עוד לביטול האיסור וכנ"ל משא"כ בנידון מים ומלח הנ"ל דהאיסור תחומין הרי הוא מפאת השם בעלים שתחום החפץ כרגלי בעלי' א"כ כיון דפשיטא דשינוי לא מהני לסלק שם בעלים וחפץ שנשתנה עדיין הוא של אותן הבעלים שהי' שלהם קודם השינוי דרק עם גזל מהני שינוי אבל לא שינוי לחוד וא"כ אפי' אם תחשוב את המים ומלח לנשתנו מכח הביטול עכ"ז הרי גם אחרי השינוי אכתי הם של האשה שהשאילתן ויש עליהם עדיין איסור תחום דרגלי הבעלים אלא שאתה רוצה לומר שיתבטל האיסור הזה בתוך הרוב שאין לו איסור זה וא"כ לענין ביטול האיסור הרי שוב שפיר שייכא סברא דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול וכו' וככל דשיל"מ במינו ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"י:
(ז) עד הנה העתקתי את אשר כתבתי בחידושי על סוגיות על דברי הרבינו יונה הנ"ל ועתה אכתוב עוד איזה הערות בזה בעזה"י והם:
א) מש"ס ע"ז דכ"ט ע"ב במתני' אלו דברים של עכו"ם אסורין וכו' היין והחומץ של עכו"ם שהי' מתחלתו יין וכו' ובגמ' שם פריך אחומץ פשיטא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' בתמי' ע"כ וק"ל דאי נימא דאיסור שנשתנה שרי א"כ מאי פשיטא הא לרבי דס"ל דיין וחומץ שני מינין וכשתרם מיין על חומץ או להיפוך אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה משום דהוי תורם ממין על שאינו מינו וכמבואר בבבא בתרא דפ"ד ע"ב ע"ש א"כ כשנעשה היין חומץ ה"ל שינוי גמור שנשתנה למין אחר וא"כ יש סברא שיהי' מותר מטעם שינוי אולם התוס' ביבמות דפ"ה ע"א ד"ה קישות כתבו דמה"ת הוי גם לרבי מין אחד ורק מדרבנן עשאום לרבי כשני מינין ע"ש ועוד נראה לפי המבואר בש"ס ב"מ דע"ג ע"ב א"ל רבא מברניש לר' אשי חזי מר רבנן דקאכלי רביתא דקיהבי זוזי אחמרא בתשרי וקמבחרי לי' בטבת (בטבת היו בוחרין יין טוב מיינות המוכר ונוטלין ואי הוו שקלו לי' בתשרי שמא הי' מחמיץ עד טבת ואישתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי קיבל עליו המוכר אחריות החימוץ וה"ל רבית) א"ל אינהו נמי אחמרא קא יהבי (זוזי) אחלא לא קיהבי מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ההוא שעתא הוא דקמבחרי ופירש"י דיין שנחמץ קלקולו בתוכו הוא מאי אלא שלא הי' ניכר ויין מקולקל הרי לא לקח הימנו וע"כ בחירתם בטבת יין בלתי חימוץ מיינות המוכר לא חשיב רבית כלל ע"ש ולפי"ז נראה דרק בתורם מיין על חומץ דכיון דזה שהוא חומץ מקולקל הוא מעיקרו וזה שהוא יין טוב הוא מעיקרו ע"כ שפיר הוי שני מינים שונים משא"כ כשאותו היין עצמו נעשה חומץ אין שייך לומר שנשתנה למין אחר דכיון דהוא עצמו נעשה חומץ אגמ"ל שמאז הי' מקולקל ושפיר הוא אותו המין שהי' קודם שנעשה חומץ כיון שגם מתחלה מקולקל הי' ומעיקרא דחלא חלא אבל בתורם מיין זה על חומץ אחר שפיר הוי ב' מינים ודו"ק:
ב) וע"ע בטהרות פ"ג מ"א דאוכלין שניים שנמחו ונעשו משקה אם הי' כביצה מכוונת נטהרו לגמרי לפי' הרמב"ם והרא"ש שם וכתבו הטעם דכיון שנעשה מאוכל משקה ה"ל נשתנה ופקע טומאתו לגמרי וחשיב כאילו נולד משקה חדש שלא קיבל טומאה מעולם עש"ה וצע"ק על הרא"ש מדידי' אדידי' שהרי הוא ז"ל עצמו חולק על הרבינו יונה בברכות שם ואוסר מוסק שמן דם חי' אעפ"י שנעשה ממשקה אוכל וי"ל דאיסור מטומאה לא גמרי' ועי"ל דנהי דכשנעשה מאוכל משקה או להיפוך חשיב שינוי בעצמות הדבר עכ"ז לענין איסור דם דכתי' בי' אכילה ע"כ מה שנעשה ממנו אוכל לא חשיב שינוי להתיר כיון שגם מתחלה בהיותו צלול הרי בהכרח הי' החיוב רק מטעם שתי' בכלל אכילה כיון דבקרא כתי' רק אכילה ועוד יש לחלק שפיר בגוף השינוי ולומר דכשנעשה מאוכל משקה וכגוונא דטהרות הנ"ל חשיב שינוי טפי מכשנעשה ממשקה אוכל וכגוונא דמוסק וזה שהרי קי"ל דשתי' בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתי' וא"כ השתנות ממשקה ואוכל הרי מה שהי' תחלה הוא ג"כ בכלל מה שהוא עתה וע"כ שפיר אין זה דומה להשתנות מאוכל למשקה דמה שהי' תחלה אכילה הרי עתה נסתלק לגמרי כיון דבשתי' אין אכילה בכלל ודו"ק:
ג) דע שדמיון הרבינו יונה הנ"ל שדימה דם חי' שנתהפך מאיליו בטבעו למוש"ק לאיסור שנפל לדבש ונתהפך לדבש שכן טבע הדבש שמהפך כל אוכל הבא בו לדבש ומביא ראי' מהך דדבש להתיר המוש"ק הנ"ל צריך לי עיון קצת ממס' פרה פ"ח מי"א דתנן המים (מי חטאת) שנשתנו ושינויין מחמת עצמן כשירין ע"כ וע"ש בפ"ט מ"ה בפי' הר"ש בשם התוספתא דמבואר שם דשינוי מחמת עצמו לא חשיב שינוי כל כך כמו שינוי ע"י דבר אחר ע"ש וא"כ ה"נ נהי דאיסור הנהפך ע"י הדבש לדבש שרי עכ"ז אכתי אין ראי' מכאן לשיותר דם הנהפך מעצמו למוש"ק וצע"ק ודע דמה שהבאתי למעלה אות ב' בשם השו"ת הרי"ם להקשות בהא דתני' בחולין דק"כ ע"א הקפה את הדם ואכלו חייב והקשה דל"ל למינקט הקפה ה"ל למינקט נקרש שהרי טבע הדם הוא לקרוש מעצמו אם לא ימרסו בו וכמבואר במשנה יומא נתנו לממרס כדי שלא יקרש וא"כ ה"ל למינקט הדם שנקרש כמו שהוא בטבעו ול"ל למינקט שהקפהו אדם בידים עכת"ק הנה עפ"י המשנה והתוספתא הנ"ל לק"מ וזה עפמ"ש למעלה דעיקר הרבותא דבריתא דהקפה את הדם ואכלו חייב הוא משום דהו"א דכיון שנשתנה ממשקה לאוכל פקע איסורי' מטעם שינוי ע"ש ולפי"ז שפיר נקטה הבריתא הקפה ולא נקרש דהא כשהקפהו אדם בחמה או באור (ע' מנחות דכ"א ע"א) א"כ הרי נשתנה ע"י דבר אחר דהיינו ע"י החמה או ע"י האור וכן ע"י מעשה האדם שהקפהו וא"כ זה הרי חשוב שינוי טפי מאילו נקרש מעצמו כטבעו וכמשנה ותוספתא הנ"ל וע"כ שפיר אשמעי' הבריתא רבותא דאפי' בהקפה דהוי שינוי טפי עכ"ז אין השינוי מתיר ושפיר נקט הקפה ולא נקרש:
ד) דע דמה שהבאתי למעלה באותיות א' ב' ג' ד' בשם השו"ת הרי"ם ז"ל דיש חילוק בשינוי לענין איסור בין אם השינוי לגריעותא או למעליותא והביא ראי' לזה מש"ס פרק כיצד מברכין דפרי שנשתנה לגריעותא ע"י הבישול אז לאו במילתי' קאי לענין ברכה משא"כ כשנשתנה למעליותא ע"ש הנה מצינו עוד סברא זאת בש"ס שבת דנ"ב ע"ב ר' יהודה אומר לא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל (פי' דכשמשנה כלי וניתקן ע"י השינוי אז אין השינוי מבטלו מתורת כלי לענין טומאה ורק שינוי לקלקול הוא דחשיב שינוי לבטלו) ע"ש וע"ז בתוס' פסחים דמ"ה ע"ב ד"ה כופת שכתבו דכי היכי דפליגי ר' יהודה ורבנן דשבת הנ"ל לענין טומאה ה"נ דפליגי לענין איסור בל יראה בחמץ אם ביטלו מתורת אוכל ע"י שעשה ממנו כלי כגון כופת שאור שיחדו לישיבה דלר' יהודה אזל לי' איסורי' רק ע"י שינוי לקלקל ולרבנן גם שינוי לתקן חשיב שינוי ע"ש ואין להאריך בזה: