אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן ע
שאלה ראובן שכר פועל לזמן שנה ובתוך השנה חלה זמן מה. ולא עשה עבודתו. מה דינו באותן הימים שבטל מעבודתו. האם ראובן חייב לשלם לו שכירות כל השנה במושלם. ואף שבטל מעבודתו בזמן חליו. נימא נשתחפה שדהו ומזל דידיה גרם. אם לאו:
תשובה הן קדם אערכה לפניך דברי רב קדמון מ'ר זקינינו הרה"ג כמוהר"ר שמואל אבן דנאן זלה"ה וז"ל מעשה בא לפני רבותי באחד ששכר פועל לזמן שנה והתנה עליו שכל זמן שיעכב מלעשות מלאכתו שישלים חוקו אחר זמנו. וזה נהוג בינינו ונקרא השלמת פ'אלטא"ש. ובאו לדין. השוכר טוען שיקיים תנאו ככתוב והשכיר טוען שהיה אנוס מחמת חולי שנפל למשכב על ערש דוי. וכל כה"ג לא אסיק אדעתיה. ואנוס רחמנא פטריה ויתן לו שכרו מושלם. ודנו רבותי שהדין עם השכיר זולת אם רוב השנה היה שוכב על ערש דוי שאין טענתו טענה. וראיה ממ"ש הרמב"ם בה' עבדים פ"ב וז"ל חלה העבד בין שחלה שנה אחר שנה בין שחלה חולאים מקוטעים אם הכל פחות מארבע שנים עולים למנין שש אבל אם חלה ד' שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב ואם פגע בו יובל יוצא. בד"א שמחשבין ימי החולי כשהיה חוליו כבד שאינו יכול לעשות מלאכה אבל אם לא היה חוליו כבד אלא יכול לעשות מעשה חייט אפי' חלה כל שש עולין לו עכ"ל ומכאן ראיה לדין פועל שזכרנו. עכ"ל הרמ"ז ז"ל. וכ' ע"ז אבא מארי הרב הכולל כמוהר"ר משה אבן דנאן זלה"ה וז"ל אחר המחי' רבתי ממעכ"ת רבותיו של הרה"ג א"ז זצוק"ל לא זכיתי להבין דבריהם. דלא דמי פועל לע"ע דהתם גופו קנוי בכסף או בשטר או בחזקה א"כ כל היכא דחלה ברשותא דמאריה חלה משא"כ הכא. ואשתמיטתייהו ש"ס דילן קידושין ד' טו"ב ע"א תוס' ד"ה חלה וכו' וז"ל יש שהיו רוצים לומר שאותן מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא ישלימו כמו ע"ע וקשה וכו' וא"כ מלמדי נמי אם חלו לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו הלכך חלה שלש אינו חייב להשלים דאי' לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח עכ"ל. ופסקה מור"ם במפה סי' של"ג ס"ה וז"ל ומיהו א"ץ לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וכו' אבל בלאו הכי מנכה לו כל ימי חוליו או אונסו אע"פ שלא חזר בו הפועל וכו' וכ"ש וק"ו בנ"ד שהתנה עליו המשכיר שכל זמן שיעכב עליו לעשות מלאכתו שישלם חוקו אחר זמנו ועי' להש"ך ס"ק כ"ה ודו"ק. עכ"ל א"א ז"ל:
ואנא חלא בר חמרא דלגבי אבא בתר דמחוינא קידה כדת וכשורה. עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה וגופא בתר רישא תחת כבודו יק"ד יק"ד עד עולם תוק"ד ואחר בקשת המחילה רבה ונשיקת הרצפה. אציע לפניך אך דרך קצרה מלי מעלייתא דאמור רבנן בהאי דינא. דהרבה סברות ודעות חלוקות נאמרו בדבר זה והוא דמה שהוצרכו התוס' ז"ל לחלק כן. הוא משום דקשיא ליהו. דאלו בפ' האומנין דע"ז אמרי' היכא דאניש שכיר או קבלן אינו נותן לו אלא שכרו שלפני האונס. ובפ"ק דקידושין ד' י"ז אמרינן עבד עברי שחלה שלש ועבד שלש אינו צריך להשלים. ולזה חילקו בין שכיר ומלמד לעבד עברי. דשאני עבד עברי דגופו קנוי לאדונו משא"כ שכיר ומלמד:
והרא"ש ז"ל כ' בפ' האומנין וז"ל תירץ רבינו מאיר ז"ל דהתם מיירי כשקבל העבד כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן ישלים. ול"ן דהתם מיירי כשחלה שלש ועבד שלש דכיון שאחר חוליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו. אבל הכא שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו ע"כ. והריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין כ' כאשר ראיתי דבריו בהש"ך ח"מ סי' של"ג ס"ק כ"ה וז"ל חלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפ' האומנין דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטלת חוליו לעצמו לא דמי פועל לע"ע דאלו פועל או קבלן השכירו בעה"ב למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אף על פי שחלה או נאנס אין לו אלא שכר מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופוהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון וזה נכון וברור עכ"ל ונראה דבפועל אפי' השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה לו בכסף ובשטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון אלא אורחא דמילתא נקט הריטב"א דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל המלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה. ע"כ:
וחזיתיה להרב מהר"י אלגאזי ז"ל בס' שמע יעקב פרשת נח שהשיג על הש"ך ז"ל וז"ל ודעת הריטב"א שלא כדעת התוס' דס"ל דפועל אין גופו קנוי אלא אף פועל היכא דשכרו סתם לכל מלאכה גופו קנוי וכ"כ בפירוש בפ' האומנים שם בסוגייא דשכיר שנאנס שכ' וז"ל והיינו כששכרו למלאכה ידועה אבל אם שכרו לעשות כל מלאכה דינו כמו ע"ע והש"ך בסי' של"ג רצה להשוות דעת הריטב"א עם דעת התוס' דפועל אפי' השכיר עצמו לכל המלאכות אין גופו קנוי והוא לא ראה דברי הריטב"א בשיטתו דדעת שפתיו ברור מללו דפועל נמי גופו קנוי ולא שאני לן בין עבד לפועל כל ששכרו לעשות כל מלאכה וההיא דנאנס שכיר דאין לו אלא שכרו איירי כששכרו למלאכה ידועה דמנכין לו. ע"כ:
ועי"ע בפרשת וישב שתמה עוד וז"ל ואני תמה על דברי הש"ך איך רצה להשוות דעת הריטב"א עם דעת התוס' דס"ל דפועל אין גופו קנוי. ולא היא שהרי הריטב"א גופיה בחידושיו פ"ק דבב"מ עלה דאמרינן התם ד' יו"ד פועל כיד בעה"ב כ' בהדיא דפועל גופו קנוי לבעה"ב כמו דע"ע וז"ל אמר ליה שאני יד פועל דידו כיד בעה"ב והאמר רב פועל יכול לחזור בו ואם איתא דיד פועל כיד בעה"ב הא קנייה קנייא אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו והיאך יכול לחזור בו ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא ולאו משום דאין קניינו קנין גמור אלא גזרת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעה"ב ע"כ ע"ש:
עוד כ' דלדידיה ניחא דברי הריטב"א ז"ל שלא יהא נסתר מחמתו דהנה הריטב"א ז"ל גופיה כ' בפ' הזהב ד' נ"ו עלה דההיא דשכירות יש לו אונאה כ' שם וז"ל בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה פי' שכירות מטלטלים קמבעיא ליה דאלו בקבולת מלאכה ושכירות פועל פשיטא דאין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל וכו' וזה הפך ממ"ש בפ"ק דבב"מ ובפ' האומנים דפועל גופו קנוי ולדידיה ניחא דההיא דפ' הזהב איירי כשהיה השכירות לדבר ידוע דאין גופו קנוי. אבל לשיטת הש"ך דאין חילוק לדעת הריטב"א ז"ל בין פועל לדבר ידוע לפועל שהשכירו לכל מלאכה והריטב"א ארחא דמילתא נקט דברי הריטב"א סתרי אהדדי ע"ש:
ובהורמנותיה דמ'ר אנא אמינא לדידי חזי לי לישב מאי דקא מתמה מ'ר על ה' הש"ך ז"ל דאפשר דאף הוא ראה את דברי הריטב"א ז"ל דפ' האומנים שכ' דהיינו דוקא כששכרו למלאכה ידועה. אבל אם שכרו לעשות כל מלאכה דינו כמו עבד עברי. אלא דמוקי ליה דהתם נמי איירי באורחא דמילתא. דמסתמא כשהשכיר עצמו לכל מלאכה הקנה עצמו בכסף או שטר וחזקה. ולזה כ' בפשוט שדינו כמו עבד עברי. אבל היכא שלא הקנה עצמו בכסף וכו' אף דהשכיר עצמו לכל מלאכה לא הוי גופו קנוי ולא הוי כמו עבד עברי:
וההיא דפ"ק דבב"מ נמי בהכי מוקי לה. דההיא ברייתא דמקשה מינה ומשני שאני פועל דידו כיד בעה"ב. מיירי בשהשכיר עצמו לכל מלאכת בעה"ב וכדפרש"י שם. והמקשה ס"ל דאף דנימא דהך ברייתא איירי אף כשהקנה גופו בכסף וכו' משום דהכי אורחא דמילתא שכן עבדי פועלים כשמשכירים עצמם לכל מלאכה. אפ"ה ס"ל להמקשה דבזמן הזה אין גופו קנוי. וכדעת הרמ"ה ז"ל שהב"ד רבינו בעה"ט יו"ד ה' עבדים סי' רס"ז דס"ל דכיון דקי"ל. אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג לכך בזמן הזה אין גופו קנוי והמתרץ ס"ל דאף בזמן הזה הוי גופו קנוי. והא דקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ההיא לענין דיני עבד לצאת בשש ובסימנים או להתירו בשפחה. אבל מ"מ גופו קנוי וכדעת הרטב"א גופיה בשם רבו שהב"ד רבינו הב"י שם ע"ש. וס"ל ג"כ דלא מתוקמא ההיא ברייתא אלא במה שהוא אורחא דמילתא ולכך משני שאני פועל דידו כיד בעה"ב. והמקשה חזר להקשות להכריח סברתו מההיא דאמר רב פועל יכול [לחזור בו. דאם איתא דיד פועל כיד בעה"ב הא קנייה קנייא אלימתא. כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו. והיאך יכול לחזור בו. ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא. ולאו משום דאין קניינו קנין גמור. באופן דהסוגייא ההיא איירי כפי סתמא דמילתא שהקנה גופו בכסף כשהשכיר עצמו לכל מלאכה. ולעולם היכא דלא הקנה גופו בכסף או בשטר וחזקה אין גופו קנוי. אף שהשכיר עצמו לכל מלאכה:
וההיא דפ' הזהב ד' נ"ו שכ' הריטב"א ז"ל דשכירות פועל אין בו אונאה דממכר אמר רחמנא והכא ליכא מכירה כלל. איירי בדלא הקנה גופו ולכך לא הוי מכירה:
עוד איפשר לי לישב לדעת הש"ך דלא ליהוו דברי הריטב"א ז"ל סתרי אהדדי. ההיא דפ"ק דבב"מ ד' יו"ד וההיא דפ' הזהב ד' נ"ו. ונימא דכל כוונת הריטב"א במ"ש בפ"ק דאם איתא דיד פועל כיד בעה"ב הא קנייה קנייא אלימתא וכו' היינו למעשה ידיו. אבל גופו אינו קנוי ומאי דמסיים הריטב"א ז"ל בלישניה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו. היינו למילף דלא אמרינן ידו כיד בעה"ב אלא א"כ הקניה ההיא היא קנייא אלימתא. ולא בא ללמד על קנין גופו כלל. וקא מקשה כיון דקנהו למעשה ידיו אמאי חוזר. ומשני משום כי לי בני ישראל וכו' ומ"ש בפ' הזהב גבי שכירות פועל דליכא ביה מכירה כלל היינו דאין גופו קנוי. ולכך אין בו אונאה:
והגם דלכאורה קשה אמאי אין אונאה בשכירות פועל הא איכא מיהא קנייה למעשה ידיו. ומ"ש משכירות מטלטלים שיש בהם אונאה אע"ג דליכא ביהו אלא קנין תשמיש. וכמ"ש הנ"י ז"ל שם בסוגייא דהזהב וז"ל והא דאמרינן דשכירות מכירה ליומי וקנייא היינו לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל ומשום הכי אסרינן להשכיר בית דירה לכותי דכיון דגוף הבית של ישראל הוא שפיר קרינא ביה ולא תביא תועבה אל ביתך ואמרינן נמי התם כהן ששכר פרה מישראל לא יאכלנה כרשיני תרומה הרנב"ר ז"ל ע"כ:
והנה אי קשיא קושיא זו. קשיא ג"כ גם לדעת הרב מהר"י אלגאזי ז"ל דהגם דנימא דההיא דפ' הזהב איירי בשהיה השכי' לדבר ידוע דאין גופו קנוי מ"מ האיכא קנין לענין מעשה ידיו:
אכן בתר ההשקפה נראה דל"ק מידי. והוא דמה שהגיעו להר"ן ז"ל לומר דלא קנהו קנין הגוף אלא קנהו לענין תשמיש בלבד. היינו משום דקשיא ליה דבפ' הזהב גבי אונאה אסיקנא דשכירות ליומיה ממכר ואלו במס' ע"ז דף ט"ו גבי שכירות בית דירה לכותי וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכלנה כרשיני תרומה אסיק תלמודא התם דש"מ שכירות לא קנייא. ולזה בא לתרץ דמאי דאמרינן בפ' הזהב שכי' ליומיה ממכר לאו לקנין גופו דגוף הדבר אינו קנוי. ולא קני אלא לענין שישתמש בו. והא דאמרינן התם שכירות לא קנייא היינו קנין הגוף:
והתוס' בפ' הזהב ובמס' ע"ז הקשו קושיא זו ותירצו וז"ל וי"ל דמאי דממכר קרינא ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות הוא לא קנייא. ע"כ:
ומדהוצרכו לחלק בין אונאה לשאר מקומות אלמא ס"ל דהא דאמרינן גבי אונאה שכירות ליומיה ממכר היינו שגוף הדבר קנוי ולכך יש בו אונאה. אבל אי לא קני גוף הדבר אלא תשמיש בלבד אין בו אונאה. דלא כהר"ן ז"ל דלשטתיה אין חילוק בין אונאה לשאר מקומות דבכולהו שכירות גוף הדבר אינו קנוי ולא קני אלא תשמישו בלבד. וא"כ נימא דהריטב"א ז"ל ס"ל כתירוץ התוס' ז"ל דליכא אונאה אלא היכא דאיכא מכירה בגוף הדבר. דלגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר אמרינן שכירות ליומיה ממכר לגוף הדבר. ולכך גבי שכירות פועלים כ' דליכא אונאה כיון דליכא מכירה בגופו. לדעת הש"ך ז"ל אף בשכור לכל מלאכת בעה"ב. ולדעת מהר"י אלגאזי ז"ל בשכור למלאכה ידועה:
ועיין לה' מח"א ז"ל הלכות שכירות פועלים סי' א' שכ' והנה דעת הריטב"א בחידושיו פ"ק דמציעא גבי יד פועל כיד בעה"ב דפועל גופו קנוי לבעה"ב כמו עבד עברי. ואסופא דמילתא כ' וז"ל ועל מש"ל דפועל גופו קנוי לבעה"ב כמ"ש הריטב"א בחידושיו פ"ק דמציעא דשכירות ליומיה ממכר הוא וכו'. קשה דאיהו גופיה כ' בפ' הזהב גבי שכירות יש לו אונאה דשכירות פועלים לא הוי ממכר יעו"ש. ונראה שהוא מחלק בין היכא דנשכר אצל בעה"ב לכל מלאכה דאז חשיב גופו קנוי דיכול לשנותו לכל מלאכה שירצה משא"כ בשוכר פועל למלאכה ידועה דאין זה חשיב קנוי אצלו. שהרי אינו יכול לשנותו למלאכה אחרת. ומטעם זה כ' איהו גופיה בפ' האומנים גבי אם שכיר הוא אינו נותן לו אלא שכרו כיון שנאנס. דהיינו דוקא כששכרו למלאכה ידועה. אבל אם שכרו לעשות לו כל מלאכה דינו כמו עבד עברי יע"ש. ע"כ. ודבריו הם כדברי ה' מהר"י אלגאזי ז"ל בהבנת דברי הריטב"א ז"ל. וקושטא הוא שכן הן פשט דברי הריטב"א ז"ל וכל מ"ש הוא לישב למאי דפירש ה' הש"ך ז"ל בדברי הריטב"א ז"ל:
ועי"ע לה' מח"א ז"ל שם שכ' שכ"כ מהר"מ בהדיא בתשו' סי' קכ"ה דפועל גופו קנוי לבעה"ב וזה נראה שהיא דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ' י"ג מהלכות מכירה דשכירות פועלים אין בהם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה יע"ש והרא"ש בכלל ע"ח כ' שאין מחייבים ללוה שישכיר עצמו כדי לפרוע לבע"ח דנמכר בגנבתו ולא בחובו ושכירות ליומיה ממכר הוא יע"ש. שכ' דמדבריהם נראה דכל פועל גופו קנוי. ולפי דבריו גם מר"ן הכי ס"ל דפועל גופו קנוי שהרי בסי' רכ"ז ס' ל"ג הב"ד הרמב"ם ז"ל להלכה:
ואולם לכאורה יש להקשות דאיך למד הרב ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות אונאה דס"ל דפועל גופו קנוי. והלא אפי' לס' התוס' דס"ל דהא דאסיקו בפ' הזהב דשכירות ליומיה ממכר היינו דגופו קנוי. היינו דוקא באונאה משום דיש ממכר מיותר. אבל לא בשאר מקומות. וא"כ נראה דדוקא באונאה הוא דכ' הרמב"ם ז"ל שהוא כקונה אותו לזמן וכ'. אכן בתר ההשקפה פורתא נר' דלא קשה מידי דהאי ממכר מיותר לא אתא לאשמועינן אלא דשכירות ליומיה ממכר להחמיר ולומר שיש בו אונאה משום דהוי גופו קנוי אבל לא להקל ולומר דכה"ג דכ' הרמב"ם ז"ל דמשום דגופו קנוי אין בו אונאה. אלא ודאי אי לאו דס"ל להרמב"ם ז"ל שכן הוא הדין גם בשאר מקומות דפועל גופו קנוי לא הוה ליה למימר דמטעם זה אין בו אונאה:
איך שיהיה הדרן לקמייתא לס' היש שהיו רוצין שהביאו התוס' ד' טו"ב בקידושין. דהגם דמשתמען דברי התוס' דבעלי סברא זו לא עמדו בסברתם מדכתבו שהיו רוצין. מ"מ הרי מצינו רבים וגדולים סבירא ליהו כן שכן כ' המרדכי בפ' האומנין ושהרב רבינו ברוך אבי רבינו מאיר הביא ראיה מספרי ושכן כ' רבינו מאיר בתשובותיו יעו"ש. הן אמת שמהר"ם חזר בו מפי בעל החלום כמ"ש בתשובו' מימוניות השייכות לס' קנין להלכות עבדים סי' ל"ד. מ"מ הרי כ' שכן דנין בכל צרפת וכן דעת רבותיו ושם בסי' ל"א כ' שכן היא דעת רבינו שמעון בר אברהם ע"ש:
ונמצאו לפ"ז ה' סברות בדבר וארבעה מהם הביאם הכנה"ג בתשו' סי' רי"ט ובכנה"ג חו"מ סי' של"ג בהגה"ט אות י"ו וז"ל נמצאת למד ד' סברות יש בדבר. הסברא הראשונה היא סברת יש מי שהיו רוצים לומר דמדמינן שכיר לע"ע בכל מכל כל. ומה בע"ע חלה שלש ועבד שלש בכל גוונא בין חלה תחילה ועבד באחרונה בין עבד בתחילה וחלה באחרונה אינו חייב להשלים מטעם דאנוס הוא אף בשכיר הדין כן וזו היתה סברת מהר"ם קודם חזרתו וגדולים אחרים שהובאו במרדכי פ' האומנים ומדקדוק לשון התוס' יש מקום לומר שהיש רוצים לומר כן לא עמדו בסברתם אלא שלבסוף חזרו בהם כמו שחזר מהר"ם ז"ל ואולי תוס' אחרונים הם והיש שהיו רוצים לומר הוא מהר"ם ז"ל. הסברא השנית היא סברת מהר"ם ז"ל דמדמינן שכיר לע"ע ובין הכא ובין התם היינו כשכבר פרע לו כל שכרו דאז לא ישלים ואם לא נתן ישלים. הסברא השלשית היא סברת הרא"ש ז"ל דמדמינן שכיר לע"ע ובין הכא ובין התם בחלה שלש ועבד שלש אבל בעבד שלש וחלה שלש אף בע"ע חייב להשלים וה"ה ג"כ השכיר. הסברא הרביעית היא סברת התוספות דלא מדמינן שכיר לע"ע ובכל שכיר בכל גוונא אפי' חלה שלש ועבד שלש חייב להשלים דלא דמי שכיר שאין גופו קנוי. לע"ע דגופו קנוי ע"כ עש"ב. הסברא החמישית היא סברת הריטב"א ז"ל דשאני ליה בין שכיר למלאכה ידועה לשכיר לכל המלאכות:
ויש לתמוה על הרב הכנה"ג איך לא מנה סברת הריטב"א ז"ל עם שאר הסברות. ומה גם שהוצרך הרב בנד"ד שראובן שכר לשמעון להיות סופר שלו ע"פ פנקס שלו כמנהג הסוחרים שיש להם סופרים כותבים כל חשבונותיהם הכניסה והיציאה וכל דבר דמצטרך לכתוב ונדר ראובן לתת לשמעון בעד שכר טרחו סך מה לשנה ונאנס בתוך השנה ודורש דמים מראובן כל שכרו מושלם. וע"ז השיב הרב אחר שהביא ד' סברות הנז' ששורת הדין נותן שיכול ראובן שהוא מוחזק לומר קי"ל כתוס' ומהר"ם ז"ל שלדעתם בנדון שלו אין חייב ראובן לשלם לשמעון כל שכרו מושלם אלא שיעור שמושו. מטעם דלא ילפינן מע"ע ולמהר"ם ז"ל מטעם דלא נתן לו כל שכרו ואע"פ שהם מחולקים בטעמים מצטרפים להשען המוחזק בסברתם יעו"ש שהביא להקת הפוס' שכתבו כן ע"ש. ואמאי הוצרך לכל זה והלא היה לו להביא סברת הריטב"א דס"ל בפשוט דכשהוא שכור למלאכה ידועה כנדון דידיה ששמעון היה שכור למלאכה אחת שהיא מלאכת הכתיבה דאין גופו קנוי כדעת התוס' ויכול לומר ראובן המוחזק קי"ל כהתוס' והריטב"א ז"ל דכולהו ס"ל דבנ"ד אין גופו קנוי ולא דמי לע"ע. ואולי לא זכר שר את דברי הריטב"א ז"ל כעת וישכחהו:
מעתה נדעה נרדפה לדעת דעת מור"ם ז"ל בסי' של"ג ס"ה שכ' וז"ל ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וידם על העליונה ואם חזר בעה"ב וקבלן לאחר שעבר האונס סתם וחזרו ועשו אח"כ מלאכתן צריך לשלם להם כל מלאכתן ואינו מנכה להם כלום. אבל בלאו הכי מנכה לו כל ימי חליו או אונסו אע"פ שלא חזר בו הפועל. וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו י"א דאינו צריך להחזיר ע"כ. ולפום רהיטא נראה דעירוב פרשיות כתוב כאן שהרי מ"ש ואם חזר בעה"ב וקבלן וכו' היא ס' הרא"ש ז"ל דס"ל דכל שעשה אחר האונס מסתמא בעה"ב מחל ואפי' אכתי לא קבל שכרו צריך הבעה"ב ליתן לו ולדעת מהר"ם דמחלק בין קבל שכרו ללא קבל אינו חייב ליתן לו. ואח"כ כ' אבל בלא"ה וכו' ומיהו אם כבר קבל הפועל וכו' י"א דאינו צריך להחזיר שהיא דעת מהר"ם ז"ל. ולדעת הרא"ש ז"ל אף דקבל שכרו צריך להחזיר כיון שנאנס לבסוף דליכא הוכחה דמחל. דמהר"ם והרא"ש ז"ל פליגי בין כשנאנס בתחילה וקבלן אח"כ בין כשנאנס בסוף. וא"כ אמאי מור"ם זכר עשה לס' הרא"ש ז"ל כשנאנס בתחילה וס' מהר"ם כשנאנס בסוף. ועי' הט"ז שם שתמה כן על דברי מור"ם הללו. וכ' שכמדומה לי שהרב רמ"א לא עיין בדברי הרא"ש פרק האומנין בזה דגם הב"י לא כ' מראה מקום בזה. רק ראה דברי הרא"ש שהביאום רבינו ומדברי רבינו מאיר ראה במרדכי ובתשובות מימון ע"כ לא הרגיש שהם חולקין אהדדי וכו' יע"ש:
ואפשר לומר דדעת מור"ם ז"ל דמהר"ם לא פליג אהרא"ש ז"ל. וגדולה מזאת מצאנו דאיכא דס"ל דכלהו רבוותא היש מי שהיו רוצים והתוס' ומהר"ם מודים להרא"ש ז"ל הב"ד הכנה"ג בסי' של"ג ובתשו' סי' רי"ט הנ"ל. והגם דכנה"ג דחה דבריהם כאשר יראה הרואה שם. הרי כ' שם דאפשר דהרא"ש ומהר"ם לא פליגי ע"ש. ובזה צדקו דברי מור"ם ז"ל דכ' ואם חזר בעה"ב וקבלן וכו' צריך לשלם להן כל מלאכתן כס' הרא"ש ז"ל. דגם מהר"ם לא פליג עליה ושוב כ' אבל בלאו הכי וכו' ומיהו וכו' י"א דאינו צריך להחזיר שהיא סברת מהר"ם ז"ל וכ"ז הוא דוחק דפשטן של דברים נראין דמהר"ם והרא"ש ז"ל פלגן בהדייהו:
איך שיהא הרי מבואר דדעת מור"ם ז"ל לפסוק כהרא"ש ז"ל מדסתם כוותיה. וא"כ אם נאנס תחילה וחזר בעה"ב וקבלו מסתמה מחל וצריך לשלם לו כל מלאכתו ולא מנכה לו כלל. ואפשר שגם המעשה שבא לפני רבותיו של הרה"ג הרמ"ז כמוהרר"ש אבן דנאן זלה"ה שקבלו הבעה"ב להפועל אחר חליו בסתם ולכך פסקו שחייב ליתן לו שכרו מושלם. והגם שבימיהם לא היתה קבלת מר"ן. ומור"ם דקדמונים נינהו. וא"כ היה להם לפטור הבעה"ב מכח הקי"ל. מ"מ בימיהם על הרוב היו פוסקים כהרא"ש ז"ל כמפורש בפסקי הרא' זיע"א ולא היו תופסי דגל הקי"ל ועי' בס' התק' הנדפס סי' ק"א. ואפי' תימא דלא כך היה המעשה. אלא שהחולי היה לבסוף. וא"כ לס' הרא"ש ז"ל מנכין לו מאחר שהאונס היה לבסוף. וכן הדין נותן לדעת התוס' ומהר"ם ז"ל. להתוס' מטעמא דפועל אין גופו קנוי ולא הוי כמו ע"ע. ולמהר"ם ז"ל מטעם דלא קבל שכרו. מ"מ הרי רבים וגדולים ס"ל כהיש מי שהיו רוצים שהביאו התוס'. הלא הם רבני צרפת ורבותיו של מהר"ם ורבינו שמעון בר אברהם ז"ל וסייעתם דמדמין פועל לע"ע בכל מכל כל. ולצד שנאמר שהפועל ההוא היה שכור לכל המלאכות הרי גם הריטב"א ז"ל בהדייהו. והא ודאי דמאורי אור עיני קדשם חזו בכל דברי הפוסקים הנז' בעינא דשפיר חזי. והמה בחרו שיטת היש מי שהיו רוצים וסיעתם. והגם דמשמעות לשון התוס' דהיש מי שהיו רוצים לא עמדו בסברתם וכמש"ל משם הכנה"ג מ"מ הרי כמה רבוותא דס"ל הכי ולא מצינו שחזרו מסברתם. וכ"ז לדידהו. אבל לדידן כבר קיימו וקבלו עליהם אבותינו ורבותינו הוראות מור"ם ז"ל היכא דלא פליג אמר"ן ז"ל בב"י ובש"ע ואין לנו לזוז מדבריו דבתריה גרירנא. ותל"מ וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ פאס יע"א:
ע"ה שלמה אבן דנאן ס"ט
סוף הספר