אשר לשלמה· רבי שלמה אבן דנאן
סימן נו
שאלה לשם שבו ואחלמה וכו' כמוהר"ר שלמה אבן דנאן ישמרהו השוא'ל שמירה מעליה. אח"ן פנ"ה פה אל פה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. וקיד"ה חמש מאות. ומחוינא קיד"א. קמי רבנן ותלמידיהון. יסגא שלמיהון אכי"ר:
עתה באתי ביאה במקצת. במיעוט דרך אר"ש. הנה שפתי לא אכלה. מלדפוק על שערי החכמה והבינה. להודיע צערי לרבים. כי שלשה המה נפלאו ממני. לא ידעתי טעמם בדיני טרפיות ואשאל את פה המורים וטבחי מתא. ואין בפיהם טעם יכשר. כי אם כך הוא המנהג ישר. על כן אמרתי אני אל לבי אגלה אזני כת"ר. כי ידעתי גם עשה תעשה וגם יכול תוכל:
הלא המה הדין הא' בדין המוח שנמצא בו שלחופית שכ' מר"ן סי' ל"א ס"ב שאם היה המוח מקיפה שלא היתה מגולה לקרום כשירה ואם לאו טריפה. והמנהג להטריף בכל שלחופית בין מגולה לקרום. בין אינה מגולה:
והדין הב' בדין תרי בועי דסמיכי שכ' מר"ן בסי' ל"ז ס"ג וז"ל אם יש בה אבעבועות סמוכות זו לזו אסורה וכו' ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבים אותה בא' מצדיה אם שופכות למקום א' אחת היא וכשירה ואם לאו שתים הם וטריפה. והמנהג שלא לחלק בין שתים לאחת ונראית כשתים אלא בכל ענין נוקבים אם שופכות מכשירים ואם לאו לאו:
והדין הג' בדין העברת יד הבודק בבהמה בזריזות בלי רפיון ידים שכ' מר"ן בסי' ט"ל סי"א וז"ל ואם נתפרקה שום סירכא בהעברת ידו מוציא הראיה לחוץ ובודקה אם היא סירכא ימצא ראשה בריאה או בדופן. ואם לאו ריר הוא וכשרה. והמנהג שלא להוציא הראיה לחוץ לבודקה כמ"ש מר"ן אלא כל שנתפרקו בהעברת היד די בזה ומכשירים. והאי"ש משתאה מחריש לדעת מילתא בטעמא על מי ועל מה. אדני המנהג הוטבעו. ואל מי מקדושים אפנה. דדאין בדדמי. ותשוב'תו הרמת'ה מהרה תצמח. על כל פרט ופרט. ושכמ"ה מנה אחת אפים. הלא כה דברי אדם להבל דמה. אני כי אנוש רמה. אני הגבר ראה עוני:
הצעיר שמואל אגייני ס"ט
ידי"ן ורוחי גם איש שלומי טובייאנא דחכימי אישו'ר כולל. חן ערכו מי ימלל. החכם השלם והכולל כמוה"ר שמואל אג'ייני נר"ו יאיר או'ר בעד או'ר כאור החמה שבעתים אכיר:
אחר שים שול'ם טובה וכו'.
הדין הא' בדין שלחופית שכ' כת"ר שהמנהג להטריף בכל שלחופית בין מגולה לקרום בין אינה מגולה אפשר שטעם מנהגכים הוא לפי שזה צריך בקיאות גדולה כמ"ש ה' מוהריב"ץ וז"ל ואנו נוהגים שכל עת שימצאו מים או שלחופית הן בתוך המוח הן בין ב' הקרומים הן בין מוח לגולגולת הכל טריפה אף אם המוח שלם ויפה ואין להכשיר אלא היכא שפתחו הראש בחכמה גדולה וניכר הדבר וברור בלי שום ספק וגמגום כלל שהמים או השלחופית היו בתוך המוח והיה המוח מקיפם היקף גמור מכל צד ולא היו מגולים לקרום כלל כשר וכל זולת זה טריפה עכ"ל. הרי שהצריך ה' מוהריב"ץ חכמה גדולה ושלא יהיה שום ספק וגמגום שלא יהיו מגולים לקרום כלל. ולפי שאין אנו בקיאין בזה לכך אתם אוסרים:
הדין הב' בדין תרי בועי דסמיכי וכו' מפשטא דתלמודא משמע דלא תלינן בבדיקותא דסילוא אלא בחדא ומתחזינא כתרתי שהרי אמרו בגמרא ד' מ"ז ע"א ואמר רבא וכו' הרי מבואר דלא אמר רבא בדיקת הסילוא אלא בחדא ומתחזיא כתרתי והוא תימא שהרי הפך ממנהגנו שאין אנו מחלקים אלא כל דשפכי כשירה אפי' בשתים וכבר תמה ה' החביב סי' ל"ז בהגה"ט אות כ"א וז"ל וראיתי בבדיקות כ"י מיוחסות למהר"י סמוט כ' תרי בועי דסמיכי להדדי מנהג שאלוניק'י שאם אין בשר ביניהם כלל נוקבים בצד א' מהם ואי שפכי אהדדי חדא היא וכשירה ואי לא תרתי נינהו וטריפה ע"כ מלשון זה משמע דאפי' בתרי בועי דסמיכי אי שפכי כשירה והוא תימא דבגמרא משמע דשפכי אהדדי לא מהני אלא באחת ונראית כשתים. ושוב מצאתי בהלכות בדיקות של רגמ"ה שהובאו בס' הרוקח סי' שפ"ג כ' ואם ב' בועות מתאימות ודבוקות זו בזו מביאין סכין או קוץ ונוקב באחת אם שופכות מים לחברתה כשירה ואם לאו טריפה ע"כ וכ"כ בסמ"ק סי' ר"ה וצ"ע עכ"ל הכנה"ג יעוש"ב מ"מ זאת מצאנו סמך וסעד ומשען להשען עליו עמוד של שיש שהוא של זהב ה"ה רבינו גרשום שמאיר עיני גולה הוא והסמ"ק ומנהג שאלוניקי לדברי ה' מהר"י סמוט דסברי מרנן ורבנן כמנהגנו דאפי' בשתים אי שפכי כשירה. ונלע"ד לתרוצי סוגיא לשטתייהו דרבנן דמכשרי דס"ל דבין באחת ונראית כשתים ובין בשתים ועלתה השפיכה יפה כולהו חדא נינהו וכשירה. ואינם נקראים תרי בועי כ"א בדלא שפכי אהדדי ובזה קאמר רבא תרתי בועי וכו' לית ליהו בדיקותא ור"ל בדיקה דעלמא דהיינו נפיחה. חדא ומתחזייא כתרתי וכו' ר"ל ואם אתה מסתפק שמא מבפנים חדא היא אלא שמבחוץ הם שתים מייתינן סילוא וכו' ואפי' אם נניח בזה כפי' רש"י שכ' וז"ל חדא ומתחזייא כתרתי. ואם אחת היא ונראית כעין סדק באמצעיתה ודומה לב' לאו לאפוקי אם הם שתים גמורות מבחוץ אפי' שפכי אהדדי טרי' אלא משום דבחדא ומתחזייא כתרתי שכיח ומצוי דהוו שפכי אהדדי לכך נקט רבא במילתיה חדא ומתחזייא וכו' ואורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ועי' בפ"ק דמציעא גבי ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור וכו' ואמר זכתה לי שדה סבר הרא"ש ז"ל האי דאמר זכתה לי שדה ל"ד והא דקתני ואמר וכו' בשביל למנוע הרצין אחריה אמר כן עכ"ל ועי' לה' פחד יצחק אות א"ו שכ' וז"ל כ' הר"ן י"א דזכתה לי שדה ל"ד וה"ה אפי' לא אמר דאורחא דמילתא נקט וכך כ' בפ' ד' דעירובין גבי דאמר שביתתי במקומי עכ"ל. הכא נמי אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא וה"ה אפי' אם הם ב' מבחוץ ושפכן אהדדי דכשרה. כנלע"ד לישב הגמרא למנהגנו ולס' רבנן דמכשרי. ולענ"ד יש לדקדק כן מדברי התו' שכתבנו וז"ל ואי לאו טרי' כתוב בהל' טריפה של רבינו גרשום דאפי' יש ביניהם כחוט השערה משמע דאי איכא בניהם כשני חוטין לא חשיב סמיכי אהדדי וכשרה עכ"ל די"ל דהלא בתחלת מילתיה דרבא שאמר תרתי בועי דסמיכי וכו' שם הו"ל להתו' להביא דברי ר"ג ולמה נטרי עד הכא. אבל לפי דברינו יתיישב דכוונת התו' לומר אפי' יהיה בניהם פחות מב' חוט' והרי הם מרוחקות הרבה והם שתים גמורות מבחוץ אפ"ה דוקא בדלא שפכי טרי' אבל אי שפכי כשי' ונראה שכך היא כוונת ס' מח"ב שהביא הש"ך סי' ל"ז סק"ו ואזלא תמיהת הש"ך עליו יעו"ש:
הדין הג' בדין ס' שנתפרקה בהעברת יד השוחט שכ' מר"ן סי' י"ג שצריך שיוצא הריאה לחוץ וכו' וכ' כת"ר שהמנהג שלא להוציא הריאה וכו' הנה ס' זו שכ' מר' סי' י"ג היא ס' הר' שמחה מויטרי שהביא הרב"י אבל הר"י הלבן שהביא הרב"י קודם ס' הר"ש מויטרי לא מצינו שחילק בזה וזה סוף לשונו השוחט צריך שיכניס ידו בזריזות בלי רפיון ידים וימשמש בבהמה בכל צדדיה בין לגבי דפנות בין לגבי שומן אז מחמת חמימות הבהמה מתנאקות כל הס' הבאות מחמת ריר בעלמא וכל הס' הבאות מחמת טרפות מתקיימות וכו' יעו"ש בב"י שהביא ג"כ ס' העיטו"ר אחר ס' ר"י הלבן ולא חלק בזה כ"א הר"ש מויטרי והרוקח שכ' ואין מקומן ניכר והביאו הרב"י אחר ס' הר"ש ונלע"ד מאחר שהר"י הלבן והעיטור סתמו דבריהם ולא חלקו כלל א"כ הם חולקים על הר"ש מויטרי והרוקח ומצאתי זה מבואר בהכנה"ג בהגב"י אות קנ"ז וז"ל ואני מצאתי דברי הר"י הנז' בכתיבת יד בגליון הקצור פסקי הרא"ש ז"ל שבכתב יד מסיים בה כך זה אמת ובחון אם לא תעשה כאשר אמרתי דע לך שתטרף כל הבהמות ותכלה ממונם של ישראל שמיד כשתוציא הריאה לחוץ כזאת אפי' סי' שאינן סירכות. מתקשות ונעשות חזקות. אות ס"ב ולפ"ז מה שכתב הכלבו בשם ר' שמחה שיוצא הריאה לחוץ ויבדוק אותה חולק אר"י הלבן ז"ל עכ"ל הכנה"ג הרי מבואר דהר"י הלבן חולק על הר"ש וס"ל דאינו צריך שיוצא הריאה לחוץ ומדברי הרב"י מוכח שדברי ר"י הלבן והעיטו' והר"ש מויטרי והרוקח הם כשמכניס ידו בחזקה שהרי אחר שכ' ס' הפוס' הנ"ל כתב ומלשון רבינו ירוחם איכא למשמע הפך זה שכ' טבח שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הקצב או בודק אחר הכניס ידו ולא מצא טרפו' הראשון נאמן שאולי הבודק הב' הכניס ידו בחוזק והעביר הסירכא או העבירה הא' בהוצאת ידו ועד א' נאמן לאסור בדבר המסור בידו עכ"ל ואם הרב"י הבין שס' הפוסקים הנ"ל היא כשמכניס ידו בנחת א"כ דברי רי"ו אינם הפך דברי הפוסקים הנ"ל שהרי רי"ו כ' בפי' אולי הבודק הא' הכניס ידו בחוזק אלא ודאי שהרב"י הבין שדברי הפוסקים הנ"ל הם כשמכניס ידו בחוזק והן אמת שדברי הרב"י הם תמוהים שהרי איפשר להשוות דברי הפוס' וכמ"ש וכבר תמה ע"ז הכנה"ג בהגב"י אות קנ"ח וז"ל נ"ב וכ"כ רש"ל סי' כ"ה ואיני יודע איך הוא הפך מ"ש למעלה שדברי רי"ו הם כשמכניס ידו בחזקה אבל כל מה שכ' לעיל בשם ר"י הלבן והעיטור והכלבו והרוקח הוא כשמכניס ידו בנחת ומה שכ' ר"י הלבן ז"ל צריך שיכניס ידו בזריזות בלא רפיון ידים לא בא לומר שיכניס ידו בחזקה אלא שיהיה בנחת ובזריזות בלי רפיון ידים עכ"ל:
איך שיהיה נמצא דלפי דברי הרב"י ומהרש"ל שמבינים שס' הפוס' היא כשמכניס ידו בחוזק וכבר כתבנו שהר"י הלבן והעיטור אינם מצריכים שיוציא הריאה לחוץ וה' פרי תואר סי' זה ס"ק י"ח כ' וז"ל הכלבו כתב בשם ראבי"ה דכל סי' הניתקת בהכנסת יד בכח אינה סי' המטרפת ובשם רבינו שמחה כ' שהתנה שלא תשאר ראשה בריאה ופסק מר"ן כרבינו שמחה עכ"ל משמע מדבריו שראבי"ה אינו מצריך שיבדוק הריאה. והשתא אם כוונת כת"ר במ"ש והמנהג שלא להוציא הריאה לחוץ לבודקה אם כוונתו היא שאפי' מכניסים ידים בחזקה אינם מוציאים הריאה לחוץ לבודקה הרי יש להם על מה שיסמוכו הלא הם הר"י הלבן והעיטור וראבי"ה וכמ"ש לעיל לפי' הרב"י ומהרש"ל דסברי מרנן דהני פוס' מיירי כשמכניס ידו בחוזק ודייקי לה מלשון בזריזות שכ' הר"י הלבן וכבר אמרנו דמדסתמו דבריהם אלמא ס"ל דאינו צריך שיבדוק הריאה והרי יש להם על מה לסמוך שהבודקים הללו ס"ל בפי' דברי הפוס' הנ"ל כמ"ש. ואם כוונתו לתמוה אפי' על המכניסים ידים בנחת בזה ודאי יש להם על מי לסמוך שהרי אפילו יבינו כדברי הכנה"ג שמפרש דברי הפוס' הנ"ל כשמכניס ידו בנחת מ"מ בזה סוברים דמדסתמו דבריהם ולא חלקו משמע דס"ל דאינו צריך שיבדוק הריאה:
גם הטור אחר שהביא ס' מר יעקב גאון כ' וז"ל וע"ז נוהגים במקצת מקומות להכשיר כל סי' שתנתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק שאומרים שאינו סי' אלא ריר בעלמא שנתפשט מלחות הריאה וכו' עכ"ל והוא לשון הרא"ש ומלשון זה משמע שגם מ'ר יעקב מסכים בהיתר סי' המתפרקות בהכנסת יד הטבח מדכתבו הרא"ש והטור וע"ז נוהגים וכו' והרב"י כתב שאיפשר לומר שגם הרשב"א לא חלק אלא על הממעכין אבל על המנענעים או על המכשרים בסי' הנתקת על ידי הכנסת יד הטבח לא חלק עכ"ל מ"ש. ומדסתמו דבריהם ולא התנו שצריך שיוציא הריאה לחוץ משמע שס"ל שאינו צריך. וראיתי להב"ח שכ' וז"ל ומה שכ' בכלבו והשוחט צריך שיכניס ידו בבהמה בזריזות בלא רפיון ידים וכו' אין זה סותר לדברי הרא"ש ורבינו שכ' כשהיה הטבח מכניס ידו בנחת וכו' ומ"מ צריך להוציא הריאה לחוץ ולבודקה וכו' עכ"ל עין רואה דהב"ח סובר דאפי' לדברי ר"י הלבן צריך שיוציא הריאה לחוץ וכבר כתבנו דברי הכנה"ג אות קנ"ז אשר לענד"ן פי' שה' כנה"ג הבין בסיום דברי ר"י הלבן שכוונתו לומר שמאחר שנפסקה אפי' באמצע ריר הוא וכמאן דליתא וכנימוח דמי אך כיון שיוצאה הריאה לחוץ היא מתקשית ונראית כמו סי' ולכך כ' שרבינו שמחה חולק אר"י הלבן וחזיתיה להרב הגדול כמוהר"ר חיים דוד חזאן איש ירושלם בס' נדיב לב שלא הבין בדברי הכנה"ג כמ"ש והניח דבריו בצ"ע וז"ל ואחר המחי"ר לא זכיתי להבין דבריו מאיזה צד הכריע דר' שמחה חולק על ר"י הלבן דהא גם רבינו שמחה מודה דהבדיקה צריך שיהיה בפני' כדי שלא לאבד ממונם של ישראל והבדיקה שכ' ר' שמחה בחוץ היינו אם נתפרקה שום סי' לראות אם ראשה נשארה בריאה דבהא ליכא שום חשש שיתחזק בהוצאתה לחוץ דפי' ר"י הלבן היינו אם יש שום סי' סרוכה היא מתחזקת כשיוצאה לחוץ אבל סי' שנתפרקה בפנים ולא נשארה ראשה בריאה מאי איכא למיחש שיתדבק בריאה שום סי' מה שלא נשארה מבפנים וכעת דבריו צ"ע עכ"ל ולענד"ן שכוונת ה' כנה"ג כמ"ש ואתי שפיר:
וראיתי לה' זובח תודה שכ' ואנו מנהגנו לעשות נפיחה גם בזה אף אם לא מצא ראשה בריאה עכ"ל וה' כמוהר"ר ר"ב כ' והבודק יכניס וכו' ובמהרי"ל הביאו הט"ז משם רש"ל דהעיקר הוא בריאה וכו' עכ"ל ובאות נ"ד כ' וז"ל כבר אמרנו למעלה שכל הסי' הנפסקת מחמת הגבהה ונענוע סי' בת יומה וכשירה וכן הדין בסי' היוצאת מן הבועה או בסי' ובשר שתחתיה מקמיט כשניתקת בנענועה אינה סי' וכשירה. וכ' ה' המבי"ן והוא שלא נשאר ראשה בריאה אבל אם נשאר ראשה בריאה צ"ב ובסי' שלא כסידרן או בורדא לריאה נהגו להקל וא"א ה' המחבר מחמיר בכולן עכ"ל בק"י ובס' זבחי רצון לכמוהר"ש אבן צור כ' שאם נשאר ראשה בריאה לדידן צריך נפיחה עכ"ל. ואני לא ראיתי נזהרים בזה ויש בענין זה אריכות דברים ולאפס הפנאי קצרתי כי יש דקדוקים בדברי הטור וב"י ואין להאריך כ"א בשו"ט:
הצעיר שלמה אבן דנאן ס"ט